על ראש שמחתי: כובעים של חרדים

צילם וכתב דנצ'וּ ארנון

חגי תשרי מקישים בדלת וגם 'הסגר השני' עומד לפתחנו. וככל שאיום הקורונה גדל, כן מתרבות התלונות, בתקשורת ובשיח הציבורי, על התכנסויות המוניות של חרדים – בין בחתונות או בתפילות, בין בעלייה לרגל הצפויה לאומן – שעלולות חלילה לגרום לעלייה בהדבקה, בראש ובראשונה בקרב החרדים עצמם.

כשאנו רואים אותם בקבוצות – בדרך כלל לא מקרוב אלא על מרקע הטלוויזיה – הם נראים לרובנו לבושים בתלבושת שחורה ואחידה. יש אף המכנים אותם בשל כך בזלזול 'השחורים'. אבל אם נתבונן בהם מקרוב, נראה את המובן מאליו: יש ביניהם הבדלים רבים בלבוש, מכיסוי הראש למעלה ועד לגרביים ולנעליים מלמטה. 

כששואלים חרדי מדוע אתה מתלבש כך ולא אחרת, הוא עשוי לצטט בפניכם את דברי הרמב"ם: 'אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן, לא במלבוש ולא בשיער' (הלכות עבודה זרה, פרק יא, א). לפיכך, אם אתם (כלומר אנחנו), הגברים החילוניים, מתלבשים כגויים, מגלים את ראשכם, לובשים בגדים צבעוניים ומכפתרים את חולצותיכם מימין לשמאל, הרי אנו נעשה בדיוק ההיפך. כך אנו מבליטים את ייחודנו ובו בזמן מצהירים שאנו שומרים באדיקות על מנהגי אבותינו.

ברשימה זו אתייחס בעיקר לכיסויי הראש של גברים, ומעט שבמעט לכיסויי נשים. יש כמובן הבדלים בין נשואים לבין בחורים רווקים או ילדים, בין זקנים או נשואי פנים (מטעם בני הקהילה או מטעם עצמם) לבין אנשים 'פשוטים' מן השורה, ולא נוכל להתייחס לכל אלה. גם שאר פרטי הלבוש, שכמובן משתנים בימי חול, בשבתות ובמועדים, מחייבים תשומת לב נפרדת וצריך להקדיש להם רשימות מיוחדות שאולי תגענה בהמשך. אני יודע שרבים מקוראי הבלוג הם בעצמם חרדים, וכמובן שאשמח לקבל הערות ותיקונים.

כולם יודעים שהעולם החרדי האשכנזי מתחלק במובהק לשתי קבוצות יסוד: 'הליטאים', שמקורם ב'מתנגדים', הלא הם מתנגדי החסידות, שפעלו בליטא למן הרבע האחרון של המאה ה-18 בהשראתו של הגאון אליהו מווילנה, ומקצתם עלו לארץ כבר בראשית המאה ה-19, לעיתים הם מכונים גם בשם 'פרושים'. בני הקבוצה השנייה הם 'החסידים'. 

החסידים מאורגנים בחצרות, שבראשן עומד רבי (ובלשון הדיבור: רֶבֶּה) או אדמו"ר, ולכל אחת מהן מנהגים וסגנון חיים דתי וחברתי המיוחד לה. זו הסיבה שיש מגוון רב ב'ארון הבגדים החסידי'. לעומתם, הליטאים מאורגנים סביב ישיבות, שאותן מנהיג ראש הישיבה. באופן כללי הליטאים דומים בלבושם, ולכן נתחיל איתם.

הליטאים ניכרים בלבוש מודרני יחסית: ז'קט, עניבה ומגבעת 'בורסלינו', שכמוה תראו בסרטים אמריקניים ישנים ואותה חובש הבחור הצעיר משמאל. המבוגר הוא רב, ורבנים ליטאיים חובשים מגבעת 'הומבורג', שהייתה באופנה העולמית לפני כמאה שנה. 

הסימן הכי טוב לזהות ליטאי הוא ה'קנייטש' (אמרו: קְנֵייץ'), כלומר הקמט שבראש המגבעת. מתחת לכובע תימצא בדרך כלל כיפה שחורה ממשי.

רק לא לבלבל עם חסידי חב"ד! המגבעת של החב"דניקים דומה למגבעת הליטאית אבל במקום קנייטש יש בראשה קמט משולש, לציון 'חכמה, בינה ודעת'. מגבעת כזו נהג לחבוש הרבי מליובאוויץ.

מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויץ (ויקיפדיה)

ואם אנו בחב"ד, הבה נפנה מבטנו לקבוצות חסידיות בולטות אחרות.

חסידי גור למשל חובשים את הכובע הגבוה מכולם – ובשבתות ובימים טובים גם את השטריימל הגבוה מכולם – ומתחתיו את הכיפה הגבוהה מכל הכיפות. 

ייתכן שהסיבה לכך קשורה במנהגם של חסידי גור מחוץ לירושלים להסתיר את פיאות ראשם מאחורי האוזניים או מתחת לכיפה או לכובע. בירושלים, לעומת זאת, נוהגים חסידי גור לשלשל את פאותיהם ולגלותן ברבים. האגדה אומרת כי בעיירה הפולנית גוּרָה קלוואריה, שם הונחה ערשה ההיסטורית של חסידות גור, היה פריץ אוהד יהודים ולפיכך לא פחדו החסידים להסתובב בחוצות העיר בפאות משולשלות. אבל כאשר יצאו החסידים מחוץ לעיירה ונסעו למקומות אחרים, הם הסתירו את הפאות כדי שהשְׁקוֹצִים הגויים לא ילעגו להם.

חסידי גור נוהגים גם להכניס את המכנסיים לתוך הגרביים ('הויזן אין די זאָקן'), ולא משום שהם רוכבים על אופניים... הם אומרים שמקורו של המנהג הוא בעיירה הפולנית שם היה בוץ רוב ימות השנה. זו דוגמה לכך שמנהג 'קדוש' מתחיל לא פעם מדבר טריוויאלי תלוי זמן או מקום, אבל אצל המחמירים והמקפידים על קוצו של חוט – מנהג ישראל דין הוא, ולדורי דורות.

כל החסידים חובשים מגבעת (וביידיש: קאַפּעלוש) אבל גם כאן יש עולם ומלואו.

כך למשל, חסידי בלז וחסידי ויז'ניץ חובשים את אותה מגבעת, שהיא נמוכה יחסית וגגה שטוח ולה סרט עם פרפר ('שלייף'). ההבדל ביניהם הוא בכך שאצל חסידי בלז הפרפר מצד שמאל של המגבעת ואצל חסידי ויז'ניץ – מצד ימין. זה חשוב, כי לעיתים יש סכסוכים בין החסידויות השכנות, ואם חסיד בלז ירצה לעבור בתחום השיפוט של ויז'ניץ מבלי לחטוף אבן בראש, הוא פשוט יסובב את הכובע.

מה מקור ההבדל? לרוב המגבעות החסידות יש סרט שעוטף אותן, שמסתיים בקשר פרפר. קשר זה נמצא לרוב בצד השמאלי של הראש. חסידי ויז'ניץ הם אפוא יוצאי הדופן.

חסידים מספרים שלפני הרבה שנים עמד הרבי מוויז'ניץ בתפילת שחרית ובאותו בוקר התפילה עלתה השמימה ללא כל מניעות. כשסיים הרבי את תפילתו, בדק מה יום מיומיים ומצא שכאשר הברישה המשרתת את המגבעת שלו, היא בטעות החליקה את קשר הפרפר לצד ימין. מאז ועד היום חובשים חסידי ויז'ניץ את המגבעת עם הפרפר מצד ימין, והם משוכנעים שתפילותיהם מתקבלות טוב יותר.

בתמונה שלפנינו אפשר לראות את ההבדל הזעיר: הכובע מימין (עם הפרפר משמאל) הוא של חסיד בלז. את אותו הכובע אפשר להפוך והנה אתה חסיד ויז'ניץ...

רוב מגבעות החסידים עשויות מ'סאַמעט' (קטיפה), שזה לֶבֶד סרוק. את הצמר למגבעות מייצרים באוסטרליה משיער ארנבות (נכון שארנבת אינה חיה כשרה, אבל מי אוכל כובע?). הכובעים מגיעים לארץ בגלילים, בדרך כלל מבתי חרושת באיטליה, וכאן יש כובענים מומחים שברשותם אימומים בגדלים שונים על מנת להתאים את הכובע לראשו של המזמין.

יוצאי דופן הם חסידי סאטמר, שהמגבעות שלהם עשויות מלבד פשוט. המגבעת של חסידי סאטמר מתאפיינת גם בשקערורית רכה על גגה. 

ומה עושים כשיורד גשם? כדי שלא תיווצר שלולית בשקערורית מצטיידים בכיסוי ניילון.

הכובע הנפוץ ביותר ברחוב החרדי הירושלמי הוא מגבעת קטיפה נמוכה ורחבה שמכונה 'סוּפֶּר', ובפי הלגלגנים 'צלחת מעופפת'. השם 'סוּפֶּר' ניתן לו בזכות חברת הכובעים הצ'כית 'סופריור', שהייתה מקור תעשיית הכובע הזה בראשית המאה העשרים. 

החסידים מהונגריה, שהקימו את שכונת בתי אונגרין בקצה מאה שערים, הם שהביאו את המגבעת הזאת עמם. בשלהי המאה ה-19, כאשר בארץ ישראל שלטו העות'מאנים, נהנו עולים יהודים נתיני המעצמות האירופיות מזכויות מסוימות (בזכות 'משטר הקפיטולציות'). כדאי היה להיות נתין האימפריה האוסטרו-הונגרית, משום שפקידי השלטון, שחששו מכעסו של 'הקונסול', היססו לפני שניסו להתנכל להם. איך זיהו את היהודים ההונגרים? לא מעט בזכות הכובעים שלהם... ראו חרדי ירושלים, גם אלה שהגיעו מפולין או מרוסיה, שכובע ה'סופר' מגן לא רק מן השמש והגשם אלא גם מפני נחת זרועם של השוטרים הטורקים, והחלו גם הם לחבוש אותו. מאז ועד היום הפכה הצלחת המעופפת לחלק בלתי נפרד מן המדים הירושלמיים.

לכובע ה'סוּפֶּר' צריך להוסיף עוד פריטים ייחודיים לארון הבגדים הירושלמי, ובראשם קפטאן של פסים שחורים על רקע כסוף (לובשיהם מכונים בירושלים 'זברות'), ומעיל חום רחב שרוולים לחורף, שמכונה ג'וּבָּה (ככל הנראה היתוך של זשופּיצע ביידיש וג'בה בערבית).



מי לובש את המדים הללו? כל אלה שרואים את עצמם ממשיכי 'היישוב הישן', דהיינו ירושלמים מדורי-דורות, לא 'העולים החדשים' שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. בולטים בהם אנשי 'העדה החרדית' (ובראשן שתי הקהילות המפוצלות 'תולדות אהרן' ו'תולדות אברהם יצחק'), וקהילות חסידיות ותיקות, כמו קרלין הליטאית, לֶלוּב הפולנית או ברסלב האוקראינית, שהיו מראשוני החסידים שהתיישבו בירושלים. בשבתות ובחגים לובשים אותם חסידים ירושלמים כתונת פסים זהובה ('קאפטן') וחוגרים 'גאַרטל' רחב.

ההצצה בתוך ארון הבגדים הירושלמי מחזירה אותנו לשנת 1700 בערך. אז עלתה לירושלים חבורת שבתאים נסתרים שהונהגה על ידי רבי יהודה החסיד. כ-1,500 איש יצאו בעקבותיו, ולאחר מסע תלאות, שנמשך כחצי שנה, הגיעו רק כאלף מהם לירושלים. הם קנו חצר ובנו בה בית כנסת, אלא שמנהיגם יהודה החסיד נפטר לאחר זמן קצר, יורשיו הסתכסכו בינם לבין עצמם ולבני החבורה אזל הכסף. את הכספים שלוו מתושבי ירושלים המוסלמים, בריבית גבוהה, הם לא הצליחו להחזיר, ובלשון ימינו, פשטו את הרגל... כשהבינו שכניהם המוסלמים שלא ייראו את כספם חזרה הם פעלו באלימות כלפי ה'אשכנזים', היכום וגירשום ואת בית הכנסת שרפו. יותר ממאה שנה לא הותר ליהודים אשכנזים להיכנס לירושלים, כל עוד לא ישולם החוב. רק בשנת 1837 נסגרה הפרשה באמצעות 'פירמאן' מיוחד שהוציא מוחמד עלי שליט מצרים. בית כנסת נבנה מחדש באותו מקום וזכה לכינוי החורבה, ומכאן ואילך שוב יכלו יהודים אשכנזים לגור בירושלים. 

אבל גם בימי האיסור נמצאו יהודים שהיו מוכנים להסתכן כדי לגור בירושלים, לא כדי לחיות בה אלא כדי למות בה. מה עושים? מתחפשים. כיוון שיהודים ספרדים לא היו בכלל אותה גזירה, ולהם הותר להמשיך ולהתגורר בעיר כמימים ימימה, התחפשו האשכנזים לספרדים ולבשו את הבגדים האופייניים להם: קאפטן פסים וג'וּבָּה. 

האיסור בוטל מזמן, ואשכנזים כבר לא צריכים להתחפש לספרדים (בדור האחרון זה בדיוק ההיפך: ספרדים-ש"סניקים מתחפשים לאשכנזים-ליטאים), אבל מסורת זו מסורת. הנה בצילום אברכים מ'תולדות אהרון' לבושים בקאפטן וג'ובה ולידם ציור של ערבים בתחילת המאה ה-19.

נחזור לכובעים, יותר נכון לכובעי הילדים.

בכמה חסידויות גליצאיות, למשל בלז, ילדים חובשים מעין כובע קסקט הנקרא דאצֶ'ק או דאַשיק, שפירושו בפולנית גגון (Dach). הוא נקרא כך בגלל המצחייה הקטנה שלו.

ועכשיו נדבר קצת על השטריימל.

בשבתות, בחגים ובהזדמנויות חגיגיות (חתונות למשל) חובשים החסידים שטריימל (הליטאים – פרט לליטאים ירושלמים – אינם נוהגים לחבוש שטריימל). השטריימל, כמו הקאַפּעלוש, גם לו מינים וצורות שונות שמייחדות קבוצה חסידית זו מאחרת. יש לזכור כי השטריימל הוא כובע יקר והמנהג הוא שבחור רווק מקבלו ליום חתונתו, על פי רוב מתנה מחוֹתְנוֹ. במילים אחרות, בדרך כלל רווקים אינם חובשים שטריימל. רק בכמה חצרות חסידיות נהוג לחבוש את השטריימל מיום הבר-מצווה.



עד היום לא ברור מניין הגיע מנהג השטריימל. יש הסבורים כי אומץ בפולין לפני כ-300 שנה, שכן הוא זהה לכובעים שחבשו בני האצולה הפולנית. האם הוא נכפה עליהם כסמל מבזה, או שמא היה זה גנדור לימים טובים? על כך יש ויכוח.

את השטריימלים מכינים כובענים מומחים המכונים 'שטריימל-מאַכערס'. פעם תפרו את הפרווה מזנבות שועלים אך כיום עושים 'שוונצים' מפרוות בּוֹנִים (Beavers) שמייבאים מקנדה.

יש גם שטריימל המכונה 'ירושלמי', אף כי בימינו כמעט ולא רואים אותו עוד. מקורו במאה ה-19, כאשר רצו האשכנזים בירושלים לחבוש שטריימל כמו אחיהם בגולה. אבל הירושלמים היו עניים ויכלו להרשות לעצמם רק שטריימל נמוך קומה ומצ'וקמק, כמו בצילום הבא. 

ככל ששפר מצבם הכספי של חרדי ירושלים כך גדל גם השטריימל, והיום השטריימל הירושלמי הוא הרחב שבשטריימלים.

וזו תמונת חתונתו של הסבא של רעייתי נעמי (דור 12 בארץ ישראל מצד האמא), שצולמה בראשית המאה העשרים. לראש החתן שטריימל ביניים: לא מצ'וקמק כמו חמישים שנה קודם, אך עדיין לא גבוה כמו בימינו. הוא לובש 'מדים ירושלמיים': קאפטן פסים, חגור גארטל (אבנט) מפוספס, ועליו ג'ובה.

חבל שלא צילמו אז בצבע, כי הג'ובה של החתן הייתה אדומה כדם. וזה הסיפור: הסבא, שהיה חרדי מודרני, עלה מהונגריה בראשית המאה העשרים. הוא הגיע למאה שערים, התאהב ביפהפייה שלצדו וביקש את ידה מהוריה. הללו הסכימו לבקשתו אך התנו את הקשר בכך שיתלבש כמותם. הייתה לו ברירה? הוא הלך לשוק, קנה בד אדום ונתן לחייט שיתפור לו את הג'ובה. הוא התחתן כשהוא לבוש ב'מדים', דאג להשאיר עדות מצולמת ואחר כך חזר לבגדיו הרגילים. הג'ובה המקורית שמורה, כמו חדשה, בארון הזיכרונות של נעמי.

כיום מקובל ברוב חצרות החסידים שטריימל גבוה מאוד. 

לשטריימל הכי גבוה, ה'ספּאָדיק', יש מעמד מיוחד משלו: הוא עשוי מפרווה ונחבש בעיקר על קודקודיהם של חסידי גור ושל בני חסידויות פולניות נוספות (אך גם רבנים נשואי פנים, כולל רבנים ליטאים, חובשים אותו). מי שראה את יעקב ליצמן, שר הבריאות לשעבר וחסיד גור, יושב באחת ממסיבות הצהרת הקורונה של ראש הממשלה, שכונסה במוצאי שבת בימי הסגר הראשון, כשהוא חבוש בספּוֹדִיק השבתי שלו, מבין על איזה גובה מדובר.

חסיד גור השר יעקב ליצמן חבוש בספודיק של שבת (צילום מסך)

הנה עוד חסיד גור ביום חג ועל ראשו ספודיק. 

אדמו"רים ורבנים נכבדים חובשים בימי חול קוֹלְפּיק (שטריימל צר שצבעו חום בהיר) או צוייבל (שטריימל עשוי מפרוות צֹובֶּל יקרה), ובשבתות ובחגים – שטריימל או ספודיק. אבל ה'קינדערלך', כלומר הבנים או הנכדים, שבימי חול חובשים מגבעת, בשבתות ובחגים יחבשו קולפיק.

מתחת לכובעים תמיד תהיה כיפה. אבל איזו כיפה?

יש המון מינים וסוגים של כיפות ולא כאן המקום לפרט. גודל הכיפה מעיד בדרך כלל על מידת דתיותו של החובש אותה. ככל שהאדם דתי יותר בעיני עצמו, כלומר מקפיד יותר, כך כיפתו גדולה יותר. דתי 'רציני' – והחרדים הם בלי ספק רציניים מאוד בעניינים כאלה – לעולם לא יחבוש כיפה סרוגה בנוסח של ה'מִזְרוֹחְנִיקִים' הציונים, ובוודאי שלא כיפה צבעונית או ממותגת עם סמל של מגן דוד, בית"ר ירושלים או הומר סימפסון. 

לכל יהודי חרדי, צעיר כמבוגר, יש כיפה (המכונה יאַרמולקע) מתחת למגבעת. בביתו או בחנותו, כשהוא מסיר את המגבעת, הוא נשאר חבוש כיפה ולעולם לא יגלה את ראשו לגמרי. לחרדים רבים יש גם כיפת לילה מיוחדת שאותה הם חובשים בשנתם.

היאַרמולקע הירושלמית מיוחדת מאוד: כיפה גדולה, סרוגה מחוט לבן, ובראשה מעין 'פּוֹנפּוֹן'. כיפה זו היא חלק בלתי נפרד ממדיהם של אנשי 'היישוב הישן' – מבוגרים וילדים כאחד – ומקורה גם כן בשכנים המוסלמים, שנהגו לחבוש כיפה דומה מתחת למצנפת שכרכו לראשם.

ומה באשר לכיסויי ראש של נשים?

גם כאן יש עולם ומלואו של כיסויי ראש, שמחייב רשימה נפרדת.

כל אישה חרדית נשואה מכסה את ראשה והכיסוי מסמן לא רק את היותה נשואה אלא גם את מדרג הדתיוּת והשיוך החברתי.

כללית, מגוון כיסויי הנשים נע בין ה'טיכל' (מטפחת מבד) ל'שייטל' (הפאה הנכרית). בקרב החסידים, חב"ד היא הקבוצה היחידה שנשותיה חייבות לחבוש פאה נכרית. בשאר העדות החסידיות (למעט חסידות גור) אסורה הפאה, והנשים מתעטפות במטפחות או חובשות כובעים במגוון צבעים, צורות וגדלים. 'הליטאיות' חובשות פאות, והאמידות שבהן תחבושנה פאות יקרות ששיערן גולש, עד שקשה להבחין בינן לבין שיער אמיתי.

ובתוך העולם החרדי הירושלמי ישנן גם נשים חרדיות המשתייכות לקבוצות קנאיות (כמו תולדות אהרן או סאטמר), שממשיכות את מנהג אמותיהן מהמאה ה-19 ומגלחות את שיער ראשן אחרי החתונה. הפחות קיצוניות חובשות פאה על הקרחת, היותר קיצוניות חובשות מטפחת בד ממולאה בבד או בצמר גפן, שייראה כאילו הן מכסות על שיער מתחת. הקיצוניות שבקיצוניות, כמו נשות תולדות אהרון (בצילום) חובשות את ה'יאזמה' (מילה טורקית), מטפחת שחורה שעוטפת את הקרחת ללא שום מחיצה. 

המסע בין כובעי החרדים דומה לטיול בחיק הטבע עם מגדירי צמחים, שבהם ממויינים כל המינים על פי עלי כותרת, אבקנים או תפרחת. אופנות לבוש יש כמובן בכל חברה אנושית, בכל מקום ובכל זמן, ומבחינה זו החרדים אינם יוצאי דופן (על אף שהם עצמם יכחישו את היענותם לאופנה כלשהי, שכן מנקודת מבטם מדובר בלבוש מקודש). 

בעיניו של מבקר חיצוני – כך פתחנו את הרשימה – כולם נראים 'אותו דבר', אך כשמעמיקים בהתבוננות אפשר להבחין בקהילות שונות ומגוונות, שכל אחת מהן שומרת על מאפייניה המיוחדים, ובגדיה משדרים, כלפי חוץ וכלפי פנים, זהות חברתית ודתית מדויקת.