גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר מציירת את עמק יזרעאל

גרטה וולף-קראקאור, ליטוגרפיות המתארות את נופי עמק יזרעאל, 1927 (בבית המחבר בירושלים)
הקלקה על האיור תגדיל אותו

מאת אילן אזרחי 

שש ליטוגרפיות של הציירת גרטה וולף-קְרָאקַאוֶר (1970-1890,Wolf-Krakauer) תלויות על קיר בביתי ויש להן קשר מעניין עם פילנתרופיה ציונית. זהו סיפורן.

לפני שנים, כאשר סיימתי למיין את עיזבונם העשיר של פפיטה ויהודה האזרחי, עליהם כתבתי לימים את ספרי כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי (כרמל, 2022; וראו במאמרי 'כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי', בלוג עונג שבת, 4 בפברואר 2022), מצאתי בין אלפי הספרים ויצירות האמנות קלסר קרטון גדול המיועד בדרך כלל לכרזות. בתוך הקלסר היו שש ליטוגרפיות בגודל של 40X30 ס"מ כל אחת, ובנוסף שתי כרזות באותו גודל עם הסברים על התמונות. הראשונה כללה תיאור של כל אחת מהן לפי הפירוט הבא: 'אהלים בבית-אלפא', 'מעל פני בית-אלפא', 'עמק יזרעאל', 'נהלל', 'שקמה בתל-יוסף', 'גן הילדים בנהלל', ומתחת נכתב כי 'הלשכה הראשית של קרן-היסוד תמציא בחפץ לב לכל דורש ידיעות על עמק יזרעאל ועל בנין הארץ בכלל'.  

דברי ההסבר על שש הליטוגרפיות

בכרזה השנייה נדפס הסבר יותר מפורט, בעברית ובאנגלית, על ייעודן של הליטוגרפיות: 

קרן-היסוד לבנין ארץ ישראל שולחת בזה לכב'[ודו / כבודה] שש תמונות ליטוגרפיות בצבעים מן המקור מאת גריתה וולף-קרקאור (כך!). תמונות ממושבי קרן-היסוד בעמק יזרעאל. 

האלבום הזה נדפס בשלשת אלפים אכסמפלרים תחת השגחתה של הצירת עצמה במכון הליטוגרפי 'גרפיקה' ירושלים תרפ"ז

והנה הן התמונות במבט מקרוב:

1. אהלים בבית אלפא

2. מעל פני בית אלפא

3. עמק יזרעאל

4. נהלל

5. שקמה בתל יוסף

6. גן הילדים בנהלל

מה היה הקשר בין התמונות היפות של העמק בשנת 1927 לבין קרן היסוד?

פניתי בשאלה זו למנכ"ל קרן היסוד באותה עת גד בן-ארי. הוא לא הכיר את התמונות ולא את הרקע למיזם גיוס הכספים שהתמונות נקשרו בו, אך התלהב והציע לי למסגרן ולהציגן כתערוכה זמנית במשרדי הקרן השוכנים בחצר המוסדות הלאומיים (בקצה רחוב קק"ל שבו אני גר). לאחר מספר חודשים חזרו התמונות הממוסגרות לרשותי ונתלו אחר כבוד בביתי.

חזית בניין קרן היסוד בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים (צילום: Yagasi; ויקימדיה)

מי הייתה הציירת גרטה וולף-קראקאור ומה הייתה מטרת סדרת הליטוגרפיות?

גרטה וולף-קראקאור (רחוב משלה)

גרטה וולף-קראקאור איננה דמות אלמונית בתרבות הארץ-ישראלית. היא הייתה ציירת ואמנית רב-תחומית בעלת הישגים רבים. היא נולדה ב-1890 במורביה ועברה כילדה לווינה, שם למדה בהמשך אמנות ונחשפה לזרמי התרבות והמחשבה המודרניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילה בחוגי האמנות בווינה ואף הציגה במספר תערוכות טרם עלייתה לארץ. היא הייתה קרובה לזיגמונד פרויד ולאלפרד אדלר, ועם אדלר עבדה בשילוב אמנות במסגרת תראפויטית. אחרי המלחמה השתלבה גרטה וולף במעגלי התרבות של 'וינה האדומה' והסוציאליסטית, ובשנת 1919 נישאה לבן גילה הצייר והאדריכל לאופולד קְרָאקַַַַאוֶר (1954-1890).

בשנת 1924, בהפרש של כמה חודשים, עלו בני הזוג לארץ והשתקעו בירושלים. יחד עם גרטה הגיעה גם בתם טרודה, לימים הארכיאולוגית טרודה דותן. בארץ לא הצליחה גרטה לקדם את הקריירה האמנותית העצמאית והמבטיחה שהייתה לה בווינה. היא המשיכה לנסוע לאירופה ככל שיכלה כדי לשמר את הקשרים האמנותיים שיצרה שם, עד שלא ניתן היה יותר לעשות זאת. בארץ עבדה לפרנסתה במיזמים שונים עבור המוסדות הציוניים, ובהם קק"ל וקרן היסוד, וב-1927, כפי שראינו, יצרה בהזמנת קרן היסוד את הדפסי האבן שמהם הודפסו שש הליטוגרפיות שנשלחו לתורמים ציוניים. ידה הייתה בתחומים משיקים: היא הקימה והפעילה תיאטרון בובות, איירה בעיתונים ובספרי ילדים ונתנה שיעורים פרטיים באמנות. במקביל נסקה הקריירה האדריכלית של בן-זוגה, אך היא לא זכתה לתשומת הלב ולהערכה שהייתה ראויה להן, בוודאי בהשוואה לגברים בני דורה. עוול זה תוקן בעבודת הדוקטורט של סמדר שפי, 'מווינה לירושלים: הדיוקנאות הנשכחים של גרטה וולף קרקואר'. ב-2018 אצרה שפי תערוכה מרשימה במוזיאון עין חרוד ובה הוצג מבחר מעבודותיה.

בסרטון הקצרצר הזה מתארת סמדר שפי את דמותה הנשכחת של גרטה:

 

כאמור, שש הליטוגרפיות נשלחו לתורמים של 'קרן היסוד'. מהי 'קרן' זו אשר שמה מונצח בשלטי רחוב רבים בערי ישראל ומדוע הקרן נזקקה לתמונות הללו? 

'קרן היסוד' נוסדה בוועידת ההסתדרות הציונית העולמית בלונדון ב-1920, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה וכהמשך לתנופה שהביאה עימה הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים. היא נועדה לשמש זרוע לגיוס כספים כדי לממן את פעילותה של התנועה הציונית ואת מיזמי העלייה וההתיישבות בארץ. בשנים הראשונות משרדי הקרן היו בלונדון, וב-1926 הם עברו לירושלים. רבים ביננו זוכרים את שמה של הקרן גם בזכות השלטים הישנים שהיו בכל רחבי הארץ והפנו ליישובים כפריים.

אתר קרן היסוד

רחוב קרן היסוד בירושלים (צילום: אילן אזרחי)

גיוס כספים לרעיון הציוני בשנות העשרים של המאה הקודמת לא היה עניין פשוט או קל. כבר אז היה ידוע כי המקור העיקרי להתרמה היו יהודי ארצות הברית. אולם הקהילה היהודית האמריקאית, שהלכה והתעצמה, הייתה ככלל רחוקה מן המפעל הציוני ועסקה בעיקר בהתבססותה שלה בארץ החדשה עם סיומם של גלי ההגירה הגדולים בעקבות חוק ההגירה של 1924. אומנם שליחים מארץ ישראל יצאו תדיר למסעות גיוס כספים בקהילות אמריקה, אבל הצלחתם לא הייתה גדולה. הם לא באמת הכירו את אמריקה, הם לא תמיד דיברו אנגלית טובה, ועיקר הקשר שלהם היה עם יהודים שהיגרו לאמריקה מאותם מקומות אותם הם עצמם עזבו. ראשי התנועה הציונית חיפשו אפוא דרכים יצירתיות לייצוג הרוח החלוצית בקרב הבורגנות היהודית האמריקאית, אלה שכבר הצליחו לצבור הון ולהתבסס ואצלם היה הכסף הגדול שנדרש לפיתוח הארץ.

'מפת ארץ ישראל ממעוף הצפור' בהוצאת קרן היסוד, 1931 (ויקימדיה)

הליטוגרפיות הללו הן רק דוגמא אחת מני רבות לדרכים היצירתיות שנוסו כדי לגייס כספים. לא ידוע מה היה הסכום המינימלי שזיכה את התורמים במתנה זו, וכמה מ-3,000 העותקים אכן הגיעו ליעדם המקורי (עובדה שעותק אחד הגיע אליי 😊). אפשר להניח כי מי שתרם סכום משמעותי קיבל את התמונות כתמורה סמלית. מן הסתם, התורמים תלו את התמונות בבתיהם וכך יכלו גם אורחיהם להתרשם ולהפיץ את בשורת הציונות בקרב קהלים נוספים. יהודים באמריקה נחשפו באותן שנים לדמות החלוץ העברי והוקסמו ממנה. החלוץ היה דמות אידילית וסוג של הגשמת החלום (אפילו החלום האמריקני): חסון, יצרני, אמיץ, איש הסְפר החקלאי ועוד שלל דימויים שעזרו בפתיחת כיסיהם של הקפיטליסטים היהודים החדשים באמריקה.  

כרזה של קרן היסוד באנגלית וביידיש ובמרכזה חלוץ הבונה את הארץ, שנות הארבעים (ויקימדיה)

הסכומים שגויסו אף פעם לא הספיקו, ובפרט שיהודי המערב שלא היו חברים רשמיים בארגונים הציוניים השונים נותרו מחוץ למעגל ההתרמות. השלב הבא בבניית מערכת גיוס הכספים היה הפרויקט הגדול של חיים וייצמן: הקמת הסוכנות היהודית לארץ ישראל ב-1929. הסוכנות פִּתחה יכולות של גיוס כספים רחבות בהרבה מן התנועה הציונית. קרן היסוד השתלבה בעבודת הסוכנות, הקימה מעל 900 יישובים עירוניים וכפריים, סייעה להקמת האוניברסיטה העברית, תאגידים כלכליים, ומוסדות תרבות. משרדי קרן היסוד מוקמו בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, סמוך למשרדיה של קק"ל ושל הסוכנות היהודית. זו הייתה הממשלה שבדרך. לאחר הקמת המדינה, הפכה קרן היסוד לזרוע רשמית של הסוכנות היהודית לגיוס כספים ברחבי העולם, למעט ארצות הברית שבה פועלות פדרציות יהודיות כמערכת ייחודית לגיוס כספים. 

מבט מלמעלה על חצר המוסדות הלאומיים בירושלים. מימין: קק"ל, במרכז: הסוכנות היהודית, משמאל: קרן היסוד
(צילום: חגי אגמון-שניר, ויקימדיה)

ובחזרה לליטוגרפיות. מבין שש התמונות, האהובה עלי ביותר היא זו של גן הילדים בנהלל (למעלה, מס' 6). בתמונה רואים שמונה ילדים יושבים לבדם סביב שולחן אוכל, ללא מבוגר שישגיח עליהם. הם נראים טוב. בריאים, יפים וחסונים. כאלה שלכשיגדלו יהיו דור ההמשך של הוריהם החלוצים במולדת החדשה.

מושב נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, תוכנן על ידי גדול האדריכלים הציוניים, ריכרד קאופמן, שתכנן בין היתר את שכונת רחביה בה אני מתגורר ובה התגוררו גם לאופולד וגרטה. למען הדיוק, הם לא התגוררו בחלק השכונה שאותו תכנן קאופמן, אלא בהרחבה מאוחרת יותר, אבל המשפחות היו בלי ספק מאותו רקע. לאופולד קראקאור גם תכנן את אחד הבתים הידועים ברחביה: בית בונם, בפינת הרחובות רמב"ן וארלוזורוב, שם שוכן היום סניף רחביה של בנק לאומי.

בית בונם (צילום: אילן אזרחי)

צילום: דוד אסף

לפני כמה חודשים הוצגה במוזיאון מגדל דוד בירושלים תערוכה יפה בשם 'אסכולת ירושלים', העוסקת באמנות ירושלמית בראשית המאה העשרים. בביקורי שם שמחתי לגלות כי גרטה וולף-קראקאור זכתה סוף סוף לחשיפה משמעותית. קיר אחד הציג מקבץ דיוקנאות שציירה במשך השנים. הדיוקן בצד ימין למטה הוא של בתה טרודה אוחזת בבובה, ובצד שמאל, באמצע, דיוקן בעלה לאופולד. 

דיוקנאות שציירה גרטה וולף-קראקאור

טרודה ובובתה

בהמשך התערוכה הוצגו מריונטות מתאטרון הבובות שייסדה גרטה בירושלים:

המריונטות של גרטה וולף-קראקאור

נותרתי עם השאלה: כיצד הגיעו התמונות לידי פפיטה ויהודה האזרחי? אין לי תשובה חד-משמעית לכך. יהודה היה מבקר האמנות של עיתון מעריב בשנות החמישים והשישים וייתכן שקיבל את התמונות מן הציירת בתוקף תפקידו, ואולי סתם הכירו מהשכונה...

מצבת קבורתו של לאופולד קראקאור בהר המנוחות, מן הסלע צומח צבר (צילום: דוד אסף)

____________________________

ד"ר אילן אזרחי הוא איש חינוך ירושלמי, חוקר ופעיל קהילתי. לאחרונה ראה אור ספרו השליחה (הוצאת כהל) ezrachi.elan@gmail.com

כצל עובר: רומן נשכח מאת יהודה האזרחי

יהודה האזרחי מוביל מחאה נגד בניית מגדלים בירושלים, 1972

מאת אילן אזרחי

הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי (1974-1920) הלך לעולמו בטרם עת בגיל 54, ועל אף גילו הצעיר היה עתיר הישגים ספרותיים ועיתונאיים (גילוי נאות: הוא היה דּוֹדִי). בשנותיו האחרונות התמקד בכתיבה ובפעילות ציבורית בנושאים הקשורים לירושלים, ורבים זוכרים את שמו עד היום בהקשר זה. במלחמת ששת הימים שימש כתב צבאי וסיקר את הקרבות בירושלים. חווית המלחמה ואיחוד העיר השפיעו עליו עמוקות והוא התאהב בעיר החדשה-ישנה שבה גדל. מכאן ואילך חקר, תיעד וכתב על ירושלים, ובו בזמן פעל כאיש ציבור. הוא עמד בראש הסניף הירושלמי של המועצה לארץ ישראל יפה, והקים תנועה אזרחית שפעלה לריסון הבנייה המסיבית שהציפה את כל חלקי העיר ואיימה על אופייה החזותי ועל אתרי המורשת שבתוכה. 

בשבע השנים שחלפו מן המלחמה ועד למותו פרסם שני רבי-מכר על ירושלים: עיר אבן ושמים (מערכות, 1968), וירושלים אשר בחרתי (כרטא, 1970). בנוסף, כתב את התמליל לחיזיון האור-קולי הראשון במגדל דוד והוציא, יחד עם המאייר שמואל כץ, את הספר ההומוריסטי ירושלים: עסקי קודש כרגיל (מסדה, 1973).

הפעילות למען ירושלים בשנותיו האחרונות הייתה רק חלק ממורשתו הספרותית. במהלך חייו הספיק לכתוב סיפורים קצרים, נובלות, רומנים ומחזות, שרובם גם ראו אור. במקביל הייתה לו קריירה ענפה של עיתונאי, מבקר אמנות ועורך תכניות ברדיו. התכנית הנודעת ביותר, שאותה ערך יחד עם יצחק שמעוני, הייתה 'שלושה בסירה אחת'. זו הייתה הבמה הסאטירית הפופולרית ביותר בשנות החמישים של המאה הקודמת, והמיטב שבה נדפס בשלושה כרכים.

יהודה נולד בירושלים בשנת 1920, בן לשמואל בריסקר, איש העלייה השנייה, שהתפרנס כסַפָּר. הוא למד בגימנסיה העברית ('גימנסיה רחביה') והיה פעיל בתנועת הצופים. בהיותו בן ארבע עברה המשפחה לשכונת רחביה שם בנה האב את ביתו ברחוב קרן קיימת 19 (על ביתו נהג האב לומר ש'הוא עומד על חוט השערה'). הבית עומד על עמדו עד היום וכותב מאמר זה גר בו עם משפחתו שלו.

עוד בימי לימודיו בגימנסיה התבלט יהודה האזרחי בכתיבת סיפורים קצרים ובעריכת עלונים של תנועת הצופים. סיפוריו החלו להתפרסם ב-1937 וספרו הראשון יצא לאור ב-1940. היה זה אוסף של סיפורים קצרים בשם על מפתן החיים (הוצאת אחיאסף), שתיארו את הווי הנוער של היישוב על רקע מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. המבקרים זיהו אצל יהודה כישרון כתיבה, אם כי מקצתם העירו כי הוא מבליט יתר על המידה את רפיסותם של בני הנוער, שאינם מחויבים מספיק למשימה הציונית. הוא כתב על אהבות ופרידות, חברות וחוסר נאמנות ועל המתח שבין מורים לבין תלמידים.

בשנת 1938 החל יהודה את לימודיו באוניברסיטה העברית, בחוגים לספרות ולהיסטוריה, ושם פגש את מי שהייתה עתידה להיות רעייתו: פפיטה פרלצוייג, צעירה שעלתה בשנת 1934 מצ'רנוביץ (אז ברומניה) והתגוררה עם הוריה בתל אביב. פפיטה, שעם נישואיה נקראה פפיטה האזרחי, ולימים הפכה פילוסופית נודעת בתחום האסתטיקה ותורת המוסר, הייתה אז בשנת מכינה לקראת כניסתה לאוניברסיטה כתלמידה מן המניין בחוגים לפילוסופיה ולמתמטיקה. באביב 1939 החלה מערכת היחסים ביניהם, ובשנת 1943, בעודו משרת בצבא הבריטי, נישאו השניים. 

במהלך לימודיו המשיך יהודה לכתוב סיפורים קצרים, אולם היעד אליו שאף היה כתיבת רומן. ואכן, ב-1942 הצליח להשלים את כתב היד לרומן הראשון שלו, שכותרתו המקורית הייתה 'מבעד לערפל'. נדרשו עוד ארבע שנים עד שהרומן ייצא לאור ואז גם קיבל את השם הסופי כְּצֵל עוֹבֵר (מסדה, 1946).

יהודה האזרחי, מאי 1940

כצל עובר הוא משיאי יצירתו – במובנים רבים אף הקדים את זמנו – אך בחלוף השנים נשכח לגמרי. בספר מוצגים טיפוסים שונים של צעירי היישוב היהודי בארץ ישראל בדרך יוצאת דופן: שיחות נפש של צעירות הנפגשות בבית נופש. ניתוח התרבות היישובית באמצעות וידויים של נשים צעירות היה חדשני בתקופת טרום המדינה, לא כל שכן מפיו של סופר גבר. יהודה היה בן 26 בעת הופעת הספר, אולם את כתיבתו השלים כבר בסוף 1942, כלומר, עוד בטרם מלאו לו 23. 

על דש כריכת הספר נכתב:

שש נערות נפגשות. בפגישתן המקרית והארעית משך ימים ספורים נחשפים נפתולי לִבָּן ומסלולי חייהן ועל פיהם נרקמים פרקי הווי שונים: ההווי האקדמאי של האוניברסיטה בירושלים, הווי אופקיו הבהירים של מושב בעמק יזרעאל, הווי אווירתם דחוסת העשן של בתי קפה בתל אביב. שוני רב לאין שיעור מפריד ביניהם. אך מבעדו מתגלה גורליות טמירה, המשותפת לכולם והממזגת את כולם למהות אחת, מהות חייו של הדור הצעיר בארץ ישראל.

עלילת הספר מתרחשת בבית נופש בורגני במישור החוף, בקרבת הים (כנראה מדובר בהרצליה), והמחבר 'יודע הכל' השתמש בתרגיל ספרותי שמאפשר לו להאזין לשיחות שמנהלות הצעירות בינן לבין עצמן. הסיפור נפתח בתיאור דמותו של מיכאל גילון, המשתחרר אחרי ניתוח מבית החולים שבמהלכו התעוור. עתה הוא נאלץ להסתגל לחייו החדשים ולמוגבלותו. מיכאל גר בסמוך לבית בו מתרחשת העלילה והוא מאזין לשיחות הנשים. תחילה מתקבצות בבית שלוש צעירות: עדנה רבינא, שהבית שייך למשפחתה, ואִתה שתיים מחברותיה רינה ואסתר. שלושתן מתוארות כתל-אביביות נהנתניות. העיוור מתואר כמאזין סמוי (לולא עיוורונו היינו מכנים אותו 'מציצן'), ובזה מסתכם תפקידו בספר: מי שמתווך לקורא את שיחות הנפש של הנערות.

אל שתי האורחות מצטרפת רות, שהיא אחות במקצועה. בשונה מחברותיה, רות מתוארת כאישה רצינית. היא עזבה את ברלין בהיותה בת 16, לאחר שאביה נפטר, והגיעה לארץ ישראל. רות חושפת בפני חברותיה את עובדת הריונה כתוצאה מרומן שהיה לה עם רופא נשוי. ברוח וידויית זו קוראת אסתר בפני חברותיה מכתב נזעם שכתבה על פרידה מהחבר שלה גדעון. 

הספר עשיר בתיאורים של מצבי חיים אופייניים לתקופה. למשל, התרחשות בבית קפה תל-אביבי באווירה טעונה פלירטוטים; בשעות הפנאי שטים צעירים בסירות על הירקון (עמ' 70). בהמשך מתוארת סצנת אהבה רומנטית עם גדעון, חברה של אסתר, שהוא 'בן אצולה' – אביו פקיד גבוה שכותב בעיתונים והוריו מתגוררים בדירה גדולה עם תמונות וספרים. אסתר, לעומתו, באה ממשפחה ענייה, מרובת ילדים – עדות לפערים המעמדיים בחברה היהודית. גדעון רוצה לבקרה, אך היא מתביישת לפתוח את ביתה בפניו.

רינה, התל-אביבית השנייה, כותבת מכתב לחבר שלה דני ובו היא מדווחת לו על 'שבוע הנופש לרווקות'. היא מספרת על החדר הנפרד שקיבלה כל נערה בבית המבודד, על ארוחות הצהריים שלהן שאותן מכינה עוזרת – בורגנות במיטבה! עוד היא מספרת על רות שצריכה לפרנס את עצמה, על קשיי חייה והריונה. המכתב משתפך, פילוסופי, ארוך ומלא געגועים. נירה לעומתה (שיכול אותיות של רינה התל-אביבית), היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ודרך דמותה מובא תיאור צבעוני ומסעיר של ירושלים בתקופת המנדט, כולל מחאות הסטודנטים נגד הנהלת האוניברסיטה, מסיבות סטודנטים, עישון ושתיית אלכוהול (עמ' 98).

מכאן עובר המיקוד לאסתר, שאך זה נפרדה מגדעון. היא מספרת על החבר החדש שלה נחשון, שהוא משורר ואינטלקטואל כובש לבבות, מרצה על אמנות התיאטרון וקורא לחיבורים עם תרבויות המזרח הרחוק. אסתר נמצאת בשיא הפופולריות שלה, וכך היא מתוארת: 'תמיד היו אנשים רבים מסביבה, מעריצי יופייה ומכבדי ידידה, המשורר הגדול: בבתי קפה הומים, בתיאטרונים ובתי קולנוע, בהרצאות אמנות, בתערוכות ציור, במסיבות ספרותיות, בנשפי חשק. אושרה היה שלם' (עמ' 139). נחשון כותב שיר כאשר חברתו ניצבת ערומה מולו, ואחר כך זורק אותה מחייו. אסתר פגועה, פונה לכיוון אחר ועתה היא נמשכת לאנשי הון.

לעלילה מצטרפת נערה נוספת בשם נחמה, ששהתה שנה בקיבוץ וכעת עוברת למושב כדי להינשא לאחד מבניו. הנשים עורכות לכבודה מסיבה בבית הנופש, אוכלות ורוקדות, שרות שירים מן הקלאסיקה הציונית ונעות לצלילי מוזיקת ג'ז. לאחר מכן מתפתחת ביניהן שיחה על התרבות הארץ-ישראלית ונירה, הסטודנטית מירושלים, מתארת ומנתחת את החברה היישובית: 

ארץ של קיבוץ גלויות! הן בישוב זה, המונה אך למעלה מחצי מיליון תושבים, התקבצו ללא ליכוד אורגני הלכי רוח והשקפות עולם ונוהגי חיים שונים ומשונים, שנלקטו מכל קצוות העולם, מכל פזורי ישראל; ולכל אחד מהם תרבות משלו ומסורת משלו, ספוגת חיים משותפים וסבל משותף, עומס תקוות ועמל, צרכי יום יום ויצירות רוחניות. ארץ ישראל מיועדת להתיך גבשושי מסורת ופרורי נימוס אלה בכור אחד וליצור מבלילם תרבות אחידה (עמ' 147). 

נירה מתארת את המסע האישי שלה מצרפת ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ובדיעבד אפשר לקבוע כי היא הדמות הקרובה ביותר לפפיטה פרלצוויג, שהייתה אז חברתו של המחבר.

פפיטה פרלצוויג, מאי 1940

בשעת לילה מאוחרת משוחחות עדנה ונירה על ה'מאורעות'. הנרטיב מאוד ציוני: אל מול הערבים הרצחניים ניצב המפעל הציוני הצודק. עדנה, המארחת, מספרת כיצד התנדבה בנעוריה במושב עובדים קטן ומבודד בהרי יהודה, שם גם חוותה את 'הנשיקה הראשונה' מפיו של שומר צעיר בן 15 שהתנדב למשימה מסוכנת. הנערה האחרונה שמצטרפת לסיפור היא חיה גולדשטיין, בת עשירים מתל אביב, שבילדותה הייתה עדה לבגידותיה של אימה באביה. היא מבקשת להימלט מחיים אלה, מתחילה ללמד בבית ספר של ילדי עניים ובהמשך מתגלגלת לפעילות במפלגה הקומוניסטית, עוזבת את הבית ובוחרת בחיי עוני.

מה הניע את יהודה האזרחי לכנס לבית הנופש את שבע הנשים הללו? ניכר שהוא ניסה לתאר קשת רחבה של זהויות, שמשקפות את עולמם ומושגיהם של צעירי היישוב בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. הוא בחר בדרך לא שגרתית והתרכז בדמויות נשיות ובסיפורי נשים. הוא לא נרתע מהצגת דמויות שחורגות מן הנרטיב המקובל, שכן הנערות רחוקות מלהיות פלקטיות: הן באות מן העיר והכפר, ממעמדות חברתיים וכלכליים שונים של עושר ודלות, יופי וכיעור, וגם הניגוד הקלאסי בין תל אביב וירושלים עומד ברקע. לצד הנערות מתואר גם גבר בודד, השכן העיוור, שהאזין לשיחותיהן תוך השלמה עם מר גורלו.

הספר הופיע במרס 1946 ויהודה היה מתוח וסקרן להיווכח כיצד יתקבל. זה לא היה רומן שגרתי ואפשר לומר שהיה נועז במושגי אותו דור. שש שנים קודם לכן, כאשר יצא לאור ספרו הראשון על מפתן החיים, הושמעה ביקורת על כך שהוא מתאר תופעות לא ראויות בחיי הנוער, וגם הפעם חשש יהודה מפני ביקורת מסוג זה. 

מה אמרה הביקורת? המחנך והסופר דוד כהן הקדיש לספר סקירה מיוחדת בעיתון העולם (25 באפריל 1946, עמ' 387). לדבריו, הספר ממלא חלל בספרות העברית, שאינה מרבה להתייחס לעולמם של הצעירים הארץ-ישראלים. אין בספר עלילה ממשית, והמחבר מסתפק בהצגת דמויות שונות דרך עיניהן של נשים צעירות. השורה התחתונה הייתה דברי שבח. העיתונאי שריה שפירא (ש' שריה) טען בעיתון הבֹּקר (19 ביולי 1946), כי המחבר מכיר את עולם הצעירים בארץ, אך הלביש עליו קצת יותר מדי, ו'בספרות אסור להגיד הכל'. הייתה לו גם ביקורת על השפה 'הנמוכה מדי' שבה השתמש, אך גם הוא הסכים שהמחבר עמד במשימתו לתאר את עולם הצעירים. המבקר משה גיל כתב  כי עלילת הספר מקורית, אך הדמויות סכמטיות, ובעיקר טיעוניהן, עם זאת, 'ניכר בספר כישרון צעיר ונועז, מחונן בהתרשמות, סקרנות ובחשק של כתיבה, שכבר צעד כאן צעד גדול לעומת ספרו הקודם' (גליונות, יט, יולי 1946). הסופר אריה ליפשיץ, איש העלייה השלישית, שהיה מיודד עם יהודה, השווה את סגנונו לזה של ס' יזהר, יגאל מוסינזון ומשה שמיר. אם אפשר לומר על האחרונים כי סיפוריהם מזכירים ציורים על בדי שמן דשנים, אזי 'סיפוריו של האזרחי דומים לציורי אקוורל. כתיבתו מונעת על ידי תנועה פנימית עדינת נפש. אם אין בסיפוריו מן ההגות המעמיקה ומן המבע הלשוני החריף, הרי יש בהם ניגון של פיוטיות רכה, זה הניב התמים והפשוט, שמתרוננים בו עצב חיים ושמחת חיים ברגישות מוצנעת. אף על פי שהאזרחי הוא מן הצעירים שבחבורה, כבר הספיק להגיע ליבול די מכובד' (הגלגל, 22 באוגוסט 1946). ביקורת משמעותית הופיעה שלושים שנה לאחר מכן. החוקר והסופר ראובן קריץ טען (הסיפורת של דור המאבק לעצמאות, ב, פורה, 1978, עמ' 283-282), כי אישיותה המיוחדת במינה של פפיטה השפיעה רבות על חייו ועל יצירתו של יהודה, והנערות והנשים הצעירות בכמה מסיפוריו עוצבו על פי דמותה. היו לה חברות אחדות, כתב קריץ, שונות באופיין וברקען והיא זו שקישרה ביניהן. חברות אלה הופיעו בסיפוריו של יהודה, בעיקר ברומן כצל עובר.

הופעת כצל עובר הייתה ציון דרך ביצירתו של יהודה האזרחי – כזכור, הוא היה אז בן 26 בסך הכל! – ואולי אף נקודת שיא. כתיבתו הייתה ייחודית והתמקדות בעולמן של נשים לא רווחה בדורו. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהדי התקופה הסוערת נמצאים רק בשולי הספר. ככלות הכל הדברים נכתבו שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר השמדת יהודי אירופה כבר הייתה גלויה וידועה, אך כל זה בקושי מוזכר בשל בחירתו של המחבר להתרכז בחייהן, בתשוקותיהן ובאכזבותיהן של נערות צעירות.

בהמשך דרכו יהודה האזרחי כתב ופרסם סיפורים, מחזות נובלות ורומנים. הרומן האחרון פרי עטו, פנים ומסיכה (הוצאת שלכת, 1963), שהתבסס על עולם התיאטרון בתל אביב, היה קליל ושיקף את רצונו להגיע לקהלים רחבים. פפיטה רעייתו התמידה והעמיקה במחקר הפילוסופי. היא למדה לתואר דוקטור באוניברסיטת לונדון והייתה לעמיתת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' ומאוחר יותר חברת סגל באוניברסיטה העברית. למרות הישגיה האקדמיים, דרכה באוניברסיטה הייתה זרועה מהמורות. בשנת 1963, זמן לא רב לאחר שנמסר לה כי ההליך לקבלת דרגת פרופסור חבר כשל, מתה פפיטה והיא בת 42. היא לא השאירה אחריה מכתב ונסיבות מותה לא הובררו לאשורן. ידוע כי הייתה בדיכאון ומצבה הגופני והנפשי היה קשה ממילא, והשמועה שנפוצה הייתה ששלחה יד בנפשה.

ב-1978, ארבע שנים אחרי שיהודה האזרחי הלך גם הוא לעולמו, פרסם נתן זך את השיר 'יהודה ופפיטה' (פורסם לראשונה בספרו צפונית מזרחית, 1978, וכונס בספר כל השירים ושירים חדשים, ב, 2008, עמ' 160):

לתיאור חייהם המשותפים והנפרדים של פפיטה ויהודה הוקדש ספרי החדש כאב תהומי ועונג עילאי: פפיטה ויהודה האזרחי, שראה אור בימים אלה בהוצאת כרמל. הספר מבוסס על ארכיון מכתביהם שנחשף לא מכבר. 

 __________________________________

ד"ר אילן אזרחי, אחיינו של יהודה האזרחי, הוא איש חינוך, חוקר ופעיל קהילתי, שמשפחתו גרה בירושלים כבר שלושה דורות. ezrachi.elan@gmail.com