מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ד)

מקומות בחיי ביאליק
ז'יטומיר, קוריסטאשוב, לישטין (מדרום ללישטין נמצאת קוטילנה, שם נערך היריד שעליו כתב ביאליק בסיפורו הגנוז על לישטין)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

ג. על הסיפור הגנוז

ט. 'חן ההר והדר היערות על העירה ל'!' 

לישטין האמתית נמצאת כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לז'יטומיר. הדרך מז'יטומיר לכאן אינה קצרה וגם לא ארוכה, ובעגלה ושני סוסים – ללא פגעי מזג אוויר ובלא פקקי תנועה – ניתן היה לגמוא בשנות השמונים של המאה ה-19 מרחק זה בשעתיים. אבל אנו לא נוסעים בעגלה אלא באוטובוס מודרני, וגם כיוון הנסיעה הפוך. אנו נוסעים על הכביש הראשי מברדיצ'ב בואכה ז'יטומיר ופונים לכביש צדדי צר שמתפתל בנוף כפרי של עצים גבוהים וגבעות מיוערות. שדות שֶׁלֶף רחבים וארוכים, שניחוח דגן שנקצר זה לא מכבר נודף מהן, נפקחים לאורך.

בדרך ללישטין (כל הצילומים הם שלי אלא אם צוין אחרת; הקלקה על התמונה – תגדיל אותה)

והנה צומת דרכים נוסף: הכביש ללישטין פונה ימינה, מהלך 2 ק"מ בלבד. בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן ביאליק לבית דודו שבכפר.

הידיעות הראשונות על כפר בשם לישטין (Лiщин) הן משנת 1566. בכניסה לכביש הפנימי שבפנימי הוקם מין אובליסק משיש שחור. מתחת לציור זיו האיקונין של הבתולה מרים ותינוקה ישוע – אות וסימן לאופיו הפראבוסלבי המובהק של המקום – נרשמו שם הכפר וקטע ספרותי כלשהו. יש גם ציור נאיבי של עצים, ברבורים שוחים באגם, חסידה מקננת בראש העץ ושביל מתפתל שחוצה בית כפרי, באר מים וטחנת קמח, ומוביל אל הנהר.

השמש היוקדת גרמה לדמותו של הצלם להשתקף על השיש המבהיק (ברוך גיאן, איפה אתה כשאני צריך אותך?!).

אנו מתקדמים והנוף נהיה פסטורלי יותר ויותר. שדרת עצים גבוהים מובילה אותנו אל תוככי הכפר.

בכניסה לכפר מקדמים את פנינו נוף הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה. 

טחנת הקמח הישנה (צילום: זיוה טאובר)

על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. מה פשר תאריכים אלה? הרי ברור שהבית לא הוקם במאה ה-17. הכוונה היא לציון יובל 300 שנה למה שנודע בהיסטוריה הרוסית והאוקראינית (וגם היהודית) כ'שְׁלוֹם פריאסלאב'. בשנת 1654 חתמו הקוזאקים, בראשות בוהדן חמלניצקי, על ברית צבאית עם רוסיה הצארית (מה שהביא מיד לפרוץ מלחמה בין רוסיה לפולין). ההסכם נחתם בעיר פְּרִיָאסְלָאב, בירת הקוזקים החופשיים שעל הגדה המזרחית של הדנייפר ורחוקה מכאן מרחק הגון (בעיר זו, אגב, נולד שלום עליכם, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו).

מה הקשר בין תאריך היסטורי זה לבין הטחנה הישנה? אין כנראה שום קשר, אבל בהחלט ייתכן שטחנה זו – בלי התאריכים – קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן הטרי שנטחנו בה.

באתר אינטרנט רוסי מצאתי תמונה ישנה ובלתי מתוארכת (אומנם, אחרי 1954) של אותו מקום בדיוק.

מול הטחנה שריד של מתקן הנדסי ישן נושן  – כנראה כבן 250 שנה! – ששימש להפעלת סכר שהעביר את מי הנהר אל הטחנה ומן הסתם גם להשקיית חלקות. 

מצד ימין בית איכרים שגדרותיו נצבעו כחול בוהק וערימה ענקית של שחת צבורה בחזית. אולי כאן, 'סמוכה לנהר', עמדה פעם דירתו של אברהם זליג, שבסיפורו של ביאליק תואר כחוכר מס הגשר 'והמפקח על בדק הגשר'...

ערימת השחת בכניסה ללישטין

ומצד שמאל, האגם, שאינו אלא נהר, זהו נהר גוּיְבָה (או הוּיְבָה).

צילום: זיוה טאובר

והנה הגשר. אפשר לדמיין את בתו הקטנה של חוכר מס הגשר אברהם זליג, 'נערה ירקרקה ודקה', ששומעת 'שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר', וממהרת לצאת מביתה 'בארנקי של עור', לקבל את פני הבאים לעיירה, ולגבות את מס שתי הפרוטות... 

הגשר כבר אינו בנוי מ'קונדסין דקים שהם רקובים'. הוא הוחלף במוטות פלדה מוצקים, שתומכים בכביש שרכב יכול לעבור עליו בביטחון. אבל לא הרחק מכאן מצוי גשר בדיוק כפי שתיאר אותו ביאליק: 

אין אדם בא אל העיירה ל. ... אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף, שהוא תלוי ועומד בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר.

צילום: ויקטור גלנין (מקור: GalleryUA)

חבורה של 'שקצים' מבני ובנות הכפר משתעשעת כמו נערים בני גילם בכל העולם. בגדי ים אופנתיים לגופם והם עולים על מעקה הגשר ו'קופצים ראש' למי הנהר הצלולים והקרירים.

בגדה מנגד עץ אלון נישא, ומתחתיו עומד דייג בודד. הנהר אכן נקי יחסית והדגה בו פרנסה את יושבי הכפר מאז ומתמיד.

בהמשך הכביש בצד ימין מבנה רחב ידיים – זו טחנת הקמח החדשה, שגם היא כנראה הונעה במי הנהר.

על גדות הנהר הפסטורלי, יש גם זמן לצילום מזכרת של 'ההנהגה הרוחנית'...

אנוכי הקטן עם רוחמה אלבג

הדרך שוב מתפתלת ואנו עולים לגבעה שעליה יושב הכפר. 

'אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת'

לא בדיוק 'קני נשרים', וגם לא 'אשפת דורות'. לערימת הזבל הענקית שתיאר ביאליק בשיר, כבר אין זכר. המקום מטופח ונקי. עצי תרזה ענקיים ובתים מבודדים משני צדי הכביש. שקט של כפר שמופרע מדי פעם בנהימת אופנוע או מכונית ישנה של אחד מתושביו.

בצומת הדרכים שבראש הגבעה אנו נדרשים להחליט – ימינה או שמאלה?

בצד שמאל, על ראש הגבעה, עומדת כנסיית השילוש הקדוש ולצדה מגדל פעמונים. הם נבנו בראשית המאה ה-19, והיו מן הסתם לבו של הכפר הגויי. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001 גרו בכפר 1,265 אנשים. היה כאן גם בית כנסת יהודי, מדווחת ויקיפדיה האוקראינית בִּיְבוֹשֶׁת.

כנסיית השילוש הקדוש בלישטין (מקור: Interesting Ukraine)

אנו פונים ימינה, לרחוב בית הספר, ונכנסים לחצר של מבנה ישן נושן, שבלי ספק היה כאן בימיו של ביאליק. זהו בית האחוזה של מי שהיה אדון העיר, פריץ פולני ושמו פולאנובסקי .(Polanowski) הבית, שגם הוא נבנה בראשית המאה ה-19, הוחרם על ידי הרוסים לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ובעליו מן הסתם הוגלה. תקופה ארוכה שימש המבנה כבית ספר לילדי הכפר. לימים נבנה בחצר האחוזה בניין חדש עבור בית הספר, ובית האחוזה המקורי עומד הרוס למחצה ועזוב, 'נטוש ובלי כוחות'.

אחוזת הפריץ פולאנובסקי

ישבנו מאחורי בית הספר 'החדש' ולמדנו משהו חדש על הילד חיים נחמן בן השתים-עשרה ומסע ילדותו מ'פרבר העצים' הז'יטומירי אל לישטין ובחזרה, אל עתיד מזהיר שאז הוא לא יכול היה לשׁער כלל את קצה-קצהו.