יום שישי, 19 בספטמבר 2014

האיילות בזמר העברי (א): 'מה עושות האַיָּלוֹת?'


רשימתו של יהודה זיו 'מה עושות הָאַיָּלות, והיכן?', שפורסמה כאן בשבוע שעבר, עוררה אותי 'לחפור' קצת בשירי האיילות בזמר העברי. לא תאמינו, אבל יש רבים כאלה.

נתחיל, כמובן, בשיר האיילות האהוב של לאה גולדברג. ברשימה הבאה נעסוק בשירי האיילות של נעמי שמר, ובראשם גלגולי שירה המקסים 'איילת אהבים', ונתעכב גם על שירי איילות נוספים משנות השישים (כמו 'איילת החן' של עודד בצר ונתן שחר); ברשימה השלישית נעסוק בשירי איילה נוספים: מחיים נחמן ביאליק ועד יונה וולך.

שירה של לאה גולדברג, כפי שציין זיו, מתאר לילה בגן החיות של תל-אביב. הוא נדפס לראשונה בשבועון 'דבר לילדים', כרך יב, חוברת 7, ט"ז בחשוון תש"ב (6 בנובמבר 1941). השיר נדפס מעל סיפור של יצחק סלע שנקרא 'יורם בגן החיות', ובוודאי אין זה מקרה.


חצי שנה קודם לכן, במאי או יוני 1941, הופיע 'ספר גן החיות' (16 עמודים), שאותו כתבה לאה גולדברג על פי הזמנת מנהלי גן החיות. בספר נדפסו שבעה שירים מחורזים על חיות ('ברוכים הבאים!', 'הַדֻּבּוֹנִים', 'הַטַּוָּס וְהָאַיָּלוֹת', 'לַפִּתּוֹן שברח וחזר', 'הַבַּרְדְּלָס', 'יונתן הַגִּבּוֹר', 'הַקּוֹפוֹן'). הוא נדפס בתל אביב, בהוצאת יואכים גולדשטיין, ואת הציורים (חיתוכי לינליאום) הכין אליעזר להמן.


הנה השיר 'הַטַּוָּס וְהָאַיָּלוֹת', שלא נדפס מאז באף מהדורה (כפי שלימדני ד"ר גדעון טיקוצקי):



בסוף הספר נדפסה פרסומת לגן החיות:

מודעת פרסום בסוף 'ספר גן החיות'

ב-1947 נדפס ספר חיות נוסף של לאה גולדברג ושמו 'הבֵּיבָר העליז' (הוצאת טברסקי), ובו ארבעים שירים מחורזים על נפלאות גן החיות התל-אביבי, שאותם אייר אריה נבון, הקריקטוריסט הקבוע של עיתון 'דבר'.


מקצת שירי 'הביבר העליז' (אך לא כולם) נדפסו לאחרונה מחדש בספר 'מנפלאות גן החיות' (ספרית פועלים, תשע"ב).


ב-1949 כינסה לאה גולדברג ארבעים משירי הילדים שלה לספר שנשא את השם 'מה עושות האילות', ובפתחו היא קבעה את השיר שהעניק לספר את שמו. הספר ראה אור בספרית 'אנקורים' הנפלאה (שאותה ערכה לאה גולדברג בכבודה ובעצמה), ונדפס בהוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים). את דפי הספר עיטרו ציוריו היפים של אריה נבון.

גלופה שהכין אריה נבון לעטיפת הספר 'מה עושות האילות'
(ארכיון הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים; תודה לאברם קנטור)

הספר זכה להצלחה בלתי רגילה ונדפס מאז ועד היום בעשרים ושתיים מהדורות (לפחות)!

בין השירים שנכללו בספר נמצאים כמה שזכו להלחנה ומושרים בפי כל: 'פזמון ליקינתון', שפורסם ב-1940 והולחן על ידי רבקה גוילי; 'ערב מול הגלעד', שחובר בשנת 1938 עבור ילדי קיבוץ אפיקים, וזכה להלחנה מאוחרת על ידי מיקי גבריאלוב; וכמובן, 'החליל', שזכה ב-1953 להלחנה המופתית של דוד זהבי, ונדון בבלוגנו ברשימה קודמת.

הנה מילות השיר, שכאמור פותח את הספר (עמ' 7-5):



אפשר לראות שבמעבר מהנוסח הראשון, שנדפס ב'דבר לילדים', אל הנוסח ה'קנוני', שנדפס בספר, הכניסה גולדברג שני שינויים קטנים. במקום 'הן חולמות, כי הפילים והפילות / שחקו אתן בג'וּלים על חולות', הנוסח המתוקן הוא: 'הן חולמות, כי הפילות הגדולות / שחקו אתן בג'וּלים וגוּלוֹת'. 

כלוב 'הפילות הגדולות' בגן החיות של תל-אביב, 1959 (צילום: וילי פולנדר; אתר עירית תל-אביב-יפו)

השיר מוכר בזכות הלחן שובה הלב שחיבר יוני רכטר עבור אריק איינשטיין בשנת 1976. השיר נכלל באלבומו של איינשטיין 'האהבה פנים רבות לה', שאותו הפיק רכטר. 

על הלחנת 'מה עושות האילות', שאליה התייחס גם יהודה זיו, כתב רכטר באתר האינטרנט שלו:


"השיר הראשון שהלחנתי לאריק, בשלהי ימי 'כוורת' גרתי אז עדיין בבית אמי ואני זוכר שהלחנתי את השיר ועבדתי עליו עם אריק בחדר נעורי. זמן לא רב אח"כ עברתי, בפעם הראשונה, לדירה שכורה, כך ששיר זה קשור אצלי לזכרון מתקופה משמעותית בחיי".
'מה עושות האיילות' הוא לא שיר פשוט אבל יש בו משהו קומוניקטיבי, המילים מדברות לילד. הוא איננו כבד, והקלות שלו נובעת בין היתר מהשינויים במקצב (בין ארבעה רבעים לשניים ב"אילת השחר חברתן") וגם מהעובדה שלמרות שהשיר טונאלי (הוא מתחיל ומסתיים במי במול מז'ור) יש בו כרומטיקה ומעברים הרמוניים מורכבים. לפעמים אני נותן לזמרים לנסות לשיר את 'מה עושות האיילות' בלי ליווי, במטרה לחזור לטוניקה. זה מאוד קשה, גם אני לא יכול... במבט לאחור אני יכול היום לנתח את התהליך שעברתי כמלחין וכמוסיקאי ואולי גם כאדם, כשהלחנתי את 'מה עושות האיילות' לא הייתי מודע עדיין למה שאני כותב בהמשך התחלתי לכתוב בתווים את הלחנים (גם בשלב הגולמי שלהם) וכך נהייתי מודע יותר, הניתוח הוא אמנם תהליך שכלתני, אך הוא מאפשר לך ללכת למקומות מוזיקליים נוספים".

הנה כמה ביצועים יפים, ובראשם המבצע המקורי אריק איינשטיין:

 


לימים שרה את השיר גם יהודית רביץ. הנה היא כאן מלווה ביוני רכטר שעל הפסנתר:



אולם השיר זכה בשנת 1981 להלחנה נוספת  פחות מוכרת, אך לא פחות יפה  של אריה לבנון

הנה ירדנה ארזי.

 

בשנת 2011 יזמה עיריית תל-אביב-יפו הצבת שלטי חוצות ועליהם קטעים משירי ילדים ידועים. המיזם נקרא 'שירת ילדים על הדרך', ואחד השירים הראשונים שזכו לשלט משלהם היה שירה של לאה גולדברג:


ציור: יוסי אבולעפיה (צילום: דוד אסף)

כה אהוב הוא השיר עד שבשנה שעברה (2013) גם זכה לבול משלו: 


עיצוב: ראנת אבודרהם דדון (מקור: רשות הדואר).

אך כפי שלמדנו מרשימתו של יהודה זיו, האיילות שציירו יוסי אבולעפיה (על השלט) וראנת אבודרהם דדון (על הבול) חסרות את סימן ההיכר הבולט שלהן  הקרניים המסועפות, ולכן הן יכולות להיות גם צבאים וגם יעלים. 

לסיום אי אפשר שלא להזכיר, שהשיר 'מה עושות האיילות' הפך למטבע לשון וזכה גם לגרסאות פרודיות בדמות שירי זימה  'מה עושות הדיילות בלילות', 'מה אוכלות החיילות בלילות', ועוד כיד הדמיון.

בריאיון שהעניקה לאה גולדברג לרות בונדי לפני חמישים שנה בדיוק (דבר השבוע, 30 באוקטובר 1964), סיפרה המשוררת, כי גם לאוזניה הגיעה השמועה על כך:
האם את יודעת שקיימת ורסיה משופרת של שירך? שואלת אני. זה נקרא 'מה עושות הדיילות בלילות'.
אני כבר מתארת לעצמי  צוחקת לאה  זה לא לילדים'.

לאה גולדברג משוחחת עם שכנה ממרפסת ביתה הירושלמי ברחוב אלפסי 16

תודה לד"ר גדעון טיקוצקי

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

הספרים המבויישים שלי: מיצחק שדה ועד הרב קוק

קרל שפיצווג, 'תולעת ספרים', 1850

הוותיקים בקוראי עונ"ש ודאי זוכרים את המדור 'זיכרון בספר', שבו הבאתי הקדשות מעניינות של אנשים מעניינים (אפשר להגיע לכל הרשימות הללו בלחיצה על התגית 'הקדשות ספרים', במדור 'תוויות נבחרות' שבטור השמאלי של הבלוג). פרופסור אסא כשר, שתחום ההתמחות הפחות ידוע שלו הוא איסוף ספרים עם הקדשות, נעתר לבקשתי ויציג במדורו החדש, 'הספרים המבויישים שלי', הקדשות נבחרות מאוספיו.

קוראי הבלוג שברשותם ספרים עם הקדשות מעניינות מוזמנים לפנות אליי, ואם יהיה בהן עניין נביאן לידיעת הכלל.

אסא כשר עם ספר מבוייש

מאת אסא כשר

תחת הכותרת 'ספרים ואנשים' כתב לפני כשישים וחמש שנים מרטין בובר את הדברים המעניינים האלה:
אילו נשאלתי בימי חורפי מה עדיף בעיניי: מגע עם אנשים בלבד או עם ספרים בלבד, ודאי שהייתי מכריע את הכף לצד הספרים.
אולם בסופו של דבר, העיד בובר על עצמו:
בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים ויש את נפשי למות בלי ספרים ... אמנם עתה, יש שאני מגיף את הדלת ומתמכר לספר, אבל רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי.
(הדברים הובאו לראשונה במאמרו של בובר, שנדפס בקובץ עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן, אחרי מלאות לו שבעים שנה, תשי"ב; וכונסו בספרו 'פגישות: זכרונות', מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' נח-ס.)

דבריו של בובר יפים בעיניי, אבל הטעם שלי שונה: יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל רק משום שגם בלי לחזור ולפותחה, אדם יהא מציץ לעומתי, מתוך הספר.

בין הספרים שאני יכול להפוך בהם ולהפוך בהם אהובים עליי אהבה מיוחדת אלה שאני קורא להם 'ספרים מבויישים'. ספרים כאלה אני מוצא בעיקר בחנויות 'יד שנייה' של ספרים ישנים או משומשים. 'ספר מבויש' הוא ספר הנושא הקדשה שנתן מחבר הספר לזולתו. אדם שכתב ספר והעניק עותק שלו לחברו וטרח והוסיף עליו דברי הקדשה ידידותיים דומה בעיניי לאדם שרקם צעיף ועטף בו את צווארו של חברו. לפיכך, ספר הנושא הקדשה שכתב המחבר לאחד ממכריו, אם יצא מרשות המחבר ויצא מרשות חברו והתגלגל לשוק, הריהו 'ספר מבויש', כמו אותו צעיף שעטף בו אדם את צוואר חברו ואחר כך מצא אותו זרוק, זנוח, בצד הדרך.

ספר מבויש הוא בעיניי כמו אדם מבויש. כשאני רואה אדם שמישהו בייש אותו לשווא, נכמרים עליו רחמיי ואם אני יכול להמתיק לו את רוחו המבויישת אני משתדל לעשות זאת. כשאני רואה ספר מבוייש מונח למכירה, אני מרגיש חובה לעצמי לקנות אותו, וכשאני עושה זאת אני מרגיש כמו אדם שהושיט יד חמה לאדם מבוייש.

אני זוכר את הרכישה הראשונה של ספרים מבויישים. הגעתי לחנות הספרים של רובינזון ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב. ביקשתי מבעלי החנות, יהודה רובינזון ובנו אליסף, שיראו לי ספרי זיכרון. עליתי למחסן הספרים ובאחד החדרים שלו, בין הכוננית לתקרה, היו ערימות של ספרים כאלה. ביקשתי לראות את כולם ובאדיבות רבה הורידו אותם, חבילות חבילות, כדי שאוכל לעלעל בהם. באחת החבילות ראיתי ספר לזכרו של עֵלי בן-צבי, בנם של הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, שנהרג במלחמת הקוממיות בקרב שנערך בקיבוצו בית קשת שלמרגלות הר תבור. הוריו של עֵלי ערכו את הספר וכתבו חלק ממנו (עלי, הוצאת ההורים ע"י קרית ספר, תשי"ז). על העותק שהחזקתי בידי היתה הקדשה של הספר, בחתימת ההורים. הספר נראה לי מבוייש מאין כמוהו. בחבילות מצאתי עוד שני עותקים כאלה של אותו ספר, מבויישים כמותו, ורכשתי את שלושתם. אליסף רובינזון, שהבין ללבי, ראה אותי מעוניין בחבילה של שמונים ספרי זכרון, נקב במחיר סמלי: ספר בשקל.

יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית מעל קבר בנם עֵלי בקיבוץ בית קשת (מקור: הארץ)

היום, אוסף הספרים המבויישים שלי כבר מונה אלפי ספרים. כל אחד מהם הוא סיפור: מעשה באדם שכתב ספר והקדיש עותק שלו לזולתו, בנסיבות כלשהן. אני מעסיק את עצמי בכל עותק כזה, בדמותו של המקדיש, בדמותו של מי שהספר הוקדש לו, בזיקה שלהם. במדורי החדש אביא מדי פעם הקדשות מתוך אוסף הספרים המבויישים שלי. אני מודה לדוד אסף, שהזמין אותי להתארח בצל קורתו הטובה.

א. הפנקס פתוח והיד רושמת...


אני מחזיק בידי עותק של הספר 'הפנקס פתוח' של יצחק שדה (1952-1890), מפקד הפלמ"ח הנערץ. הספר נדפס בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1952 ולפי השער זו 'פרשה ראשונה' בלבד (שדה תכנן לכתוב עוד שני חלקים, ולא עלה בידו). לפי המבוא, היה בדעתו של המחבר לפתוח בשער הרביעי של הספר, 'חיי בהגנה ובצבא':
אך ראיתי, כי יש דברים שהצנזורה הרשמית לא תניח לי לכותבם. ויש דברים שהצנזורה הפנימית שלי עדיין אינה מתירה לי את פרסומם. לכתוב רק אותם דברים שייכשרו בעיני שני הצנזורים – בכך לא מצאתי עניין. על כן התחלתי מרחוק... ואולי, עד שאסיים, גם שתי הצנזורות תוקלנה או תבוטלנה.
הספר נפתח אפוא 'בבית סבא מלובלין'... (עוד על יצחק שדה ראו ברשימה בבלוג עונ"ש: 'הזקן רק ייתן פקודה!')


יצחק שדה ('הזקן')

בשער הספר נרשמה הקדשה:
צלה / נמשיך / לצעוד / יחדיו / יצחק. / (במקום נשיקה) / 9/8/1952
'צלה' אינה אלא הציירת צילה בינדר (1987-1919), שבספר איורים רבים שלה והיא אף מוזכרת בשערו. צילה בינדר הייתה אהובתו המוכרת של נתן אלתרמן, גיבורת 'העלמה והמשורר' של אידה צורית. 


רק מעט תמונות נותרו מצילה בינדר, אך בהקדשה זו, שחיברה יחד עם נתן אלתרמן לכבוד נישואי תמר דובדבני (מזכירת הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'), ציירה בינדר את 'המחבר והציירת' או את 'הציירת והמחבר'
(מקור: עינת אמיתי, יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים)

מה שמרגש במיוחד בהקדשה זו היא העובדה שאחד-עשר ימים לאחר מכן, ב-20 באוגוסט 1952, מת יצחק שדה וזו אולי אחת ההקדשות האחרונות שהספיק לכתוב.

הפלמ"ח נפרד מן 'הזקן' (דבר, 22 באוגוסט 1952)

ב. חטיבת גבעתי במערכה

בצד הספרים המבויישים הללו, אני מניח ספרים הדומים להם, בעיקרו של דבר, גם אם יש הבדל מעניין ביניהם. לעתים, לא מחבר הספר מעניק עותק שלו לזולתו, אלא אדם אחר שמצא טעם להקדיש עותק כזה לאדם ראוי. בעיניי, גם זה ספר מבוייש, אולי מבוייש מעט פחות, אולם מבוייש דיו כדי לעורר את רגשותיי. ככל שארצה לדקדק בדבר ולהבחין בין ספר מבוייש יותר וספר מבוייש פחות, אולי אקרא לאלה 'ספרים מבויישים' ולאלה 'ספרים נכלמים', אבל לא אאריך בזה כאן.

הנה בידי עותק של הספר 'חטיבת "גבעתי" מול הפולש המצרי', שכתב רב-סרן אברהם אילון. הספר נדפס בהוצאת 'מערכות' בשנת 1963, ועל ההקדמה, שנחתמה ביום ד' באייר תשכ"ג, ערב יום העצמאות ה-15 של מדינת ישראל, הוא הוסיף לשמו את כינויו הידוע 'לנטש', קיצור שמו המקורי לנטשנר.

סיפור חייו של לנטש, כלוחם, כהיסטוריון צבאי (ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל), כאביו השכול של צבי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. תת-אלוף (במילואים) אברהם אילון נפטר בדצמבר 2010.


תא"ל אברהם אילון (צילום: גדי דנון)

בשערי הספר, עוד שני קצוות של סיפורים. לפי השער הראשי, הספר ניתן למפקד גדוד 51 של חטיבת 'גבעתי' במלחמת הקוממיות, י'[הודה] ואלך (2008-1921), בכנס החטיבה בשנת הכ"ה למדינה (1963). לפי השער הקודם, עותק הספר ניתן לואלך בידי המפקד האגדי של חטיבת 'גבעתי' באותה מלחמה, שמעון אבידן (1994-1911).



סיפורי החיים של אבידן ושל ואלך הם מלאים וגדושים ומרתקים להפליא. את קולו הרועם של ההיסטוריון הצבאי, אל"מ במילואים, פרופסור יהודה ואלך אני זוכר בעצמי מן המסדרונות הארוכים של אוניברסיטת תל-אביב...


שמעון אבידן, 1985
(צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

יהודה ואלך (צילום: שאול נגר, יד לשריון)




















בסוף הכרך הזה, כמה עמודים של 'כבוד לנופלים'. תחילה נוסח לא מוכר של 'יזכור': 'יזכור איש חטיבת גבעתי את אחיו הנופלים במערכות ישראל, למן ימי מחתרת ה"הגנה" עם קום החטיבה ועד תום מלחמת הקוממיות', ולאחר מכן רשימת חללי החטיבה באותה מלחמה. יד נעלמה, אולי ידו של יהודה ואלך, ציינה אחדים מן השמות מ'גדוד 1'. אני מוצא ביניהם את השם 'פיירמן ברוך (ברנרד)', שנפל ביום 17 באוקטובר 1948 ב'הצומת/113'. השם ברוך פיירמן מוכר לי היטב, ואף עליתי לקברו בחלקה הצבאית בכפר ורבורג. זו כמעט הרשומה היחידה שאני מכיר בדבר בן-דוד של אבא שלי, שבא מצרפת להילחם כאן והיה בן 21 בנפלו...

ג. עולת ראיה

בצד הספרים המבויישים והנכלמים, רציתי להזכיר ספרים אחרים, הנושאים גם הם הקדשות, אלא שאינם מבויישים ואינם נכלמים. אלה הם עותקי הספרים שסיפור המעשה שלהם מוביל מגיבורי ההקדשה הידידותית, לא אל השוק, אלא אל מי שקשור בהם, כשהוא לעצמו, אל מי שמחזיק בעותק של הספר מפני שהוא מספר לו סיפור מעניין שגם הוא עצמו אחד מגיבוריו. אסיים אפוא בספר שקרוב אליי ממש, לא רק רגשית אלא גם משפחתית.



בספרייתי שמור עותק של הספר 'עולת ראיה', שהוא 'סדר תפלה עם פירוש עולת ראיה מאת הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל'. הספר, שהוא פירוש לסידור שחיבר הראי"ה קוק (ומכאן משחק המילים שבכותרת), נדפס לראשונה בשנת תרצ"ט (1939), ומאוחר יותר במהדורות מתוקנות שונות על ידי מוסד הרב קוק. הספר ניתן כמתנת נישואין להוריי, שמעון כשר וצפורה רבינוביץ-תאומים, על ידי הרב צבי יהודה קוק (1982-1891) בנו של המחבר, שההדיר את ספרי אביו לאחר פטירתו.

הרב צבי יהודה היה בן-דוד של אמא שלי: אמא שלו, אשתו השנייה של הרב קוק, היתה אחות של אבא של אמא שלי, הוא סבא שלי, הרב יעקב רבינוביץ-תאומים. ההקדשה מחורזת, מקורית ומרגשת. הספר נמצא בידי, מפני שעבר אליי בירושת הוריי ובאדיבותו הרבה של אחי רימון.

וזו לשון ההקדשה המחורזת:
ליקירי מר ר' שמעון ומרת צפורה רחל כשר-רבינוביץ הי"ו [ה' ישמרם ויחיים] 
בחבת הקודש היות לטהרה מכשרת 
לנֹעם שמחת כלולתכם זאת מזכרת 
לתוספת לדור אבות עטרת תפארת 
לאות אושר חיים וישע משמרת 
תעלה רצון בידידות הוקרה וברכות עתרת
צבי יהודה הכהן קוק

האב, הרב אברהם יצחק קוק
הבן, הרב צבי יהודה קוק

אמי צפורה נפטרה בראשון של חג הפסח שעבר, בת 101 הייתה במותה. יהיו דבריי אלה ציוּן לזכרה.

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

חידון עונ"ש: מי האנשים?

בול ומעטפת יום ראשון לכבוד יובל אגודת הסופרים העברים, אפריל 1974 (מקור: התאחדות בולאי ישראל)

ב-2 באפריל 1972 נערכה בבית הסופר בתל אביב הוועידה הכ"ה של אגודת הסופרים העברים. באותם ימים משך אירוע כזה את תשומת לבם של רבים. על במת הכבוד ישבו סופרים ועסקני ספרות, פוליטיקאים ואישי מדינה – בראשם ראש הממשלה גולדה מאיר ונשיא המדינה זלמן שזר – במין צירוף שכבר הספקנו לשכוח, שמתעד את ימי השקיעה והדמדומים של שלטון מפא"י.

כך דיווח למחרת (3 באפריל 1972) עיתון 'דבר' על פתיחת הוועידה:



יוֹני המנחם, מוותיקי צלמי הסטילס והסרטים בארץ, היה אז בראשית דרכו כצלם ותיעד את האירוע. לאחרונה יצא יוני לפנסיה ועתה הוא מקדיש את זמנו לסידור אוסף הצילומים הגדול שלו, ובעיקר לזיהוי המצולמים.

'אנא עזרו לי לזהות את היושבים באולם', מבקש יוני, 'כדי שגם זכרם ודיוקנם של האנשים הפחות ידועים יישמר אתנו'.

מי יכול לעזור?

הנה התמונות והזיהויים הידועים לנו (לחיצה על התמונה תגדיל אותה).

בתמונה הראשונה נראים בכניסה לאולם: רחל כצנלסון-שזר, רעייתו של הנשיא זלמן שזר, ומאחוריה ראש הממשלה גולדה מאיר, ויגאל אלון שהיה אז שר החינוך. מצד שמאל, אם אינני טועה, מרדכי רחמים, שהיה אז שומר הראש של גולדה.


התמונה הבאה היא של במת הכבוד. על הקיר תמונתו של המשורר שאול טשרניחובסקי, שעל שמו קרוי בית הסופר בתל אביב, והשבוע זכינו לשטר כסף חדש ועליו דיוקנו.

מימין לשמאל: אנדה עמיר-פינקרפלד, ק.א. ברתיני, יצחק בן-אהרן (מזכ"ל ההסתדרות), ב"י מיכלי, יהושע רבינוביץ (ראש עיריית תל אביב-יפו), עזריאל אוכמני, הזמרת רֶמָה סמסונוב, גולדה מאיר, חיים הזז (נשיא אגודת הסופרים), זלמן שזר, יגאל אלון, חנוך ברטוב (אז בן 46, וכנראה האיש הצעיר ביותר על הבמה), ש. שלום, פרופסור דב סדן.



ואלה תמונות קהל המאזינים, שצולמו במהלך הוועידה, ובהו נדרש מאמץ הזיהוי העיקרי.

בשורה הראשונה מימין: חיים הזז ורעייתו אביבה; רביעי: אריה דולצין (אז גזבר הסוכנות היהודית); מאחורי דולצין: המבקר והעורך ישראל כהן; ליד הדלת מימין עומדים נתן יונתן ועמוס עוז. בשורה השנייה, ליד ידית הדלת, יושבת הסופרת יפה קרינקין.

מי האחרים?

עוד זיהויים שהצטברו (מקצתם הודות לתגובות הקוראים, למטה): בין חיים הזז לדולצין יושב המשורר אהרן רבינוביץ; מימינו של דולצים יושב העיתונאי מירון צור; ושלישי מימין לדולצין – אהרן (אצקה) שץ מקבוצת כינרת (ראו מה שכתבה בתגובות למטה בתו, ד"ר ניצה שפרירי). בשורה השלישית שני משמאל (ליד ניצה קרינקין) – הסופר ישעיהו אוסטרידן.

תמונה 1

וכאן עוד תמונות של הקהל, שמזוהה רק בחלקו.

מימין: המבקר שלום קרמר; מאחוריו – הסופרים אריה ליפשיץ וחיים הזז. מאחור למעלה, במשקפיים כהים – המשורר והשחקן אברהם חלפי.

זיהויים נוספים שהצטברו:

הממשוקף המתולתל בשורה  השנייה מימין הוא המשורר לוי בן-אמיתי מדגניה ב' ולידו רעייתו.

תמונה 2

בתמונה הבאה, בשורה השנייה משמאל (ידו על פניו)  הסופר והפסיכולוג אוריאל עקביא. המזוקן מאחוריו – המשורר והמתרגם משה דור. בשורה השלישית מימין לשמאל: הסופרת רבקה גורפיין, שלום קרמר, אריה ליפשיץ. מאחורי ליפשיץ – המשורר ראובן בן-יוסף.

זיהויים נוספים:
 באמצע, ליד משה דור – דן בן-אמוץ. ולידו, אולי, פנחס שדה.

תמונה 3

בתמונה זו אנו מזהים מעט מאוד.

הממושקף בשורה השלישית מימין – החידונאי שמואל רוזן; מאחוריו – ישראל הלפרסון. בסוף אותה שורה משמאל  – ש. שפרה. הממושקף מאחוריה – אורציון ברתנא. הדמויות המטושטשות בשורה הראשונה מימין הן  ישראל כהן ורעייתו צביה.

תמונה 4

יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

פה ושם בארץ ישראל: ספרייה רועשת, בחירתה של אמא, דמי שדכנות וטלפונים בבית כנסת

א. ספרייה פוסט-טראומטית

מי לא יודע שבספרייה צריך לשמור על שקט, ושיש כאלה שכל כך נהנים להעיר לזולתם לשמור עליו.

זכורה גם הפרסומת הקלאסית של מרצדס על 'הבלונדינית' שבאה לספרייה ומזמינה המבורגר...



אבל בפאב החברתי 'הספריה' שבהוד השרון לא צריך ללחוש ולא צריך לשמור על השקט.


צילום: ברוך גיאן

ב. אמא יהודייה

צילום: ברוך גיאן

היו ימים שאמא יהודייה רצתה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין, ולפחות שיתחתן עם רופאה או עורכת דין (וכמובן ההפך). היום האמא רוצה הייטק, ולפחות 8200 (לא כולל סרבנים).

מד'רס צ'ויס היא חברת ביו-טכנולוגיה שממוקמת בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, במה שהיה פעם 'מעונות האֶלֶף'...

ג. דמי שדכנות 

אגב 'בחירתה של אמא', הנה מודעת שידוך נפלאה שהודבקה בשבוע שעבר על עמודי חשמל ותחנות אוטובוס בשכונת הר נוף בירושלים. השפות הנדרשות מהכלה הן יידיש ואנגלית. דמי שדכנות גבוהים במיוחד: 10,000 ש"ח. מעניין אם זה עדיין אקטואלי.

אגב, מי שישווה את שתי השפות ימצא הבדלים מעניינים...

צילום: שמואל וייסמן

ד. טלפונים חכמים

משה קולקר צילם את המודעה הזאת בבית הכנסת הגדול בזכרון יעקב. כבר ראינו דברים דומים, ובכל זאת  שנון (חוץ מכמה טעויות כתיב).


וכאן גרסה משופרת (תודה לצביקה גילדוני)



יום שישי, 12 בספטמבר 2014

על דעת המקום: מה עושות הָאַיָּלוֹת, והיכן?

פרץ רושקביץ, נבקר בגן חיות, תל-אביב 1954 (מקור: קדם)

מאת יהודה זיו

א. איילים וצבאים 

עם רשימת הבהמות הכשרות במקרא נמנים, בין היתר, גם מפריסי פרסה מן הטבע, כמו 'אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר' (דברים, יד 5) – אשר בשרם עלה אף על שולחן המלך שלמה ('עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים' – מלכים א, ה 3). אין זה מקרה שאיילים וצבאים זווגו זה לצד זה. גם אנו נוטים לבלבל בין המינים ועל פי רוב אנו נוהגים להוסיף אליהם גם את היעלים. רשימתנו זו תוקדש לבירור ההבדלים ביניהם.

אכן, בקיעת השחר נראתה בעיני אבותינו כקרני איילה מסועפות, ומכאן כינויה הפיוטי 'לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' (תהלים, כב 1). עדינותו החיננית של הצבי, הפותחת את קינת דוד: 'הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל' (שמואל ב, א 19), היא אשר הולידה את כינויה המקובל של ארצנו: 'אֶרֶץ הַצְּבִי' (דניאל, יא 16), ולא לחינם זכתה גם היעל (פרסתנית אחרת, שעוד נשוב ונדון בה) להימנות אף היא עם צמד תארי 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19).

האיילות התקיימו בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20. בעקבות הקמת מושבות הטֶמְפְּלֶרִים הגרמניים בחיפה (1868) ובמזרח הגליל התחתון  בית-לחם הגלילית (1906) ואחריה ואלדהיים (1907)  נגזרה כליה על אייל הכרמל. כשלמה המלך בשעתו, גם עבור הטמפלרים שימש האייל מאכל תאווה עוד במולדתם והוסיף לעלות על שולחנותיהם גם בארץ הקודש. תחילה שילמו קצבי המושבה הגרמנית בחיפה לציידים, שכניהם בכפרי הדרוזים, עבור האיילים, ולימים עשו זאת הטמפלרים בכוחות עצמם. ובאחד מימי ראשון של שנת 1912  כך סיפר הזואולוג ישראל אהרוני בזיכרונותיו – הרג סגן הקונסול הגרמני בחיפה את הפרט האחרון של אייל הכרמל. 

אייל הכרמל (מקור: ויקיפדיה)

ב. על מקור השם אַיֶּלֶת השחר

קיבוץ איילת השחר, למשל, זכה בשמו בעקבות גלגול שמות משעשע. יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, הממונה מטעם הברון רוטשילד על מושבות הגליל, שקבע את מושבו בראש פינה, מסר בשנת 1916 לקבוצת פועלים בשם 'החורשים' (תרגום 'חָארֶתִ'ים', כינוים של אריסים בערבית) חלקת קרקע במזרחו של תל חצורשנתיים לאחר מכן החליטו 'החורשים' להקים במקום קיבוץ חדש, וכיון שחלקת האדמה שהוקצתה להם נקראה בערבית نَجْمَة الصُّبْح (נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח, קרי: סֻבְּח, כלומר כוכב הבוקר), הציע המורה דוד כנעני לקרוא לקיבוץ בשם העברי הנאה 'אַיֶּלֶת השחר'. הוא הגה רעיון זה כתרגום מליצי של שם המקום בערבית, וכן בעקבות פסוק תהילים שהוזכר לעיל וכמה מקורות בספרות חז"ל, כגון הסיפור המובא בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פ"א, ב, ע"ג):
רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא [היו מהלכים בתוך] בקעת ארבל בקריצתה [עם שחר]. וראו אַיֶּלֶת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
בכור ילדי הקיבוץ, שנולד ב-1921, זכה בשם 'כוכב', והוריו, רוחמה ואריה (לֵיבְּ'ל) וִישְׁנְייבְסְקִי, אף עברתו את שם משפחתם ונקראו 'שַׁחַר'. כוכב שחר מת ב-2009, וסיפור חייו מובא בסרטון קצר זה:



על הולדת הַשֵּׁם אַיֶּלֶת השחר נרקמה לימים גם אגדה מקומית, שהביאה זאב וילנאי (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, א, עם עובד, תשל"ז, עמ' 162)
כאשר נוסד הישוב לראשונה, לא היה לו שם וגם שעון לא היה לתושביווכיצד קמו לעבודה? סימן היה לשומר, כאשר כוכב הבוקר היה צופה על פני חצר המשק, אות שהגיע הזמן לעבודה, והשומר היה מכריז: חברים, חברים! אילת-השחר עליכם! אילת-השחר עליכם! קומו לעבודה! לאחר שנים החליטו לקרוא שֵׁם לישובם. ישבו כל הלילה וחיפשו שם מתאים להם ולא מצאו. פתאום שמעו את קריאת השומר: חברים, אילת-השחר עליכם, קומו לעבודה! התעוררו המסובים ואמרו: הלא אילת-השחר היא המעוררת אותנו לעבודה, לחיים, הבה נקרא לישובנו – אילת-השחר!


בלי קשר לאגדה זו, מעניין לציין שמוכתר (מֻחְ'תַאר) הקיבוץ, הלל לַנְדסְמַן (1973-1897), נודע בקרב כל ערביי האזור בכינוי 'הִלָּאל', כלומר 'סַהַר הַיָּרֵחַ עם עלות השחר'. בלשוננו נגזרו מאותו שורש השמות 'הִלֵּל' ו'הִלָּה', ואף הכתוב: 'אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר' (ישעיהו, יד 12). וכך עלו בקנה אחד השמיים וכל צבאם: אַיֶּלֶת השחר, כוכב השחר והילל בן שחר... 

כאמור לעיל, ערביי האזור קראו למקום בו הוקם הקיבוץ בשם נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח, אלא שבאף אחת מן המפות המוכרות לנו שקדמו להקמת הקיבוץ לא צוין שם זה. רק בראשית שנות השלושים צוין במפות מחלקת המדידות המנדטורית גם השם Kh. Najmat as-Subh (חִ'רְבַּת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח), בצד תעתיק שמו העברי של הקיבוץ הסמוך Aiyelet hash Shahar. השם הערבי חזר במפות גם בציון מקומה של טחנת קמח על גדת הירדן, מזרחה לכאן, שהופעלה בזרם מימיו ונקראה גם היא טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח. והנה, מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF), משנת 1882, ציינה טחנת קמח בעלת אותו שם (Taht.[Tahunet] Nejmet es-Subhמהלך רב דרומה מכאן, בפתחו של ואדי רוּבַּדִיֶה (נחל צלמון), מצפון למושבה מגדל ולעֵין אֶל-מֻדַאוַרַה (המעוגלת), שנקראת היום בשם עֵין נוּן. טחנה זו הופעלה על ידי יושבי הכפר הסמוך חִ'רְבַּת אַבּוּ-שׁוּשֶׁה, יחד עם טַאחוּנַת אֶל-קַבּוּ (זו האחרונה מצויינת עד היום במפת ישראל)


טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח במפת PEF משנת 1880

איך נולד אפוא השם הערבי ממנו שאל קיבוץ אַיֶּלֶת השחר את כינויו המקראי

מתברר כי גם בפיהם של זקני ראש פינה השתמרה אגדה מקומיתבשנת 1892 רכש יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, 'מלך הגליל' שנזכר לעיל, את אדמות ווֹזִיֶּה, שנמצאות מצפון לראש פינה, ואת אדמות וַקָּאץ (תל חצור). תחילה עיבדו אותן איכרי המושבה, ולימים נמסרה החלקה אשר ממזרח לתל חצור, לידי איכר בעל שם 'מסובך' במיוחד: מוֹרְגֶנשְׁטֶרְן... הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם   ולהזכירכם, באותם ימים עדיין לא נקרא המעביד בפי פועליו הערביים בשם הסתמי 'בעל הבית'  וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורם את שם משפחתו לערבית. כך הפך 'כוכב בוקר' (בגרמנית וביידיש) ל'נַגְ'מַת אֶ-סֻּבְּח'.

בשנת 1896, ארבע שנים לאחר מכן, סללו הטורקים את כביש טבריה-נצרת באמצעות עובדי 'שׂוּכְרָה' (עבודת כפייה), כמקובל בעת ההיא. גם צעירי ראש פינה היו בין המגויסים לעבודה זו, וכך ירדו מדי שבוע לעבר טבריה, הלוך ושוב, בנתיב 'דרך דמשק' הממלוכית החולף במערבה של בקעת גינוסר, סמוך לאותה 'טַאחוּנַת נַגְ'מַת אֶ-צֻּבְּח'. גם ג'מאל פחה 'הגדול' פקד בשנת 1916, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לסלול בעבודת כפייה, על גבי אותו תוואי קדום, את דרך הרכב בין דמשק לטבריה. גם האיכר מורגנשטרן היה בין עובדי הכפייה הללו, ואולי אז נולד במוחו – ושמא כשעשוע לשון בפי חבריו – הקשר בין שם משפחתו הלועזי לבין שמה הערבי הציורי של הטחנה. ואולי כך נולד גם שמו העברי של קיבוץ איילת השחר.


גלויה מבית ההארחה של קיבוץ איילת השחר (מקור: נוסטלגיה אונליין)

ג. עין איילה, מעיין צבי, גשר האיילות ועין יעל

עד היום, משאתה שומע תוך כדי טיול, ברגל או ברכב, קריאה: 'איילות, איילות' – יהי לבך סמוך ובטוח, כי מדובר בצבאים או, לכל היותר, ביעלים.

שיבוש זה קיבל אישור רשמי ב-1956, שעה שביקשה ועדת השמות הממשלתית להנציח את אייל הכרמל הנכחד והחליטה ביודעין לקרוא למושב עולים חדש, שהוקם במישור חוף הכרמל שבמערב, לרגלי מקומו לשעבר של הכפר עֵין עַ'זָאל (מלשון غَزَال, צבי בערבית, אשר הולידה לימים אף את כינויו הלועזי המקובל, Gazelle) דווקא בשם עין אַיָּלָה (וראו למטה, בתגובתו של משה צפרירי, שהשם 'עין אילה' נקבע כבר בשנת 1949!)

מושב עולים סמוך אחר, בדרום-מזרח, ביקש אף הוא להנציח בשמו את אייל הכרמל ונקרא 'עופר', בעקבות הפסוק 'דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים' (שיר השירים, ב 9), שהוא כינוי משותף לצעיר כל אותם פרסתנים – איילות, צבאים ויעלים.


פסל איילה ועיִן בכיכר הכניסה למושב עין איילה (צילום: ד"ר אבישי טייכר). האיילה חסרה את הקרניים המסועפות, סימן ההיכר שמבדיל בינה לבין צבי ויעל.

לשם כך נסמכה הוועדה גם על שמו של קיבוץ מעיין צבי הסמוך, שבדרום רכס הכרמל, אף ששמו אינו קשור כלל לא לצבאים ולא לאיילות השדה. הקיבוץ – ששמו המקורי היה 'מַעֲיָן' – הוסיף ב-1945 לשמו את המילה 'צבי' לזכרו של צבי (הנרי) פְרַנְק, שהיה ממנהלי חברת יק"א (Jewish Colonization Association), שעל אדמתה ישב הקיבוץ.  


פקידי יק"א באדמות ביצות כבארה (אזור קיבוץ מעגן מיכאל), צילום משנות העשרים. במרכז: צבי (הנרי) פרנק
(מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

השמעתם מימיכם על גשר האיילות? ובכן, מצפון-מערב לקיבוץ גְּרוֹפִית יורד אל הערבה ואדי גֻ'רֵיפִינָאת, שפירוש שמו הוא נחל הַגְּרִיפוֹת, כלומר השטפונות הסוחפים. 'ועדת השמות העבריים לנגב' (שדוד בן-גוריון מיהר להקים בסיומה של מלחמת העצמאות) כינתה את הנחל, 'על יסוד דמיון של צלילים', בשם גְּרוֹפִית, שפירושו ייחור של שקמה (שנתון הממשלה, תשי"א, רשימון השמות, מס' 59),וזאת  אף על פי שהשקמה איננה מצויה כלל לא בערבה ולא בנגב. מכל מקום, ב-1963 אף הוקמה בצד הנחל היאחזות נח"ל גרופית, שאוזרחה כקיבוץ בשנת 1966, ובין חבריו היה רפתן צעיר ושמו בוגי יעלון...

בשנותיה הראשונות של ישראל, בטרם נסלל מחדש כביש הערבה, נבנה בכביש הערבה שחצה את אפיק הנחל 'גשר אירי' (כלומר, מעבר מחוזק בבטון, שאיננו גשר). גשר זה כונה בפי המטיילים בשם 'גשר האיילות', וזאת בעקבות 'מתיחה', שנהגי אגד של אותם ימים נהגו לעשות בנוסעיהם: בהתקרבם אל הנחל הם היו מגבירים מהירות ומתריעים ברמקול: 'איילות, איילות', וזאת כדי שהנוסעים יפנו מבטיהם אל החלונות ולא יבחינו בגשר עצמו, לתוכו היה האוטובוס 'שוקע' פתאום. 

כך אירע אף לשמו של 'עֵין יָאלוּ', בדרומה של ירושלים – שיבוש השם העברי הקדום 'עין אַיָּלוֹן'(?), שנשתמר אף בכפר יָאלוּ אשר בעמק איילון. ביום 4 ביוני 1965 החליטה ועדת השמות הממשלתית ללכת בעקבות צלצול שמו הערבי וכינתה אותו 'עין יָעַל', על פי הכתוב בפסוקו האחרון של התנ"ך, המצטט את הצהרת כורש מלך פרס: 'מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל' (דברי הימים ב, לו 23). אך שם זה בניקודו הנכון מעולם לא נקלט וכולם מכירים את המקום בשם 'עין יָעֵל', אף כי יעלים שוכנים בצוקי המדבר ומעולם לא שוטטו בהרי ירושלים. חברי המוזיאון הפעיל שבשמורת עין יָעַל אף הוגים לפיכך את שמה, ביניהם לבין עצמם, 'אֵין יָעֵל'... 

אפילו בתרגום הרשמי לאנגלית השם הוא עין יָעֵל ולא עין יָעַל

ובדרך אגב, שעה ששבתי אל צה"ל לעמוד בראש מדור ידיעת הארץ (1984-1976), הכתרתי את מש"קי ידיה"א בשם חדש – מש"קי חֲוָיָ"ה (ראשי תבות: חינוך וידיעת הארץ), ואף בכינוי החיבה 'סיירת עופר'. אך כדי להישמר מפני הטעות המקובלת, היה סמלה ראשו של 'בַּמְבִּי', עופר צבאים לכל דבר, בעל קרניים משוכות לאחור, מסרטו הנודע של וולט דיסני. מתחת לסמל זה נכתב ההסבר 'עופרים בארץ הצבי'...


'במבי' של וולט דיסני, שער המהדורה הראשונה שליוותה את הסרט, 1942 (מקור: Royal Books)

ד. היכן ישנות הָאַיָּלוֹת בלילות?

ואם, אכן, כלו האיילות מן הארץ, על מי, אפוא, כתבה לאה גולדברג את שיר הילדים המפורסם 'מה עושות האַיָּלוֹת'? 

התשובה על כך עולה בבירור מתוך השיר עצמו: האיילות הללו, כמו אף 'הפילות הגדולות' ו'הקוף', כלל אינן מנופי החי בארצנו. 'הגן', אשר 'הירח הלבן' מביט בו מרחוק, אינו אלא גן החיות הנודע של תל-אביב (עליו ראו ברשימתי 'חסיין בגן החיות: פרק לא ידוע מ'ילקוט הכזבים'), שנפתח בדצמבר 1938 ב'גן הדסה' אשר בקצה המזרחי של שדרות הקרן הקיימת.

לאה גולדברג, שעלתה לארץ ב-1935, גרה מאז עלייתה ועד שעברה לירושלים בשנת 1954 ברחוב ארנון שבתל-אביב, לא הרחק מגן החיות, כידוע לקוראי ספרה 'יְדִידַי מרחוב אַרְנוֹן' (1943). היא מדברת אפוא בשירה על בעלי החיים, שהיו אהובים על הילדים, ומן הסתם אף עליה, ואותם היא ביקרה בגן החיות ברחוב שלמה המלך. 

הנה סרטון נדיר של יומני 'כרמל', מדצמבר 1938, שמתעד את פתיחת גן החיות התל-אביבי. בגן זה היו גם איילות וגם צבאים והם שנתנו השראתם למשוררת.




אריה נבון, אשר אייר את קובץ שירי הילדים 'מה עושות הָאַיָּלוֹת', שראה אור לראשונה ב-1949, כבר הושפע מן הטעות הרווחת לכנות גם את הצבאים בשם 'איילות' ועל כן עיטר את שער הספר בציור של 'איילת השחר' (ככתוב בשיר), שקרניה מעירות שלושה עופרי צְבָאִים... 

עטיפת המהדורה הרביעית (1967)

כאמור, הבדל ניכר יש בין איילות לצבאים – בגודל, בקרניים ובעיקר בזנב. הצבאים קטנים ועדינים יותר מהאיילות, קרניהם הקצרות והמעוקלות משוכות לאחור ואינן מסועפות, וסימן ההיכר שלהם, הבולט למרחוק, הוא זנבם השחור, המתנועע הלוך ושוב, בקצב של מַגָּבֵי שִׁמְשֹׁות רכב, על רקע אחוריהם הלבנים. כך הם מאותתים לצבאים האחרים בעדר: 'אֲחָרַי!'. 

במחזה מרהיב כזה אפשר עדיין לצפות ב'עמק הצבאים' בירושלים, אשר תחילה נשקף עליו מלון מפואר, שנשא את כינויה הנודע של ארצנו  'ארץ הצבי', אך התפרסם בפי כול בשמו הלועזי 'הולילנד'. אך בעוד הצבאים שחיו בעמק שלרגליו נותרו קטנים ועדינים כשהיו, היום צופה עליהם ממעל 'מפלצת 'הולילנד' הנודעת לשמצה...


הכניסה לפארק עמק הצבאים (צילום: רון פלד; All about Jerusalem)

שיר הילדים 'מה עושות האיילות?', שהלחין יוני רכטר לבקשת אריק איינשטיין, נכלל לימים באלבום ששמו 'האהבה פנים רבות לה!' (1976). יוני רכטר היה אז בן 25 שנה בלבד, וכך כתב על השיר הזה: 
הַקַּלּוּת שלו נובעת בין היתר מהשינויים במקצב ... יש בו כרומטיקה ומעברים הרמוניים מורכבים ... כשהלחנתי את 'מה עושות האיילות', לא הייתי מודע עדיין למה שאני כותב.
ואכן, המקשיב לקצב הקליל והקופצני של לחן השיר יבחין מיד בהשפעת טעותו של אריה נבון  אשר במקום איילות, צייר צבאים  גם על יוני רכטר. אף שילדותו עברה עליו בצפון תל-אביב ובסמוך לגן החיות שלה (והדעת נותנת, כי ראה שם בשעתו איילות ואף צבאים), מזכיר הלחן שלו דהרה קופצנית ונפנוף 'זְנַבְנוֹעַ' של צבאים, הרבה יותר מאשר את דהרתן הקצובה והכבדה יותר של איילות, אשר ספק אם יוני רכטר או כל אדם אחר בישראל זכו לחזות בה בטרם הושבו ארצה על ידי רשות שמורות הטבע.


(על תולדות השיר 'מה עושות האיָלות' בפרט, ועל האיילות בזמר העברי בכלל, תבוא בקרוב רשימה מפורטת שכתב דוד אסף)


כלוב הצבאים בגן החיות של תל-אביב, 1954 (צילום: וילי פולנדר; אתר עירית תל-אביב יפו)

כדרכו של להיט, הולידה טעות זו שלשלת טעויות נוספות, שערבבו איילות, צבאים ויעלים. אך כבר התחלנו את דברינו באמרנו שהצבי, האיילה והיעל משמשים בערבוביה משכבר הימים, ודי אם נפנה לצירופים הדומים 'איילת אהבים' ו'יעלת חן'. 

ערבוב זה אינו קיים בלשוננו בלבד: כמו בארמית, אשר 'טָבִיתָא' (צְבִיָּה) שימש בה גם כשם פרטי, מכונה הצבי אף בלשון האחות, הערבית, בשם: ظَبْيّ (כתיב: טַ'בִּי, וקרי: דַבִּי; ומכאן שמה של נסיכות המפרץ אַבּוּ-דַבִּי, שמשמעותו כעין 'ארץ הצבי'), וכן غَزَال (עַ'זָאל), הנזכר לעיל; האיל הוא أيَّل (אַיָּל), או وَعَل (וַעַל; גלגולו של 'יָעֵל' העברי), ואף تَيس جَبَلِي (תֵיס גַ'בַּלִי, כלומר תַּיִשׁ הררי, מכינוייה של היעל), ואילו האיילה מכונה גם ظَبِيَّة (דַּבִּיָּה, כלומר צביה); היעל בערבית מכונה, כאמור, وَعَل (וַעַל) או تَيْسُ الجَبَل (תֵיס אֶל-גַ'בַּל, תיש ההריםׂׂ), ואפילו أبو ظبي (אַבּוּ-דַבִּיּ)... 

ואם באותם ימים מותר היה לכולם לטעות בין איילות לצבאים, הרי היום המצב שונה. הודות לאברהם יפה, שהיה יו"ר רשות שמורות הטבע, הושבו בשנות השמונים האיילים לשמורת 'חי-בר כרמל'. תחילה נשמרו האיילים בחוות רבייה, אך הניסיון נכשל והם לא התרבו. רק בשנת 1996 הם שוחררו אל הטבע הן באזור רמת הנדיב שברכס הכרמל הן ב'יער האיילים' אשר בשמורת יער אודם שברמת הגולן (ביקור מומלץ מכל הלב!).

איילים בשמורת יער אודם (צילום: הארי גוסנס, ויקיפדיה)