הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹֹלָדוֹת: בעקבות לאה גולדברג

אמר העורך: 

בשבוע שעבר, עם פרוץ 'מלחמת עזה', הודעתי כאן על השבתת הבלוג עד שתתבהר התמונה. 

קוראים רבים פנו אליי בבקשה שלא אפסיק. כמה אפשר להיות צמודים למסכי הטלוויזיה או לרדיו? שאלו. דרושה לנו הסחת דעת, מי יתננו במדבר מלון אורחים... 

'מרובים חללי המלחמה ושבוייה ונעלמיה, והיאך אתה מבקש למצוא את פלוני בן פלונית, קורט אבק בסערות המלחמה', כך כתב ש"י עגנון בפתח הנובלה עד הנה (1952), וכיוון למלחמת העולם הראשונה. והמשיך וכתב: 'כבר מתחילת המלחמה הנחתי כל עסקי, ואפילו חיבורי הגדול על המלבושים נשתייר בלא המשך, שמשנשמע קולה של המלחמה שבתו כל מעשי ולא היה בי אלא רצון אחד, לקמט את הימים עד שיבוא יום שאין בו מלחמה'. 

דומני שבכולנו בוער הרצון הזה, 'לקמט את הימים' עד שייגמר הסיוט שבתוכו אנו חיים ונחזור לחיי השיגרה המבורכת. אבל בינתיים המלחמה נמשכת, ואין לנו בררה אחרת אלא לחיות בצילה ולצידה ולהתפלל לסיומה הטוב, להחלמת הפצועים, לפדיון השבויים ולניצחון הטוב על הרע. 'כי מעולם לא נחרץ בבירור כזה דינם של הרעים ושל הטובים, שהביא לאלה כליה, ולאלה – ישועה' (פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר ראשון).

אשתדל אפוא להמשיך ולקיים את הבלוג גם בשגרת המלחמה, ולהתאימו, ככל שניתן, לרוח הימים האלה. 

חזקו ואמצו!

כיכר דיזנגוף בתל אביב, השבוע (צילום: איתמר לויתן)

*

נוכחותה בחיי היום-יום של לאה גולדברג (1970-1911) – שמתה לפני יותר מחמישים שנה – יוצאת דופן. אולי רק ביאליק, עגנון ואלתרמן דומים לה ב'כושר העמידות' של יצירתם ובנוכחותם המתמדת גם עשורים רבים לאחר מותם. חלק גדול בשימור זיכרה של גולדברג קשור לא רק לאיכותם יוצאת הדופן של כתביה אלא גם להלחנתם המוצלחת של מקצת שיריה והפיכתם לשירי זמר המוכרים לכולם. 

א. כל שירי הילדים

לפני זמן לא רב – היום זה נראה כמו נצח – ראה אור ספר נהדר, שמכנס משהו ממורשתה הבלתי נגמרת של לאה גולדברג: כל שירי הילדים (הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, תשפ"ג). אלו הם שני כרכים הדורים, בעריכתו של פרופ' גדעון טיקוצקי (האוניברסיטה העברית בירושלים), המתפקעים משירים ומאיורים מקסימים, מלווים בדברי הסבר קצרים ובלתי טרחניים בעליל. 

ספרו של טיקוצקי אינו סתם מפעל כינוס – חשוב כשלעצמו – אלא גם השתקפות של מחקר מעמיק ומלוטש של חוקר ספרות מיומן, שהוא גם בלש, גם היסטוריון וגם פילולוג (בסוף הכרך השני מובאת 'אחרית דבר' בעלת אופי מחקרי מסכם). טיקוצקי הצליח לאתר, לכנס ולפרש את העשרות הרבות של שירי הילדים שכתבה גולדברג לאורך שנות יצירתה ופיזרה אותם בכל אתר ואתר. לא רק בגיליונות דבר לילדים או משמר לילדים – זה החלק הקל והפשוט לכינוס – אלא גם בנקיקי סלעים ובנקרות צורים, בארכיונים ובאוספים פרטיים, בקבצים כמו גליונות לגן הילדים, דפי שירים של קרן קיימת לישראל, חוברות פורחות (גם כן של קק"ל) או אורות קטנים, בספרים נדירים כמו נשמור על ארצנו (תש"ד), תריסר צברים (1949), או כך ישיר עולם צעיר (1950), וכן במחזות שונים להם תרמה שירים. אתה מדפדף בספר ומלא התפעלות, ראשית כל וקודם כל, מההיקף המדהים של יצירתה של גולדברג שהופנה לילדים, ושנוצר בד בבד עם כתיבתה למבוגרים, תרגומיה ופעילותה האקדמית.

שני הכרכים, שניכר בהם שנערכו ביד בוטחת ואוהבת של מעריץ ותיק, גם מלאים וגדושים באיורים המקוריים שליוו את הדפסתם הראשונה של השירים. בראש התור עומד כמובן נחום גוטמן, שהיה המאייר הקבוע של דבר לילדים (בעיתון זה פרסמה גולדברג את רוב שיריה לילדים, שכן זה היה מקור פרנסתה). אך לא רק גוטמן, אלא גם ציורים של רות שלוס, אריה נבון, פרץ רושקביץ, שמואל כץ, דוד גלבוע, יוחנן סימון ועוד ועוד. כל אלה הופכים את שני הכרכים לא רק לאוצר של ממש עבור חובבי שירתה של לאה גולדברג, אלא גם לפריט נוסטלגי מחמם לב, ושבחים ייאמרו אפוא גם למיכל מגן, המעצבת הגרפית של הספר, שעבודתה המוקפדת והאנינה ניכרת בכל עמוד.

המעיינים בספר מוזהרים בזאת שלא לפספס את המדור 'מסע בצבע בשירת לאה גולדברג לילדים', שהובא בסוף הכרך השני (לפני המפתחות), בין העמודים 376-169. במאתיים עמודים ויותר, שהם כספר בפני עצמו, הובאו, כמעט בלי מילות ליווי (פרט למראי המקום), צילומים באיכות גבוהה ביותר של המקור הצבעוני בו הופיעו לראשונה שירי הילדים של גולדברג. חגיגה לעיניים וגעגועים לתקופה אחרת של תום ותמימות.

כרך ב, עמ' 287

כדי שלא להוציא את הנייר חלק, הנה דוגמה משיר שאהוב עליי: 'על שלושה דברים', שנכתב ונדפס ב-1948, ולימים גם הולחן.

כרך א, עמ' 358-357

את חסרונו של הספר המודפס, שאינו יכול להביא את לחניהם של השירים, נמלא אנו. 

הנה הדודאים בהקלטה משנת 1959 בלחנו היפהפה של אריה לבנון:

      

ב. לאה גולדברג בקובנה

גולדברג נוכחת בהתמדה גם במרחב הציבורי, לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, ובראש ובראשונה בעיר ילדותה ונעוריה קובנה אשר בליטא. שלא כמו שטועים רבים, גולדברג נולדה בקניגסברג הפרוסית (היום מובלעת קלינינגרד) ולקובנה הגיעה עם הוריה רק זמן קצר אחר כך (התאריך עצמו אינו מבורר).

אין סיור ישראלי בקובנה שלא יפקוד את חצר מגוריה של לאה גולדברג ברחוב קֶסְטוּצְ'יוֹ (Kęstučio gatvė) מספר 16A. אומנם משפחת גולדברג לא גרה ממש כאן אלא בחצר הצמודה של מס' 18B, אך הבניין המקורי לא שרד. ובכל זאת, צאו וראו מה גדול כוחה של מסורת, עד שכל המדריכים מובילים את המטיילים לכאן – כי זה מה שיש – ומנסים להשתמט (בחוסר הצלחה) מהשאלה הקבועה: באיזו כניסה ובאיזה קומה גרה לאה גולדברג...

גם השכנים כבר התרגלו לקבוצות של מטיילים ישראלים שמגיעים לחצר הישנה ושרים בהתרגשות את שירי 'בארץ אהבתי'. לא בדקתי, אבל אני בטוח שהם יודעים לזמזם, גם אם יעירו אותם משנתם, את 'בארץ אהבתי השקד פורח' ואת 'מכורה שלי ארץ נוי אביונה'...

שרים משירי לאה גולדברג בחצר הבית בקובנה, עם נגה אשד, 2019 (צילום: דוד אסף)

השכנים כבר התרגלו, ואפילו מצלמים אותנו בחזרה... (צילום: דוד אסף)

הנה לאה גולדברג קוראת את 'מכורה שלי':

 

ב-2020, שנת החמישים למותה של לאה גולדברג, כוסה קיר הבית הסמוך (16B) בציור מונומנטלי, מעשה ידיו של אמן ציורי הרחוב הליטאי Linas Kaziulionis, ובו הובאו – בעברית ובליטאית – מילות שירה המפעים 'אורֶן', בו דיברה המשוררת על נפשה החצויה ועל 'הכאב של שתי המולדות'.

קובנה, יולי 2023 (צילום: אמיר שומרוני)

אין זה האתר היחיד בקובנה שקשור ללאה גולדברג. מקום נוסף הוא בית הספר בו למדה ובו עוצבה דמותה הרוחנית ואהבתה לשפה העברית: הגימנסיה העברית על שם שוואבה.

הגימנסיה (או הגימנסיון כפי שקראו לו אז) הייתה מוסד עברי-ציוני חשוב שפעל בקובנה בין השנים 1940-1920. תחילה שכנה הגימנסיה בבית שכור בן שתי קומות, ברחוב מיירוניו (Maironio) 28.

הבניין הראשון של הגימנסיה ברחוב מיירוניו, 1926-1920 (צילום: דוד אסף)

בשנת 1925, כשצר היה המקום, רכש ועד ההורים מגרש על גדות הנהר ניימן ועליו נבנתה הגימנסיה בבניין משל עצמה. ב-1927 עברה הגימנסיה לבניין החדש, ואז גם נקראה על שמו של המנהל הראשון ד"ר משה שוואבֶּה שעלה לארץ ב-1925.

בניין הקבע של הגימנסיה העברית בקובנה, 1940-1927. היום נמצא בו בית ספר מקצועי (ויקימדיה)

באפריל 2010 נקבע על קיר הבניין שלט מיוחד לכבודה של התלמידה המובחרת לאה גולדברג, שסיימה כאן את לימודיה ב-1928. 

צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה

כאמור, הבניין המהודר נבנה סמוך לנהר ניימן שחוצה את העיר – ממש הושט היד וגע בו – וגם עובדה גיאוגרפית פשוטה זו, של הקירבה לנהר, יכולה להעניק מבט חדש על נעוריה של המשוררת ועל עולם הדימויים שלה.

ידידתי רוחמה אלבג תיעדה יפה את הסיור בקובנה בעקבותיה של לאה גולדברג בספרה אל הבית: בדרכים בעקבות ספרים, מופת, תשפ"ב, עמ' 217-181, ומי שיטרח ויגיע למקום כדאי שיצטייד בפרק זה.

על בול 'לאה גולדברג' משנת 1991 (עיצוב: רות בקמן מלכא) צוטטו מילות שירה 'בארץ אהבתי'

ג. לאה גולדברג בתל אביב

בתל אביב גרה לאה גולדברג עשרים שנה, מאז עלייתה לארץ בינואר 1935 ועד שעברה לירושלים באוקטובר 1955. היצירה התל-אביבית המוכרת ביותר שלה היא ספרה ידידַי מרחוב ארנון (1943). גולדברג ואמהּ צילה גרו שם, ברחוב ארנון הסמוך לשפת הים, בבית מספר 15, ולימים קבעה עיריית תל אביב לוח זיכרון בחזית הבית המקורי.

רחוב ארנון 15, תל אביב (צילום: הלל אסף)

ועוד בתל אביב. במרכז הנמל, לא הרחק מן הקרוסלה העברית הראשונה ומול ההאנגר של יריד האוכל, במקום נמוך ולרגלי הדייגים, נמצא לוח אבן יפה ורלוונטי, שמנציח את 'שיר הנמל' שחיברה לאה גולדברג לכבוד פתיחת הנמל בתל אביב בשנת 1936.

צילום: איתמר לויתן

מילות השיר נדפסו לראשונה בשבועון דבר לילדים, 19 בנובמבר 1936:

זמן קצר אחר כך הלחינה אותו רבקה לוינסון.

הנה חבורת רננים בניצוחו ובעיבודו המוזיקלי של גיל אלדמע:

  

ג. לאה גולדברג בירושלים

לפני כשנתיים סיפרנו כאן על לוח הזיכרון שנקבע סוף סוף בחזית בית מגוריה (מאוקטובר 1961 ועד מותה בינואר 1970), ברחוב אלפסי 16 בירושלים ('כאן גרה לאה גולדברג', 17 במארס 2021).

רחוב אלפסי 16 בירושלים (צילום: הלל אסף)

לפני כמה שנים יצאתי עם ילדיי לחפש את מצבת קבורתה בחלקת האוניברסיטה העברית בהר המנוחות. יגענו ומצאנו:

על קברה של לאה גולדברג, 2016 (צילום: דוד אסף)

איני יודע מי היה זה שבחר את נוסח הכתובת שנחקקה על מצבתה, ואני מנחש שהיה זה טוביה רִיבְּנֶר, שערך את עיזבונה. מכל מקום, הציטוט לקוח משירהּ 'הַמִּלִּים הָיוּ נְעוּרַי' (לאה גולדברג, שירים, ג, ספרית פועלים, 1986, עמ' 91):  

בשורה האחרונה שנחקקה על המצבה ('הֵן הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁעַל פִּי') מהדהד, לדעתי, הפסוק המקראי על יעקב 'וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר' (בראשית, כט 2). והאבן הגדולה הזו, שחסמה את פי הבאר ואת פיה של המשוררת הגוועת, היא עתה האבן שמכסה את קברה...

ומאבן זיכרון אחת לאבן זיכרון נוספת.

על המדשאה בפארק המסילה בירושלים (רחוב הרכבת מול רחוב גדעון) הוצבה אבן זיכרון לנערה סיון זרקה, תושבת השכונה, שנהרגה בפיגוע הנורא שהיה במדרחוב בן-יהודה בירושלים, ליד קפה 'עטרה' (לשעבר), בספטמבר 1997. יחד עמה נהרגו גם חברותיה סמדר אלחנן-פלד ויעל בטווין ועוד שני בני אדם, ונפצעו מעל מאה. הקדשתי בשעתו פוסט מיוחד לפיגוע הזה ('וכל אחת מהן ציפור גן עדן...', 30 באפריל 2017).

על האבן הלבנה נחקק בית מתוך 'ימים לבנים' (חבל ששמה של לאה גולדברג לא צוין על האבן וניתן להבין בטעות כאילו סיון היא שכתבה את המילים הללו):

צילום: דוד אסף

ימים לבנים נכתב ופורסם בשנת 1932, כשגולדברג הייתה בת 21 בלבד, והוא משיריה הידועים ביותר. מילות הפתיחה שלו נדפסו על שטר בן 100 ש"ח הנושא את דמותה של המשוררת.

ויקימדיה

הנה השיר בביצועה של רונית אופיר:

 

באותו פיגוע מזעזע ב'מדרחוב' נהרג גם אליהו מרקוביץ. על מצבתו צוטט שירה של לאה גולדברג, 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ':

הִבְהֲבָה גַּם דִּמְעָתֵנוּ, 

עַד שֶׁבָּאָה רוּחַ-עֶרֶב 

וַתִּמְחֶה אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ 

וַתְּיַבֵּשׁ אַחְרִית הַטַּל.

ומתחת נוסף, 'שנרצח ואמונתו שלום'...

שיר מרגש זה – חלקו השני של השיר 'קינת אחיות' – נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, 2 ביוני 1949, עמ' 8:

הנה אריק איינשטיין שר את 'בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָדַמּוּ', בלחנו של שם טוב לוי:

ד. לאה גולדברג בכפר אז"ר

כפר אז"ר הוא כידוע מקומו של 'המפוזר'... 

הספר המפוזר מכפר אז"ר נדפס לראשונה ב-1943 ואחר כך, בגרסה ארוכה ומפורטת יותר, ב-1967, שהיא זו המוכרת.

המפוזר מכפר אז"ר, מהדורת 1943 (כל שירי הילדים, ב, עמ' 251)

מספרו של טיקוצקי שהוזכר לעיל (א, עמ' 123-121) למדתי כי הגרסה הראשונה כבר נדפסה ב-1939 בדבר לילדים ושמה היה 'הַמְפֻזָּר מֵהֹר הָהָר'...

והיו גם גרסאות נוספות (ראו שמעונה פוגל, 'למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של המפוזר מכפר אז"ר', הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018), כמו זו:

בכניסה לכפר אז"ר נמצאת האבן הזו, שאותה יצר בשנת 2010 עודד אל-יגון, שופט בדימוס ובן הכפר שגם מתגורר בו היום:

צילום: דוד אסף

*

מכירים עוד מקומות שמנציחים את שיריה של לאה גולדברג? שלחו לי צילומים ואוסיף אותם לרשימה זו.

גלגולו של ניגון: 'בּוֹאִי כַּלָּה' – לא רוֹצָה ולא רוֹצָה!

א. 'הוא' ו'היא'

במוצאי שבת הקרוב יציינו המדקדקים בספירת העומר ל"ג ימים וסוף סוף תותר רצועת האבלוּת. שומרים באתרי בנייה, שנכנסו כבר מזמן לכוננות מוגברת מפני גונבי הקרשים המיומנים, יוכלו לשוב ולנמנם במשמרתם; וחתנים וכלות טריים, שכבר סופרים שעות עד שיוכלו סוף סוף לבוא בברית הנישואין, יוכלו להתחיל ולספור את השעות שאחרי. וכשהמדורות יבערו ברחבי הארץ וישמחו את לב ילדינו ינדדו רבנים מאולם שמחות אחד לשני  ויסדרו חופה וקידושין כדת משה וישראל, יען כי חג נישואין הוא לבית ישראל. לכבודם נעיין בתולדותיו של שיר מענייני דיומא.

'בואי כלה', שירה של לאה גולדברג, הולחן על ידי אחינועם ניני וגיל דור והוקלט על ידם לראשונה בשנת 1993. מני אז ועד היום שיר אהוב זה מושמע בטקסי נישואין רבים, ובדין: הוא יפה, הוא קליט ובעיקר הוא רומנטי.

למען הדיוק, שמו של השיר אינו 'בואי כלה' אלא 'האוהבים על שפת הים'. במקורו השיר מתחלק לשניים, החלק הראשון נקרא 'הוא' והשני – 'היא' (וכפי שיתברר בהמשך, זה חשוב!). השם הפופולרי 'בואי כלה' ניתן לשיר בשל השורה החוזרת שלו בסוף כל בית.

הנה אחינועם ניני ב'הוא', מתוך התקליט 'אוסף ראשון':



למעשה, חלק זה של השיר הולחן שש שנים קודם לכן על ידי מיקי גבריאלוב, ובשנת 1987 נכלל ב'על גבול האור', תקליטם המשותף של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב. גם כאן מדובר רק על החלק הראשון – 'הוא':

 

כתב לי עידו וינטר:

לפני זמן מה גיליתי משהו מעניין, ודי עצוב, על 'בואי כלה', שמוכר כשיר אהבה רומנטי. החתן עורג לאהובתו ('קִרְבָתֵךְ וְקִרְבַת הַיָּם / גָּזְלוּ אֶת שְׁנָתִי') וקורא לה 'בואי כלה', ואז מובן – לפחות, לכל מי שמקשיב לשיר הזה כאשר הכלה מובלת מעדנות לחופתה  – שהיא אכן נענית להפצרתו, באה אליו והם חיים באושר עד היום הזה. בכל מקרה, כאשר משמיעים את השיר בטקס החתונה היא תמיד באה אליו...  

והנה הזדמן לי לקרוא את השיר במקורו  – בשמו המקורי 'האוהבים על שפת הַיָּם' – והופתעי לגלות שהוא נגמר בצורה שונה לגמרי. הכלה מסרבת לבוא!

צִוִּיתָ עַל הַיָּם לְהֵאָנֵח, 

בְּקוֹל אַהֲבָה וּתְחִנָּה  – 

אֲבָל אֲנִי לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא, לֹא אָבוֹא!  

כמה מאכזב, כמה לא רומנטי! וכמה חשוב לבדוק ציטוטים במקורם ובהקשרם...

לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2006, עמ' 250-249

חשוב לומר, שאחינועם ניני וגילי דור הלחינו גם את החלק השני של 'האוהבים על שפת הים' – 'היא'. אבל שיר זה הרבה פחות מוכר, ואותו כמובן לא שרים באף חתונה...

הנה אחינועם ניני שרה את 'היא':

לאה גולדברג (מקור: הספרייה הלאומית)

ב. על תולדות השיר 'האוהבים על שפת הים' 

מאת גדעון טיקוצקי

צמד השירים נדפס לראשונה בעיתון על המשמר, בערב ראש השנה תשט"ז (16 בספטמבר 1955, עמ' 8). 

נוסחו של 'הוא' בעיתון שונה משמעותית מן הנוסח המוכר, וכבר עמד על כך המשורר, חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר, חוקרה המובהק של יצירת לאה גולדברג (בנספח חילופי הנוסח, שהתקין עם אורה קוּריס, בסוף מהדורת כל שירי לאה גולדברג, שנדפסה בשנת 1973 ובמהדורות שמאז ואילך).

כלומר, בבואה לערוך את ספר שיריה 'מֻקְדָּם וּמְאֻחָר' (1959), שבו כונס השיר לראשונה, הכניסה גולדברג ב'הוא' שינויים מפליגים ביחס לנוסח העיתון, וכך נוצר הנוסח שהכול מכירים הודות להלחנותיו. בין השאר נוספה בנוסח הערוך, המאוחר, השורה 'בואי כלה' הממסגרת כל אחד משלושת הבתים, שבזכות הלחן של אחינועם ניני וגיל דור הפכה לכל כך ממגנטת ונתנה לשיר את שמו העממי.

התופעה שעידו וינטר מצביע עליה מעניינת – ושכיחה (ולא רק במקרה של לאה גולדברג). כמה יודעים שלשיר 'סליחות' נלוו במקור שלושה שירים נוספים תחת אותה כותרת-גג? או שלשיר 'בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ' ('משירי ארץ אהבתי', שיר ב) יש בית אחרון, ומוני אמריליו בחר שלא להלחינו, אולי בגלל נימתו המלנכולית, המכזיבה עולמית את הציפייה שכל השיר תלוי ועומד לאורה?

אַךְ מִי עֵינֵי-נֶשֶׁר לוֹ וְיִרְאֶנּוּ,
מִי לֵב-חָכָם לוֹ וְיַכִּירֶנּוּ,
מִי לֹא יִטְעֶה,
מִי לֹא יִשְׁגֶּה,
מִי וָמִי יִפְתַּח לוֹ הַדֶּלֶת? [עד כאן – הולחן]

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר,
עַל פְּנֵי בֵּיתִי הָאוֹרֵחַ עוֹבֵר.
וְהַבֹּקֶר אוֹר
וּבֶחָצֵר
אֶבֶן בּוֹדְדָה מִתְגּוֹלֶלֶת.

המחזור 'משירי ארץ אהבתי' נדפס לראשונה בשנת 1951, ו'האוהבים על שפת הים' – כעבור ארבע שנים. והנה, בשני מחזורי השירים ישנה ציפייה נכזבת לאורח או לאהוב, ושימוש כפשוטו, או על דרך ההיפוך, בלשון מגילת שיר השירים (רעיונית ומילולית): 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה' (שיר השירים, ה 2), וכן 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי' (שם, ד 8).

כמובן שלאה גולדברג לא יצרה בעצמה את הצירוף 'בואי כלה', אלא אימצה אותו מ'לכה דודי', פיוטו הנודע של שלמה הלוי אלקבץ מצפת, בן המאה ה-16: 'בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה / בּוֹאִי כַלָּה, שַׁבָּת מַלְכְּתָא' (אלקבץ כשלעצמו נסמך על פסוקי שיר השירים). אך בשונה מהכ"ף הרפויה בפיוט של אלקבץ ('בּוֹאִי כַלָּה') גולדברג העדיפה להדגישה ('בּוֹאִי כַּלָּה') – מה שבוודאי מקל על משמחי החתונות, ששרים בהתלהבות את השיר של גולדברג. אלמלא כן היו חושבים רבים שמדובר ב'בואי חלה'...

כיוון שהזכרתי בדברַי את טוביה ריבנר, איש קיבוץ מרחביה, שעשה רבות להנצחת יצירתה של לאה גולדברג, איני יכול שלא לציין את ספר שיריו שראה אור בימים אלה בהוצאת קשב לשירה, בעריכת רפי וייכרט, 'אחרונים, 2012-2011'. זהו ספר משובח ויפה להפליא של משורר בן 89 העומד במלוא כוחו השירי. אפשר להאזין כאן לראיון מלבב בן כשעה שערכה איתו ציפי גון-גרוס בתוכניתה 'ספרים, רבותי, ספרים' וששודר בחול המועד פסח (29 במרס 2013). כשנפגשתי עם טוביה לפני החג איחלתי לו, שכשם שלאה גולדברג חתמה את 'מוקדם ומאוחר' במדור שירים ששמו רב-המשמעי 'מילים אחרונות', ואף על פי כן הצליחה לפרסם כעבור כמה שנים ספר שירה נוסף, כך גם ה'אחרונים' שלו לא יהיו באמת אחרונים...

תשורה קטנה לחגי תשרי: רמזי אלול

שדרות פרימורסקי באודסה, אוגוסט 2012 (צילום: מישאל אסף)

האם יש בכלל סתיו בארץ ישראל? מומחים אומרים שכל העניין הזה מדומיין לגמרי, ושגם כאן אנחנו מנסים לכפות מציאות אירופית על הלבאנט. ואכן הגיע הזמן שנודה ביושר כי מחזור השנה כאן אינו מתחלק לארבע עונות שוות בארכן, כמו שלימדו אותנו בשיעורי 'מולדת' (כשעוד היו כאלה). בסופו של דבר אנו חיים בארץ מדבר וישימון שיש בה שתי עונות בלבד - חורף וקיץ, עם עוד כמה 'זנבות' של חודש סתיו וחודש אביב (במקרה הטוב).

תהא אשר תהא עונת השנה; חודש אלול יש ויש, ודי בכך. 

חודש אלול – מזל בתולה (שנת הופעה: 1961)

לכבוד חודש אלול המסתלק מאתנו בעוד כמה ימים ולכבוד השנה החדשה שבפתחנו, הנה שניים מן השירים העבריים היפים על חודש אלול.

האחד – 'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק – מוכר רק לחובבי השירה הלירית; השני, 'סתיו יהודי' של אברהם חלפי, מוכר ברבים בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

שניהם מתארים תחושות ונופים של מקומות אחרים. לא מעכשיו, לא מכאן.

א. אלול בשדרה

אברהם בן-יצחק (1950-1883)

השיר 'אלול בשדרה' של אברהם בן-יצחק (שמו הספרותי של אברהם סוֹנֶה, Sonne) נכתב בחודש תשרי תרע"ג (1912), בדיוק לפני מאה שנה. הוא היה אז בן עשרים ותשע...

בן יצחק, יליד פשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית (היום בפולין), היה משורר שלא כתב הרבה – בסך הכל 12 שירים נדפסו בחייו – ואף על פי כן זכה להערכה עצומה.

השיר 'אלול בשדרה' נדפס לראשונה בקובץ הספרותי רביבים, ג-ד, ירושלים תרע"ג. קובץ זה נערך כידוע על ידי יוסף חיים ברנר. שתי החוברות הראשונות של  'רביבים' נערכו ונדפסו בימי שהותו בלבוב בשנת 1908. בשנת 1909 עלה ברנר לארץ ולאחר שלוש שנים, ובמאמצים עילאיים, הוא הצליח לחדש את הדפסת 'רביבים' בהוצאת 'השרון' שביפו, ובדפוס 'אחדות' בירושלים.

ברנר פגש את בן-יצחק בארץ ישראל (בן-יצחק הגיע לארץ בפסח תרע"ג ושהה בארץ כשנה, עד קיץ 1914. הוא חזר לווינה עוד קודם שפרצה מלחמת העולם הראשונה) ופרסם ב'רביבים' ארבעה שירים פרי עטו (שליש מסך כל השירים שפרסם בן-יצחק בחייו).

החלטתו של ברנר הצדיקה את עצמה. בביקורת שפרסם הסופר אהרן אברהם קבק בעיתון 'הפועל הצעיר' (16 במרס 1914), הוא שיבח במיוחד את שיריו של בן-יצחק. הנה קטעים מביקורתו הארוכה:

[...]

והנה השיר, כפי שנדפס ב'רביבים':

בהקדמתו לרביבים ג-ד כתב ברנר:

כדאי להעיר, שכשם שלשני הקובצים הראשונים לא היתה כוונה להיות פרי ארץ גליציה, כך אין לקובץ זה וגם לבאים אחריו התעודה להיות דוקא פרי ארץ-ישראל. אמנם, יש בקובץ זה אי-אלו דברים, שחותם-המקום טבוע עליהם, אבל בכלל אין הרוחות המעטות המנשבות בישוב היהודים שבפלשתינה ואף המחשבות, שישוב קטן זה מעורר, צריכות, לדעת מו"ל, להיות המושלות-בכיפה, בדברי-הספרות שלנו, גם באלה שנדפסים במקרה בארץ. אין גבולין במקום לספרות של עם מפוזר ונודד.

ואכן, בשירו של בן-יצחק, שמתאר שלכת סתיו בשדרה אנונימית, אין לכאורה מאומה מארץ ישראל וגם אין שום דבר יהודי.  זאת ועוד, מספרו של פרופ' חנן חבר, פריחת הדומיה: שירת אברהם בן-יצחק (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1993, עמ' 26), למדתי שלשיר היו שני נוסחים קודמים שכותרתם הייתה שונה - הראשון היה 'סתיו בשדרה', והשני 'אסיף בשדרה'. חבר מסביר מדוע, לדעתו, העדיף בן-יצחק בסופו של דבר דווקא את הכותרת - 'אלול בשדרה':

אבל לעניות דעתי היה כאן שיקול נוסף.

מילה זו, 'אלול', היא שיוצרת את הקשר בין מזג האוויר, עונת השנה והנוף ה'פולני' שבשיר עם 'לוח השנה היהודי'. כך, באמצעות מילה אחת של חודש עברי, שטעונה בסמליות רבה המובנת אך ורק בהקשר יהודי, הפך התיאור האוניברסלי של השדרה, שהיה יכול לנבוע מעטו של כל משורר אירופי, למשהו 'יהודי'.

אולי אני מגזים בחיפוש 'רמזי אלול', גם כשהם נחבאים עמוק בתוך הגן הפולני של פשמישל, אבל נדמה לי שבשורות האחרונות, שבהן חתם בן-יצחק את שירו, מהדהדים רמזים לתפילת 'ונתנה תוקף' של יום הכיפורים:

שכך היא גם לשון התפילה:

וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.

וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

[...]

וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

אברהם בן-יצחק (ארכיון 'גנזים')

כידוע, אברהם בן-יצחק, המרוחק והמתבודד ששירתו נאלמה, היה מושא הערצתה, ויש אומרים אהבתה, של לאה גולדברג. ספרה, פגישה עם משורר (ספרית פועלים, 1952), שראה אור כשנתיים אחר מותו של בן-יצחק, מוקדש כולו לדמותו.

וכך כתבה לאה גולדברג על השיר 'אלול בשדרה' (עמ' 63):

יום אחד סיפרתי לו, שאת שירו 'אלול בשדרה' קראתי תחילה רוסית בתרגומו של ולדיסלב חודוסייביץ׳. שאלני, אם הנני זוכרת אותו ברוסית. ציטטתי את שתי השורות האחרונות. הניד ראשו כמפקפק. 'לא זאת, לא זאת. זהו שיר רך מאוד. זהו זיכרון הסתיו של הגן הגדול שבעירי' [פשמישל – ד"א].  

ואזי סיפר לי (מה שכבר סיפר פעם אחת לרגל עניין אחר), על גן העיר הגדול הזה, ואותו מורד יפה שהיה בו, והשדרה יורדת אל שיפועה של גבעה, ואותה חומה נמוכה, לבנה, שהייתה שם אצל המורד הזה, וכיצד חלם בנעוריו, שסבו המנוח הופיע על החומה ואמר לו מילים של אהבה בפנים זועפות ואוהבות כאחת. וכיצד היו אותה חומה ואותו שיפוע חוזרים בחלומותיו, כשכבר לא התגורר בעירו. ולעתים היה באותו חלום מעין מלאך של שיש לבן מופיע על אותה חומה, והיה אומר את הדברים שאמר הסב.

פארק העיר פשמישל (צילום: Krzysztof Piegza)

כל שיריו של אברהם בן-יצחק, אלה שנדפסו בחייו ואלה שאותרו לאחר מותו, כונסו מחדש במהדורת 'כל השירים' שערך חנן חבר (הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה, 1992), שאף צירף לה אחרית דבר מלומדת.

 ב. סתיו יהודי



אברהם חלפי (1980-1906)

'סתיו יהודי' של אברהם חלפי מוכר בזכות הלחן הנהדר של יוני רכטר והביצוע של אריק איינשטיין.

אברהם חלפי נולד בשנת 1906 בלודז' (אז חלק מפולין הקונגרסאית שבחסות רוסיה הצארית), אך גדל והתחנך במינסק, עד שעלה בשנת 1924 לארץ ישראל. הוא נודע בעיקר כשחקן בתיאטרון הקאמרי (וזכור במיוחד משחקו בתפקיד האישוֹן, בהצגה 'עוץ לי גוץ לי'), אך בד בבד כתב עשרות רבות של שירים.

שירתו הלירית זכתה לפרסום נרחב בעיקר לאחר מותו, כאשר יוני רכטר הלחין מבחר משיריו ואריק איינשטיין שר אותם. השיר המפורסם ביותר שלו הוא 'עטור מצחך זהב שחור', שהוקלט בשנת 1977 ונחשב לאחד השירים הישראלים היפים ביותר בכל הזמנים.

בשנת 1988 הוציאו אריק איינשטיין ויוני רכטר תקליט שכולו מוקדש לשיריו של חלפי, ובתוכם גם 'סתיו יהודי'.

אברהם חלפי, שירים, ב, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 202

מאז שמעתי את השיר לראשונה, אני תוהה היכן היא 'ארץ אבותי' שבה נחווה הסתיו היהודי?

האם הכוונה לארץ ישראל, או שמא – כפי שאני די בטוח – הכוונה היא לפולין, הארץ שבה נולד חלפי ובה נולדו אבותיו, שבה הסתיו מתחיל באמת זמן-מה לפני חגי תשרי.

גדעון טיקוצקי, שסייע לי הרבה בהכנת רשימה זו, סרק עבורנו במכון 'גנזים' את השיר בכתב ידו של חלפי, שעליו רשם המשורר את תאריך הכתיבה: 2 בספטמבר 1971. התאריך העברי הוא י"ב באלול תשל"א, שבועיים וחצי לפני ראש השנה דאז...

הפרסום הראשון של השיר היה בכתב העת מאזנים, כרך לה, גיליון 4-3, אב-אלול תשל"ב (אוגוסט-ספטמבר 1972), עמ' 197, כלומר כשנה לאחר כתיבתו.

סריקת כתב היד באדיבות משפחת חלפי וארכיון 'גנזים' מיסוד אגודת הסופרים
תודה מיוחדת למשוררת רחל חלפי ולהילה צור מארכיון 'גנזים'

כותב גדעון טיקוצקי:

ה'נשימה' של השיר בכתב היד שונה מעט מזו שבשיר המוגמר: השורה השביעית מבין תריסר שורות השיר נועדה בתחילה לעמוד בפני עצמה, כמעין חציצה בין חלקו הראשון של השיר לבין חלקו השני. אך אז, בקריאה נוספת, החליט חלפי, כך ניתן לשער, לחבר אל שורה יחידה זו את המשך השיר כולו: מכאן הסימון השחור דמוי הקשת בימין השיר, המבקש לאגד את השורות.   

כבר בנוסח המודפס הראשון, ב'מאזנים', מופיע השיר עם 'תיקון' זה ועם שינוי נוסף ביחס לכתב היד: הוכנסה שורת רווח מעל צמד השורות החותם את השיר. שורת רווח זו אינה עניין טכני גרידא, שכן יש לה חשיבות לסיגור השיר (closure), כלומר להגברת האפקט של סיומו. 

מעבר לענייני צורה אלה, שטומנים בחובם משמעות, דומה שעיקר קסמו של השיר בהפגשת הסתיו היהודי עם הסתיו המקומי, 'בארץ אבותי' (בהנחה ש'ארץ האבות' שבשיר היא אמנם ארץ ישראל). הרי בארץ אין באמת סתיו... שאלנו את תפיסת העונות האירופית לכאן, כפי שהראו זיוה בן-פורת בספרה 'הסתיו בשירה העברית: על הקשרים בין מציאות, מושגים והיצגים ספרותיים וגילוייהם בשירה' (האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1991) ואחרים. וכך חלפי יוצק משמעות לסתיו המקומי, הודות ל'יבוא' הסתיו היהודי מ'שם'. 

כך או כך, רמזי אלול (כגון, אני לדודי ודודי לי), הסתיו וקול השופרות כבר מתדפקים על דלתותינו ולבבותינו.

שנה טובה ומתוקה.