יום רביעי, 30 ביולי 2014

יום שלישי, 29 ביולי 2014

המזל"ט הראשון

מזל"ט מודיעין של חיל האויר הישראלי (מקור: אתר חיל האוויר)

רון שפיר מצא בעיתון 'האור', בעריכת אליעזר בן יהודה, ידיעה המספרת על המצאה חדשה: 'מכונה אוירית ממין חדש, שתוכל לעוף באויר גם אם לא יהיה בה שום נוסע ומנהיג'.

הידיעה הופיעה ב-16 במאי 1910, לפני 104 שנים!

בתצוגה שערך המהנדס הבריטי פיליפס הוריד המזל"ט שבנה 'מעטפות וקלפים'. אך פיליפס, שהיטיב לחזות את העתיד, ציין ברצינות, כי 'בעת מלחמה לא ירדו ממכונה זו מעטפות או קלפים, אלא פצצות שתחריבינה את האויב כליל'...



מהערך בוויקיפדיה על תולדות כלי הטייס הבלתי מאויישים למדתי שהמזל"טים הראשונים הופעלו כבר ב-1849 על ידי האוסטרים במלחמתם באיטליה. אלה לא היו בדיוק כלי הטייס שאנחנו מכירים היום, אלא בלונים שמולאו בחומר נפץ ונשלטו באמצעות מנגנון תזמון. זו לא הייתה הצלחה גדולה, וחלק מהבלונים עפו באוויר לכיוון ההפוך...

התקדמות ניכרת הושגה במלחמת העולם הראשונה ואז נוצר לראשונה כלי טייס של ממש, שהונחה באמצעות גלי רדיו. הדמות העיקרית המזוהה עם המצאת המזל"ט המודרני הוא המהנדס הבריטי ארצ'יבלד לואו (Archibald Low), ממציא רב תושיה שכונה 'הפרופסור'.

ארצ'יבלד לואו (1956-1888)

על המהנדס פיליפס, שהמצאתו 'עשתה רעש גדול בכל אנגליה', לא מצאתי מקורות נוספים, ואולי מישהו מהקוראים יצליח לאתרו.

בעלי התוספות

יואב בן-יוסף הפנה את תשומת לבי לאתר אינטרנט שנקרא Airminded, ובו הובא מאמר ושמו 'The dream of unmanned flight'. במאמר הוזכר מהנדס בריטי מליברפול ושמו תומס ריימונד פיליפס, ומכאן כבר היה קל למשוך בחוט.

הנה כתבה שפורסמה עליו בניו-יורק טיימס, ב-22 במאי 1910:



תומס פיליפס

תמונה דמיונית שצויירה על ידי W.B. Robinson 'על פי חומרים שסופקו בידי מר ריימונד פיליפס'. התמונה הופיעה בעיתון The Illustrated London News, ב-6 בספטמבר 1913 (מקור: Ptak Science Books).  

גם ניר אורטל מצא חומר על פיליפס, במאמר שכותרתו History of Wireless Electromagnetic Powered Flight Timeline & Replications. הנה מה שכתבו שם:


בהקשר זה הזכיר לי ניר את שרגא הטזל"ם (הטייס הזעיר ללא מטוס), ההמצאה הישראלית הכי מקורית, פרי דמיונו של דודו גבע ז"ל...

דודו גבע, שתיקת הברווז, כתר, ירושלים 2005



יום ראשון, 27 ביולי 2014

דואגים לחיילים? אמצו ילד ב-180 ש"ח והוא כבר יתפלל בשבילם


בשבוע שעבר קיבל אלון גלעדי לתיבת הדואר האלקטרוני שלו את המייל הבא, שנשלח מטעם אגודה משיחיסטית של חסידי חב"ד. הללו, שכמו כולנו נורא 'דואגים לחיילים', רוצים לעשות 'משהו בשבילם'.

אבל מה לעשות?

אולי נתחיל לחנך את הילדים שלנו שכשיגדלו יתגייסו בעצמם לצבא? אופס, על זה לא חשבנו...

חשבנו על משהו אחר לגמרי: שאתם תאמצו ילד מבית הספר שלנו והוא, בתמורה, יתפלל עבור חיילינו ויזכה אותם ב'הגנה גדולה'.

אמנם, האימוץ הוא לשבוע אחד בלבד; אבל מצד שני, תמיד אפשר להאריך וזה ממש בזיל הזול.

'ללא מילים', הציע אלון הגדרה כדי לתאר את שאט נפשו מן ה'פרנסה' הזו.

אולי 'כיפת כסף'?



Date: Thu, 24 Jul 2014 21:07:28 +0200From: bcl7770@gmail.com
Subject: דואגים לחיילים, עושים משהו בשבילם
בס"ד
בית ליובאוויטש - למען עתיד ילדינו ע.ר. 580513547

​​דואגים לחיילים, עושים משהו בשבילם!

בימים קשים אלה שאחינו החיילים נלחמים במסירות נפש על ארץ ישראל ועם ישראל.
 כולנו, כל עם ישראל מתאחדים ומוסיפים זכויות 
על ידי תורה, תפילה ומעשים טובים.

בבית הספר "​בית חינוך ליובאוויטש" בכפר חב"ד לא יוצאים לחופש, הילדים ממשיכים ללמוד תורה,
ומוסיפים בתפילה לזכות החיילים היקרים שלנו.

היה שותף! אמץ ילד לשבוע אחד בסכום של 180 ש"ח!

תרומה קטנה שלך תעניק לחיילים שלנו הגנה גדולה!


ניתן לתרום בכרטיס אשראי באחת האפשרויות הבאות:
1. באמצעות paypal - לחץ על הקישור. http://www.bcl770.org
2. שלח מייל לכתובת זו וציין את שמך ומספר נייד או טלפון.
3. שלח sms למספר 052-3977054.

* ניתן גם באמצעות העברה בנקאית - בנק פאג"י. מספר הבנק 52. מספר הסניף 188. שם החשבון: בית ליובאוויטש. מספר חשבון: 579076(409)

cid:ii_hy04k5v51_147689746d09c0d3cid:ii_hy04hl420_1476895717df74e0cid:ii_hy03uesr0_1476884efd94cbbd       chabad.jpg     
  
ב-2008 חל שינוי בחוק התקשורת, אנו שולחים דיוור מורשה אך ורק בהתאם לחוק.
המודעה נשלחה מטעם עמותה, לכן מותרת ע"פ החוק.
אם קיבלת את המודעה בטעות אנו מתנצלים. להסרה, נא ללחוץ על
unsubscribe שנמצא בתחתית המייל .
                                                       בהצלחה לחיילי צה"ל ובשורות טובות!



יום שישי, 25 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ג): מיהו עקיבא חשמל?

חיים באר (משמאל) ובעל העונ"ש, אודסה 2013 (צילום: נעם נדב)

הרשימות הקודמות

א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

ב. היכן הייתה חנותו של מר לובלין?


אחת הדמויות המתוארות בחיבה בספר 'חלומותיהם החדשים' נקראת ד"ר עקיבא (עקי) חשמל, חוקר ספרות וגאוגרף היסטורי, השוהה בשנת שבתון בלייפציג 'כדי למפות את לייפציג של עגנון'. דפנה (דפי), רעייתו, מלגלגת עליו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 320-319

ואכן, בהמשך מופיע הסיפור המלא על עקיבא חשמל 'המקורי' שעקי נקרא על שמו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 359-356

האם המציא חיים באר את הדמות הצבעונית הזו, עם השם המצחיק, מדמיונו הפורה? לא ולא.

עקיבא חשמל האמיתי (תאריכי לידתו ופטירתו אינם ברורים; ככל שהעליתי הוא נולד סביב 1840 ונפטר ב-1889) אכן היה הסוכן בבוקרשט  מה שקוראים היום 'מפיץ'  של עיתונים עבריים שונים.

הלבנון, 24 בינואר 1870

הסופר והמסאי הגליצאי הנשכח, דוד ישעיהו זילברבוש, שהתארח בביתו של חשמל בשנת 1881, תיאר אותו כמין 'אובלומוב' יהודי. עצלן ואיש תפנוקים, שנח רוב הזמן, מעשן וקורא עיתונים ואחר כך אולי כותב 'קורספונדציה' לאחד העיתונים שהוא מפיץ. הנה רשימתו היפה של זילברבוש, ממנה שאב חיים באר מלוא חופניים ולש אותה לצרכיו. הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון 'דֹאר היום' (27 ביולי 1934), אחר כך בספרו 'מפנקס זיכרונותי' (תל אביב 1936), ועתה ב'פרויקט בן-יהודה':
בימים הראשונים לירח מרחשון, ה' תרמ"ב [1881], הכרתי את שלמה זלמן שכטר פנים אל פנים, בהפגשי עמו בביתו של עקיבא חשמל אשר בעיר בוקארסט, בירת רומניה.  
עקיבא חשמל היה איש שהויתו בולטת ונראית ורשומו היה ניכר בחיי היהודים בני עירו. גם רוב המשכילים העברים שבשאר הערים והעיירות במדינה זו ידעוהו, ולא מעטה היתה השפעתו עליהם. הן הוא היה הסוכן הכללי לעתונים העברים אשר בימים ההם, ל'מגיד', 'העברי', 'המביט' ו'השחר', והכל היו יודעים כי הוא משמש את העורכים העברים שלא על מנת לקבל פרס ואין לו בשכרו אלא גליון אחד בלבד, שהוא משאיר לעצמו למקרא חנם.   
ויהי האיש ההוא סמל המופת של יהודי מזרחי בכל הליכותיו. כמו היו חום-לוהט וקור-כפור משמשים במזגו בזה אחר זה, ואין האחד נוגע בחברו אפילו כמלוא נימה.  
הוא היה בעת ההיא איש כבן ארבעים שנה, איש ששיעור קומתו ממוצע, ולו כתפים רחבות, והוא בריא בשר, ועיניו כמו נחבאות בעבי לחיין; והוא בעל לאשה ואב לשבעת ילדים, שהגדול שבהם עוד לא הגיע לשנת השלש-עשרה; והוא איש שמימיו לא היה טועם טעם עושר – ובכל זאת היה חי חיי מפונק ומבלה את רוב שעות היום בבטלה, שיש בה עונג של עצלה.  
בבוקר, בקומו ממשכבו, עטוי הוא על כתנתו הרחבה  כתנת בד למשכב לילה – מעיל שחרית, מעיל רחב וארוך עד המפשעה, שצוארונו משוזר פתילים כהים-אדמדמים. ומן המשירת הזאת מעשה שבכה, יוצאים שני פתילים עבים ומשוזרים תלתלים, המרכסים את שני קצות המעיל ממעל, ועוד להם שרידים התלוים ויורדים עד החזה. ועל כפות רגליו סנדלי בד אמוץ, ועל קדקדו כפה תורכית, עין תכלת, שקווצה ירוקה באמצעיתה.  בתלבושת זו יושב הוא אל השולחן, אחרי תפלתו, תפלה חטופה, ואחרי אכילתו, אכילת פת-שחרית מתון-מתון; יושב הוא ובין שפתיו שפופרת עבה של אבן אקדח, שסיגריה דקה נעוצה בפיה, והוא מעלה עשנה קמעה-קמעה. והוא מסדר אותה שעה את גליונות העתונים השונים למיניהם, אשר הביא נושא המכתבים, ומסמן את הגליונות הנודעים אל החותמים אשר בעיר מושבו למשלוח על ידי נער-עתי, ואת הגליונות הנועדים אל החותמים אשר בשאר הערים למשלוח על ידי הדואר.  
אז ככלותו את מעשהו שואף הוא רוח, תוחב סיגריה חדשה אל פי השפופרת העבה, מצית אותה לעישון, מיסב על כורסתו הרבודה, כשהוא נותן את כפות רגליו על השרפרף אשר אצל השולחן מתחת וסומך את ראשו אל הרפידה אשר לכורסה ממעל; נועץ עיניו באחד הגליונות שנשארו לו 'למחיה' וקורא בו בעיון נמרץ מתחלתו ועד סופו, ועד בכלל: גם המודעות שאין אחריותו של העורך עליהן.  
אף יש אשר אחרי הקריאה, אחרי השביעו נפשו ב'צחצחות' העתון אשר לפניו, תנוח גם עליו הרוח. אז יאחז בעטו, טובל אותו בקסת הדיו, והוא מצרף אותיות למלים, והמלים מצטרפות ל'מכתב מרומניה', שהקוראים הנכבדים יקראוהו בעוד שבוע או שבועים נדפס שחור על גבי לבן ב'המגיד' אשר בליק או ב'העברי' אשר בברודי – כי אל 'השחר' אשר בוינא לא יהין בענותנותו להגיש את 'מטעמיו'.  
זה אחרי הצהרים, אחרי גמרו ארוחתו ואחרי השתטחו על הספה בפישוט ידים ורגלים לשם חלוץ עצמות ואחרי הקיצו מתנומתו, תנומה חטופה, מזדרז הוא לקום ולעמוד על רגליו, ללבוש את בגדיו, לצאת בחוצות העיר ולבוא אל בתי מיודעיו שיש לו עסק עמהם, אם בדברים הנוגעים לו ולביתו ואם בצרכי הצבור היהודי.  
סוד הפנאי ומנוחת הנפש של עקיבא חשמל גלוי וידוע הוא: הדאגה לכלכלת ביתו לא הציקתהו מימיו בכל תעצומות עוזה, כי רוב מחסוריו היו על אביו הזקן, שהוא בנו יחידו.  
ור' שמעון הזקן, אבי חשמל, איננו איש אוצרות אף לא איש אמיד. זגג הוא המתפרנס כל ימיו מיגיע כפיו. הוא בא בימי נעוריו מעיר סלוניקי אשר בארץ המזרח לעיר בוקרסט, בירת רומניה, וימצא במלאכתו די פרנסתו. אף חסך לו, בעוד כחו חדש היה אתו, על יד על יד, די כסף לבנות לו, באחד מפרברי העיר, בית קטן, ובו שני חדרים מרווחים למעון, גם מטבח, גם חדר קטן בחצר הבית, אשר תקרתו עשויה להפתח. החדר הקטן הזה משמש לו בכל ימות השנה מחסן לזגוגיות ובימי חג הסוכות, בהפתח התקרה, לסוכה.  
ואין לו לר' שמעון בעולמו אלא בנו יחידו. לפני שנים רבות מתה עליו אשתו, בעוד הוא במבחר שנותיו, והוא לא נשא אשה אחרת בחרדתו על בנו יחידו פן תנהג בו מנהג אם חורגת.  
וכנשא לו בנו יחידו אשה וגם הוליד בנים, היה מפנה ר' שמעון לעצמו פנה אחת קטנה בחדר הקטן הבנוי בחצר הבית והמשמש מחסן לזגוגיות. שם העמיד לו מטה מוצעת למשכב לילה, ולבנו ובני ביתו הועיד את החדרים המרווחים למעון.  
'בנו הוא מלומד'. 'התורה מתשת כחו ואיננו מסוגל לעבודה גסה'. אבל הוא, ר' שמעון הזגג, למוד-עבודה הוא מנעוריו, וגם בימי זקנתו לא יעזבהו כחו. הוא מחזר כל היום, מן הבוקר ועד הערב, בשוקים וברחובות, ותבה מלאה זגוגיות מתחת לאצילי ידיו, למצוא לו עבודה של תקון בדקי החלונות.  ובערב הוא שב הביתה. מביא את משכורתו במלואה אל כלתו, אשת בנו יחידו, זאת אם הבנים ועקרת הבית, להיות לה למלא מחסורה – ולכלכל את הבית לפי כבודו של בעלה 'המכובד על כל סביביו'.  
היה ביתו של עקיבא חשמל, בזמן ההוא, לפני חמשים וחמש שנים, כעין ה'סלון הבוקארסטי' למשכילים העברים. אין משכיל עברי, איש-שם, אשר יעבור דרך העיר בוקארסט ולא יסור אל ביתו של חשמל, ולא יהי קרוא על שולחנו לאכול מפתו.  
והארוחה הערוכה לא היתה רזה.  
אולם הסעודה היותר דשנה היתה, על הרוב, במוצאי שבתות. אז, בהזדמן איזה אורח מצוין לביתו של חשמל, היו קרואים לכבודו גם מספר אנשי-סגולה; ותהי הסעודה, סעודת 'מלוה מלכה', סעודה של חדוה יתרה. אשת חשמל, זאת היהודיה הרומנית שכולה אומרת נקיון וחריצות ידים, הכינה חמיצת-סלק טובה ושמנה, זאת אומרת מרק של סלקים אדומים המבושלים על בשר שמן של כבש. והיא מבשלת גם תפוחי אדמה מפוצלים מקליפותיהם ומנותחים לנתחיהם, ועל המרק צפות אבעבועות של שמנונית, וריחו נודף מן השום שהוא מתובל בו. ומשתי הקערות, גם מקערת המרק וגם מקערת תפוחי האדמה, המוצגות על השולחן הערוך, בעודן רותחות, מתמר ועולה הבל חם – לגרות כל חיך.  
דוד ישעיהו זילברבוש (1936-1854)
(מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ידיעה אופיינית של עקיבא חשמל (המגיד, 22 ביולי 1868)

יום חמישי, 24 ביולי 2014

פה ושם בארץ ישראל: יודעי עתידות ומשמחי לבבות


עוד לקט משעשע של צילומים מרחבי ארצנו.

א. יודעי עתידות ומשמחי לבבות

רון חרמוני-להט צילם את שתי המודעות הבאות ושם לב לידיעת העתיד של האחראים לניסוחן, או מה שיותר מתקבל על הדעת – אי ידיעה בסיסית של זמנים (עבר ועתיד) בלשון העברית:

'עקב צום י"ז בתמוז לא התקיים שיעור בשלישי הבא'


גם אנשיו של הרב רונן חזיזה, המוכר בכינויו 'הרב משמח הלבבות' (?!), לא יודעים פרק בלשון העברית, ומזמינים את תושבי תל חיים והסביבה לערב ש'התקיים ביום רביעי'...


ב. עקב שלג דאשתקד

לעומתם, בחברת החשמל יש מישהו עם טעם לשוני משובח במיוחד, כפי שמוכיח הצילום מירושלים ששלח רמי נוידרפר.



ג. משרד המשטרה


ברחוב ראול ולנברג בתל אביב ממוקמת תחנת משטרה, או אולי משרד המשטרה. תלוי איזו שפה אתם קוראים...

באנגלית – מציינת בת שבע שיזף שצילמה – תחנת משטרה היא Police Station ולא Police Department



יום שלישי, 22 ביולי 2014

על דעת המקום: מעשה במטווח ב'נחל המטורפת'

מטווח ירי בימי מלחמת העצמאות (עד הלום)


לחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו 
האמינו  יום יבוא!


מאת יהודה זיו

מחלקת מטה פלוגה ב' של הפלמ"ח, שחנתה בקיבוץ גבעת ברנר – ובה אף כיתת הסיירים הפלוגתית, עמה נמניתי אז – יצאה בקיץ 1944 אל קיבוץ דורות שבדרום, לסדרת אימון מתקדם. בגבעות שממערב למשק ערכנו שורת תרגילים דו-צדדיים, בהם המטרנו ביד רחבה על 'האויב' צרורות ארוכים, באמצעות המשרוקיות אשר בפיותינו, שהרי הבריטים עוד משלו בארץ בעת ההיא, ולפיכך נגזרה עלינו גזירת 'מחתרת'. המ"כים שלנו, בתוקף הסמ"כות שהוענקה להם, הם שקבעו בסיומו של כל תרגיל למי מן הצדדים הניצחון ובכמה 'קרבנות' עלה. בשעות הערב ניהלנו בעוז מלחמה מסוג אחר – הפעם ללא התערבות המ"כים ושיפוטם – על לבותיהן של בנות כיתת בית ספר תיכון תל-אביבי, שתלמידיו התנדבו בחופשת אותו קיץ לעזרת הקיבוץ.


קורס חובשים בגבעת ברנר, 1943 (ארכיון הפלמ"ח)


אך יותר מכל נכספנו להגיע אל יומה האחרון של ה'סדרה', בו המתין לנו מטווח הירי  במקלע בְּרֶן וב'אש חיה' ולא במשרוקיות. את המטווח ברובה עשינו לא הרחק מקיבוץ גבעת ברנר, בשדה המטווחים של נֶבִּי רוּבִּין (סמוך לשפכו של ואדי צַרָאר, הוא נחל שׂוֹרֵק), ששימש אז את צבא בריטניה ואף את משטרת המנדט. לשם כך היה על כל אחד מאיתנו ללבוש 'אוֹבֶרוֹל' של 'גָפִיר' (נוטר ממשטרת היישובים העבריים שהקימו הבריטים) ולהצטייד בתעודת נוטר שְׁאוּלָה, מה שהיה בעיני נערים שכמותנו בגדר שעשוע נחמד. אך את 'טעם' צרורותיו של מקלע טרם טעמנו מימינו, וחלומנו על סחיטת ההדק בירי צרורות ארוכים, חודרי כל, התבסס אך ורק על צפייה בסרטי המלחמה האמריקניים והרוסיים.


קיבוץ גבעת ברנר בשנות הארבעים. באמצע נראה מחנה האוהלים של הפלמ"ח (אוסף הצילומים של קרן היסוד; בתוך: ישעיהו פְּרֶס, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א, ירושלים תשי"א, לוח יט).

המטווח בנבי רובין לא התאים לאימון בירי מקלעים. לצורך זה נדרש מקום נידח ומבודד ככל האפשר וזאת הייתה הסיבה העיקרית לבחירת קיבוץ דורות כבסיס לאותו אימון מתקדם. ואכן, לא היה ראוי לכך יותר מנחל רוחמה, אשר התחתר באדמת הלֶס הַאֲטִימָה, העשויה אבק מדברי דק-גרגר ששיקעו כאן הרוחות, וכך נוצרו ממזרח לקיבוץ נפתולי ערוצים צרים ועמוקים, בעלי גדות זקופות – נוף בִּתְרוֹנוֹת (Badlands) אופייני, אשר הקנה למקום זה את שמו 'בִָתרונות רוחמה'.


צילום מן האוויר של בִּתרונות רוחמה (ויקיפדיה)

מונח נוף זה נטל את שמו העברי מן הכתוב במקרא על אבנר בן נר, אשר לאחר הריגת עֲשָׂהאֵל בן צרויה ליד בריכת גבעון נמלטו הוא ואנשיו אל הגלעד, 'וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם' (שמואל ב, ב 29). הבתרון הנזכר בפסוק הוא אולי גאון הירדן

בפי יושבי מערב הנגב נשא בעת ההיא נוף הבתרונות של נחל רוחמה את השם ألنّخَابِير (אֶ-נַּחָ'אבִּיר), סיכול אותיות של نخاريب (נַחָ'ארִיבּ), שהוא ריבויו של نَخْروب (נַחְ'רוּבּ), כלומר חָרוּר או סָדוּק, מלשון חִ'רְבֶּה או חורבה, והוא גם כינויה של חלת הדבש החרורה. כמוהו גם נוף הבתרונות הנודע של נחל סחף, במערב הנגב – אזור בתרונות בארי ומכתש בארי – אשר אף הוא נשא תחילה את הכינוי وادي نخابير אדי נַּחָ'אבִּיר). ואכן, 'הנקודה הישנה' של קיבוץ בארי ('בית הביטחון' מימי עליית י"א הנקודות בערב יום הכיפור תש"ז/1946) שומרת, עד היום, את כינויו הערבי הקודם של המקום – נַחָ'אבִּיר.

'בית הביטחון'בנח'אביר, לימים קיבוץ בארי (צילום: אפי אליאן; Hסטוריה על המפה)  

נחל רוחמה, שממזרח לדורות, אשר מטווח המקלע הנכסף היה אמור להיערך בסתר בתרונותיו, נשא אז בפי ערביי הסביבה את השם وادي المَجْنُونَة (ואדי אֶל-מַגְ'נוּנֶה). שם זה נלקח מתל אל-מג'נונה (תל המטורפת) הסמוך, הנשקף עליו מצפון. השם העברי בן ימינו – רוחמה – השכיח את 'המטורפת' והוליד גם את כינויה הנוכחי של שמורת 'גבעת רוחמה'. אך מי היא 'מטורפת' זו? על מקורו של השם הערבי שמענו אז מעשה באישה, אשר לאחר שנות עקרוּת רבות זכתה סוף סוף ללדת תאומים – אך בעודם נערים, נחטפו ממנה לעבודת הצבא. מאז מהדהדות כאן בלילות זעקותיה המרות – שאינן אלא יבבת הרוח, המנשבת בנפתולי בתרונותיו של נחל רוחמה – והם שנתנו לנחל את שמו. השלטון העות'מני אכן נהג לגייס לצבאו גם בדרך זו (ולא הוא בלבד: גם בצבא הצאר הרוסי נחטפו נערים יהודים לעבודת הצבא, הלא הם הַקַנְטוֹנִיסְטִים הידועים). כך, ככל הנראה, אף נולד המעשה באותה 'מג'נונה'.

ואדי אל-מג'נונה (נחל המטורפת), ממזרח לקיבוץ דורות
מפת ברייר 1:25,000 של חיל ההנדסה (REהבריטי, מרס 1943

אין זו המשוגעת היחידה על מפת ארצנו. במערב הגליל בוקעים שני מעיינות בעלי שם ערבי דומה, עֵין אֶל-מַגְ'נוּנֶה (מעיין המטורפת?). האחד בנחל גַּעֲתוֹן, בצד בית המשק של אבירי מצודת יחיעם, והאחר בנחל בית העמק, בין הכפרים גַ'ת ויִרְכָּא. אך שם אין מספרים כלל על אישה עקרה, שתאומיה נחטפו ממנה לימים לעבודת הצבא, אלא סיפור אחר לגמרי. בלשוננו המדוברת מקובל לעשות שימוש ב'מעיין' (מין זכר), בעוד 'עֵין' בערבית – כמו אף 'עַיִן' בעברית – שתיהן ממין נקבה. וכיוון ששתי עֵינוֹת אלה, אשר במערב הגליל, קשורות במערכות קארסטיות, הנותנות את מימיהן לסירוגין (כמו מעיין הַגִּיחוֹן שלרגלי עיר דוד, אשר שמו מרמז על פעימותיו, המגיחות מתוכו לסירוגין), כינו גם ערביי מערב הגליל כל אחת מן השתיים בשם עֵין אֶל-מַגְ'נוּנה, כלומר המעיין המשוגע. וכך זכה המעין אשר בנחל בית העמק בשם העברי 'עין יִפְעַם', מלשון פעימות בלתי סדירות: משוגעת! פעם נותנת מים – ופעם לא...


עין יפעם (צילום: אמנון גופר)

אך הבה נחזור אל המטווח.

סוף כל סוף הגיע יום המטווח במקלע. כבר עם עלות השחר יצאנו משער המשק, כשבראשנו צועד אחד המ"כים, ושמנו פעמינו מזרחה, לעבר ביתרונות הנחל. שם המתינו לנו שני המ"כים האחרים, בידיהם תיבת תחמושת גדולה ומסקרנת ולצידם, ממרום הַ'דּוּרְגָל' שלו, חייך אלינו בלועו הפעור מקלע בְּרֶן – הפעם הזאת אמיתי ולא 'מהסרטים'.

בסופו של דבר, נערך המטווח כעניין שבשגרה: כל אחד קיבל חמישה כדורים – אחד 'לחימום הקנה' (ולחימום היורה!), אחד לירייה 'בודדת' ושלושה כדורים ל'שוטפת' (ירייה אוטומטית של צרור קליעים). משנסתיימה שיגרת המטווח, שוב הוליך אותנו אחד המ"כים בחזרה לעבר הקיבוץ, בעוד שני האחרים נותרו מאחור כדי ל'הַסְלִיק' את המקלע עם תרמילי הכדורים שנורו, שהרי אף הם היו בחזקת ראיה לפשע (Corpus delicti). מכאן ואילך הפך ואדי אל-מג'נונה והיה בעבורי לזיכרון נעורים מרגש, שלא  נתעמעם במרוצת השנים.

לימים, משתמה מלחמת העצמאות, מצאתי את עצמי בגדוד 93 של חטיבת המילואים 9 – זו החטיבה אשר נודעה בימי מבצע קָדֵשׁ (אוקטובר 1956) במסע החתחתים שלה, דרך מזרח סיני, לכיבוש שַׁרְם אֶ-שֵׁייח'. חיילים רבים בחטיבה היו אנשי עמק יזרעאל, וכך שמחתי למצוא שם יחד עמי, באותו גדוד מילואים, גם שניים מן המ"כים שלנו באותה עת רחוקה: עודד ארזי (פֶּקֶר) ומשה'לה רביב (רבינוביץ), ממושב כפר יהושע. מדי פעם נהגנו להזכיר נשכחות מימי הפלמ"ח, ויום אחד, בעודנו מתרפקים על זיכרונות אותה 'סדרה' בקיבוץ דורות, התבוננו עודד ומשה'לה זה בזה במבוכה ואחד מן השניים הודה בחצי פה: 'בעצם, במטווח-המקלע הוקצו אז לכל אחד מכם, לפי התקן, שישה כדורי מקלע, ומהם שניים לבודדת. את הקליע השישי שמרנו לעצמנו'...

ספר לזכרו של עודד ארזי (פקר), קיבוץ דליה, 2000

לא יאומן כי יסופר! באותה עת כבר עברו לפחות חמש עשרה שנה מאז אותו מטווח מקלע, אך כששמעתי את הדברים הללו הרגשתי בחלל גרוני פקעת, גדלה והולכת, של עלבון מר, ובקושי עצרתי את דמעותיי: איך 'עבדו עלינו' כך בעת ההיא? ומי, אם לא המ"כים הנערצים שלנו?

לא נרגעתי וגם לא סלחתי, אך במחשבה שנייה הבנתי: מי היו אז, בעצם, אותם מ"כים? הרי אף הם לא היו אלא נערים הבוגרים מאיתנו בשנה-שנתיים בלבד. וגם הם, ממש כמונו, נטלו חלק בשפע צרורות מקלע 'מן הסרטים', אך בפועל זכו רק במטווח מקלע אמתי אחד. אין פלא אפוא אם גבר עליהם אז יִצְרָם ועשו מה שעשו: 'חגגו על חשבוננו' בכדור גנוב מכל אחד מן הטוראים.

ובחשבון הסופי, לעומת כל מה שאני חייב לפלמ"ח (המון!), עדיין נשאר הפלמ"ח גם הוא חייב לי, כבר שבעים שנה, מאז קיץ 1944 ועד עצם היום הזה: יריית כדור מקלע אחד...


'מחסנית כזאת של ברן' (נוסטלגיה אונליין)

הנה לפרידה שירם של חיים חפר ושמואל פרשקו 'ציפּ', ובו מדמה הפזמונאי את גופה של ציפ למחסנית העקומה של מקלע ברן.

הִיא אֶתְמוֹל אָמְרָה: יַקִּיר לִי
אֶת שְׂפָתַי לְךָ אֶתֵּן...
וְרוֹמַנְס, אָמְרָה, תָּשִׁיר לִי –
רַק הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַזְכִּיר לִי
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...


חברי להקת הנח"ל בערב מחווה לחיים חפר, 1987:   


Tribute to Israeli Poet Haim Hefer 1987 P.6 von boazgu

יום ראשון, 20 ביולי 2014

התרחיש האלוהי



מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, היום החמישי למבצע "צוק איתן", 12.7.14 (צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)
מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, היום החמישי למבצע "צוק איתן", 12.7.14

(צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)

מאת חנוך מרמרי
(המאמר התפרסם אתמול באתר העין השביעית)
אם במשך שנים רבות דחקו אמירות דתיות מחוץ למיינסטרים הישראלי, היום הולך ומתעצב מיינסטרים ישראלי חדש. המסורתיים והדתיים כבר לא מוכנים להשתתק ולהיאלם דום ככל שמדובר בשיח התקשורתי הציבורי (הרב חיים נבון,  בתגובה לביקורת שהוטחה בנוסח נאום היציאה לקרב של מח"ט גבעתי עופר וינטר – 'להכרית את האויב המנאץ אלוקי ישראל').  

אפשר להגדיר את הרב חיים נבון כצעיר ישראלי דתי דור 4. רב קהילה במודיעין, רב קהילה בפייסבוק, מרצה, דרשן, סופר, בעל טור, איש אשכולות. הוסיפו לכך את הניואנס הדק, המתנשא, המאפיין את הבקיאים לא רק בתורה ובמדרש אלא גם יודעים פרק בכדרור על מגרש המיינסטרים ומאבחנים עד כמה תש כוחה של הישראלית נטולת האל במחוזות האגואיזם, ההדוניזם והדרוויניזם – ותקבלו דגם נוצץ ויעיל של מורי דרכו של הדור הבא. 

הודעת הדואר האלקטרוני ששלח השר נפתלי בנט לנמעני הניוזלטר שלו עם יציאת צה"ל לפעולה ברצועת עזה, 18.7.14
הודעת הדואר האלקטרוני ששלח השר נפתלי בנט לנמעני הניוזלטר שלו עם יציאת צה"ל לפעולה ברצועת עזה, 18.7.14

לרב נבון עומדת זכות הביטוי הבלתי מעורערת כאשר עם הכניסה לעזה הוא מעלה בדף שלו סטטוס האומר 'ייתן ה' את אויבינו ניגפים בפני חיילינו, ויקוים בהם הכתוב בפרשת השבוע לאחר הניצחון במלחמת מדיין [...]'. נבון בוודאי צודק באשר לזכותו של שר הכלכלה וחבר הקבינט נפתלי בנט לפתוח את הניוזלטר השבועי שלו בציטוט מספר דברים: 'שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי יהוה אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם'. 

הרב נבון צודק גם בנוגע לחופש הביטוי של ישראלי בשם עופר וינטר. גם הוא לא חייב להיאלם דום בגלל אמונתו. אלא שוינטר נמנה על הדרג הצבאי הפיקודי הבכיר, ודווקא משום כך נדרש מאדם במעמדו שימוש בפילטר מסוים שיסכור בין הרעיונות התוססים במוחו לבין מקומו בארגון הגדול  ובמקרה זה, מקומו כמפקד חטיבה בצה"ל ברגע כניסתו לעזה. 

מבחינת מרחב הביטוי המקצועי שלו ומגבלותיו מול הארגון שהוא מייצג, אפשר לראות את מעמדו של המפקד הבכיר כדומה לזה של דיפלומט או שופט. ואם כך, הבה נניח כי איש לא הסמיך את אל"מ וינטר לשמש כוהן דת לצעירים הבאים לשרת בחטיבתו מתוקף היותם ישראלים ומכוח חוק הגיוס. כאשר נשא את דרשתו הדתית, הוא עשה זאת כמפקד בכיר בצבא של כו-לם, ועל כן אי אפשר שלא לראות בדבריו אלא מסמך ייצוגי המבטא את רוח צה"ל בפקודת הקרב לפקודיו הסדירים, לוחמי גבעתי היוצאים לקרב. 

יש לקוות שמפקדי גבעתי שנכנסו השבוע לעזה שיננו את לקח האינתיפאדה הראשונה, בכל הנוגע לחשיבותה של רוח המפקד. בגבעתי של סוף שנות ה-80, נשפטו חיילים ומפקדים ובראשם המח"ט דאז, אל"מ אפי איתם (פיין) על הנחיות ומעשים שהביאו לשימוש באלימות-יתר כלפי כמה תושבי עזה עמם באו במגע. איתם לא הורשע, אך מסלול קידומו שובש וסופו שפנה לחיים הפוליטיים. 

מפקד חטיבת חי"ר ותיק ומנוסה העיד באוזני השבוע כי נשיאת ונאומים וכתיבת אגרות לחיילים הן מיומנויות המוטמעות במפקד עצמו. המפקד לשעבר אינו מכיר הנחיות, נהלים או מגבלות, באשר לסגנונם ולתוכניהם של המסרים הללו. הכל נעשה במסורת החטיבה, במסגרת העניין ועל פי השכל הישר, כדבריו. אם כך, יש לקוות כי מפקדיו של וינטר ישקלו בבוא הרגע את התאמתו לפיקוד בכיר, לאור המורשת המילולית שהוא מותיר אחריו. 


'דף מפקד לקרב' שהפיץ מח"ט גבעתי לחיילי החטיבה

ואשר לענייני אמונה ודת  לשם כך ישנם בחטיבות הסדירות רבנים צבאיים במשרה מלאה ובדרגה גבוהה, הממונים על אספקת שירותי דת למעוניינים בכך. מרחב הביטוי של רבנים כאלה, מעבר לנושאי שמירת מצוות, תלוי במידה רבה במח"ט. ישנם רבנים המשתתפים באופן פעיל בשיח החטיבתי, והדבר יכול להתקבל על הדעת כל עוד הרב אינו פועל כקבלן עצמאי, אלא כחלק מהמסגרת הפלורליסטית שצה"ל מבקש לקיים. 

הרב נבון מתעלם מנקודה מהותית. אין היום בעיה של השתתפות הציבור הדתי במיינסטרים תוך היאלמות דום. לציבור הדתי החדש די במות ואפיקים כדי לבטא את עצמו. החל בכנסת החדשה, המשך בתקשורת החדשה וכלה בכל אפיק תקשורת חברתי.


נשאב כוח מאור היישובים 

הרב נבון טועה גם בתפיסתו ההגמונית. צה"ל לא קם ככלי משחק בידי דור המייסדים (שהיה אכן חילוני ברובו, גם אם שסוע לזרמים ופלגים). המשתמע מדברי נבון הוא כי עתה, משקם דור חדש וטוען להגמוניה, ניתנת לו הזכות או האפשרות ללוש את צה"ל מחדש ולהתאימו לצרכיו. 

צה"ל הוקם כגוף ממלכתי, שנועד לשרת את אזרחי המדינה ואלה מחויבים לשרת בו – חילוניים ומאמינים גם יחד, אנשי מיינסטרים, קבוצות מגזריות וגם אלה שאינם יהודים כלל. זה היה אולי גדול הישגיו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שפירק את המיליציות החמושות עם קום המדינה ועל אף הכאב והכעס התיך אותן לצבא ממלכתי אחד. 

חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)
חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)

העובדה שהקבוצה ההגמונית הוותיקה מצמצמת היום מסיבות שונות את נוכחותה בצמרת צה"ל, אין משמעה שצריך לכונן את הצבא מחדש. גם אם יש היום יותר חריגות של מפקדים מן הקורקטיות הצה"לית לכיוונים משיחיים, אין לקבל מצב בו צה"ל ישנה את מהותו ועליו להמשיך להתקיים כצבאה של המדינה כולה. 

כצבא המדינה, על צה"ל לספק שירותי דת למשרתים בו, אך לא להיות צבא דתי. גם אם רוב חבורת הפיקוד תהיה בשנים הבאות מורכבת מנציגי הציבור הדתי-לאומי, אסור יהיה לצה"ל להשתמש בתכנים דתיים כדי לשלהב את לוחמיו. לוחמים בערב קרב זקוקים בוודאי לחיזוק, אבל ההיסטוריה מלמדת כי בערכים פשוטים כמו הגנה על הבית, יש די משמעות כדי להביא כל לוחם לחרף את נפשו. כל לוחם  דתי או חילוני, מאמין או כופר  ייצא להגן על ביתו ועל הערכים המקומיים והאוניברסליים שהוא מגלם עבורו. 

ראו לשם השוואה את נאום היציאה לקרב שהעביר לחייליו אל"מ אליעזר טולדנו, מח"ט הצנחנים, החטיבה הסדירה הנוספת שיצאה באותו לילה להילחם בעזה: 'הכו באויב, חזור והכה!', אמר והוסיף: 'נשאב את כוחנו מאור היישובים הישראליים המפריחים את מערב הנגב'. 


מה רוצה האל הכועס? 

מכיוון שבמדינת ישראל לא מתקיימת הפרדה מלאה בין דת למדינה, אפשר לכאורה לספור כאן את המאמינים (דבר שלא יעלה על הדעת – ואף מנוגד לחוק – ברפובליקה חילונית ותיקה כצרפת שרוב תושביה עודם נוצרים קתוליים במידה כזו או אחרת של 'מסורתיות'). ה'לכאורה' בא משום שבלתי אפשרי לדייק במדידת משקל האמונה. 

ההגדרה "מסורתי", יודע זאת בוודאי הרב נבון, היא גמישה מאוד. גם אם נשתכנע כי ישראלים רבים עושים קידוש, רבים עוד יותר אומרים קדיש, אחרים שומרים מידה מסוימת של כשרות וכולם מניפים את דגלי המדינה ביום העצמאות, האם כל האנשים המסורתיים הללו אמורים לממש את ההגמוניה החדשה, זו שתצא למלחמה נגד 'מנאצי השם'? האם האדם הסביר לא ידרוש צידוקים ממשיים יותר כדי שיסכן את חייו שלו או שישלח את בניו לקרב? 

הרב חיים נבון בסרטון באתר ynet, תחת הכותרת "תתחילו להתרגל לאליטות החדשות" (צילום מסך)
הרב חיים נבון בסרטון באתר ynet, תחת הכותרת 'תתחילו להתרגל לאליטות החדשות' (צילום מסך)

ואם כבר הגדרות, יש לזכור כי יהדותם של רבים מן המשרתים ביחידות הלוחמות – כאלה שהגיעו כעולים מחבר העמים – עומדת בספק בעיני הרבנות. רבים מהמשרתים בחטיבות הלוחמות יעשו כמעט הכל כדי להשתלב בחברה הישראלית. אבל מה להם ולהשֵם? ומה על הדרוזים ובני מיעוטים אחרים שמשתלבים ביחידות הקרביות בכל שורות הפיקוד – שלהם ולהשֵם אין שום עניין משותף. 

ב'מקור ראשון' כתב אתמול בעניין זה יאיר שלג, אדם דתי, דברים נוקבים:
דיבורים על מלחמה נגד אויב המנאץ אלוהי מערכות ישראל, אולי אינם חופפים לגמרי לקולות האסלאמיסטיים, אבל הם הולכים ומתקרבים אליהם באופן מסוכן. מעבר לכך שהם אינם משקפים הסכמה ישראלית רחבה, יש בהם גם סכנה מעשית ברורה ... מלחמה על כבודו של אלוהים היא באמת מוחלטת ונמשכת עד להכרעה כוללת של אחד הצדדים ... שהרי מי יוכל לומר לנו איזו פשרה תפיס את דעתו של האל הכועס על חילול כבודו?. 


הרוח ששמה הוא גבעתי 

גבעתי נולדה פעמיים. פעם במלחמת תש"ח בקרבות הבלימה בין אשקלון לאשדוד ופעם כחטיבה סדירה דרומית בראשית שנות ה-80 שעיקר פעילותה היה מרחב עזה. מה ל'רוח ששמה הוא גבעתי', כפי שהמח"ט וינטר תיאר את חטיבתו בנאום היציאה לקרב שלו, ולמלחמה בניאוץ השם? 

'זו הרוח ששמה הוא גבעתי' היא שורה מהמנון החטיבה שחרז בשעתו עמוס אטינגר, שהרי אין קורפוס צבאי שאין לו המנון משלו. אין המדובר ביצירה אפית, בקושי אפשר לחלץ מתוך החצץ המילולי הזה שורה מעין-המנונית כמו 'והיום הם שבים ונושאים על גבם את תרמיל הרעות בו נשבעתי'. שיר חלטוריסטי אמנם, אבל נראה שעשה את העבודה – או לפחות החטיבה עשתה אותה במשך כמה עשורים. וזאת על אף ששום מכשיר ראיית יום או לילה לא יצליח לזהות בו ולו שמץ חלקיק אלוהי.