ילד יהודי פולני: עם מותו של שלמה אבינרי

שלמה אבינרי (צילום מסך)

פרופ' שלמה אבינרי (2023-1933), חתן פרס ישראל לחקר מדעי המדינה (1996) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, הלך לעולמו ב-30 בנובמבר 2023 והוא בן תשעים. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא היה בריא וצלול כמעט עד רגעיו האחרונים.

מעבר להיותו חוקר חשוב בתחומיו ומורה נערץ באוניברסיטה העברית בירושלים – ביתו האקדמי במשך עשרות שנים – השמיע אבינרי קול ציבורי חשוב, שקוּל ומפוכח, בכתב ובעל-פה, בענייני המקום והשעה. עשרות – ושמא מאות – מאמריו, שפורסמו בתכיפות בעיקר בעיתון הארץ, היו מופת של כתיבה בהירה, ידענית וקולחת, מאוזנת ומתומצתת, ובהם השכיל אבינרי תמיד לסמן את המקום הנכון ולמקד את הדיון בעיקרו ולא בשוליו. הוא היה מה שמכנים היום 'שמאל ציוני', גאה ולא מתנצל, ומן הפרספקטיבה הזו דן בשאלות המדיניות והפוליטיות העומדות על הפרק. כך למשל, התנגדותו העקבית למדיניות ההתנחלויות שהובילו ממשלות הימין, לא מנעה ממנו למתוח ביקורת חריפה גם על הצד הפלסטיני, בעיקר על חוסר היכולת של דובריו לערוך חשבון נפש ולהודות, ולוּ במעט, בטעויותיהם ובאחריותם להיווצרותו של הסכסוך ולהתמשכותו. קול ההיגיון הרהוט שלו כה חסר לנו בימים אלה.

כמו אקדמאים רבים מבני דורו גם הוא לא הסתגר בחדרי האוניברסיטה. הוא היה פעיל במפא"י ובמפלגת העבודה, ואף התגייס לשמש מנכ"ל משרד החוץ בימי ממשלת רבין הראשונה. בעקבות עליית הליכוד לשלטון ב-1977 פרש מפעילות פוליטית והתמקד בתחום האקדמי: הוראה, מחקר, פרסום מאמרים וספרים והרצאות מדעיות ופופולריות בכל מקום שאליו הוזמן. הוא אכן היה מרצה בחסד, שידע לרתק שומעים בני כל החוגים, ובנוסף – ולא פחות חשוב – איש נחמד וחביב, תלמיד חכם בעל שפה עשירה והומור אירוני, שהסביר פנים לקרוב ולרחוק.

כרזה, 1969 (ארכיון עיריית תל-אביב יפו; הספרייה הלאומית)
בטעות מבדחת נכתב כי העיתונאי והדיפלומט אלקנה גלי הוא 'פשרן מדיני' (במקום פרשן)

בין מחקריו הרבים אזכיר במיוחד את ספרו הקלאסי הרעיון הציוני לגווניו (עם עובד, 1980), ואת הביוגרפיה על בנימין זאב הרצל, שראתה אור בשנת 2007 בסדרה 'גדולי הרוח והיצירה' של מרכז זלמן שזר. אבינרי השכיל לזקק את דמותו המורכבת של חוזה המדינה, ואת הרקע המרכז-אירופי והאנטישמי שמתוכו צמח דרך פלא לעמדת מנהיג העם היהודי, לכדי ביוגרפיה מוסמכת מחד גיסא ונגישה ופופולרית מאידך גיסא.

ב'שבעה', כשביקרתי בבית בתו, מעין אבינרי-רֶבְּהוּן (המוכרת לרבים מן הקוראים מימי עבודתה במרכז זלמן שזר) היא מסרה לי שיר שכתב אביה בשלהי שנת 1984. השיר, שתוכנו הפתיע אותי, פורסם לראשונה בעיתון מעריב, ב-11 בינואר 1985 (בדרך פלא חצי השנה הראשונה של שנת 1985 אינה סרוקה באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספריה הלאומית), וכותרתו 'ילד יהודי פולני'.

את השיר כתב אבינרי בעקבות נסיעה לפולין, אז גם ביקר לראשונה בעיר הולדתו ביילסקו (בגרמנית ביליץ; Bielitz) אשר בשלזיה (מדרום-מערב לקרקוב). בשנות החמישים עיר זו אוחדה עם ביאלה הסמוכה ומאז היא ישות מוניציפלית אחת הנקראת ביילסקו-ביאלה. אבינרי חי בעיר זו פחות משש שנים. ב-1939, כמה חודשים קודם שפרצה המלחמה, יֶזִ'י (זה היה שם ילדותו, שנגזר מהשם ג'ורג', על שם ג'ורג' החמישי מלך הממלכה המאוחדת, שבימיו ניתנה הצהרת בלפור) הועלה ארצה עם הוריו הציונים, שהשכילו מבעוד מועד לראות את הצפוי. 

סערת הרגשות שפקדה אותו בביקור זה מובנת לי היטב. כמה חודשים קודם לכן, במארס 1984, התמזל מזלי להיות בין חברי קבוצת האקדמאים הראשונה מהאוניברסיטה העברית שנסעה לסיור מקיף בפולין. הימים היו ימי המשטר הצבאי שהנהיג ראש הממשלה וויצ'ך ירוזלסקי, כשברקע צברה תנועת 'סולידריות'  פופולריות רבה. זו הייתה חוויה מסעירה שבמובנים רבים עיצבה גם את מסלול חיי, אבל מה שקרה לי אינו קשור לכאן. 

הנה שירו של ג'ורג' (יז'י) וינר, הילד היהודי-פולני שהפך לשלמה אבינרי:

כך נראה פעם בית הכנסת הגדול של ביילסקו, שנבנה בשנות השבעים של המאה ה-19 ואותו תיאר אבינרי בשירו: 'ששם אי-פעם ניצב היכל / ומגדלים לו שניים, / ופעמון לו אָיִן, / ופניו לנוכח ציון וירושלים'. 

'ומגדלים לו שניים': בית הכנסת הגדול של ביילסקו (ויקיפדיה)

ב-1939 נהרס בית הכנסת עד היסוד בידי הגרמנים.

'בקיץ 2009', סיפרה לי בתו מעין, 'נסענו עם הילדים לביקור שורשים של שלושה דורות, בעקבות שלושה דורות שקדמו לנו. רצינו לראות את החיים היהודיים שהיו לפני מחנות השמדה. בארוחת צהרים במלון פרזידנט בביילסקו, אבא הוציא עותקים מהשיר וקרא לכולנו. הילדים שמעו את השיר לראשונה'. 

מעין מסרה לי את רשמיה שלה מאותו ביקור, שאותם כתבה גם היא בצורת שיר המהדהד את השיר שכתב אביה, והדברים מדברים בעד עצמם.

אִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית

מַעְיָן אֲבִינֶרִי-רֶבּהוּן 

בעקבות ביקור בביילסקו-ביאלה שבפולין, קיץ 2009

לָבוֹא כְּאִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית, בְּאֶמְצַע הַחַיִּים,

קְצִינָה לְשֶׁעָבַר, בַּצָּבָא שֶׁל מְדִינַת הַיְּהוּדִים,

בַּת יְחִידָה, עֲטוּפָה בְּהוֹרֶיהָ, בַּעֲלָהּ וִילָדֶיהָ,

לָצֵאת לְמַסָּע שֶׁל שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת,

לְבִקּוּר בְּבָתֵּיהֶם שֶׁל

שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת קוֹדְמִים. 

 

לָבוֹא עִם אָבִיךְ, יֶלֶד יְהוּדִי פּוֹלָנִי,

בַּעַל שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל וּבָעַמִּים,

לָבוֹא לְמָקוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ, שֶׁאוּלַי הַדִּמְיוֹן בָּדָה,

אַךְ הוּא חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִסִּפּוּרָהּ שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה:

הַבַּיִת שֶׁגָּדַל בּוֹ, בֵּית הַקְּהִלָּה בּוֹ נִשְּׂאוּ הוֹרָיו,

וּבְמֶרְחַק נְסִיעָה – בֵּית הַסַּבָּא וְהַסַּבְתָּא, בָּעֲיָרָה.

  

לָבוֹא עִם אִמֵּךְ,

שֶׁנּוֹלְדָה בְּאֶרֶץ שְׁכֵנָה,

וְיָדְעָה אֶת נוֹרְאוֹת הַמִּלְחָמָה,

וּלְשָׁם לֹא רָצְתָה לַחְזֹר,

כִּי אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ אֶת שֶׁהָיָה,

וְקָשֶׁה לִרְאוֹת אֶת הָעִיר רֵיקָה. 

 

לָבוֹא עִם אֲבִי יְלָדַיִךְ,

שֶׁמִּשְׁפַּחְתּוֹ מֵהָעֲיָרָה הַסְּמוּכָה, מֵהַמָּחוֹז הַגּוֹבֵל,

אַף הוּא, כָּמוֹךְ, בֶּן הַדּוֹר הַשֵּׁנִי,

מַבִּיט וּמְנַסֶּה לְהִתְקָרֵב לֶעָבָר הַמִּשְׁפַּחְתִּי,

הַמְשֻׁתָּף וְהַדּוֹמֶה כָּל-כָּךְ, הַיְּהוּדִי פּוֹלָנִי.

 

לָבוֹא עִם שְׁלֹשֶׁת יְלָדַיִךְ

שֶׁנּוֹלְדוּ כָּמוֹךְ, בָּאָרֶץ הַיְּהוּדִית הָרִבּוֹנִית,

שֶׁחַיִּים וְנוֹשְׁמִים בִּשְׂפַת אִמָּם/אִמֵּךְ – עִבְרִית,

שֶׁבָּהּ הַכֹּל שֶׁלָּנוּ, בְּלִי תְּחוּשַׁת זָרוּת.

 

בַּמַּסָּע הַזֶּה,

הַשְּׁלֹשָׁה מְנַסִּים לִלְמֹד וּלְהָבִין וּבְעִקָּר – לְהַרְגִּישׁ.

מַרְגִּישִׁים הֵם אֶת תְּחוּשַׁת הַמִּשׁפַּחְתִּיּוּת,

וְאֶת אַהֲבַת הַסַּבִּים – הַפּוֹתַחַת אֶת הַלֵּב וְאֶת הָרֹאשׁ.

סוֹפְגִים כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים,

בִּשְׁקִיקָה הַמְּהוּלָה גַּם בִּכְאֵב,

וְחָשִׁים אֶת הַכִּמְעַט-נְגִיעָה בַּסַּבִּים וְסַבְתּוֹת-רַבָּא,

וּמִתְרַשְּׁמִים מֵעֹשֶׁר הַחַיִּים הַיְּהוּדִיִּים שֶׁהָיוּ,

בְּפּוֹ-לָן-יָהּ. 

 

לָבוֹא כְּאִמָּא יְהוּדִיָּה יִשְׂרְאֵלִית,

עִם סַבָּא/יֶלֶד יְהוּדִי פּוֹלָנִי,

וְעִם שְׁלֹשָׁה יְלָדִים/נְכָדִים,

לְעִיר שֶׁהָיֹה הָיְתָה,

שֶׁאוּלַי הַדִּמְיוֹן בָּדָה?

אַךְ הֲרֵי הָיִינוּ שָׁם –

זוֹ בְּעֶצֶם הַתְּשׁוּבָה.

ולסיום, בסרטון מעניין זה, מ-13 בדצמבר 2017, מראיינים הפרופסור זאב שטרנהל ז"ל ויבל"א השופט פרופסור יצחק אנגלרד את אבינרי, שמתאר – ברהיטות ובבהירות, כדרכו – את מסלול חייו ומסכם את מפעלו המדעי: