כשהגלבוע התנשק עם התבור

מבט לעמק חרוד מרכס הרי הגלבוע (ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

א. העמק הוא שיכור

אחד השירים שהותירו רושם עַז על בני היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים היה 'עמק' (או 'שיר העמק' או 'פלדה כחולה'), שאת מילותיו כתב רפאל אליעז (1974-1905) ואת לחנוֹ חיבר מַרְק לַבְרִי (1967-1903). זהו שיר מפעים, מלהיב ומרומם נפש, כמעט אופראי, שמלחינו ייעד אותו בלי ספק לשירת מקהלה עוצמתית. הוא נכתב והולחן בשנת 1936.

הנה הוא בביצועה של מקהלת רינת ובעיבודו של יצחק גרציאני. השיר הוקלט במוצאי יום העצמאות של שנת 1975, בתכנית הסיום החגיגית של הסדרה 'שרתי לך ארצי', שאותה ערכתי והנחיתי עם דן אלמגור:



וכאן בהקלטה מוקדמת יותר של חבורת רננים משנת 1971:



וכך נפתח השיר: 

פְּלָדָה כְּחֻלָּה הֵם הַשָּׁמַיִם, 
כִּבְשָׁן אָדֹם הוּא לְבָבִי. 
הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל 
בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי. 

הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַדָּם גּוֹעֵשׁ, 
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת 
עָלוּ בָּאֵשׁ. 
אוֹר, אוֹר, אוֹר, אוֹר, 
כָּל הָעֵמֶק הוּא שִׁכּוֹר, 
הַגִּלְבּוֹעַ
מִתְנַשֵּׁק עִם הַתָּבוֹר, 
הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַלֵּב יִקְצֹר, 
מַגַּל הַקֶּשֶׁת 
מִי יַעֲצֹר?

לכל בית בשיר שני חלקים השונים זה מזה ברוחם ובקצבם: אחרי הפתיחה הדרמטית, שמדמה את השמים לפלדה כחולה ואת הלב לכבשן אדום, המשיך המשורר להשתמש בדימויים בוטים המכים בקורא כקורנס: 'הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי'. לא פחות!

הגרסה הראשונה של 'עמק' (משה ברונזפט, שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בציבור ולמקהלה, קרית ספר, תש"ו, עמ' 87)

לא עברו שנים רבות ואליעז מיתן את הנוסח המקורי וחיבר גרסה שנייה, מעודנת יותר ופחות אלימה, ואותה שיבץ באסופת שיריו. במקום המשפט שצוטט כתב עתה: 'תִּשָּׂא נַפְשִׁי חֶדְוַת עֵינַיִם כְּשֵׂאת גּוּפִי אֶת מַכְאוֹבִי'. הבית השני שוּנה לגמרי ושינוי הוכנס גם לבית השלישי.

הגרסה השנייה של 'עמק' (מרק לברי, שירים למקהלה מעורבת, המרכז לתרבות, תש"ח, עמ' 2)

מנצחי המקהלות, שכבר לימדו את השיר בנוסחו המקורי, באו במבוכה כשנוכחו לדעת שהמשורר שינה את הנוסח המושר. ואכן בשני הביצועים שהובאו לעיל שרה כל מקהלה נוסח אחר: מקהלת רינת את הנוסח המקורי וחבורת רננים את הנוסח המעודכן. לא היה זה המקרה הראשון או היחיד שבו טקסט של שיר שוּנה לאחר שהושר, הוקלט והתפרסם בציבור. כך למשל שינה לוין קיפניס את שירו המפורסם 'בר כוכבא' ('איש היה בישראל'). במקור כתב 'מה נורא כלוב זה, בכלוב שאג אריה', ואחרי שבכל גני הילדים בארץ שרו כך הוא שינה ל'שם אריה ענק, תוך הכלוב שאג'. דוגמה נוספת קשורה ביעקב אורלנד ושירו 'שיר אֵלַיִךְ' ('סתיו בחלונות'). אחרי שהשיר התפרסם, הושר והוקלט, הוא שינה אותו פעמיים. הוא גם שינה בכתביו את שירו הנודע 'עץ הרימון'. לאחר שסיפרו לו שעץ הרימון אינו נותן ריח, כתב אורלנד: 'עץ הרימון נתן ליחו' וכך נדפס באסופת כתביו האחרונה.

נשוב אל ה'עמק' ואל הלחן הייחודי שחיבר מרק לברי. בחלק השני, המשמש כפזמון חוזר, חל שינוי קיצוני בסגנון השיר ובקצבו והוא הופך לריקוד הורה עליז, במילים כמו גם בלחן: 'הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַלֵּב יִקְצֹר, מַגַּל הַקֶּשֶׁת מִי יַעֲצֹר?'.

לברי, יליד ריגה, עלה ארצה מברלין בשנת 1935. הוא כבר היה אז בעל השכלה מוזיקלית נרחבת, שאותה רכש בריגה ובגרמניה שם כיהן כמנצח של תזמורות אחדות. המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב היה בין מוריו. 

מרק לברי, שנות החמישים (העמותה למורשת מרק לברי)

שנה לאחר עלייתו ארצה הלחין לברי את 'עמק'. הוא חש כי עתה הוא יכול לבטא בצליליו את האווירה והנוף הארץ ישראליים שתוך זמן קצר כבר הספיק להתערות בהם. כעבור שנה הרחיב את היריעה וחיבר פואמה סימפונית בשם 'עמק', שבה שילב את נושא השיר וגם העמיק והעשיר את צליליו במרחבי פרשנות רבי השראה; עד היום נוהגת התזמורת הפילהרמונית הישראלית להשמיע את הפואמה הזאת במסעותיה בעולם. בין יתר יצירותיו הנודעות היו האורטוריה 'שיר השירים' (1940) והאופרה 'דן השומר' (1945), וכמובן הלחנת שירי זמר רבים ובהם 'זֶמֶר' ('לא אורחת גמלים ירדה לכרוע') של אברהם שלונסקי, 'כיתתנו בלילה צועדת' של אברהם ברוידס, 'שני אורחים' ('זוג יונים') של שמואל בס ועוד.

מחבר השיר רפאל אליעז, יליד סופיה שבבולגריה, עלה לארץ בשנת 1923, והיה חקלאי ופועל בניין. את שירו הראשון פרסם בכתב העת כתובים בשנת 1932, כשעבד כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה (היום בנק לאומי). כעבור שלוש שנים חיבר את 'עמק' ומסר את כתב היד למלחין לברי. בשנת 1942 פרש אליעז מעבודתו הבנקאית והתמסר לספרות ולשירה, לתרגום ולעריכה (בעל המשמר ובמשמר לילדים). בין שירי הזמר האהובים שלו, שנפוצו בארץ, נזכיר את 'הרועה הקטנה מן הגיא', ו'זמר אהבה לים'.

רפאל אליעז (ויקיפדיה)

רושם עז הותיר השיר 'עמק' כשהושר בכינוסים ובעצרות-עם בביצוע מקהלות רבות-משתתפים. צליליו סימנו פריצת דרך סגנונית בשגרה המוזיקלית של רוב 'שירי המולדת' שאפיינו את זמרת הארץ. הוא שודר שוב ושוב ברדיו הארץ-ישראלי, מאז ימי 'קול ירושלים' המנדטורי ועד לשידורי 'קול ישראל' בשנותיו הראשונות. עוד בטרם קמה המדינה נחשב השיר לקלסיקה של שירי המקהלה העבריים שהולחנו בארץ, לצד שירים כמו 'מה מלילה בחניתה' מאת ש. שלום בלחנו של מרק לברי (1938), ושירו של ביאליק 'קומו תוֹעי מדבר' בלחנו של יהודה שרת ובעיבוד למקהלה של יוסף טל. שירים אלה העשירו את מאגר שירי המקהלה המקוריים והיו חידוש מרענן בהתפתחותה של שירת הארץ. כל שיר מקהלה חדש התקבל באותה תקופה בהתלהבות וריגש במיוחד את ותיקי היישוב שסוג שירה זה דיבר לליבם.

משפט אחד בשירו של אליעז הטריד את מנוחתי עוד משנות הילדוּת: 'הגלבוע מתנשק עם התבור'. התקשיתי להבין כיצד יכולים להתנשק שני הרים הרחוקים כל כך זה מזה ומפריד ביניהם עמק יזרעאל הרחב. לא הכרתי אז את המושג 'חירות הפייטן' (ליצנציה פואטיקה), שמתיר למשורר להפליג בדמיונות עד אין שיעור. פחד אחזני שמא חלילה יתממש פסוק זה, ואז אסון עלול להתרחש בקיבוץ עין חרוד השוכן בתווך בין שני הרים נישאים אלה שמבקשים להתנשק.

תמימות הייתה בי, אך מתברר שהיא לא הייתה כה רחוקה מן המציאות. רפאל אליעז ניבא ולא ידע מה ניבא.

ב. כינוס המקהלות בעין חרוד, 1944

ב-22 באפריל 1944 התקיים בעין חרוד כינוס מקהלות ארצי, ביוזמת המרכז לתרבות של ההסתדרות והוועדה הבין-קיבוצית לפעילות מוזיקלית. בין יוזמי הכינוס היו המחנך ופעיל התרבות ד"ר ישעיהו שפירא (1986-1903) ומנצח המקהלות שלמה קפלן (1974-1908) שאף נטל חלק פעיל בארגון (השיר 'עמק' בגרסתו השנייה הוקדש לו; ראו באיור למעלה).

שלמה קפלן

ישעיהו שפירא 
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

לא היה זה כינוס המקהלות הארץ-ישראלי הראשון וקדמו לו כינוסים אחדים כבר בשנות השלושים – כך למשל, בחודש מאי 1931 נערך במקווה ישראל הכינוס הרביעי של מקהלות 'המוסד להפצת המוסיקה בעם', וב-1933 התקיים כינוס ארצי של מקהלות ותזמורות 'הפועל' – אך הכינוס בעין חרוד עלה על כולם. הוא היה הגדול ביותר שנערך עד אז בארץ. השתתפו בו 26 מקהלות מכל הארץ, ובכללן מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטיRAF – Royal Air Force) ), שייצגה את שלטון המנדט הבריטי בארץ. כדי לתת מושג על היקפו של הכינוס, נציין כי המקהלות שהשתתפו בכנס מנו כאלף זמרות וזמרים! מקהלות יגור, מעברות, הרי אפרים ומקהלת פועלי השרון, בהן לבדן שרו כ-500 איש. התוכנית הורכבה ממיטב הרפרטואר הקלאסי והעממי של שירי מקהלות לצד שירי זמר עבריים ויצירות של מוזיקה יהודית, בהן כאלה שנכתבו במיוחד לכינוס.

החזרות לקונצרט נערכו ביום שישי במושב הסמוך כפר יחזקאל ובהשתתפות קהל רב. כהכנה למופע הסיום, שנקבע למוצאי שבת, נערך בצהרי אותו יום, בבית העם בכפר יחזקאל, מופע מקדים בהשתתפות 13 מקהלות. האולם היה מלא עד אפס מקום ואורחים רבים נאלצו להסתפק בהאזנה מחוץ לכותלי הבית.

למופע הסיום הגיעו המונים מכל קצות הארץ. בעיתונים אמדו את מספר הבאים ב-8,000 איש ואישה –היקף ללא תקדים באירועי התרבות שהיו עד כה בעמק. אנשים יצאו מיישוביהם בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לרכבת העמק, שתסיע אותם מחיפה עד לתחנת עין חרוד. בבואם הם הציפו את השטח שהוקצה לקהל מעל ומעבר לקיבולתו. היו שאף נאלצו לטפס אל החלונות הגבוהים של אולם הבמה כדי לצפות במופע.

מבנה התיאטרון הפתוח, שכלל את הבמה שהייתה משותפת לשני הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, הוקם בין השנים 1938-1934 לפי תכנונו של האדריכל אריה שרון. הוא נועד להעמיד לרשות יישובי עמק יזרעאל המזרחי אולם מופעים, שחזיתו פתוחה ובה במה רחבת ידיים המיועדת לעריכת הצגות תיאטרון, כנסים ומופעי ציבור אחרים. מלכתחילה היה אמור גם כפר יחזקאל להשתתף במיזם, אך נציגיו החליטו לפרוש ממנו לאחר שלא מוקם בכפרם. עין חרוד ותל יוסף נותרו לשאת לבדם בעול הקמתה של 'הבמה'. הבמה, שכונתה 'הבמה המשותפת', הייתה אמנם משותפת, אך מאחר שמוקמה בעין חרוד רק טבעי היה שחברי הקיבוץ ראו בה את הבמה 'שלהם' (וההפך בתל יוסף). 

'הבמה' בהיבנותה על רקע רכס הגלבוע, 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

(על גלגוליה של 'הבמה המשותפת' ראו ברשימתו המצולמת של מיכאל יעקובסון, 'סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד', בלוג חלון אחורי, 17 באוגוסט 2019).

ג. קריסת הבמה במופע הסיום

מופע הסיום של כינוס המקהלות נקבע למוצאי שבת, כ"ט בניסן תש"ד (22 באפריל 1944). מתוך הכרה בחשיבותו של האירוע החליט שירות השידור המנדטורי להעביר את חלקו בשידור ישיר מעין חרוד.  שידור חי מעמק יזרעאל, של קונצרט שבו יושמעו עשרות יצירות למקהלה בביצוע מיטב מקהלות הארץ, לא היה דבר של מה בכך. זה היה אירוע בלתי שגרתי במערך השידורים של הרדיו הארץ-ישראלי, ושוחרי המוזיקה והזמר, שהתבשרו על השידור מעל דפי העיתונות, ציפו לו בדריכות רבה.

לוח שידורי הרדיו במוצאי שבת (הארץ, 21 באפריל 1944)

התכנית כללה יצירות למקהלה של מלחינים קלאסיים מכל התקופות, החל מתקופת הרנסנס ועד לתקופה המודרנית, לצד שירי זמר עבריים, ביניהם 'עמק' של רפאל אליעז ומרק לברי, 'למולדתי' של הלל אביחנן ברגמן ומרדכי זעירא, 'ניבים דוברים אֵלַי' של רחל ודוד זהבי, 'בצאת ישראל ממצרים' בלחנו של יוסף מילט, 'גמל גַּמָלִי' של אדמון, שירים של נסים נסימוב, נחום נרדי ויהודה שרת, מחרוזת "שיר השירים" של שרה לוי-תנאי ולהקת קיבוץ רמת הכובש, ועוד ועוד. כן נכללו בתכנית יצירות קוליות של מוזיקה יהודית ליטורגית ועממית משל לואי לבנדובסקי, דוד נובקובסקי ואחרים. מקהלת הגברים של חיל האוויר המלכותי, בניצוחו של לאק מוריס, אמורה הייתה להשמיע מבחר של שירים אנגליים, איריים וסקוטיים.

תוכנית כינוס המקהלות, 1944 (אוסף אליהו הכהן)

בנוסף על השירים של המקהלות השונות נקבעו שלושה שירים לביצוע משותף של 'מקהלת האלף', שכללה את כל מקהלות הכינוס גם יחד: 'שיר חדש' בלחנו של המלחין הגרמני בן המאה ה-16 מיכאל פרטוריוס, שיהודה שרת התאים לו מילים עבריות; 'קוטפי הכותן' מאת ברונו טראוון בלחנו של הנס אייזלר ובתרגומו של יצחק שנהר; 'קומו תועי מדבר' מאת חיים נחמן ביאליק בלחנו של יהודה שרת. על ניצוח השירה המשותפת הופקדו שלמה קפלן וארנסט הורביץ, שניים מתוך המנצחים הרבים שהשתתפו במופע ובהם נסים נסימוב ממעברות, שלמה יפה מבית אלפא, אברהם דאוס מרמת הכובש ושמואל ויגדורצ'יק מיגור, שבלט במיוחד לטובה (ראו משה ברונזפט [גורלי], במה, מב-מג, תש"ד, עמ' 41-39).

'מקהלת האלף' בניצוחו של שלמה קפלן (הגלגל, א, גיליון 21, תש"ד)

המופע החל בשעה שמונה בערב והמנצח שלמה קפלן העלה לבמה את כל המקהלות כדי שתשרנה יחד את 'שיר חדש'. שעה קודם לכן העלה קפלן את 'מקהלת האלף' לבמה כדי לקיים חזרה אחרונה. עתה שבו ועלו חברי כל המקהלות ובהינף ידו של המנצח החלו לשיר בארבעה קולות את שירו של פרטוריוס שנפתח במילים: 'עַל הֶהָרִים שְׂאוּ קוֹלְכֶם: שִׁיר חָדָשׁ! / גְּבָעוֹת יִמְחָאוּ כַּף: שִׁיר חָדָשׁ! / בַּת-עַמִּי! עוּרִי, עוּרִי, הִתְעוֹרְרִי! / פִּצְחִי רִנָּה וָשִׁיר!'

'שיר חדש' של מיכאל פרטוריוס ויהודה שרת

(ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור, ח, תרצ"ט)

שירתם התעצמה והתלהבותם גברה, וכשהגיעו למשפט 'בת עמי, עורי, עורי, התעוררי!' ניעורה לפתע גם רצפת הבמה בהד קולם, ובבת אחת מחציתה התמוטטה וקרסה תחתיה. 

כמאה מחברי המקהלות נפלו לעומק של שלושה מטרים והוטחו אל רצפת הבטון של מרתף הבמה יחד עם הפסנתר. התוצאה הייתה נוראה: עשרות נפצעו, אחדים מהם באורח קשה. רק בנס לא היה מספר הנפגעים גדול יותר. רבים נפלו זה על זה וגופם של הנופלים ראשונה שימש מצע רך שבלם את מכת הנפילה של היתר. אחת הפצועות הייתה בלה דורסיני, חברת מקהלת עין חרוד ששברה את שתי רגליה ונותרה נכה כל ימיה. אלה שלא נפגעו הושיטו לפצועים עזרה ראשונה, בסיוע השוטרים הבריטים שבאו להאזין למופע ולחבריהם במקהלת חיל האוויר. הפצועים הובלו באלונקות לבית החולים בעפולה וזעקותיהם, שנשמעו לאורך כל הדרך, היו מעין שירת מקהלה עגומה. 

כשנרגעה הבהלה הראשונית הבינו המארגנים שלא ניתן להמשיך במופע. חברי המקהלות שלא נפגעו חששו לעמוד על מחצית הבמה שנותרה במקומה, וכמותם גם ילדי רמת הכובש, שהופעתם במחרוזת 'שירי שיר השירים' הייתה אמורה להיות פנינת המופע.

הדיווח שפורסם למחרת בעיתון משמר הקטין מאוד את מימדי האסון:

משמר, 23 באפריל 1944

אך מי שנכח במקום והיה עֵד להתמוטטות זכר זאת אחרת. סיפר לי ישראל סמילנסקי, יליד עין חרוד (1931):

אני זוכר היטב את קריסת הבמה המשותפת בשנת 1944. הייתי אז נער בן 13 ובאתי להאזין לקונצרט של המקהלות. אני זוכר שלפתע נשמע 'בום' חזק, וכולם חשבו שזו פצצה. הרצפה הייתה רצפת עץ ומתחתה היה אולם בגודל של הבמה, ששימש את השחקנים של התיאטרונים שהציגו על הבמה וכן לאחסון אביזרים. זה היה חלל גדול ללא עמודים תומכים, עם תקרת עץ שהייתה רצפת הבמה.

עוד לפני הכינוס הזהיר ראובן רייכמן (רימון), חבר עין חרוד שהיה מהנדס בניין בהכשרתו, שהבמה לא תעמוד בעומס. הוא טען שהבמה נועדה כדי לקיים עליה הצגות של 'הבימה', 'אהל' או 'המטאטא' ואינה יכולה לשאת עליה יותר ממאה איש, בוודאי שלא אלף איש ופסנתר כבד. 'אני אומר לכם שיקרה אסון. לפחות שימו מתחת לבמה חבילות קש' – התריע רימון באוזני המארגנים, אך איש לא התרגש מדבריו. חשבו שהוא מגזים...

ציונה קיפניס (לבית יזרעאלי), בת עין חרוד (1930), סיפרה לי:

אני זוכרת כמו היום את התמוטטות הבמה. הייתי אז בחבורת הילדים של עין חרוד שהצטרפה לשירה המשותפת של כל המקהלות. הוצבנו בקדמת הבמה ולכן בהתמוטטות נפלו למטה אלה שעמדו מאחוריי. למזלי נותרתי על מקומי בריאה ושלמה אך נסערת מהקריסה הפתאומית.

סוף דבר, השידור הישיר מעין חרוד ב'קול ירושלים' בוטל עוד בטרם החל. מופע הסיום של הכינוס נחתם בשירת מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטי, שהסכימה להופיע על פיסת הבמה ששרדה וקצרה תשואות רמות מהנוכחים. בסיסמת הכנס, שנתלתה ככרזה לרוחב הבמה כולה, נכתב: 'שירתנו לא דם ודמעות. שירתנו חיים ויצירה'. אחרי קריסת הבמה היו שהציעו לשנות את הסיסמה ל'שירתנו דם ודמעות, שירתנו סכנת חיים'...

האגדה אומרת שחברי תל יוסף שחו איש לחברו כי הבמה בעין חרוד התמוטטה, ואילו בעין חרוד הצטערו חברי הקיבוץ על מה שקרה לבמה בתל יוסף... ואני, שהייתי אז נער בן תשע, הבנתי לראשונה מה יכול לקרות כשהגלבוע מתנשק עם התבור.

ד. הרהורים בעקבות כנס המקהלות

75 שנים לאחר אירוע הקריסה אי אפשר שלא לתהות איך עלה על דעת המארגנים לערוך כינוס מקהלות חגיגי בשעה שמיליוני יהודים – זקנים, נשים וטף, ובהם קרובי משפחה רבים של תושבי הארץ – נידונו להשמדה בגיטאות, במחנות המוות ובתאי הגזים. הנתק בין מה שהתרחש במזרח אירופה ובין האווירה החגיגית ששררה בכינוס בעין חרוד, כמו גם בפסטיבל המחולות בדליה שהתקיים אף הוא באותה שנה, הוא בלתי נתפס. זאת ועוד, בשירי המקהלות לא היה כל הד לחורבן הקהילות היהודיות בפולין ולהכחדת התרבות היהודית בארצות הגולה. האם לא עלה על דעתו של איש מהמארגנים לשלב בתוכנית ולוּ שיר ייצוגי אחד כמו 'העיירה בוערת' של מרדכי גבירטיג שנכתב שנים אחדות לפני הכינוס? 

למחרת מופע הסיום של הכינוס, הופיעה בעמוד הראשון של העיתון דבר ידיעה מפורטת על התאונה הקשה שאירעה בו ועל הפצועים שהובהלו לבית החולים:

דבר, 23 באפריל 1944

בתחתית אותו עמוד, וללא כל קשר לכינוס, נדפסה קריאה לציבור שהובלטה ככותרת באותיות של קידוש לבנה: 'אחיך עומדים על עברי פי השואה – התעצום עיניך?' 

הייתה זו תזכורת, שגם היא מעוררת היום הרהורים נוגים. לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה פרחו בארץ אירועי תרבות, הווי ובידור שלא היה בהם זכר לפורענות הגדולה שהתרחשה באותה שעה ממש על אדמת אירופה. בתי הקפה בתל אביב היו מלאים עד אפס מקום, ועולם הבמה הקלה שפע הצגות, קונצרטים ומופעים. גם התיאטרונים והקברטים הסאטיריים המשיכו לבדר את הקהל בהצגותיהם: תיאטרון 'כל הרוחות' פתח את שעריו בשנת 1939, השנה הראשונה למלחמה; כשבווילנה שרו את 'שיר הפרטיזנים היהודים', שחקני 'המטאטא' שרו את 'כחול ים המים' של אלתרמן ונרדי; בתיאטרון 'לי-לה-לו', שנוסד בשנת 1944, שרה שושנה דמארי בביצוע בכורה את 'לילה בגלבוע' של שלונסקי ונרדי – וכל זה התרחש כאשר שליש מהעם היהודי הוכחד באכזריות מעל פני האדמה.

שאלתי את ישראל סמילנסקי מעין חרוד: איך ניתן להסביר זאת? האם אתה כילד בכלל ידעת משהו על מה שהתרחש, והאם אינך חש היום את הנתק הנורא שהיה בין החיים התוססים בארץ לבין הגולה שחרבה? 

סמילנסקי השיב בגילוי לב: 

מקור המידע היחיד שלי על המתרחש בעולם היה העיתון דבר לילדים, ושם היה מדור שסיפר על המתרחש בארץ ובעולם. בבית הספר המשותף שבו למדתי לא דיברו על כך, ועל מה שייקרא לימים 'השואה' כלל לא דיברו. אתה צריך לזכור שבעין חרוד היה אז מכשיר רדיו אחד שניצב בחדר האוכל וסביבו התאספו החברים, האזינו לחדשות וניסו לפרש אותן. אני זוכר שפעם הופיע בבית הספר אחד הניצולים וסיפר ביידיש על מה שעבר עליו, וחבר הקיבוץ מנחם אורן תרגם את דבריו לעברית. אורן התעלם מחצי מהסיפורים ולא תרגם אותם, כי לדעתו זה עלול היה להקשות ולהכביד על ילדים בגיל בית הספר. חסו כנראה על 'הנשמות הרכות' שלנו. רק אחרי המלחמה התחילו לדבר על מה שקרה, ואז גם למדנו את שירי הפרטיזנים.

גם לאחר תשובתו של סמילנסקי, נראה כי נדרשת תשובה טובה יותר שתסביר את המשך שגרת חיי הבידור בארץ כאשר מיליוני יהודים הובלו לטבח והקיץ הקץ על כל מרכזי התרבות היהודית בגולה. שאלה מטרידה זו תוסיף בוודאי להעסיק היסטוריונים וחוקרי תרבות עוד זמן רב וספק אם תרד מסדר היום.

בעלי התוספות

יונתן לרנר הפנה את תשומת לבנו לעיבוד הרוקיסטי הפנטסטי – אין מילים אחרות! – של דני סנדרסון, שביצעה להקת הנח"ל ב-1972, במופע שנערך בקיבוץ גבעת השלושה לכבוד שלושים שנה לייסוד הפלמ"ח. בין השרים: גידי גוב (סולו), ירדנה ארזי ואפרים שמיר.

און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

הבית הראשון של 'שועלי שמשון' בכתב ידו של מרדכי זעירא

ברשימה הקודמת עסקנו בהיבטים שונים הקשורים לדמותו של שמשון הגיבור, ועתה הגיעה השעה לבחון את רישומו על תולדות הזמר העברי. רשימה זו תוקדש לשני שירים מימי מלחמת העצמאות, וכיוון שגם השבוע נמצאים חיילינו בדרום, מול רצועת עזה, הרי שאפשר לומר, במידה רבה של צער, 'בימים ההם בזמן הזה'...

א. שיר השועלים

השיר העברי המפורסם ביותר הקשור בשמשון והוא ככל הנראה 'שיר השועלים', המוכר יותר בשם 'שועלי שמשון'. מילות השיר הן פרי עטו של אורי אבנרי, ואת הצלילים הלחין מרדכי זעירא.

אורי אבנרי בימי הקרב על נגבה – 1948 (מתוך האתר של 'גוש שלום')

אבנרי (יליד 1923), חבר כנסת לשעבר, איש השמאל הרדיקלי, פעיל שלום ותיק ועיתונאי עתיר זכויות ('העולם הזה'), הוא האחרון שהיינו יכולים לחשוב עליו כמי שיכתוב שיר מלא עזוז ורוח לחימה באויב המצרי ('שיר המוות לחיל הפולשים'). אבל עובדה. אבנרי, שהיה אז חייל בפלוגת הסיור של חטיבת גבעתי שכונתה 'שועלי שמשון', ואף נפצע במהלך הקרבות, כתב את השיר, לעדותו, בבת אחת, לאור פנסי הג'יפ, כאשר המלחין מרדכי זעירא ביקר ביחידתו, ב-1 באוגוסט 1948. על פי האגדה גם זעירא הלחין את השיר באותו הלילה, כאשר נסע בג'יפ בדרכו חזרה לעורף. קפיצות הג'יפ נשמעות היטב בצלילים...

מרדכי זעירא ופסנתרו, 1952

השיר של אבנרי נדפס לראשונה ב-14 בספטמבר 1948, בעיצומם של הקרבות, בעלון הצבאי 'הגדוד', ביטאון גדוד 54 של חטיבת גבעתי:

מקור: ישראל רוזנסון, 'במבצע', 'במשלט', 'במבצר': על ביטאוני יחידות צה"ל בתש"ח-תש"ט, כרמל, 2016, עמ' 56

ואלה המילים מתוך 'זמרשת':

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה עַל הַגִּ'יפּ הַדּוֹהֵר

וּבוֹקֵעַ הַשִּׁיר מִן הַלֵּב,
וְהַשְּׁבִיל בְּדַרְכָּם מְרַקֵּד וּמְזַמֵּר,
זֶה הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל הָאוֹיֵב.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן
שׁוּב פָּשְׁטוּ בַּמֶּרְחָב
וְנוֹשְׂאִים הַשַּׁלְהֶבֶת בַּלֵּיל,
מֵעַזָּה וְעַד גַּת
שׁוּב נָטוּשׁ זֶה הַקְּרָב
לְחֵרוּת יִשְׂרָאֵל.

הֶאֱזִינוּ מִצְרִים לְשִׁירוֹ שֶׁל שִׁמְשׁוֹן,
הוּא בִּשֵּׂר אֶת הַקֵּץ לַפְּלִשְׁתִּים,
הֶאֱזִינוּ הֵיטֵב לַמִּקְלָע, לָרִמּוֹן,
שִׁיר הַמָּוֶת לְחֵיל הַפּוֹלְשִׁים.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה אֶל הַקְּרָב הַגּוֹעֵשׁ,
מְזַמְזֶמֶת בַּלָּאט הַמְּכוֹנָה.
חָדָש הַמִּקְלָע הַיּוֹרֵק אֶת הָאֵשׁ,
אַךְ הָאֵשׁ יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה.

שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן...

הראשונים ששרו את השיר, כבר בתש"ח, היו חברי להקת ה'חישטרון' – להקת החי"ש, חיל השדה של ההגנה ולימים חטיבת 'גבעתי' – אך לא שרדה הקלטה שלהם. כך כתב המבקר ה' רחלי בעיתון 'חרות', כאשר התפרקה הלהקה בראשית 1949:

חרות, 25 בפברואר 1949

השיר עבר אפוא לידיים אחרות וזוהה בעיקר עם שושנה דמארי:

הנה עוד כמה ביצועים של השיר.

בהקלטה שלפנינו שנעשתה באולפני קול ישראל בספטמבר 1952, שר זמר הבריטון דן טודור. טודור היה זמר אופרה בבוקרשט שעלה לארץ בשנת 1951 ובזמן ההקלטות ידע עברית רק בקושי. מה עלה מאז בגורלו של טודור אינני יודע.

מרדכי זעירא ופסנתרו. מימין: שרה יערי ומשמאל: דן טודור (באדיבות יובל זעירא)

וכאן עיבוד תזמורתי נהדר של משה וילנסקי, שכנראה חשב על תזמורת צה"ל...



ולסיום, הקלטה נדירה של שמעון ישראלי:



על נסיבות חיבור השיר סיפר אורי אבנרי בספרו 'בשדות פלשת 1948 – יומן קרבי', שנדפס לראשונה ב-1949. אבנרי כתב את הדברים ביומנו ב-31 ביולי 1948, כאשר הוא וחבריו שהו בכפר הערבי ג'אלדיה, ששרידיו נמצאים היום מצפון למושב ניר בנים:

ובהמשך העיר אבנרי:

אורי אבנרי, בשדות פלשת 1948, זמורה-ביתן 1990, עמ' 186-185

על הלחנת השיר בידי זעירא סיפרה לימים (1976) אשתו, שרה (מובא בזמרשת):

זעירא היה בין הראשונים שהיו עורכים ערבי שירה. לא היה אז רדיו ובוודאי לא טלוויזיה, והיה צריך איכשהו להעביר את השיר. אז הוא היה מסתובב בין קיבוץ לקיבוץ, מחנה למחנה. והנה ערב אחד הוא נקלע לדרום, שם ישבו שועלי שמשון. זה היה לא רחוק מהגבול, לא רחוק מעזה. ומישהו הרצה, סיפר משהו, ואח"כ היה צריך זעירא ללמד שירה בציבור. התאורה היחידה שהיתה היא פנסי הג'יפ. והנה זעירא מרגיש שמישהו דוחף לו פתק, ולאור פנסי הג'יפ הוא קורא את מילות השיר "שועלי שמשון". ומי דחף לו את הפתק? אורי אבנרי, העורך של "העולם הזה". אז הוא עוד היה בעולם הזה...  השיר הזה מופיע גם בספר "בשדות פלשת 1948" של אבנרי ושם מתואר איך הם נסעו חזרה הביתה בג'יפ בדרך לא דרך, והג'יפ מקפץ... אבנרי אז כתב 'מוות לכובשים' ומה הוא שר עכשיו? הרי אתם יודעים בוודאי.

בעיזבונו של זעירא נמצא השיר בכתב ידו (ותודה לבנו יובל זעירא על עזרתו), ויש בו כמה שינויי נוסח מעניינים, למשל 'שיר המוות לכל הפולשים' במקום 'חיל הפולשים'. 

אגב, את המילים 'שיר המוות לחיל הפולשים' לא המציא אבנרי מדעתו. הדף הקרבי שפרסם מטה חטיבת גבעתי ב-14 ביולי 1948, לאחר כיבוש גבעה 105 שצרה על קיבוץ נגבה, נפתח במילים 'מוות לפולשים' (בשדות פלשת, עמ' 141-140 הועתק נוסח הדף). קצין התרבות (ה'פוליטרוק') של חטיבת 'גבעתי' היה המשורר והפרטיזן לשעבר אבא קובנר, ואפשר להניח שהוא שהגה זאת.

זאת ועוד, 'מוות לפולש' היה שמו הרשמי של המבצע שיזם צה"ל בלילה שבין 18/17 ביולי, לפני תחילתה של ההפוגה השנייה, על מנת לפרוץ את הדרך לנגב ולסלק את הצבא המצרי מאזורי כאוכבה וחוליקאת. המבצע עצמו נכשל ומטרותיו לא הושגו (עד 'מבצע יואב').

על הקרב שנערך במשלט 105 – הוא הקרב שהעניק ל'שועלי שמשון' את שמם – אפשר לקרוא בבלוג של משה הרפז, ומשם לקוחה גם התמונה הבאה:

במרוצת השנים הוזנחה גבעה זו, שעליה נשפך דם רב כל כך. המקום שימש מחצבה שגם היא ניטשה. היום נמצאת הגבעה בסמוך לכביש הכניסה לקיבוץ נגבה.

בשנת 2002 הוקם מחדש גדוד הסיור של חטיבת 'גבעתי' וזכה בשם ההיסטורי – 'שועלי שמשון'. אבל למרות שגם הם 'זכו' להילחם ברצועת עזה, ובשנת 2005 אף זכה הגדוד ב'עיטור המופת' קבוצתי, שירים כמו של אורי אבנרי כנראה כבר לא ישירו שם...

'ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר' – (צילום: אריה וולק; באתר של יואב אבניאון)

את המרחק שעשינו מאז (כולל המרחק שעשה אורי אבנרי עצמו) המחיש בחיוך דודו גבע, באיור שנדפס בשנת 1975 בספר המיתולוגי 'zoo ארץ zoo?' (הוצאת 'דומינו')...

דודו גבע, הרבעה הרבעה על הג'יפ הדוהר

ב. צְעַד, שמשון

השועל של שמשון – סמלה של חטיבת גבעתי

המדינה הוקמה ובסוף חודש מאי 1948, שבועיים לאחר הכרזת המדינה, הוקם צה"ל.

לכבוד יום ההשבעה הראשון של כלל יחידות צה"ל, שהתקיים בכ"א בסיון תש"ח (28 ביוני 1948), חיבר אביגדור המאירי שיר פטריוטי בשם 'צְעַד, שמשון'. השיר זכה ללחן הרואי-אופראי של מרק לברי, שאולי ציפה כי יצירתו תהפוך לשיר לכת (מארש) צה"לי.

מעניינת השורה 'או נביא את המשיח, או כולנו פה נמות'... (זהו אותו המאירי, שכתב בשירו המפורסם 'מעל פסגת הר הצופים' את השורות: ירושלים, ירושלים / אני לא אזוז מפה / ירושלים, ירושלים / יבוא המשיח יבוא'). 

השיר נשכח וכמעט שאינו מוכר. הנה מילותיו כפי שנדפסו בשירון 'במצעד', בהוצאת המרכז לתרבות, ובעריכת שלמה קפלן, תש"ט – 1948 (תודה לנחומי הרציון):

הנה מקהלת הפועלים של תל-אביב – היה פעם דבר כזה! – עם זמר הבריטון יוסף פולק וזמרת הסופרן יוספה שוקן. ההקלטה היא כנראה מ-1950 (תודה לרפי בינדר):

השיר 'צעד, שמשון' לא זכה להצלחה. תזמורת צה"ל לא אמצה אותו לרפרטואר שלה וכאמור, הוא נשכח מלב.

בשנת 1950 שילב אותו מרק לברי בסימפוניה מס' 2 ('קוממיות') שחיבר, וכאן אפשר לשמוע הקלטה מלאה של הסימפוניה משנת 1951.

מרק לברי מנצח על התזמורת העממית הארץ-ישראלית מיד לאחר שחרור באר שבע, אוקטובר 1948