בין אימה לחוסן: עיון בכמה שירי מלחמה וזיכרון

רמת אביב (צילום: איתמר וכסלר)

מאת שלמה הרציג

זוועות 'השבת הארורה' (7 באוקטובר 2023) והטבח הנורא שבמרכזה הולידו בציבוריות הישראלית תחושות של אימה, חרדה וחוסר אונים, המהדהדים את הטראומה הלאומית שגרמה בשעתו מלחמת יום הכיפורים, ואפילו את אימי השואה. במקביל, וכמעין תגובת נגד תרפויטית למעשי הרצח, האונס והחטיפה שעשו אנשי חמאס ביישובי הנגב המערבי, התעצם מאד בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה, במערכות החינוך וגם באקדמיה, שיח פסיכולוגיסטי עשיר ורב משמעות אודות מצבו של החוסן הנפשי והמנטלי (Resilience), האישי והלאומי, ותפקידו בהתמודדות עם השבר הנורא. כדי לסבר את האוזן: במוסף השבת של העיתון ישראל היום, מיום 26 באוקטובר 2023, התפרסם ריאיון עם הפסיכולוג ומומחה החוסן, פרופ' שאול קמחי, וזו כותרתו: 'כן לעולם חוסן: למרות הכל – עלייה ברמות התקווה': 

ישראל היום, 26 באוקטובר 2023

הצירוף 'חוסן נפשי' (או 'מנטלי') הוא פרייה של אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית ה'חיובית'. הוא מתייחס ליכולתם של אנשים, יחידים או קבוצה, להתמודד היטב עם מצבי לחץ ומשבר ולהסתגל לנסיבות חיים משתנות אשר נגרמו עקב מצבים טראומטיים. אנשים בעלי חוסן נפשי מאופיינים בדרך כלל בתחושת שליטה בחייהם, מעורבות וניסיונות להשפעה, חיפוש משמעות, ומידה של אופטימיות ואמונה בעתיד טוב יותר. הם גם ניחנים בגמישות רעיונית וחברתית המאפשרת להם להתמודד עם אירועים בלתי צפויים, קשים ככל שיהיו. עוד מתברר, שחוסן וצמיחה אישיים ולאומיים, אינם תכונות גנטיות, והם עשויים להיוולד, לעיתים קרובות בסיוע קהילה תומכת, דווקא מתוך התמודדות מוצלחת עם מצבי שבר ומצוקה, ובתוכם גם מצבי מלחמה. לעניינינו רלוונטיים במיוחד מצבי המלחמה הפוקדים תדיר את החברה הישראלית.  

תיבת דואר בקפה 'ארומה', צומת בית קמה (צילום: אבי בלדי)

ומפסיכולוגיה לספרות: מהי משמעותו ותפקידו של החוסן בכמה משירי המלחמה והזיכרון העבריים הקלאסיים? נבדוק זאת בכמה שירים מוכרים. למותר לציין, שדבריי אינם מתיימרים להציע אפיון גורף של מאות שירי המלחמה והזיכרון שנכתבו במהלך השנים, גם לא להציע פרשנות חדשה, אלא רק להצביע על הפוטנציאל הגלום במושג העכשווי 'חוסן נפשי-מנטלי' ככלי לחשיפת מבני עומק האופייניים לשירי זיכרון ומלחמה רבים שנכתבו בדורות האחרונים.

א. אלהים מרחם על ילדי הגן

הנה למשל הבית הראשון משירו הידוע של יהודה עמיחי 'אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַן', שנדפס בשנת 1955 בספרו עכשיו ובימים האחרים (הוצאת לקראת; שם הספר לקוח מהשורה האחרונה של שיר זה): 

בניגוד למשתמע מכותרתו ושורתו הראשונה – לא אלוהים הוא גיבור השיר. זו טיבה של המציאות הישראלית, רווית המעקשים והמלחמות, מתקופת היישוב ועד ימינו, שעומדת במוקדו של השיר. בבית הראשון מעמיד המשורר בטכניקה של 'הזרה' איזו היררכיה מדומיינת של רחמים (כלומר, חסות והגנה) על רקעם של אימי המלחמה. רחמים אלו הולכים ופוחתים, לפי שכבות הגיל, מילדי הגן, דרך ילדי בית הספר ועד ל'גְּדוֹלִים'. למרבה האירוניה, דווקא האחרונים אינם זוכים ברחמי ה'אל', לאו דווקא, בשל בגרותם ויכולתם המשוערת להסתדר בכוחות עצמם. נהפוך הוא, בזחילתם על ארבע בחול הלוהט של שדה הקטל, כשהם שותתי דם, בדרכם לתחנת האיסוף (מוות והצלה באותה מילה), הם מדומים לתינוקות חסרי ישע – השלמה אירונית מרה של שכבת הגיל ה'חסרה' בפתיחת השיר – וזקוקים מאד לרחמים. 

בבית השני מכריז המשורר על חסותו המסויגת ('אולי') של 'אלוהים' על קבוצה ספציפית: 'הָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת'.

במילים אחרות: רחמי האל, שהם למעשה האהבה עצמה, מהווים נחמה פורתא, מעין כיפת ברזל רגשית, לאוהבים באמת. 

אך שיאו של השיר, והביטוי העָצמתי בו לדרכי רכישת ההגנה מפני אימי המלחמה, מצוי בבית השלישי החותם את השיר: מטבעות החסד המטפוריים של ימי ילדותנו, מורשת בית אמא, הם אלו המסייעים בידינו ב'רכישת מניות' באושר האהבה, וזו בתורה מחזקת את החוסן המנטלי שלנו, הן בעתות שלום ('עכשיו') הן בימות מלחמה קשים ('בימים האחרים'). אגב, השימוש בגוף ראשון רבים בסיום השיר רחוק מאד ממשמעותו בשירת ה'אנחנו' של דור המדינה, שעמיחי היה חלק ממנו. 

ניתן לומר שהמבנה הסמנטי של שיר אנטי-מלחמתי זה, שנכתב שש שנים בלבד לאחר מלחמת העצמאות, הוא מעניין ועקרוני, שכן הוא מעמיד בפנימיותו איזו תבנית דינמית המיוסדת על מתח דיאלקטי שבין אימת המוות של המלחמה, כמתואר בפתיחת השיר, לבין תשוקת חיים וכמיהה להגנה מפני המוות הקטלני בקרב, בסיומו. תבנית דו-קוטבית זו אופיינית לרבים משירי המלחמה והזיכרון העבריים (אך לא לכולם), והיא מגוונת מאד במופעיה השונים. זאת ועוד, התבנית 'אימה-חוסן', הממזגת כאמור בין אימי המלחמה ליכולת להפיק מהם עָצמה והעצמה, מובילה אותנו, הקוראים או השומעים – שהרי רבים מן השירים הללו גם הולחנו וזכו לביצועים פופולריים, ולא רק בטקסי זיכרון – דווקא לגילויים של זיכוך, התרוממות רוח ותקווה ('קתרזיס'). 

ואכן, בשנת 1973 זכה שירו של עמיחי לשתי הלחנות יפות ביותר. ככל שבדקתי שני הלחנים נעשו לפני מלחמת יום כיפור, אך המלחמה נתנה להם תוקף מיוחד ובשנה העוקבת הם הושמעו רבות באמצעי התקשורת.

מתי כספי ושלמה גרוניך הלחינו את השיר במשותף בסגנון רוק והם גם שרו אותו (נכלל בתקליטם 'מאחורי הצלילים'). הנה כאן בהקלטה נדירה מהופעתם לפני חיילים במלחמת יום כיפור:

< 

באותה תקופה, פחות או יותר, הלחין את השיר גם גידי קורן עבור להקתו, 'האחים והאחיות':

פרט מעניין הקשור לשיר זה: בדצמבר 1994 זכה יצחק רבין בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר עראפת). הוא הזמין את יהודה עמיחי להתלוות אליו כאורחו האישי. בנאומו ציין רבין כי עמיחי נוכח באולם וציטט את השורות הראשונות של השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן'.

ב. ראי אדמה, כי היינו בזבזנים

אחד הביטויים המעניינים של שילוב בין חוסן לאימה מצוי בשירי מלחמה וזיכרון המיוסדים על השדה הסמנטי החקלאי של אדמה, צמיחה, פריחה וכדומה. אין תמה בכך, שהרי מטפורות אלה הן החזקות ביותר בעיצוב חוסן אישי ולאומי, שמוגדר כצמיחה מתוך שבר. 

כזה הוא למשל שיר הקינה והמחאה הידוע של שאול טשרניחובסקי משנת 1938 'רְאִי אֲָדמָה'. השיר נכתב בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, והפך ברבות השנים לאחד השירים הנקראים ביותר בטקסי זיכרון לנופלים במערכות ישראל. 

הקריאה המקובלת בשיר מצביעה על הסתירה המוּבְנֶת והבלתי פתורה בין שתי עמדות רגשיות מנוגדות: קוטב קורבנם הנורא והמיותר של אנשים צעירים שנרצחו, כנרמז בפתיחת השיר ובסיומו: 'רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!', וגם: 'פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנוּּ'; והקוטב המרפא של גאולה ונחמה המעניקים ערך ומשמעות לקרבן: 'וְאַתּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ! / מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ! / בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד...'. 

לשון אחר, הדינמיקה הבולטת בשיר היא המהלך ה'חיובי' שבו, שמתפתח מתחושת כאב טרגית על בזבוז חיים משווע, בפתיחתו, אל תחושת התעלות מזקקת, שמברכת על הקורבן, בסיומו. זה אינו שיר שרק נועד לקריאה בטקסים, אלא הוא עצמו מהווה מעין טקס השבעה, שמבקש לבטא חוסן לאומי באמצעות מבנה סמנטי של מעבר משֶׁבֶר לצמיחה, ומחוסר אונים לגאולה ותקווה. יתר על כן, לשיר זה יש גם משמעות מכוננת: הוא מבקש, במגוון אמצעים רטוריים ופרוזודיים, לנטוע את תחושת החוסן בלבות הנמענים של השיר. לכאורה הפנייה בפתיחת השיר ובסיומו מציבה את האדמה כנמענת הגלויה של השיר, אך 'מעל לראשה' הוא מופנה אל משתתפים מדומיינים וממשיים בטקסי הזיכרון לנופלים, שאותם מבקש המשורר 'לחסן' מפני דיכאון הבזבוז.

גם שיר זה הולחן בידי חיים אלכסנדר, כנראה בשנת 1957, אך הלחן לא התפשט וכמעט שלא הושמע. הוא נותר באוצר ההקלטות של מקהלת קול ציון לגולה:

ג. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד

ומחוסן לאומי לחוסן אישי. 

בשנת 1943 ראה אור הקובץ הספרותי בסער בעריכת יעקב פיכמן ובהוצאת אגודת הסופרים העברים. מטרתו המוצהרת של הקובץ הייתה לחזק את רוחם וחוסנם של בני ובנות היישוב העברי בארץ שהתנדבו להילחם בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בגילוי הדעת שעמו נפתח הקובץ נכתב, כי מטרתו היא 'לציין כי רוח היוצר העברי מתייצבת גם היום על משמר המגן לעם ולאדם'.

החוברת נפתחה בשיר הידוע של לאה גולדברג, שיר ללא שם, המוכר במילתו הראשונה 'הַאָמְנָם'. זו עובדה מעניינת על רקע התנגדותה העזה של גולדברג, מתוך עמדתה הפציפיסטית, לשירי תהילה ללוחמים ולמלחמה. בניגוד לשירי הקינה הנשגבים ורוויי הפאתוס על גורל העם היהודי בשואה, שנשאו משוררים בני הזמן כמו שלונסקי, גרינברג ואלתרמן, 'הַאָמְנָם' נושא בשורה הומנית-אוניברסלית בעלת גוון לירי ואישי מאוד. מתברר שגם כאן התבנית הדו-ראשית של 'חוסן מול אימה' היא הלב הפועם של השיר. 

השיר בפרסומו הראשון בקובץ 'בסער', תש"ג (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

אכן, השיר נפתח בהיגד ספקני: 'הַאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד', אך העדר סימן השאלה בסיומו ורצף התמונות הפלסטיות שבהמשכו, ובהן תיאור עתידי מדומיין ורב עָצמה של הליכת המשוררת בשדה, מסייעים בהצגת הליכה זו כהתרחשות בת-קיימא: 'וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ, וְתִמְתַּק דְקִירָתָם'. אל התמונות הסוגסטיביות הנפרשות על פני שלושת הבתים הראשונים בשיר נלווים תארים ורגשות חיוביים במיוחד: 'וּפְשוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב'. 

כמו בשירו של עמיחי, גם כאן מוצגת האהבה כמעין 'זריקת חוסן' נגד המלחמה. למעשה, רק בבית הרביעי והאחרון בשיר מתברר במלואו התפקיד התרפויטי העמוק של אותן תמונות הנותנות ביטוי לחוסן האישי כנגד זוועות המלחמה: 'אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם'. זאת ועוד, בסיום השיר נעלמות שאריות הספק והוא הופך לוודאות מוחלטת ('אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָׂדֶה'), ודאות המעוגנת בתקווה לשחזור העבר הקדם-מלחמתי, שהוא-הוא המעניק לחיים את משמעותם: 'וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָָדָם'.

הנה חוה אלברשטיין בביצוע האהוב של השיר: 

ד. החיטה צומחת שוב

ומכאן לשיר אבל וזיכרון אישי וקיבוצי כאחד, שאף הוא מיוסד על דימוי חקלאי: 'החִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. השיר – שעליו דובר לאחרונה בבלוג עונג שבת ('שדות שפוכים במצפה חרובים: משהו על "החיטה צומחת שוב"', 22 בספטמבר 2023; 'החיטה תצמח שוב', 27 באוקטובר 2023) – נכתב כידוע בשנת 1974 על ידי חברת קיבוץ בית השיטה דורית צמרת לזכרם של אחד-עשר מבני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בשיר פונה הדוברת בפנייה אישית-אינטימית אל הנופלים במערכה, תוך שהיא נותנת ביטוי לפער הטרגי שבין נופי הקיבוץ וסביבתו (עצי חרוב וזית, שדות חיטה ופרחי עירית, רכס הרי הגלבוע, עמק יזרעאל) לבין האובדן הקשה ('אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּּב').

ושוב, בניגוד אולי לצפייה משיר הקינה והאבל לתחושות של ייאוש קיומי, מוות וחוסר אונים, שאכן נרמזים בשיר ('עַיִט', 'הֶעָפָר הַמַּר', 'זָרַח הַשֶּׁמֶש, שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא') השיר פועל עלינו הקוראים פעולה הפוכה, או לפחות אמביוולנטית, ומחזק אותנו, בעיקר בזכות השורה החותמת את הפזמון החוזר בשיר: 'אַך הַחִיטָּה צוֹמַחַת שוּב'. שלא כמו בפואמה הידועה של ח"נ ביאליק 'בְּעִיר ההריגה' (1903), רוויית הייאוש הקיומי: 'הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט', כאן הסמיכות המחזורית בין חיים למוות היא המקור לחוסן נפשי, שכן צמיחת החיטה מגלמת את כוח החיים, ומהווה סמל של המשכיות, שלא ניתן לגדוע אותה.   

הנה ביצוע מחודש ו'מעודכן' של השיר. חברי הגבעטרון במחווה מרגשת לתושבי 'עוטף עזה' ולחטופים: זה לא אותו הנגב... אתם אינכם וחייבים לשוב.

ה. הנה מוטלות גופותינו

אחתום בבחינת מקומו של החוסן המנטלי בשירי המלחמה והזיכרון הידועים ביותר של חיים גורי. תקצר היריעה מלתאר את שפע ביטויי המוות הבוטים בשיר הקינה שלו על מחלקת הל"ה, 'הִנֵה מֻטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ' (עיתים, פברואר 1948). הנה  כמה מהם: 'הִנֵה מוּטָלוֹת גוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה'; 'הַמַוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ'; 'אֵינֵנוּ נוֹשְׁמִים, וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְׁבִילִים שָׁעַל-שָׁעַל'; 'נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים'; 'עַד הַמָוֶת עָצַם אֶת עֵינֵינוּ'. וכבר כתבו מבקריו של השיר על התפרצות החיים המחודשת שבו, כגון: 'הֵן נָקוּם, וְהֵגַחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשָבְנוּ שֵׁנִית לִִתְחִיָה'. 

החיוניות והוויטליות, המתגברות כביכול על מותם של הלוחמים, הן רק אחד מגילויי החוסן הלאומי. ביטוי נוסף לחוסן זה מגולם במבנה הסמנטי של המונולוג הדרמטי של המתים. השיר נפתח בשעות הדמדומים ('פָּנִים נְגוֹהוֹת אַחְרוֹנִים, וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר'), נמשך אל תוך החשיכה ('רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָדּוֹל וְרָחָב'), ומסתיים בתיאור לידתו המחודשת, הכמעט עליזה, של יום חדש: 'וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְלָלִים רוֹנְנָה'. גם התיאור האסכטולוגי של שובה של 'מַחְלֶקֶת הָהָר' כפרחים אדומים הוא חלק מהבניית החוסן הלאומי כניגוד לחוויית האובדן והתבוסה בקרב.

הפרסום הראשון של השיר, 'בנכר, פברואר 1948' (הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית)

גם בשני שירי הזיכרון הקלאסיים של גורי – 'הָרֵעוּת' (אוקטובר 1948) ו'בָּאבּ אֶל-וָאד' (1949) – שוקעה אותה תבנית סמנטית של מתח בין אימה לחוסן. 

אם בבית השני ב'הָרֵעוּת' הובלט היעדרם של הנופלים ('מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵנוּ'), הרי שבהמשך השיר מופיעה הבטחה לזכור את הנופלים באופן המנכיח אותם מחדש ביננו. בבית הרביעי בשיר, הרֵעוּת עצמה הוצבה ככוח חיים מואר, העומד במפורש בניגוד לחשכת הלילה האיומה של המלחמה: 'מִלֵילוֹת הָאֵימָה הַגְדוֹלִים / אַת נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקָת'.

האנדרטה לזכר בוגרי בית הספר כדורי שנפלו במערכות ישראל ועליה ציטוט מתוך 'הרֵעוּת'
(צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

באופן דומה מומחש החוסן הלאומי גם ב'בָּאבּ אֶל-וָאד'. בחלקו הראשון, ובמיוחד בפזמון החוזר בו, השיר מעמיד את המוות 'בַּדֶרֶך אֶל הָעִיר' (ירושלים) כתמה מרכזית: 'בְּצִידֵי הַדֶרֶך מוּטָלִים מֵתֵינוּ'. אך לקראת סופו חל היפוך לטובת המשפחתיות המחזקת ('כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת'). גם פריחת הרקפות והכלניות, המדומיינת בבית האחרון, אינה אלא גילום של עתיד פסטורלי של תקווה, כזה המעניק (שוב) 'זריקת חוסן' נגד המוות הנורא בקרב: 'יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִפְרַחְנָה / אֹדֶם כָּלָּנִית בָּהַר וּבַמוֹרָד'. 

אין זה מקרה שבסיום מבצע 'צוק איתן' בשנת 2012 ניבא הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ב'נאום הכלניות' שלו, כי יום יבוא ושדות היישובים בעוטף עזה, ההרוסים מרקטות ובלוני תבערה, יפרחו בשלל כלניות: 

יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה...

לו יהי! 

שלט על חלון ראווה בחנות 'סידקית' ברחובות (צילום: זיוה לוי)

לקריאה נוספת

חן מלול, 'האמנם עוד יבואו ימים? לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 28 במאי 2017.

נתי גבאי, 'הנה מוטלות גופותינו': חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה', שם, 31 בינואר 2018.

חזי עמיאור, 'יפי הבלורית והתואר: הרעות של חיים גורי', שם, 15 באפריל 2018.

______________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net