ברוך הבא: חג המולד בכנסייה הצלבנית של אבו גוש

כתב וצילם ברוך גיאן

מיסת החצות בערב חג המולד – 24 בדצמבר למניינם – הייתה במשך שנים רבות אירוע שמשך ישראלים רבים לכנסיותיה של ירושלים, ובמיוחד אלה שבעיר העתיקה (כנסיית הגואל, הדורמיסיון שבהר ציון ועוד רבות). אך שנות האינתיפדה הוציאו לרבים מאתנו, ואני בכללם, את החשק לשוטט בחצות הליל בסימטאות העיר העתיקה. הצפיפות, הדחיסות והאופנתיות גם הן הרתיעו אותי.

השנה החלטתי לחזור ולחוות את האירוע המיוחד הזה, ולא הצטערתי. שמתי את פניי למנזר הבנדיקטיני העתיק שבאבו גוש. זהו אחד המנזרים היפים בארץ. יש בו גן מטופח, כרם ענבים, שרידים ארכיאולוגיים, מי מעיין המפכים בקריפטה, וכמובן הכנסייה הצלבנית עצמה שעומדת עדיין על תילה. הכנסייה נבנתה על ידי ההוספיטלרים במאה ה-12 שזיהו את המקום, בטעות, עם אמאוּס. הנזכרת בברית החדשה. המבנה נמצא כ-400 מטר מתל קרית יערים, המקום שבו חנה ארון הברית אחרי שחרורו מהפלשתים במשך עשרים שנה (שמואל א, ז 2-1). הנזירים מאירים פנים לישראלים המבקרים אצלם, ואני בהחלט ממליץ על ביקור כזה, בשעות היום כמובן.

קצת אחרי 11 בלילה הגעתי לכנסייה. רק מבקרים בודדים הגיעו בשעה מאוחרת זו. השלג שנותר עדיין כיסה את הגינה היפה שבחוץ. 

הכנסייה עצמה הייתה מוארת, מבחוץ ומבפנים. 



התבוננתי בתמשיחי הקיר המרהיבים שנעשו בסגנון ביזנטי, ואת תשומת ליבי לכד ציור פרסקו המסמל את ניצחון הנצרות על היהדות. הכנסייה (אקלזיה; Ecclesia) דוחפת את דמות בית הכנסת (סינגוגה; Synagoga), שאוחזת בידה מטה שבור.

כמה דקות לפני חצות הגיעו נזירות אחדות עם סולמות ובזריזות הדליקו את הנרות שעל הקירות העתיקים.





אחר כך הודלקו נרות הענק בחלל הכנסייה.

בחצות בדיוק נכנסו הנזירים והנזירות בלבוש לבן מרהיב שאופייני לזרם האוליבטני במסדר הבנדיקטי. הלבן מוסיף מימד של ניקיון ושל רוחניות, והנזירות עטופות הלבן נדמו לרגע כגברים יהודים עטופים ב'קיטל'...





ראש המנזר, חבוש בכובע המיוחד לו, תפס את מקומו וניהל את הטקס.

הנזירים עמדו מול הנזירות והחלו בתפילותיהם.





בשלב מסוים של השירה התכנסו הנזירים בחצי גורן. גברים לחוד ונשים לחוד.





אחר כך בירך הנזיר אוליביה את המשתתפים. הטקס עצמו נוהל בצרפתית – שפתם של הנזירים – אך דבריו החמים אל הישראלים הנוכחים באולם נאמרו בעברית.




הטקס לווה בשירה גרגוריאנית יפה במיוחד והאקוסטיקה בחלל הקדום העצימה את צלילי קולות הנשים המזמרות, שהשתלבו היטב בשירת הגברים. את השירה ליוו כלי פריטה והקשה.

היה כמובן אורגן חשמלי. 



אך בלט במיוחד כלי נגינה אפריקני המזכיר בנג'ו ענק ושמו 'קורה'.

באחת אחר חצות החלה המיסה עצמה, וגם היא לוותה בשירה הרמונית וכמובן במצוות היום: אכילה מלחם הקודש (שאינו אלא מצייה) ושתיית היין. 

התפילה הסתיימה בחיבוק של המשתתפים.

אחר כך כובו האורות והנזירים יצאו בתהלוכה כשידיהם פתוחות.



תם הטקס.



יצאתי מן הכנסייה העתיקה אל הקור העז של הרי יהודה, סופג בגופי את הרוח המזרחית המקפיאה ובראשי עדיין מהדהדים צלילי 'הלילה החרישי'.