רק בירושלים: ההגדה לבית בנטוויץ'

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

ב-1989, לפני יותר משלושים שנה יצא לאור ספרי הראשון רק בירושלים (הוצאת משרד הביטחון), על פינות וצדדים פחות ידועים בעיר. יסוד הספר היה בטור 'פינה קטנה בירושלים', שהופיע במשך כמה שנים במוסף 'מסלול' של ידיעות אחרונות. הספר יצא בארבע מהדורות ושימש רבות את מורי הדרך, אך אזל מזמן מהשוק. הרבה פעמים התבקשתי להוציאו חדש ומחודש, אבל כיום, כאשר קל להשיג מידע בעזרת מקלדת ועכבר, לא נראה לי שיש טעם בכך. קוראי עונ"ש יטעמו אפוא מפעם לפעם מן היין הישן הזה כשהוא משופר ומותאם לימינו ולבלוגנו. 

*

לאיזו משפחה יהודית בארץ יש כיום אחוזת קבר פרטית? 

מאז ימי אברהם אבינו, שקנה את מערת המכפלה עבור בני משפחתו, ועד שלהי תקופת המשנה, כאשר קברו במקומות כמו בית שערים או כתף הנום, הייתה לכל משפחה יהודית מן המעמד הבינוני ומעלה אחוזת קבר פרטית, לרוב מערת קברים חצובה בסלע. כיום הכל שונה. דרכנו האחרונה מובילה אותנו לבתי קברות ציבוריים, ולרוב שוכני העפר אין קשר עם שכניהם למנוחת הנצח. רק למשפחה אחת, ככל שידוע לי, ישנה אחוזת קבר פרטית שאיננה בתחום בית קברות ציבורי. זו משפחת בנטוויץ', בלי ספק משפחה יוצאת דופן בתולדות ישראל. פריווילגים זה הם.

השער לחלקת הקבר מעוצב בצורת אוהל. אבי המשפחה, הרברט, הקים באנגליה אגודה ציונית בשם 'אגודת האוהלים'

א. משפחה שכזאת

כשעולים להר הצופים ברחוב שיירת הר הצופים, לפני הכניסה לקמפוס האוניברסיטה, מגיעים לצומת. ממש לפני הצומת, מימין, נותרו שלושה ביתנים של בוני הקמפוס, וכעת שוכנים בהם משרדי אגף הביטחון. לפניהם שער שממנו מוליך שביל אל בין העצים. שני בתי קברות נמצאים בפינה קסומה זאת. הצפוני ביותר שייך ל'אמריקן קולוני', לא למלון אלא למושבה האמריקנית שעל שמה נקרא המלון (נקדיש לה פרק מיוחד).

אך אנו מתעניינים בבית הקברות הקטן, הראשון שמגיעים אליו. הוא מוקף גדר ונכנסים אליו דרך בית שער דמוי אוהל מסוגנן. בזמן האחרון נעלו את השער, אך ניתן להציץ אל הקברים מעל לגדר, ומי שלא מקפיד על חוקים יכול לדלג מעליה – לא נלשין עליו! מצבות נאות אחדות נחות כאן בצל עצי האורן רחבי הצמרת. זאת אחוזת הקבר של משפחת בנטוויץ'.

הרברט וסוזן בנטוויץ' חיו באנגליה בסוף המאה ה-19. סוזן (לבית סלומון), שהייתה מוזיקאית מבטיחה, ויתרה על קריירה עצמאית וניהלה משק בית מרובה ילדים. הרברט (צבי) בנטוויץ' (1932-1856) היה עורך דין מצליח. מיזוג נדיר של אציל בריטי ויהודי חם ושומר מסורת. הוא היה ציוני עוד לפני שהרצל חלם על כך, ולימים אף היה מעורב בניסוחה של הצהרת בלפור. נוסף על הבית הגדול בלונדון הייתה לבני הזוג גם אחוזת קיץ בקנט, שנקראה 'חצר כרמל'. במשך עשרים שנה הם מילאו את ביתם ואחוזתם ב-11 ילדים, שמרגע לידתם נועדו להגשים את חלומותיה המוזיקליים של האם שלא התגשמו. 

מצבתם הכפולה של הרברט (צבי) וסוזן (שושנה)

מוזר ככל שזה נשמע, ילדיהם נולדו בשלישיות. הראשון בכל שלישיה נועד להיות פסנתרן, השני כנר והשלישי צ'לן. כל שלישיה כזו קיבלה חדר משלה, וכל אחד מהילדים החל בגיל צעיר לספוג חינוך מוזיקלי בכלי שאליו יועד. רק שני הילדים האחרונים נותרו דואו...

מה כבר אפשר לצפות מילדים שנועדו לממש ציפיות של אם מתוסכלת, תחת ידו הקשה של אב שתלטן? לא קשה לנחש. אחדים מצאצאי המשפחה התאבדו, אחדים התנצרו. אחרים גדלו להיות אנשים מיוחדים במינם, שהשאירו עקבות שלא יימחו בתולדות היישוב היהודי בארץ.

במרכז המבנה המתומן קבורים הרברט וסוזן בנטואיץ'

ב. אחד-עשר המופלאים

עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 275

הנה רשימת הצאצאים, לפי סדר הולדתם: 

1. ליליאן (1954-1882) הייתה הבת הבכורה. בעלה ישראל פרידלנדר (1920-1876), יליד קובל שבאוקראינה, היה רב, חוקר מקרא וממייסדי הג'וינט. הם נישאו ב-1905 והתגוררו בניו יורק. ישראל נרצח באוקראינה על ידי שודדים, כשנסע לשם על מנת להביא כסף מטעם הג'וינט לעזרת נפגעי הפוגרומים. הוא נקבר באוקראינה וגופתו נטמנה בבית הקברות המשפחתי רק בשנת 2001.

מצבת ישראל פרידלנדר

האלמנה ליליאן עלתה ארצה ב-1922 עם ששת ילדיה והתיישבה ב'אחוזת לנגה' שהייתה בבעלות אחותה ניטה (ראו להלן). היא ירשה מאחותה את האחוזה, ולאחר מותה, בשנת 1954, נקברה ליד אחותה וגיסה בבית הקברות של זכרון יעקב. 

סולומון ג' סולומון, דיוקן של ליליאן בנטוויץ'-פרידלנדר, 1905 (מוזיאון ישראל)

בנם, דניאל (שמו השני היה בלפור!), היה תפוח שנפל ליד העץ. גאון מוזיקלי צעיר ומלא בעיות נפשיות. הוא למד מוזיקה בג'וליארד והתאבד בסנטוריום לחולי נפש בשיקגו והוא בן 18 בלבד. קברו נכרה בקצה אחוזת הקבר המשפחתית, ומצבתו מעוטרת בנבל ובתווים. לזכרו הקימה אמו בשטח האחוזה בזכרון יעקב את 'בית דניאל', מרכז מוזיקלי ובית נופש לאמנים, שפעל שנים רבות וכיום נמצא ברשות האוניברסיטה הפתוחה. 

בת אחרת, כרמל, נישאה לשמעון אגרנט, לימים חתן פרס ישראל למשפט ונשיא בית המשפט העליון. 

מצבתו של דניאל פרידלנדר (בנה של ליליאן בנטוויץ' וישראל פרידלנדר)

2. נורמן בנטוויץ' (1971-1883) היה הילד השני. הוא למד משפטים באנגליה והגיע לארץ עם צבאו של אלנבי. כאן היה התובע הכללי מטעם ממשלת המנדט הבריטי וממקימי האוניברסיטה העברית. נורמן היה ציוני מושבע, אך הלן אשתו הייתה אנטי-ציונית מוצהרת. הוא חי איתה בלונדון חצי שנה, וחצי שנה בירושלים, שבמהלכה לימד משפטים באוניברסיטה. בשנת 1951 פרש לגמלאות ושב ללונדון. הוא מת שם ואשתו שלחה את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית. 

3. ניטה (1922-1884) נישאה ליהודי מגרמניה, טיפוס רומנטי ומתוסבך בשם מיכאל לנגה. הם עלו לארץ בשנת 1912 והקימו בזכרון יעקב בית אחוזה עם גן גדול. הם קראו לביתם על שם אחוזת המשפחה בקנט 'חצר כרמל', אך המקום התפרסם בשם 'אחוזת לנגה'. רבים מחשובי הארץ בימים ההם התארחו אצל הזוג המוזר באחוזתם הענקית, שהיו בה סוסי רכיבה ומרכבות – מובלעת בריטית בלב המושבה זכרון, שהייתה מאוכלסת ברובה בידי יהודים יוצאי רומניה ותימן. ניטה נפטרה בנסיבות בלתי ברורות ביום שבעלה היה בחיפה. השמועות אמרו שהתאבדה. מיכאל עצמו שלח יד בנפשו שלוש שנים לאחר מכן. ילדים לא היו להם, ואת האחוזה ירשה האחות הבכורה ליליאן (מס' 1) שכבר גרה שם. 

עד שנת 2000 ניצב בניין האחוזה שמם וחרב, זיכרון לפאר שחלף. בחודש יולי של אותה שנה הוכרז המקום אתר מורשת לאומי, שופץ ונמסר בחכירה לידי האוניברסיטה הפתוחה שמפעילה אותו כמרכז לימוד ותרבות. 

ההיסטוריה של בית דניאל (האוניברסיטה הפתוחה)

4. דורותי: סיפור חיים קצר ועצוב. היא נולדה ב-1885, התנצרה ובילתה את כל חייה במנזר. אביה, כך מסופר, ישב עליה 'שבעה' ומחק אותה מחייו.

5. מרג'ורי (1976-1887): הייתה כנרת מוכשרת שנותרה בבתוליה כל ימיה. היא עלתה לארץ יחד עם אביה, גרה עמו בירושלים וטיפלה בו. לאחר מותו, ב-1932, התנצרה גם היא. בסוף ימיה עברה להתגורר בבית עץ בשטח 'אחוזת לנגה' ועסקה בארגון קונצרטים ב'בית דניאל'. 

6. מיוריאל (1981-1889): כונתה באדג'. עלתה לארץ ב-1912 ועסקה בציור ובהוראת ציור. היא נישאה בגיל מאוחר לברנרד מושנזון, ולאחר פטירתו (1956) עברה לגור באחוזה בזכרון, שם גם נפטרה. 

מיוריאל בנטוויץ', 'נוף כנרת' (בידספיריט)

7. נעמי (1989-1891): נעמי הייתה פעילה קומוניסטית, שנישאה לצ'כי ושמו יוהנס בירנברג. היא חיה בלונדון אך עברה לגור באחוזת כרמל בקנט, שאותה הפכה למקום מקלט ומוסד חינוכי לפליטי מלחמה שהגיעו לאנגליה. לארץ היא מעולם לא הגיעה.

8. היבי (1973-1893): נישאה לאליהו (אויגן) מאיר משפטן מפרנקפורט. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה המשפחה לארץ. הם גרו בירושלים עם שתי בנותיהם. 

9. תלמה (1959-1895): זו היא תלמה ילין, שהייתה צ'לנית מפורסמת, תלמידה של גדולי הצ'לנים בעולם ובהם פבלו קזאלס. היא עלתה לארץ ב-1919, בעקבות משבר נפשי, ושנתיים לאחר מכן נישאה לאליעזר ילין (בנו של דוד ילין, מראשוני המחנכים בארץ, ונכדו של יהושע ילין, מחלוצי היישוב היהודי החדש בירושלים). אליעזר היה מהנדס ואדריכל חשוב, והשניים בנו את ביתם בשכונת רחביה שהייתה אז ארץ לא זרועה. ביתם היה הראשון בשכונה, והוא עומד עד היום ברחוב רמב"ן 14 (מול סניף בנק לאומי). תלמה עמדה במרכז החיים המוזיקליים בירושלים והקימה בתל אביב בית ספר לאמנויות שכיום נקרא על שמה. 

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (ויקיפדיה)

10. כרמל: נישאה בשנת 1922 לאליעזר אריה (לואי) פינקלשטיין, חוקר דגול של ספרות חז"ל ומראשי התנועה היהודית הקונסרבטיבית בארצות הברית. ערב הבר-מצווה של בנה הבכור התנצרה ונטשה את משפחתה. 

11. יוסף (1982-1902) הוא האחרון בשורה. עלה ארצה ובשנת 1924 נשא לאישה את שרה, בתו של 'רופא המושבות' הלל יפה, שריפא את אנשי העלייה הראשונה מקדחת. היה יועץ לשר החינוך, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ולימד בבית הספר לחינוך. יוסף בנטוויץ' טבע את חותמו על מקצוע החינוך בישראל ואף זכה על כך בפרס ישראל בשנת 1962, ובעצם היה היציב וה'מרובע' מכל בני ובנות המשפחה. בנו הוא פרופסור צבי בנטוויץ', שהתמחה במחקר האיידס, ובתו היא הציירת רחל שביט (אמו של העיתונאי ארי שביט).

ג. רֶקויאֶם לדניאל 

כל כך הרבה ילדים, ולכל אחד סיפור. אפשר למצוא פרטים על בני המשפחה בספריה היפים של מרג'ורי (החמישית ברשימה). היא כתבה ספר על תלמה ילין שתורגם לעברית (תלמה ילין: מחלוצי המוזיקה בארץ ישראל, הוצאת ראובן מס, 1981) וספר באנגלית על אביה, שאותו כתבה יחד עם אחיה נורמן: Herbert Bentwich: The Pilgrim Father (1940). ממש לפני כמה חודשים ראה אור מאמר מחקרי מקיף שכתבו עופרי קרישר ואריה דובנוב, 'הסאגה לבית בנטוויץ', ישראל, 28-27 (2021), עמ' 312-271, ושם אפשר לקרוא בפירוט על שני הדורות הראשונים של המשפחה.

הסופר בנימין תמוז לקח את סיפור המשפחה, בעיקר את סיפורו של דניאל, עם האחוזה בזכרון יעקב, הוסיף חומרים מסיפורי משפחת ילין, ערבב יפה עם צבעי הארץ הזאת וריחותיה בתחילת המאה שעברה, וכתב את רקויאם לנעמן (זמורה ביתן מודן, 1978). ספר קטן, מעט סרקסטי, אך יפהפה. כדאי לקרוא בו תוך ישיבה על ספסל האבן הניצב ליד אחד מקברי המשפחה. 

אחוזת קבר של שבט גדול, אך משום מה לא רבים מבני המשפחה נטמנו בה. 

במרכז, בקבר המתומן, נחים ההורים, הרברט וסוזן, ולצדדיהם יש רק מצבות מעטות. אגב, אפשר לעקוב אחרי התפתחות הכתיב העברי של שם המשפחה על המצבות: האב הוא הרברט בנטובאיש, יוסף נקבר כבנטואיץ', נורמן כבנטביץ', והאחרון מהמשפחה שנקבר כאן, בשנת 1987, הוא מיכאל מתתיהו בנטביץ'. 

שלום לעפרם.