מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: שאַבעס ברחוב נפחא

פוצ'ו בביתו, ינואר 2024 (כל הצילומים: דוד אסף)

אמר העורך:

ביום העצמאות הקרוב יקבל ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, את אות יקיר העיר תל אביב-יפו, יחד עם שורה ארוכה של יקירים ויקירות. ואף אנו מצטרפים למכבדיו של הפלמ"חניק האחרון והסופר האהוב ומתכבדים בכבודו.

פוצ'ו, בן ה-95, הוא מן הקוראים הנאמנים של הבלוג (כאן סיפרתי על ראשית היכרותנו החד-צדדית), וכבר תרם לו כמה וכמה פעמים בעבר (למשל כאן, על זהותו האמיתית של המורה שמילקיהו). 

לפני שנה וחצי, בשלהי ינואר 2024, חברי פרופ' אבנר הולצמן ואני ביקרנו את פוצ'ו בביתו בשדרות סמאטס בתל אביב (רחוב ילדותי ונעוריי). באנו לברכו ליום הולדתו (1 בפברואר 1930) וזה היה ביקור מצחיק וכיפי לכולנו.

מימין לשמאל: אבנר הולצמן, פוצ'ו, דוד אסף

לכבוד יקיר תל אביב הטרי ויקיר הבלוג הוותיק הנה סיפור קצר מפי פוצ'ו עצמו, דווקא על התקופה הקצרה שהוא חי בירושלים, ברחוב רבי יצחק נפחא, הקרוי על שמו של אחד מחכמי התלמוד בארץ ישראל שבמקצועו היה נפח. הרחוב נמצא עד היום בשכונת יגיע כפיים (שהיא בעצם חלק משכונת אחווה), בחלקה הצפוני והחרדי של ירושלים. 

באוגוסט 2022 כתב לי פוצ'ו והציע לי אתגר בלשי: 

נדמה לי שאני יכול לתרום סיפור קטן לעונ"ש המשעשע והחשוב שלך. מדובר בדירת חדר ששכרתי ברחוב יצחק נפחא 15 בירושלים לפני כשבעים שנה. 

הדבר אירע בשנת 1954 כאשר עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד באוניברסיטה. הסיפור לא יהיה שווה הרבה אם לא תמצא את הבית ותצלם אותו מבפנים ומבחוץ כפי שהוא מתואר בסיפור. כל מה שנותר לי לקוות שמבצע 'פינוי-בינוי' לא הגיע לשכונת יגיע כפיים ושאותו בית מיוחד נשאר כפי שהיה אז.  

רחוב יצחק נפחא וסביבתו (גוגל)

הנה תחילה סיפורו של פוצ'ו ואחריו יתואר המסע ההירואי למציאת האתר ההיסטורי:

את חדר החלומות שלי בירושלים מצאתי שבוע לפני תחילת הלימודים. הגעתי אליו בזכות מודעה שהייתה תלויה ליד מזכירות האוניברסיטה בבניין ממילא. במודעה היה כתוב: 'להשכרה דירת חדר עם כניסה נפרדת במחיר 20 לירות לחודש'. לא האמנתי למראה עיניי. איך זה שאף אחד לא חטף את החדר הזה לפניי? מיהרתי לתלוש את הדף מהלוח ורצתי עם צביקה לראות את הנס שקרה לי. הכתובת הרשומה על הדף הובילה אותנו למרכז ירושלים, לא רחוק מכיכר ציון. היה זה בית ישן, אשר ליד פתחו התנוסס שלט הנושא את השם: 'פנסיון הר ציון'.

שאלתי את האישה כבדת הגוף שקיבלה את פנינו, אם החדר עוד פנוי. היא אמרה שכן וקראה לבתה. אל המבואה הגיעה נערה עגומת פנים שהתבקשה ללכת להראות לנו את החדר. יצאנו והלכנו אחריה. עברנו את קולנוע אדיסון וירדנו לתוך שכונת יגיע כפיים, הגובלת עם רחוב מאה שערים. הרחוב שלי שנשא את השם יצחק נפחא מצא חן בעיניי וגם החדר, למרות שצביקה פתח מולי עיניים גדולות ואמר: 'השתגעת! בחור הזה?'

היה זה חדר קטן, שלושה על שלושה מטרים, עם תקרה נמוכה שממנה השתלשל כבל קצר המסתיים בנורת חשמל מאובקת וחסרת כיסוי. כדי להיכנס לחדר היה צריך לפתוח דלת כפולת כנפיים ולרדת שלוש מדרגות. באמצע החדר הייתה מרצפת אחת עקורה שמתחתיה היה פעור חור מטויח בעומק של עשרים סנטימטרים. שאלתי את הנערה, שהתגלתה כשתקנית מקצועית, מה זה צריך להיות. היא לא ענתה רק משכה בכתפיה. צביקה בא לעזרתה ואמר: 'אולי זה היה סליק מתקופת המנדט הבריטי'.

צחקתי. באותו רגע זה נשמע כבדיחה, אבל אם הייתי יודע אז, מה שנודע לי היום כשהצצתי לוויקיפדיה, הייתי מאמין שהדבר ייתכן. מסתבר שהבן של בעל הבית היה באצ"ל בתקופת המנדט וכאיש מחתרת יש להניח שהחביא רימונים או אקדחים מתחת לרצפה. אחר כך, במלחמת השחרור – המשכתי לקרוא – נהרג הבן בקרבות שהיו בהר ציון, ואחותו עצובת הפנים, זאת שהראתה לנו את החדר, התאבדה בשנת 1955, כשנה אחרי שהשכירה לי את החדר. אבא שלה, שאותו לא זכיתי לראות, היה לא אחר מאשר מלכיאל גרינוולד, העיתונאי הידוע ממשפט קסטנר.

הריהוט של החדר כלל מיטת סוכנות ושולחן קטן עם כיסא יחיד מול חלון מרושת המלמד שיש יתושים באזור. שאלתי את הנערה אם יש לחדר גם שירותים. היא אמרה: 'בטח', יצאה מהחדר ואנו אחריה. הלכנו בחצר מרוצפת ועלינו על מדרגות חיצוניות שהובילו למרפסת ארוכה שבסופה היה החדרון המבוקש. שאלתי מדוע בית הכסא לא ליד הדירה שלי, והיא הסבירה שהוא משותף לכל הקומה שבה גרים בסך הכול שתי משפחות. אמרה שתי משפחות, אבל לא הוסיפה שלכל משפחה שמונה ילדים. גם המקלחת היתה משותפת, אבל לא לדיירים נוספים, אלא למטבח. היה זה צריפון של מטר על מטר מול דלת הכניסה לחדרי. בצריפון היה שולחן קטן שעליו פתילייה עם כמה כלי מטבח. על הקיר היה ברז שאליו היה מחובר צינור גומי דק. השולחן המטבחי עמד על ארבעה גלגלים כדי שאפשר יהיה להוציאו החוצה בזמן שמתקלחים. עכשיו הבנתי מדוע בעל הבית הסתפק בשכר דירה של 20 לירות לחודש וגם למה לא מצאו דייר עד היום. צביקה אמר לי שהוא מקווה שלא אשתגע לקחת את החדר, אבל אני דווקא אהבתי אותו. מה שראיתי בו זה את המיטה והשולחן שניצב מול החלון המרושת וזה הרי כל מה שרציתי. פינה לכתוב את הספרים שלי ומיטה שבה, קיוויתי, תחכה לי המורה שלי לתורת התודעה.

שבת אחת החלטתי להישאר בירושלים כדי לכתוב סיפור שרציתי לשלוח לעיתון 'במחנה'. השכמתי קום, פתחתי את מכונת הכתיבה שלי וכתבתי כשעתיים ללא הפרעה. יותר מאוחר כשכל דיירי הסביבה החלו יוצאים לבית הכנסת עם טליתות בתוך תיקי משי צבעוניים, החלו חמישה מילדי השכנים להתקבץ מול חלוני המרושת ולצעוק לי 'שאַבעס!'. לא נשארתי חייב וצעקתי אליהם : 'שאַבעס בתחת שלכם!'

הקריאות הנגדיות שלי כנראה מצאו חן בעיניהם, כי הם המשיכו לצעוק ולא פסקו עד שיצאתי אליהם עם מטאטא ביד. הם נמלטו תוך קריאות בהלה ואני חזרתי לכתוב. כמה דקות הצלחתי לכתוב עד שחזרו עם הקריאות 'שאַבעס!'. כשלוש פעמים חזר הסיפור עם הצעקות שלהם והמטאטא שלי, עד שהבנתי שלא יהיה לזה סוף והגיתי רעיון הצלה אחר. סגרתי את מכונת הכתיבה, נשכבתי על המיטה ולקחתי ספר לקרוא. הם ראו בזאת את מפלתי והסתלקו בשאגות נצחון.

ידעתי שהשובבים האלה לא יוותרו לי בקלות ובטח יישובו לבדוק אם לא חזרתי לחטוא לאלוהים. מה עשיתי? קמתי מהמיטה הוצאתי מחדרון המטבח את צינורית הגומי ששימשה לי כמקלחת והשחלתי אותה לתוך קרע קטן שהיה במעלה החלון המרושת. על השולחן לידי הצבתי כוס מים. לקחתי לגימה הגונה וכשהמים שמורים בפי, חזרתי לכתוב. למשמע הנקישות חזרו הילדים לחצר והחלו לזעוק שוב 'שאַבעס!'. זעקו שוב ושוב כשהם אוזרים עוז ומתקרבים אט אט אל החלון. נתתי להם להתקרב, וכשעמדו ממש מתחת לחלון, מיהרתי להכניס את קצה הצינורית לפי והתזתי על ראשם קילוח הגון. הם הופתעו וברחו. אחר נעמדו צוהלים בטווח ביטחון, כשהם צוחקים על ילדון צהוב שיער שספג הכי הרבה מים. מיהרתי למלא שוב את פי במים וחיכיתי שהם יתקרבו שוב. אבל הם לא, להפך הסתלקו ואני שמחתי לחזור לכתוב.

אם חשבתי שניצחתי, הרי טעיתי טעות מרה. לא חלפו כמה דקות ,החמישיה שלי חזרה והפעם עם תגבורת של עוד חמישה ילדים. מיהרתי למלא את פי מים חדשים והמשכתי לכתוב. כל העשרה פצחו במקהלה של קריאות 'שאַבעס!' כשהוותיקים מעודדים את החדשים להתקרב לחלון. צהוב השיער אפילו רמז לי בקריצה להתיז עליהם. מובן שלא רציתי להכזיב את שכני השובבים ולא איחרתי להשפריץ על האורחים החדשים. הצהלה הייתה הדדית. הם צחקו ואני מחאתי להם כף. השבת הזאת התגלתה כאחת העליזות בחיי וכנראה גם בחיי ילדי השכונה. מאז, אני וילדי הבית נהפכנו לחברים, וכשהיינו נפגשים בהמתנה ליד בית השימוש , הם היו מתלוננים על כך שאני לא נשאר יותר בשבתות.

כשבועיים לאחר אותה שבת עליזה סיפר לי אחד השכנים שבשבת שאחרי זאת הראשונה, כשהייתי בתל אביב, הגיעו לחצר הבית כל ילדי שכונת יגיע כפיים, עם תגבורת של ילדי מאה שערים, גדשו את כל החצר וצעקו 'שאַבעס' קולני לעבר חלוני הסגור. הצעקות אולי היו נמשכות עד הלילה, אלמלא אחת השכנות מלמעלה, שלקחה יוזמה יצאה אל המרפסת ושפכה על הצועקים דלי מים קרים.

לחובבי ההשוואות: גרסה שונה מעט של הסיפור, תחת הכותרת 'שבת בשכונת יגיע כפיים בירושלים', נדפסה לראשונה בחדשות בן עזר, גיליון 1188, 27 באוקטובר 2016, ולימים לוקטה באוטוביוגרפיה המשעשעת של פוצ'ו: בחיי: קורות חייו של צבר מצוי, כרך 3, הוצאת לשון, תל אביב 2017, עמ' 18-15.

*

את 'פנסיון הר ציון' או 'מלון ציון', שהיה בבעלותו של מלכיאל גרינוולד, כבר אי אפשר לאתר. הוא מזמן לא קיים. נפל קרבן לדחפורים שהרסו את רחבת  כיכר ציון ההיסטורית. תמונות מן המלון לא מצאתי, אבל מצאתי את התקנות הקשוחות ששלטו בו, שכוללות איסור להחזיק כלבים בחדר, להשתמש במכשירי חשמל או לתקוע מסמרים בקירות... 

ובאשר לדירה ברחוב נפחא, הסיפור מצחיק גם בלי להגיע לאתר עצמו. אבל פוצ'ו ביקש...

אני אמנם ירושלמי כבר עשרות שנים, אבל גר בקצה השני של העיר. לאזור החרדי שבצפון העיר אני מגיע רק לצורך 'משימות מיוחדות'. שלחתי אפוא לפוצ'ו תמונה כללית של הרחוב, כפי שמצאתיה בגוגל סטריט, והוא השיב לי כך: 

אני  ממש לא מזהה את הרחוב. כביש אספלט בטח לא היה אז. ייתכן שלא דייקתי במספר הבית. הייתי נכנס לרחוב רק מצדו המזרחי, הוא הצד הפונה למאה שערים. הכניסה לבית שלי הייתה מצדו הימני של הרחוב. הצד הפונה דרומה. הכניסה הייתה לחצר הבית, כנראה מעורפו. את חזית הבית מעולם לא ראיתי. החדר שלי היה מיד לשמאל הכניסה לחצר. בקצה החצר היו מדרגות לקומה השניה ששם היו השירותים שלי. את מטרת החור המטוייח באמצע החדר גיליתי רק אחרי הגשם הראשון שירד בלילה על העיר. כשקמתי בבוקר ראיתי שהנעליים שלי שוחות על משטח מים בגובה של חמישה סנטימטרים. בינתיים הגשם פסק אבל המים לא ירדו. רק אז הבנתי מדוע יש חור בחדר, כי רק הודות לו יכולתי למלא מים בספל ומהספל לדלי ומהדלי הרחק לחצר. אני מקווה שתמצא את הבית.

הכניסה לרחוב נפחא

מבט כללי על הרחוב

במסכת מגילה של התלמוד הבבלי (דף ו, ע"ב) נמצאת אמרה בשמו של רבי יצחק, שאליבא דרש"י הוא יצחק נפחא: 'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תַּאֲמֵן, לא יגעתי ומצאתי – אל תַּאֲמֵן, יגעתי ומצאתי – תַּאֲמֵן'. 

יצאתי אפוא למשימה ודיווחתי לפוצ'ו מהשטח:

היום חציתי את הגבול והגעתי לרחוב נפחא. רחוב קטן ויפה שלא השתנה הרבה מאז שגרת בו. למרבית ההפתעה אין בכלל מספר 15 – אחרי מספר 13 יש קפיצה ל-17...  

אני שולח מגוון תמונות – אולי תיזכר במשהו. כמובן שלהיכנס פנימה זה מסובך, אלא אם תהיה יותר מדויק. אם צריך אסע שוב ואם תרצה לעלות לרגל לירושלים – בשמחה אקח אותך לשם.

נפחא 11

נפחא 13

נפחא 17

נפחא 21

ערימת טינופת בין בתי רחוב נפחא

הכניסה לבית הכנסת שברחוב

ויען פוצ'ו ויאמר:

דוד יקירי,

התצלום היחיד שבו רואים חלק מהחדרון שלי הוא זה שעליו מופיע השלט הנושא את השם שרה, שאז לפני שבעים שנה לא היה קיים כמובן. בצד שמאל של התמונה (למטה) רואים חלק מגגון רעפים שהגן על הכניסה לחדר מפני הגשם. חבל שלא צילמת את דלת הכניסה שהייתה כפולת כנפיים ואחרי שנפתחו פנימה היה צריך לרדת שתי מדרגות ואז לראות באמצע הרצפה את הבור המטוייח, 20 על 20, ששימש להוצאת מי הגשמים. מה שרואים ברור זה את החלון הקטן, שהייתי פותח את התריסים שלו כשהייתי יושב לכתוב לצדו. התצלום לא מאפשר לראות אם צריף הפח, מטר על מטר, ששימש מטבח ומקלחת, עדיין קיים. מה שרואים טוב זה את המדרגות, שהייתי צריך לעלות עליהם כדי להגיע לשירותים. אם הברושים שצמחו אז בחצר מול הפתח לבלבו יפה גם בקייץ, זה היה הודות לעצלנותי. הייתי משוכנע שבמקום להתאמץ ולעלות כל כך הרבה מדרגות בשביל דבר קטן, יותר טוב להרוות את אדמת המולדת הנמצאת בטווח פסיעותיים מהפתח, שם גם אין אף פעם תור.  

מוזר שמספר 15 נעלם. אם היו לי ספקות לגביו, עכשיו הן גזו, כי מצאתי מכתב שבו אני כותב למזכירה של אורי אבנרי, שהייתה חברה שלי ליום אחד, שהיא יכולה לכתוב לי לפי הכתובת יצחק נפחא 15 ירושלים. מעניין אם 'פנסיון הר ציון' עדיין קיים, הבעלים שלו היו בעלי החדרון ואולי היורשים שלהם עדיין יכולים לספר על החדר. מה אגיד לך דוד הצפת אותי בים של נוסטלגיה. תודה על המאמץ שלך, מקוה שהוא לא יהיה לשווא. 

כדי לדעת בדיוק מה נכון אני צריך להיות שם ולמצוא את החדר שיש לו בור באמצע הרצפה. אבל כנראה בגלגול הזה כבר לא אספיק להגיע לשם... 

רחוב נפחא 2. זו כנראה החצר שבה התגורר פוצ'ו

איך מיישבים בין נפחא 15 המתועד במכתבים של פוצ'ו מאותם ימים, לבין העדרו של מספר זה ברחוב עצמו וזיהויו של פוצ'ו את הבית עם מה שהוא היום נפחא 2? 

נכון שזה לא חשוב, ממש לא, ובכל זאת מה ההסבר? ההשערה שלי היא שבשלב מסוים השתנו מספרי הבתים ברחוב, ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם...

ואת פוצ'ו נברך באיתנות ובבריאות, ושימשיך להצחיק אותנו כל עוד זה אפשרי.

'צריף בנגב': 11 הנקודות

נטיעות ראשונות בקיבוץ משמר הנגב (צילום: טרודי שוורץ; ארכיון ביתמונה)

מאת רמה זוטא  

בימים קשים אלה, כשכל מעייננו נתונים לנגב וליישובי 'העוטף', עלתה בזיכרוני חוויה אישית שהפכה לטקסט שהונצח עלי ספר. הייתי אז תלמידת בית ספר בת 13; אבי, יוסף (רוכל) אבידר (1995-1906), אז סגן מפקד 'ההגנה' והאחראי על ההתיישבות הביטחונית, נעדר הרבה מהבית, וכפיצוי לקח אותי מדי פעם בפעם לסיוריו ברחבי הארץ. כשלושה חודשים לאחר עליית 11 הנקודות בנגב, מבצע מאורגן שהחל במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6-5 באוקטובר 1946) ואבא היה בין מתכנניו והאחראי על יישומו מטעם 'ההגנה', יצאנו לסיור בעקבותיו. 

נסענו דרומה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1947. ליד אבא שעל ההגה ישב ידידו הוותיק, הפזמונאי והמשורר נתן אלתרמן, שנודע כשתקן גדול ומאזין קשוב. אני הקטנה ישבתי מאחור. כבר אז הייתי מכורה לשירי הזמר של אלתרמן, מ'כלניות' ועד 'מכתב לאמא', שהושמעו בכל שבת ב'קול ירושלים' בתוכנית 'כבקשתך', וכמובן שמחתי על החברותא שזכיתי לה. 

אלתרמן, שהיה מקורב לראשי היישוב והזדהה לחלוטין עם המפעל הציוני, רצה לראות במו עיניו את הנקודות, כפי שכונו אז היישובים החדשים. בעטו המהיר כבר הסמיך, שבוע לאחר עלייתן, את המילה 'נקודה' לצירוף המסורתי ביידיש 'אַ פּינטעלע ייִד' (הנקודה היהודית), בשירו 'הנקודה היהודית', שנדפס בטורו הקבוע, 'הטור השביעי', בעיתון דבר ב-11 באוקטובר 1946:

'הנקודה היהודית', הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 170-167

ואכן, טוריו השבועיים, שהחלו להתפרסם בשנת 1943, עשויים להיקרא כיומן אירועים: 'תקופת המאבק' בשלטון הבריטי, ההעפלה הבלתי חוקית, חיפושי הנשק בקיבוצים, מעצר ראשי היישוב ב'שבת השחורה' והדיונים הקדחתניים בזירה הבינלאומית בדבר 'היום שאחרי' סיום המנדט.

מימיננו חרצו את אדמת הלֵס צעדיהם הכבדים של גמלים נושאי משאות. המישור העצום שהשתרע לפנינו העלה בדמיוני את יעקב ובניו היורדים מצרימה לשבור שבר. קשה היום להבין עד כמה היה אז הנגב כולו בחזקת ארץ לא נודעת, רחוק ממרכזי 'היישוב'. מאז 1887 היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ היה באר טוביה, שנקרא גם קוּסְטִינָה (שיבוש שם הכפר הערבי הסמוך קסטינה, המוכר עד היום כשמו של צומת מלאכי). החווה החקלאית רוחמה סימנה גם היא את גבול הדרום ושירי הזמר של קדיש יהודה סילמן הגדירו על פיהן את גבולות הארץ: 'מִקוּסְטִינָה עד ראש פינה' מכאן, ו'פָּז כֻּלָּהּ, רָז כֻּלָּהּ, אַדְמַת הַסְּגֻלָּה, מֵרוּחָמָה עַד מְטוּלָה' מכאן.

התקווה שהביע סילמן בשירו זה, כי 'עוֹד פֹּה וְשָׁמָּה מְרֻבָּה הַשְּׁמָמָה, אַךְ בְּיָדֵנוּ תִּפְרַח אַדְמָתֵנוּ', עדיין לא התממשה באותן שנים. אמנם קרקעות באר טוביה ורוחמה נקנו מבעליהן הערבים עוד בתקופה העות'מנית, אך שני היישובים הללו סבלו מפגעי טבע, בצורת, מתקפת ארבה ובעיקר שכנות עוינת, שהביאה עמה מעשי שוד, שרפה וטבח ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים. רוחמה ננטשה והתחדשה כקיבוץ רק בשנת 1943 על ידי גרעין חלוצי של חניכי השומר הצעיר. 

'אתר הראשונים' בחוות רוחמה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בשנת 1943 עלו על הקרקע  בנגב שלושת המצפים: גבולות, שבין באר שבע לרפיח; רביבים, בקרבת ביר עסלוּג', שאדמותיה נקנו עוד בשנות העשרים; ובית אשל, מדרום-מזרח לבאר שבע, שלימים ננטש. במצפים הוקמו תחנות לניסויים חקלאיים ונבחנו התנאים הביטחוניים – מה מספר המתיישבים שיוכל לעמוד בהתקפה ממושכת ובתנאי ניתוק? מהו המבנה המתאים להתגוננות? וכמובן, בעיות אספקה, תחבורה וקשר. 

המאבק על ההתיישבות היה במהותו מדיני. שנה לאחר פרסום 'הספר הלבן' של שנת 1939, פרסם השלטון הבריטי את 'חוק הקרקעות' שאסר על התיישבות חדשה, גם על אדמות שנרכשו כבר באופן פרטי או בידי קק"ל. גרעינים של בוגרי תנועות הנוער החלוציות נאלצו לחכות בתור חודשים ארוכים כדי לממש את שאיפתם להקים קיבוץ חדש או משק שיתופי. 

היה ברור לכול כי למפת ההתיישבות היהודית יהיה תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הארץ, ולפיכך, גם בגלל המחסור בתקציבים, נקטו המוסדות המיישבים את שיטת ה'התאחזות' או 'ההאחזות', וכהגדרתו של יוסף וַיְץ, מראשי הקק"ל: 'המרב שבצורך עם המיעוט שביכולת'. היו אלה יישובים שמלכתחילה נחשבו 'זמניים', שהוקמו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית והוקצה להם כוח אדם מעולה. הם גם היו פתרון מצוין לגרעיני הפלמ"ח שהחלו להשתחרר. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי הפלמ"ח הייתה קיבוץ בית קשת (1944) למרגלות הר תבור. הקיבוץ הדתי הקים להאחזויות גרעיני משימה מקיבוציו הוותיקים, וגרעינים אלה הורכבו מבוגרי מוסדות עליית הנוער ותנועת בני עקיבא. כך נוסדו כפר דרום, עין צורים שבגוש עציון, ובמידה מסוימת גם ביריה שליד צפת, שבראשית 1945 עלה אליה גרעין של בוגרי בני עקיבא והתיישב במבנה דמוי חומה, בדגם יישובי חומה ומגדל. 

סיומה של מלחמת העולם ועליית הלייבור לשלטון לא רק שלא שינו את מדיניות בריטניה כלפי היישוב העברי אלא אף החמירו אותה וכ-65 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית נאסרו להתיישבות יהודית. לנוכח זאת אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות, באוגוסט 1946, תוכנית כללית להעלאת נקודות התיישבות רבות ככל האפשר בחלקי הארץ השונים, ובעיקר בנגב. אחד היוזמים והדוחפים לביצוע תוכנית 'הנקודות' היה לוי שקולניק, ממייסדי ה'הגנה', חבר הוועד הלאומי ומבכירי מפא"י וההסתדרות, ולימים ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי שקולניק (אשכול), 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

נחזור לזיכרון המסע. 

לאחר שעות רבות של נסיעה, באותו יום שישי של ינואר 1947, הגענו לבאר שבע. זו התגלתה כעיר ערבית קטנה ובה בתים נמוכים וסמטאות עפר. בקיוסק דמוי מסעדה הוגשו לנו צלחות קטנות ובהן בצל מטוגן בשמן זית, חומוס וגרגיריו וטחינה – את כל אלה טעמתי שם לראשונה בחיי. מעל צלחת החומוס נזכרו אבא ואלתרמן במסעם המשותף, כמה חודשים קודם לכן, לביריה שבגליל העליון, אך זו פרשה שעומדת בפני עצמה.

באותם ימים ברור היה לכל שההתיישבות בנגב תלויה באיתור מקורות מים, וכשגילה ההידרולוג פרופ' ליאו פיקארד בשנת 1943 מאגר מים מתוקים ליד קיבוץ ניר עם, נסללה הדרך. שמחה  בלאס, מהנדס חברת 'מקורות', הצליח לשים את ידו על צינורות שישה אינטש שנותרו כעודפים בבריטניה – חלק ממערכת כיבוי האש של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה – והביאם ארצה. וכך, בין דצמבר 1946 לספטמבר 1947 הניחה חברת 'סולל בונה' את הצינורות ממאגר המים האמור אל יישובי הנגב, ותשתית זו אפשרה, כאמור, עלייה בו-זמנית ל-11 הנקודות. לאחר שהושלם באביב השלב הראשון של הנחת קווי המים, הקדיש לו אלתרמן טור מחורז שכותרתו 'המים נוסעים דרומה' (דבר, 9 במאי 1947):

                                                 [...]

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 228

כאמור, ב-20 בספטמבר 1946 אושרה בסוכנות היהודית ובקק"ל תוכנית מפורטת להעלאת 11 נקודות בנגב בעת ובעונה אחת. גולדה מאירסון (לימים מאיר), שמילאה את מקומו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהיה אז במעצר, אישרה את הצעת ה'הגנה' לעלות על הקרקע ללא ידיעת השלטונות. אבי, יוסף אבידר, ריכז את ההכנות מטעם ה'הגנה' ולידו פעל צוות מנוסה מעליות קודמות. בסודיות מרבית נערכו סיורים מוקדמים לאיתור המקומות ובסיסי היציאה ופורטו דרכי ההסוואה לריכוז החומרים. רשימת הגופים המיועדים לעלייה תואמה במדויק עם תנועות ההתיישבות העובדת, עם המרכז החקלאי ועם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הקיבוץ המאוחד היה אז דומיננטי במוסדות המיישבים והוקצה לו חלק נכבד מה'נקודות'; לקיבוץ הדתי הוענקו שלוש 'נקודות' ומרכז גּוּשִׁי בבארות יצחק. 

במרכזו של מבצע ההתיישבות הגדול עמד רעיון ההפתעה, שחִייב לסיים את הקמת היישובים עד אור השחר ואז להעמיד את השלטונות הבריטים בפני ברירה: להשלים עם העובדה המוגמרת או להרוס יישובים קיימים. בבסיסי היציאה רוכזו כ-1,100 איש, נוסף על חברים מהגדוד השני של הפלמ"ח, נוטרים על נשקם שהוסוו כליווי לחקלאים, מאות משאיות וכלי עבודה. כיוון ש'סולל בונה' עבדה גם בבסיסי הצבא הבריטי בדרום, לא התעורר בלב השלטונות כל חשד למראה 300 משאיות עמוסות העושות דרכן דרומה. ברור היה להוגי המבצע כי הבריטים לא יחשדו שדווקא במועד שנבחר, יום כיפור שחל בשבת, היום המקודש ביותר ליהודים, תתבצע עלייה שכזו. 

המועד יוצא הדופן שנקבע חייב ריכוז כל ההכנות בערב הצום והחזקת כאלף איש ויותר בבסיסים ביום הכיפורים עצמו. בשל החשש מדליפת המבצע הועברה לכל המעורבים הודעת כזב כי העלייה תתבצע ביום ראשון בלילה. וכך יצאו במוצאי יום הכיפורים, אור לשישה באוקטובר, 11 שיירות משישה בסיסים: מבסיס כפר מנחם – לקדמה; מקיבוץ גת – לגלאון; מבארות יצחק – לתקומה, לבארי ולכפר דרום (ליד תחנת הרכבת של דיר אל-בלאח); מרוחמה – לשובל ולמשמר הנגב; מבית אשל – לחצרים ולנבטים; מגבולות – לאורים ולנירים. המכוניות נעו באורות כבויים ובדרכים בלתי סלולות, מלוות ביחידות אבטחה. האספקה והציוד צומצמו למינימום. 'אלף ומאה מתנדבים גיששו את דרכם ליעדים בחשכה ובהגיעם ליעדי ההקמה, מקץ הליכה במשך שעות אחדות, הסתערו הכל בלהט ובמרץ כביר על מלאכת ההקמה. ... חשתי כי כוחם של האנשים כמו הוכפל, והם עושים את מלאכתם בדבקות כבמלאכת קודש ממש' (בדרך לצה"ל: זיכרונות אלוף אבידר, משרד הביטחון, 1970, עמ' 249). וכך, מרבית החומרים לחצרים הובאו מבית אשל על כתפי המתיישבים שעשו את דרכם ברגל כדי לא לעבור במשאיות בבאר שבע הערבית. מחלקת פלמ"ח הוצמדה למתיישבי קיבוץ גלאון, שמוקם ליד הכפר הערבי העוין בית ג'וברין. מעט הנשק שהוקצה ל'נקודות' הוכנס בבסיסי היציאה לסליקים מיוחדים, קלים להעברה ולהסוואה. 

עם שחר ניצבו בחצר כל יישוב כמה אוהלים, שלושה צריפי מגורים, חדר אוכל ומקלחות והכול הוקף גדר תיל. בד בבד הוקם קשר אלחוטי ונחפרו עמדות הגנה. לאחר זמן נבנה גם בית ביטחון מבטון. מקום נרחב הקצתה ה'הגנה' לתכנון הפיזי של ההתיישבות: לכל סוג יישוב נקבע דגם מיוחד: החל ביישובי 'חומה ומגדל' (1936), שתכנן שלמה גרזובסקי-גור, וכלה בדגם '11 הנקודות' ושל הבאות בעקבותיהן בנגב: דגם 'צריף וגדר'. נכללו בו רק שלושה צריפים, כן מוגבה לחביות מי שתייה, וגדר תיל. 

מפת הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (ויקיבוץ בארי)

אבא, יוסף אבידר, סיכם עם הפיקוד העליון של ההגנה ועם הסוכנות היהודית כי עיתוני הבוקר של יום שני (7 באוקטובר  1946) יפרסמו את הידיעה בדבר 'עליית הנקודות'. באותם ימים העיתונים נשמעו ברצון לבקשות כאלה. 

ברוח אותם ימים, כותרת העיתון דבר הייתה 'ישובי הנגב נגאלו מבדידותם'. הידיעה התפרסמה גם באנגלית, בעיתון פלסטיין פוסט, ורק אז, 36 שעות לאחר תחילת המבצע, נודע הדבר לפקידי ממשלת המנדט בירושלים.  

חזרתי בזיכרוני למסלול המקוצר שעשינו, אלתרמן ואבא ואני הקטנה, באותו יום שישי של ינואר 1947. אלתרמן ביקש לראות הכול במו עיניו, אולם היום נטה להעריב ולכן ביקרנו רק בחמישה יישובים: בית אשל, חצרים, נירים, ניר עם וכפר דרום. 

בכפר דרום (של הקיבוץ הדתי) נכנסנו לצריף ששימש חדר אוכל. דממה גדולה שרתה במקום ורק נערה צעירה, שצמתה גלשה עד מותניה והיא חגורה סינור לבן, הייתה שם, קוראת בספר. הייתה זו תמונה בלתי נשכחת שהשאירה רושם על כולנו. כעבור כמה ימים הנציח אותה אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ודימה אותה לגורם מדיני, ל'עמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה'. במקור הוכתר הטור במילים 'בשולי הטלגרמות' (דבר, 10 בינואר 1947), ולימים, כשכונס בכרך הראשון של שירי הטור השביעי, הוחלף השם ל'צריף בנגב', מזכרת לדגם 'הצריף והגדר'. 

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 196-195

חשיבותן של ההיאחזויות והנקודות בנגב התבררה בעליל כאשר חברי ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שסיירו בארץ בקיץ 1947 ביקרו גם בהן. הדו"ח שחיברו השפיע על 'תוכנית החלוקה', שהועידה את רוב שטחו של הנגב למדינה היהודית. 

______________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

*

נספח: סרט ושיר

דוד אסף

בהזדמנות זו אספר על סרט ועל שיר שאינם מוכרים כל כך.

זמן קצר לאחר עלייתן של ה'נקודות' על הקרקע יצא ערי גלס מקיבוץ יגור ותיעד את חיי היומיום ביישובים שהיו קשורים לקיבוץ המאוחד. את הסרט מצא ושימר חוקר הקולנוע הישראלי המנוח יעקב גרוס, שהעלה למרשתת קטעים מתוכו. הנגב צחיח כמו בשירים, 'ימין ושמאל, רק חול וחול'... הסרט אילם ואת המוזיקה המלווה הלחין במיוחד נחום היימן.

את השיר 'י"א הנקודות', כתב פוצ'ו בשנת 1976 לכבוד חגיגות השלושים להקמת קיבוץ בארי, ובו הוא מסכם בחיוך את סיפור עלייתן על הקרקע של 'הנקודות'. השיר הולחן על ידי מימי קלמר, חברת קיבוץ בארי, אך לא הצלחתי לאתר הקלטה שלו:

דף הפייסבוק 'תמונות בארי'

לקריאה נוספת

צבי צמרת, 'נתן אלתרמן והנגב', יישוב הנגב, 1960-1900, סדרת עידן, 6, יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 226-213.

נדב מן, '11 נקודות: כך נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל', 21 ביוני 2013 (Ynet).

יגאל זורע, 'עשר נקודות ונקודה (ועוד כמה)', בלוג קווים ונקודות, 7 באוקטובר 2019.

דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 318-317.

סיפורי מצבות: נספה בים עתלית

חורבות מצודת עתלית, צילום אוויר: זולטן קלוגר, 1938-1937 (ויקיפדיה)

לפני שלוש שנים העביר לי ישראל ויסלר, הלא הוא פוצ'ו, צילום מצבה, וכתב: 

ביקרתי אצל סבא שלי בבית הקברות בנחלת יצחק ונתקלתי במצבה מאוד מסקרנת. אולי אתה תדע למצוא את הסיפור מאחוריה? על המצבה כתוב: 'הבחור שמואל גלוז, עתונאי אוהב עמו וארצו, נספה בשנת כ"ו לימיו בים עטלית (הטעות במקור) במילוי תפקידו העיתונאי והציבורי, ביום כ"ו תמוז תש"א'.

התדע מיהו שמואל גלוּז? שאל אותי הפלמ"חניק הוותיק, שחוגג היום (1 בפברואר) את יום הולדתו ה-92 (מזל טוב!!!).

'אין תעלומה שאין לה פותר', השבתי. 'אם מצאו את הילקוט שנסחב מן המורה שמילקיהו, מה הבעיה למצוא את שמואל גלוז?'. 

המצבה אכן מעניינת ומסתורית, אבל לא מדובר בפלמ"ח ולא במעפילים.

'ואני הייתי בטוח שאם הוא טבע ב"תפקידו העיתונאי" זה בטח כיסוי קרבי של העלאת מעפילים', ענה לי פוצ'ו באכזבה. 'אני והדמיון שלי... אבל תודה שהזכרת לי שיש עוד מישהו שזוכר את הילקוט של שמילקיהו'.

צילום: פוצ'ו

הנה אפוא המצבה וסיפורה, ונתחיל עם הכיתוב, שהוא אכן לא שגרתי. השורות הראשונות הן אקרוסטיכון 'שמואל גלוּז':

שקעה שמש חייך בעצם היום

מות אדם לך בין משברי הים

ולבך הרגש לב תוסס וחם

אך שוא נאבק בזרועות התהום

לסלעים האלה נכספת מאז

גלי ים אלה דובבוך בחלום

לכם נקדישה כל רטט ורז

וחי ישראל לא נזוז מפה

זנק הנחשול ויטרוף את טרפו

הבחור שמואל גלוז ב"ר אברהם יעקב

עתונאי אוהב עמו וארצו

נספה בדמי ימיו בשנת כ"ו לימיו

בים עטלית במלוי תפקידו העתונאי והצבורי

ביום כ"ו תמוז תש"א

והובא לקברות ביום ג' מנ'[חם] אב תש"א

תנצב"ה

פתרון המצבה פשוט מאוד לכל מי שמכיר את אתר 'עתונות יהודית היסטורית'. בכמה לחיצות מקלדת הגעתי אל הידיעה הזו, שנדפסה בעיתון דבר, מיום 23 ביולי 1941 (כ"ח בתמוז תש"א):

מתברר שבאותו יום מר ונמהר ערך איגוד הימייה החבל הימי לישראל (חי"ל) שייט הסברה לכמה עיתונאים, וגלוז בתוכם. הם יצאו בשעת צהריים בסירת מפרש מן הנמל הישן של עתלית (הכתיב 'עטלית' רווח גם הוא באותה תקופה ואין זו טעות), וביקרו במבצר הצלבני שבמקום (מה שאנחנו לא יכולים לעשות כבר עשרות שנים, משום שזהו שטח צבאי סגור). אחר כך הם ביקרו דייגים בקיבוץ עין הים הסמוך (קיבוץ שננטש ב-1950 ולא קיים עוד) וקבוצת גורדוניה-מעפילים (לימים קיבוץ נווה ים). אחר כך ביקשו להפליג דרומה, אך גלי הים הסוער שברו את תורן הספינה שהתהפכה. יהודים וערבים תושבי המקום ניסו להציל את הטובעים – כולם נמשו מהמים בחיים, פרט לאחד, העיתונאי שמואל גלוז, בן ה-26, שגופתו לא נמצאה.

דיווח מפורט נמסר גם בעיתון הבוקר מאותו יום:

גופתו של גלוז נמצאה ביום שישי, כמה ימים אחרי הטביעה, וביום 27 ביולי (ג' באב) הובאה לקבורה בנחלת יצחק.

גלוּז, שנולד ברובנה (אז ברוסיה) בשנת 1915, עלה לארץ ב-1935. הוא עבד כעיתונאי בדואר היום וב-Palestine Post, ופרסם מאמרים על החיים בארץ ישראל בעיתונות יידיש בפולין (אונזער עקספּרעס, די ייִדישע שטימע ועוד). הוא לא היה נשוי, כפי שמעיד תוארו 'הבחור', ולא השאיר אחריו שם ושארית.

סדנא דארעא חד הוא! בדיווח על לווייתו של גלוז, שנדפס בעיתון הבוקר (28 ביולי 1941), לא התאפק כותב הסקירה ודרש הקמת ועדת חקירה!

הפרוטוקולים של זקני הגימנסיה

צילום: איתמר לויתן

מאת פוצ'ו

היה איש אחד שממנו פחדתי פחד מוות. זה היה ד"ר ברוך בן-יהודה (1990-1894), המנהל שלי מגימנסיה 'הרצליה'. בשנות השישים של המאה הקודמת הוא קיבל אותי לעבודה. אם הוא היה בודק את הציונים שלי, אני בטוח שהיה חושב פעם נוספת (למרות שבהתעמלות דווקא היה לי 'מצוין'). 

ברוך בן-יהודה (ויקיפדיה)

העבודה שהמנהל הטיל עליי הייתה לעזור לו בעריכת ספר שכתב על גימנסיה הרצליה. מאחר שכתב ידו היה בלתי ניתן לקריאה, הוא היה מספר לי את תולדות הגימנסיה בעל-פה, אני הייתי מפעיל את הרשם-קול (טייפ-רקורדר), ואחר כך, בביתי, מקליד הכול במכונת כתיבה.

הספר שכתב בן-יהודה בעריכתו של אוריאל אופק, ראה אור בשנת 1970

במהלך העבודה התמסרתי גם  לחיטוטים בארכיון של הגימנסיה. עיינתי בפרוטוקולים של ישיבות המורים ועברתי על חבילות המכתבים שהתקבלו מהורים מודאגים בחו"ל, ששלחו את ילדיהם לארץ במיוחד כדי שילמדו בגימנסיה העברית הראשונה. 

מהפרוטוקולים של ישיבות המורים ליקטתי את כל הקוריוזים שהצחיקו אותי, או כאלה שיכלו להעניק לקורא מושג כלשהו על ההיסטוריה של ילדוּת המדינה. אני מביא כאן רק קומץ מאותו לקט, שאמנם שלחתי אותו לעלון 'הלמד-ווניקים' של גימנסיה הרצליה, ואולי לעוד אי-אלו אישים שהנושא יכול לעניין אותם, אבל נדמה לי ששווה להזכיר שוב ושוב את אותם ימים. לצערי לא צילמתי את הדפים המקוריים. תצטרכו לסמוך עליי שהעתקתי נכון...

צילומים: איתמר לויתן

א. מתוך הפרוטוקולים של ישיבות המורים

ה' בסיון תרע"ד 

• אדון [ישראל] דושמן – יש מורים שהיום הראשון לחודש וכבר אין להם לחם לתת לבניהם. 

• מר [רפאל] סברדלוב  –  צריכים חברי הוועד המפקח לדעת שהמורים ובני משפחותיהם רעבים ללחם ממש. דורשים מאת המורים שיתנהגו עם התלמידים כהוגן בשעה שהם נרגזים מפני שאין לחם בביתם. יש שאני מרגיש שמוכרח אני לעזוב את הכיתה מפני חולשת הגוף.

המורה לעברית ישראל דושמן, 1915 (ביתמונה)

י"ח בכסלו תרפ"ה 

• אחד העם – אני רואה שכאן ממשלה של ילדים. בתור איש העומד מן הצד, איני מכחד מכם ואומר שגם מועצת פועלי יפו היא ממשלת ילדים, וצריך שבית הספר יישאר כמו שהוא צריך להיות ולא שיישמע לילדים.  


• גב' [חיה ויצמן-]ליכטנשטיין מעירה שבשעת הלוויתו של שיינקין, התנהג שלא כהוגן ילד אחד מן המחלקה הרביעית וכאשר היא גערה בו הוא הוציא את לשונו.

שיעור תפירה בגימנסיה הרצליה, 1925. המורה חיה ויצמן-ליכטנשטיין עומדת משמאל (צילום: אברהם סוסקין; ויקיפדיה)

י"ז בסיון תרצ"ח 

• ד"ר [חיים] בוגרשוב – בשעת אחת ההפסקות שיחקו ילדים במסדרונות. אחד מהם, שהחזיק בכובע, חבש אותו על ראשו של המורה סברדלוב אשר באותה שעה עבר במסדרון.

• מר סברדלוב – הייתה הצטופפות במסדרון והתחלתי לפזר את הילדים, ואז הלבישו עליי את כובע העץ שנמצא בידי הירש. אני רואה בזה עלבון גדול. איך אפשר לסבול שילד יעשני לצחוק בין התלמידים? הן עברתי לאורך המסדרון כשהכובע לראשי. האם נכון יהיה להפכני ללץ? ברגע הראשון לא הרגשתי בזה, אבל גרינשפן הסב את תשומת לבי למעשהו של הירש. הוא גם סיפר לי שהלך אחרי לאורך כל המסדרון ואני חובש את כובע העץ. 

המורה רפאל סברדלוב על רקע הגימנסיה, שנות העשרים (ישראל נגלית לעין)

י"ט בשבט תש"ז 

• ד"ר ברוך בן-יהודה –  נכטיגל יצחק (לימים היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון פרופסור יצחק זמיר) מפריע, אבל המחנך מגן עליו.

• מר סברדלוב – לדעתי תלמיד לא טוב בהתנהגותו. 

• גב' קריסטל – הוא מרעיל את הכיתה. 

• מר חדד – לא יזיק אם יישאר בחוץ שבוע שבועיים. מוכשר והדבר לא יזיק לו ביותר. 

• מר [יצחק] איינהורן – לומד יפה ולדעתי מתייחס באופן הוגן. 

• ד"ר בן-יהודה – ילד טוב והפרעותיו נגרמות על ידי הצבעה תמידית. אזהרה!  

מצד שמאל: יצחק נכטיגל (זמיר), 1946

כאן המקום לפרסם את תשובתו הנוגעת ללב של יצחק זמיר, כאשר ביקשתי בשנת 2005 את רשותו לפרסם את הדברים שנאמרו עליו בעלון הפנימי של בוגרי מחזור ל"ו בגימנסיה, שאותו אני עורך עד היום:

לא האמנתי למראה עיני כאשר קראתי בפרוטוקול של ישיבת המורים (בשנת 1947) מה שהמורים אמרו עלי. במשך כל תקופת הלימודים בגימנסיה ראיתי את עצמי, למגינת לבי, כילד טוב ירושלים, והייתי משוכנע, לצערי הרב, שכך רואים אותי כולם, לרבות הבנות שלא העריכו כלל ציונים טובים. והנה לעת זקנה הייתה לי עדנה, למפרע, ועכשיו יש לי תעודה רשמית שהייתי, לפחות באותם ימים, אחד מהחבר'ה, כלומר מפריע ואפילו מרעיל. משהו משהו. הנכדים שלי לא היו מאמינים. הבעיה היא שהאמינות של הפרוטקול היא לא מי יודע מה, שכן לפיו לא היה בכיתתנו אף ילד טוב אחד. כולם פרועים או אף מופרעים, לרבות כל המלומדים שיצאו מן הכיתה. מכל מקום אתה מבקש את רשותי לפרסם את דברי הפרוטקול ואני מפציר בך שתפרסם, אם אפשר באותיות גדולות, כמאמר חז"ל: 'עשית ולא פרסמת, לא עשית'.

י"ז בכסלו תש"ז 

• [שמואל חיים] ברכּוּז – לגבי מנחם מנדלבוים [לימים פרופסור מנחם אמיר, חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה] – יש לי טענות לילד. הוא מחוצף, אבל סיבה פורמלית להוציאו – אין.

• מר [דוד] לוין – היה מקרה ותלמיד זה איחר לשיעור ונכנס בזחילה. הוא מפריע ומשפיע לרעה על כל הסביבה. 

• ד"ר בוגרשוב – תלמיד זה עושה רושם רע מאד. 

• מר שטיקלברג – אצלנו אין לו שום השפעה על הכיתה. אבל לאחר ששמעתי שיש לו תיק במשטרה ואנו נוציא אותו, כי אז הדבר עלול להזיק לו. 

תעודת הבגרות של אליעזר פומרנץ, תש"ח (בידספיריט)

ב. העברית הראשונה (מכתבים לגימנסיה מן הגולה)

• הייתי רגיל לקרוא הן ממכתבו של הנער והן ממכתביו של המנהל מר בוגרשוב, שהנהו לומד טוב ומתמיד בלימוד. מה זה היה לו להתחיל לילך אחורנית? נחום שווארצרק (רוסיה, תרע"ג) 

• מבקש אני מכבודו בחסדו להודיעני כיצד גמר בני את חוק לימודיו במחלקה ד'. האם עוקר הוא אל המחלקה ה' בשלום בלי תיקונים? מאיר פרנשטיין (וולוצלאווק, תרע"ג)  

• בצוק העתים האלה, שבנינו עוזבים אותנו ונופלים אל מחנה האויב, באתי לפני רום מעלתו בשאלה ובקשתי לכמה רובל יעלה ההוצאה היותר קמצנית ביפו, לאם שבתה ובנה ילמדו בגימנסיה? בביטחוני שיגדיל חסדו להשיב, אתן תודה ותשואות חן חן ואחכה ברגשי כבוד. המורה הלל זליקסון (אזוב ע"נ דון, תרע"ג) 

• לכבוד הנעלת הגימנסיה, אני מוכן לשלם עתה את כל הסכום ע"י סחורה (נעלים), ואם ההנעלה הנכבדה תרצה בכך, הנני מוכן לתת נעלים לכל מי שתצווה על חשבון השטר הנ"ל וגם על חשבון שטרי הבא. י' שיטלינג (י' באדר ב' תרפ"ז) 

ג. הערות מורים על תלמידים

• גינצבורג אלכסנדר – 'רשמתי לו ציונים מספיקים בעברית מתוך רחמנות'.

• אלתרמן נתן – 'חלש בתלמוד'. 

• האוזנר גדעון – 'צריך ללמוד זמרה'. 

• שוורץ שמעונה – 'קצת לא נורמלית'. 

• ברגר רות – 'אני מודה על חטא שהעליתי אותה לכיתה ד'. 

• לבלסקי יוסף – 'ילד דפקטיבי'. 

• מוריס בן-נון  – 'חלש בחשבון וטבע. הוא מטומטם לגמרי ובנוסף לזה אינו לומד'.  

• גולדברג בתיה – 'אטומה'. 

• שרבוגודה אמנון – 'חלש בלשון, אלגברה, גיאומטריה ואנגלית. ניסה לקפוץ מהגג'.  

• אברמסקי מרדכי – 'גדול מדי כדי להשאירו שנה שנייה ברביעית'. 

• דונביץ נתן – 'תלמיד רע מאוד בהתנהגותו ובימים האחרונים העליב באופן קשה את הגב'  שרונה. כשפנתה המורה לתלמיד אחר והעירה לו בגלל ההפרעה, שמעה את דונביץ אומר לחברו – צפצף עליו'. 

• ברקאי מיכאל – 'חולה בגרדת. מתעצל. האם עייפה מלטפל בו, הילד אינו יכול לעשות שיעורים בלי שיגרדוהו'.

תמונת מחזור ל"ו (תש"ח) בגימנסיה הרצליה. ישראל ויסלר (פוצ'ו) בשורה השלישית מלמטה, ראשון משמאל (ישראל נגלית לעין)

אלה רק דוגמאות מתוך כעשרים דפים שמסרתי לד"ר בן-יהודה, כדי שישבץ בספר קטעי הווי והומור שיש בהם גם ערך היסטורי מסוים. לצערי הרב, כל מה שקשור להומור היה זר לאיש האשכולות הגאון הזה, וכשהספר יצא לאור הקטעים האלה לא נכללו בו. בדף הקרדיטים של הספר ראיתי שאת תואר העורך הראשי קיבל אוריאל אופק, שעבר על הספר לפני הבאתו לדפוס. אני עצמי התכבדתי בתואר 'מזכיר המערכת' וכך זכיתי במקצוע נוסף בחיי...
___________________________

גרסה של רשימה זו ראתה אור בספרו האוטוביוגרפי של פוצ'ו בחיי, כרך חמישי, 2020, פרק לה.