חיפשתי לי חניה בתל אביב (ליד רחוב לאה גולדברג צומת בני אפרים). דווקא מצאתי מקום, אלא
שאז הבחנתי בשלט: 'חניה פרטית מתחת
לעץ' היה כתוב בו.
צילומים: עפר גביש
שאלתי את עצמי: האם
כאן, מתחת לעץ, זו חניה פרטית ואסור לי לחנות בה?
האם מציעים לי ללכת כמה מטרים ימינה, שם באמת צומח עץ, כדי שאחנה שם? לא הבנתי.
עוד אני מתחבט בסוגיה הגיעה למקום צעירה נחמדה שנראתה נטועה במקום. שאלתי אותה לפשר השלט המוזר, והיא הסבירה: 'פשוט מאוד. יש לנו כאן מסעדה ששמה "מתחת לעץ", וזאת החניה שלנו'.
נו, על זה לא חשבתי...
ב. גשר העצבים הרופפים
כתב לי טל סגל:
רחוב
אלנבי בתל אביב הוא אתר בנייה ארוך ומתמשך של הרכבת הקלה. כדי לאפשר חצייה של הרחוב הותקנו לרוחבו מספר גשרי עץ.
לאחרונה, אזרח כועס קיבע את השלטים האלה על כל הגשרים. מיותר
לציין שהשרידות של השלטים נמוכה ובקושי איתרתי שרידי שלט אחד שלם.
צילומים: טל סגל
אולי, אבל רק אולי, הגשרים האלה הם הכנה לחידוש תעלת בלאומילך, שכידוע זרמה לא רחוק מכאן?
ג. בית הכנסת הגדול בשיפוצים
ואכן, כל רחוב אלנבי מחופף ומשופשף, משופץ ומנופץ, ואווירת אחרית הימים שורה בין מדרכותיו ובנייניו. אם תשוטטו בין ההריסות ופתאום תיזכרו שלא התפללתם שחרית או מנחה, אל תחשבו אפילו לסור לבית הכנסת הגדול והוותיק ברחוב אלנבי 110, מן היפים והמעניינים שבמבני הרחוב.
אבל בימים אלה בית הכנסת הרוס ונמצא בשיפוץ, שמי יודע מתי יסתיים ומה תהיינה תוצאותיו. בינתיים הנה כמה תמונות מלב המאפליה:
צילומים: איתמר לויתן
ד. חוכמת רחוב: אמא
כנראה לכבוד הופעת ספריאמא יקרה לי, הגיעו לידיי לאחרונה כמה שירי רחוב העוסקים באמא.
בפארק המסילה ליד נווה צדק נמצא שיר מוצלח וחמוד במיוחד שכתבה נטלי שיר. האם זה שמה האמיתי או שמה הספרותי? שאלתי את טל סגל, שמחזיק בתיק הגרפיטי של הבלוג, והוא אישר כי מדובר בשם אמיתי וזהו השיר היחיד שלה שפורסם עלי קיר.
אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת מָהִיר
יָכוֹל גַּם לִקְפֹּץ בָּאֲוִיר
אֲנִי יָכוֹל לְטַפֵּס
עַד צַמֶּרֶת הָעֵץ
וּלְהִתְנַדְנֵד בְּנַדְנֵדָה
עַד הָעֲנָנִים וּבַחֲזָרָה
אֲבָל כְּדֵי שֶׁזֶּה יַצְלִיחַ
כְּדֵי שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת יִקְרֶה
אֲנִי חַיָּב שֶׁאִמָּא
תָּבוֹא וְתִרְאֶה!
צילום: יוסי נובק
וברחוב אלנבי, באזור בית הכנסת הגדול, נמצא השיר הזה – פרי עטו של המתקרא 'דברים שלא אמרתי' – שמשלב את אמא עם תחילת עונת הרחצה והכרזותיהם של המצילים ברמקולים על ילדים שהלכו לאיבוד...
אלוהים, אלוהים
אמא מחכה לך
בסוכת ההצלה,
תודה.
צילום: איתמר לויתן
ולסיום, שיר של 'כתיבה תמרה', חברת 'אגודת משוררות הרחוב' (שעליה נרחיב בהזדמנות קרובה), שצויר על קיר בקריית המלאכה ליד סמטת המפעל:
החלק הראשון, שעסק ברחובות על שם השלושה, פורסם כאן; החלק השני, שעסק בעיקרו ביישובים על שם השלושה, פורסם כאן. בחלק זה, השלישי והאחרון, נעסוק בכל השאר: גשרים, נחלים, כיכרות, חורשות, אנדרטאות ואפילו אוניות.
א. גשר השלושה ונחל השלושה
שלט זיכרון על גשר השלושה (צילום: חגי שבתאי, עמוד ענן)
גשר השלושה ונחל השלושה, הסמוכים למזכרת בתיה, מנציחים את סיפורם של שלושה נוטרים שהיו קשורים לקיבוץ חולדה ונהרגו בשנת 1938– אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין. הם נקברו בבית העלמין בחולדה ועל קברם הוקמה מצבה שעליה נחקק 'חללי קרב ומיקוש'. הגשר העובר מעל לוואדי שבו נפלו קרוי 'גשר השלושה' וכך גם הנחל –נחל השלושה.
גשר השלושה נקרא כך בעקבות מה שנודע כאסון נחל לכיש. בשנת 1965 נסחפה הילדה אסתר ויצמן למימי נחל נועם, ערוץ אכזב של נחל לכיש סמוך לקריית גת. יוסף איפרגן, שעבד כשומר באתר בניית הגשר, והחייל אדמונד דיין נחלצו לעזרתה אך גם הם נסחפו בזרם העז. שלושתם טבעו.
רשויות צה"ל הודיעו, שמכיוון שדיין היה בדחיית שירות, לצורך עזרה למשפחתו, אי אפשר להכיר בו כחלל צה"ל ולכן לא נקבר בבית קברות צבאי. ההחלטה עוררה דיון ציבורי נרחב, כולל מאמר מעניין של העיתונאי הוותיק אורי קיסרי: 'שני האנשים האלה', כתב, 'שני הגיבורים, נפלו בחזית ... ומבחינה זו היו איפרגן ודיין חיילים אמיצים הראויים לשבח, להוקרה ולהערכה, עם לוויה צבאית או בלי לוויה צבאית – גיבורי המולדת הם'.
מעריב, 29 בינואר 1965
לרגל חגיגות שלושים שנה לייסוד קריית גת (1984) הזמינה העירייה מן המשורר נתן יונתן שיר שיציין אירוע טרגי והרואי זה. יונתן כתב את 'בלדה לשלושה' והשיר הולחן בידי נחום היימן ובוצע על ידי חברי השלישייה הנשכחת 'שביל דרומי':
בעקבות האירוע, הגיש ח"כ מנחם בגין הצעת חוק בכנסת 'חוק הגמול למקריב חייו להצלת חיי רעהו', להגדרת מעמדם של המקריבים חייהם להצלת הזולת כדינם של חיילים שנפלו בקרב, אך הצעה זו לא אושרה. הצעה ברוח דומה, שמחייבת כל אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא בסכנת חיים, עלתה בשנת 1998 ביוזמתו של ח"כ חנן פורת. היא נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל ונקראת 'חוק לא תעמוד על דם רעך'.
פינת הנצחה סמוך לגשר השלושה (צילום: דני גרשוני, ויקימדיה)
ג. כיכר השלושה בחולון
ב-6 בפברואר 1946 פשטה קבוצה של חברי מחתרת לח"י על מחנה צבאי בריטי שששכן סמוך לבתי שכונת אגרובנק, משכונותיה הראשונות של חולון. מטרת הפשיטה הייתה שוד נשק ותחמושת שאוחסנו באחד המבנים. הפעולה עלתה יפה והשלל הועבר למקום מבטחים, אך בעקבותיה החלו באותו לילה החיילים והשוטרים הנשדדים, רובם חיילים דרום אפריקנים בני שבט הבאסוטו, להשתולל בשכונה.
ההתפרעות נמשכה כמה שעות ובמהלכה רצחו הבריטים שלושה תושבים: אליהו יודאיוב, נער בן 16 שרכב על אופניים ונרצח בדקירות סכין;שמואל פרלמן, בן 42, שהיה בעל בית מלאכה; היזם בןציוןשנקר, בן 45, ממייסדי חולון (אחיינו של אריה שנקר מנהל מפעל הטקסטיל המצליח 'לודז'יה'). שבעה נפצעו במהלך האירוע.
למרבית ההפתעה, בחלק הערבי של מעלות (תרשיחא), ביציאה מן העיר, נמצאת כיכר נוספת המכונה 'כיכר השלושה'. כיכר זו מנציחה שלושה חברים בני העיר – אמיר נעים, מוחמד פאעור, שנאתי שנאתי – אשר נהרגו באוגוסט 2006, ימי מלחמת לבנון השנייה, מפגיעת קטיושה שנורתה מלבנון. הנצחה זו זכתה לדיון משום שהיו שראו בה הפנמה פלסטינית-מוסלמית של פרקטיקות הנצחה ישראליות. מנקודת מבטנו, הנה באותה עיר בישראל יש שתי כיכרות השלושה...
עמיר וייס, יליד ירושלים, היה חייל הנח"ל שנפצע אנושות במהלך מרדף סמוך למעלות בשנת 1974 ומת שבועיים אחר כך (הוא גם הונצח באנדרטה במעלות שהוזכרה לעיל). עמיר היה השלישי מבני משפחתו הקרובה שנפלו בקרב. דודנו, יאיר גולדברגר מקיבוץ העוגן, נפל כצנחן בירושלים במלחמת ששת הימים; דודן אחר, גד קליין מקיבוץ גבעת עוז, נפל כטייס קרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
על שמם ניטעה 'חורשת השלושה' ביער המגינים של קרן קיימת לישראל, ליד מושב בקוע בפרוזדור ירושלים.
ביער המגינים הוקמו אנדרטאות זיכרון רבות ומרשימות מכל הסוגים, ובהן ציונים נוספים לשלושה שמצאו את מותם ביחד או לחוד (סיור מצולם מקיף ביער, עם מאות תמונות, יש באתר ברוסית של סרגי בלנדין).
כזו היא האנדרטה לזכרם של שלושה חיילים שנהרגו בתאונת דרכים בכביש ואדי מילק, ליד בת שלמה, ב-1979: הנהג אלי קפון, ושתי החיילות יפה חרצ'ק וחנה עבד.
או חורשה נוספת ולצידה אנדרטה שהקים ב-1981 הפסל אחיקם אשד לזכר יורם אילון (אלינגר) מקיבוץ כיסופים, דב פישקוב, יליד ברית המועצות שגר בקריית אונו, ויעקב ראובני מחולון. השלושה היו אנשי צוות טנק שנפלו ב-7 באוקטובר 1973 בקרבות שהיו בסיני בימי מלחמת יום הכיפורים.
בפסל אפשר לראות זחל של טנק שגודר רחבת זיכרון קטנה ו'עמוד ברזל שחור וגבוה שממנו מתפצלות שלוש זרועות ברזל בזוויות ישרות (כשלושת הנופלים), שתיים ממרכזו ואחת מראשו' (יזכור).
ז. השלושה מכפר יהושע
בבית הקברות של המושב כפר יהושע בעמק יזרעאל מונצחים שלושה מבני המקום, 'שנפלו בקרב ולאדמת כפר המכורה לא זכו לשוב'. ואכן, שלושתם נקברו במקומות אחרים, סמוך למקום נפילתם בקרבות שונים בימי מלחמת העצמאות על פריצת הדרך לירושלים. דב גרייצר, שנפל בקרבות על גבעת הרדאר ערב הקמת המדינה, נקבר בקריית ענבים; אופיר אנקורי נפל בבית מחסיר ונקבר גם הוא בקריית ענבים; יצחק שולמי, שנפל בלטרון, נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
כ-3.5 ק"מ מצפון לצומת מעון, סמוך לקיבוץ רעים שב'עוטף עזה', נמצאת אנדרטה לשלושה מא"זים (מפקדי אזור; היום קוראים להם רבש"צים) שנפלו ב-17 באוקטובר 1951: דוד חזן מא"ז ינב (לימים קיבוץ כפר עזה), שלמה ברין מא"ז היאחזות תל רעים (לימים קיבוץ רעים), ושמואל מצנר מא"ז קיבוץ סעד. על הכיתוב 'לפני שמש ינון שמם' הורחב כאן.
ט. השלושה מגרופית
בקיבוץ גרופית שבערבה הוצב בבית העלמין המקומי לוח זיכרון לשלושה חיילי גרעין הנח"ל שנפלו באותו היום במלחמת ששת הימים, ב-6 ביוני 1967. אברהם בינשטוק נפל בירושלים, באזור שכונת סנהדריה של היום; עמוס חסון נפל ברפיח, ומאיר מלמודינפל בקרב בגבעת התחמושת.
בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה יש אנדרטה שמוקדשת לשלושה לוחמים שנפלו במלחמת ששת הימים: משה צלי, חבר גרעין 'מיבר' של הקיבוץ, שנפל בקרב על מתחמי אום כתף בסיני (5 ביוני 1967), אלישע שילוני מקיבוץ בית אלפא ויוסי רון מפתח תקווה, שנפלו עם מטוסם באזור ניר עוז (13 ביוני 1967). האנדרטה הוקמה ב-1968 ביוזמת הקיבוץ ומשפחתו של משה צלי, ועוצבה בידי האומן יגאל זמר מקיבוץ בית אלפא שבו התגורר שילוני.
השם ניר עוז מוכר היום בארץ ובעולם בשל הנסיבות המזעזעות של אירועי שבעה באוקטובר. לאסוננו הם היו הרבה יותר משלושה... יותר מארבעים מחברי הקיבוץ נרצחו ו-76 מתושביו נחטפו.
יא. שלושה שנפלו על שחרור ירושלים
אנדרטה לשלושה לוחמים שנפלו 'על שחרור ירושלים' במלחמת ששת הימים הוקמה ברחוב הנביאים 34 בירושלים, צמוד לבית החולים האיטלקי (בניין לב-רם שמשמש בימינו את משרד החינוך). השלושה –יהודה בנימיני, אלחנן גבע ויעקב שחר– נהרגו בקרבת מקום בהפגזה הירדנית לפני פריצת הקו העירוני.
אנדרטה ברחוב הנביאים בירושלים (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)
יב. אוניית השלושה
ב-28 במארס 1950 טבעה האונייה הישראלית 'מסדה' בים הטירני. באסון נספו שישה אנשי צוות, שלושה מהם ישראלים. בדצמבר 1950 רכשה חברת הספנות 'אופיר', ש'מסדה' הייתה בבעלותה, ספינה חדשה וקראה לה 'השלושה', על שמם של הישראלים שטבעו באסון 'מסדה' (יוסף פלדשטיין, שרגא ברובסקי ושלום קליין). לימים נמכרה אונייה זו ונרכשה חדשה, שנקראה אף היא 'השלושה'. גורל רע דבק בה וגם ספינה זו טבעה ב-24 בינואר 1967 על כל 21 אנשיה.
בשולי סיפור עצוב זה, נשים לב לכך שבין הטובעים היו בני זוג, יאיר כפרי ורעייתו סימה. יהושע לביא מצא בחלקת הילדים בבית הקברות גאולים הישן בכפר סבא את המצבה הזאת:
צילום: יהושע לביא
ברור שמי שקבור שם הוא הילד בצלאל, בנם של צילה ונתן כפרי, שנפטר ב-1946, ואילו שמותיהם של יאיר וסימה נוספו לזיכרון עולם רק אחרי טביעת האונייה ב-1967. עוד מעניין כי באנדרטת ההנצחה בחיפה נפלה טעות: שם אביו של יאיר כפרי הוא נתן ולא משה.
והייתה עוד אונייה עם סיפור דומה. ב-22 ביוני 1995 יצאה מנמל בברזיל אוניית הצובר הישראלית ׳מינרל דמפייר׳ והתנגשה באונייה קוריאנית. שלושים אנשי צוות נספו, בתוכם גם תשעה ישראלים. מקום קבורתם של שלושה מהם לא נודע וגופותיהם אבדו במצולות ים. בטיילת של חוף בת גלים בחיפה הוקמה אנדרטה ייחודית לאנשי צי הסוחר שמקום קבורתם לא נודע.
צילום: אבי בלדי
*
בסדרת מאמרים עצובה זו, על שלושת חלקיה, סקרנו עשרות מופעי זיכרון של 'השלושה' בארצנו. כל אבן זיכרון כזו, אנדרטה, חורשה, נחל, גשר, רחוב או מצפור, מסתירים מאחוריהם סיפור על חיים שנגדעו, על שירות מסור למען היישוב או המדינה, סיפורים של גבורה, שכול, דמעות וצער אין סופי שאין לו מרפא.
ברור שלא מיצינו את הכל, וזו גם לא הייתה הכוונה. ובכל זאת נשמח אם הקוראים בתגובותיהם יפנו את תשומת הלב למקומות ולאתרים נוספים בהם הונצחו 'שלושה' שלא נזכרו על ידינו.
