וועלטשפּיגל: 'העולם הזה' ביידיש

מאת רמי נוידרפר 

ב-25 בפברואר 1954 התפרסמה בשבועון העולם הזה מודעה שצדה את עיני ונראתה כתחילתה של בדיחה:

בהיותי חובב מושבע של עיתונות יהודית היסטורית, שגם משמשת עבורי כלי מרכזי במחקר, הופתעתי להיווכח שהיה בכלל פרסום כזה. מי היה מאמין? העולם הזה ביידיש! בחיפוש מהיר באינטרנט לא הצלחתי למצוא כמעט מאומה על השבועון וועלטשפּיגל (ראי עולם), ששמו העברי היה 'העולם החדש'. הרשימה שלפניכם היא כנראה הפעם הראשונה שבה דנים בעיתון זה.

על פי קטלוג הספרייה הלאומית העיתון אכן ראה אור והתמיד בהופעתו קצת פחות משנה (היו כנראה גם מהדורות באנגלית ובספרדית, אך עליהן בפעם אחרת). בספרייה שמור כרך מצהיב של העיתון וכשדפדפתי בו הייתה לי תחושה שעין קורא כמעט ולא שזפתו מעולם. כרך דומה נמצא גם בספריית ייוו"א בניו יורק, וגיליון אחד שמור למעצבה בארכיון הציוני. יותר לא מצאתי. אספנים פרטיים (כמו חיים חצב מטבריה, שסרק עבורי את הגיליון שברשותו) מחזיקים בוודאי עותקים נוספים. 

למטה מימין נדפס הלוגו של העיתון: 'אָן מורא, אָן חניפה' (בלי מורא ובלי חנופה)

קשה להגזים בחשיבותו של השבועון העולם הזה, שראה אור בין השנים 1993-1937. העיתון, ששמו המקורי היה תשע בערב (רק ב-1946 שונה השם להעולם הזה), נערך על ידי העיתונאי הוותיק אורי קיסרי והתרכז בעולם הבידור והבמה הקלה. תפוצתו הייתה דלה, במיוחד על רקע מוראות השואה ומלחמת העצמאות. בשנת 1950 רכש אותו החייל המשוחרר (ולימים חבר הכנסת) אורי אבנרי ושותפו שלום כהן, ומכאן ואילך צבר העולם הזה השפעה רבה ושינה את פניה של העיתונות הישראלית ושל הפוליטיקה הישראלית, לטוב ולרע. אבנרי ואנשיו יצרו עיתון תוסס וסנסציוני, שנאבק בשחיתות פוליטית, בכפייה דתית ובמה שכונה 'מנגנון החושך': שלטון מפא"י והכוחנות של דוד בן-גוריון ושירותי הביטחון, במיוחד השב"כ (שנקרא אז 'שין-בית'). אבנרי ועיתונו נתפסו כאיום על הממסד הישראלי, הפוליטי והבטחוני, עד כדי כך שבשנת 1956 מימן הש"ב שבועון מתחרה בשם רימון, שעוצב בדיוק כמו העולם הזה ותפקידו העיקרי היה להילחם באבנרי ולהכפיש את עיתונו. 

אבנרי וכהן לא היססו להקנות לעיתון אופי רכילותי 'צהוב'. השער האחורי הוקדש בדרך כלל לסנסציה בעלת אופי ארוטי ולצילומים של נשים חשופות, ובעיתון עצמו הוקדש מקום לרכילות על אנשי הבוהמה התל-אביבית, על חיי הלילה, המסעדות ו'החיים הטובים'.

הציבור התייחס לעיתון באמביוולנטיות: הדתיים תיעבו אותו (בתנועת הנוער 'בני עקיבא' – כך סיפר לי דוד אסף עורך הבלוג – שרו את השיר: 'מי שקורא את העולם הזה, אין לו חלק בעולם הבא, ומי שקורא את העיתון זרעים [כתב העת של 'בני עקיבא'] יש לו בעולם הבא שני חלקים'). בבית הציוני-כללי שלי, גינה אבי בחריפות את העיתון, אך לא התאפק, רכש אותו בסתר והחביאו במגירה כדי שילדיו לא יראו אותו (הוא כמובן טעה).

לאחרונה עלה למרשתת אתר ובו סרוקים (סריקה מקצועית לעילא!) כל גיליונות השבועון מאז שנת 1950 ועד 1989. אוצר בלום של מידע ונוסטלגיה שמספק למכורים עשרות שעות של עונג שבת ועונג יום חול.

אורי אבנרי מפגין בירושלים נגד חוק איסור לשון הרע [1965?] (אורי אבנרי)

מה הביא את אבנרי ליוזמה כל כך מוזרה של הוצאת עיתון ביידיש? 

על כך ענה מאמר המערכת, שהתפרסם בגיליון הראשון של וועלטשפּיגל, ב-25 בפברואר 1954. על המאמר חתם העורך הראשי יעקב לוטן, דמות צבעונית שנשכחה בחלוף השנים ואליה נגיע בהמשך.

'ליבער לעזער' (קורא יקר), פנה לוטן לקוראיו, בדיוק בדרך שבה נהג אורי אבנרי לפתוח את מאמרי המערכת שלו במשך עשרות שנים. בהמשך טען לוטן כי העולם הזה הוא העיתון היחידי שמייצג באמת את כל שכבות הציבור. הוא מודע לבעיות הרבות שיש לעיתון האֵם בעברית, במיוחד משום שמכתבי קוראים שמתפרסמים בו אינם מייצגים את ציבור דוברי היידיש בישראל. הוא הבטיח לקוראי העיתון החדש כי תגובותיהם תתפרסמנה 'אָן מורא, אָן חניפֿה', כלומר בלי מורא ובלי חנופה, ברוח המוטו המיתולוגי של אורי אבנרי 'בלי מורא ובלי משוא פנים'.

בשלב זה, כתב לוטן, מערכת העיתון ביידיש זהה למערכת העברית (חוץ מהעורך הראשי), אולם בהמשך יתמקד העיתון ביידיש בעולים חדשים שאינם דוברים עדיין עברית וגם בקוראים מחוץ לישראל. כמו כן, הכוונה היא להגדיל בהמשך את מספר חברי המערכת של המהדורה ביידיש. וכך, ברשימת חברי המערכת ביידיש אנו מוצאים לצד אורי אבנרי גם את שותפו שלום כהן ואת אורי דן (שניהם ממוצא תימני), את אורי סלע ואת סילבי קשת.

בעוד אורי אבנרי היה מזוהה כאיש שמאל, ולימים אפילו שמאל קיצוני, לוטן היה איש ימין מובהק, ואפילו ימין קיצוני. עד כמה היה קיצוני? זאת ניתן ללמוד מפרשת הניסיון לפוצץ את בניין משרד החוץ בקרייה בתל אביב, ב-5 באוקטובר 1952. במרתף משרד החוץ נעצר אז צעיר, ניצול שואה, שנשא בכליו מטען חבלה רב עוצמה. שמו היה דב שילנסקי, לימים מראשי הליכוד ויושב ראש הכנסת. לוטן, שנחשד שהיה מפקדה של הקבוצה שיזמה חבלה זו, נעצר גם הוא ל-15 יום.

העולם הזה, 16 באוקטובר 1952, עמוד 5  

ביולי 1955 נחקר לוטן בחשד שהיה מעורב בהנחת מטען נפץ בביתו של ישראל רוקח, שר הפנים וראש עיריית תל אביב לשעבר, אך הוא שוחרר לאחר שסיפק אליבי.

מעריב, 24 ביולי 1955

מי היה אותו יעקב לוטן, שעשה שימוש גם בשמות יעקב הבל ודן נמרוד?

לוטן (2002-1923), או בשם הולדתו יעקב הבל, נולד למשפחה חסידית אמידה בפולין. בגיל 13 ברח מהבית, עלה לארץ ישראל והצטרף לפלוגת גיוס של בית"ר בראש פינה ובבאר יעקב. בהמשך היה פעיל באצ"ל. בימי מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא הבריטי אבל בנובמבר 1943, לאחר שנוכח בהתנהגותם המחפירה של הבריטים בשעת חיפוש נשק בלתי חוקי בקיבוץ רמת הכובש, החליט לערוק. הוא נתפס, נשפט ונדון לתקופת מאסר קצרה. לאחר סיום המלחמה נסע לוטן לאירופה בשליחות אצ"ל. הוא שימש נציג אצ"ל בגרמניה ופעל לרכישתה ושילוחה של הספינה 'אלטלנה' (הוא חזר לארץ יום אחרי שזו הוטבעה). לוטן התגייס לצה"ל ואף הספיק להילחם בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות. לאחר שחרורו החל לעבוד בחברת 'אבן וסיד' (שהייתה חלק מ'סולל בונה' ההסתדרותית), אולם התפטר משום שתכנן לנסוע לארצות הברית וללמוד שם. נסיעה זו השתבשה לאחר שלוטן נחשד במשלוח פצצה לקנצלר גרמניה קונרד אדנאואר. 

בכל אותו הזמן שימש לוטן גם כעיתונאי בכיר בעיתון חירות, שם היה לו מדור קבוע בשם 'זכור את אשר עשה לך עמלק', בו הטיף נגד השילומים ונגד כל פיוס עם גרמניה. כך למשל, ב-6 בינואר 1952, בשבוע שבו נדרשו חברי הכנסת להצביע בסוגיית קבלת השילומים מגרמניה, כתב לוטן מאמר ובו השתמש בלשון קיצונית. את חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהיו ברובם יוצאי גרמניה, הוא כינה 'פולקסדויטשה' (כינוי שהנאצים השתמשו בו להגדרת גרמנים אתנים), לא פחות.

לוטן היה קרוב לוודאי קיצוני מדי אפילו בשביל ראשי תנועת חרות. הוא הצטרף למערכת העיתון סולם, שערך ישראל אלדד (שייב), ובו פרסם כתבות חריפות אף יותר. לשיא קיצוניותו הגיע ברשימה שכותרתה הייתה 'למה ובעד כמה נמכרה תנועת ה"חרות" לד"ר גולדמן', ובה מתח ביקורת על מפלגת חרות שהצטרפה ל'קונגרס היהודי העולמי' בראשותו של נחום גולדמן, שנודע כמתון בהשקפותיו המדיניות. מאמר זה התפרסם בסולם, ב-17 בינואר 1954, ימים ספורים לפני שהחל לוטן לעבוד כעורך מהדורת היידיש של העולם הזה.

התשובה לשאלה כיצד התמנה איש ימין קיצוני כל כך לתפקיד בכיר בהעולם הזה היא פשוטה: באותם ימים לא נחשב עיתון זה לביטאון שמאל אלא לעיתון אנטי-ממסדי. הממסד זוהה עם מפא"י של בן-גוריון ועם שירותי הביטחון, שהואשמו כמי שפועלים בשירותה של מפלגת השלטון.

אבל עמדותיו של לוטן היו מורכבות יותר, ולפעמים סותרות. כך למשל, במאמר מערכת שפרסם בוועלטשפּיגל ב-29 באפריל 1954 הוא טען כי רק בן-גוריון יכול להנהיג את העם ולהציל את ישראל מהסכנה הביטחונית האורבת לה. אמנם, לשם כך עליו לנטוש את מפלגתו הסוציאליסטית מפא"י, מאחר ומספרם של חסידיו מחוץ למפא"י רב יותר מאשר במפא"י עצמה. מאמר זה זכה לגינויים מימין ומשמאל: הן בעיתון הימני חרות (ב-19 במאי, בחתימת מ' בן-עמי), הן בביטאון מפא"י דבר (ב-2 ביוני 1954, בחתימת י' בן עדי).

איך התגלגל לוטן לזרועותיו של אורי אבנרי? אפשר לשער שה'שדכן' היה עורך הדין שמואל תמיר, שבשנת 1954 ייצג את מלכיאל גרינוולד במשפט בינו לבין ישראל קסטנר. גרינוולד, שהאשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים ולפיכך נתבע למשפט דיבה על ידי קסטנר, תפס מקום של כבוד בהעולם הזה של אותם ימים, שכן נתפס כמי שנלחם בממשלת בן-גוריון. תמיר היה גם פרקליטו של לוטן, לפרק זמן קצר, בפרשת הנחת הפצצה המשרד החוץ.

נחזור לעיתון עצמו ונעיין בתכניו.

ככלל, המהדורה ביידיש הייתה זהה למהדורה העברית. המאמרים פשוט תורגמו ליידיש. אלא שמטבע הדברים, המהדורה ביידיש כללה את התכנים (כולל עמוד השער) של הגיליון העברי מן השבוע הקודם...

בגרסה ביידיש היו פחות דפים (12 עמודים, לעומת 20 במהדורה העברית), וגם המחיר היה בהתאם (220 פרוטות לעיתון ביידיש, לעומת 300 לעיתון בעברית). גם התמונות היו זהות בשתי המהדורות, אך כיוון שהתכנים ביידיש התפרסמו שבוע מאוחר יותר נוצרו לעיתים עיוותים. כך לדוגמה, דיוקנו של יגאל אלון הופיע על שתי המהדורות שראו אור ב-25 במארס, אולם התכנים של המהדורה ביידיש תאמו את הגיליון העברי שהופיע שבוע קודם. הכתבה על יגאל אלון לא נכללה בהן והתמונה הייתה בלתי מובנת.  

נבחן אפוא גיליון אופייני של וועלטשפיגל, הוא הגיליון שתמונתו המיותמת של יגאל אלון נדפסה בשערו.

בדף השער נזכרים הנושאים הבאים: 

• הרצח הנורא בדרך לאילת, כשהכוונה היא לטבח במעלה עקרבים (17 במארס 1954), שבו נרצחו 12 נוסעים באוטובוס אגד שעשה דרכו לתל אביב.

• איך ציירתי את סטאלין, מאת יחיאל בשן.

• ריאיון מיוחד עם ד"ר יוסף אשרמן, מנהל מחלקת נשים בבית החולים הדסה בתל אביב, על הפלות מלאכותיות.
• במרדף אחרי כלה.

ובתוך הגיליון, בין השאר: 

• מכתבים למערכת: הקוראים חיים גרוסמן ויחיאל צוקרמן מיפו, וכן מנשה שטולמן מנתניה, מביעים את שמחתם על הופעת השבועון ביידיש ומקשרים בינו לבין עיתוני היידיש הגדולים שהופיעו בפולין לפני המלחמה; הקורא שמעון שיפמן מירושלים, מספר שאינו מסוגל למצוא עבודה והוא חי בקושי על קצבה סוציאלית; הקורא מ"י, פקיד ממשלה מבני ברק, מתלונן על שחיתות וביורוקרטיה ועל קנס שקיבל כאשר ניסה לקבל רישיון להחזקת מקלט רדיו.

• חיפשתי כלה: כתב העיתון התחזה לרווק צעיר המחפש שידוך. תחקיר מעמיק ומרתק על שוק השידוכים. 

חיפשתי כלה

• חדשות חוץ: כתבה על פורפיריו רובירוזה, דיפלומט ונער שעשועים מהרפובליקה הדומיניקנית, שהיה כנראה גם רוצח שכיר בשירות הדיקטטור רפאל טרוחיו. 

• כתבה ‏על הסרט הצרפתי 'משחקים אסורים'.

• ידיעה על צייר רחוב בחיפה שלא הצליח למכור תמונות של מלאכים. בייאושו הסיר את הכנפיים מן המלאכים, הלבישם בבגדי חאקי ומכר את התמונות לתיירים כתמונות של חיילי צה"ל. ידיעה אחרת מספרת על סוחר תמונות לונדוני שאולץ להסיר מחלון הראווה ציור של אישה בעירום, שכן פניה היו דומות לפני המלכה אליזבת. 

• כתב העיתון יחיאל בשן, יליד פולין, שהוגלה על ידי שלטונות ברית המועצות, מספר על החיים בגולאג. ככל שביררתי כתבה מרתקת זו הופיעה רק במהדורה ביידיש. 

ציירתי את סטאלין

• העולם היהודי: כתבה על דייויד שיין, איש עסקים יהודי עשיר, שגויס לצבא ארצות הברית והפך לדמות שנואה בשל קשריו עם עורך הדין רוי כהן (שהתפרסם לשמצה בסיוע הפעיל שהגיש לסנאטור ג'וזף מקארתי). 

• כתבה פוליטית על ראשי הקיבוץ המאוחד.

• ריאיון מיוחד: תחקיר על הפלות מלאכותיות ושיחה עם הגינקולוג ד"ר יוסף אשרמן. בישראל של 1954 זה היה נושא נועז ביותר. 

• חידון רגליים: הקוראים התבקשו לצפות בתשע תמונות של רגלי נשים ולנחש מה עושה האישה המחוברת לרגליים הללו: האם היא עוברת טיפול במכון ליופי, התעוררה משנתה, מודדת שמלה, או נבדקת על ידי הרופא. נזכיר שוב כי השנה היא 1954 – לפני שבעים שנה – ואף אחד לא שמע אז על 'החפצה'. 

חידון הרגליים

וועלטשפּיגל החזיק מעמד פחות משנה. בסך הכל יצאו 12 גיליונות. למיטב ידיעתי אוסף שלם נמצא רק בספרייה הלאומית בירושלים. 

מדוע הפסיק העיתון לצאת? ממרחק הזמן אין בידינו תשובה ודאית, אך גם לא קשה לשער. אפשר להניח שתקוותם של עורכי העיתון למספר מנויים גדול בארץ, ובעיקר בחו"ל, נכזבה. בכל גיליונות העיתון לא נדפסו מודעות פרסום וברור שעיתונים לא יכולים להתקיים לאורך זמן ללא הכנסות ממודעות. בעלי עסקים וחברות גדולות במדינת ישראל הצעירה לא התלהבו לפרסם מודעות ביידיש, וכנראה שגם מספר המנויים היה קטן.

מה עלה בגורלו של יעקב לוטן? לאחר שהעיתון ביידיש נסגר הוא עבד במשך תקופה קצרה בעיתון הבוקר, שהיה מזוהה עם 'הציונים הכלליים' (מפלגת ימין מתונה שייצגה את האינטרסים של בעלי הבתים והתעשיינים). ב-1956 הוא היגר לקנדה, גר במונטריאול ועשה שימוש בשם העברי למהדרין 'דן נמרוד'. בקנדה עבד לוטן כמורה וכמו"ל בנושאים יהודיים וישראליים. לאחר 'המהפך' ועליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 חזר לוטן למלאכת הכתיבה ועסק באינטנסיביות בתעמולה פרו-ישראלית מנקודת מבט ימנית קיצונית. אחד מספריו, שנדפס בשנת 1984, נקרא: Peace Now: Blueprint for National Suicide, ובעברית: שלום עכשיו: מרשם להתאבדות לאומית, ואין כאן מה להוסיף... ממרחקים, בשבתו במונטריאול, ידע הפטריוט לוטן-נמרוד להגן על מאיר כהנא ולהטיף מוסר ל'תבוסתנים' שנשארו בישראל (עוד על האיש והגותו ראו מרדכי ניסן, 'דן נמרוד [2002-1923]: ציוני לכל החיים', נתיב, 3 [2002] עמ' 103-102).

וועלטשפּיגל, כמו גם אביו מולידו העולם הזה, נמצאים מזמן בעולם הבא, אך האפיזודה קצרת הימים של העיתון ביידיש, וגלגוליו של עורכו הראשי ראויים למחקר נוסף.