שירים להכעיס: פרידה מנחמה ליפשיץ

מאת מיכאל לוקין

נחמה ליפשיץ, 2010 (collive)

לפני שלושים יום, בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (2017-1927) והיא כבת תשעים. נחמה הייתה זמרת אגדית וגיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה ה-20, ובעיניהם של מאות אלפי יהודים מעבר למסך הברזל וברחבי העולם הייתה סמל לתחייה המפתיעה של 'יהדות הדממה'. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של מי שנקראה בפי מעריציה 'הזמיר היהודי', שהעזה לשיר ביידיש בברית המועצות שנים ספורות בלבד לאחר גלי האנטישמיות הרצחניים, שהגיעו לשיאם עם 'משפט הרופאים' ורצח גדולי היוצרים והמשוררים של ספרות יידיש ותרבותה (1952). 

כבר בשנות השלושים לחייה הגדירה נחמה ליפשיץ את עצמה כמי שהפכה ל'מצבה על קבר שלא קיים'. אולם זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי מעריציה – כמחציתם צעירים שכלל לא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל רחבי ברית המועצות ומילאו את האולמות ואת הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לראותה מקרוב ואולי אף לגעת בשולי מעילה. 

אישה צנומה ונמוכת קומה הייתה, אך בעלת קול גבוה וצלול. היא שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הסובייטי ביקש לחסל, והצליחה במשימתה. לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברית המועצות בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית המועצות'.

אכן, יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'מלכה' ידעה לשלוט כמותה בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות, המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה הקלאסית. היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בווילנה ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה מרצונה על קריירה אופראית בטוחה ומוכרת, וזאת, כדבריה, 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על אַרִיָה מהאופרה לַקְמֶה'. היא הצליחה לבנות רפרטואר אישי מלא, מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים או הקלטות, ובזכות סיוע של קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי, שזה לא מכבר השתחרר משנות ממאסר ארוכות במחנות סיביר, לב פולבֶר ולב קוֹגַַן.

הבה נקשיב לנחמה ליפשיץ שרה את שיר-העם הקצר והמפורסם 'לאָמיר זיך איבערבעטן' (הבה נתפייס) בעיבודו של לב קוֹגַן. 

קוגן, תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן, התכתב כאן עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה ה-20. המקצביות המיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות, שרק אלה שנולדו לתוך תרבות יידיש מסוגלים לגלמן. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של ליפשיץ והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שלא פעם, בהפסקות, חלק מן הנוכחים החלו לרקוד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות את מאות ההופעות שערכה ליפשיץ ברחבי ברית המועצות, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, את ההאטות וההאצות הזעירות, שבעזרתן יצרה האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית.

את האצילות הזו ואת הכישרון האמנותי ירשה נחמה מהוריה, במיוחד מאביה יהודה הירש ליפשיץ (1980-1900). האב למד בנעוריו בישיבת 'תורה ומדע', שייסד הרב יצחק יעקב ריינס בְּלִידָה, ולימים היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בקובנה ורופא ילדים. בצעירותו למד נגינה בכינור אצל תלמידתו של לאופולד אַאוּאֶר המהולל, וכך הוריש לבתו את אהבת התרבות היהודית המשולבת באהבת המוזיקה. ליפשיץ סיפרה כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה הייתה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית.

פרשנות מוזיקלית אצילית – כזו המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, שאפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל בחירה מודעת בפלטת צבעים מאופקת. 

פשטות כזו מאפיינת את הביצוע שלה לשיר הערש הידוע 'יאַנקעלע' ('שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע מײַן שיינער') מאת מרדכי גֶּבִּירְטִיג. הנה הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה, בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורֶט סלסולים מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות.

ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ לכלי אמנותי שבאמצעותו יכלה לעצב זהות לאומית. החלטותיה האמנותיות, כמו גם התבטאויותיה ומהלכיה המעשיים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 היא החליטה, על דעת עצמה ומבלי להתייעץ עם איש, לגשת לתחרות זמר כלל-ארצית שנערכה בברית המועצות עם רפרטואר ביידיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה אחת ויחידה: לקבל אישור רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את תוכניתי', כך סיפרה בריאיון שנערך אתה שנת 2015. חרף הרוח האנטישמית ששרתה אז על הממסד הסובייטי, הבלתי יאומן קרה והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך היא גילתה משנה-אומץ בהחלטתה לשיר בעברית. לשאלותיהם של הפקידים האמורים לאשר תכניות קונצרטים מראש: 'באיזו שפה את שרה?', השיבה: 'בארמית'... היא ידעה שבבורותם לא יצליחו פקידים אלה לקשר בין השפה המזרחית האקזוטית לבין המורשת היהודית.

דבר לא עצר את הזמרת הצעירה ובהופעתה הראשונה בקייב – שאושרה על ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – היא ביצעה את 'שיר הערש' ביידיש של שִׁיקֶה דְּרִיז וריבָה בּוֹיאַרְסקי, על אם יהודייה המחפשת את בנה ב'באבי יאר'. היא עשתה זאת באותן שנים שבהן שימש גיא ההריגה אתר לאיסוף פסולת תעשייה והשואה הייתה בגדר טאבו שלא מדברים עליו. הקהל באולם קפא במקומו והדמעות זלגו מעצמן, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע אתם יושבים? קומו!'. 

את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן ולימים תיארה אותו כך:

שרתי בקייב את שיר הערש לבאבי יאר, והמאזינים באולם קמו ממקומותיהם. איש לא מחא כף. צמרמורת קרה עברה בגבי. תפסתי מה מצפה ממני הקהל שלי ומה צריכה אני לשיר בשבילו – לשיר או לשתוק. זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי עמד עמי לְמוּד-הניסיון ('איך נשיר', עמ' 213). 

בעקבות אירוע זה נאסר על ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי: שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח לכלל רשויות ברית המועצות כי שיריה משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים, בשל הציונות, הלאומנות והנוסטלגיה שטמונות בהם. נחמה נדרשה אפוא להסביר לפקידים שונים מדוע איננה מהללת בשיריה את הישגי האומה הסובייטית ומבטה מופנה אל העבר ולא אל העתיד הטוב יותר. על טענות אלה היא נהגה להשיב, שגם פושקין וטולסטוי אינם מזוהים עם התהוות מעמד הפועלים, ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע, אם כך מדוע ייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? בלי קשר נציין כי האינטליגנציה היהודית, אשר הייתה מיומנת בקריאה בין השורות, אף פעם לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כנוסטלגית. המשורר יוסף קרלר סיפר ליעקב רואי: 'נחמה העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על היהדות, שלא לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש ... בשיריה היה קול קורא, וזה מה שהבדיל בינה לבין האחרים'.

נחמה ליפשיץ בצעירותה (ויקיפדיה)

נחמה הכירה את טיבו של קהל זה וידעה ליצור אתו קשר מעל ראשיהם של הצנזורים. אפילו המראה החיצוני שלה שידר זאת, כאשר העזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, עוטה צעיף לבן ארוך ומפוספס. לכאורה רק צעיף, ובשום אופן לא ניתן היה להאשים את הצעירה החצופה בשימוש בחפצים ריטואליים; אבל 'המבינים' ידעו לפרש זאת כייצוג סמלי של טלית. כך הסבירה נחמה ליפשיץ את דרך ההתבטאות יוצאת הדופן שבה בחרה להביע את השקפתה: 

גמרתי בלבי להיעזר בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה מקופלת-תמציתית המדגישה וכוללת יותר משמסוגלת להביע המילה המדוברת – רמיזה, שהיא אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט. 

והודות לרמיזה הגעתי לידי כך, שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים לא שמעו יידיש, ועברית לא כל שכן ... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה לשיר 'שירים בלי מילים', שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים; וכן גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור זה היה הכרחי כדי להכשיר ביצוע של שירת הבורגנות הזעירה היהודית בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה לדיכוי שממנו סבלו יהודים לפני מהפכת אוקטובר – מ.ל.]. 

אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל 'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר ... 

הקהל ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה בשטף השיר – כל תנועת נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל ('איך נשיר', עמ' 214).

דוגמה מצוינת לדיאלוג לא-מילולי עם הקהל, דיאלוג של ג'סטות, שאותו קשה להסביר אך אפשר להאזין לו ולנסות להבין, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א' קפצן).

וכאן, בסרטון נדיר, שהוקלט במסגרת של קונצרט 'קלעז-קעמפּ' בסנקט פטרבורג, כנראה בשנת 1996, אפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות כיצד שרה נחמה ליפשיץ 'עם הידיים'. סרטון זה נשמר באוסף הפרטי של ד"ר יבגניה חזדן והוא דוגמה לשירים שכונו 'אויף צו להכעיס לידער' (שירים להכעיס). נחמה סיפרה כי את השירים הללו נהגו צעירים יהודיים בברית המועצות לשיר בחיק הטבע, ביערות, הרחק מאוזניים לא רצויות שתמיד היו בכותל. שם, ביער, לא היה צריך להיזהר מצנזורה...



בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים את חלומה וקיבלה במפתיע אשרת יציאה לישראל. שני התקליטים שהקליטה בשנים 1961-1960 נמצאו אז בבתים רבים של בני האינטליגנציה היהודית בברית המועצות שאהדו את מדינת ישראל. תקליטים אלה הפכו בעצמם לחפץ סמלי ונוסטלגי שמבטא את השאיפה הכמוסה לחופש: הנה, האמנית ששרה כאן, על גבי תקליט ישן שאין עליו אף לא אות עברית אחת, הצליחה בניגוד לכל הסיכויים לעלות לארץ, ושם, בארצות החוֹם, היא שרה את שיריה ללא מגבלה. אם היא הצליחה, כל אחד יכול.

אני נזכר שסבתי המנוחה שמרה את תקליטיה של נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים... האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון. אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא יחפשו שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע, בהשפעתה של נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים. היה ברור לנו כי תקליטים אלה נמכרים בישראל בכל חנות...

ליפשיץ אכן התקבלה בישראל בזרועות פתוחות ­– ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה את פניה ביום נחיתתה (20 במארס 1969); בהופעת הבכורה בארץ, בערב יום השואה בהיכל התרבות בתל-אביב, נכחו אישי ציבור רבים ובהם שר הביטחון משה דיין; היא הופיעה באולמות שהיו מלאים עד אפס מקום, בארץ וברחבי העולם. 

גולדה מאיר ונחמה ליפשיץ לאחר הופעה בלינקולן סנטר בניו-יורק, אוקטובר 1969
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

עוד לפני עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים. הבולט בהם היה מנצח תזמורת צה"ל האגדי, יצחק (זיקו) גרציאני, לימים שותף נאמן להופעות וידיד קרוב. הנה שיר שהקליטה יחד עם תזמורת בניצוחו של גרציאני, 'פֿרייען זיך איז גוט!' (טוב לשמוח!), שאת מילותיו ולחנו כתב זליג ברדיצ'בר. זו הקלטה מהופעתה הראשונה בישראל והיא שמורה באוספי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית:

 

בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה'. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים' – כל אלה הפכו פחות רלוונטיים במחוזות החופש והדרור. המוּדעוּת העצמית, חוש ההומור וחוכמת האמנות הנדירה שניחנה בהן התקוממו כנגד תפקיד 'דון קישוט' מכאן או 'סמל' מכאן שייעדו לה אוהדיה. באומץ לב שאינו מובן מאליו החליטה הזמרת המהוללת לשנות את מסלול חייה. לאחר השלמת לימודי ספרנות באוניברסיטת בר-אילן התחילה לעבוד בספרייה העירונית למוזיקה בתל-אביב, ולימים גם ניהלה אותה. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ להעז ולא להיכנע לשגרת העבודה: היא טיפלה, בין השאר, בסידור הארכיון של המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי; יזמה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד שירה אמנותית ביידיש וניהלה אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות אופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס על שם איציק מאנגר ובשנת 2004 הוכתרה כיקירת עיר מגוריה, תל אביב-יפו.

כותרתה של המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, היא 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר שעדיין מאתגר את אוהבי המוזיקה בישראל, לא פחות ממה שהיה בשעת הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות. את דבריה סיימה הזמרת בשורה של שאלות נוקבות (עמ' 217-216): 

הרשות שיש לנו להתבטא כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני חורין – סיבות שונות, שכמובן לא ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני חורין. לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבויישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו – יהודים. 

אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם רק לפשוטי עם. 

מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים, בצלילים זרים, בריתמוסים זרים ... ואם כן, איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?   

... לי קל לא לשיר, שכן אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע. היאך להגיע אל השרשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי שרשים? 

הנה תשובתה הסמלית לשאלות אלה, בערב חגיגי שנערך בשנת 1994 לציון 25 שנים לעלייתה ארצה. נחמה שרה את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני.

ומה נשיב אנו? יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר אָנדענק!

_______________________________________

מיכאל לוקין הוא אוצֵר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (JMRC) ומתמחה בפולקלור מוזיקלי ביידיש. גרסה שונה של רשימה זו התפרסמה באתר המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

לקריאה נוספת

• נחמה ליפשיץ, 'איך נשיר ומה נשיר?...', האינטליגנציה היהודית בברית המועצות, 4 (תש"ם), עמ' 211–217.
• Yaacov Ro’i, 'Nehama Lifshitz: Symbol of the Jewish National Awakening', Jewish Culture and Identity in the Soviet Union, New York University Press, 1991, pp.168–188
• יעקב בר-און, 'מצאה נחמה: הזמרת נחמה ליפשיץ מספרת למה התנפץ לה החלום', מעריב, 23 בדצמבר 2015.