'כסף קטן', או איך השפעתי על יצירתה של יהודית הנדל

יהודית הנדל (2014-1921)

מאת איתמר וכסלר

הסופרת יהודית הנדל נפטרה ביום שישי שעבר (23 במאי) והיא בת 93.

אבא שלי, הצייר יעקב וכסלר, והצייר צבי מאירוביץ, בעלה של יהודית הנדל, היו חברים. אבא שלי אמר לי פעם שהחבר היחיד שהיה לו מבין כל הציירים בחבורת 'אופקים חדשים' היה מאירוביץ. הוא אמר, שמאירוביץ היה היחיד שבאמת היה על מה לדבר אתו, היחיד שבאמת היה איש תרבות בין כל אותם ציירים. הקשר ביניהם נוצר עוד בשנות השלושים. שניהם היו בני אותו גיל, שניהם הגיעו מגרמניה באותו זמן, שניהם התגוררו בחיפה. שני גֶרְמַנוֹפִילִים בסביבה שהבון-טון שלה היה פריז, וכמו שאבא שלי אמר, 'חוץ מפריז לא היה קיים אצלם שום דבר'.

צבי מאירוביץ (1974-1911)

מעולם לא פגשתי את מאירוביץ. קודם כל, כי הייתי ילד; שנית, כי מאירוביץ היה חיפאי ואנחנו גרנו ברמת גן; ושלישית, כי כבר כילד לא חשתי נוח בכל מה שקשור לציירים האלה. לפעמים אבי היה לוקח אותי לפתיחות של תערוכות, ומה שאני זוכר מהן הוא איך הסתובבתי להם שם בין הרגליים והם היו מלטפים את שער ראשי ואומרים: 'אה, אז זה הבן של וכסלר...'. מאוד לא נוח לגדול ככה, ואולי זו הסיבה שעד היום אני נמנע ככל האפשר ללכת לפתיחות חגיגיות. 

אבי סיפר, שהחברות ביניהם התרופפה אחרי שמאירוביץ ויהודית הנדל היו לזוג, מה גם שהוא עבר לתל אביב (1949), אבל הוא תמיד דיבר עליו בהערכה רבה (ומי שהכיר את אבא שלי יודע שזה לא היה דבר של מה בכך). על יהודית הנדל ידעתי יותר כסופרת מאשר כאשתו של מאירוביץ. קראתי חלק מיצירתה אבל בלי שהיה לי איזה יחס מיוחד לגביה. עד שבאופן מפתיע התברר לי שאני אחראי בעקיפין לאחד מסיפוריה היותר ידועים – 'כסף קטן'. 

ב-1975, אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי לטיול בשוויץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בכלל בחו"ל. בכיסי נשארו במקרה כמה מטבעות של לירה ישראלית ובמקרה התברר שהן זהות לגמרי למטבעות של שני פרנק שוויצרים. היו שם אז הרבה מאוד מכונות אוטומטיות, שגם ידעו להחזיר עודף (בארץ לא היו כאלה בכלל), והתברר שהלירה, שאצלנו בקושי הייתה שווה גרוש, יכולה להיות שווה הרבה מאוד אם אתה נמצא בשוויץ. ארבע שנים אחר כך נסעתי לשם שוב עם חברתי. לקחנו אתנו מהארץ כעשרים לירות במטבעות, מי יודע אולי נתעשר... 

בשוויץ היו אז מין חנויות הימורים, שנכנסים אליהן ישר מן הרחוב. היו שם מכונות אלקטרוניות, שבניגוד למכונות האמריקניות הן פלטו את רוב הכסף חזרה. בקיצור, אם הכנסת לירה היה לך סיכוי מצויין לקבל בחזרה שתיים-שלוש מטבעות של שני פרנק. זאת הייתה עסקה מצויינת, מעט מפחידה ולא לגמרי חוקית, אבל היא מימנה לנו יום שלם בציריך. 

לירה ישראלית אחת = שני פרנק שוויצרים

באותם ימים היה לנו חבר משונה ומצחיק ושמו יוסל'ה. הוא היה איש מבריק, ילדותי, פנטזיונר ודלפון, שאחת לכמה שבועות היה נוחת אצלנו ללא הודעה מראש, ואז נעלם ומופיע שוב. אהבנו לתכנן תוכניות פנטסטיות, אפילו שברור היה לשנינו שאף אחת מהן לא תצא לעולם לפועל. אחרי אותו טיול לשוויץ קפץ אלינו יוסל'ה לביקור ובהזדמנות זו סיפרתי לו על תעלול הלירות והפרנקים. הוא היה כל כך מוקסם ואפשר היה לראות איך המוח המבריק שלו מתחיל לעבוד במרץ. אחר כך יוסל'ה נעלם וראינו אותו שוב רק אחרי שנה. הוא הופיע אצלנו כאילו לא קרה כלום, ולשאלה הקבועה 'לאן נעלמת?' הוא ענה באדישות: 'הייתי בבית סוהר בשוויץ'. 

הסתבר שיוסל'ה הצליח לשדל עוד שלושה חברים לשבור תוכניות חיסכון, ועם 30,000 לירות ישראליות במטבעות הם נסעו לכבוש את שוויץ. הם התפצלו לזוגות ורוקנו את מכונות המזל, אחד הפעיל את המכונות וחברו שמר. כשהמכונות 'הבינו' את התרמית ופלטו בחזרה מטבעות של לירה, עברו החברים למקום אחר. בסופו של דבר הם נתפשו, ומכולם רק יוסל'ה נשפט וישב בכלא. 

הסיפור היה מדהים וכמובן שחזרתי וסיפרתי אותו באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. בשנת 1988 יצא לאור ספר חדש של יהודית הנדל – קובץ סיפורים ושמו 'כסף קטן' (הקיבוץ המאוחד, ספרי 'סימן קריאה'). מישהו אמר לי, שקרא שם סיפור דומה מאוד באותו שם. קראתי, ובאמת מצאתי שם אזכור לסיפורו של יוסל'ה. הרצון לדעת איך הגיעה הנדל לסיפורו של יוסל'ה ניקר בי, אבל המבוכה הכרוכה בהתקשרות אתה הייתה גדולה יותר והנחתי לדבר. 

לאחר מות אבי (1995) עשיתי סדר בעיזבונו. בין היתר מצאתי שם צילום פספורט של מאירוביץ ובגבו פורטרט שלו רשום בעט – רישום וירטואוזי, שתפש את האיש בכמה קווים. לא היה ברור מי משניהם צייר אותו, וגם לא היה את מי לשאול, כי מאירוביץ מת מזמן (1974). היחידה שהייתה יכולה לפתור את החידה הייתה יהודית הנדל, אבל לא חשבתי שראוי להטריד אותה בדבר שולי כזה. מצד שני, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת לברר גם את הסיפור על יוסל'ה. לבסוף התקשרתי אליה וביקשתי להיפגש.

היא קיבלה אותי בנימוס. נתתי לה את הצילום ואמרתי שנראה לי שהוא שייך לה יותר מאשר לי. היא לא ידעה עליו כלום והודתה לי באדיבות, אבל היה ברור שהיא לא לגמרי מאמינה שזו הסיבה האמיתית לביקורי. האמת, אם מישהו היה מופיע אצלי עם סיפור כזה, גם אני הייתי נעשה קצת חשדן. ואז שאלתי אותה על 'כסף קטן'.

היא הופתעה מאוד מסיפורי, ואמרה שבאותם ימים אכן הייתה בעצמה בציריך כדי לקבל טיפול רפואי כלשהו. בבית המלון הזהירו אותה שלא תגיד שהיא ישראלית, כי זה עתה נתפשה כנופיית נוכלים בינלאומית בהנהגת פושעים ישראלים, שעוברים ממקום למקום ומרוקנים את כל מכונות המזל, ומי יודע מה עוד הם מעוללים. היא אמרה שהסיפור היה טוב מדי מכדי שתעבור עליו בשתיקה, וכך נולד סיפורה 'כסף קטן'. 

שמחתי מאוד להוסיף את המידע החדש לסיפור המקורי. בינינו, לכמה אנשים הזדמן להשפיע ולו במשהו על המערכת המוניטרית הבינלאומית? מישהו אמר לי שבעקבות האירועים האלה שינו השוויצרים משהו במשקל, או בסגסוגת, או במה שזה לא יהיה, של מטבע שני הפרנקים. ובכל מקרה, זמן קצר אחר כך (1980) גם החליפו אצלנו את הלירה לשקל, וכל המטבעות הישנים יצאו מן המחזור. 

יהי זכרה ברוך.

והנה הקטע הרלוונטי בסיפור (עמ' 29-27):