א. רוחץ בניקיון כפיו
איזה שם תנ"כי נהדר לשירותי ניקיון ואחזקה:
שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב. אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהוָה (תהלים, כו 6-5)
עם שם כל כך עוצמתי אפשר היה בקלות לוותר על ההצהרה התיאולוגית הגנרית ('תודה לך ה' שזכית אותי'), שלטעמי רק גורעת.
צולם באור יהודה.
 |
| צילום: פיני גורליק |
ב. דלתות ניקנור
והנה עוד שם יפה על רכב מסחרי שצולם בהרצליה. השם שואב את השראתו מספרות חז"ל ומתולדות עם ישראל, וחוזר ל
שער ניקנור, שהפריד בין עזרת הנשים לעזרת ישראל בבית המקדש השני.
 |
| צילום: חזי פוזננסקי |
על ניקנור מסופר במסכת יומא של התלמוד הבבלי (דף לח ע"א):
ניקנור נעשו נסים לדלתותיו: תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלוּ אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: 'הטילוני עמה'. מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה. ועליה אמר שלמה 'קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים' [שיר השירים, א 17], אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים'. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא היתה והיתה מאירה כשל זהב.
הדלתות של ניקנור, שהובאו מאלכסנדריה, היו עשויות נחושת. בשל הנס שסופר עליהן נותרו הדלתות בצבען המקורי ולא צופו זהב.
מי היה ניקנור? יש אומרים שהיה יהודי עשיר מאלכסנדריה, שתרם את הדלתות מכספו וליווה אותן במסען לירושלים; יש מסורת אגדית ארץ-ישראלית, שהיה זה קצין יווני בימי החשמונאים שנשבע להרוס את המקדש. לימים נתפס אותו רשע ותלוהו קצוץ אברים ליד שער זה, ומכאן ואילך נקרא השער על שמו.
המסורת התלמודית על ניקנור האלכסנדרוני אומתה במידה רבה בזכות תגלית ארכאולוגית מפתיעה בראשית המאה העשרים. במערת קבורה מימי הבית השני, שנחשפה בהר הצופים וזכתה לשם '
מערת ניקנור', התגלה ארון קבורה (סרקופג) ועליו כתובת ביוונית ובעברית, שתרגומה הוא:
העצמות אלה של נקנר [או 'אנשי נקנר']
איש אלכסנדריה
שעשה את הדלתות.
נקנר אלכסא
היו שחשבו שמדובר בזיוף, אך היום מקובל (בעקבות מחקרו המסכם של הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק) כי במערה נקברו שני אנשים (נקנור ואלכסא), שהיו כנראה צאצאיו של ניקנור האלכסנדרוני תורם הדלתות.
המערה עצמה נמצאת היום בתחום הגן הבוטני של קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. בחלק ממנה תוכנן בשעתו להקים 'פנתיאון לאומי', אך לבסוף נטמנו בו רק עצמותיהם של יהודה לייב פינסקר ושל מנחם אוסישקין, שיזם את רעיון הפנתיאון.
 |
| הרחבה בכניסה למערת ניקנור בגן הבוטני בהר הצופים (צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה) |
ג. שיבר אחד לפני כולם
לשרברב הוותיק
אבי מוטולה יש סיסמה נחמדה, יצירתית ומצטנעת. אבל יכול להיות שלבני הדור הצעיר צריך להסביר מה זה בכלל 'שִׁיבֶּר'...
 |
| צילום: חגית מאיר |
ד. אֵם הבית
שם יפה ונאה לחברת ניהול בתים, ועוד יותר יפה ונאה היא היומרה: 'ניהול הבניין באג'נדה של אמא'...
צולם בשדרות רוטשילד בתל אביב.
 |
| צילום: איתמר לויתן |
ה. פרנסות בגלות: סבא סבבה בליל שישי
אם יש אמא פעלתנית למה שלא יהיה סבא?
זאב וגנר מק"ק מונסי שבמדינת ניו יורק נתקל במכונית שעושה נסיעות מוזמנות מראש לשדה התעופה ולמקומות נוספים (מה שמכונה באמריקה Car Service), ועליה הודבקו אותיות שמצטרפות למילים שקשה לטעות בפירושן:
כשחנה האוטו ליד המסעדה הכשרה 'ליל שישי'(!), יצא ממנו סבא אמיתי ששמח לשתף פעולה.
הסבא, פנסיונר ישראלי בן כשבעים ושמו אברהם אַפְרִיָה, חבש לכבוד הצילום את כובע הסבבה המיוחד, וסיפר כי את השם נתנו לו נכדיו...
ומשהו על המסעדה הבשרית 'ליל שישי' שנמצאת ברקע וגם היא מוסד מיוחד במונסי.
ליל שישי הוא כידוע הלילה שבין יום חמישי לשישי. במגזר החרדי יש למונח זה משמעות נוספת: בחורי ישיבות נוהגים בליל שישי להמשיך את לימודיהם לתוך הלילה ולהתגבר כארי עד הבוקר. עבורם נוצרו מסעדות כגון זו, שפתוחות רק בלילה של יום חמישי ועד צהרי יום שישי.
 |
| צילומים: זאב וגנר |
