מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: נקמתו של מורה

מאת פוצ'ו

'המורה שמילקיהו' נולד עם הולדת עיתון 'מעריב לנוער', ב-3 ביוני 1957, במדור השבועי 'יומנה של איה הג'ינג'ית'. יחד עמו באו לאוויר העולם גם המורה הקשוח למתימטיקה חיים חיימוביץ, והמורה האנמי לטבע, שנולד ללא שם. בעוד שני האחרונים נמצאו דועכים מגיליון לגיליון, עלה כפורח דווקא המורה שמילקיהו, המסתיר בקרבו את כעסו על משרד החינוך, אשר מעולם לא מצא לנכון להמליץ עליו לקבלת פרס ישראל. מר שמילקיהו, המכונה בפי תלמידיו 'שמיליק', הוא מורה לתנ"ך ולהיסטוריה, איש בעל נשמה המשתף את התלמידים בבעיותיו מבית ומרבה להטיף לאהבת הארץ ולאהבת האדם. התלמידים אוהבים להקשיב להטפות אלה כל זמן שהן נאמרות על חשבון השיעור, אך אבוי לו אם יגלוש עמן להפסקה, כי אז רק הספסלים הריקים יהיו המאזינים לדבריו. 

את דמות המורה שמיליקיהו בניתי על פי שני מורים שהכרתי טוב. האחד הוא, משה צדק, מחנכי בגימנסיה הרצליה, והשני הוא – לא נעים לגלות – אני עצמי, כשהייתי מורה לביולוגיה בכפר גלים. 

כדי לעמוד על ייחודו של הראשון והמעניין יותר, אספר על קוריוז שהיה לי עמו והמעיד יותר מכל על הימים שבהם מקצוע ההוראה נחשב לייעוד ואידיאל.

איור: אראלה (תעלומת הילקוט [שנסחב מהמורה שמילקיהו], מסדה 1970, עמ' 139)

משה צדק נולד בירושלים בשנת 1907 ולימד דורות של תלמידים בגימנסיה הרצליה. הוא היה מורה למתימטיקה ולפיסיקה אך בעיקר אהב להקדיש חלק גדול מהשיעור לאהבת הארץ, להפרחת השממה ולמתן תרומות לקרן הקיימת. מיותר לספר שגם אנו, כמוהו, אהבנו את החלק הזה של השיעור יותר מאשר את חלקו האחר. רעייתו, ד"ר מרים רייטר-צדק, גם היא, כבעלה, הייתה בעלת אידיאלים נשגבים: 'תוקעת בשופר בית ישראל [!!!], שכל חייה הוקדשו לעם ולארץ' (כפי שנכתב בפירוש על מצבת קבורתה, בצילום למטה).

המורה משה צדק, מקור ההשראה של המורה שמילקיהו

יום אחד, לפני כשלושים שנה ואולי יותר, כשעבדתי בבית חרושת לפלסטיק בפתח תקוה, צלצל הטלפון וקול מבוגר ומוכר שאל אותי אם אני יכול לנחש מיהו המדבר. במקרים כאלה, כשאין לי מושג מי האיש, אני בדרך כלל זורק את השם 'משה', ואחר כך מתנצל לפי הצורך.

להפתעתי האיש לא התכחש לשם והביע התפעלות מזיכרוני המופלג. אחר כך שמעתי אותו אומר לאשתו: 'אמרתי לך שהוא יזכור אותי!' 

המשכנו לשוחח כשאני שובר את הראש ומעביר בו את כל ה'משה-יים' שאני מכיר, עד שקרה נס והוא הזכיר את שם בנו 'נחמיה'. ברגע זה ירד לי האסימון, נזכרתי במחנכי מהגימנסיה וקראתי בהפתעה: 'המורה!'.

לא היה לי מושג מדוע טילפן אלי ומתוך נימוס חיכיתי שיגיד בעצמו. בסופו של דבר הוא הגיע לעניין ואמר, שהתקשר אליי כדי להגיד לי שאם במקרה אהיה ברמת גן, ליד רחוב מעלה הצופים, שאכנס לביתו כי הוא רוצה לשאול אותי משהו. 

'אם זו לא שאלה במתימטיקה'  – אמרתי – 'אני בא כבר עכשיו'.

הוא הבטיח שזו אפילו לא שאלה בגיאומטריה, ואני עליתי על הקטנוע וטסתי לשמוע מה המורה הדגול רוצה ממני פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים. 

ישבתי מולו ליד השולחן כשווה אל שווה, כשהוא מעלה זיכרונות מתקופת לימודיו, בעוד מרים, אשתו המסורה, יושבת לידינו, מוסיפה ומתקנת. ישבתי והקשבתי כשאני תוהה ושואל את עצמי מדוע הזמין אותי? מדי פעם, ברגעים של אתנחתא בין נושא לנושא, היה נועץ בי את עיני הזכוכית שלו ומתעניין לדעת אם אני רוצה אולי כוס קפה. ואני, כדי לא להטריח, הייתי עונה: 'תודה, כבר שתיתי בעבודה'. אחרי חמש פעמים של 'כבר שתיתי' הייתה לי הארה. הבנתי שהוא רוצה שאשתו תצא. ואז, כששאל בפעם השישית, כחכחתי בגרוני ואמרתי: 'בסדר, אולי אשתה משהו חם'.

'מרים, תביאי לילד קפה!', אמר בחצי פקודה. וכשהיא יצאה מהחדר, רכן לעברי ולחש לי כהאי לישנא: 'תשמע ויסלר, הייתה אתמול ההלוויה של המורה ליפשיץ. הלכתי אחרי הארון ושמעתי איך אשתו ממלמלת: "אף תלמיד לא בא". הסתכלתי סביב וראיתי שאכן מתוך עשרות אלפי התלמידים שהעמיד בחייו, לא הגיע אפילו אחד. ברגע זה החלטתי שאצלי לא יהיה כזאת. אני לא מוכן למות בלי תלמידים לצידי. לפני חודשיים יצאתי לפנסיה. היו לי כבר שתי התקפות לב ומחר יכולה להיות השלישית והאחרונה. הכנתי כאן רשימה של ארבעים תלמידים, שאני בטוח שהם ישמחו לבוא ללוויה שלי. מה שאני מבקש ממך, שכשזה יקרה תטלפן אליהם ותגיד להם בשמי שהם מוזמנים'. 

ברגע זה נכנסה אשתו עם הקפה, וכששמעה זאת רעדו ידיה והיא אמרה בכעס: 'משה, אתה לא מתבייש? בשביל זה הוצאת אותו מהעבודה? מה רצית? תלמידים בלוויה שלך? אל תדאג! אני אביא לך כמה תלמידים שתרצה!'.

'את?' – החזיר לה מחנכי הדגול – את רוצה למות אחרי? נדמה לך!'.

השניים התחילו לריב ואני התחמקתי מביתם, לא לפני שהבטחתי להביא לו תלמידים ללוויה.

היום, כשאני מנסה לנתח את סיבת פנייתו הבלתי מקובלת, אין לי הסבר אחר מאשר ההנחה שאולי הוא החליט להפוך את הסדר. במקום שתלמידים יתעללו במורה, כמקובל, הגיע הזמן שהמורה יחזיר להם מנה אחת אפיים. כך קרה שבניגוד להבטחתו למות בקרוב, הוא המשיך לחיות עוד למעלה מעשרים שנה, ואני, נאמן להבטחתי, חתמתי מינוי על עתון 'הארץ', כדי לעקוב יום יום אחר מודעות האבל. יתרה מזאת, אפילו טרחתי והקמתי את 'עמותת מלווי צדק', כדי שיעמדו על המשמר ויהיו מוכנים לבוא ללוויה בכל רגע. לפני כחמש עשרה שנים נעדרתי מהארץ לשבועיים ובחזרי נתקפתי חרדה על ששכחתי למנות ממלא מקום. פניתי לפרופ' יצחק בית-אריה, שישב לידי בגימנסיה והיה חבר העמותה, שיטלפן למורה צדק וישאל אותו אם עודנו חי. מרים, אשת המורה, הרימה את הטלפון וסיפרה שבעלה בן התשעים שוכב בבית חולים והם מחכים למותו בכל יום. כחצי שנה הם המשיכו לחכות, כשהוא דוחה את מועד פטירתו מיום ליום, כדי להתנקם בנו ככל היותר. 

בסוף זה קרה, ומשאלתו של המורה הדגול התגשמה מעל ומעבר. קרוב למאה מתלמידיו לשעבר באו ללוותו, נפגשו בשער בית הקברות, התחבקו, התנשקו וטפחו כתף זה לזה. עד היום מספרים שלוויה שמחה שכזאת לא נראתה בקריית שאול מאז הקמתה. 

צחוק צחוק, אבל הסיפור האמתי הזה, וקטעים מצולמים מן הלוויה, שולבו בסרטו התיעודי של דוד אופק 'חמישה סיפורי אהבה', שהוקרן בערוץ 1 בשנת 1999 וזכה בפרס דוקאביב 2000 לסרט הישראלי הטוב ביותר.

קברם של בני הזוג צדק בבית העלמין קרית שאול (מקור: נשמה)