על הבלבול בין מייסדה המהולל של תנועת חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, שנפטר ברוסיה בשנת 1812, לבין הסופר והמשורר זלמן שניאור – שאומנם היה ככל הנראה אחד מצאצאיו, אבל נפטר בשנת 1959 ומנוחתו כבוד בבית הקברות הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור – כבר יצא לנו לכתוב כאן לפני כשבע שנים.
ברמת השרון למשל מחזיקים בחבל בשני קצותיו, וברחוב זלמן שניאור תמצאו גם את שניאור זלמן, וכל אחד יבחר את הנאה בעיניו.
צילום: דוד שי
שניאור זלמן מליאדי כתב ספרים הרבה שנערצים ונקדשים לא רק על חסידיו, והבולט שבהם הוא ספר התניא, שהוא ספר היסוד של חב"ד, שנדפס באלפי מהדורות, ולצדו ספר ההלכה שלחן ערוך הרב.
זלמן שניאור – שהיה אדם חילוני לגמרי – מוכר, בעיקר לבני הדורות הקודמים, בשיריו ובספריו רחבי היריעה, בעברית וביידיש, כמו אנשי שקלוב, הגאון והרב, פנדרי הגיבור, המשומדת ועוד.
ברחוב המוקדש לכבוד הסופר זלמן שניאור בחיפה לקחו את הבלבול בין שני האישים צעד אחד מביך קדימה.
צילום: איתמר לויתן
שימו לב מה קרה כאן: לא רק שנוסף לו לזלמן שניאור התואר 'רב' – מה שמעולם לא היה – אלא שעיקר תפארתו היא בחיבור 'ספר התניא' ו'שלחן ערוך הרב', שהם כאמור פרי עטו של מייסד חסידות חב"ד שניאור זלמן...
השלט הזה עומד על עמדו כבר יותר משנה, ואוי לה לכלימה.
ב. הרקון: רחוב אחד שהוא שניים
לאורך הגבול בין מושב עדנים ובין שכונת נוה נאמן שבדרום הוד השרון עובר רחובהרקון. הרחוב משותף לשתי רשויות, וראה זה פלא בכל צד של הרחוב מדובר ברקון אחר!
בזה שבצד המושב, מדובר בהָרַקּוֹן עם אות ק' חלומה (Harakon). זהו שמו של נחל או שמה של עיר בגבול שבט דן ובקרבת נחל הירקון.
ואילו בצד של שכונת נוה נאמן, הַרָקוּן מנוקד בשורוק (Harakun). רָקוּן הוא דביבון.
רחוב הרקוּן בנוה נאמן (צילומים: מנחם רוזנברג)
במילים אחרות: לפנינו רחוב אחד המשוייך לשתי רשויות מקומיות שונות. לרחוב יש שם הנכתב בעברית בצורה דומה, אך הוא נהגה באופן שונה ולכל צורת הגייה משמעות שונה.
מי צודק? ברור שרחוב הרקוּן הוא צורה שגויה. הדביבון חי במדינות אמריקה, למה שייקראו רחוב בארץ על שם חיה שאינה נמצאת בה ומעולם גם לא הייתה בה? לעומת זאת, רחוב הרקוֹן מתאים לאזור הגאוגרפי שבו נקבע שמו.
ג. עיונים חדשים בגוגל סטריט
כתב לי זאב קינן:
ושוב נזדמנתי במחשבי אל מפות גוגל ונפלאותיהן, והפעם אזור הר הצופים בירושלים.
א. שדרות שַׁיֶּרֶת הר הצופים נוקדו באופן תמוה 'שִׁירֶת הר הצופים'. ממתי גוגל מנקדים שמות רחובות? מכל מקום, השם באנגלית (המתעתק את השם הערבי) הוא Gabal Al Mokbr – Qafelat al Gada. התייעצתי עם דוברי ערבית: לכולי עלמא, ג'בל מוכבר אינו הר הצופים (רובו נקרא ג'בל אל זייתון, והחלק של בית החולים הדסה נקרא 'הדסה עיסאוויה'); ובאשר לשם Qafelat al Gada אין להם שום מושג באשר למשמעו ולתרגומו.
ב. שדרות צ'רצ'יל הרחבות, המובילות אל הכניסה הראשית של האוניברסיטה, זכו לשם Oghneya Mn Al Bahr. גם כאן כָּשְׁלוּ דוברי הערבית לפענח. הניחוש שלי: 'אוגניה מן הים' (?). מה הקשר לצ'רצ'יל, ומיהי אותה אוגניה שזכתה להיכרך בשמו?
ג. רחוב חרובית הקטן, היורד אל עיסאוויה, נקרא באותיות לועזיות Haruvit, אך באותיות עבריות דווקא ח'רובה.
ד. ולבסוף, רחוב מרטין בּוּבֶּר שזכה להיקרא בלועזית-גוגלית-ערבית Martin Popper...
ברור כי מלחמה נטושה על שמות הרחובות בירושלים ומישהו טורח לתת לרבים מרחובות העיר שם בערבית, ולו גם משובשת, מפוברקת או בתרגום לא מוצלח.
צירוף השמות הפרטיים 'שניאור זלמן' מתקשר אצלנו בראש ובראשונה למייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. מאז נפטר האדמו"ר 'הזקן' ב-1812 מתגלגל שמו הפרטי בקרב משפחות רבות של חסידי חב"ד, וידועים במיוחד אישים כמו חוקר הגניזה שניאור זלמן שכטר; נשיא מדינת ישראל השלישי שניאור זלמן רובשוב, שלימים הפך להיות זלמן שזר (ראשי תיבות שמו המקורי); שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, ועוד.
זלמן שניאור הוא מישהו אחר לגמרי. זהו הסופר והמשורר הנודע, חתן פרס ישראל לספרות יפה (1955), מחבר 'אנשי שקלוב', 'פנדרי הגיבור' ועוד ועוד, ואף בבלוג עונ"ש עסקנו בו פעם.
דוד שי שם לב כי ברמת השרון החליטו להחזיק במקל בשני קצותיו. 'לאיזה שניאור זלמן הכוונה?', הוא תהה. 'כיוון שיש "שניאור זלמן" רבים שראויים שייקרא רחוב על שמם, ייתכן שהרחוב קרוי על שם כולם יחד...'
התשובה ניתנת בהמשך הרחוב, שבו השלט אומר 'זלמן שניאור'.
ב. רחוב מרוז'ין
כנראה שאין סוף לבּוּרוּת. כבר כתבנו כאן על רחוב (יהודה) מֵרַגוּזָה ביפו, כמו גם על רחובות (בנימין) מִטּוּדֶלָה ו(מנחם מנדל) מִשְּׁקְלוֹב בירושלים, שיש הסבורים שאלה הם שמות משפחה, למרות שמדובר במ' השימוש, והכוונה היא מן העיר רגוזה (דוברובניק), מן העיר טודלה שבספרד ומן העיר שקלוב שברוסיה הלבנה.
עכשיו נוסף על שונאינו רחוב שיקר ללבי באופן אישי: רחוב מֵרוּזִי'ן ברמת גן.
אין כזה דבר 'מרוז'ין'. יש 'רבי ישראל מרוז'ין', משום שהוא בא מעיירה נידחת ושמה רוז'ין, שנמצאת היום באוקראינה.
ג. פינת רחוב הסלקציה?
לא יפה לצחוק על השואה, אבל לנו – בני הדור השני – מותר.
בחדרה יש רחובות הנושאים שמות עצים, אבל הבה נאמר שיש מספיק עצים ביער ולא חייבים לבחור דווקא באֲקַצְיָה, השם הלטיני של עץ השיטה (Acacia), ועל הדרך עוד לשבש אותו כהוגן בכתיב לועזי שאיש לא שמע עליו.
אני תוהה איך תושבי הרחוב, הדוורים ושליחי הפיצה קוראים לרחוב הזה.
לכל הפחות אפשר היה לבקש מפרנסי העיר חדרה שידאגו לנקד את שם הרחוב.
המצבה לזכרו של יהושע מונדשיין בחלקת חב"ד בהר הזיתים
במלאת שלושים ימים לפטירתו של יהושע מונדשיין
ברשימת זיכרון, שפרסמתי כאן לפני חודש, עם מותו של הרב והחוקר יהושע מונדשיין ז"ל (עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל), הזכרתי את התכתבויותיו הרבות, במכתבים ובדואר האלקטרוני, אתי ועם חברים אחרים לעט ולמקלדת. בהתכתבויות אלה גנוזים חידושים והברקות, ועל כן מה נאה להיפרד ממנו בחידוש כזה, שהוא כולו שלו.
דוד סגל, חסיד חב"ד שגר היום באוסטרליה והוא עצמו קורא מסור של עונ"ש, למד בנעוריו עם יהושע בישיבת כפר חב"ד. דרכיהם נפרדו, אך הם המשיכו להתכתב. לימים פרסם מונדשיין (בשם העט שלו יהושע ד' לבנון) מאמר קצר בכתב העת 'ביקורת ופרשנות', היוצא לאור באוניברסיטת בר-אילן, וכותרתו 'מוטיבים חב"דיים ב"הנדח" לש"י עגנון' (16, תשמ"א, עמ' 153-135). במאמרו זה הסביר, בין השאר, את המונח 'חוזר', שנזכר בסיפור, במשמעות הרווחת היום בחב"ד: חסיד מהימן היודע לחזור במדויק על דברי התורה של הרבי (הקרויים בעגה החב"דית דא"ח, כלומר 'דברי אלהים חיים'), ומפיצם ומלמדם בקרב חסידים שלא היו שותפים למעמד השמעתה. סגל העמידו על משמעות שונה שזכר ממושג זה באחד מסיפוריו של זלמן שניאוּר (1959-1887), שם הוזכר 'חוזר' במשמעות של אדם החוזר מן הרבי, מחזר על הפתחים ומשמיע את דברי התורה ששמע.
בתגובה שלח לו יהושע את המכתב הבא:
ב"ה ח"י תמוז תשנ"ז. לידידי הוותיק ר"ד סגל שי'[חיה] שלום וברכה! תודה לך על הערתך בענין ה"חוזר" בכתבי ז' שניאור. ואגב כך אני שולח לך שני קטעים מספר אחר של ז' שניאור, באחד אנו מוצאים השתמרותו של מנהג אשכנזי קדמון שנשתכח בימינו, ומפתיע הדמיון למסופר במנהגי מהרי"ל (שז' שניאור כמובן לא ידע ספר זה, וכמדומני שענין זה מופיע רק במהדורה החדשה של מכון ירושלים), הן בשריפת הסכך והן בגזילתו מן העשירים הקמצנים וכו'. קטע שני מוכיח דווקא את בורותו של ז' שניאור. בברכת הצלחה וכט"ס [וכל טוב סלה] יהושע מונדשיין
במה דברים אמורים?
הסופר והמשורר זלמן שניאוּר נולד בשקלוב שברוסיה הלבנה (בלארוס), בלי ספק למשפחה חב"דית – לא רק שמו מעיד עליו ולא רק אזור הולדתו, ש'נשלט' על ידי חסידי חב"ד, אלא גם יצירתו הספרותית. אחד הסיפורים הגדולים שלו, 'הגאון והרב', שהוקדש למתח בין הגאון מווילנה לבין רבי שניאור זלמן מליאדי, מגלה את התמצאותו הרבה של שניאור במקורות הספרותיים והתיעודיים על הפולמוס בין חסידים למתנגדים בשלהי המאה ה-18. סיפור זה הוא חלקו השני של רומן היסטורי רחב יריעה של שניאור, שנכתב ביידיש וברובו לא תורגם לעברית (למעט כאמור 'הגאון והרב'), ונקרא 'קיסר און רבי' (הקיסר והרבי). הספר ראה אור בחמישה חלקים (1952-1944) ועוסק ברבי שניאור זלמן מליאדי ובצאר אלכסנדר הראשון.
שקלוב של ימי נעוריו הייתה עיירה 'מעורבת' וחיו בה מתנגדים וחסידים אלה לצד אלה. זלמן שניאור חי בעיירה עד גיל שלוש-עשרה בסך הכול (ואז נסע לבדו לאודסה!), אך תקופת נעורים זו הזינה את יצירתו הענפה, ביידיש ובעברית. אחד משיאיה של יצירתו הוא ספרו הגדול 'אנשי שקלוב', שראה אור תחילה ביידיש (1927) ואחר כך גם בעברית (1944), ונדפס בכמה מהדורות.
לצד 'אנשי שקלוב' פרסם שניאור גם סיפורים קצרים על הווי הילדים בעיירה, ואלה כונסו לספר שנקרא 'שקלאָווער קינדער: דערציילונגען' (ילדי שקלוב: סיפורים). ספר זה נדפס בניו-יורק בשנת 1951 ואף פעם לא תורגם לעברית.
הסיפור הפותח את הקובץ נקרא 'מתנגדישע קישקעס ברענען' (המעיים של המתנגדים עולים באש). כך נפתח הסיפור:
וזה תרגומו (פחות או יותר):
מנהג נאה מימי קדמונים נוהגים ילדי החסידים בשקלוב: כשנכנס חג שמחת תורה, ומצוות הישיבה בסוכה בטלה, מטפסים – תוך סכנת נפשות – על הסוכות הקטנות שמצוותן בטלה, משליכים מטה את הסכך הירוק, סוחבים אותו ברעש והמולה אל בית המדרש של חסידי ליובאוויץ' ועורכים מדורה גדולה על שפת האגם.
העשן הלבן והריחני מיתמר לשמיים ומתנפנף כמו דגל מעל העיירה כולה. והזאטוטים מתחבקים סביב המדורה, זורקים ומוסיפים כל הזמן עוד ועוד ענפים חדשים של סכך, וטופחים בהנאה – שונאי ישראל שכמותם – על בטניהם הקטנות: – המעיים של המתנגדים נשר-פים!
זקני החסידים יושבים במבואת בית המדרש, מתבוננים בהם בחצי עין, שואפים באפיהם המטוּבָּקים את העשן הריחני של ענפי האורן ומחייכים לתוך זקנם ולתוך שרוול האטלס הרחב:
– חה-חה... ראו, פרחחים!
מנהג משונה בלי ספק, שכרוך אולי גם בחילול קדושת החג, כפי שסברו ה'מתנגדים' בעיירה, שסירבו לשתף פעולה עם ילדי החסידים.
סכך לסוכה (ספר מנהגים, אמסטרדם 1662)
האם בדה שניאור את הדברים מהרהורי לבו וטפל על החסידים מנהג של שטות?
מתברר שלא. וכפי שציין מונדשיין, השתמר כאן תיאור של מנהג אותנטי ששורשיו במנהג אשכנז הקדמון.
ספר מנהגי מהרי"ל, שבו תועדו מנהגיו של הרב יעקב הלוי מולין (1427-1360) על ידי תלמידו ר' זלמן, נחשב לאחד המקורות העשירים והמוסמכים ביותר של מנהגי אשכנז בימי הביניים. בספר נרשמו הדברים הבאים:
שלמה י' שפיצר (מהדיר), ספר מהרי"ל: מנהגים של רבינו יעקב מולין זצ"ל, מכון ירושלים, תשמ"ט, עמ' שעו-שעז
יהושע לא דק פורתא, שכן המובאה על הריסת סוכות ושריפת הסכך נמצאת בכל מהדורות ספרי מהרי"ל, למעט הערתו המעניינת של 'המלקט באומרים', תלמידו של מהרי"ל (שהובאה בתוך סוגריים רבועות). המלקט העיד, כי רבו מהרי"ל שיתף פעולה עם הנערים 'והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון'. 'עצרנים' הם קמצנים וצרי עין, והרי זה בדיוק מה שסיפר שניאור בהמשך, על בעלי בתים קמצנים שאינם מאפשרים לילדים לקחת את הסכך של סוכותיהם משום שהם רוצים להשתמש בו למטרות אחרות. אין 'לחשוד' בשניאור שהכיר את הכתוב במנהגי מהרי"ל (אף על פי שספר זה נדפס גם בשקלוב בשנת תקנ"ו / 1796), והרי לנו אפוא עֵד ה'מסיח לפי תומו' על מנהג שראה בעיניו ומן הסתם אף היה שותף לו.
(מיטיבי לכת, המעוניינים בברור הרקע ההלכתי להדלקת מדורה ביום טוב למרות שאינה מיועדת להכנת אוכל, והמשך מנהג הדלקת מדורה בשמחת תורה גם לאחר ימי מהרי"ל, יעיינו בספרו של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 320-319; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, מכון ירושלים, תשמ"ח, סימן קצב, עמ' רכט-רלא והערות 11, 18-16; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, מוסד הרב קוק, תשנ"א, עמ' מח-מט).
תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14 (ארכיון בית ביאליק; תודה לד"ר לילך נתנאל)
והיכן גילה זלמן שניאוּר את בורותו?
כאן הפנה מונדשיין לסיפור אחר שלו באותו קובץ (עמ' 168-161), שעוסק בשמחת החנוכה ונקרא 'אויף אייגענע הענט' (בְּמוֹ ידיו):
וזה תרגומו (ותודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי):
שמחת החנוכה אצל ילדי שקלוב, כך תחילתה: הם משתחררים
מן ה'חדר' כשעדיין יש אור יום. אולם הם אינם רצים הביתה, אלא כל אחד פונה לבית
המדרש של אביו, כדי לצעוק שם 'אמן' בעת ברכת נרות חנוכה. הבנים של אורי
הפוזל רצים, כמובן, לבית המדרש של חסידי ליובאוויץ'.
כמו להכעיס, בכל פעם נופל ה'יאָרצייט' (יום הזיכרון) של יונה-וולף האופה בדיוק בנר הראשון. הוא מתפלל מנחה לפני התיבה ומרעיד את העצמות. פעם, כך אומרים, לפני שהתחתן, עוד למד יונה-וולף דף גמרא. אבל עם הזמן סָתם אבק קמח השיפון את מוחו כל כך עד ששכח את תלמודו. מריק הוא אפוא את כל הלמדנות ואת כל החסידות שלו לתוך היאָרצייט של אביו. הוא מסלסל ב'על הניסים' שבתפילה, מועך ומקמט כל מילה, ומעכב את הדלקת הנר הראשון. עומדים הילדים סביב עמוד החזן כמו על גחלים רוחשות...
מקטע זה עולה כאילו נאמרה תפילת 'על הנסים' במנחה עוד לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, מה שכמובן בלתי אפשרי. מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת 'על הנסים'. תיקו.
כנראה עברו הרבה שנים מאז התפלל זלמן שניאור הילד 'מנחה-מעריב' בבית המדרש החב"די בשקלוב ועד שהעלה את סיפורו על הכתב...
זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת 'התחייה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20)
אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות, מורחבות ומעודכנות, בספרי אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת מאגנס, 2026). פרטים נוספים, פרק לדוגמה ואפשרויות רכישה ומשלוח – כאן.
המוטיב הקדום של 'עץ על אם הדרך' השפיע על משוררים רבים, בעברית וביידיש, ועל כך עמד בהרחבה דב סדן במאמרו 'על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', שנדפס לראשונה בהמשכים בגיליונות הפועל הצעיר, תשי"ט, ואחר כך נדפס בספרו בצאתך ובאהלך, מסדה, 1966, עמ' 97-74.
בין היתר הראה סדן כיצד נספג השיר בזיכרון חורבנה של מזרח אירופה בשואה. כך למשל שיר מזעזע ביידיש, שכתב זלמן שניאור כבר ב-1940 ונקרא 'לעבן קלויסטער...' (ליד המנזר). השיר, שנכתב בפריז, כונס בספרו של שניאור, פֿערציק יאָר: לידער און פּאָעמען, 1944-1903, ניו-יורק, 1945, עמ' 141, ומהדהד בו כמובן שיר העם 'אין מיטן וועג שטייט אַ בוים', ששניאור עצמו תרגם מיידיש בשנת 1915 ונוסחיו השונים הובאו בחלק הראשון של הסדרה:
דב סדן, בצאתך ובאהלך, עמ' 83
זלמן שניאור (1959-1887)
וביתר שאת, בשיר של אהרן צייטלין, 'ברוך שֶׁקִּדְּשָׁנוּ', שנכתב ב-1943:
אהרן צייטלין, שירים ופואימות, מוסד ביאליק, תש"י, עמ' 246
אהרן צייטלין (1973-1898)
אך אנו נתמקד בכמה דוגמאות הקשורות בשיר ובזמר העברי בארץ ישראל.
מטבע הדברים, בארץ ישראל הנבנית ומתחדשת קשה היה לקבל כפשוטו את השיר הגלותי על העץ השחוח – בין אם מדובר בעץ, שבצל ענפיו מתפלל היהודי הזקן תפילת 'מנחה', בין אם מדובר בנער המאנגרי, שאמו דואגת לבל יצטנן. ואכן, היו שהשתמשו באותם מוטיבים אבל בצורה מהופכת ומתפלמסת, שמקדמת את חזונם הציוני: נערים צעירים וחסונים העולים לארץ ישראל, מפריחים את שממות הנגב או נושאים בגאון את עמם עלי שכם. השיר הראשון נכתב ב-1925 ואילו שני האחרונים חוברו בימי מלחמת העצמאות.
1. אברהם שלונסקי, לֶךְ-לְךָ
מימין לשמאל: נתן אלתרמן, ישראל זמורה ואברהם שלונסקי, תל-אביב 1930 (מקור: חגית הלפרין, המאֶסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, הקיבוץ המאוחד, תשע"א, עמ' 352)
בשנת 1925, בהיותו בפריס, חיבר אברהם שלונסקי הצעיר (הוא היה אז בן 25 בסך הכל) את שירו הארוך 'לֶךְ-לְךָ'. שנה לאחר מכן נדפס השיר בכתב העת 'הַשִּׁלֹּחַ', שבאותה עת כבר נדפס בירושלים (כרך מו, א, ניסן תרפ"ו, עמ' 76-75).
זהו שיר מרד חילוני של צעיר, שנטש את העולם המסורתי, המזוהה עם סבו, ועלה לארץ ישראל (שלונסקי עצמו עלה לארץ ב-1921). הוא יוצא לדרכו בלא טלית או תפילין ובלא תפילת הדרך (שאותה הוא מצפה כי יאמרו הוריו). גם באנייה העושה דרכה לארץ הוא שומע 'אל מזמור חלוצים בקודש', אך אז מגיחים גם ספקות, שמתגלמים ב'זֶמֶר ידוע', שאינו אלא אותו זמר ביידיש, שבו עסקנו בחלק הראשון של הרשימה. שלונסקי תרגם את שתי השורות הראשונות של אותו זמר.
שנה לאחר מכן (1927) נדפס השיר שוב בספר שיריו 'בַּגַּלְגַּל', ושם הכניס שלונסקי שינוי נוסח קטן. במקום 'שם ברחוב' כתב 'על הדרך'. הנה חלקו הראשון של השיר:
אברהם שלונסקי, בַּגַּלְגַּל: שירים ופואימות, הוצאת 'דבר', תרפ"ז, עמ' קס-קסא
2. שמואל פישר, שיר על עץ
שמואל פישר (1971-1917)
שמואל פישר היה שחקן תיאטרון ופזמונאי (בין השאר חיבר את 'ארצנו הקטנטונת' ו'הכל עובר חביבי'), שביקש להגיב ישירות לשירו של מאנגר. שירו של פישר נקרא 'שיר על עץ' ולמעשה אין זה תרגום אלא גרסה ציונית פולמוסית, נעדרת ליריות ועמוסת פאתוס תעמולתי. פישר נשאר מחויב למנגינה המקורית של לסקובסקי, אך את המילים והתוכן שינה לחלוטין. האווירה המזרח-אירופית המושלגת שבשירו של מאנגר הוחלפה במרחבי הנגב הארץ ישראלי; עץ השִׁקְמָה הוא עץ בודד אך מוכר היטב לכל אדם בערבה והוא מעין תחליף אֵם. שלא כמו 'האמא המאנגרית', שמנסה לעצור את בנה ומונעת ממנו לפרוח, האמא של פישר שולחת את בנה מן העיר ('הקריה הרחוקה') אל ההתיישבות החקלאית בנגב, שם הוא ישקה בזיעת אפיו את השדות, ישמור ויילחם. לדברי מאיר נוי, השיר חובר בימי מלחמת השחרור והושר 'בחזית ובעורף ... בהתרגשות רבה' (מעיני הזמר, 1996, עמ' 132).
שמואל פישר בפרסומת לסיגריות מטוסיאן. איור של אדם שליין (על המשמר, 22 במאי 1946).
3. נתן אלתרמן, על אם הדרך עץ עומד
נתן אלתרמן בעבודתו כעורך לילה בעיתון 'הארץ' (צילום: אברהם סוסקין, מכון לבון לחקר תנועת העבודה)
שיר מפורסם הרבה יותר משני קודמיו הוא של נתן אלתרמן. השיר, שנקרא 'על אם הדרך', פורסם לראשונה בעיתון דבר, בערב פסח, י"ד בניסן תש"ז (4 באפריל 1947). זהו שיר מעפילים, וכמו שירו של שלונסקי גם הוא מתכתב עם שירי העם ביידיש שקדמו למאנגר.
אם בשירי היידיש סופר על יהודי המגיע לעץ ומתפלל בצלו את תפילת המנחה, אלתרמן ראה באירוע זה את חילופי הדורות. הילד הגלותי משירו של מאנגר הפך לרב חובל שמוביל מעפילים לארץ ישראל. ענפי העץ הזקן, שבצלו נקשר האב, נעקד והומת, הפכו להיות התורן, הקשור בכבלי פלדה אל הספינה העושה דרכה לארץ ישראל.
נעמי שמר הלחינה את שירו של אלתרמן ב-1971 (כלומר, שנתיים קודם שתרגמה בעצמה את שירו המקורי של מאנגר), תוך שקיצרה לא מעט את הנוסח המקורי של השיר.
השיר נמסר ללהקת חיל הים, והנה חיה ארד, סולנית הלהקה בתוכנית 'שירת הים':
וכאן ביצוע סולו יפה של דני מסנג:
על השיר הזה כתב ח-גי, הוא חיים גורי, במדורו בעיתון דבר, ב-13 בינואר 1972, כשנתיים לאחר מותו של המשורר הנערץ עליו (28 במרס 1970):
בעלי התוספות
לפרק א
ד"ר נתן שחר הפנה את תשומת לבי לגרסה שונה של תרגום השיר ביידיש, שקדמה ככל הנראה לגרסתו של אברהם לוינסון. השיר נקרא 'עץ בודד, עץ אָבֵל', והתרגום הוא מעשה ידיו של יוסף בן-סיון (רייכרודל). העיבוד למקהלה נעשה על ידי משה ביק, ולדברי שחר השיר אכן הושר בכמה מקהלות פועלים בשנות השלושים של המאה הקודמת.
רמי נוידרפר מצא בעיתון דבר, 23 בדצמבר 1938, שיר שחיבר מרדכי סברדליק (לימים: סֶבֶר), כתגובה לאירועי 'ליל הבדולח'. אותו סברדליק תרגם מאוחר יותר גם את שירו המקורי של איציק מאנגר (ראו בחלק השני, מס' 5)!
בעיזבונו של המשורר והמחנך האמריקני ח"א פרידלנד (1939-1891) נמצא תרגום שלו לשיר זה:
ח"א פרידלנד, שירי עם, הוצאת 'עוגן' ומ' ניומן, [1963], עמ' 27
ועוד גרסה מצאתי במחזה 'ילדי הצל' של בן-ציון תומר, שהוצג לראשונה בתיאטרון 'הבימה' בשנים 1963-1962. המחזה עוסק בקליטתם של ילדים ניצולי השואה ('ילדי טהראן') במדינת ישראל של שנות החמישים. המערכה השנייה נפתחת בשיר זה:
בן-ציון תומר, ילדי הצל, עמיקם, 1963, עמ' 43
לפרק ב
נחומי הרציון הפנה את תשומת לבי למאמרה של הרצליה רז, 'על השביל עץ עומד', מעגלי קריאה, 6 (תשל"ט), עמ' 28-21. מאמר זה עיקרו הדרכה דידקטית להוראת השיר, אך בזכותו למדתי על תרגום נוסף לעברית (שישי במספר) פרי עטו של מרדכי אמיתי (1993-1914). תרגומו של אמיתי נדפס בספר: איציק מאנגר, לְבָנָה אֲדֻמָּה עַל גַּג מַכְסִיף, תרגם, כתב ואייר מרדכי אמיתי, הוצאת המנורה, תל-אביב תשל"ה, עמ' 16-15.
שונות ומשונות
בספטמבר 2015, בעיצומו של משבר הפליטים באירופה, זמר גרמני הבריח בטנדר שלו, מבודפשט לווינה, משפחת פליטים פלסטינית מסוריה. בדרך הוא שר להם את שירו של מאנגר. יש הרבה אירוניה היסטורית בסרטון הזה...
ויקיפדיה בעקבות עונ"ש
ב-31 בינואר 2016 העלה אביעד תאני (ברשותי כמובן) ערך לוויקיפדיה העברית, 'על הדרך עץ עומד', שמסכם את שלוש הרשימות על גלגולי השיר, ואף מוסיף עליהן כהנה וכהנה.
.JPG)
