עונ"ש בדרכים: נקודות ישראליות על מפת הזיכרון בפולין

כתב וצילם טל סגל

לאחרונה, במסגרת נסיעת עבודה לפולין, שהיתי זמן מה בלודז' ובגדנסק. פיניתי מעט זמן לחיפוש נקודות ישראליות על מפת הזיכרון העשירה של ארץ זו, וכהרגלי, פניתי אל קירות הערים, מחפש בהם שאריות של סיפורים.

בלודז', ממערב לוורשה, העיר השלישית בגודלה בפולין, גיליתי את עבודותיהם של שני אומני רחוב תל-אביבים ידועים, ניצן מינץ ובן זוגה המכונה דדה. ניצן כתבה בלודז' את השיר 'אל הרכיכות' בשתי שפות: בעברית ובפולנית. הטקסט בפולנית נקבע על שרידי חומת הגטו, ובעברית – על קירות המחסנים שבהם הפקידו יהודי העיר את רכושם לפני הגירוש. מחסנים אלה נמצאים כיום בשטחים פרטיים, משמשים בעיקר חניונים וכמעט חבויים מן העין.  

השיר על קירות שרידי מחסן שבו אוחסן רכוש יהודי (ul. Pasterska 23)

זה דבר השיר: 

אנחנו הרכיכות
חוזרים על גּחון
למַים העכורים שׁל ילדותנו.
אנחנו בּעלי המפרקים השבורים
חוזרים הביתה.
אנחנו בעלי העצמות הרכות
והגפיים המגוידים
עוד כמה צעדים
ואנחנו כבר שם.
אנחנו נמסים על האספלט
אנחנו וכסאות המחשב והמחשבים על גבינו.
אנחנו חדורי מטרה.
מאמץ אחרון לפני שהשמש שוקעת.

דדה, בן זוגה לחיים של ניצן – המתאר את עצמו כהלום קרב ו'מפורק' – יצר שני ציורים אופייניים לו: פלסטרים (אספלניות, בעברית יפה שאיש לא משתמש בה) וציפור המורכבת מחלקי צריפים. הפלסטר הפך לשם הבמה הרשמי שלו: Dede Bandaid (Band-Aid, כמילה אחת).

ul. Organizacji WiN 10

ul. Młynarska 15

דרך אגב, בני הזוג דדה וניצן הם גם שיזמו את קמפיין הפוסטרים למען החטופים ברחובות מנהטן. מסעם של השניים לניו יורק, המאבק על הצבת הפוסטרים וניסיונות ההשחתה וההסרה מהרחובות תועדו בסרט תלושים של הבמאי נמרוד שפירא (2024).

בלודז' מצאתי גם את כתובות הגרפיטי האנטישמיות היחידות שראיתי לאורך כל הביקור. היו שלוש כתובות: שתיים מהן מחוקות חלקית, והשלישית – זו שזכתה לטיפולי – עוד הייתה שלמה. בהתחלה לא הבנתי את המסר, עד שנזכרתי במילה הגרמנית Raus (החוצה). כאן שולב מגן דוד בכיתוב – שילוב מתוחכם ומצמרר. 

כתובת נוספת, יחידה במינה, מצאתי הרחק מהעיר, בראש מגדל תצפית על ציפורים באזור האגמים. גם כאן שולב מגן דוד בכיתוב, וגם כאן גוגל טרנסלייט אישר את חשדותיי (jebać בפולנית: לעזאזל). הכתובת לא הותירה מקום לספק, וטופלה על ידי בהתאם. 

נקודה ישראלית נוספת שמצאתי בפולין הייתה פסלו של האומן הישראלי פרנק מייסלר (2018-1925). מייסלר, יליד גדנסק (אז דנציג) נמנה עם ילדי ה'קינדר-טרנספורט', שניצלו ב-1939 משטחי גרמניה הנאצית והובאו לבריטניה – הוא היה אז בן עשר בלבד. הוא גדל באנגליה ועלה לארץ בשנת 1960.

את פסלו, המכונה 'הגירוש', הציב מייסלר בשנת 2009 ליד תחנת הרכבת, בדיוק במקום שבו נפרד מהוריו בפעם האחרונה. פסל נוסף שיצר, 'ההגעה', ניצב ליד תחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון.

האם הילד המנפנף לשלום הוא פרנק עצמו?

וקוריוז לסיום, שאינו קשור לכתובות קיר או פסלים אבל איכשהו קשור גם אלינו: סיפורו של הדוב ווֹייטֶק.

כידוע, מנחם בגין הגיע לארץ ישראל כחייל בצבא הפולני של גנרל אנדרס. צבא זה התפרסם בעיקר בזכות השתתפותו בקרבות המרים על כיבוש מונטה קאסינו באיטליה (1944). את שהותם בארץ – שאותה ניצלו חיילים יהודיים רבים לעריקה – הקדישו חיילי אנדרס בעיקר לאימונים, אך הותירו גם חותם מקומי: הם חרטו את שם מולדתם באחת ממערות בית גוברין, שיפצו מספר כנסיות בגליל ובירושלים, והיום ניצבת אנדרטה לזכרם בהר ציון.

אנדרטת הוקרה שבנו חיילי צבא אנדרס בכנסיה הפרנציסקנית בטבריה (צילום: דנצ'ו ארנון)

לצד החיילים הגיע לארץ גם דוב סורי יתום, גור צעיר שאומץ כחיית מחמד וקיבל את השם ווייטק (Wojtek) – 'הלוחם החייכן'. עם הזמן הפך ווייטק לקמע הרשמי של היחידה. הוא חי עם החיילים באוהלים ובמשאיות, למד להצדיע ואף לשאת פגזי ארטילריה. בזכות כוחו הפיזי המרשים הצליח להעביר כמויות גדולות של פגזים במהירות, ובמהלך הקרב על מונטה קאסינו סייע באופן משמעותי להובלת תחמושת בקצב שלא נצפה קודם לכן.

ווייטק עם חייל פולני, 1942 (ויקימדיה)

כאות הוקרה על תרומתו, אישר המטה הצבאי לשנות את סמל היחידה לדוב הנושא פגז. ווייטק קיבל צל״ש על שירותו ועל אומץ הלב שהפגין, ואף הועלה לדרגת רב״ט. לאחר 'שחרורו' מהצבא הפולני נמסר ווייטק לגן החיות של אדינבורו, שם חי עד מותו בשנת 1963 והוא בן 21 (כנראה).

כיום מונצח ווייטק בכמה פסלים בסקוטלנד ובפולין ובסרט תיעודי שהופק עליו. מומלץ לצפות בכתבה של ערוץ 12 על סיפורו המיוחד. שימו לב מי המגיש…

בעיירת הנופש סופוט (Sopot), בין הערים גדנסק וגדיניה, ניצב פסל ברונזה לזכרו של ווייטק. הפַּסָּל, פאוול ססין (Paweł Sasin), הלביש את הדוב, במדי הקיץ של חיילי אנדרס והושיב אותו על ארגז תחמושת. הפסל נחשף ב-1 בספטמבר 2019 – יום השנה השמונים לפרוץ המלחמה, לא רחוק מהמקום שבו נורו היריות הראשונות. מישהו עטף את זרועו של הדב בדגל פולין בצבעי לבן-אדום.

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

חגו של פטרוס בטבריה

כתב וצילם: דנצ'וּ ארנון

מזה כעשור מציינים אנשי הכנסייה הפרנציסקנית בטבריה את חגו של פטרונם פטרוס הקדוש. בכנסייה הקתולית מציינים את יומו של פטרוס ב-22 בפברואר, אבל בטבריה חוגגים את האירוע בשבת הסמוכה לתאריך זה, והשנה זה יצא ב-19 בפברואר.

פטרוס, שנקרא במקורו העברי שמעון בר יונה, וגם מוכר בתולדות הנצרות בשם הארמי 'כייפא' (סלע, צוּר), היה בכיר תלמידיו של ישוע ואף נחשב לאפיפיור הראשון. הוא קשור כולו לאזור הכנרת: כאן נולד (ביישוב בית ציידה), כאן גר (כנראה בכפר נחום) והתפרנס כדייג, וכאן גם פגש לראשונה את ישוע מחולל נס ומאז היה למעריצו. 

רבים מכירים את הטיילת של טבריה, על מסעדות הדגים שלאורכה. רק מעטים שמים לב לכניסה נחבאת שמוליכה מהטיילת אל כנסייה קתולית השייכת למיסדר הפרנציסקני ומוקדשת לפטרוס. למעשה, זהו קומפלקס של מבנים, שכולל, פרט לכנסייה, גם מבני שירות ואכסניית אורחים ושמה 'קאזה נובה', שהייתה 'חדשה' במחצית השנייה של המאה ה-19. בצד המערבי יש חצר ובמרכזה פסלו של פטרוס, וכן מצבה גדולה שהקימו החיילים הפולנים של צבא אנדרס בשנת 1945.

פסלו של פטרוס הוא העתק של הפסל המקורי והמפורסם יותר, שניצב בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן ואגדות רבות נקשרו בו. ההעתק הובא לכאן בשנת 1882.

הפסל המקורי בבזיליקה של פטרוס ברומא (ויקיפדיה)

החיילים של צבא אנדרס שהו כאן בשנות מלחמת העולם השנייה. אף שהיו בתוכם לא מעט יהודים, רוב-רובם של חיילי צבא זה היו פולנים קתולים. לפני שעזבו את ארץ הקודש הם השאירו כאן מצבת אבן מרשימה לאות הוקרה. נראים עליה פסלי הקדושים החביבים על הפולנים ('המדונה השחורה' מצ'נסטוחובה), סמלי ערים בפולין וכן דמויות של אביר פולני מימי הביניים ולוחם פולני מימי מלחמת העולם השנייה.

כאמור, פטרוס-שמעון נחשב לבכיר השליחים, ויחד עם אנדריאס אחיו – גם הראשון שבהם. כאשר אמר הדייג שמעון לישוע בפעם הראשונה כי הוא מאמין בו כמשיח, הוא נענה כך:

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר־יוֹנָה, כִּי־בָשָׂר וָדָם לֹא גִלָּה־לְךָ אֶת־זֹאת כִּי אִם־אָבִי שֶׁבַּשָּׁמָיִם. וְגַם־אֲנִי אֹמֵר לְךָ, כִּי אַתָּה פֶּטְרוֹס וְעַל־הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת־קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. וְאֶתֵּן לְךָ אֶת־מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמָיִם (הבשורה על פי מתי, טז 19-17)

זו הסיבה שהמפתח הוא סימן הזיהוי (אטריבוט) של פטרוס בציורים ובפסלים. הוא נחשב לאפיפיור הראשון וממילא כל האפיפיורים שאחריו הם ממשיכיו. זו גם הסיבה שהמפתחות הן מסמליו של האפיפיור.

במרכז הבזיליקה ציור קיר נאיבי המזכיר את מקצועו של פטרוס – דייג בכנרת. על המפרש מצוייר סמל האפיפיור, והכתובת מעל, בין שלושה דגים, היא ציטוט מהברית החדשה, שהובא לעיל: 'וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ' (מתי, טז 18).

במקום אחר בכנסייה מוצב פסל של ישוע ופטרוס כורע לידו, בידו מטה רועים ולצדו שלושה בני צאן. הסצינה מבוססת על פסוקים אחרים בברית החדשה המתארים את התגלותו השלישית של ישוע לאחר צליבתו: 

וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלָם וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אֶל־שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס: שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה, הֲתֶאֱהַב אֹתִי יוֹתֵר מֵאֵלֶּה? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֵּן אֲדֹנִי, אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְעֵה אֶת־טְלָאָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו עוֹד הַפַּעַם: שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה, הֲתֶאֱהַב אֹתִי? וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֵּן אֲדֹנִי, אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: נְהַג אֶת־צֹאנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו פַּעַם שְׁלִישִׁית: שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹנָה, הֲתֶאֱהַב אֹתִי? וַיִּתְעַצֵּב פֶּטְרוֹס כִּי־אָמַר אֵלָיו בַּשְּׁלִישִׁית 'הֲתֶאֱהַב אֹתִי', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲדֹנִי, אֶת־כֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ, וְיָדַעְתָּ כִּי אֲהַבְתִּיךָ! וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ: רְעֵה אֶת־צֹאנִי (הבשורה על פי יוחנן, כא 17-15).

הטקס בטבריה הוא חדש יחסית, והתחיל לפני כעשר שנים בלבד. אנשי הדת המשתתפים בטקס הם נזירים פרנציסקניים, שהכנסייה היא בבעלות המסדר שלהם. חלקו הראשון של הטקס, כברוב הטקסים הקתוליים, כולל תהלוכת כניסה, תפילה, מזמורים, פרקי קריאה ומיסה.

הפרנציסקנים מסרו את הכנסייה לרשות הפדרציה של הקוֹיְנוֹנְיָה יוחנן המטביל (Federation of Koinonia John the Baptist). המילה 'קוינוניה' נגזרה מ'קוינוביום', שביוונית פירושה חיים משותפים. זה אירגון של קהילות קתוליות בכמה ארצות, שכוללות אנשי דת ומאמינים מן השורה שמקיימים אורח חיים נוצרי. יש להם נציגות גם בישראל. מקצתם חיים בטבריה, ואחרים במנזר סמוך לירושלים. מקהלת הנשים שלהם, שגם ניגנה בחליל ובגיטרה וגם שרה, ליוותה את הטקס בשירה נפלאה.

וזו המיסה, שכללה כמובן את טקסי שתיית יין הקודש ואכילת לחם הקודש:

אחרי המיסה יצאו כולם לחצר, שם נערכה תפילה אל מול פסלו של פטרוס.

לסיום הוזמנו כל הנוכחים לכיבוד נאה בחדר האוכל. כל המשתתפים ניצבו בשקט מסביב לשולחנות הערוכים והמתינו בסבלנות עד שהכומר הבכיר, שניהל את הטקס, חתך בחרב עוגת קומות שבראשה תמונת פטרוס. 

כמובן שאת העוגה חילקו לנוכחים.

ולאחר שכולם טעמו ונהנו, יצאו המשתתפים לטייל בסביבה ולהתבשם מנופיה הנהדרים של הכנרת.