על דעת המקום: העולים אל מצדה

יגאל ידין מדריך במצדה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 1963 (מקור יד לשריון)

מאת יהודה זיו

בימים אלה מלאו חמישים שנה למשלחת החפירות במצדה, בראשות פרופסור יגאל ידין – תחילה בין אוקטובר 1963 למאי 1964, ושוב מנובמבר 1964 עד אפריל 1965. חפירת מצדה עוררה התלהבות שכמוה לא נודעה עד אז, וזאת עוד בטרם נחשפו הממצאים המרגשים שהחזירו אותנו אל סופה המר של מצדה, ובמיוחד 'חרס הגורל', עם שמות אחרוני הקנאים שנטלו את נפשם בכפם. למחנה החופרים נהרו מתנדבים, מן הארץ ומכל רחבי תבל, שביקשו ליטול חלק בהרפתקה ולזכות בתואר 'חופר מצדה'. 

יגאל ידין משוחח בטלפון באמצעות מרכזייה שהוקמה במצדה לשימוש משלחת החופרים, 1963
(מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה)

א. מי עלה ראשון למצדה והיכן 'התחיל' הנגב?

מאימתי החלה ההתרפקות על מצדה ועל סיפור הגבורה של לוחמיה? הטיול המאורגן הראשון של נוער עברי, שכלל העפלה אל מצדה, נערך, ככל הנראה, באביב של שנת תרע"ב (1912). בשנה ההיא נוסד בירושלים סניף האגודה להתעמלות 'מכבי', והעומד בראשו, אביעזר ילין (בנו של דוד ילין), יצא עם ה'מכבים' – בהם גם אלעזר ליפא סוּקֶנִיק (אביו של יגאל ידין) – למסע בן אחד-עשר יום, אשר נשא את הכותרת המקראית 'הנגבה'.

אביעזר ילין בקהיר, 1934 (מקור: פיקיוויקי) 

'הנגב' היה בעת ההיא מושג כללי ומעורפל. בשנת 1934 הגיע גרעין 'הבונים' – שחבריו הקימו לימים את קיבוץ כפר סאלד – לגדרה, שם נגזר עליהם להמתין בתור להתיישבות. מה שכּונה 'ההתיישבות העברית החדשה' השתרע באותם ימים, כדברי שירו של קדיש יהודה סילמן, 'מקוּסְטִינָה [באר טוביה] עד ראש פינה'. בחנוכת המחנה, שהוקם למען חברי 'הבונים' בדרום המושבה, השתתף גם ברל כצנלסון. ברל התפעל מן המרחבים הנשקפים דרומה משם ובלהט ציוני האופייני לו הציע לכנות את המקום בשם 'שער הנגב'. ה'נגב' הזה היה מהלך שלושה קילומטרים בלבד מדרום לגדרה...

ערב יום 'העלייה על הקרקע' נודע לחברי הגרעין כי זהו יום הולדתה ה-75 של הנרייטה סולד, ובהיותם יוצאי 'עליית הנוער' החליטו לכבדה ולקרוא לקיבוצם בשם 'כפר סאלד'. בשנת 1942 העתיק הקיבוץ את מקומו אל בקעת חולה שבצפון הגליל ושם הוא יושב עד היום, בעוד שעל אדמות 'שער הנגב' הוקם ב-1944 הקיבוץ הדתי חפץ-חיים.

את השם 'שער הנגב' היה אמור לקבל גרעין תנועת הצופים, שישב גם כן באדמות גדרה והמתין להתיישבות בצפון-מערב הנגב. אך כשנה קודם מבצע '11 הנקודות' הנודע (מוצאי יום הכיפורים תש"ז / 1946), בו עלו חברי הגרעין על הקרקע, נפטר ברל כצנלסון (12 באוגוסט 1944), ולפיכך השתנתה התוכנית ומאז נושא קיבוצם את שמו העברי המקורי של ברל – בְּאֵרִי (בְּאֵרְ'ל).

דבר, 9 באוקטובר 1946

באיזה נתיב נתממשה אפוא הקריאה 'הנגבה' של סיירי אגודת 'מכבי'? 

את המסלול שיחזר לימים אביעזר ילין: מירושלים לבית לחם, ומשם לחורבות תקוע, חצצון-תמר ועין גדי. לאחר יגע ועמל רב, בשביל עקלקל ובדרך לא דרך, העפילו אל ג'בל סֶבֶּה [ سَبَّة; הר קללה], שטרם נודע אז ברבים כמקומה של מצדה – וזה המקום להזכיר כי זיהויה של מצדה ראשיתו בשנת 1838, כאשר צפו הארכאולוג האמריקני הנודע אדוארד רוֹבִּינְסוֹן ועוזרו המיסיונר עלי סמית על ההר מראש מצפה עין-גדי, וזיהו אותו עם 'מסדה' של יוספוס. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1842, עלו המיסיונר האמריקני ס' ווֹלְקוֹט (S.W. Wolcott) והצייר הבריטי ויליאם טִיפִּינְג (William J. Tipping) להר ואישרו, ממראה עיניים, את הצעתם.

לאחר מכן עשו ה'מכבים' את דרכם אל חברון, דביר ('היא קרית-ספר, היא דהרייה'), באר-שבע, רוחמה (שם ערכו לטיילים 'הכנסת אורחים נלבבת לאור הלבנה של חודש ניסן'), עזה, אשקלון, גדרה ועקרון [מזכרת בתיה], חולדה (לאחר חצות לילה) ובתחנת הרכבת הקרובה של נחל שורק נפרדו המטיילים ונסעו לביתם – מי לירושלים ומי לתל-אביב... 

דבר, 16 בינואר 1966, עמ' 3

ב. 'פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה'

מצדה, 2007 (צילום: אבינועם מיכאלי)

בשנת תרפ"ג (1923) יצא לאור בהוצאת שטיבל בוורשה תרגום עברי חדש ל'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים' של יוסף בן מתתיהו, פרי עטו של ד"ר יעקב נפתלי שמחוני.

בעקבות הופעת הספר כתב המשורר יצחק למדן את הפואמה 'מַסָּדָה' – כדרך שעדיין הגו אז את שמה – ובטרם ראתה אור הפואמה בשלמותה (1927), מיהר למדן ופרסם קטעים ממנה עוד באותה שנה. אך בניגוד לשמחוני – אשר ניקד תחילה בתרגומו את השם 'מַצָּדָה' ואף 'מַצָּדָה (מַסָּדָה)' – החזיק למדן, בעקבות יוספוס, בגרסה הַמְּיוּוֶנֶת 'מַסָּדָה'.

מהדורת דביר, 1952

ההתרפקות על הפואמה הולידה את שמו של קיבוץ מסדה, שאותו העניקו לעצמם בשנת 1937 מייסדי הקיבוץ, חברי תנועת 'גורדוניה' ברומניה. הם התנגדו בכל תוקף להחלטת ועדת שמות היישובים של הקרן הקיימת לכנות את קיבוצם, היושב בעברו המזרחי של הירדן, בשם 'בני גד' (בעקבות יהושע, יג 28-24). רק במרס 1956 זכה השם 'מסדה' באישור ועדת השמות הממשלתית...

דף מתוך הגדה של פסח שהכינו חיילי הבריגדה היהודית במצרים, 1942 ובו שולבו קטעים מ'מסדה' של למדן (מקור: ויקיפדיה)

בעקבות הופעת התרגום החדש והקריא של י"נ שמחוני והפואמה המליצית של יצחק למדן החלה נהירת מטיילים ארץ-ישראליים אל מצדה. עוד באותה שנה, תרפ"ג, יצאו לשם חברי 'אגודת המשוטטים' בירושלים, ואף המורה והסופר חיים אריה זוטא הוליך לשם את תלמידי 'בית המדרש למורים העברי', שנודעה לימים כ'סמינר בית הכרם' והיום היא קרויה 'המכללה לחינוך על שם דוד ילין'.

בחנוכה תרפ"ה (דצמבר 1924) יצא ד"ר אברהם יעקב בראוור עם תלמידיו ב'בית המדרש למורים מזרחי' (היום 'מכללת ליפשיץ'), בהם גם בנות, למסע שייט בן יומיים, חמישי ושישי בשבוע, בים המלח, עין גדי, מצדה ונחל ארנון (על מסע זה סיפרנו ברשימה 'כרמי עין גדי וסוף עידן התמימות'). התלמידים ביקרו ביום המסע הראשון בעין גדי, העפילו ב'שביל הרץ' אל הר מצדה, ובראשו, כעדותו של ש"י עגנון – שהשתתף גם הוא בטיול – 'התפלל הד"ר בראוויר תפלת אל מלא רחמים לזכר נשמות הגבורים אשר נהרגו שם' (אסתרליין יקירתי – מכתבים, שוקן, תשמ"ג, עמ' 43-42).

הנה קטע מיומנו של בראוור המספר על עליית הקבוצה למצדה (פרסמתיו במאמרי 'לכבוש את מצדה! ראשוני המעפילים אל ההר', קתדרה, 90, תשנ"ט, עמ' 136-134)

כאמור, אחד המשתתפים בטיול היה עגנון, ידידו של בראוור. בשובו מן המסע כתב עגנון אל אשתו, אשר שהתה בעת ההיא בגרמניה: 'שלושה ימים הייתי על הים ושני לילות לנתי בחוץ על קרקע תחוח, לאור המדורה והגשם ירד עלי ממעל והאדמה הייתה רטובה תחתי. שם הכרתי את מעשי ה' וטבע ארצנו שעשע את נפשי, כמדומה שאני שייך להארץ הזאת'. בהמשך התוודה עגנון בפני אסתר כי לקח אתו ממצדה למזכרת כמה אבני פסיפס... (אסתרליין יקירתי, עמ' 43-42).

פחות משלושה חודשים לאחר מכן שב עגנון ונטל חלק במסע שייט נוסף על ים המלח: 

התרחצנו בנחל ארנון (... זהו המקום היותר יפה והיותר נורא שראיתי בימי חיי) ועלינו להר סדום, שהוא אחד הפלאות ובאנו עד למסדה. אבל למסדה לא עליתי, כי הפרופסור וַרְבּוּרְג בקשני ללכת עימו ללקט צמחים אצל ים המלח והוא למדני ארבעים מיני צמחים ... שבתי מלוכלך ובריא (שם, עמ' 76). 

בחופשת הפסח של אותה שנה יצאו גם תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' למסע שייט בים המלח. ביום האחד-עשר למסעם, לאחר סערות ושטפונות, הם העפילו אל מצדה וממנה הפליגו אל עין-גדי, אך סערה נוספת גרמה להם לשוב אל צפון ים המלח רק ביום הארבעה-עשר של הטיול! בגימנסיה 'הרצליה' נקטו כלל ועל פיו המסע אל מצדה ייערך מדי שנתיים. וכך שבו תלמידיה ויצאו אף בפסח 1927 לטיול דומה בים המלח. 

בינואר 1942 התקיים לרגלי ההר 'סמינר מצדה', שארגן שמריהו גוטמן, חבר קיבוץ נען ומראשוני תנועת 'הנוער העובד', ובהשתתפותם של נציגים מתנועות נוער אחרות ('המחנות העולים' ו'השומר הצעיר'). הייתה זו תחילתו של 'מיתוס מצדה': מכאן ואילך נהגו חברי תנועות הנוער החלוציות להעפיל אל מצדה ולקיים בראשה טקס זכרון לגבורת לוחמי החופש, שכלל קריאת קטעים מתוך נאומו המרגש של אלעזר בן יאיר וקטעים מ'מַסָּדָה' של למדן. לצד הכרזה: 'פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!', נשבעו העולים: 'שנית מסדה לא תיפול'.

משתתפי 'סמינר מסדה' בשובם מן הסיור בהר (צילום: לופוס מקיבוץ נען; סריקה: נדב מן, 'ביתמונה')

בעקבות תנועות הנוער הגיעו גם פלוגות הפלמ"ח, שהנהיגו את 'המסע הגדול' – עשרה ימים של הליכה מראש צוקים (רָאס פַשְחָ'ה), דרך עין גדי ומצדה, לעבר המכתשים ועד קיבוץ רביבים. לאחר קום המדינה הונהגה בכמה מיחידות צה"ל, ובראשן חיל השיריון, השבעת טירונים בראש מצדה ונוהג זה נמשך עד שנות השבעים (עורך עונ"ש, למשל, סיפר לי כי נשבע שם אמונים לצה"ל בחורף 1974); והיו גם שנהגו לערוך טקסי 'בר-מצווה' בבית הכנסת העתיק שנחשף במצדה.

שמריהו גוטמן טיפס אל ראש הר מצדה כמעט מכל צד אפשרי, עד שגילה את שרידי 'שביל הנחש', שהיום הוא משוחזר ומשופר (שלא לדבר על הָרַכֶּבֶל, שהחליף אותו לימים). את ראשו של שמריה עיטרה רעמת שיער מבהיקה בלובנה ובמרכזה קרחת שזופה ונוצצת. וכך סיפר:

באחד החיפושים אחר שביל הנחש טיפסנו, אני עם עוד חבר מקיבוץ נען, כשאנו נאחזים בזיזי סלע. כבר היינו סמוכים אל ראש ההר, ואני ביקשתי להיאחז בסלע שמעלי כדי להוסיף ולעלות, ופתאום פגעה בראשי אבן חצץ. מיהרתי להצמיד את ראשי אל קיר הסלע, אך בכל פעם שהרמתי אותו, כדי לחפש נקודת אחיזה חדשה ולהוסיף לעלות, שבה ופגעה בו עוד אבן חצץ. הרמתי קולי וקראתי שוב ושוב: 'חבר'ה, תפסיקו לזרוק אבנים, יש אנשים למטה!', אך רק בהגיענו אל הפסגה נתברר העניין: בשולי ההר ניצבו שני עורבים, ואחד מהם נטל מדי פעם אבן חצץ במקורו, המתין בסבלנות עד שארים את ראשי ושמט עליו את החצץ, בּוּל במטרה... 

מצבת קברו של שמריהו גוטמן, 'איש מצדה', בקיבוץ נען. על המצבה סותתה מפת הארץ ועליה צויינו שמות שני האתרים העיקריים שחפר: מצדה וגמלא (מקור: ויקיפדיה)

חבורת המתנדבים הססגונית שנלוותה למשלחת החפירות הולידה שפע סיפורים משעשעים, ופרופ' יגאל ידין נהג, כדרכו, לתבל את הרצאותיו על ממצאי מצדה בזוטות מהווי המשלחת. הנה סיפור אופייני: מעשה בקבוצת עובדי דחק, שהובאה למצדה מדימונה בדרך החדשה, אשר נפרצה במיוחד מערד לעבר הסוללה שבמערב מצדה. אחד מאלה ירד מן ה'טיולית', לבוש סינר לבן וחבוש מגבעת טבחים מעומלנת, והסביר: 'אמרו: הולכים לעבוד בַּמִּסָדָה'... 

בשל החום הכבד החלו החפירות, מדי יום, בשעה ארבע בבוקר ונסתיימו באחד-עשרה לפני הצהריים. בין המתנדבים היה גם אחד מגימלאי 'סולל בונה', ואף לאחר שבע שעות החפירה המפרכת, היה אותו 'סבא' פורק את עודף המרץ שלו כשהוא פוסע במרץ בשולי ההר, סביב-סביב, מנופף את אגרופו מול כל אחד משרידי שמונת המחנות הרומיים, העוטרים את מצדה, ושופך עליהם את זעמו בעברית צחה: 'ייכנס הרוח באבי-אבות-אבותיכם, בני נַעֲוַת-הַמַּרְדּוּת'... 

ואף זו אחת הדרכים לבוא אל מצדה.

יגאל ידין צופה במתנדבים החופרים. על המצוק עומד שמריהו גוטמן (ניכר בשיערו הבן-גוריוני), מצד ימין עומד הארכאולוג דן בהט (מקור: נדב מן, ארכיון ביתמונה)