בקהילה היהודית המסורתית היה מקצוע ושמו 'דרשן'. תפקידו של הדרשן, שלעתים נקרא גם 'מוכיח', 'מגיד' או 'מגיד מישרים', היה לדרוש בפני קהל שומעיו בענייני דת ומוסר, לספר סיפורים עם מוסר השכל, ולא פחות מכך גם להזהיר על זלזול בקיום המצוות ולאיים על השומעים בעונשים איומים ונוראים. הזוי ככל שזה נשמע, זה מה שאנשים אהבו לשמוע.
בקהילות גדולות ועשירות היו מגידים קבועים, שדרשו מדי שבת בשבתו ונטלו שכרם מקופת הקהילה, ואילו לקהילות הקטנות, שבהן לא היה דרשן קבוע, הגיעו דרשנים נודדים, שקיבצו את פרוטותיהם במוצאי שבת והמשיכו בדרכם, לקהילה אחרת.
בזיכרונותיו היפים של יחזקאל קוטיק, בן העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, שנכתבו ב-1913, מופיע התיאור הבא:
 |
| דוד אסף (מהדיר), מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ט, עמ' 141-140 |
והנה, מתברר שמקצוע הדרשן הנודד לא פס מן העולם. נחום גורליק צילם את התמונות הללו בכפר חב"ד, ומהם מתברר כי פועל בקרבנו דרשן נכבד ושמו 'בר יוחאי', אמנם לא 'שמעון' אלא 'חיים', אבל עדיין המותג החזק הוא 'בר יוחאי', מה גם שהוא מוסמך 'בית הספר לדרשנים אור עקיבא' ומכהן בתפקיד 'יושב ראש הדרשנים'! (חיפשתי באינטרנט איזה שהוא רמז לבית הספר הזה, ולא עלה בידי מאומה).
דרשננו נודד עם רכב מיוחד, המכוּנה 'עמוד האש', והוא עומד לרשות הציבור 'בכל מקום ובבתי אזכרה'. אוי לנו מיום הדין! – מזהיר בר יוחאי את הצופים בשלט מכוניתו מאחור – ודעו לכם כי מי שיפרוש מדברי תורה – אש תאכל אותו, ואפילו אני, בר-יוחאי, לא אוכל לעזור.
מקריאת תיאורו של יחזקאל קוטיק עד תומו, לא הבנתי מה מצאת בו "נלבב".
השבמחקאתה צודק. זה לא ממש נלבב...
מחקט.ל.ח.
מחקתודה.
לצערי אני מכיר אותו, מדובר באדם לא בריא בנפשו, שהיה מגיע לאכול ולהתארח וכדו' בישיבה בכפר חב"ד (הוא ישן ברכבו), הוא מאד אוהב לדבר, לכן מבקש בכל מקום שיתנו לו לדרוש, אך מה לעשות שאין לו חוש בזה והוא ממש לא יודע לדבר, הוא עובר מעניין לעניין וכו' - בקיצור, אדם לא נורמלי. ועצוב שעושים פוסט על אנשים לא שפויים.
השבמחקכך חולפת תהילת העולם. לו ירמיהו הנביא היה קם לתחיה, ומתחיל להתנבא על הממשלה וחורבן המדינה, גם היינו חושבים שהוא לא שפוי
השבמחקזו אינה משמעות הביטוי "כך חולפת תהילת העולם". ולירמיהו גם לא היתה מכונית "ברינקס". לפי האוטו בר יוחאי עושה קופה לא קטנה בדרשות שלו.
מחקבין המגידים-מוכיחים הבלתי-נשכחים, נמנית גם דמותו של ר' גרונם יקום-פורקן, ב"תמול שלשום", דמות שלפי הפרשנות היתה מבוססת על המגיד הירושלמי בן-ציון יאדלר (1871-1962). מתאר עגנון, בלגלוג לא-מוסתר, את ר' גרונם מטיף בשכונת מאה-שערים: "נתגבר קולו של ר' גרונם ונתמלאו שתי עיניו מין לפלוף, זה הלפלוף שהבריות טועים שהוא דמעות... וצעק, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה...אין לך אדם שאינו חוטא...באותה שעה נזדעזע כל הציבור. פונים לכאן הרי אוי, פונים לכאן הרי אבוי. יושבים בבית המדרש אוי, עולים על מטתם אבוי." ("תמול-שלשום" 306-307)
השבמחקשם גם נתנת התשובה מדוע נזקקים לדרשן: "נתקבצה כל מאה שערים ובאה לשמוע, שעדיין לא נתמלאה ירושלים תיאטראות וקרקסאות ובתי צחוק ובתי שעשועים, והיו מתאווים לשמוע דברי מגידות״
מחקוגם ״ שהכל להוטים אחרי דברי מוסר ואוהבים את התוכחות״
Instead of mocking the magidim you would be better off listening to their message.
השבמחק