מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ד)

מקומות בחיי ביאליק
ז'יטומיר, קוריסטאשוב, לישטין (מדרום ללישטין נמצאת קוטילנה, שם נערך היריד שעליו כתב ביאליק בסיפורו הגנוז על לישטין)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

ג. על הסיפור הגנוז

ט. 'חן ההר והדר היערות על העירה ל'!' 

לישטין האמתית נמצאת כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לז'יטומיר. הדרך מז'יטומיר לכאן אינה קצרה וגם לא ארוכה, ובעגלה ושני סוסים – ללא פגעי מזג אוויר ובלא פקקי תנועה – ניתן היה לגמוא בשנות השמונים של המאה ה-19 מרחק זה בשעתיים. אבל אנו לא נוסעים בעגלה אלא באוטובוס מודרני, וגם כיוון הנסיעה הפוך. אנו נוסעים על הכביש הראשי מברדיצ'ב בואכה ז'יטומיר ופונים לכביש צדדי צר שמתפתל בנוף כפרי של עצים גבוהים וגבעות מיוערות. שדות שֶׁלֶף רחבים וארוכים, שניחוח דגן שנקצר זה לא מכבר נודף מהן, נפקחים לאורך.

בדרך ללישטין (כל הצילומים הם שלי אלא אם צוין אחרת; הקלקה על התמונה – תגדיל אותה)

והנה צומת דרכים נוסף: הכביש ללישטין פונה ימינה, מהלך 2 ק"מ בלבד. בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן ביאליק לבית דודו שבכפר.

הידיעות הראשונות על כפר בשם לישטין (Лiщин) הן משנת 1566. בכניסה לכביש הפנימי שבפנימי הוקם מין אובליסק משיש שחור. מתחת לציור זיו האיקונין של הבתולה מרים ותינוקה ישוע – אות וסימן לאופיו הפראבוסלבי המובהק של המקום – נרשמו שם הכפר וקטע ספרותי כלשהו. יש גם ציור נאיבי של עצים, ברבורים שוחים באגם, חסידה מקננת בראש העץ ושביל מתפתל שחוצה בית כפרי, באר מים וטחנת קמח, ומוביל אל הנהר.

השמש היוקדת גרמה לדמותו של הצלם להשתקף על השיש המבהיק (ברוך גיאן, איפה אתה כשאני צריך אותך?!).

אנו מתקדמים והנוף נהיה פסטורלי יותר ויותר. שדרת עצים גבוהים מובילה אותנו אל תוככי הכפר.

בכניסה לכפר מקדמים את פנינו נוף הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה. 

טחנת הקמח הישנה (צילום: זיוה טאובר)

על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. מה פשר תאריכים אלה? הרי ברור שהבית לא הוקם במאה ה-17. הכוונה היא לציון יובל 300 שנה למה שנודע בהיסטוריה הרוסית והאוקראינית (וגם היהודית) כ'שְׁלוֹם פריאסלאב'. בשנת 1654 חתמו הקוזאקים, בראשות בוהדן חמלניצקי, על ברית צבאית עם רוסיה הצארית (מה שהביא מיד לפרוץ מלחמה בין רוסיה לפולין). ההסכם נחתם בעיר פְּרִיָאסְלָאב, בירת הקוזקים החופשיים שעל הגדה המזרחית של הדנייפר ורחוקה מכאן מרחק הגון (בעיר זו, אגב, נולד שלום עליכם, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו).

מה הקשר בין תאריך היסטורי זה לבין הטחנה הישנה? אין כנראה שום קשר, אבל בהחלט ייתכן שטחנה זו – בלי התאריכים – קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן הטרי שנטחנו בה.

באתר אינטרנט רוסי מצאתי תמונה ישנה ובלתי מתוארכת (אומנם, אחרי 1954) של אותו מקום בדיוק.

מול הטחנה שריד של מתקן הנדסי ישן נושן  – כנראה כבן 250 שנה! – ששימש להפעלת סכר שהעביר את מי הנהר אל הטחנה ומן הסתם גם להשקיית חלקות. 

מצד ימין בית איכרים שגדרותיו נצבעו כחול בוהק וערימה ענקית של שחת צבורה בחזית. אולי כאן, 'סמוכה לנהר', עמדה פעם דירתו של אברהם זליג, שבסיפורו של ביאליק תואר כחוכר מס הגשר 'והמפקח על בדק הגשר'...

ערימת השחת בכניסה ללישטין

ומצד שמאל, האגם, שאינו אלא נהר, זהו נהר גוּיְבָה (או הוּיְבָה).

צילום: זיוה טאובר

והנה הגשר. אפשר לדמיין את בתו הקטנה של חוכר מס הגשר אברהם זליג, 'נערה ירקרקה ודקה', ששומעת 'שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר', וממהרת לצאת מביתה 'בארנקי של עור', לקבל את פני הבאים לעיירה, ולגבות את מס שתי הפרוטות... 

הגשר כבר אינו בנוי מ'קונדסין דקים שהם רקובים'. הוא הוחלף במוטות פלדה מוצקים, שתומכים בכביש שרכב יכול לעבור עליו בביטחון. אבל לא הרחק מכאן מצוי גשר בדיוק כפי שתיאר אותו ביאליק: 

אין אדם בא אל העיירה ל. ... אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף, שהוא תלוי ועומד בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר.

צילום: ויקטור גלנין (מקור: GalleryUA)

חבורה של 'שקצים' מבני ובנות הכפר משתעשעת כמו נערים בני גילם בכל העולם. בגדי ים אופנתיים לגופם והם עולים על מעקה הגשר ו'קופצים ראש' למי הנהר הצלולים והקרירים.

בגדה מנגד עץ אלון נישא, ומתחתיו עומד דייג בודד. הנהר אכן נקי יחסית והדגה בו פרנסה את יושבי הכפר מאז ומתמיד.

בהמשך הכביש בצד ימין מבנה רחב ידיים – זו טחנת הקמח החדשה, שגם היא כנראה הונעה במי הנהר.

על גדות הנהר הפסטורלי, יש גם זמן לצילום מזכרת של 'ההנהגה הרוחנית'...

אנוכי הקטן עם רוחמה אלבג

הדרך שוב מתפתלת ואנו עולים לגבעה שעליה יושב הכפר. 

'אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת'

לא בדיוק 'קני נשרים', וגם לא 'אשפת דורות'. לערימת הזבל הענקית שתיאר ביאליק בשיר, כבר אין זכר. המקום מטופח ונקי. עצי תרזה ענקיים ובתים מבודדים משני צדי הכביש. שקט של כפר שמופרע מדי פעם בנהימת אופנוע או מכונית ישנה של אחד מתושביו.

בצומת הדרכים שבראש הגבעה אנו נדרשים להחליט – ימינה או שמאלה?

בצד שמאל, על ראש הגבעה, עומדת כנסיית השילוש הקדוש ולצדה מגדל פעמונים. הם נבנו בראשית המאה ה-19, והיו מן הסתם לבו של הכפר הגויי. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001 גרו בכפר 1,265 אנשים. היה כאן גם בית כנסת יהודי, מדווחת ויקיפדיה האוקראינית בִּיְבוֹשֶׁת.

כנסיית השילוש הקדוש בלישטין (מקור: Interesting Ukraine)

אנו פונים ימינה, לרחוב בית הספר, ונכנסים לחצר של מבנה ישן נושן, שבלי ספק היה כאן בימיו של ביאליק. זהו בית האחוזה של מי שהיה אדון העיר, פריץ פולני ושמו פולאנובסקי .(Polanowski) הבית, שגם הוא נבנה בראשית המאה ה-19, הוחרם על ידי הרוסים לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ובעליו מן הסתם הוגלה. תקופה ארוכה שימש המבנה כבית ספר לילדי הכפר. לימים נבנה בחצר האחוזה בניין חדש עבור בית הספר, ובית האחוזה המקורי עומד הרוס למחצה ועזוב, 'נטוש ובלי כוחות'.

אחוזת הפריץ פולאנובסקי

ישבנו מאחורי בית הספר 'החדש' ולמדנו משהו חדש על הילד חיים נחמן בן השתים-עשרה ומסע ילדותו מ'פרבר העצים' הז'יטומירי אל לישטין ובחזרה, אל עתיד מזהיר שאז הוא לא יכול היה לשׁער כלל את קצה-קצהו.

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ג)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

בפרק הבא:
על הביקור בלישטין

ח. על הסיפור

כפי שנכתב בפרק הראשון של הסדרה, ביאליק לא הסתפק בשיר ההיתולי על לישטין והתכוון לכתוב סיפור, שבו יתואר הווי חייהם של תושבי העיירה המופלאה. אלא שהדבר לא עלה בידו ובארכיונו נותרו רק שרידי טיוטות לא גמורות של הסיפור.

אף על פי כן, גם טיוטות ושרבוטים של גאון כביאליק הם כדברי תורה, ולא רק שניתן להפיק מהם הנאה רבה, אלא גם ניתן ללמוד מהם לא מעט על כבשונו של היוצר ועל חבלי לידתה של היצירה.

טיוטות אלה הגיעו לידיו של החוקר והמבקר פישל (ירוחם) לחובר – הידוע יותר כפ. לחובר – ידידו של ביאליק וכותב תולדותיו, שספרו משמש עד היום מקור שופע וסמכותי לתולדות חייו של המשורר. בכרך הראשון של ספרו ביאליק: חייו ויצירותיו (מוסד ביאליק, תשט"ז, עמ' 348-344) הוא פרסם כמעט את כל מה שניתן היה להוציא מן הטיוטות ואנו נהלך בעקבותיו.

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק, מסר לי בטוּבוֹ העתקים של שבעת עמודי הטיוטה. כשהשוויתי בין המקור לבין העתקתו של לחובר התברר לי לשמחתי כי העתקתו של לחובר הייתה סולת נקייה וכמעט שלא נפלו בה טעויות של ממש. לכל היותר השמטה של מילים בודדות ומעט תיקוני כתיב, שעל כמה מהם אעיר בהמשך.

פישל (ירוחם) לחובר (1947-1883)

בסיפור מתאר ביאליק את לישטין (תחילה הוא מכנה אותה בקיצור ל., אך בהמשך הוא קורא לה בשם המפורש) כמקום משונה גם מבחינה טופוגרפית. העיירה בנויה על הר שכביכול נחפר מתחתיו. היא תלויה ממש בין שמים לארץ, וקיומה הפיזי – ובמשתמע גם קיומה הרוחני – הוא בגדר נס. אך תושביה כלל אינם מודאגים מכך שעירם עשויה לקרוס תחתיה; יש להם עניינים חשובים יותר לענות בהם.

שאלה מעניינת היא מתי נכתבו הטיוטות ומה קדם לְמה – השיר לסיפור או ההפך. קשה לדעת, שכן בשרידי הסיפור קשה למצוא קשרים ישירים לשיר, והם כאילו שתי ישויות נפרדות שאומנם מתרחשות באותו מקום. לחובר ציין שהטיוטות נמצאות בחוברת שבה נרשמו שירי ביאליק מן השנים תרס"א-תרס"ב (1902-1901), וממילא הטיוטות נרשמו באותן שנים. דומני שאפשר בקלות לבסס הנחה זאת ולהוכיח שאכן השיר והסיפור נכתבו בעת ובעונה אחת: השיר – הושלם ונדפס; כתיבת הסיפור לא צלחה וביאליק 'נתקע'. אני מבסס זאת על משפט אחד בכתב היד, שמשום מה לחובר לא רשם, כנראה משום שמשפט זה מנותק מהטקסט ולא מתחבר לשום דבר.

בשורה האחרונה של העמוד האחרון של הטיוטות רשם ביאליק: 'בבית-מרחץ הקהל בכסלון מת'.

העמוד השביעי של טיוטת הסיפור (הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

ברור שבשורה זו רמז ביאליק לפרק החמישי של ספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, שם מסופר על הווי בית המרחץ של קהילת כסלון ועל פישקָה החיגר שגר שם.

וראה זה פלא, ביאליק עצמו היה זה שתרגם מיידיש לעברית את שמונת הפרקים הראשונים של ספר הקבצנים, והם התפרסמו בעיתון הדור, בשנת 1901. בעיתון זה – נזכיר את הראשונות – נדפס באותה שנה גם השיר 'מי יודע עיר לישטינא' (ראו בפרק הראשון)! וכך אכן תרגם ביאליק: 'בבית מרחץ זה של הקהל בכסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא החגר' (ראו שלום לוריא [מהדיר ומתרגם], מנדלי מוכר ספרים, כתבים בְּאִבָּם, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ה, עמ' 206ׂ). ביאליק מן הסתם תכנן לעשות שימוש בסצינה דומה גם בסיפורו על לישטין, וכפי שנראה הוא אכן התייחס לבית המרחץ הלישטינאי גם בטיוטות ששרדו.

הנה אפוא מה שנותר מן הסיפור, וחבל על דאבדין.

את הסיפור ביקש ביאליק לפתוח בתיאור הכניסה לעיירה הנידחת והנוף המתגלה לעיני הבאים בשעריה. בנוף זה – כפי שהשתמר עד עצם היום הזה – עוד נחזה בעינינו בפרק הבא.

ביאליק מתאר אפוא את הגשר הרעוע, שאותו צריך לחצות מי שמבקש להגיע לעיירה 'היושבת על ראש הר'. הוא מתמקד בבתו הצעירה של אחד התושבים היהודיים שדירתו סמוכה לנהר, 'נערה ירקרקת ודקה'. מיד כששומעת אותה נערה שעטת סוסים ושקשוק אופנים היא יוצאת החוצה מביתה, 'ארנקי של עור' בידה, כדי לפתוח את המחסום ולגבות את שתי הפרוטות – 'מס הגשר' שאביה חכר. מיד לאחר ששילם הנכנס את המס והגשר נפתח, נעלמת העיירה ולעיניו נגלה הר גבוה וזקוף. לעתים ייתמר עשן מראש ההר, רמז לארובה או לגג של אחד מבתיהם של 'דרי מעלה'.

הערה לשונית: בכתב היד אפשר לקרוא בבירור כי ביאליק כתב על הגשר, 'שהוא תלוי בנס על קונדסין דקים שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם' (לחובר העתיק בטעות 'מתמזגים'). 

הקונדסין הם מוטות או קורות ארוכות (זו מילה יוונית שמופיעה במשנה עירובין, ג ג). המילה 'מתמזמזים' גם היא מדויקת ואינה קשורה למשמעות הסקסואלית שיש לה בימינו; הכוונה היא שמי הנהר מוססו וריככו את עמודי הגשר.

העמוד הראשון של הטיוטה

והנה הוא העמוד הבא. 

לדעת לחובר זהו נוסח חלופי של פתיחה, שאינו ממשיך את הקטע הראשון שהובא לעיל. כשלעצמי איני חושב כך, לפי שניתן לראותו כהמשך בלתי מלוטש של הפתיחה המקורית, שאומנם נותרו בו כמה משפטים שחוזרים על עצמם. 

ביאליק מתאר כאן את ההר המוזר ומטיל האימה שעליו בנויה העיירה. במבנה הגאולוגי המוזר שלו הוא נדמה לצופה בו כ'בריה משונה, גדולה, שקרעו מעליה עורה', וכאילו עוד רגע יתמוטט. 'צלעות זקופות ושוקעות באמצעיתן יש להר זה' (אולי מזכיר מצבות שקועות בבית קברות עתיק), ופעורים בו כוכים ומערות, משכן לבעלי חיים, וכמובן – על פי השמועה הרווחת – גם מחסה ל'מזיקים', כלומר לשדים ולרוחות. 

בראש ההר בולטות 'גזוזטראות של חול וגבשושיות עפר' המאיימות לנפול, ועל גביהן 'נעצוצים ונהלולים', המעטרים את ההר כולו, 'תלויים לרוחב העולם וחוטריהם באוויר'. ברור שביאליק השתמש כאן בפסוק הפורענות הידוע: 'וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים' (ישעיהו, ז 19). הנעצוצים והנהלולים התפרשו בדרך כלל כשדות קוצים ועצי סרק, שגדלים על סלעי ההרים.

האמירה המשמעותית ביותר בקטע זה הוא המשפט הקובע כי הר זה – שהוא 'בסיס לעיירה ישראלית שלימה' – סופו שייעקר ויתמוטט, ועמו העיירה ויושביה. ויושבי העיירה – הם כלל אינם חוששים. הם מאמינים כי 'עתידים הם שיעמדו על הקרקע'...

להר זה – נקדים את המאוחר – אין כל זכר וסימן במציאות הפיזית של ימינו, וספק אם הייתה לו ממשות כזו אי פעם. ביאליק בנה כאן טופוגרפיה דמיונית לחלוטין, שאמורה לשקף באופן סמלי את הסטרוקטורה האנושית המעורערת של תושבי העיירה ופרנסותיהם. אם תרצו, כך שרטטה הטופוגרפיה הציונית את הגלות.

העמודים השני והשלישי של הטיוטה

ועתה מתחיל הסיפור עצמו, שזה עיקרו: ארבעה מתושבי לישטין, שפרנסתם נפגעה, מתאגדים יחד על מנת לנסוע ליריד בקוטילנא (מקום זה נמצא כ-8 ק"מ מדרום-מזרח ללישטין). שם הם מקווים לנסות ולהרוויח משהו מעסקי 'הזביחה', כלומר שחיטת בקר ('זביחה היא שחיטה' – ספרי על במדבר, ו, ג).

אולי כאן – בפרנסות של תושבי העיירה – אפשר למצוא את הקשר לשיר. אחד מהם הוא 'קצת חנוני ברשות וקצת מוזג שלא ברשות';  השני – 'חילופיהן'; השלישי, 'מקצת שניהם שלא ברשות'; והרביעי הוא בנוסף גם 'קצת פונדקי'. כל אלה מזכירים קצת את שורות השיר: 'ואחד, אילו מצא אורחים / נעשה בו ביום פונדקי'...

העמוד הרביעי של הטיוטה

והסיפור ממשיך כאשר ארבעת הידידים יורדים בערב שבת אל בית המרחץ, זירה מפגש 'קלאסית' בתיאורים הסאטיריים של העיירה מייסודו של מנדלי:

העמוד החמישי של הטיוטה

לפסקה האחרונה, כפי שציין לחובר, יש נוסח חלופי, שבה נפגשים שלושה מן השותפים לא בבית המרחץ, אלא על שפת הנהר. בית המרחץ הקהילתי יצא זמנית מכלל פעולה ('נתקלקלה הקלחת'), וכל אנשי העיירה יורדים לנהר כדי לטבול 'בתוך המים העכורים והקרושים' לכבוד שבת:

העמוד השישי של הטיוטה

לאן אמור היה הסיפור להתפתח מכאן, זאת לעולם לא נדע...

נספח: משהו על פ' לחובר

לפני כמה שבועות, ב-20 בספטמבר 2016, נערך ברחוב אנגל 7 בתל אביב טקס חגיגי ובו הוסר הלוט מעל שלט לזכרו של לחובר, שגר בבית זה.

שלט הזיכרון ברחוב אנגל 7 (מקור: ויקיפדיה)

בדברים שנשאה בטקס (שפורסמו לאחר מכן בעיתון 'הארץ'), הגדירה פרופ' נורית גוברין, ובצדק, את לחובר כמי ש'אי אפשר לתאר את תולדות הספרות העברית ומחקרה בלעדיו'.

דורית שטרן, נכדתו של לחובר, שלחה לי שתי תמונות מעניינות ובו מצולם לחובר עם סופרי דורו. התמונה צולמה לפני שנת 1943, היא שנת מותו של שאול טשרניחובסקי. הקלקה על התמונות תגדיל אותן.

סימנייה עם דיוקנו של ביאליק, 1914 (אוסף מוטי פרידמן)

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ב)

הפרק הראשון בסדרה, על השיר, פורסם כאן.

בפרקים הבאים:

ג. על הסיפור הגנוז

ד. על הביקור בלישטין

ה. ניגון 'מה יפית'

כפי שראינו בפרק הקודם, ביאליק כתב את השיר על מנת שישירוהו על פי לחן מוכר ('פזמון'). בכותרת המשנה של השיר, כפי שנדפס לראשונה ב'הדור', הוא אף ציין בפירוש כי אומרים אותו בניגון 'מה יפית'.

מה הוא אפוא ניגון זה ומדוע ביקש ביאליק שהשיר ייאמר דווקא על פי מנגינתו?

'מה יפית' הוא פיוט מימי הביניים, שבמקורו נועד לשירת הזמירות בשבת, אך הוא זוהה בספרות ובפולקלור עם ריקוד השפלה וצייתנות. ריקוד זה כונה בפולין, בפי יהודים ולא-יהודים, בשם 'מַיוּפֵס', ואותו אמור היה לרקד יהודי עלוב ונטול כבוד עצמי בפני הפריץ. בשל משמעויות אלה צונזר השיר ולא נדפס במקצת סידורים ובד בבד גם נעלם משולחן השבת של יהודים רבים. הצירוף 'מה יפית' גם הפך למטבע לשון שלילי, שמתאר יהודי גלותי המתרפס בפני השליט הזר. לגלגוליו של השיר המקורי ולמשמעויות שהוקנו לו הוקדש מחקר מרתק של מו"ר פרופ' חנא שמרוק, 'מאיוּפס: מושג מפתח בתולדות היחסים בין יהודים לפולנים' (כונס בספרו הקריאה לנביא: מחקרי היסטוריה וספרות, בעריכת ישראל ברטל, מרכז שזר, תש"ס, עמ' 117-101).

ברור אפוא שלפיוט 'מה יפית' היה לחן קדום, ועל פיו שרו אותו יהודים אשכנזים במשך דורות רבים, עד שסר חנו. והנה מתברר, כי למרות כל המשקעים הקשורים בשיר, ניגון 'מה יפית' מושר בהתמדה עד היום, בלילות שבת של עונת החורף, בעדות השונות של חסידות קרלין-סטולין והחסידויות המשתלשלות ממנה. לכל עדה יש את הווריאציה שלה, אך לדברי ידידי אברהם אביש שור, חסיד קרלין שחקר את גלגולי השיר בקרב החסידים, כל הגרסאות חוזרות ומתכנסות ללחן יסודי אחד, שהוא הלחן האשכנזי המקורי (ראו במאמרו: 'לחן עתיק מאשכנז לזמר "מה-יפית" בחדר הקרליני', קובץ בית אהרן וישראל, כד, תשס"ט, עמ' קסד-קעד).

האם ביאליק כיוון לאחד הניגונים הללו, שהיו נפוצים גם בקרב חסידי קרלין בוולין? קשה לי לפסוק, אך ככל שהקשבתי להקלטות של הניגון החסידי, קשה לשיר את 'לישטינא' לצליליו. המוזיקולוג ד"ר יוסי גולדנברג, שעמו התייעצתי, אישר כי אכן הלחנים אינם תואמים.

גרסה אחרת ונפוצה מאוד של ניגון 'מה יפית', מוכרת גם בכמה שמות חלופיים, ובראשם 'דער רבי האָט געהײסן פֿרײלעך זײַן' (הרבי ציווה להיות שמח), שככל הנראה נכתב והולחן על ידי אברהם גולדפאדן. שיר זה נקרא גם בשמות נוספים רבים ובהם 'רבי דוידל ניגון', 'אַ ייִדישער טאַנץ', 'יאָשקע, יאָשקע' ועוד (ראו על כך ברשימתי 'גלגולו של "גלגולו של ניגון": מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי'). גם כאן, אפשר לקבוע בוודאות כי ניגון 'מה יפית' זה אינו תואם בשום צורה לשיר 'מי יודע עיר לישטינא'.

הקלטה של 'מָיוּפֶס' (מה יפית) מ-1911 (מקור: יו-טיוב)

אך האם באמת התכוון ביאליק לניגון ספציפי כאשר כתב שיש לשיר את 'עיר לישטינא' לפי 'מה יפית'?

אינני בטוח. ייתכן שביאליק רק ביקש בכך להביע 'מצב רוח', שכן עצם קישורו של 'מה יפית' לשיר על לישטינא כבר מצביע על הלעגה והגחכה של יהודים.

ו. הלחן של עיר לישטינא

ובכל זאת, לשירו של ביאליק נכתב לחן מיוחד שאינו קשור כלל ל'מה יפית' המסורתי. מתי אפוא נכתב הלחן ה'עממי' של 'עיר לישטינא' ומי היה המלחין?

זו שאלה שלפי שעה אין לה פותר, אך עובדה היא ש'עיר לישטינא' הייתה לשיר זמר עוד בימי חייו של ביאליק (אמנם בגרסה מקוצרת של ארבעה בתים בלבד). העדות הראשונה שמצאתי לכך היא בשירון של השומר הצעיר בגליציה, שנדפס בלבוב שבפולין בשנת 1932 (שמור באוסף המוזיקה בספריה הלאומית).

אבל השיר הולחן עוד קודם, כנראה כבר בשנות העשרים. במענה לשאלתי, כתב לי אליהו הכהן כך:

את המנגינה של 'מי יודע עיר לישטינא' הייתי מגדיר כ'ניגון יהודי' יותר מאשר סתם לחן. ודאי תוכל להבחין שהיא מושרת כניגון של לומדים בישיבה, העומדים זה מול זה בעת הלימוד, האחד שואל והשני משיב. וכך אמנם בנוי הטקסט: 'מי יודע עיר לישטינא? – עיר לישטין אני יודע'. כבר בשנות העשרים שרו אותו בארץ ישראל. המלחין והמורה משה ביק אהב לשיר אותו מאז עבד עם סוללי הכבישים בימי העלייה השלישית. עזריה אלון (יליד 1918), ששר אותו בביתי, סיפר לי כי למד את השיר בנעוריו מפי מורהו בכפר יחזקאל.

בדף השיר ב'זמרשת' הובאו שתי הקלטות של השיר: מפי משה קדם (אפשר להאזין לו כאן) ומפי עזריה אלון, חבר קיבוץ בית השיטה וחתן פרס ישראל, שהוקלט בשנת 2010 (אפשר להאזין לו כאן). קדם ואלון שרים כמובן ב'הברה אשכנזית', כפי שביאליק התכוון שישירו את השיר.

בשנת 2012 הוקלט השיר שוב מפי נאוה נחמן באחד מאירועי הזמר שעורכת חבורת 'זמרשת':

שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, שחיטט עבורי בתיקי 'עיר לישטינא', מצא שם לחן שונה, שחיבר ליאון מ' קרמר מניו יורק ואותו הוא שלח לביאליק בשנת תרפ"ד (1923/24), כמתנה ליום הולדתו החמישים.

זה הפתק שצירף קרמר לתווים:

מתנה לבבית לגאון משוררינו ח.נ. ביאליק ליום הולדתו החמשים מאת מחבר המנגינה ליאון מ. קרמר, ניו יורק תרפ"ד 
1) מי יודע עיר לישטינא 2) פרעהליכעס [שירי שמחה]

וכאן, בשביל ההיסטוריה, תווי הלחן של קרמר:

מי היה ליאון מ' קרמר?

זכרו של קרמר (Kramer) כמעט והלך לאיבוד – כתב לי אליהו הכהן – וספק אם ביאליק בעצמו ידע מיהו. הוא היה חזן ומלחין של פרקי תפילה וזמרה שחי בניו-יורק. בשנת 1919 נדפסה בברוקלין חוברת תווים שלו לפרק תהילים קל ('ממעמקים קראתיך יה'), לסולו סופרן וטנור, מקהלה מעורבת וליווי פסנתר; ב-1924 נדפס בברוקלין לחנו ל'מזמור לתודה' מתוך תהלים, לסולן, מקהלה ותזמורת; ב-1933 הוציא לאור בניו-יורק את 'מה טובו אוהליך יעקב', לחזן, מקהלה מעורבת וליווי אורגן; בשנת 1942 הוציא יחד עם אוסקר גוטמן את הכרך הראשון (וכנראה היחיד) של 'קול שארית ישראל', נוסחי תפילה: מנגינות שבת, לחזן ומקהלה מעורבת ללא ליווי.

בינתיים מצאתי גם אני פרטים נוספים עליו: הוא נולד בגרמניה (1856?), קיבל חינוך מוזיקלי בברלין והיה עוזרו של לואי לבנדובסקי. הוא היגר לארה"ב בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 ומשנת 1883 ועד פטירתו ב-1943 היה מנצח המקהלה וחזן בבית הכנסת הספרדי 'שארית ישראל'. ספרו הנזכר, 'קול שארית ישראל', הוא אוסף של תפילות וניגונים שהושרו בבית כנסת מפורסם זה, שנמצא עד היום ברחוב 70 במנהטן.

נחזור ללחן של עיר לישטין.

ספק אם הלחן שחיבר קרמר הושר אי-פעם. מכל מקום, זה אינו הלחן 'העממי' המוכר.

ב-1944 נדפסו (לראשונה?) תווי הלחן המוכר לנו היום. מכל המקומות בעולם, הם נדפסו בשיקגו, בקובץ של שירי ביאליק (Bialik in Song, Chicago 1944, p. 16).

בחלוף השנים, השיר על לישטינא כמעט ונשכח. הוא אינו מושר עוד ואינו מוקלט ורק מעט ותיקים זוכרים את נגינתו. בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית השתמרו כמה הקלטות של מידענים שזכרו אותו מילדותם. למשל, אריה אורי מקיבוץ מעגן מיכאל, יליד 1924, שאביו היה מנהל בית ספר ביבנאל; או משה קדם, יליד 1936, שלמד את השיר בכפר הנוער בן שמן (הקלטתו נמצאת גם בדף השיר של זמרשת והקישור אליה הובא לעיל).

קשה לדעת מי הלחין את השיר ששרו בארץ בשנות העשרים והשלושים. קצה חוט לפתרון התעלומה אולי טמון במודעה שנדפסה בעיתון 'המשקיף' בסוף שנת 1939, וממנה אפשר ללמוד כי באותה שנה פרסם המלחין והפסנתרן גבריאל גראַד (1950-1890) סדרת חוברות של יצירותיו, תחת הכותרת 'מוסיקה עברית'. בין השירים שהלחין – לא ברור מתי – צוין גם השיר על לישטינא, 'לשני קולות (דואט) ופסנתר'.

המשקיף, 12 בדצמבר 1939

בעזרת שמוליק אבנרי נמצאה חוברת מס' 28 בארכיון בית ביאליק, אך לצערנו היא אינה מכילה את התווים...

גבריאל גראד (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א, עמ' 429)

לגבריאל גראד – סיפר לי אליהו הכהן – שכינה את עצמו 'בנהטוב' ('בטהובן' בשיכול אותיות), היה מכון ללימוד זמר ומוזיקה. הוא הלחין מאות יצירות והדפיס עשרות דפרונים. אך כמעט שלא השאיר משקע בקורפוס של הזמר העברי, למעט שיר אחד שהלחין לחנוכת נמל תל אביב ('עלו עלו לרשת בראש מורם') ועוד שיר על קופסת קרן הקיימת ('המנון לקופסה').

אם יימצאו התווים שחיבר גראד ל'עיר לישטינא' או אז נוכל לקבוע אם הוא-הוא המלחין 'העממי'...

ז. על התרגומים

התרגום ליידיש

התרגום הראשון של השיר על לישטינא לשפה אחרת נעשה ביידיש. באופן אירוני משהו, שמו של המתרגם היה ישראל מה-יפית (1930-1897); כזכור, ביאליק הורה בפירוש לשיר את ה'פזמון' בניגון של 'מה יפית'....

ישראל מה-יפית היה הומוריסטן ומשורר, בן למשפחת רבנים, שמת בדמי ימיו ממחלה קשה. הוא תרגם רבים משירי העם של ביאליק, אך בגלל שמו יוצא הדופן היו שחשבו שהתרגום הוא של ביאליק עצמו, שהשתמש בשם עט. את השיר על לישטין, שנקרא ביידיש 'האָט איר ווען געהערט לישטינאַ?' (האם שמעת על לישטינא), תרגם מה-יפית באופן חופשי. הנה התרגום כפי שפורסם בספר שכינס את יצירתו (געקליבענע שריפֿטן, תל אביב: מנורה, תש"ל, עמ' 234-232).

התרגום לפולנית

שנתיים לאחר מות ביאליק תורגמו כמה משיריו לפולנית, ובהם גם השיר על לישטין (Leszczyna), בידי שלמה דיקמן, ופורסמו בעיתון היהודי Nowy Dziennik, שנדפס בקרקוב, ב-11 ביולי 1936.

Nowy Dziennik, 11 Lipca 1936, p. 7

ב-1939 נדפס בוורשה תרגום זה במהדורת שירי ביאליק בפולנית בתרגומו של דיקמן, ולאחרונה שוב, במהדורה דו-לשונית, עברית-פולנית, שראתה אור ב-2012 (Austeria, pp. 430-432).

התרגום לאנגלית

התרגום לאנגלית, מעשה ידיו של דוד אברבך, נדפס בספרו: David Aberbach, C.N. Bialik: Selected Poems, New York: Overlook Press, 2004  

בעלי התוספות

תמי ינאי זכרה שבמקהלה הפילהרמונית של תל אביב, בניצוחו של אהרן חרל"פ, שרו את 'עיר לישטינא' במנגינה יפה אחרת, ולפי זיכרונה כתב אותה הקומפוזיטור וחתן פרס ישראל יחזקאל בראוּן. ד"ר רתם לוז, בתו של בראון, אישרה כי אכן אביה הלחין שיר זה למקהלה מעורבת ופסנתר. התווים נמצאים בקובץ ושמו 'מזמורים ופזמונות' (או 'מן העיירה'), שיצא לאור ב-1992. תווי הלחן שמורים בארכיונו של בראון, שהופקד במחלקה למוזיקה שבספרייה הלאומית, והנה תחילתם (ותודה לתמר זיגמן).