'השוק של קאסם' מוכר חמץ

איור: זאב אנגלמאיר (מתוך התערוכה 'חמץ, מצה וטקילה בהקפצה', 2009)

על אף שפסח חלף עבר לו, דומני שהתמונות שמובאות כאן מספרות סיפור גדול יותר, שאינו קשור דווקא לפסח, אלא יותר לטיפשות הלכתית ולפורמליזם רבני.

הכותרת – 'השוק של קאסם' מוכר חמץ – עשויה להטעות, שכן לא מדובר כאן בחמץ שניתן לקנות בפסח אצל ערבים, אלא דווקא בערבים שמוכרים את החמץ שברשותם. למי? כנראה לערבים אחרים.

מסובך? בהחלט. גם אני לא כל כך הבנתי.

אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם שבבית אריאלה בתל אביב, שלח לי שתי תמונות שצילם לא מכבר בחנות ירקות ('ירקניה') הנמצאת בניהולו של ערבי ושמו נאיל קאסם. החנות נמצאת בעיר אריאל שבשומרון.

הצילום הראשון – תעודת כשרות של החנות – אינו מפתיע, וכבר עסקנו בעבר בתעודה דומה (חנות הירקות של פייסל ג'ומג'ום). אכן, אין פסול בכך שחנויות או מסעדות, המנוהלות על ידי ערבים, יתנאו גם הן בתעודת כשרות רשמית, שתאפשר ללקוחות שמקפידים על כשרות, או על הפרשת תרומות ומעשרות מירקות ופירות שגודלו בידי יהודים, לקנות או לסעוד שם בלי חשש.

אבל מה תגידו על השלט הנוסף שמתנוסס בחלון הראווה? זהו אישור שהעניק שלום צדוק, רב העיר אריאל, לנאיל קאסם, שהסדיר את מכירת החמץ, 'כדת וכדין', לקראת פסח תשע"ג.

ונשאלת השאלה: אם בעל החנות הוא ערבי, למי  בדיוק הוא אמור למכור את החמץ שלו? הרי חיוב מכירת חמץ מוטל רק על יהודים. זאת ועוד, הרי מדובר בחנות ירקות ופירות ואיזה מין חמץ מסתורי מחזיקים שם?

מי מוכר את החמץ ולמי הוא נמכר?', שאל אבישי אלבוים, 'אולי מישהו מהרבנות המקומית ירים את הכפפה ויסביר לנו: מכירה זו על שום מה?'

פרנסות של יהודים: מי יותר חזק?

שוק הסגולות רווי כידוע. הרבה מתחרים יש בשוק, וכל מקובל או מכשף שואף לבצר לעצמו נישה ייחודית שבה יבלוט על פני האחרים.

לאחרונה הגיעו אליי שני פרסומים שונים לגמרי, והמשותף להם הוא מוטיב הכוח והעצמה.

א. 'השומרונים החזקים ביותר'

הנה, למשל, הכהן השומרוני הגדול וחסר השם. שמעתם עליו? הידעתם ש'השומרונים החזקים ביותר'?

אין מדובר במתנחל מגבעות שומרון, אלא במקובל הבקי 'בקבלה שומרונית עתיקה'. אני מודה ומתוודה שעד עתה לא ידעתי שלשומרונים יש בכלל תורת קבלה משל עצמם...

מיהו אפוא אותו כהן גדול, ומהו 'הספר הקדום בעולם'? אין לי מושג. כדי לגלות זאת צריך להתקשר לטלפון הנייד, ויש לי הרגשה שהתשובה שאקבל לא תניח את דעתי.

המכשף השומרוני הידוע ביותר הוא שמעון מַגוּס (או שמעון הקוסם), שחי במאה הראשונה לספירה ונזכר לגנאי בברית החדשה. הודות לו נטבע המונח 'סימוניה' – קניית תפקיד כנסייתי וסגולות רוחניות בכסף. אכן, במעשי השליחים, ח 21-9, נאמר עליו בפירוש 'כי גדול הוא'...

9 וְאִישׁ אֶחָד וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן הָיָה מִלְּפָנִים בָּעִיר מְכַשֵּׁף וּמַבְהִיל אֶת-עַם שֹׁמְרוֹן בְּאָמְרוֹ עַל-נַפְשׁוֹ כִּי גָדוֹל הוּא׃ 10 וְכֻלָּם הִקְשִׁיבוּ אֵלָיו מִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם לֵאמֹר זֶה הוּא גְּבוּרַת הָאֱלֹהִים הַגְּדוֹלָה׃ 11 וַיַּקְשִׁיבוּ אֵלָיו עַל-הֱיוֹתוֹ מַבְהִיל אוֹתָם בִּכְשָׁפָיו יָמִים רַבִּים׃ ... 18 וַיְהִי בִּרְאוֹת שִׁמְעוֹן כִּי נִתַּן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּסְמִיכַת יְדֵי הַשְּׁלִיחִים וַיָּבֵא לִפְנֵיהֶם כָּסֶף׃ 19 וַיֹּאמַר תְּנוּ-נָא גַם-לִי שָׁלְטָן כַּשָּׁלְטָן הַזֶּה אֲשֶׁר יְקַבֵּל אֶת-רוּחַ הַקֹּדֶשׁ כֹּל אֲשֶׁר-אָשִׂים עָלָיו אֶת-יָדָי׃ 20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו פֶּטְרוֹס כַּסְפְּךָ יְהִי אִתְּךָ לַאֲבַדּוֹן יַעַן אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לִקְנוֹת בִּמְחִיר אֶת-מַתַּת הָאֱלֹהִים׃ 21 אֵין-לְךָ חֵלֶק וְגוֹרָל בַּדָּבָר הַזֶּה כִּי לְבָבְךָ אֵינֶנּוּ יָשָׁר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

ההבדל הוא ששמעון מגוס רצה לשלם כסף, ואילו הכהן השומרוני הגדול, מן הסתם, לוקח כסף...

ב. 'הכח הכפול' של האב והבן מזוועהיל

על חסידות זְווֶעהיל (אִמרו: זְוִויל) הקטנה רק החסידים שמעו, ולכל היותר אלה שחולפים על פני הבניין הענק שמאכלס את מוסדותיה ופונה בחזיתו לדרך בר-לב (כביש מס' 1) בירושלים. על קיר הבניין מתנוסס בגדול השם המשונה של החסידות.

מדובר בחסידות שנתהוותה בראשית המאה ה-19 בעיירה זוויהל (Zwiahel) שבפלך וולין הרוסי ויצרה שושלת אדמו"רים קטנה שבראשה עמדו בני משפחת גולדמן. מאז נוצרה חסידות זו שינתה העיירה הקטנה את פניה. עברה היהודי נמחק לחלוטין בימי מלחמת העולם השנייה ובתקופה הסובייטית שלאחריה, והיום היא עיר אוקראינית טיפוסית (במובן הרע של המילה), שנקראת נובוגרד-וולינסק (Novograd-Vohlynsk), לא הרחק מז'יטומיר.

הדמות המעניינת בקרב צדיקי זוויל היה האדמו"ר הרביעי, שלמה (שלומ'קע) גולדמן (1945-1869) – הוא היושב מצד שמאל בציור הבא. הוא עלה לארץ בשנת 1926 עם נכדו מרדכי (לימים אדמו"ר בעצמו), ועל פי המסופר, כשהגיע לנמל יפו אמר לנכדו: 'אנחנו זורקים את האדמו"רות לים'.

הוא חי באנונימיות ובצניעות אביונית בעיר העתיקה של ירושלים, נסע באוטובוסים והסתיר את ייחוסו. לאחר כמה שנים עבר להתגורר בשכונת בית ישראל, ובהדרגה גם התגלתה זהותו ומעלתו לתושבי ירושלים בני היישוב הישן. הללו סייעו לו בפרנסה וסיפרו נסים ונפלאות על הליכותיו הפשוטות, על למדנותו ועל מופתיו. ר' שלומ'קע נפטר בכ"ו באייר תש"ה ונקבר בהר הזיתים.

בנו, גדליה משה גולדמן (1949-1887), עלה לארץ אחריו, בשנת 1937, לאחר שנרדף בידי השלטון הסובייטי ואף הוגלה לסיביר (בציור שלמטה הוא יושב מצד ימין). הוא מילא את מקום אביו, אך לא להרבה זמן. הוא נפטר בסוף שנת 1949, וכיוון שבהר הזיתים לא יכלו לקבור עוד נטמן הצדיק בבית עלמין קטן שהוכשר על חורבות הכפר הערבי לשעבר שייח' באדר (בית העלמין שבהר המנוחות החל לפעול רק ב-1951). בית העלמין שייח' באדר נמצא היום בחלקו המערבי של גן סאקר סמוך מאוד לבית המשפט העליון.

לפני כשלוש שנים 'התגלה' מחדש קברו של ר' גדליה משה. כל מיני נסים סופרו עליו והוא הפך אבן שואבת לחרדים חובבי קברים קדושים ולמחפשי נסים וישועות.

ועכשיו יש גם מי שגוזר את הקופון. חוברת צבעונית וצעקנית של 16 עמודים, שמתיימרת לדבר בשמם של הצדיקים המתים, מבטיחה בוולגריות, כי כל מי שיסייע למוסדות התורה של זוויל יושפע שפע עצום. 'אצל הצדיק מזוועהיל, אין חזור, אין "נראה". מילה זו מילה!'.

וכמעט שכחתי. יש גם 'מועדון'...

'מועדון השותפים' מיועד כמובן רק למי שחותם על הוראת קבע 'למוסדות הקדושים'.

'מישהו מוכן לוותר על מליצי יושר' כאלה ועל 'קשר יומיומי'?

והנה מתברר כי הרב דוד סתיו, המתמודד על משרת הרב הראשי האשכנזי, הוא נכדו (מצד אמו) של הצדיק גדליה משה גולדמן! ועכשיו נותר להמתין ולראות עם 'הכח הכפול' יעזור לו...

ברוך הבא: סתם יום של חול בפארק המסילה

כתב וצילם ברוך גיאן

ירושלים מתחדשת כל הזמן. 'פארק המסילה' המקסים, שבנוי לאורך מסילת הברזל העות'מנית, משתרך על פני כחמישה קילומטרים, הוא מתחיל (או נגמר) בתחנת הרכבת הישנה שליד תיאטרון החאן, חוצה את שכונות בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון ובית צפאפה, ומגיע עד שיפולי שכונת מלחה ו'איצטדיון טדי'. את סיפורו של הפארק צריכים ללמוד בכל מקום בארץ. זו הייתה יזמה מבורכת שצמחה 'מלמטה', בהתארגנות של איכפתניקים מתושבי האזור, שהקימו את 'ועד פארק המסילה' והצליחו לכפות את רצונם והגיונם על העירייה, שתכננה לסלול שם עוד כביש ראשי סתמי.

הפארק הארוך שינה לגמרי את איכות החיים של תושבי השכונות הגובלות בו בפרט ושל תושבי ירושלים בכלל. הוא הפך ל'ריאה ירוקה' ולמסלול אטרקטיבי של הליכה וריצה, מסלולים לרוכבי אופניים ומקום מפגש פופולרי לכל כלבי העיר (מי תיאר לעצמו שיש בירושלים כל כך הרבה כלבים!). תענוג לראות איך שטח שהוזנח במשך עשרות שנים, הפך לפארק ירוק ומזמין של פעילות ספורטיבית וחברתית לכל כך הרבה משפחות ואנשים.

פסי הרכבת הישנים מולאו בריצוף בטון, דמוי עץ, ולצדם נשתלו דשאים ופרחים ונִטעו עצי דולב שמצלים על ספסלים ופינות שתייה. יש עוד הרבה מה לשפר, והמבחן הגדול יהיה כמובן הניקיון והתחזוקה השוטפת, אבל בינתיים אפשר לשמוח על המתנה הבלתי צפויה שהיינו זכאים לה מזמן וקיבלנו באיחור רב.

ביום שישי בבוקר יצאתי לצלם בפארק המסילה ובמתחם החדש של תחנת הרכבת.

















תחנת הרכבת הישנה נמצאת בקצה פארק המסילה והיא נקודת התחלה או סיום להולכים בו. התחנה המקורית – שנקראת עכשיו 'התחנה הראשונה' – נחנכה בשנת 1892. מאז שבת קו הרכבת בין ירושלים לתל אביב, לפני כעשרים שנה, הוזנח המבנה והתפורר וכל פרטי הריהוט, העץ והברזל נגנבו. עתה קמה התחנה לתחייה. המתחם המשוקם, על שלל מסעדותיו ודוכניו, נפתח לפני כמה שבועות והוא משתלב היטב במכלול פארק המסילה. כבר עתה אפשר לקבוע בסיפוק כי עוד עוגן של שפיות ונורמליות נוסף לעירנו הסוערת. לירושלמים הייתה אורה ושמחה.

מקצת החנויות שבמתחם פתוחים גם בשבת, ותושביה החילוניים של העיר, ותיקי ה'קרבות' על פתיחת בתי הקולנוע והסינימטק בשבת, שפשפו עיניהם בתדהמה נוכח ההמונים שגדשו את המקום בשבתות האחרונות ובהם גם חובשי כיפות רבים.

מבנה התחנה נוקה ושוחזר בחלקו ובקומה העליונה עוד ניתן להבחין בטיח המקורי וב'רֶלְסִים' ששימשו לקירוי הגג.





בחזית הכניסה לתחנה, בקומה השנייה, השתמר דרך נס לוח האבן המקורי ובו נחקק השם 'ירושלים' בשלוש שפות. נדמה לי שהכתובת העברית נוספה רק בתקופת המנדט.



בפנים, על קירות המבנה ההיסטורי, מוצגת תערוכת צילומים מעניינת על תולדות הרכבת, כולל מרקע ועליו מוקרן סרט וידאו שכולל הפתעה: בשנת 1897 שלחו האחים לומייר, חלוצי הראינוע הצרפתיים, את נציגם במזרח התיכון לנסיעה ברכבת והוא תיעד את הנסיעה.

בתי הקפה והמסעדות שעל הרציף שוקקים חיים ומסביב המולה משפחתית נעימה.

סתם יום של חול בפארק המסילה.

גלגולו של ניגון: השונרא ביש המזל

א. הלוך הלכה החבריא

בשלהי שנת 1969 הועלה על במות ארצנו בהצלחה רבה (כ-500 הופעות!) הערב המוסיקלי 'הלוך הלכה החבריא', שכלל שירים רוסיים בלבוש עברי. לא היו אלה השירים הרוסיים מימי מלחמת העולם השנייה שאליהם הורגל חובבי הזמר הרוסי עד אז – לא היו שם קוזקים על סוסים ולא חיילים אמיצים הנלחמים באויב. שירי המופע, ובהם בלדות ושירי אהבה עדינים, הציגו עולם סובייטי שונה לכאורה, שבו נאבקים יוצרים על חופש הביטוי שלהם, גם אם אינו תואם את הקו המפלגתי הקשוח.

'שירי חרות ונפש שהוברחו מרוסיה' (מעריב, 16 בספטמבר 1969)

ואכן, מפיקי המופע הציגו את השירים ככאלה שנכתבו במחתרת וכוונו נגד ההחמרה בחיי התרבות שניכרה בברית המועצות בעידן שלאחר הדחתו של חרושצ'וב (1964). ככל הידוע, מי שהביאה את השירים הללו ארצה הייתה הזמרת נחמה ליפשיץ, שעלתה לארץ, בדרך לא דרך, במארס 1969.

האווירה המחתרתית שאפפה את עלייתה של ליפשיץ, חוסר המידע על מה שבאמת קורה בברית המועצות, ואולי גם איזה גימיק שיווקי, היו כנראה הסיבה להצגת שירי המופע כשירי מחאה. זו גם הייתה הסיבה שבגללה לא נדפסו בעטיפה האחורית של התקליט שמות כל המחברים והמלחינים. במקום זאת רשמו מפיקי המופע 'עממי' או 'אסור לפרסום'. חשאיות זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה, משום שמחבריהם ומלחיניהם של רוב שירי המופע היו מוכרים היטב בברית המועצות ולא היה שום צורך להסתירם.

לא זו אף זו, רבים מן השירים לא היו כלל שירי מחאה, אלא שירים לגמרי 'רגילים'. כמה משירי המופע חוברו לפחות עשרים שנה קודם לכן ('ארצי, ארצי' חובר ב-1939 ובמקורו הוקדש לטייסים הסובייטים;  'עץ התפוח' חובר ב-1944), ושירים כמו 'מסתובב בחור צעיר', 'בואי רוח' או 'בדומיה', דומים להפליא לשירים אחרים בני אותה תקופה שנכתבו בברית המועצות ולא נתפסו כשירים פוליטיים.

קטע מתוך העטיפה האחורית של התקליט 'הלוך הלכה החבריא', 1969 (אוסף רפי בינדר)

הנוסח העברי של שירי המופע היה פרי עטו של הסופר והמשורר המנוח יעקב שבתאי (1981-1934). שבתאי, למיטב ידיעתי, לא ידע רוסית, ולכן יש לראות את השירים יותר כגרסה עברית ופחות כתרגום.

המעבדת המוסיקלית של השירים הייתה דרורה חבקין, שהצליחה ליצור הרמוניה מוסיקלית נדירה של ארבעה זמרים וזמרת – ליאור ייני, אמנון ברנזון, דודו אלהרר, תמי ספיבק ויצחק כפרי. ממופע זה זכורים להיטים רבים, ובראשם 'בדומיה' של יבגני יבטושנקו ששר ייני, וגם 'בלליקה', 'עץ תפוח', 'בואי רוח', ועוד.

ב. שׁוּנְרָא

שיר נוסף מאותו מופע, שזכור היטב עד היום, והושר סולו בפי תמי ספיבק, נקרא 'שונרא'. שונרא בארמית – כפי שידוע לכל מי ששר בליל הסדר את 'חד גדיא' – הוא חתול, לאו דווקא שחור. לא ברור לי מדוע בחר שבתאי דווקא בשם המיושן הזה, שאיש לא השתמש בו בשפת היומיום כדי לדבר על חתולי רחוב (בתרגום של שבתאי יש גם 'שונריתא'!), אך ניחא. זו הייתה החלטתו.

השיר הקליט, שנפוץ במהירות והושר בפי כל, נתפס אולי כמין אלגוריה על דיסידנטים ולוחמי חופש, שהמשטר הסובייטי רודה בהם ומדכא את חירותם, למרות שבאמת לא הייתה לו שום משמעות פוליטית. סתם שיר רחוב על חתול רחוב שנרדף בלי סיבה, רק בשל צבעו השחור...

הנה תמי ספיבק:

יעקב שבתאי, שירי הזמר, זמורה-ביתן, 1992, עמ' 145. גם בפרסום מאוחר זה לא נרשמו שמותיהם של המחבר והמלחין.

יעקב שבתאי הצעיר על כריכת ספר שיריו

לתמי ספיבק, הג'ינגי'ת, הייתה מאז קריירה עשירה של משחק, כתיבה ובימוי. ממש לאחרונה קיבלה את פרס 'קיפוד הזהב' של שנת 2012 למפעל חיים בתחום תיאטרון הפרינג'. כאן אפשר לקרוא ריאיון שערך איתה יעקב בר-און, שמסתיים כך:

בשולי הביצוע המוכר, כדאי לציין שבאינטרנט נמצא ביצוע נוסף של השיר בעברית, פרי עטו של מתרגם בלתי ידוע לי. את השיר (שמשלב בתוכו עברית ורוסית) שרים ארבעה ילדים מחדרה...



ג. 'חתול שחור' – המקור ברוסית

כאמור, 'שונרא' – ובשמו ברוסית Чёрный кот (צְ'יוֹרְנִי קוֹט; חתול שחור) – לא עסק באהבת המולדת אלא בגורלו המר של חתול רחוב, שכולם שונאים אותו בשל האמונות הטפלות על המזל הרע שמביא צבעו השחור. הוא נכתב בשלהי שנת 1963 על ידי מיכאיל טאניץ' (Михаил Исаевич Танич) והולחן מיד לאחר מכן על ידי יורי סַאוּלְסְקי (Юрий Сергеевич Саульский).

החידוש הגדול שהיה בשיר אינו קשור במילותיו אלא בלחנו. הוא הולחן בקצב חדש לחלוטין, שניתן היה גם לרקוד אותו – זהו קצב הטוויסט, שמראשית שנות השישים הלך וצבר פופולריות בכל העולם. ועל אף שריקודי הטוויסט זוהו עם 'המערב הקפיטליסטי', הם קלעו גם לטעמם של בני דור ה'בייבי בום' של ברית המועצות. 

מחבר השיר, מיכאיל טאניץ', נולד בשנת 1923, בטָגָנְרוֹג שבמחוז רוסטוב, למשפחה יהודית אורתודוקסית (שמם המקורי היה תנכילביץ), ולימים סיפר טאניץ' על סבו שהרבה להתפלל ואף הכיר היטב את שלום עליכם. אחרי מלחמת העולם השנייה נאסר טאניץ' לכמה שנים באשמת שווא של פעילות אנטי-סובייטית. הוא שוחרר ב-1953, וב-1956 קיבל 'מחילה' והורשה להתגורר במוסקבה. שם החל בקריירה ארוכת שנים שבמהלכה כתב מאות שירים ופזמונים, בהם כאלה שהפכו ללהיטים גדולים. טאניץ', שנחלץ מבית הסוהר בעור שיניו ורק שבע שנים קודם לכן קיבל 'רהביליטיציה' והורשה להתגורר במוסקבה, לא היה מעז לכתוב שיר פוליטי ולסכן את הקריירה החדשה שהצליח לבנות.

מיכאיל טאניץ' (2008-1923)

יורי סאולסקי, ידידו, היה גם הוא דמות מוכרת בעולם המוסיקה הסובייטי. הוא היה מחלוצי מוסיקת הג'ז בברית המועצות, מלחין פורה ביותר, בעיקר של סרטים, מחזות מוסיקליים ויצירות לבלט. בין השנים 1970-1966 ניהל סאולסקי תזמורת ג'ז מצליחה, בסגנון ה'ביג-בנד' האמריקני, שכללה גם זמרים (הלהקה נקראה SIV-66), אך כשהשתנה האקלים הפוליטי הבין את הרמז ופירק את הלהקה. סאולסקי חיבר שירים פופולריים רבים, אך המפורסם והמצליח שבהם היה בלי ספק 'חתול שחור'. כאמור, הצלחתו לא הייתה כשיר מחאה מחתרתי אלא דווקא כריקוד הטוויסט הסובייטי הראשון...

יורי סאולסקי (2003-1928)

'חתול שחור' הושר לראשונה על ידי תמרה מִיאָנְסָארוֹבָה (Тамара Миансарова) והיה מזוהה איתה. הנה ביצוע שלה משנת 1965 בטלוויזיה הפולנית.

וזו הקלטה מתכנית טלוויזיה ששודרה ברוסיה בשנת 1989 על שיגעון הטוויסט בברית המועצות. על הקליפ הודבק, כנראה מאוחר יותר, הביצוע של תמרה מיאנסארובה.



בסרט התעודה הזה (רוסית בלבד) מסופרת ההיסטוריה של השיר ושל מחבריו:



מאז שנות התשעים ונפילת ברית המועצות זכה השיר לפופולריות מחודשת ברוסיה ולהקות פופ רבות אוהבות לשלב אותו ברפרטואר שלהן. הנה תמרה מיאנסארובה מחדשת את השיר לאחר שלושים שנה ויותר. הקצב והכוריאוגרפיה שונים לחלוטין...

 ד. 'די שוואַרצע קאַץ' ביידיש

חתול שחור משתלב היטב בעולם האמונות הטפלות והפולקלור של יהודי מזרח אירופה, ואם כך מה יותר טבעי מלתרגם את השיר גם ליידיש ולהפכו לשיר עם?

המתרגם מרוסית היה משה סחר (שחיבר, בין היתר, את כל השירים של הסרט 'קוּני לֶמֶל'), והזמר היה דוד עשת, בתקליטו משנת 1972, שנקרא 'רוסישע פֿאַרבאָטענע לידער' (שירים רוסיים אסורים):



וכאן 'כליזמניה' – זמרת ולהקת כליזמרים מאוסטרליה הרחוקה שרים ביידיש...



וכאן ביצוע נחמד מאוד, שמוצג כ'סווינג אוקראיני'...



ה. מן הגורן ומן היקב

החתול הפולני

הנה שתי מקהלות מפולין – מקהלת הנשים Alibabki ומקהלת הגברים Tajfuny (טייפון).



בלי מילים

וכאן שני ילדים יהודיים, שמנגנים להפליא על הפסנתר בארבע ידיים. הוקלט  ביוני 2012, בקונגרס יהודי בוכרה בארה"ב וקנדה (!).




נספח: האם היה המלחין יורי סאולסקי יהודי?

עם שם כמו 'סאולסקי' (שאוּלסקי) סביר להניח שמדובר ביהודי. ואכן, באתרי אינטרנט שונים צוין כי יורי סאולסקי היה ממוצא יהודי. כנגד אפשרות זו עומד צילום מצבתו בבית הקברות במוסקבה, שם עוטרה המצבה בצלב גדול.

אורי יעקובוביץ' העביר לי את תשובתו של זאב גייזל:

רוב טוטלי של יהודי ברית המועצות לא נקברו בבית קברות יהודי ולא בטכס יהודי כלשהו. רבים מהם לא ראו בצלב שום סמל דתי ואף לא ראו שום סתירה בכך. זאת ועוד: המון יהודים מפורסמים בתרבות הרוסית הזדהו וממשיכים להזדהות באופן מופשט ומוחלט עם תרבות זו, ספרותה, ההיסטוריה והדת שלה, כך שצלב על הקבר לא אומר כלום. בימי ברית המועצות לא היה מושג של 'שיוך דתי', לכאן ולכאן.

אמנם שם משפחתו של סאולסקי נוצר מהשם סאול – וכך כותבים ומבטאים ברוסית את השם 'שאול' – אך שמות הוריו – 'Сергей Васильевич' ו-'Екатерина Юрьевна' ממש לא נשמעים יהודיים. במיוחד לאור זאת ששניהם נולדו במאה ה-19.

אז למה שם המשפחה כן נשמע יהודי? כמה אפשרויות:

1. ברוסית ישנם שמות משפחה כגון Михайлов, Исаковский, Менделеев ועוד.

2. הם צאצאים של יהודים שהתנצרו.

3. יכול להיות שהשמות פרטיים היו אחרים ולימים הם שונו (זה קרה המון פעמים).

באתרים רבים באינטרנט (למשל, כאן או כאן) מזכירים את שמו של יורי סאולסקי כיהודי, אך אין שום פרטים המבססים מידע זה. נראה לי אפוא כי לא היה יהודי, אך רבים הוטעו בגלל שם משפחתו. בשום מקום  גם לא מצאתי אזכור להתעניינות שלו בנושאים יהודיים או בישראל.

בריאיון שערכו עמו בשנת 2001 לאתר אינטרנט יהודי סיפר סאולסקי כבדרך אגב כי אינו דתי, אך הוא הולך לכנסייה... נדמה שדי בזה כדי לקבוע כי לא היה יהודי, ואולי מישהו מאבותיו התנצר.


תודה לאלכס נקריאקוב על הרעיון והעזרה, לגרימי גלעד ולאורי יעקובוביץ'.

פה ושם בארץ ישראל: סדר נשים

כמה תמונות מעוררות מחשבה הצטברו לאחרונה במגירות הווירטואליות של מערכת עונ"ש, והן מעניינות ומהנות גם בלי שצריך להכביר במילים.

א. ניחוח אישה

נא לא להשתין! מוזהרים גברים עוברי אורח ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן (בין הרחובות ביאליק לחשמונאים). באופן פיוטי כמעט, בדיוק שם ממוקם מכון היופי 'ניחוח אישה'.

צילום: אראלה עציון

כיוון שכל השתנה במקום מצולמת 'במצלמה במעגל סגור', אני לא יכול שלא לחשוב איזו הנאה משונה מפיקים החבר'ה הללו שצופים בסרטונים.

(תודה לרמי נוידרפר)

ב. העצמת נשים

על הדיירת עדנה נאמר: זו אוטוריטה!

(תודה לאיתמר וכסלר)

ג. הדרת נשים 

ברוך גיאן צילם במאה שערים אם ובתה (כנראה. קשה לדעת מה באמת מסתתר מאחורי הגלימות) מנשות השַׁאל (החרדים עצמם מכנים אותן 'נשות הטאליבאן').

אפילו שני חסידים ירושלמים, שרגילים בהלכות צניעות, התבוננו בהן בפליאה...

ד. מעבר נשים

במתחם מחנה שנלר בירושלים כבר יש מסלולי הליכה נפרדים, בינתיים רק בשבתות ובימים טובים.

צילום: מיקי כהן

צילום: ברוך גיאן

ה. חיסול נשים

כך נראה (לפני כשנה) חלון ראווה בראש פינה:

צילום: יוסף חרמוני

על דעת המקום: השורשים הצ'צ'ניים של אבו גוש

מאת יהודה זיו

מי לא מכיר את חגיגות המוסיקה השנתיות או את החומוסיות ה'מקוריות' בכפר אבּו גּוֹש, בואכה ירושלים ולמרגלות הקיבוצים קרית ענבים ומעלה החמישה. לא רק הגאוגרפים ואנשי ידיעת הארץ נואשו מלתקן את השיבוש שבשם המקום (התעתיק המדויק הוא אבו-ע'וש; أبو غوش), אלא גם אנשי הכפר עצמו, שהשלימו עם הכיתוב העברי של שמם ואפילו קבעו אותו בסמלה הרשמי של המועצה המקומית:

כפי שנראה בהמשך, לא רק השם אבו גוש משובש, אלא גם השם 'המקורי' אבו עו'ש נולד משיבוש.

החולפים לאחרונה על פני פאתי הכפר בכביש המהיר לירושלים (דרך 1) נתנו אולי את דעתם על מבנה גמלוני מוזר, בעל שני צריחים גבוהים, המתנשא שם. מתברר, שמדובר במסגד חדש ומפואר, המוקם בדרום-מזרחו של הכפר ביוזמת שלטונות הרפובליקה הרוסית צ'צ'ניה שבקווקז, אשר יושביה, כידוע, מוסלמים. לאחרונה אף הובאו משם שני שחקני כדורגל וצורפו לקבוצת 'בית"ר' ירושלים, שאוהדיה לא קיבלו אותם במאור פנים (ובינתיים, ככל הידוע, כבר הספיקו השחקנים לחזור למולדתם). מכל מקום, מה לכפר אבו-ע'וש ולצ'צניה הרחוקה?

על המסגד החדש וקשריהם של בני הכפר עם צ'צ'ניה כתב לאחרונה ניר חסון בעיתון 'הארץ' (שגם ציטט מפי בעניין זה מילים אחדות) ואנו כאן נרחיב מעט את היריעה.

המסגד הצ'צ'ני החדש באבו גוש (צילום: אמיל סלמן)

בצד צ'צ'ניה – בינה לבין גיאורגיה (גרוזיה) – משתרע חבל ארץ בשם אִנְגוּשֶ‏‎‏‏‏טְיָה (היום רפובליקה בפדרציה הרוסית), אשר יושביו האינגושים דוברי אינגושית, ורובם מוסלמים סוּנִים. בין השנים 1992-1934 נתקיימה שם הרפובליקה הסובייטית ההררית צֶ'צְ'נוֹ-אִנְגוּשׁ של ברית המועצות לש‏‎עבר.

עם הלוחמים מבני הקווקז בצבאו של סולטאן העות'מאנים סֶלִים הראשון, אשר כבש את ארץ ישראל בשנת 1516, נמנו גם חיילים אינגושים, שמסורת הכפר אבו ע'וש מכנה אותם היום (בטעות) בשם 'צ'רקסים'. מה מקור הטעות? 

במחציתה השנייה של המאה ה-19, לאחר שצבא מצרים בפיקודו של אִבְּרָאהִים פֶּחָה כבש את הארץ אך הוכרח לסגת ממנה בלחץ מעצמות אירופה (1840-1832), עברה על ארץ ישראל תקופת תוהו ובוהו, של 'איש הישר בעיניו יעשה'. בניסיון להשליט בה סדר, הביא אז השלטון העות'מאני לכאן מן הקווקז לוחמים צ'רקסים – שבמקביל לראשית ההתיישבות היהודית החדשה התיישבו בשלהי המאה ה-19 בגלעד, בגולן ובגליל; בעוד האינגושים – שאף הם היו מן הקווקז – הגיעו הנה כאמור לפני כחמש מאות שנה. כתום כיבוש הארץ, כאמור במאה ה-16, ראו מקצת האינגושים כי טוב ובמקום לשוב אל ארצם החליטו להישאר כאן. תחילה ישבו בח'רבת עַגַ'נְג'וּל, שבדרום-מזרחו של חבל מודיעין )היום חורבת עֲגַלְגָּל, מדרום למכבים-רֵעוּת), וביושבם שם, סמוך לצומת לטרון, זכו בגביית המס מכל העוברים ושבים העושים את דרכם בין ירושלים ליפו. בפי שכניהם הערבים – אשר ההגה 'ג' איננו קיים בלשונם – נתגלגל השם אִנְגוּשׁ בכינוי אַבּוּ-ע'וֹשׁ.

לימים העדיפו האינגושים להעתיק משם את מושבם אל אזור ההר וקבעו אותו באזור הכנסייה הצלבנית לשעבר (היום מנזר בנדיקטיני) שבכפר קַרְיַת אֶל-עִנַבּ (מקור שמו של הקיבוץ הסמוך, קריית ענבים), הנושא מאז את כינוים המשובש – 'אבו-ע'וש' – ושם הוסיפו לגבות, כדרכם, את 'מס עוברי הדרך'.

הכנסייה הצלבנית באבו גוש (צילום: אבישי טייכר)

תוקפנותם של אנשי אבו גוש נודעה ברבים וסיפרו עליה נוסעים רבים, יהודים ולא-יהודים. כך למשל כתב בשנת 1764 הרב והנוסע המהולל חיים דוד אזולאי (חיד"א):

ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול, ריש בריוני אבו גוש, והיו סמוכים לו נ"ר [250] רשעים, עדת מרעים ... ורצה לבלענו חנם ... ושלי"ת (ושבח לאל יתברך) כי לא קרבו בד' אמות שלנו ... ונתפשרנו במאה זולו"טאס (זהובים). ברוך פודה ומציל.

מעגל טוב השלם, מהדורת אהרן פריימן, מקיצי נרדמים, תרפ"א-תרצ"ד, עמ' 47

עם פרוץ 'מרד הפלאחים' (1834), בעקבות כיבוש הארץ בידי אִבְּרָאהִים פֶּחָה, התבצר השייח' אבו-ע'וש במצודה הצלבנית הסמוכה 'בֶּלְמוֹנְט' (ההר היפה, הוא הר צוֹבָה המקראית, שבפי יושביו הערבים נשתבש שמו לימים ונהגה 'צוּבָּא'), אשר מאז כיבושה בידי צַלָּאח אֶ-דִּין עמדה עדיין במלוא קומתה. צבאו של אבראהים פחה כבש את מצודת בלמונט ואף הרס אותה, ומשפחת אבו-ע'וש שבה אל הכפר הנושא את שמה.

שרידי מבצר בלמונט בראש הר צובה (מקור: ויקיפדיה)

לימים סיכם הקונסול הבריטי ג'ימס פין את דברי ימי אבו-גוש. הנה קטע קצר מדבריו המעניינים (עתות סופה, יד בן צבי, תש"ם, תרגם: אהרן אמיר, עמ' 141-139):

ייקל לנו להבין את התרחשויותיה של התקופה אם נחזור אל קורותיהם האישיות של עוכרי השלוה האלה ... פירוש השם 'אבו גוש' הוא 'אב ההונאה' ...  הכפר שמנהיג זה מחזיק בו כבירתו הוא קרית אל-ענב ... זו קרית יערים שבכתבי הקודש, ולדעתי אין כל ספק כי זה המקום שעל שמו נקרא הבוגד יהודה איש קריות ... הכפר שוכן על דרך המלך מיפו לירושלים, בריחוק שלוש שעות מזו האחרונה, במקום המשקיף למרחוק על תיירים ועולי רגל המתקרבים, שכן הדרך עוברת במטווחי רובה מן הבתים, וביניהם מצויה כנסיה נוצרית עזובה, שעודה עומדת על תלה, וחלונותיהם הקטנים יפים בהחלט לשמש אשנבי ירי. לכל הדעות הכפר בנוי יפה, ונעים הוא למראה ...  דומה כאילו מצטיין המקום בשקט ושלוָה ...

על כל משפחות הכפר אמרו, והדבר קרוב מאד לוודאי, שהם שארי בשר למנהיגם, ורובם הצטיינו בגון-פניהם הבהיר, שניתן לייחסו למוצאם הצ'רקסי. מטה [שבט] אבו-גוש מקורו באיזה ממלוכים צ'רקסים, שנתלוו אל השולטן סלים לירושלים בשנת 1516 ... משך זמן רב קודם לתקופתנו מוצאים אנו את ראשם של אבו-גוש מוזכר לגנאי כלסטים מופקר וסחטן ... לאחר שהשתלט על הכפר קרית אל-ענב ניצל את ההזדמנות, נוכח תשישותו ואזלת ידו המופלגות של השלטון התורכי, לגבות 'ע'וּפר', או כוֹפר, מן הנוסעים למקומות הקדושים ...  הע'ופר שלו היה מכניס רווחים במיוחד שהרי עולי רגל וסוחרים מיפו מרבים לעבור בדרך ... המושלים התורכיים בעת ההיא לא יכלו, ואולי אף לא חפצו, להפסיק את המנהג המזרחי המובהק הזה, חרף ריטוניהם של אירופים; אך עם הפלישה המצרית הושם קץ לדבר מיד, וכוח צבאי שמר על חופש המעבר בדרך. עם שוב התורכים חזר אבו-גוש והרים ראש, אך השלטון החדש ... מינה אותו להלכה לכהונת 'נוטר הדרך' ... ובעבור זאת קבעו לו משכורת של ארבעים אלף פיאסטר בשנה, ופטור ממסים על שלושת הכפרים שבבעלותו.

מכאן אימוצם של בני אבו גוש על ידי ממשלת צ'צניה, שמממנת עתה בנייה של מסגד חדש ומפואר בכפר בן-טיפוחיה.

צ'צ'ניה לא יכולה להיות כל כך רחוקה אם חומוס אבו גוש יכול להגיע לרחוב דיזנגוף בתל אביב
(מקור: חומוס להמונים)