וועלטשפּיגל: 'העולם הזה' ביידיש

מאת רמי נוידרפר 

ב-25 בפברואר 1954 התפרסמה בשבועון העולם הזה מודעה שצדה את עיני ונראתה כתחילתה של בדיחה:

בהיותי חובב מושבע של עיתונות יהודית היסטורית, שגם משמשת עבורי כלי מרכזי במחקר, הופתעתי להיווכח שהיה בכלל פרסום כזה. מי היה מאמין? העולם הזה ביידיש! בחיפוש מהיר באינטרנט לא הצלחתי למצוא כמעט מאומה על השבועון וועלטשפּיגל (ראי עולם), ששמו העברי היה 'העולם החדש'. הרשימה שלפניכם היא כנראה הפעם הראשונה שבה דנים בעיתון זה.

על פי קטלוג הספרייה הלאומית העיתון אכן ראה אור והתמיד בהופעתו קצת פחות משנה (היו כנראה גם מהדורות באנגלית ובספרדית, אך עליהן בפעם אחרת). בספרייה שמור כרך מצהיב של העיתון וכשדפדפתי בו הייתה לי תחושה שעין קורא כמעט ולא שזפתו מעולם. כרך דומה נמצא גם בספריית ייוו"א בניו יורק, וגיליון אחד שמור למעצבה בארכיון הציוני. יותר לא מצאתי. אספנים פרטיים (כמו חיים חצב מטבריה, שסרק עבורי את הגיליון שברשותו) מחזיקים בוודאי עותקים נוספים. 

למטה מימין נדפס הלוגו של העיתון: 'אָן מורא, אָן חניפה' (בלי מורא ובלי חנופה)

קשה להגזים בחשיבותו של השבועון העולם הזה, שראה אור בין השנים 1993-1937. העיתון, ששמו המקורי היה תשע בערב (רק ב-1946 שונה השם להעולם הזה), נערך על ידי העיתונאי הוותיק אורי קיסרי והתרכז בעולם הבידור והבמה הקלה. תפוצתו הייתה דלה, במיוחד על רקע מוראות השואה ומלחמת העצמאות. בשנת 1950 רכש אותו החייל המשוחרר (ולימים חבר הכנסת) אורי אבנרי ושותפו שלום כהן, ומכאן ואילך צבר העולם הזה השפעה רבה ושינה את פניה של העיתונות הישראלית ושל הפוליטיקה הישראלית, לטוב ולרע. אבנרי ואנשיו יצרו עיתון תוסס וסנסציוני, שנאבק בשחיתות פוליטית, בכפייה דתית ובמה שכונה 'מנגנון החושך': שלטון מפא"י והכוחנות של דוד בן-גוריון ושירותי הביטחון, במיוחד השב"כ (שנקרא אז 'שין-בית'). אבנרי ועיתונו נתפסו כאיום על הממסד הישראלי, הפוליטי והבטחוני, עד כדי כך שבשנת 1956 מימן הש"ב שבועון מתחרה בשם רימון, שעוצב בדיוק כמו העולם הזה ותפקידו העיקרי היה להילחם באבנרי ולהכפיש את עיתונו. 

אבנרי וכהן לא היססו להקנות לעיתון אופי רכילותי 'צהוב'. השער האחורי הוקדש בדרך כלל לסנסציה בעלת אופי ארוטי ולצילומים של נשים חשופות, ובעיתון עצמו הוקדש מקום לרכילות על אנשי הבוהמה התל-אביבית, על חיי הלילה, המסעדות ו'החיים הטובים'.

הציבור התייחס לעיתון באמביוולנטיות: הדתיים תיעבו אותו (בתנועת הנוער 'בני עקיבא' – כך סיפר לי דוד אסף עורך הבלוג – שרו את השיר: 'מי שקורא את העולם הזה, אין לו חלק בעולם הבא, ומי שקורא את העיתון זרעים [כתב העת של 'בני עקיבא'] יש לו בעולם הבא שני חלקים'). בבית הציוני-כללי שלי, גינה אבי בחריפות את העיתון, אך לא התאפק, רכש אותו בסתר והחביאו במגירה כדי שילדיו לא יראו אותו (הוא כמובן טעה).

לאחרונה עלה למרשתת אתר ובו סרוקים (סריקה מקצועית לעילא!) כל גיליונות השבועון מאז שנת 1950 ועד 1989. אוצר בלום של מידע ונוסטלגיה שמספק למכורים עשרות שעות של עונג שבת ועונג יום חול.

אורי אבנרי מפגין בירושלים נגד חוק איסור לשון הרע [1965?] (אורי אבנרי)

מה הביא את אבנרי ליוזמה כל כך מוזרה של הוצאת עיתון ביידיש? 

על כך ענה מאמר המערכת, שהתפרסם בגיליון הראשון של וועלטשפּיגל, ב-25 בפברואר 1954. על המאמר חתם העורך הראשי יעקב לוטן, דמות צבעונית שנשכחה בחלוף השנים ואליה נגיע בהמשך.

'ליבער לעזער' (קורא יקר), פנה לוטן לקוראיו, בדיוק בדרך שבה נהג אורי אבנרי לפתוח את מאמרי המערכת שלו במשך עשרות שנים. בהמשך טען לוטן כי העולם הזה הוא העיתון היחידי שמייצג באמת את כל שכבות הציבור. הוא מודע לבעיות הרבות שיש לעיתון האֵם בעברית, במיוחד משום שמכתבי קוראים שמתפרסמים בו אינם מייצגים את ציבור דוברי היידיש בישראל. הוא הבטיח לקוראי העיתון החדש כי תגובותיהם תתפרסמנה 'אָן מורא, אָן חניפֿה', כלומר בלי מורא ובלי חנופה, ברוח המוטו המיתולוגי של אורי אבנרי 'בלי מורא ובלי משוא פנים'.

בשלב זה, כתב לוטן, מערכת העיתון ביידיש זהה למערכת העברית (חוץ מהעורך הראשי), אולם בהמשך יתמקד העיתון ביידיש בעולים חדשים שאינם דוברים עדיין עברית וגם בקוראים מחוץ לישראל. כמו כן, הכוונה היא להגדיל בהמשך את מספר חברי המערכת של המהדורה ביידיש. וכך, ברשימת חברי המערכת ביידיש אנו מוצאים לצד אורי אבנרי גם את שותפו שלום כהן ואת אורי דן (שניהם ממוצא תימני), את אורי סלע ואת סילבי קשת.

בעוד אורי אבנרי היה מזוהה כאיש שמאל, ולימים אפילו שמאל קיצוני, לוטן היה איש ימין מובהק, ואפילו ימין קיצוני. עד כמה היה קיצוני? זאת ניתן ללמוד מפרשת הניסיון לפוצץ את בניין משרד החוץ בקרייה בתל אביב, ב-5 באוקטובר 1952. במרתף משרד החוץ נעצר אז צעיר, ניצול שואה, שנשא בכליו מטען חבלה רב עוצמה. שמו היה דב שילנסקי, לימים מראשי הליכוד ויושב ראש הכנסת. לוטן, שנחשד שהיה מפקדה של הקבוצה שיזמה חבלה זו, נעצר גם הוא ל-15 יום.

העולם הזה, 16 באוקטובר 1952, עמוד 5  

ביולי 1955 נחקר לוטן בחשד שהיה מעורב בהנחת מטען נפץ בביתו של ישראל רוקח, שר הפנים וראש עיריית תל אביב לשעבר, אך הוא שוחרר לאחר שסיפק אליבי.

מעריב, 24 ביולי 1955

מי היה אותו יעקב לוטן, שעשה שימוש גם בשמות יעקב הבל ודן נמרוד?

לוטן (2002-1923), או בשם הולדתו יעקב הבל, נולד למשפחה חסידית אמידה בפולין. בגיל 13 ברח מהבית, עלה לארץ ישראל והצטרף לפלוגת גיוס של בית"ר בראש פינה ובבאר יעקב. בהמשך היה פעיל באצ"ל. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא הבריטי אבל בנובמבר 1943, לאחר שנוכח בהתנהגותם המחפירה של הבריטים בשעת חיפוש נשק בלתי חוקי בקיבוץ רמת הכובש, החליט לערוק. הוא נתפס, נשפט ונדון לתקופת מאסר קצרה. לאחר סיום המלחמה נסע לוטן לאירופה בשליחות אצ"ל. הוא שימש נציג אצ"ל בגרמניה ופעל לרכישתה ושילוחה של הספינה 'אלטלנה' (הוא חזר לארץ יום אחרי שזו הוטבעה). לוטן התגייס לצה"ל ואף הספיק להילחם בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. לאחר שחרורו החל לעבוד בחברת 'אבן וסיד' (שהייתה חלק מ'סולל בונה' ההסתדרותית), אולם התפטר משום שתכנן לנסוע לארצות הברית וללמוד שם. נסיעה זו השתבשה לאחר שלוטן נחשד במשלוח פצצה לקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר. 

בכל אותו הזמן שימש לוטן גם כעיתונאי בכיר בעיתון חירות, שם היה לו מדור קבוע בשם 'זכור את אשר עשה לך עמלק', בו הטיף נגד השילומים ונגד כל פיוס עם גרמניה. כך למשל, ב-6 בינואר 1952, בשבוע שבו נדרשו חברי הכנסת להצביע בסוגיית קבלת השילומים מגרמניה, כתב לוטן מאמר ובו השתמש בלשון קיצונית. את חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהיו ברובם יוצאי גרמניה, הוא כינה 'פולקסדויטשה' (כינוי שהנאצים השתמשו בו להגדרת גרמנים אתנים), לא פחות.

לוטן היה קרוב לוודאי קיצוני מדי אפילו בשביל ראשי תנועת חרות. הוא הצטרף למערכת העיתון סולם, שערך ישראל אלדד (שייב), ובו פרסם כתבות חריפות אף יותר. לשיא קיצוניותו הגיע ברשימה שכותרתה הייתה 'למה ובעד כמה נמכרה תנועת ה"חרות" לד"ר גולדמן', ובה מתח ביקורת על מפלגת חרות שהצטרפה ל'קונגרס היהודי העולמי' בראשותו של נחום גולדמן, שנודע כמתון בהשקפותיו המדיניות. מאמר זה התפרסם בסולם, ב-17 בינואר 1954, ימים ספורים לפני שהחל לוטן לעבוד כעורך מהדורת היידיש של העולם הזה.

התשובה לשאלה כיצד התמנה איש ימין קיצוני כל כך לתפקיד בכיר בהעולם הזה היא פשוטה: באותם ימים לא נחשב עיתון זה לביטאון שמאל אלא לעיתון אנטי-ממסדי. הממסד זוהה עם מפא"י של בן-גוריון ועם שירותי הביטחון, שהואשמו כמי שפועלים בשירותה של מפלגת השלטון.

אבל עמדותיו של לוטן היו מורכבות יותר, ולפעמים סותרות. כך למשל, במאמר מערכת שפרסם בוועלטשפּיגל ב-29 באפריל 1954 הוא טען כי רק בן-גוריון יכול להנהיג את העם ולהציל את ישראל מהסכנה הביטחונית האורבת לה. אמנם, לשם כך עליו לנטוש את מפלגתו הסוציאליסטית מפא"י, מאחר ומספרם של חסידיו מחוץ למפא"י רב יותר מאשר במפא"י עצמה. מאמר זה זכה לגינויים מימין ומשמאל: הן בעיתון הימני חרות (ב-19 במאי, בחתימת מ' בן-עמי), הן בביטאון מפא"י דבר (ב-2 ביוני 1954, בחתימת י' בן עדי).

איך התגלגל לוטן לזרועותיו של אורי אבנרי? אפשר לשער שה'שדכן' היה עורך הדין שמואל תמיר, שבשנת 1954 ייצג את מלכיאל גרינוולד במשפט בינו לבין ישראל קסטנר. גרינוולד, שהאשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים ולפיכך נתבע למשפט דיבה על ידי קסטנר, תפס מקום של כבוד בהעולם הזה של אותם ימים, שכן נתפס כמי שנלחם בממשלת בן-גוריון. תמיר היה גם פרקליטו של לוטן, לפרק זמן קצר, בפרשת הנחת הפצצה המשרד החוץ.

נחזור לעיתון עצמו ונעיין בתכניו.

ככלל, המהדורה ביידיש הייתה זהה למהדורה העברית. המאמרים פשוט תורגמו ליידיש. אלא שמטבע הדברים, המהדורה ביידיש כללה את התכנים (כולל עמוד השער) של הגיליון העברי מן השבוע הקודם...

בגרסה ביידיש היו פחות דפים (12 עמודים, לעומת 20 במהדורה העברית), וגם המחיר היה בהתאם (220 פרוטות לעיתון ביידיש, לעומת 300 לעיתון בעברית). גם התמונות היו זהות בשתי המהדורות, אך כיוון שהתכנים ביידיש התפרסמו שבוע מאוחר יותר נוצרו לעיתים עיוותים. כך לדוגמה, דיוקנו של יגאל אלון הופיע על שתי המהדורות שראו אור ב-25 במארס, אולם התכנים של המהדורה ביידיש תאמו את הגיליון העברי שהופיע שבוע קודם. הכתבה על יגאל אלון לא נכללה בהן והתמונה הייתה בלתי מובנת.  

נבחן אפוא גיליון אופייני של וועלטשפיגל, הוא הגיליון שתמונתו המיותמת של יגאל אלון נדפסה בשערו.

בדף השער נזכרים הנושאים הבאים: 

• הרצח הנורא בדרך לאילת, כשהכוונה היא לטבח במעלה עקרבים (17 במארס 1954), שבו נרצחו 12 נוסעים באוטובוס אגד שעשה דרכו לתל אביב.

• איך ציירתי את סטאלין, מאת יחיאל בשן.

• ריאיון מיוחד עם ד"ר יוסף אשרמן, מנהל מחלקת נשים בבית החולים הדסה בתל אביב, על הפלות מלאכותיות.
• במרדף אחרי כלה.

ובתוך הגיליון, בין השאר: 

• מכתבים למערכת: הקוראים חיים גרוסמן ויחיאל צוקרמן מיפו, וכן מנשה שטולמן מנתניה, מביעים את שמחתם על הופעת השבועון ביידיש ומקשרים בינו לבין עיתוני היידיש הגדולים שהופיעו בפולין לפני המלחמה; הקורא שמעון שיפמן מירושלים, מספר שאינו מסוגל למצוא עבודה והוא חי בקושי על קצבה סוציאלית; הקורא מ"י, פקיד ממשלה מבני ברק, מתלונן על שחיתות וביורוקרטיה ועל קנס שקיבל כאשר ניסה לקבל רישיון להחזקת מקלט רדיו.

• חיפשתי כלה: כתב העיתון התחזה לרווק צעיר המחפש שידוך. תחקיר מעמיק ומרתק על שוק השידוכים. 

חיפשתי כלה

• חדשות חוץ: כתבה על פורפיריו רובירוזה, דיפלומט ונער שעשועים מהרפובליקה הדומיניקנית, שהיה כנראה גם רוצח שכיר בשירות הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

• כתבה ‏על הסרט הצרפתי 'משחקים אסורים'.

• ידיעה על צייר רחוב בחיפה שלא הצליח למכור תמונות של מלאכים. בייאושו הסיר את הכנפיים מן המלאכים, הלבישם בבגדי חאקי ומכר את התמונות לתיירים כתמונות של חיילי צה"ל. ידיעה אחרת מספרת על סוחר תמונות לונדוני שאולץ להסיר מחלון הראווה ציור של אישה בעירום, שכן פניה היו דומות לפני המלכה אליזבת. 

• כתב העיתון יחיאל בשן, יליד פולין, שהוגלה על ידי שלטונות ברית המועצות, מספר על החיים בגולאג. ככל שביררתי כתבה מרתקת זו הופיעה רק במהדורה ביידיש. 

ציירתי את סטאלין

• העולם היהודי: כתבה על דייויד שיין, איש עסקים יהודי עשיר, שגויס לצבא ארצות הברית והפך לדמות שנואה בשל קשריו עם עורך הדין רוי כהן (שהתפרסם לשמצה בסיוע הפעיל שהגיש לסנאטור ג'וזף מקארתי). 

• כתבה פוליטית על ראשי הקיבוץ המאוחד.

• ריאיון מיוחד: תחקיר על הפלות מלאכותיות ושיחה עם הגינקולוג ד"ר יוסף אשרמן. בישראל של 1954 זה היה נושא נועז ביותר. 

• חידון רגליים: הקוראים התבקשו לצפות בתשע תמונות של רגלי נשים ולנחש מה עושה האישה המחוברת לרגליים הללו: האם היא עוברת טיפול במכון ליופי, התעוררה משנתה, מודדת שמלה, או נבדקת על ידי הרופא. נזכיר שוב כי השנה היא 1954 – לפני שבעים שנה – ואף אחד לא שמע אז על 'החפצה'. 

חידון הרגליים

וועלטשפּיגל החזיק מעמד פחות משנה. בסך הכל יצאו 12 גיליונות. למיטב ידיעתי אוסף שלם נמצא רק בספרייה הלאומית בירושלים. 

מדוע הפסיק העיתון לצאת? ממרחק הזמן אין בידינו תשובה ודאית, אך גם לא קשה לשער. אפשר להניח שתקוותם של עורכי העיתון למספר מנויים גדול בארץ, ובעיקר בחו"ל, נכזבה. בכל גיליונות העיתון לא נדפסו מודעות פרסום וברור שעיתונים לא יכולים להתקיים לאורך זמן ללא הכנסות ממודעות. בעלי עסקים וחברות גדולות במדינת ישראל הצעירה לא התלהבו לפרסם מודעות ביידיש, וכנראה שגם מספר המנויים היה קטן.

מה עלה בגורלו של יעקב לוטן? לאחר שהעיתון ביידיש נסגר הוא עבד במשך תקופה קצרה בעיתון הבוקר, שהיה מזוהה עם 'הציונים הכלליים' (מפלגת ימין מתונה שייצגה את האינטרסים של בעלי הבתים והתעשיינים). ב-1956 הוא היגר לקנדה, גר במונטריאול ועשה שימוש בשם העברי למהדרין 'דן נמרוד'. בקנדה עבד לוטן כמורה וכמו"ל בנושאים יהודיים וישראליים. לאחר 'המהפך' ועליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 חזר לוטן למלאכת הכתיבה ועסק באינטנסיביות בתעמולה פרו-ישראלית מנקודת מבט ימנית קיצונית. אחד מספריו, שנדפס בשנת 1984, נקרא: Peace Now: Blueprint for National Suicide, ובעברית: שלום עכשיו: מרשם להתאבדות לאומית, ואין כאן מה להוסיף... ממרחקים, בשבתו במונטריאול, ידע הפטריוט לוטן-נמרוד להגן על מאיר כהנא ולהטיף מוסר ל'תבוסתנים' שנשארו בישראל (עוד על האיש והגותו ראו מרדכי ניסן, 'דן נמרוד [2002-1923]: ציוני לכל החיים', נתיב, 3 [2002] עמ' 103-102).

וועלטשפּיגל, כמו גם אביו מולידו העולם הזה, נמצאים מזמן בעולם הבא, אך האפיזודה קצרת הימים של העיתון ביידיש, וגלגוליו של עורכו הראשי ראויים למחקר נוסף.

מחדל יום כיפור של ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל

מאת רמי נוידרפר

לאחר מותו של אורי אבנרי הועלו למרשתת כל גיליונות השבועון העולם הזה בתקופה שבה אבנרי היה העורך הראשי של העיתון (יחד עם שותפו וסגנו שלום כהן). כל הגיליונות שבין השנים 1989-1950 סרוקים באיכות גבוהה וזמינים לקריאה, להורדה ולחיפוש. זהו אוצר בלתי רגיל להיסטוריונים, לחוקרי התרבות הישראלית, לבני אותו הדור ולחובבי נוסטלגיה. האנשים האנונימיים, שעשו את מלאכת הקודש הזו שלא על מנת לקבל פרס, ראויים לכל שבח ותודה. מנקודת המבט שלי הם זכו לא רק ב'עולם הזה' אלא גם בעולם הבא...

העולם הזה של אורי אבנרי התמקד בשלושה תחומים: חדשות שוטפות ומלחמה בלתי מתפשרת בממשלות ישראל, מימי מפא"י והמערך ועד הליכוד; רכילות על מפורסמים ומפורסמות בחברה הישראלית (בעיתון היה מדור פופולרי שנקרא 'רחל מרחלת על כל העולם'); פורנו 'רך', בעיקר בשער האחורי הסנסציוני. אחרי 1967 נשא העיתון בגאון את דגל המאבק בכיבוש וקידם את חזון הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. 

כל מי שיעיין במאות גיליונות העיתון שנסרקו ונמצאים באתר יחוש בשינויים האדירים שעברה החברה הישראלית מימי הצנע של שנות החמישים ועד ימי הנהנתנות שאפיינו את תקופת האינפלציה האדירה של שנות השמונים המוקדמות.

אורי אבנרי, 1965 (צילוםף משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

בין שאר האוצרות שמזומנים לחובבי הז'אנר נמצאים גם מאות פרקים של המדור הסאטירי האהוב 'ZOO הארץ'.  

מדור זה, אביו מולידו של 'ניקוי ראש', הופיע בין השנים 1976-1973, ולימים שימש דגם לאין ספור מופעי הומור וסאטירות פוליטיות. מייסדו ועורכו הראשון, הפיקטיבי כמובן, היה הדוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל. דמותו של אותו זוארץ, עיתונאי קשיש ונרגן, ציוני ימני, שכתיבתו ספוגה בססמאות חסרות שחר ובקלישאות נבובות, התבססה על דמותו של דוקטור הרצל רוזנבלום, עורך העיתון ידיעות אחרונות (בפועל, למרות תוארו, רוזנבלום לא היה העורך אלא רק כותב מאמרי המערכת). 

ד"ר הרצל רוזנבלום, 1977 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

את המדור הסאטירי 'ערכו בפועל' 'ממשיכי דרכו יבדל"א' של הדוקטור: ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון (הם כינו את עצמם בשם סחב"ק). לימים עזב ב. מיכאל את המדור. זו הייתה סאטירה שמאלנית, עוקצנית ושוחטת פרות קדושות, שבמובנים רבים המשיכה את הקו הסאטירי שהתוו עמודי הסאטירה בעיתון ידיעות אחרונות, שכונו 'פַתַחלֶנד', ובהם השתתפו עמוס קינן, חיים חפר, בועז עברון ואחרים, ועם מחזותיו של חנוך לוין. ובנוסף היו גם בדיחות 'גסות', שלא ממש התאימו לטעמם השמרני של בני הדור.

בשנת 1975 ראה מבחר מן המדורים הללו בספר שהיה לרב-מכר וראה אור בשתי מהדורות נוספות – ZOO ארץ ZOO?, בתוספת איורים וקריקטורות של דודו גבע ודיק קודור.

ב-2 ביוני 1976 הופיעה בעיתון העולם הזה ידיעה קצרה שבישרה כי 'דוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל לקה בהתקף של עייפות וביקש לצאת לחופשה. לפיכך לא יופיע המדור במשך שבועות אחדים'. כך הודיעו העורכים על סופו של המדור הסאטירי האהוד.

בגיליון שראה אור ב-3 באוקטובר 1973, שבוע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, קרה לעורכי המדור הסאטירי מקרה מביך, שכמובן לא יכלו לחזותו מראש. 

תחת הכותרת 'מה תקרא ביום ראשון הבא בעיתונים', הופיעה רשימה של ידיעות סתמיות וטיפשיות על אירועים חסרי חשיבות שהתרחשו כביכול ביום הכיפורים תשל"ד וחזרו על עצמן מדי שנה: 'מעגלי חוגגים ליד הכותל',  'תנועה מעטה בכבישים', 'נרגמו מכוניות בבני ברק' ומגן דוד אדום טיפל בעשרות מקרי התעלפות. 

אמנם, בעמוד המקביל התפרסמה קריקטורה חריפה, שכותרתה 'הזמן פועל לטובתנו', שחזתה אסון מתקרב מאחורי הססמאות היהירות והשאננות של מנהיגי המדינה. אולם אין ספק שאיש מעורכי המדור, כמו כל אזרחי ישראל באותה עת, לא העלה בדעתו את המלחמה שתתחיל בתוך כמה ימים.

ואכן, כותרות העיתונים של 'יום ראשון הבא' היו כמובן שונות לחלוטין מן הצפוי. מדינת ישראל מצאה את עצמה בפתחה של מלחמה נוראה, ששינתה את ההיסטוריה שלה ושלנו. 

גם שער העולם הזה באותו יום ראשון היה אחר לגמרי. העיתון הופיע במהדורה קצרה (8 עמודים), ואין צריך לומר שהמדור הסאטירי יצא לחופשה של כמה שבועות.

זמן לא רב אחר כך כבר החלו בכל העיתונים לעשות שימוש במילה 'המחדל' שנכנסה מאז לשפתנו. עורכי המדור הציעו את 'אלבום שירי המחדל' (3 בינואר 1974).

כעבור שנה, בגיליון יום הכיפורים שהתפרסם ב-23 בספטמבר 1974, ניסו עורכי המדור הסאטירי לתקן במידה מסוימת את 'המחדל' של השנה הקודמת. המדור הציג בפני הקורא שתי אפשריות 'את זה או את זה תקרא ביום שישי בעיתונים'. מצד ימין נדפסו התחזיות הטיפשיות של 1973, ומצד שמאל תחזיות למלחמה חדשה – 'קרבות עזים בגולן, בבקעה ובמרחב סיני'. מצד ימין 'מעגלי חוגגים ליד הכותל', ומשמאל 'מעגלי מקוננים'; מצד ימין 'תנועה מעטה בכבישים', ומשמאל 'תנועת שריון בכבישים'; מצד ימין 'נרגמו מכוניות בבני ברק', ומשמאל 'אש מרגמות בבני ברק', וכדומה.

באותו גיליון הופיעה גם 'תחרות' היתולית לילדים: מי שיכתוב שיר, סיפור, ציור או בדיחה, שתנציח באופן חד וממצא (כך!) את ניצחון ישראל, הוא הוא יהיה מרים המורל של 'ZOO הארץ'. בין הפותרים נכונה יוגרלו צווי גיוס...

גמר חתימה טובה לכל קוראי הבלוג.

און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

הבית הראשון של 'שועלי שמשון' בכתב ידו של מרדכי זעירא

ברשימה הקודמת עסקנו בהיבטים שונים הקשורים לדמותו של שמשון הגיבור, ועתה הגיעה השעה לבחון את רישומו על תולדות הזמר העברי. רשימה זו תוקדש לשני שירים מימי מלחמת העצמאות, וכיוון שגם השבוע נמצאים חיילינו בדרום, מול רצועת עזה, הרי שאפשר לומר, במידה רבה של צער, 'בימים ההם בזמן הזה'...

א. שיר השועלים

השיר העברי המפורסם ביותר הקשור בשמשון והוא ככל הנראה 'שיר השועלים', המוכר יותר בשם 'שועלי שמשון'. מילות השיר הן פרי עטו של אורי אבנרי, ואת הצלילים הלחין מרדכי זעירא.

אורי אבנרי בימי הקרב על נגבה – 1948 (מתוך האתר של 'גוש שלום')

אבנרי (יליד 1923), חבר כנסת לשעבר, איש השמאל הרדיקלי, פעיל שלום ותיק ועיתונאי עתיר זכויות ('העולם הזה'), הוא האחרון שהיינו יכולים לחשוב עליו כמי שיכתוב שיר מלא עזוז ורוח לחימה באויב המצרי ('שיר המוות לחיל הפולשים'). אבל עובדה. אבנרי, שהיה אז חייל בפלוגת הסיור של חטיבת גבעתי שכונתה 'שועלי שמשון', ואף נפצע במהלך הקרבות, כתב את השיר, לעדותו, בבת אחת, לאור פנסי הג'יפ, כאשר המלחין מרדכי זעירא ביקר ביחידתו, ב-1 באוגוסט 1948. על פי האגדה גם זעירא הלחין את השיר באותו הלילה, כאשר נסע בג'יפ בדרכו חזרה לעורף. קפיצות הג'יפ נשמעות היטב בצלילים...

מרדכי זעירא ופסנתרו, 1952

השיר של אבנרי נדפס לראשונה ב-14 בספטמבר 1948, בעיצומם של הקרבות, בעלון הצבאי 'הגדוד', ביטאון גדוד 54 של חטיבת גבעתי:

מקור: ישראל רוזנסון, 'במבצע', 'במשלט', 'במבצר': על ביטאוני יחידות צה"ל בתש"ח-תש"ט, כרמל, 2016, עמ' 56

ואלה המילים מתוך 'זמרשת':

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה עַל הַגִּ'יפּ הַדּוֹהֵר

וּבוֹקֵעַ הַשִּׁיר מִן הַלֵּב,
וְהַשְּׁבִיל בְּדַרְכָּם מְרַקֵּד וּמְזַמֵּר,
זֶה הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל הָאוֹיֵב.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן
שׁוּב פָּשְׁטוּ בַּמֶּרְחָב
וְנוֹשְׂאִים הַשַּׁלְהֶבֶת בַּלֵּיל,
מֵעַזָּה וְעַד גַּת
שׁוּב נָטוּשׁ זֶה הַקְּרָב
לְחֵרוּת יִשְׂרָאֵל.

הֶאֱזִינוּ מִצְרִים לְשִׁירוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן,
הוּא בִּשֵּׂר אֶת הַקֵּץ לַפְּלִשְׁתִּים,
הֶאֱזִינוּ הֵיטֵב לַמִּקְלָע, לָרִמּוֹן,
שִׁיר הַמָּוֶת לְחֵיל הַפּוֹלְשִׁים.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה אֶל הַקְּרָב הַגּוֹעֵשׁ,
מְזַמְזֶמֶת בַּלָּאט הַמְּכוֹנָה.
חָדָש הַמִּקְלָע הַיּוֹרֵק אֶת הָאֵשׁ,
אַךְ הָאֵשׁ יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

הראשונים ששרו את השיר, כבר בתש"ח, היו חברי להקת ה'חישטרון' – להקת החי"ש, חיל השדה של ההגנה ולימים חטיבת 'גבעתי' – אך לא שרדה הקלטה שלהם. כך כתב המבקר ה' רחלי בעיתון 'חרות', כאשר התפרקה הלהקה בראשית 1949:

חרות, 25 בפברואר 1949

השיר עבר אפוא לידיים אחרות וזוהה בעיקר עם שושנה דמארי:

הנה עוד כמה ביצועים של השיר.

בהקלטה שלפנינו שנעשתה באולפני קול ישראל בספטמבר 1952, שר זמר הבריטון דן טודור. טודור היה זמר אופרה בבוקרשט שעלה לארץ בשנת 1951 ובזמן ההקלטות ידע עברית רק בקושי. מה עלה מאז בגורלו של טודור אינני יודע.

מרדכי זעירא ופסנתרו. מימין: שרה יערי ומשמאל: דן טודור (באדיבות יובל זעירא)

וכאן עיבוד תזמורתי נהדר של משה וילנסקי, שכנראה חשב על תזמורת צה"ל...



ולסיום, הקלטה נדירה של שמעון ישראלי:



על נסיבות חיבור השיר סיפר אורי אבנרי בספרו 'בשדות פלשת 1948 – יומן קרבי', שנדפס לראשונה ב-1949. אבנרי כתב את הדברים ביומנו ב-31 ביולי 1948, כאשר הוא וחבריו שהו בכפר הערבי ג'אלדיה, ששרידיו נמצאים היום מצפון למושב ניר בנים:

ובהמשך העיר אבנרי:

אורי אבנרי, בשדות פלשת 1948, זמורה-ביתן 1990, עמ' 186-185

על הלחנת השיר בידי זעירא סיפרה לימים (1976) אשתו, שרה (מובא בזמרשת):

זעירא היה בין הראשונים שהיו עורכים ערבי שירה. לא היה אז רדיו ובוודאי לא טלוויזיה, והיה צריך איכשהו להעביר את השיר. אז הוא היה מסתובב בין קיבוץ לקיבוץ, מחנה למחנה. והנה ערב אחד הוא נקלע לדרום, שם ישבו שועלי שמשון. זה היה לא רחוק מהגבול, לא רחוק מעזה. ומישהו הרצה, סיפר משהו, ואח"כ היה צריך זעירא ללמד שירה בציבור. התאורה היחידה שהיתה היא פנסי הג'יפ. והנה זעירא מרגיש שמישהו דוחף לו פתק, ולאור פנסי הג'יפ הוא קורא את מילות השיר "שועלי שמשון". ומי דחף לו את הפתק? אורי אבנרי, העורך של "העולם הזה". אז הוא עוד היה בעולם הזה...  השיר הזה מופיע גם בספר "בשדות פלשת 1948" של אבנרי ושם מתואר איך הם נסעו חזרה הביתה בג'יפ בדרך לא דרך, והג'יפ מקפץ... אבנרי אז כתב 'מוות לכובשים' ומה הוא שר עכשיו? הרי אתם יודעים בוודאי.

בעיזבונו של זעירא נמצא השיר בכתב ידו (ותודה לבנו יובל זעירא על עזרתו), ויש בו כמה שינויי נוסח מעניינים, למשל 'שיר המוות לכל הפולשים' במקום 'חיל הפולשים'. 

אגב, את המילים 'שיר המוות לחיל הפולשים' לא המציא אבנרי מדעתו. הדף הקרבי שפרסם מטה חטיבת גבעתי ב-14 ביולי 1948, לאחר כיבוש גבעה 105 שצרה על קיבוץ נגבה, נפתח במילים 'מוות לפולשים' (בשדות פלשת, עמ' 141-140 הועתק נוסח הדף). קצין התרבות (ה'פוליטרוק') של חטיבת 'גבעתי' היה המשורר והפרטיזן לשעבר אבא קובנר, ואפשר להניח שהוא שהגה זאת.

זאת ועוד, 'מוות לפולש' היה שמו הרשמי של המבצע שיזם צה"ל בלילה שבין 18/17 ביולי, לפני תחילתה של ההפוגה השנייה, על מנת לפרוץ את הדרך לנגב ולסלק את הצבא המצרי מאזורי כאוכבה וחוליקאת. המבצע עצמו נכשל ומטרותיו לא הושגו (עד 'מבצע יואב').

על הקרב שנערך במשלט 105 – הוא הקרב שהעניק ל'שועלי שמשון' את שמם – אפשר לקרוא בבלוג של משה הרפז, ומשם לקוחה גם התמונה הבאה:

במרוצת השנים הוזנחה גבעה זו, שעליה נשפך דם רב כל כך. המקום שימש מחצבה שגם היא ניטשה. היום נמצאת הגבעה בסמוך לכביש הכניסה לקיבוץ נגבה.

בשנת 2002 הוקם מחדש גדוד הסיור של חטיבת 'גבעתי' וזכה בשם ההיסטורי – 'שועלי שמשון'. אבל למרות שגם הם 'זכו' להילחם ברצועת עזה, ובשנת 2005 אף זכה הגדוד ב'עיטור המופת' קבוצתי, שירים כמו של אורי אבנרי כנראה כבר לא ישירו שם...

'ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר' – (צילום: אריה וולק; באתר של יואב אבניאון)

את המרחק שעשינו מאז (כולל המרחק שעשה אורי אבנרי עצמו) המחיש בחיוך דודו גבע, באיור שנדפס בשנת 1975 בספר המיתולוגי 'zoo ארץ zoo?' (הוצאת 'דומינו')...

דודו גבע, הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר

ב. צְעַד, שמשון

השועל של שמשון – סמלה של חטיבת גבעתי

המדינה הוקמה ובסוף חודש מאי 1948, שבועיים לאחר הכרזת המדינה, הוקם צה"ל.

לכבוד יום ההשבעה הראשון של כלל יחידות צה"ל, שהתקיים בכ"א בסיון תש"ח (28 ביוני 1948), חיבר אביגדור המאירי שיר פטריוטי בשם 'צְעַד, שמשון'. השיר זכה ללחן הרואי-אופראי של מרק לברי, שאולי ציפה כי יצירתו תהפוך לשיר לכת (מארש) צה"לי.

מעניינת השורה 'או נביא את המשיח, או כולנו פה נמות'... (זהו אותו המאירי, שכתב בשירו המפורסם 'מעל פסגת הר הצופים' את השורות: ירושלים, ירושלים / אני לא אזוז מפה / ירושלים, ירושלים / יבוא המשיח יבוא'). 

השיר נשכח וכמעט שאינו מוכר. הנה מילותיו כפי שנדפסו בשירון 'במצעד', בהוצאת המרכז לתרבות, ובעריכת שלמה קפלן, תש"ט – 1948 (תודה לנחומי הרציון):

הנה מקהלת הפועלים של תל-אביב – היה פעם דבר כזה! – עם זמר הבריטון יוסף פולק וזמרת הסופרן יוספה שוקן. ההקלטה היא כנראה מ-1950 (תודה לרפי בינדר):

השיר 'צעד, שמשון' לא זכה להצלחה. תזמורת צה"ל לא אמצה אותו לרפרטואר שלה וכאמור, הוא נשכח מלב.

בשנת 1950 שילב אותו מרק לברי בסימפוניה מס' 2 ('קוממיות') שחיבר, וכאן אפשר לשמוע הקלטה מלאה של הסימפוניה משנת 1951.

מרק לברי מנצח על התזמורת העממית הארץ-ישראלית מיד לאחר שחרור באר שבע, אוקטובר 1948