ירושלים שבשרון: 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי

הבתים הראשונים של מושב בית ינאי, 1947 (ויקימדיה)

מאת אילן אזרחי 

מן המפורסמות הוא שבירושלים אין ים, ולכן ירושלמים נאלצים להרחיק נדוד על מנת לטבול במי הים התיכון וליהנות מחופיו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לרכוש בית נופש סמוך לים, אבל זהו כמובן חלום שרק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם לממשו. והנה מתברר, כי כבר לפני למעלה משמונים שנה היו כמה ירושלמים בני מזל כאלה, לא בהכרח עשירים מופלגים, והמקום שבו הקימו את בתי הנופש השלהם היה מושב בית ינאי מצפון לנתניה. ייסודה ושגשוגה של 'המושבה הירושלמית' בבית ינאי החל במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה הקודמת ונמשך עד סוף שנות השישים. 

תקופת המנדט הבריטי ידעה תנופה חלוצית פורצת דרך: הקמת יישובים חקלאיים רבים, בניית תשתית לביטחון הלאומי, קליטת עלייה בהיקפים גדולים, פיתוח עירוני בערים הגדולות כמו תל אביב, ירושלים, חיפה או נתניה, הקמת נמל בחיפה ובתל אביב, יזמוּת כלכלית ועוד ועוד. בלי כל סתירה למשימות הלאומיות הללו נפתחו אז גם אפשרויות לחיי רווחה בסטנדרט בורגני, שהיה מוכר לעולים רבים מבתיהם שבארצות מערב אירופה. אחד הביטויים לכך היה שכונת בתי הנופש שהוקמו על קו המצוק המשקיף אל הים התיכון בבית ינאי. איך נוצרה שכונה זו ומי היו האנשים שמאחוריה? נספר על כמה מהם.

אדמות בית ינאי נרכשו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כחלק מעסקה גדולה של רכישת אדמות עמק חפר. ארתור רופין ויהושע חנקין הם שהובילו את המהלך מטעם ההסתדרות הציונית, ואליהם הצטרף המיקרוביולוג פרופסור ישראל יעקב קליגלר (1944-1888) מהאוניברסיטה העברית בירושלים שאך זה הוקמה. קליגלר הוא זה שיזם את הקמת בתי הנופש.

ישראל יעקב קליגלר, צילום משנות השלושים (הארכיון הציוני המרכזי, phg/1111521)

אפשר להניח בוודאות שרוב הקוראים לא שמעו על קליגלר. אבל מדובר בדמות חשובה בתולדות המפעל הציוני שגם הרים תרומה מכרעת להדברת מחלת המלריה. הוא נולד בגליציה ובשנת 1901, בגיל 13, היגר לארצות הברית עם שאר בני משפחתו. הוא השתלב במהירות בחיים האמריקאיים: למד רפואה באוניברסיטאות בניו יורק, סיים את לימודיו בהצטיינות, ועד סוף שנות העשרים לחייו כבר מילא שורת תפקידים בתחום בריאות הציבור בניו יורק ובשיקגו. הוא גם היה עמית מחקר במרכז רוקפלר למחקר רפואי, ובנוסף שירת בצבא ארצות הברית. בשנים אלה, כאשר כבר נשא תואר דוקטור, פיתח המדען הצעיר את מה שהקנה לו שם עולמי: מצע קליגלר (Kligler’s Iron Agar Test), שיטה לבידוד ולזיהוי חיידקי מעיים שעד היום נמצאת בשימוש.

בד בבד עם הקריירה המדעית הבינלאומית, קליגלר נמשך לרעיון הציוני. הוא הגיע לארץ ישראל ב-1921 והצטרף ליוזמות של הנרייטה סאלד להקמת מערכת בריאות ציבורית. הוא עבד כמנהל המעבדה הבקטריולוגית של בית החולים הדסה בירושלים, ולאחר זמן קצר עבר לחיפה ושם החל להתמקד במחקר המלריה. בירושלים פגש את אהובה (הלן) פרידמן, ילידת הונגריה שלמדה בבית ספר לאחיות בניו יורק והגיעה לירושלים ב-1919. הם נישאו בניו יורק בשנת 1922 ושבו לחיפה. הלן הייתה מפקחת מטעם הדסה על בריאות נשים באזור חיפה. בשנת 1926 נולד בנם היחיד, דוד.

איור המראה את קליגלר מזריק לעצמו את החיסון למלריה, 1947 (ויקימדיה)

ב-1926 הסתיים הפרק החיפאי של המשפחה. קליגלר הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית שהוקמה שנה קודם לכן ובראשה עמד יהודה לייב מאגנס, רב רפורמי שהגיע גם הוא מארה"ב. קליגלר היה אפוא מראשוני בוניה של האוניברסיטה העברית. הוא ייסד בה את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה ותרומתו לקידום בריאות הציבור בארץ לא תסולא בפז. קליגלר היה ללא ספק בין אותם גיבורים אלמונים שלא זכו להכרה הראויה להם בסיפור הציוני. בדעותיו הפוליטיות היה קליגלר קרוב לחברי 'ברית שלום', ובין ידידיו הקרובים היו י"ל מאגנס והנרייטה סאלד. ב-1944 נפטר קליגלר והוא בן 56 בלבד. אלמנתו, הלן, עזבה ב-1949 את הארץ יחד עם בנם והשתקעה בניו יורק. 

במקביל לפעילותו באוניברסיטה מונה קליגלר לתפקיד יועץ קרן קיימת לישראל במלחמה נגד המלריה בעמק חפר. בביקוריו התכופים באזור הוא התאהב ברצועת האדמה על מצוק הכורכר, סמוך למושב העובדים בית ינאי, שמתיישביו הראשונים הגיעו למקום בשנת 1934. שושנה ישראלי, בתו של האדריכל הירושלמי אליעזר יֶלין, סיפרה בזיכרונותיה כי קליגלר פנה אליו בשנת 1935 בהצעה לתכנן מספר בתים על המצוק, שאחד מהם יהיה עבורו (ילין). לדבריה, קליגלר סיפר לילין כי הודות לתרומתו להדברת המלריה הוא קיבל את האדמה לחכירה (שושנה ישראלי, סיפור ישראלי, תרפ"ב-תשס"ד, 2004-1922, דוקוסטורי, 2005, עמ' 58). קליגלר פנה לחבריו בירושלים והציע להם לחכור במשותף מגרשים ולבנות עליהם בתי נופש. מספר משפחות נענו להצעתו וכך הוקמה מעין שכונה קטנה ליד המושב החדש. לשכונה קראו 'נאות ים' או 'נווה ים' (דוד קרויאנקר, אדריכלות המדינה שבדרך בראי יצירתם של הקר-ילין, כתר, 2006, עמ' 203-202). בשלב הראשון הוקמו שישה בתים בלבד. 

לאחר גיוס המשפחות הראשונות הטיל קליגלר את התכנון על משרד האדריכלים הירושלמי של אליעזר ילין ווילהלם הֶקֶר, שהתפרסמו כבר בתכנון בתים בשכונת רחביה וברחבי הארץ. השניים תכננו חמישה בתי קיץ לגרעין הירושלמי הראשון, שייצג תמהיל מעניין של האליטה הירושלמית החדשה. חמשת הבתים נועדו למשפחת ילין, למשפחת קליגלר, למנתח אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ורעייתו לאה, לגיאולוג יהודה ליאו פיקרד ורעייתו אהובה (אחותו של אליעזר ילין) ולעורך הדין שלום הורוביץ. כולם (למעט ילין) נולדו בחו"ל והגיעו מרקע בורגני מבוסס. היו ביניהם קשרי ידידות ולמקצתם גם קשרי משפחה. עצם הרעיון של 'בית נופש' לא היה זר להם. קרויאנקר ציין בספרו, כי בית נוסף תוכנן בידי האדריכל פריץ קורנברג עבור משפחתו של רופא הילדים, ד"ר בֶּנו גרינפלדר. 

'הבתים', בלשונו של קרויאנקר, היו 'מלבניים ופשוטים, נבנו מקירות בטון מצופים בטיח לבן והיו להם גגות רעפים. בכל בית היו 3 או 4 חדרים, מרפסת כניסה שקועה ומרפסת אחורית מערבית, הפונה לגינה ומשקיפה לעבר הים הפתוח'. ביתו של עורך הדין הורוביץ, שהיה אדם אמיד, היה גדול יותר משל האחרים. 

התנאים בשכונה הקטנה היו בסיסיים. תֶלמה ילין תיארה אותם במכתב לאחותה כרמל:

המרחק לכפר ויתקין הוא כעשרים דקות הליכה, וזה יתרון גדול, כיוון שהילדים יכולים לשחק בכל המרחב הזה. אנחנו קרובים כל כך לים עד שלפעמים נדמה שאנחנו חיים על ספינה. אנחנו מנהלים כאן חיים בריאים ופשוטים, מתרחצים בים, עובדים בגינה, מבשלים ושוטפים כלים באופן פרימיטיבי למדי, ונהנים במיוחד מהניתוק המוחלט מההמונים, מהחנויות ומהעיתונות' (מצוטט מספרו של קרויאנקר, שם). 

את קליגלר הצגנו קודם. כעת נכיר את ארבע המשפחות האחרות, אשר לכל אחת מהן רקע מרתק וביניהן היו, כאמור, קשרי חברוּת ומשפחה. 

בית משפחת ילין בבית ינאי, 1939 (באדיבות נכדם אליעזר קלאי; ישראל נגלית לעין)

אליעזר ותלמה ילין

אליעזר ילין )1945-1888) היה מהנדס ואדריכל, בנו של המחנך הידוע דוד ילין. הוא היחיד מבני הקבוצה שנולד בירושלים והתחנך בה. ב-1907 יצא ללימודי אדריכלות בדרמשטאדט בגרמניה, שם גם הכיר את וילהלם הֶקֶר שבהמשך יהפוך לשותפו. ב-1920 השניים ייסדו את משרד האדריכלות המשותף ותכננו בתים פרטיים, מוסדות ציבור ומרחבים אורבניים (בין היתר, ילין תכנן את הבית הראשון בשכונת רחביה, ביתו שלו; היום ברחוב רמב"ן). ב-1921 ילין התחתן עם הצ'לנית תֶלמה לבית בנטוויץ (1959-1895), בת למשפחה ציונית בריטית ידועה. תלמה פעלה רבות לקידום התרבות והאומנות ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, ושמה מוכר לרבים בזכות בית הספר התיכון לאומנויות בגבעתיים הנושא את שמה.

אליעזר ותלמה ילין, 1920 (תמר הירדני, ויקיפדיה)

אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף)

אדוארד יוסף (1983-1894) היה פרופסור לכירורגיה וממייסדי התחום בארץ. נולד בוולינגטון, ניו זילנד, התגייס לצבא ובמלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בקרב גליפולי. למד רפואה באדינבורו בסקוטלנד והתמחה במאיו קליניק בארצות הברית. חזר לניו זילנד ועבד שם ככירורג עד עלייתו לארץ בשנת 1928. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עבר לירושלים והחל לעבוד בבית החולים הדסה בירושלים.

אדוארד גורדון יוסף, לפני 1950 (ויקימדיה)

יהודה ליאו פיקרד

פיקרד (1997-1900) היה מבכירי הגאולוגים בישראל ובעל שם עולמי בחקר ההידרולוגיה (התמחותו הייתה במי תהום ובקידוחים). הוא נולד בגרמניה, למד בפרייבורג ובברלין, בלונדון ובפריז, ולימד באוניברסיטת פירנצה. בפעם הראשונה ביקר בארץ ב-1922 ושנתיים אחר כך, ב-1924, עלה ארצה. עם פתיחת האוניברסיטה העברית הקים פיקרד את המחלקה לגאולוגיה. רעייתו, אהובה, הייתה אחותו של אליעזר ילין. לימים זכה פיקרד בפרס ישראל במדעי החיים (1958) ונבחר לאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים (1961).

יהודה ליאו פיקרד בוחן קידוח מים באזור עין חמד, 1964? (צילום: איתן טל, ויקימדיה)

שלום הורוביץ

הורוביץ (1956-1881) היה עורך דין ידוע בתקופת המנדט ובראשית שנות המדינה. הוא נולד במנצ'סטר, את השכלתו המשפטית רכש באוניברסיטת קיימברידג' ולאחר מכן עבד כעורך דין במנצ'סטר. הורוביץ עלה לארץ בשנת 1922, בהזמנת ההסתדרות הציונית, על מנת לבסס את מערכת הסיוע המשפטי מול הבריטים. בשנת 1931 בנה בית מידות מפואר ברחוב אחד העם בירושלים ('בית שלום') והפך אותו למעין 'סלון' תרבותי בעיר. הורוביץ היה רווק ולא היו לא יורשים, ובצוואתו הוריש לקרן היסוד את ביתו הירושלמי ואת ביתו שבבית ינאי. משרד ש' הורוביץ, מהגדולים בפירמות עורכי הדין בארץ, שוכן עד היום, באופן קצת אירוני, ברחוב אחד העם בתל אביב. 

שלום הורוביץ (ויקימדיה)

במפות הראשונות של בית ינאי מופיע לצד המגרשים שעל המצוק הביטוי 'שיכון עובדי ציבור'. מניין הגיעה הגדרה זו? האם מדובר בהגדרה טכנית בלבד, שתכליתה הפרדת בתי הנופש מן החלקות החקלאיות של המושב, או שמא היא מרמזת על כך שהזוכים במגרשים היו בעלי פריווילגיות של עובדי ציבור? כך או אחרת, ניכר שהם היו מקושרים היטב לממסד של אותם ימים.

מפת החלקות של 'שכון עובדי צבור' על המצוק בבית ינאי, סוף שנות החמישים
(הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/28)

מעט מאוד ידוע על האופן שבו השתמשו בעלי הבתים בנכסיהם. מתי נהגו להגיע לשם? האם היו להם רכבים פרטיים או הגיעו בהסעות טֶקסי מיוחדות? מה היו תנאי המחיה באזור באותה עת, כשהיישובים החקלאיים היו רק בראשית דרכם? התמונה של בית ילין והתיאור של תלמה, שהובא לעיל, מעידים על פשטות ועל תנאים בסיסיים בלבד.

דוד ילין מבקר את נכדותיו, בנות תלמה ואליעזר, בבית ינאי, 1940-1939 (ישראל נגלית לעין)

שלום הורוביץ, אליעזר ילין ואדוארד יוסף בחוף בית ינאי, 1941-1939 (ישראל נגלית לעין)

חשוב לציין כי באותן שנים חוף בית ינאי (שנקרא גם חוף כפר ויתקין) היה זירה להתרחשויות נוספות, ובראשן הקמת המזח. כל מי שמגיע היום לחוף בית ינאי רואה שרידים של עמודי עץ היוצאים מן החוף אל תוך עומק המים.

שרידי המזח בחוף בית ינאי (צילום: אורי, ויקימדיה)

מזח כפר ויתקין (כך הוא נקרא בדרך כלל) נבנה כנראה סביב 1936, בעקבות המרד הערבי, וההסבר הרווח הוא שהדבר קשור בהגבלות שהוטלו על שימוש בנמל יפו ליצוא הדרים וליבוא חומרי גלם. נציגי הנהלת היישוב הציעו לבריטים להקים מזח חלופי והם נעתרו. בדיעבד התברר כי המזח יוכל לקלוט גם ספינות מעפילים. בניית המזח הושלמה ב-1939 וכמה ספינות אכן עגנו שם. עם זאת, תנועת ספינות המעפילים למזח בית ינאי נעצרה לאחר שהבריטים הקימו עמדות תצפית לאורך החוף. בסופו של דבר המזח לא היה סיפור הצלחה ולא התקיימה בו פעילות מסחרית, ולפיכך גם הוזנח ונשכח.

המזח בחוף בית ינאי בהיבנותו (חופית שלנו)

בראשית שנות הארבעים, ימי העלייה הבלתי לגאלית, החלו אנשי הפלמ"ח להשתמש בבתים שעל המצוק כדי לסייע בקליטת ספינת מעפילים. כך סיפרה שושנה ישראלי (לבית ילין) בזיכרונותיה:

נהגנו לרדת לחוף כל פעם שהגיעה אוניית מעפילים, ולהחליף בגדים עם העולים [...] מאחר שלא היה לנו טלפון, לא יכלו להודיע לנו בטלפון לרדת אל החוף. גם מכונית לא הייתה. הם נהגו לעלות ברגל ולקרוא לנו, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות ואף בשעות הבוקר המוקדמות, ואנחנו שיתפנו פעולה ברצון ואף בהתלהבות. רוב אוניות המעפילים היו ספינות קטנות ועמוסות אדם. המעפילים ירדו מהן בסיוע אנשי הפלמ"ח, ודשדשו במים לעבר החוף. אנחנו חיכינו להם על החוף, החלפנו איתם את בגדינו, והם נטמעו חיש קל בין אנשי כפר ויתקין. רק שלוש שנים אחר כך הקימה המשטרה הבריטית תחנה על המצוק, כדי להשקיף ולפקח על מה שקורה במזח (עמ' 60).

אירוע מסעיר נוסף היה ב-20 ביוני 1948. ליד המזח עגנה האונייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שנועד ברובו לאנשי האצ"ל בירושלים שעדיין לא הסכימו להתפרק מנשקם. העולים שהיו על הספינה ירדו במזח וגם חלק מהציוד נפרק בניגוד לעמדת ממשלת ישראל. בהמשך התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות בין אנשי האונייה לכוחות צה"ל שעל החוף. בתקרית זו נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל (החיילים נקברו בבית העלמין של כפר ויתקין). בניסיון למנוע שפיכות דמים נוספת הפליגה 'אלטלנה' לתל אביב, שם הורה בן-גוריון להפגיזה, והדברים ידועים. 

כוחות צה"ל בכפר ויתקין לקראת העימות עם אנשי אלטלנה, יוני 1948 (ארכיון כפר ויתקין)

אחרי שנבנו הבתים הראשונים נעצרה תנופת הבנייה על המצוק מסיבות שאינן ברורות. ילין וקליגלר, שתי המשפחות המובילות, מכרו את בתיהן, ובתוך זמן קצר שני המייסדים, ישראל קליגלר ואליעזר ילין, הלכו לעולמם בטרם עת (1945-1944).

בניית בתי נופש לאורך המצוק התחדשה בשנים הראשונות של המדינה, כאשר מִנהל מקרקעי ישראל שחרר מגרשים נוספים לפיתוח בתים שאינם מוגדרים נחלות חקלאיות. כך התחיל הפרק השני בתולדות השכונה הירושלמית. 

האדריכלית נעמי אנג'ל הייתה ילדה ירושלמית בשנות החמישים, כאשר משפחתה הגיעה לבית ינאי בקיץ כדי להתארח אצל חברים. מאוחר יותר נהגו בני המשפחה לשכור שם חדרי נופש לתקופת הקיץ. כאשר נודע להוריה, עוֹבַדְיָה (מבעלי מאפיית אנג'ל) ועדה, שיש אפשרות לחכור מגרשים חדשים, הם רכשו מגרש יחד עם משפחה ירושלמית נוספת, משפחת בֶּהְם. שתי המשפחות בנו בית צנוע מבלוקים וחלקו אותו ביניהן בשיטת 'טיימשֶׁרינג'. בשיחה איתה נזכרה נעמי כיצד הגיעו לבית ינאי בטנדר של המאפייה ובילו בבית הנופש את חופשת הקיץ. 'בפעם הראשונה הגעתי לבית ינאי כתינוקת בת שנה, בשנת 1954, עם הורי ואחי, כאורחֵי משפחת בלכר במושב. בהמשך גרנו בשכירות, בין השאר בבית וייס, עד שהורי רכשו ובנו את ביתנו הקט'. 

התשתיות אז עדיין היו חלקיות: את האשפה קברו באדמה והביוב תועל לבורות ספיגה. משפחה ירושלמית נוספת, שהצטרפה ב-1955, הייתה זו של רענן וַיְץ (1998-1913), מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. לידם שכנו בני הזוג אברהם ושושנה הוכמן (פרופסור הוכמן היה מחלוצי תחום האונקולוגיה בישראל), הפרסומאי יובל טל (בנם של מרדכי ושרה טמקין) ורעייתו חלויה (בתו של הצייר הירושלמי פנחס ליטבינובסקי), והמשפחות הוותיקות – פיקרד ויוסף.     

בראשית שנות השישים נעשה מאמץ להסדיר את מעמדה של השכונה, שתושביה ביקשו לצרפה למושב בית ינאי. המהלך עורר התנגדות מצד אנשי האגודה החקלאית של המושב, אך בסופו של דבר אישרה המועצה האזורית את הבקשה ושכונת 'נאות ים' שעל הצוק צורפה לתחום השיפוט של המושב.

מפת השכונה של על המצוק (משמאל לקו הכחול), בכתב יד רשומים שמות בעלי המגרשים,
סוף שנות החמישים (הארכיון הציוני המרכזי, KL20M/430/26)

מרבית רוכשי המגרשים הנוספים היו משפחות ירושלמיות ובהן משפחתו של אברהם הַרְמָן (לימים שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית), הפרופסור לחינוך אלכסנדר דושקין ועורך הדין פנחס רבינוביץ. בלטה במתיישבים החדשים קבוצה של רופאים ופרופסורים בכירים, שעבדו בבית החולים הדסה שבעין כרם, ובהם קלמן יעקב מַן (ממייסדי בית החולים), האורתופד מאיר מייקין, הגינקולוג אהרן בְּז'זינסקי, הנירולוג שאול פלדמן, הנירוכירורג אהרן בֶּלֶר והרוקח הראשי אדי סופרסטיין. גל הבנייה 'הירושלמי' הסתיים בשנת 1967, ולשם הגילוי הנאות מתבקש להוסיף כי הוריי, עידית ואיתן אזרחי, בנו את אחד הבתים האחרונים במקום יחד עם עוד משפחה ירושלמית, שלמה ועדינה מאי.

לצד ובתוככי 'השכונה הירושלמית' גרו עוד כמה דמויות מעניינות, רובן מרקע אנגלו-סקסי, כמו איש העסקים והפילנטרופ מוריס קאהן, הזואולוג והצייר וולטר פרגסון (שאף נקבר בבית הקברות של המושב), והסופר היהודי האמריקאי מאיר לוין. 

ביתו של עורך הדין פנחס רבינוביץ (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477935)

ביתו של פרופ' שאול פלדמן, מאחוריו בית הרוקח סופרסטיין (הארכיון הציוני המרכזי, NKH\477937)

ב-14 במאי 2020 התפרסמה כתבה בעיתון כלכליסט, מאת שלומית צור:

וילה במיקום נדיר מוצעת כבר יותר מחצי שנה למכירה ביישוב היוקרתי בית ינאי, בקו ראשון לים הפתוח. הווילה, ברחוב הצוק 16 ובבעלות איש העסקים רוני רוזנבלט, ממוקמת על המצוק ובנויה על מגרש חריג בגודלו, 2 דונם [...] לאורך שפת המצוק של בית ינאי ישנם 28 מגרשים, שבהם מחזיקים אנשי עסקים בולטים כמו מוריס קאהן, אודי אנג'ל וארנון מילצ'ן [...] לבית גם יש היסטוריה מעניינת. הוא נבנה ב-1938 על ידי עו"ד שלום הורוביץ [...] עם פטירתו הוא תרם את הבית (וכן את ביתו בשכונת טלביה בירושלים) לקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל. במשך עשרות שנים שימש הבית את עובדי קרן היסוד כבית נופש, עד שב-1996 מכרה קרן היסוד את זכויותיה בנכס לבעליו הנוכחי.

ואכן, מי שיגיע בימים אלה לבית ינאי ויסייר לאורך המצוק המרהיב יגלה כי רוב הבתים המקוריים אינם קיימים עוד. הם נמכרו, עברו מספר ידיים, נהרסו עד היסוד ובמקומם ניצבים עתה בתי מידות מרשימים. הפרק הירושלמי של בית ינאי הסתיים. 

הבתים על מצוק בית ינאי כיום (צילום: אילן אזרחי)

מבט על המצוק מצפון לדרום (צילום: אילן אזרחי)

 _______________________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר העולם היהודי בימינו וסופר, אשר הוריו בנו בית נופש בבית ינאי. תודה לאדריכלית נעמי אנג'ל, לפרופ' יחיעם וייץ, לאליעזר קלאי ולדניאל קליגלר על סיועם, וכן לארכיון הציוני המרכזי וליד יצחק בן-צבי (מיזם 'ישראל נגלית לעין') על אישור השימוש באוצרותיהם.    

ezrachi.elan@gmail.com

גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר מציירת את עמק יזרעאל

גרטה וולף-קראקאור, ליטוגרפיות המתארות את נופי עמק יזרעאל, 1927 (בבית המחבר בירושלים)
הקלקה על האיור תגדיל אותו

מאת אילן אזרחי 

שש ליטוגרפיות של הציירת גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר (1970-1890,Wolf-Krakauer) תלויות על קיר בביתי ויש להן קשר מעניין עם פילנתרופיה ציונית. זהו סיפורן.

לפני שנים, כאשר סיימתי למיין את עיזבונם העשיר של פפיטה ויהודה האזרחי, עליהם כתבתי לימים את ספרי כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי (כרמל, 2022; וראו במאמרי 'כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי', בלוג עונג שבת, 4 בפברואר 2022), מצאתי בין אלפי הספרים ויצירות האמנות קלסר קרטון גדול המיועד בדרך כלל לכרזות. בתוך הקלסר היו שש ליטוגרפיות בגודל של 40X30 ס"מ כל אחת, ובנוסף שתי כרזות באותו גודל עם הסברים על התמונות. הראשונה כללה תיאור של כל אחת מהן לפי הפירוט הבא: 'אהלים בבית-אלפא', 'מעל פני בית-אלפא', 'עמק יזרעאל', 'נהלל', 'שקמה בתל-יוסף', 'גן הילדים בנהלל', ומתחת נכתב כי 'הלשכה הראשית של קרן-היסוד תמציא בחפץ לב לכל דורש ידיעות על עמק יזרעאל ועל בנין הארץ בכלל'.  

דברי ההסבר על שש הליטוגרפיות

בכרזה השנייה נדפס הסבר יותר מפורט, בעברית ובאנגלית, על ייעודן של הליטוגרפיות: 

קרן-היסוד לבנין ארץ ישראל שולחת בזה לכב'[ודו / כבודה] שש תמונות ליטוגרפיות בצבעים מן המקור מאת גריתה וולף-קרקאור (כך!). תמונות ממושבי קרן-היסוד בעמק יזרעאל. 

האלבום הזה נדפס בשלשת אלפים אכסמפלרים תחת השגחתה של הצירת עצמה במכון הליטוגרפי 'גרפיקה' ירושלים תרפ"ז

והנה הן התמונות במבט מקרוב:

1. אהלים בבית אלפא

2. מעל פני בית אלפא

3. עמק יזרעאל

4. נהלל

5. שקמה בתל יוסף

6. גן הילדים בנהלל

מה היה הקשר בין התמונות היפות של העמק בשנת 1927 לבין קרן היסוד?

פניתי בשאלה זו למנכ"ל קרן היסוד באותה עת גד בן-ארי. הוא לא הכיר את התמונות ולא את הרקע למיזם גיוס הכספים שהתמונות נקשרו בו, אך התלהב והציע לי למסגרן ולהציגן כתערוכה זמנית במשרדי הקרן השוכנים בחצר המוסדות הלאומיים (בקצה רחוב קק"ל שבו אני גר). לאחר מספר חודשים חזרו התמונות הממוסגרות לרשותי ונתלו אחר כבוד בביתי.

חזית בניין קרן היסוד בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים (צילום: Yagasi; ויקימדיה)

מי הייתה הציירת גרטה וולף-קראקאור ומה הייתה מטרת סדרת הליטוגרפיות?

גרטה וולף-קראקאור (רחוב משלה)

גרטה וולף-קראקאור איננה דמות אלמונית בתרבות הארץ-ישראלית. היא הייתה ציירת ואמנית רב-תחומית בעלת הישגים רבים. היא נולדה ב-1890 במורביה ועברה כילדה לווינה, שם למדה בהמשך אמנות ונחשפה לזרמי התרבות והמחשבה המודרניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה ואף הציגה במספר תערוכות טרם עלייתה לארץ. היא הייתה קרובה לזיגמונד פרויד ולאלפרד אדלר, ועם אדלר עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפויטית. אחרי המלחמה השתלבה גרטה וולף במעגלי התרבות של 'וינה האדומה' והסוציאליסטית, ובשנת 1919 נישאה לבן גילה הצייר והאדריכל לאופולד קְרָאקַַַַאוֶר (1954-1890).

בשנת 1924, בהפרש של כמה חודשים, עלו בני הזוג לארץ והשתקעו בירושלים. יחד עם גרטה הגיעה גם בתם טרודה, לימים הארכיאולוגית טרודה דותן. בארץ לא הצליחה גרטה לקדם את הקריירה האמנותית העצמאית והמבטיחה שהייתה לה בווינה. היא המשיכה לנסוע לאירופה ככל שיכלה כדי לשמר את הקשרים האמנותיים שיצרה שם, עד שלא ניתן היה יותר לעשות זאת. בארץ עבדה לפרנסתה במיזמים שונים עבור המוסדות הציוניים, ובהם קק"ל וקרן היסוד, וב-1927, כפי שראינו, יצרה בהזמנת קרן היסוד את הדפסי האבן שמהם הודפסו שש הליטוגרפיות שנשלחו לתורמים ציוניים. ידה הייתה בתחומים משיקים: היא הקימה והפעילה תיאטרון בובות, איירה בעיתונים ובספרי ילדים ונתנה שיעורים פרטיים באמנות. במקביל נסקה הקריירה האדריכלית של בן-זוגה, אך היא לא זכתה לתשומת הלב ולהערכה שהייתה ראויה להן, בוודאי בהשוואה לגברים בני דורה. עוול זה תוקן בעבודת הדוקטורט של סמדר שפי, 'מווינה לירושלים: הדיוקנאות הנשכחים של גרטה וולף קרקואר'. ב-2018 אצרה שפי תערוכה מרשימה במוזיאון עין חרוד ובה הוצג מבחר מעבודותיה.

בסרטון הקצרצר הזה מתארת סמדר שפי את דמותה הנשכחת של גרטה:

 

כאמור, שש הליטוגרפיות נשלחו לתורמים של 'קרן היסוד'. מהי 'קרן' זו אשר שמה מונצח בשלטי רחוב רבים בערי ישראל ומדוע הקרן נזקקה לתמונות הללו? 

'קרן היסוד' נוסדה בוועידת ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון ב-1920, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה וכהמשך לתנופה שהביאה עימה הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים. היא נועדה לשמש זרוע לגיוס כספים כדי לממן את פעילותה של התנועה הציונית ואת מיזמי העלייה וההתיישבות בארץ. בשנים הראשונות משרדי הקרן היו בלונדון, וב-1926 הם עברו לירושלים. רבים ביננו זוכרים את שמה של הקרן גם בזכות השלטים הישנים שהיו בכל רחבי הארץ והפנו ליישובים כפריים.

אתר קרן היסוד

רחוב קרן היסוד בירושלים (צילום: אילן אזרחי)

גיוס כספים לרעיון הציוני בשנות העשרים של המאה הקודמת לא היה עניין פשוט או קל. כבר אז היה ידוע כי המקור העיקרי להתרמה היו יהודי ארצות הברית. אולם הקהילה היהודית האמריקאית, שהלכה והתעצמה, הייתה ככלל רחוקה מן המפעל הציוני ועסקה בעיקר בהתבססותה שלה בארץ החדשה עם סיומם של גלי ההגירה הגדולים בעקבות חוק ההגירה של 1924. אומנם שליחים מארץ ישראל יצאו תדיר למסעות גיוס כספים בקהילות אמריקה, אבל הצלחתם לא הייתה גדולה. הם לא באמת הכירו את אמריקה, הם לא תמיד דיברו אנגלית טובה, ועיקר הקשר שלהם היה עם יהודים שהיגרו לאמריקה מאותם מקומות אותם הם עצמם עזבו. ראשי התנועה הציונית חיפשו אפוא דרכים יצירתיות לייצוג הרוח החלוצית בקרב הבורגנות היהודית האמריקאית, אלה שכבר הצליחו לצבור הון ולהתבסס ואצלם היה הכסף הגדול שנדרש לפיתוח הארץ.

'מפת ארץ ישראל ממעוף הצפור' בהוצאת קרן היסוד, 1931 (ויקימדיה)

הליטוגרפיות הללו הן רק דוגמא אחת מני רבות לדרכים היצירתיות שנוסו כדי לגייס כספים. לא ידוע מה היה הסכום המינימלי שזיכה את התורמים במתנה זו, וכמה מ-3,000 העותקים אכן הגיעו ליעדם המקורי (עובדה שעותק אחד הגיע אליי 😊). אפשר להניח כי מי שתרם סכום משמעותי קיבל את התמונות כתמורה סמלית. מן הסתם, התורמים תלו את התמונות בבתיהם וכך יכלו גם אורחיהם להתרשם ולהפיץ את בשורת הציונות בקרב קהלים נוספים. יהודים באמריקה נחשפו באותן שנים לדמות החלוץ העברי והוקסמו ממנה. החלוץ היה דמות אידילית וסוג של הגשמת החלום (אפילו החלום האמריקני): חסון, יצרני, אמיץ, איש הסְפר החקלאי ועוד שלל דימויים שעזרו בפתיחת כיסיהם של הקפיטליסטים היהודים החדשים באמריקה.  

כרזה של קרן היסוד באנגלית וביידיש ובמרכזה חלוץ הבונה את הארץ, שנות הארבעים (ויקימדיה)

הסכומים שגויסו אף פעם לא הספיקו, ובפרט שיהודי המערב שלא היו חברים רשמיים בארגונים הציוניים השונים נותרו מחוץ למעגל ההתרמות. השלב הבא בבניית מערכת גיוס הכספים היה הפרויקט הגדול של חיים וייצמן: הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב-1929. הסוכנות פִּתחה יכולות של גיוס כספים רחבות בהרבה מן התנועה הציונית. קרן היסוד השתלבה בעבודת הסוכנות, הקימה מעל 900 יישובים עירוניים וכפריים, סייעה להקמת האוניברסיטה העברית, תאגידים כלכליים, ומוסדות תרבות. משרדי קרן היסוד מוקמו בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, סמוך למשרדיה של קק"ל ושל הסוכנות היהודית. זו הייתה הממשלה שבדרך. לאחר הקמת המדינה, הפכה קרן היסוד לזרוע רשמית של הסוכנות היהודית לגיוס כספים ברחבי העולם, למעט ארצות הברית שבה פועלות פדרציות יהודיות כמערכת ייחודית לגיוס כספים. 

מבט מלמעלה על חצר המוסדות הלאומיים בירושלים. מימין: קק"ל, במרכז: הסוכנות היהודית, משמאל: קרן היסוד
(צילום: חגי אגמון-שניר, ויקימדיה)

ובחזרה לליטוגרפיות. מבין שש התמונות, האהובה עלי ביותר היא זו של גן הילדים בנהלל (למעלה, מס' 6). בתמונה רואים שמונה ילדים יושבים לבדם סביב שולחן אוכל, ללא מבוגר שישגיח עליהם. הם נראים טוב. בריאים, יפים וחסונים. כאלה שלכשיגדלו יהיו דור ההמשך של הוריהם החלוצים במולדת החדשה.

מושב נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, תוכנן על ידי גדול האדריכלים הציוניים, ריכרד קאופמן, שתכנן בין היתר את שכונת רחביה בה אני מתגורר ובה התגוררו גם לאופולד וגרטה. למען הדיוק, הם לא התגוררו בחלק השכונה שאותו תכנן קאופמן, אלא בהרחבה מאוחרת יותר, אבל המשפחות היו בלי ספק מאותו רקע. לאופולד קראקאור גם תכנן את אחד הבתים הידועים ברחביה: בית בונם, בפינת הרחובות רמב"ן וארלוזורוב, שם שוכן היום סניף רחביה של בנק לאומי.

בית בונם (צילום: אילן אזרחי)

צילום: דוד אסף

לפני כמה חודשים הוצגה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכה יפה בשם 'אסכולת ירושלים', העוסקת באמנות ירושלמית בראשית המאה העשרים. בביקורי שם שמחתי לגלות כי גרטה וולף-קראקאור זכתה סוף סוף לחשיפה משמעותית. קיר אחד הציג מקבץ דיוקנאות שציירה במשך השנים. הדיוקן בצד ימין למטה הוא של בתה טרודה אוחזת בבובה, ובצד שמאל, באמצע, דיוקן בעלה לאופולד. 

דיוקנאות שציירה גרטה וולף-קראקאור

טרודה ובובתה

בהמשך התערוכה הוצגו מריונטות מתאטרון הבובות שייסדה גרטה בירושלים:

המריונטות של גרטה וולף-קראקאור

נותרתי עם השאלה: כיצד הגיעו התמונות לידי פפיטה ויהודה האזרחי? אין לי תשובה חד-משמעית לכך. יהודה היה מבקר האמנות של עיתון מעריב בשנות החמישים והשישים וייתכן שקיבל את התמונות מן הציירת בתוקף תפקידו, ואולי סתם הכירו מהשכונה...

מצבת קבורתו של לאופולד קראקאור בהר המנוחות, מן הסלע צומח צבר (צילום: דוד אסף)

____________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר ופעיל קהילתי. לאחרונה ראה אור ספרו השליחה (הוצאת כהל) ezrachi.elan@gmail.com