ילדי שקלוב שורפים את המעיים של ה'מתנגדים'

המצבה לזכרו של יהושע מונדשיין בחלקת חב"ד בהר הזיתים

במלאת שלושים ימים לפטירתו של יהושע מונדשיין

ברשימת זיכרון, שפרסמתי כאן לפני חודש, עם מותו של הרב והחוקר יהושע מונדשיין ז"ל (עדיין היד מתקשה לכתוב ז"ל), הזכרתי את התכתבויותיו הרבות, במכתבים ובדואר האלקטרוני, אתי ועם חברים אחרים לעט ולמקלדת. בהתכתבויות אלה גנוזים חידושים והברקות, ועל כן מה נאה להיפרד ממנו בחידוש כזה, שהוא כולו שלו.

דוד סגל, חסיד חב"ד שגר היום באוסטרליה והוא עצמו קורא מסור של עונ"ש, למד בנעוריו עם יהושע בישיבת כפר חב"ד. דרכיהם נפרדו, אך הם המשיכו להתכתב. לימים פרסם מונדשיין (בשם העט שלו יהושע ד' לבנון) מאמר קצר בכתב העת 'ביקורת ופרשנות', היוצא לאור באוניברסיטת בר-אילן, וכותרתו 'מוטיבים חב"דיים ב"הנדח" לש"י עגנון' (16, תשמ"א, עמ' 153-135). במאמרו זה הסביר, בין השאר, את המונח 'חוזר', שנזכר בסיפור, במשמעות הרווחת היום בחב"ד: חסיד מהימן היודע לחזור במדויק על דברי התורה של הרבי (הקרויים בעגה החב"דית דא"ח, כלומר 'דברי אלהים חיים'), ומפיצם ומלמדם בקרב חסידים שלא היו שותפים למעמד השמעתה. סגל העמידו על משמעות שונה שזכר ממושג זה באחד מסיפוריו של זלמן שניאוּר (1959-1887), שם הוזכר 'חוזר' במשמעות של אדם החוזר מן הרבי, מחזר על הפתחים ומשמיע את דברי התורה ששמע.

בתגובה שלח לו יהושע את המכתב הבא:

ב"ה ח"י תמוז תשנ"ז.
לידידי הוותיק ר"ד סגל שי'[חיה]
שלום וברכה!
תודה לך על הערתך בענין ה"חוזר" בכתבי ז' שניאור. ואגב כך אני שולח לך שני קטעים מספר אחר של ז' שניאור, באחד אנו מוצאים השתמרותו של מנהג אשכנזי קדמון שנשתכח בימינו, ומפתיע הדמיון למסופר במנהגי מהרי"ל (שז' שניאור כמובן לא ידע ספר זה, וכמדומני שענין זה מופיע רק במהדורה החדשה של מכון ירושלים), הן בשריפת הסכך והן בגזילתו מן העשירים הקמצנים וכו'.
קטע שני מוכיח דווקא את בורותו של ז' שניאור.
בברכת הצלחה וכט"ס [וכל טוב סלה]
יהושע מונדשיין

במה דברים אמורים?

הסופר והמשורר זלמן שניאוּר נולד בשקלוב שברוסיה הלבנה (בלארוס), בלי ספק למשפחה חב"דית – לא רק שמו מעיד עליו ולא רק אזור הולדתו, ש'נשלט' על ידי חסידי חב"ד, אלא גם יצירתו הספרותית. אחד הסיפורים הגדולים שלו, 'הגאון והרב', שהוקדש למתח בין הגאון מווילנה לבין רבי שניאור זלמן מליאדי, מגלה את התמצאותו הרבה של שניאור במקורות הספרותיים והתיעודיים על הפולמוס בין חסידים למתנגדים בשלהי המאה ה-18. סיפור זה הוא חלקו השני של רומן היסטורי רחב יריעה של שניאור, שנכתב ביידיש וברובו לא תורגם לעברית (למעט כאמור 'הגאון והרב'), ונקרא 'קיסר און רבי' (הקיסר והרבי). הספר ראה אור בחמישה חלקים (1952-1944) ועוסק ברבי שניאור זלמן מליאדי ובצאר אלכסנדר הראשון.

שקלוב של ימי נעוריו הייתה עיירה 'מעורבת' וחיו בה מתנגדים וחסידים אלה לצד אלה. זלמן שניאור חי בעיירה עד גיל שלוש-עשרה בסך הכול (ואז נסע לבדו לאודסה!), אך תקופת נעורים זו הזינה את יצירתו הענפה, ביידיש ובעברית. אחד משיאיה של יצירתו הוא ספרו הגדול 'אנשי שקלוב', שראה אור תחילה ביידיש (1927) ואחר כך גם בעברית (1944), ונדפס בכמה מהדורות.

לצד 'אנשי שקלוב' פרסם שניאור גם סיפורים קצרים על הווי הילדים בעיירה, ואלה כונסו לספר שנקרא 'שקלאָווער קינדער: דערציילונגען' (ילדי שקלוב: סיפורים). ספר זה נדפס בניו-יורק בשנת 1951 ואף פעם לא תורגם לעברית.

הסיפור הפותח את הקובץ נקרא 'מתנגדישע קישקעס ברענען' (המעיים של המתנגדים עולים באש). כך נפתח הסיפור:

וזה תרגומו (פחות או יותר):

מנהג נאה מימי קדמונים נוהגים ילדי החסידים בשקלוב: כשנכנס חג שמחת תורה, ומצוות הישיבה בסוכה בטלה, מטפסים – תוך סכנת נפשות – על הסוכות הקטנות שמצוותן בטלה, משליכים מטה את הסכך הירוק, סוחבים אותו ברעש והמולה אל בית המדרש של חסידי ליובאוויץ' ועורכים מדורה גדולה על שפת האגם. 

העשן הלבן והריחני מיתמר לשמיים ומתנפנף כמו דגל מעל העיירה כולה. והזאטוטים מתחבקים סביב המדורה, זורקים ומוסיפים כל הזמן עוד ועוד ענפים חדשים של סכך, וטופחים בהנאה – שונאי ישראל שכמותם – על בטניהם הקטנות:
– המעיים של המתנגדים נשר-פים! 

זקני החסידים יושבים במבואת בית המדרש, מתבוננים בהם בחצי עין, שואפים באפיהם המטוּבָּקים את העשן הריחני של ענפי האורן ומחייכים לתוך זקנם ולתוך שרוול האטלס הרחב: 

– חה-חה... ראו, פרחחים!

מנהג משונה בלי ספק, שכרוך אולי גם בחילול קדושת החג, כפי שסברו ה'מתנגדים' בעיירה, שסירבו לשתף פעולה עם ילדי החסידים.

סכך לסוכה (ספר מנהגים, אמסטרדם 1662)

האם בדה שניאור את הדברים מהרהורי לבו וטפל על החסידים מנהג של שטות?

מתברר שלא. וכפי שציין מונדשיין, השתמר כאן תיאור של מנהג אותנטי ששורשיו במנהג אשכנז הקדמון.

ספר מנהגי מהרי"ל, שבו תועדו מנהגיו של הרב יעקב הלוי מולין (1427-1360) על ידי תלמידו ר' זלמן, נחשב לאחד המקורות העשירים והמוסמכים ביותר של מנהגי אשכנז בימי הביניים. בספר נרשמו הדברים הבאים:

שלמה י' שפיצר (מהדיר), ספר מהרי"ל: מנהגים של רבינו יעקב מולין זצ"ל, מכון ירושלים, תשמ"ט, עמ' שעו-שעז

יהושע לא דק פורתא, שכן המובאה על הריסת סוכות ושריפת הסכך נמצאת בכל מהדורות ספרי מהרי"ל, למעט הערתו המעניינת של 'המלקט באומרים', תלמידו של מהרי"ל (שהובאה בתוך סוגריים רבועות). המלקט העיד, כי רבו מהרי"ל שיתף פעולה עם הנערים 'והסיתם לגזול מהעצרנים שלא רצו לתת להם ברצון'. 'עצרנים' הם קמצנים וצרי עין, והרי זה בדיוק מה שסיפר שניאור בהמשך, על בעלי בתים קמצנים שאינם מאפשרים לילדים לקחת את הסכך של סוכותיהם משום שהם רוצים להשתמש בו למטרות אחרות.

אין 'לחשוד' בשניאור שהכיר את הכתוב במנהגי מהרי"ל (אף על פי שספר זה נדפס גם בשקלוב בשנת תקנ"ו / 1796), והרי לנו אפוא עֵד ה'מסיח לפי תומו' על מנהג שראה בעיניו ומן הסתם אף היה שותף לו.

(מיטיבי לכת, המעוניינים בברור הרקע ההלכתי להדלקת מדורה ביום טוב למרות שאינה מיועדת להכנת אוכל, והמשך מנהג הדלקת מדורה בשמחת תורה גם לאחר ימי מהרי"ל, יעיינו בספרו של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, מוסד הרב קוק, תשכ"ט, עמ' 320-319; מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, א, מכון ירושלים, תשמ"ח, סימן קצב, עמ' רכט-רלא והערות 11, 18-16; דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, מוסד הרב קוק, תשנ"א, עמ' מח-מט).

תמונה נדירה של זלמן שניאור, שצולמה באודסה כנראה ב-1901, בהיותו בן 14
(ארכיון בית ביאליק; תודה לד"ר לילך נתנאל)

והיכן גילה זלמן שניאוּר את בורותו?

כאן הפנה מונדשיין לסיפור אחר שלו באותו קובץ (עמ' 168-161), שעוסק בשמחת החנוכה ונקרא 'אויף אייגענע הענט' (בְּמוֹ ידיו):

וזה תרגומו (ותודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי):

שמחת החנוכה אצל ילדי שקלוב, כך תחילתה: הם משתחררים מן ה'חדר' כשעדיין יש אור יום. אולם הם אינם רצים הביתה, אלא כל אחד פונה לבית המדרש של אביו, כדי לצעוק שם 'אמן' בעת ברכת נרות חנוכה. הבנים של אורי הפוזל רצים, כמובן, לבית המדרש של חסידי ליובאוויץ'.  

כמו להכעיס, בכל פעם נופל ה'יאָרצייט' (יום הזיכרון) של יונה-וולף האופה בדיוק בנר הראשון. הוא מתפלל מנחה לפני התיבה ומרעיד את העצמות. פעם, כך אומרים, לפני שהתחתן, עוד למד יונה-וולף דף גמרא. אבל עם הזמן סָתם אבק קמח השיפון את מוחו כל כך עד ששכח את תלמודו. מריק הוא אפוא את כל הלמדנות ואת כל החסידות שלו לתוך היאָרצייט של אביו. הוא מסלסל ב'על הניסים' שבתפילה, מועך ומקמט כל מילה, ומעכב את הדלקת הנר הראשון. עומדים הילדים סביב עמוד החזן כמו על גחלים רוחשות...

מקטע זה עולה כאילו נאמרה תפילת 'על הנסים' במנחה עוד לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה, מה שכמובן בלתי אפשרי. מן הסתם התכוון שניאור לתפילת ערבית, שרק אחריה הדליקו את הנר הראשון, אלא שבתפילת ערבית אין שליח הציבור חוזר בקול רם על תפילת 'על הנסים'. תיקו.

כנראה עברו הרבה שנים מאז התפלל זלמן שניאור הילד 'מנחה-מעריב' בבית המדרש החב"די בשקלוב ועד שהעלה את סיפורו על הכתב...

זלמן שניאור על גבי גלויה בסדרת הסופרים (הוצאת 'התחייה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20)