'וככה זה התחיל': על 'צומת ביל"ו' של אניטה שפירא

מאת אבנר הולצמן

בשנת 1993 ראה אור ספרו של ס' יזהר צַלְהָבִים, המעוגן בימי נעוריו של המחבר במושבה הארץ-ישראלית בשנות השלושים של המאה העשרים. שלושת הפרקים האחרונים, שהם שיאו של הספר, מוקדשים לתיאור נוקב של ימי העלייה הראשונה, כפי שהם מצטיירים בהרהוריו של הגיבור הנער, המנסה להבין 'מבפנים' את נפשם ואת מניעיהם של אנשי בראשית אגדיים, כמו צבי הורביץ מגדרה ואברהם קוסטיצקי מיבנאל. הוא מנסה לשוב אל רגע ההתחלה, אל 'נקודת האפס' של המפעל הציוני, שמתגלמת בעיניו באותה חבורה נחושה. בעיקר הוא מנסה לשחזר, בפרטי פרטים מוחשיים, את רגע הייסוד של מושבת הביל"ויים, גדרה. כיצד יום אחד, בסוף 1884, באו תשעה בחורים עם תשעה מעדרים וחמור עמוס מטלטלים, עלו על גבעה ריקה ליד הכפר קַטְרָה ומצאו שם צריף קטן שהכין להם פטרונם יחיאל מיכל פינס בלב השטח שרכש עבורם. 

קודם כל, לפי יזהר, הם פתחו בריקוד סוער. אחרי שהתמקמו בצריף הריק שכבו לישון, 'וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום. וככה זה התחיל' (עמ' 110). המילים 'ככה זה התחיל' מופיעות שוב ושוב בפרק הזה כמין פזמון חוזר, ביטוי להשתאות עצומה מן הפרשה ההרואית שהוא מגולל. בצדן חוזר עוד ביטוי אחד: 'האם הייתי גם אני יכול?', ובהמשך: 'גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל' (עמ' 112). הלא אילו אני הייתי שם ביניהם – הוא אומר במילים אחרות – לא הייתי כותב שירי עידוד והמרצה, כמו 'חושו אחים חושו', שחיבר פינס, אלא שירי יאוש, שיספרו כיצד הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. 

יזהר חוזר ושואל בפליאה: מה הניע את אנשי ביל"ו ואת חבריהם, בהם אבותיו שלו, רובם ככולם 'אינטליגנטים' עירוניים ולא איכרים אנשי אדמה, לנטוש את עריה ועיירותיה של אוקראינה ולגזור על עצמם חיי עוני ומצוקה בארץ אכזרית וצחיחה. מה עוצמת הנחישות ומה עומק החזון שאפשרו לאותם ראשונים להתמיד שנים ארוכות בעמלם המונוטוני המייאש? מה נתן להם כוח להיצמד לאדמה הסרבנית שיבוליה דלים, לסבול את התנכלויות השכנים הערבים, תוך כדי מאבק מתמשך לשמור על צלם אנוש ולא להיעשות לבהמות אדם חסרות תודעה, החורשות תלם אחרי תלם בלהט השמש הנורא. מה הניע אותם, הוא שואל, לקום מדי שחר לעוד יום של עמל חסר תוחלת? איך עמדו במסכת הסיגוף והסבל ואיזה מחיר נפשי שילמו עליה? כיצד שכנעו את עצמם שיש טעם במפעלם? האם לא הלכו שבי אחר תעמולת רמייה? והאם התוצאה, כפי שהוא צפה בה מקץ מאה שנים ויותר, הצדיקה את המחיר? 

את התשובות שם יזהר בפיהם של אנשי ביל"ו הגדרתים עצמם:

ואילו דב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו (עמ' 114-113). 

אניטה שפירא שואלת גם היא 'איך הכול התחיל?', אבל שלא כמו הדמויות החצובות בסלע ששרטט יזהר, שלושת גיבורי ספרה – זאב (ולדימיר) דובנוב (1940-1858), יעקב שֶׁרְתוֹק (1913-1860) וחיים חיסין (1932-1865) – אינם אנשים שיש להם צד אחד בלבד. יש להם צד שני, ואולי גם שלישי ורביעי. ועל ריבוי הצדדים הזה הספר עומד בחריפות וברגישות רבה, תוך כדי פירוק מושגים כוללים, כמו 'חיבת ציון', 'העלייה הראשונה' או 'ביל"ו', ליסודותיהם המוחשיים ולפיתוליהם הזעירים, במתודולוגיה שהמחברת מגדירה 'מחקר מיקרו-היסטורי'.

שלושת גיבורי הספר: יעקב שרתוק, זאב דובנוב וחיים חיסין. איור: ערן וולקובסקי (הארץ)

פרשת גדרה עצמה יכולה לשמש דוגמה לכך. כל אחד מגיבורי הספר היה קשור לגדרה בדרך כלשהי. אבל בניגוד לאנשים הנחושים שיזהר מדבר עליהם – הורביץ, ליבוביץ, חזנוב וחבריהם  – שנתקעו באדמת המושבה כמו יתדות, לא זזו ממנה יותר ולא הביטו לאחור, איש מן השלושה לא מצא בתוכו את הרצון או את הכוח להתיישב בה בכלל או לאורך ימים. חיסין היה היחיד מהם שניסה להתיישב בגדרה בפועל, וגם זאת רק אחרי תקופה ממושכת של לבטים, בעיקר מחמת דרישתו של פינס ממנו שיקבל על עצמו לשמור מצוות. אמנם בסוף 1885 השתקע בה עם אשתו פאניה, קיבל חלקת אדמה ואפילו ניסה להחיות בה חיי תרבות, אבל היאוש לא איחר לבוא. 'אלוהים, מה אעשה בכלוב הברזל הזה – גדרה? איך להיחלץ מכאן?', הוא זועק במכתב לשרתוק מ-1887 (עמ' 168). 

הרחוב הראשי במושבה גדרה, סוף המאה ה-19 (אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית)

זאב דובנוב, אחיו המבוגר של ההיסטוריון הנודע, הוזמן שוב ושוב להצטרף לגדרה, גם אחרי שעזב את הארץ לבלי שוב ב-1885. דובנוב, שהיה אהוב מאוד על חבריו הבילו"יים, לא שקל את הדבר ברצינות, כי לא באמת ראה את עצמו חי חיי איכר. שרתוק הוזמן גם הוא על ידי פינס להשתקע בגדרה, אבל התלבט בדבר במשך חודשים והתקשה להיפרד מחייו בירושלים, עד שחלקת האדמה שהוקצתה לו נתפסה. אחרי שנסע לרוסיה ב-1886 המשיך לנהל מרחוק מאבק על זכותו להתיישב בגדרה, עד שהעניין שקע, ורק אחרי עשרים שנה שב ועלה לארץ בראש המשפחה הגדולה שהקים. 

ההתחבטות המתמשכת של השלושה בעניין גדרה היא רק סימפטום למסכת לבטים רחבה יותר שכל אחד מהם היה נתון בה ביחס לארץ ישראל. מפת המסעות והנדודים שלהם מעידה על כך בבירור. חיסין נעשה מעין 'נוסע מתמיד' בקו האוניות בין אודסה ליפו – עלה וירד, ושוב עלה וירד, ושוב ושוב, לפחות חמש פעמים ואולי יותר – ביטוי מוחשי להיקלעותו בין הכוח המושך של ארץ ישראל לבין הרתיעה ממנה – עד שנטע את עצמו סופית בארץ ב-1905. 

חיים חיסין בצעירותו, קודם עלייתו לארץ (ויקיפדיה)

שרתוק, 'הראשון שבראשונים', כפי שכינה אותו אליהו הכהן, עלה ב-1882 ועזב כעבור ארבע שנים, לכאורה כדי למצוא אישה ולשוב עמה מיד לארץ ישראל, כמו שעשו ביל"ויים אחרים. בפועל הוא השתהה ברוסיה עוד עשרים שנה, נדד בין ערים שונות עד שהשתקע בחֶרסון והקים בה בית ציוני מובהק. בתו עדה (לימים רעייתו של אליהו גולומב) סיפרה בזיכרונותיה, כי ביסוד חיי המשפחה בחרסון הייתה מונחת הרגשתו של האב, שאלה הם חיים ארעיים וכי החיים הממשיים יתחילו רק עם עלייתם לארץ ישראל.

יעקב שרתוק ורעייתו פאני, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

ומבין שלושתם, סיפורו של דובנוב הוא הטרגי ביותר, משום שאחרי שובו לרוסיה שקע בחיים עלובים ואומללים מכל הבחינות. ועם זאת, הוא לא מצא בתוכו את הכוח לעלות שוב, על אף ההפצרות וההזמנות הלבביות של חבריו בארץ והתכניות השונות שרקם לשוב. השנתיים וחצי ששהה בארץ נעשו לו מחוז געגועים אבוד במשך עשרות שנים, עד שבערוב ימיו, ב-1934, סיכם בעגמומיות את חייו המוחמצים במכתב לאלתר דרויאנוב. הוא כתב שם על חבריו בני הזוג חיסין: 'לאושרם הם חזרו לארץ ישראל, חיו שם ומתו שם, ואני לאסוני הגדול, נשארתי פה, חיי אינם חיים וגם אמות פה' (עמ' 220). 

ממה נבעה מסכת הטלטלות הזו? מתוך הספר עולים שני מתחים עיקריים שדנו את גיבוריו לחיים של התלבטות מתמדת. האחד הוא המתח הבלתי מוכרע בין ארץ ישראל לרוסיה. אנשי ביל"ו, ובתוכם שלושת גיבורינו, היו תוצרים מובהקים של תהליך הרוסיפיקציה. הם היו קשורים בעבותות אהבה לרוסיה ולתרבותה והוסיפו לראות בה מולדת, גם אחרי שזו בעטה בפרצופם בימי 'הסופות בנגב', שחוללו, בין השאר, את תנועת ביל"ו. מן הסתירה הזו הם התקשו להיחלץ, וביטויים לה יימצאו לרוב במכתביהם. את רוסיה אהבו בכל לבם, גם אם אהבה נכזבת, בשעה שאת ארץ ישראל התאמצו לאהוב בשכלם, כאידאה ולא כממשות חיה החודרת אל נימי הלב. הרוסית הייתה ונשארה שפתם הראשונה, שפת הדיבור והקריאה וההתכתבות האינטימית, בשעה שהעברית נותרה אפופה מסך של זרות, גם אם השתלטו עליה במידות שונות של הצלחה. ביטוי עז לכך נתן חיסין במכתב וידוי ארוך לדובנוב זמן קצר אחרי שובו לרוסיה בפעם הראשונה: 

כל אסוני, כל ייסורי הגיהינום התלת-שנתיים שלי נבעו מזה שלא יכולתי לאהוב את מה ששכלי הכיר בו ... לא יכולתי להישאר בארץ ישראל ולייחד לה רק את השכל ולא את הלב. שאפתי למשבר (עמ' 128). 

כעת, לדבריו, עליו לבדוק אם יוכל לחדש בלבו את האהבה לרוסיה, שאם לא כן ייגזר עליו להישאר תלוי ותלוש בין העולמות. לא בכדי הכותרת הראשית של הספר באנגלית היא Two Motherlands, אולי ברמיזה אירונית לסיסמה שטבע בשעתו יעקב חזן, מנהיג מפ"ם, על ברית המועצות כמולדת שנייה, ואולי ברמיזה לא-אירונית לשירה של לאה גולדברג 'אורן', על ציפורי המסע התלויות בין ארץ ושמים ורק הן יודעות את 'הכאב של שתי המולדות':

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

המתח השני נוגע לסתירה המונחת ביסודה של תנועת ביל"ו, בין האידאה המכונפת של גאולת העם היהודי מן הגלות וחידוש פניו בארץ ישראל לבין המעשה ההתיישבותי היומיומי, הסיזיפי, הסבלני, הצמוד לקרקע המציאות. כיצד מגשרים על הפער בין השניים? כיצד אירע שתנועת ביל"ו, שנולדה כמנוף להבראת האומה כולה, התמקדה עד מהרה במאמצים לייסד ולקיים מושבה אחת בפינה נידחת, גם אם זו נועדה לשמש דוגמה ומופת לאחרות? ואיך אפשר לקיים ולטפח שאיפות רוחניות אם כל מה שאתה רואה לפניך מבוקר עד ערב הוא להב המחרשה ואחוריה של הבהמה הרתומה לה?

זאב (ולדימיר) דובנוב, 1885 (ויקימדיה)

גם מן הסתירה הזו שלושת גיבורי הספר לא הצליחו להיחלץ. דוגמה לחזון הטוטלי שהדריך את אנשי ביל"ו מצויה כבר בתעודה הראשונה המובאת בספר. זהו מכתבו המדהים של ולדימיר דובנוב לאחיו שמעון, מיד אחרי שנחת בחופה של יפו ב-1882.

המטרה הסופית שלי – כשל רבים אחרים – מטרה גדולה היא, רחבת ידיים, אין לה שיעור וגבול ... להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזיה (עמ' 103). 

וכאן פירט דובנוב את שלבי תכניתו הנבואית, שאמורה להתממש במשך חמישים שנה ואולי יותר: למלא את הארץ במושבות של עובדי אדמה ובעלי מלאכה, להקים בתי חרושת ולהשתלט על אמצעי הייצור, להקים כוח צבאי שיבסס את שליטתם של היהודים במולדתם ויאפשר להם לתבוע עליה בעלות. אנו יודעים שכל דברי חזונו, שבוודאי נראו הזויים לאחיו שברוסיה, התממשו ברבות הימים, גם אם לא בידי אנשי ביל"ו. רוח התלהבות כזו ממלאת גם את מכתביו היפים מן החודשים הבאים. 'חלמנו שעה ארוכה מאוד על עתידו המזהיר של עמנו' (עמ' 107), הוא מדווח מירושלים בפברואר 1883, ומגולל תכנית לרכוש את אדמת הארץ בכסף מן הערבים. 

והנה, פחות משנתיים אחר כך נואש דובנוב וחזר לרוסיה. לפני עלייתו לאנייה בנמל יפו הבטיח לחברו שרתוק: 'עיניי הרוחניות תמיד יביטו למזרח, לאותה פינה קטנה בכדור הארץ שבה כל גאולתנו, ואשר מבטיחה לעולם עתיד מזהיר. ברוסיה אשב כמו על קוצים – ובמוקדם או במאוחר אשוב לכאן, אליך ידידי' (עמ' 118) – הבטחה שלא התממשה. את הרטוריקה הזו המשיך להשמיע באוזני חבריו גם אחרי שובו לרוסיה. 'בחלקנו נפל רק לחפור את היסודות לבניין עולם עתיר ממדים', כתב לשרתוק מעיירת הולדתו מסטיסלאוו. 'כולנו יחדיו נבצע את המלאכה המקודשת ביסודיות, כל אחד כפי יכולתו' (עמ' 155). 

דובנוב הוא הדוגמה החריפה ביותר לפער בין עוצמת הלהט המשיחי לבין ההיחבטות הקשה בקרקע המציאות, שהיא שהחזירה אותו במהרה לרוסיה. מן הסתם הפער הזה היה בין הגורמים לכך שרוב הבילו"יים עזבו במוקדם או במאוחר את ארץ ישראל, מתוך תחושה של תבוסה. התסכול מן המעשה היומיומי האפור, שמעמעם את החזון, מאפיין גם את שני חבריו. חיים חיסין למשל כתב לדובנוב מגדרה ב-1886 ושאל, כיצד יכול מתיישב, שעמל בפרך כל היום, לייחד את דקות הפנאי המועטות שלו לעיסוקים החורגים מן המיידי והיומיומי? באיזה אופן אני יכול להשפיע על כל המושבות, על כל תהליך ההתיישבות, ולא לעסוק רק בענייני גדרה? אולי משום כך, באותם ימים כתב חברם אליעזר בן יהודה בבוטות, כי גאולת ישראל תבוא לא מן המשכילים, האידאליסטים ובעלי החזון, אלא מן האנשים הפשוטים, אלה שמורגלים בחיי עמל על מנת להמציא לחם למשפחותיהם: 'העבדים האלה הם יהיו איכרינו, ומהם ורק מהם תיבנינה המושבות לעבודת אדמה' ('תשובה על תשובה', הצבי, 26 באוגוסט 1887). 

אלה שלמרות הכל נשארו... תמונה קבוצתית של הביל"ויים מייסדי גדרה במלאת שלושים שנה לייסודה, 1913 (קדם)

די במה שנאמר עד כאן כדי להמחיש עד כמה צומת ביל"ו הוא ספר מסעיר, שופע אנרגיה, מלא להט וסערות נפש. הן הכותבת הן הקוראים יודעים ששלושת הגיבורים הם אנשים צעירים מאוד, נערים או כמעט נערים. חיים חיסין, הצעיר בהם, היה בן 17 בלבד בעלותו ארצה לראשונה, ולכן מכנה שפירא את ביל"ו 'תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים' (עמ' 28). גם ההיסטוריון שלמה נאמן, שהיה אחד ממוריה ומי שהדריך אותה בכתיבת עבודת התזה לתואר השני, כינה את תנועת ביל"ו, במאמר מעניין שהקדיש לה, 'תנועת הנוער של חיבת ציון' (זמנים, 4, 1980). ואכן, החלק התיעודי של הספר – חליפת המכתבים בין שלושת הגיבורים – מלא פאתוס ורגש מתפרץ, עוצמת ביטוי של צעירים המתנודדים בין התלהבות לייאוש ובין תקווה למפח נפש. לעומת זאת החלק המחקרי, שהוא הסיפור ששפירא שוזרת מן התעודות האלה, כתוב בתבונה, ברגישות, באמפתיה, וגם בקורטוב של אירוניה. 

אניטה שפירא (צילום מסך)

ניכר שהמחברת מודעת גם לפוטנציאל הספרותי של הפרשה שהיא מגוללת. מצד אחד, הספר נכתב על פי כל כללי הזהירות המחקרית, נצמד לתעודות המספרות את הסיפור, ממעיט בהשערות שאינן נתמכות בתיעוד, ובַמקומות שהמידע חלקי או חסר אומרת המחברת בפשטות: אינני יודעת. מצד שני, ניכר בה בשפירא שהיא יודעת מה רב הפיתוי להשלים את החסר מן הדמיון, כשם שסופרים הכותבים רומנים היסטוריים עושים בלי היסוס. 

אתן שתי דוגמאות למקומות שהמחברת מסמנת כחללים התובעים השלמה ספרותית, אבל משאירה את השאלות פתוחות ואינה עוברת את הסף. האחד הוא תיאור החודשים הראשונים של אנשי ביל"ו, כאשר התגוררו בבית אנטון איוב, בין יפו למקווה ישראל (אגב, בית זה ניצב על מקומו עד היום, מט לנפול, ליד מחלף וולפסון, וניתן לראות אותו מכביש איילון. אמנם נחפרה תחתיו מנהרה, כדי שלא ייהרס לטובת הכביש המהיר, אבל העובדה שהבית ההיסטורי לא זכה לשימור ולשיקום מצערת ומבישה). 

'על מה הם דיברו בבית אנטון איוב כאשר הם לא רבו ביניהם?', שואלת שפירא. 'הערבים היו ארוכים, והתאורה לא אפשרה לקרוא, אז מן הסתם עסקו בחלומות העתיד' (עמ' 35). את החלומות היא משחזרת בעיקר ממכתביו רבי המעוף של דובנוב, ומוסיפה: 'יש להניח שבשיחות הערב בבית איוב היו מי שהעלו רעיונות מהפכניים כאלה, ודובנוב התפעם מהם' (עמ' 36). 

בית הביל"ויים (בית אנטון איוב), 2017 (ויקיפדיה)

דוגמה שנייה היא הטיפול המאופק באחת הפרשות הכאובות שנידונות בספר: הפיצול שהתהווה במשפחת חיסין. היה זה כאשר אבי המשפחה, חיים, יצא ב-1898 ללימודי רפואה בברן בירת שווייץ והותיר את אשתו וחמשת ילדיו באודסה. המשפחה הנטושה מצאה עצמה בסיטואציה משפילה שנמשכה כשבע שנים. הם נסמכו על שולחנם של קרובי משפחה אמידים והיו תלויים בקצבה שנאלצו ללכת ולקבל במעטפה מדי חודש. 

כיצד קיבלה פאני את הפרֵדה מבעלה, את הישארותה ברוסיה במשך שנים ארוכות, תלויה בנדיבות לב גיסה? בַּכתובים לא נזכר דבר, לא על הפרֵדה ולא על הפגישה מחדש. אין אנו יודעים דבר ... האם קיבלה פאני מבעלה מכתבי געגועים? האם כתבה לו? האם הוא בא לבקר אותה במשך שבע השנים הארוכות? ... חיסין זכר את השנים בברן בנוסטלגיה ובסיפוק. ספק אם גם פאני הרגישה אותו הדבר. אך אין אנו יודעים (עמ' 79-78). 

וזה המקום בו שפירא מדברת במפורש על הפוטנציאל הספרותי העשיר הגלום בסיפור שהיא מגוללת:

היה משהו מאוד 'רוסי', או לפחות משהו שהתאים למיתוס של רוסיה כפי שהופיע בספרות הרוסית וגם העברית נוסח 'רומן רוסי': הפרידות הארוכות של האוהבים, הנכונות להשלים עימן ולקבל אותן בהבנה, כיליון הנפש לקראת הפגישה המחודשת (עמ' 78). 

שלמה אבינרי הכתיר גם הוא את רשימת הביקורת היפה שלו על הספר בשם 'רומן רוסי' (הארץ, 17 בינואר 2020), וכתב: 'כל אחד מן השלושה עשוי להיות נושא מרתק לרומן'. 

לו ניחנתי ברצון ובכישרון, והייתי נענה לאתגר שהציגו שפירא ואבינרי, הייתי בוחר להציב במרכזו של רומן רוסי כזה לא את חיים חיסין, לא את יעקב שרתוק ולא את ולדימיר דובנוב, אלא את הדמות ששבתה את לבי יותר מכל: פאניה חיסין לבית פריזר (1920-1862). 

פאניה חיסין (ויקיפדיה)

שפירא מתארת בהשתאות את הנערות הספורות שנמנו עם חבורת ביל"ו, בבחינת פלא בתוך פלא:

כיצד נערה יהודייה הגונה נוסעת בגפה למזרח התיכון? כיצד התירו להן משפחותיהן לנסוע בתקופה שעדיין היה  מקובל בה שבני זוג לא נפגשים ביחידות קודם נישואיהם? הן היו פורצות דרך כמו המהפכניות הרוסיות (עמ' 30). 

אך במקרה זה, פאניה היא זו שמשכה אחריה את חיים חיסין לארץ ישראל, ולולא היא היה מן הסתם מהגר לארצות הברית. פאניה מופיעה ונעלמת חליפות בין דפי הספר. קולה הישיר נשמע רק בשולי מכתביו של בעלה, בהערות ובפריסות שלום קצרות שהיא שולחת לחבריו, אבל במקומות הספורים האלה מצטיירת דמות בעלת אומץ רוח, אופטימיות ואפילו הומור. 

בפברואר 1886, שיא החורף, היא כותבת מגדרה לדובנוב ומתנצלת על מיעוט כתיבתה: 'מתברר שאיני יושבת בחיבוק ידיים בראשון לציון כפי שנדמה לך אלא מתגוררת בקטרה עם יפים [חיים חיסין] בדירה של החמור-הפילוסוף הביל"ויי, כפי שמכנים אותו כאן' (עמ' 142). למה הכוונה? בני הזוג חיסין קיבלו למגוריהם פינה באורווה של חמור, כדי שיזכו כזוג למעט פרטיות. אותה אורווה – שלימים יכנוה בשם 'בור הביל"ויים' – לא הייתה אלא בור חפור באדמה, מחופה בסככה, שלא ממש חסם את מי הגשמים. לכן היא מביעה בהמשך את תקוותה 'כי מי הגשמים יפסיקו לרדת בקרוב, ובדירה שלנו יהיה חמים ונוח יותר' (שם), ואז תוכל לכתוב אליו מכתבים ארוכים. 

שחזור של בור הביל"ויים בגדרה (ויקיפדיה)

חייה של פאניה חיסין מצטיירים כמסכת בלתי נפסקת של ייסורים, שאותם נשאה בגבורה ובאצילות: החיים בבור האורווה בגדרה; מותה של בתה הבכורה בגיל שבועיים; מותה בגיל 26 של בתה השנייה יהודית, שעל מצבתה בבית הקברות הישן בתל אביב נרשם 'השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחיה'; החיים עם ילדיה באודסה, כשהיא מנותקת מבעלה במשך שבע שנים; הניתוק הנוסף ממשפחתה, כאשר לרוע מזלה יצאה לביקור ברוסיה ב-1914 ונתקעה שם חמש שנים מחמת המלחמה; שיבתה ארצה ב-1919 חולה ורצוצה באנייה רוסלן; ומותה בתל אביב, כעבור חודשים מספר, בגיל 58, מיד אחרי שהספיקה להשיא את בנותיה התאומות. 

מצבתה של פרידה (פאניה) חיסין (Gravez)

מעניין שהכתובת הפיוטית והמחורזת, החרותה על מצבתה של פאניה בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, חוזרת ומדגישה את השקט כתכונתה הבולטת ביותר: 'כְּרוֹב סִבְלָה – תֻּמַּת אמונתה. כנטל משאה – שקט אהבתה. כְּבוֹר לִבָּהּ – חֶסֶד דִּמְמָתָהּ'. שולמית לסקוב, בספרה הנהדר על הביל"ויים, ציינה שפאניה פריזר, הנערה המהפכנית שמשכה את חיסין לארץ ישראל, כאילו ויתרה על עצמיותה אחרי בואם ארצה והעמידה את עצמה כליל בצלו. אבל בצד אישיותו החמורה של בעלה, הייתה היא, באופיה הנוח ובמאור פניה, גורם מרכך. רבים ראו בה את הדמות המעולה יותר מן השניים ושמרו על קשרי ידידות אתה ולא עם בעלה (שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית, תשל"ט, עמ' 415).

יש כבר רומן אחד על העלייה הראשונה, שבמרכזו אישה מרשימה בשם פאניה. זו היא פאניה סילס, גיבורת גיא אוני של שולמית לפיד, ספר שראה אור ב-1982 ותרם לטיפוח המיתוס של העלייה הראשונה. אבל מרסיסי המידע שבידינו, פאניה חיסין האמיתית, הבשר ודם, מצטיירת כדמות מרשימה לא פחות, אם לא יותר, מן הגיבורה הבדויה של לפיד. 

פאניה חיסין ואבשלום פיינברג, יפו, ראשית המאה העשרים (ישראל נגלית לעין)

זהו רק שמץ מן העושר הצפון בספר צומת ביל"ו על שני חלקיו: תיעוד היסטורי עשיר, סיפור עלילה סוחף, דרמה פסיכולוגית ואידאולוגית, דמויות הנחרתות בזיכרון וחפירה מעמיקה אל סבך השורשים של ההוויה שכולנו תוצריה.

______________________ 

הרחבת דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר (מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל אביב, 25 בפברואר 2020)

בעלי התוספות

חיים פילון מקרית טבעון, נכדה של פאניה חיסין, שלח לי את דבריו של יוסף קלוזנר בספרו דרכי לקראת התחיה והגאולה, מסדה, תש"ו, עמ' 182. קלוזנר מספר על התרשמותו ממנה כאשר היו שניהם על סיפונה של האונייה 'רוסלאן':

פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

א. גרשון שלום

זה השלט שמקדם את פניהם של הבאים לגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב.

צילום: גיא מירון

מילא העברית המקושקשת ('על רקע שלהי המאה ה-19') והמליצות הנבובות ('התפרצות וולקנית של גניוס יהודי יוצר ... ייסודה של הגימנסיה היה כאבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת'. לא פחות!), לפחות תדעו על מה אתם מדברים.



גרשון שלום, גרשם שלום – מה כבר ההבדל?

ובכלל, גרשם שלום נולד בסוף 1897, ועם כל הכבוד לו – לקשור אותו ל'התפרצות הוולקנית' שאירעה במפנה המאות 20-19 זה הבל גמור.

ב. גינה לי, גינה לי: אחת לצמח, אחת לחיסין

ועוד מתל אביב. כתבה לי יעל בר:

האגף לשיפור פני העיר (שפ"ע) בעיריית תל אביב לא שיפר פה הרבה. לא החליטו אם המקום גן או גינה ועל שם מי הוא נקרא. לא מגיעה גינה נפרדת (או גן) לכל אחד מהאישים הללו? 

נחום צמח (1939-1887) לא שבע נחת מחבריו בתיאטרון 'הבימה', שהתכחשו לפועלו כמייסד התיאטרון. רק אחרי מותו סלחו לו... חיים חיסין (1932-1865) הגיע לארץ עם קבוצת הביל"ויים ולימים נמנה עם מייסדי תל אביב והיה רופא רב פעלים.

על השילוט המחופף של אגף שפ"ע בתל אביב כבר עמדנו ברשימה קודמת, שעסקה בגינה אחרת: גינת דבורה בארון, שגם היא נמסרה לדמות אחרת (אמנם פיקטיבית).

ג. שירת הסטיקר

בכניסה לקמפוס הר הצופים, של האוניברסיטה העברית בירושלים יש שילוט שלא היה עובר בחיים את מפתן החוג לאנגלית.

סטיקר, כלומר דִִּבְקִית, כותבים כך: Sticker

צילום: הלל אסף

ואם בשגיאות כתיב עסקינן, הנה משהו מהשכונה הירושלמית שלי.

רחוב ראובן, ירושלים (צילום: דוד אסף)