יום שני, 18 ביוני 2018

סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

לכבוד שבוע הספר העברי, שכרגיל נמשך לפחות שבועיים, נביא במדורנו הפעם שני שיבושים של שמות ספרים בשלטי חוצות ובשלטי רחובות.

א. חֲפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?

לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חֲפֵץ חיים' על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.


המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים'   מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים?  וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim


צילומים: מנחם רוזנברג

ב. עברי או עיברי?

הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבהונגריה, עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.


ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים' הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים' הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.

הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.

המהדורה השנייה של לב העיברי, למברג 1868

אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?

חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).

בהסבר כתוב: 'ממחדשי ההתישבות בא"י (תקצ"ח-תרמ"ב)'. שלזינגר מת ב-1922 ולא ב-1882
שימו לב איך כתבו כאן 'ההתיישבות'  'ההיתישבות'. את שנת מותו המוטעית העתיקו גם כאן.
צילומים: מנחם רוזנברג

יום שישי, 15 ביוני 2018

מסע בניו יורק בעקבות אליקים צונזר (ב): שם מקום מנוחתי


החלק הראשון של המסע בעקבות צונזר פורסם כאן.

ב-22 בספטמבר 1913 מת אליקום צונזר בדירתו שבאיסט ברודווי. יומיים אחר כך, ב-24 בספטמבר, יצא מסע הלוויה מדירתו אל בית הקברות היהודי 'וושינגטון' שברובע ברוקלין. העיתון ניו יורק טיימס דיווח למחרת כי אלפי יהודים ליוו אותו בדרכו האחרונה, וכוחות מילואים של שתי תחנות המשטרה שבאזור נקראו לעזור בשמירת הסדר.

לווייתו של צונזר. ידיעה בעיתון ניו יורק טיימס, 25 בספטמבר 1913, עמ' 6

החלטתי לאתר את קברו של צונזר אך עד מהרה התברר לי כי אין זו משימה פשוטה כלל ועיקר.


ה. בית הקברות: Washington Cemetery

בית הקברות 'וושינגטון', שנוסד בשנות החמישים של המאה ה-19, נמצא בשולי ברוקלין. כתובת משרד בית הקברות היא 5400 Bay Parkway, ובית הקברות עצמו שוכן בין שדרות 21-20. זהו בית קברות ענקי, שמחולק לחמישה בתי קברות משניים, ואם אינכם יודעים את המיקום המדויק של הקבר, חבל על הזמן – אין שום סיכוי למצוא אותו.

את המיקום של קבר צונזר לא ידעתי, אלא רק שנקבר סמוך לידידו ומוקירו אברהם גולדפדן, שמת חמש שנים קודם לכן. אך היכן נמצא קברו של גולדפדן?

כאן עמד לרשותי האתר האינטרנטי Find a Grave, שגילה לי כי גולדפדן שוכן כבוד בבית הקברות מס' 4, מתחם 353, שורה 3, קבר 2. נשמע פשוט, אבל במציאות לקח לנו זמן רב מאוד לאתר את המקום.

בוקר חורפי אחד של חודש אוקטובר 2017 יצאתי עם הרבנית ממנהטן לברוקלין בדרכנו אל בית הקברות 'וושינגטון'. גם היום – יותר ממאה שנים לאחר ההלוויה – מדובר בנסיעה ארוכה למדי מביתו של צונזר שבאיסט סייד ועד למקום מנוחתו האחרון.

כמו בתי קברות יהודיים רבים בניו יורק, גם בית הקברות 'וושינגטון' יסודו בחלקות שנקנו על ידי אגודות יהודיות שונות, בדרך כלל של יוצאי עיירות (לאַנדסמאַנשאַפֿטן), על מנת לסייע לחבריהן להיקבר במחיר הוגן.

חלקות קבורה של אגודות יהודיות מאודסה ומקוזניצה. בשולי החלקות מצבות חדשות של יהודים מברית המועצות
(הצילומים כאן ולהלן: דוד אסף)

מי שישוטט בבית הקברות לא יוכל שלא לשים לב לכך שבכל צדי השבילים, בשוליים והיכן לא? – מקומות שמייסדי בית הקברות לא העלו על דעתם שישמשו לקבורה – מזדקרות עתה מאות רבות של מצבות שהוקמו בעשורים האחרונים על קבריהם של יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. כמיטב המסורת הרוסית, גם המצבות האלה עשויות שיש שחור שעליו נחקקו פני המתים שנקברו תחתיהם.

כך יוצא שמתחם בית הקברות המקורי, שבו המצבות כולן בצבעי לבן-אפור, על פי המסורת היהודית-האמריקנית הישנה (ועליהן חקוקים טקסטים בעברית, באנגלית או ביידיש), מוקף ומתוחם במצבות שחורות, שהאקונוגרפיה שלהן והמסורת הטקסטואלית שלהן (יש מצבות רבות שכתובות רק ברוסית) שונות לחלוטין.

שורה אופיינית בבית הקברות. המצבות החדשות 'מחוץ לגדר'.

ו. המצבה של יעקב גורדין


עוד אנו מבקשים דרכנו בין אלפי המצבות של בית הקברות מספר 4, שם נקברו גולדפדן וצונזר, נגלתה לעיננו, במתחם מס' 396, מצבתו המפוארת של המחזאי יעקב גורדין (1909-1853), 'מלך' תיאטרון יידיש בניו יורק.

הכניסה 'המלכותית' לחלקת הקבר סומנה על ידי שני עמודים עליהם נחקקו ראשי תיבות שמו של המנוח JG. למראשות המצבה הונחה אבן ועליה נחקקה הכתובת הפטריארכלית 'Father Jacob' (האב יעקב).


גורדין כתב עשרות רבות של הצגות, והידועה בהן לקהל הישראלי היא הלהיט הגדול 'מירל'ה אפרת', שהצגת הבכורה שלו נערכה בניו יורק ב-1898 ומאז בעשרות הפקות בכל העולם. מי שהתפרסמה במיוחד בגילום תפקיד זה הייתה השחקנית אידה קמינסקה (1980-1899).

(מקור: Polona)

גורדין – כפי שאנו יודעים – היה בעל גאווה גדול, והדבר ניכר גם במצבתו המגלומנית משהו.

בתבליט שעל המצבה הועתקה חתימתו המקורית של גורדין
גלויה עם חתימתו של גורדין (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בקדמת חלקת הקבר נקברה באפריל 1928 גם בתו סופי, שכנראה ידעה את מקומה הצנוע ביחס ל'אריה הגדול'.


ז. המצבה של אברהם גולדפדן


בין כך ובין כך, מצאנו לבסוף את שני הקברים של גולדפדן וצונזר. ואכן הם שוכנים זה לצד זה. התפוח של אליקום צונזר לא נפל הרחק מן העץ של ידידו אברהם גולדפדן

הדרך הנוחה ביותר להגיע לחלקה זו (מתחם 353, שורה 3) היא דרך הכניסה לבית הקברות שנמצאת סמוך לשדרה 21 פינת רחוב דהיל (.Dahill Rd).

ראשון נקבר גולדפדן. הוא מת ביום חמישי, 9 בינואר 1908, ולוויתו נערכה למחרת בנוכחות עשרות אלפי יהודים מניו יורק והסביבה. כעשרים אלף מהם – כך דווח בעיתון דיא וואָרהייט (האמת) – אף טרחו להגיע לבית הקברות.

דיא וואָרהייט, 9 בינואר 1908

קשה לסכם בכמה משפטים את תרומתו של אברהם גולדפדן לתיאטרון היהודי, ביידיש בעיקר אך גם בעברית. משורר, מחזאי, מלחין, במאי ושחקן, וגם אוהד גדול של הרעיון הציוני. ראוי היה שייקבר בחלקת גדולי האומה, אך לא כך רצה הגורל. עלובה ועזובה היא מצבתו של מי שחתום על עשרות להיטי תיאטרון וזמר, שהצחיקו והדמיעו את עיניהם של אחינו בני ישראל בכל מקום שהם – החל ב'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים ושקדים), שהושר במחזמר היהודי הראשון 'שולמית', ועד 'שני קוּני לֶמֶל'. הכיתוב על המצבה שחוק ומטושטש ורק בקושי ניתן לקוראו.


וזה מה שנחקק על המצבה:
אברהם גאלדפאדען
דער פאטער
פון דער אידישען ביהנע [האבא של הבימה היהודית]
נולד י"א תמוז ת"ר
נפטר ו' שבט תרס"ח
_____________
ציצים ופרחים     שולמית
   דוד במלחמה       בר כוכבא 
     דאס יידעלע        עקידת יצחק
         שבתיאל             כשוף מאכערין
ישראליק           בן עמי
און פיעלע אנדערע ווערקע [והרבה יצירות אחרות]

ABRAHAM GOLDFADEN
Poet
Playwright and Founder
of the
Yiddish Theater
Born in Starokonstantynov
July 12 1840
Died in New York
January 9 1908

כותבי המצבות לא דקדקו בקטנות: הטקסט כתוב ביידיש ישנה ('ביהנע' במקום 'בינע'), וגם יש בו שגיאות ('אידישען' במקום 'אידישער'). מעניין גם העירוב בין יידיש לעברית ('נולד' ו'נפטר').


מצבתה של רעייתו פאולינה-פֶּערל (1910-1844), בתו של המורה והמשכיל אליהו מרדכי וֶרְבֶּל מאודסה, שנקברה לצדו, נמצאת במצב הרבה יותר גרוע. הכיתוב אינו ניתן לקריאה כלל.

דיא וואָרהייט, 11 בספטמבר 1910
פאולינה גולדפדן
(Museum of Family History)










ח. מצבתו של אליקום צונזר

סוף סוף הגענו אל מצבתו של צונזר, שגם לצדו נקברה לימים רעייתו פאני (פייגל). המצבה מפוארת יחסית ושמורה היטב. היא נתמכת בארבעה עמודי שיש, בחזית נקבעה כתובת ביידיש ובאנגלית ובשני הצדדים אֶפִּיטָף, בעברית וביידיש.


בחזית נכתב:

אליקום צונזער
פֿאָלקס דיכטער
געבאָרען ווילנא רוסלאַנד
אָקטאָבער דעם 13טען 1836
ב' חשון תקצ"ז
געשטאָרבען ניו יאָרק
סעפּטעמבער דען 22טען 1913
כ' אלול תרע"ג

ELIAKUM ZUNSER
THE POET OF HIS PEPOLE
BORN IN VILNA RUSSIA
OCTOBER 13TH 1836
DIED IN NEW YORK
SEPTEMBER 22ND 1913
____________________________________
פֿערבײַגעהער בלײַב שטעהן        הָהֵלֶך, עֲמֹד 
מיט כּבֿוד און מיט יראה.           בְּיִרְאַת הַכָּבוֹד. 
דאָ ליגט אין שטויב פֿאַרשטומט    בֶּעָפָר פֹּה נִטְמַן 
דעם פֿאָלקס געטרײַע לירע.         כִּנּוֹר הָעָם הַנֶּאֱמָן.

וזה נוסח האפיטף ביידיש, שחקוק בצדה הימני של המצבה:
דײַן נאָמען, דײַן גלאַנץ,                 זִכְרְךָ הַזּוֹהֵר 
פֿלעכט דיר אַ קראַנץ                    לֹא יִבֹּל, כְּמוֹ הַזֵּר 
פֿון בלומען, דאָ אויף דײַן רוה         שֶׁעַל קִבְרְךָ הוּא מַנִּיחַ,   
ון אונז אָפֿט אַ טרעהר                שֶׁאוֹתו דִּמְעָתֵנוּ        
באַלעבט דעם קראנַץ מעהר          הַנּוֹטְפָה מֵעֵינֵנוּ 
אונפערוועלקט בלײַבט ער ווי דו     עוֹד תְּרַעֲנֵן וְתַפְרִיחַ
(תודה לידידי שלמה צוקר שנענה לבקשתי ותרגם יפה את האפיטף מיידיש לעברית)

האפיטף ביידיש

ובצד השמאלי חקוק אפיטף בעברית:
ששים שנה כנור לענות עמו היה
ולאנחות-עם נגינותיו בית-האוצר 
ויבך בצר לעמו ועמו יחד קוה 
ויוכח אחיו וינחמם כי לכך נוצר  
ועתה כי לבין כוכבי-אל המשורר נלקח 
ידענו עוד גם שמה בצרותינו לו צר
האפיטף בעברית

ממש בצמוד למצבתו של אליקום נמצאת מצבת רעייתו פייגל-פאני (1939-1854). בתחתית האפיטף נחקק ציטוט מתוך 'מכירת יוסף', המחזה שכתב בעלה בשנת 1885:
אַנטלויף ניט זיסער טרוים,         אַל תָּנוּס, חֲלוֹם הַנֹּעַם,
האַלט אַ וויילע, האַלט,             עֲמֹד רֶגַע, עֲמֹד,
לאָז מיר זיך זעטיגען                זֹאת דְּמוּתֵך, יְפֵהפִיָּה,
מיט דײַן שײַנעם געשטאַלט.      תְּנִינִי לִשְׂבֹּע עוֹד.
במקור נכתב 'מיט יוספס גישטאַלט' (עם דמותו של יוסף)
אליקום צונזר, מכירת יוסף, וילנה תרמ"ו, עמ' לז
בחייהם ובמותם לא נפרדו: אליקום צונזר ורעייתו פאני

צילום מתבקש למזכרת עם מצבתו של צונזר, ומסענו בעקבותיו הגיע לסופו.



יום רביעי, 13 ביוני 2018

על קצה הלשון: זוּג, פרד או חמור?


אחת מן השאלות החשובות שמלוות את תולדות האנושות היא: זוּג או פֶּרֶט?

אלא ששאלה זו, הרווחת במשחקי ילדים גם בלשונות אחרות, משובשת אצל רבים  לעתים בהומור (כמו במודעה למעלה), לעתים מתוך בוּרוּת (כמו במודעה למטה)  ל'זוּג או פֶּרֶד'.

וכך נשאלה השאלה בראש העין, במודעה שבישרה על מופע של שני רבנים, האחד בקי ב'סוד הזיווג' והשני ב'סוד ההצלחה'.

צילום: יריב שיזף

ובכן 'פֶּרֶט' הוא מספר שאינו זוגי; 'פֶּרֶד' (Mule) הוא בהמה עקרה, שנולדה מזיווג בין חמור לסוסה.

זהו פרד (ויקיפדיה)

וכבר נשאלה שאלה זו גם בפני חכמי האקדמיה ללשון העברית, שניסו להבין איך התגלגלה הטעות ללשון העברית. הנה תשובתם, ש'מאשימה'  כמקובל אצלנו  את הערבים...
הביטוי 'זוּג אוֹ פֶּרֶד' ובנוסח אחר 'זוּג אוֹ פֶּרֶט' מוכר מעולם משחקי הילדים – אם כשיטה לקביעת תור במשחק, אם כמשחק בפני עצמו שבו צריך לנחש אם מספר העצמים המוסתרים בכף היד הוא זוגי או לא זוגי.  
המילים פֶּרֶד ופֶרֶט אינן חדשות. פֶּרֶט היא מילה מקראית: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י). המילה פֶּרֶד – ובמסורת אחרת פְּרָד – מצויה בלשון חז"ל: "מְפרדין רמונים לעשותן פרד" (תוספתא שביעית ו, כט). שתי המילים מציינות גרגירים בודדים של פרי – פֶּרֶט בעיקר של ענבים ופֶרֶד בעיקר של רימונים. השורשים פר"ד ופר"ט קרובים זה לזה, והם מתחלפים ביניהם בקשר להפרדת גרגירי פרי, למשל: "מְפָרְדִין רימונים" (שם) לעומת "ברימון… פורט ואוכל" (משנה מעשרות ב, ו).  
ואיך נוצר הקשר בין פֶּרֶד או פֶּרֶט למשמעות של מספר אי־זוגי? התשובה לשאלה זו נעוצה כנראה בלשון הערבית.  
בערבית פַרְד (فَرْد) פירושו דבר יחיד, אי־זוגי. שורשה של מילה זו מקביל לשורש העברי פּר"ד, כגון במילים פָּרוּד, נִפְרָד. צמד המילים זַוְג' (زَوْج = זוּג) ופַרְד משמש לציון אופיים של מספרים. כמו מונחים ערביים רבים בתחום המתמטיקה והמדעים – חדר גם הצמד הזה אל העברית של ימי הביניים, לרוב בצורה 'זוג ונפרד'. ר' יוסף אלבו (מאה י"ד-ט"ו) מביא כדוגמה לדבר "שאי אפשר לשכל לצייר מציאותו" את "היות המספר האחד בעצמו זוג ונפרד יחד" (ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כה). ואבן־עזרא כותב: "ודע כי האחד סוד כל המספר ויסודו, ושנים תחלת מספר הזוגות, ושלשה תחלת מספר הנפרדים" (הפירוש הארוך לשמות ג, טו).  
לא ברור באיזה שלב בעברית החדשה נוצר הביטוי 'זוג או פרד', אך הוא מושרש בצורתו זו בפי דוברי העברית – מבוגרים כצעירים. עם זאת למילה פֶּרֶד במשמעות אי־זוגי לא מצאנו כמעט תיעוד בכתובים. בספרות ובעיתונות העברית מן המאה העשרים מופיע בעיקר 'זוג או פרט'. כמו כן במילונים העבריים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים המשמעות 'אי־זוגי' מיוחסת לערך פֶּרֶט ולא לערך פֶּרֶד. יוצא דופן הוא מילון בן־יהודה – שם צוינה משמעות זו בערך פֶּרֶד בלבד בצד מובאה מימי הביניים שבה מופיע הביטוי 'זוג או פרד' בהקשר מתמטי.  
לפנינו מקרה מעניין של מסורת שבכתב כנגד מסורת שבעל פה בעברית החדשה. שתי המסורות הגיוניות וסבירות, ועם זאת דווקא המסורת שבעל פה יונקת מרובד לשון קודם – העברית של ימי הביניים.  
לסיום נעיר כי משחק האגוזים הקרוי 'זוג או פרד' (או 'זוג או פרט') נקרא בימים עברו בשם 'תָּם וחָסֵר' – תָּם הוא מספר שלם, כלומר זוגי, וחָסֵר הוא מספר אי־זוגי. משחק בשם זה נזכר בספרות הרבנית של ימי הביניים בקשר לשאלה אם מותר לשחק בו בשבת.

חובבי הזמר העברי מכירים סוגיה נכבדה זו משיר הילדים שחיבר יצחק אלתרמן (אביו של נתן), שנקרא 'זוג או פרט?'. השיר פורסם לראשונה ב-1918 בעיתון הילדים שתילים, שראה אור במוסקבה בעריכתו של משה בן אליעזר.

שתילים, ב' בניסן תרע"ח, עמ' 31

לימים הולחן השיר על ידי יואל וַלְבֶּה וזכה להצלחה רבה בגני הילדים העבריים כאחד משירי הפסח. מכאן ואילך נקרא השיר בשם 'באגוזים נשחקה' ובעקבות הלחן השתנו מעט המילים המקוריות. הנה השיר בקולו של אבנר קֶנֶר:



ספר לימוד חשבון, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 1982-1981

יום שני, 11 ביוני 2018

ארץ הקודש: יוגורט בטעמים, הכשרת היישוב, בני מלכים ובורא עולם

א. באיזה הכשר תרצה את הסירופ שלך?

מודעה בסניף 'קופיקס' ברחוב יפו בירושלים.

בתחרות בין שני ההכשרים המהודרים – 'העדה החרדית' ו'בית יוסף' – התוצאה היא תיקו: 4:4.

צילום: ברוך גיאן

ב. הכשרת מכשירים כשרים

ברחוב החרדי 'הכשרת טלפונים' גם היא סוג של פרנסה. הכיתוב על השלט ('הכשרת מכשירים, מכשירים כשרים') קצת מזכיר את 'גנן גידל דגן בגן'...

צולם ברחוב פינס בירושלים, ליד ה'דווידקה'.

צילום: נורית שלגי

ג. עוף גוזל

בבני ברק הסתיים מבצע שלא היה כמותו. תחת הסיסמה 'בני מלכים מגיע להם יותר!' (ומה עם הבנות?) מוצע קרטון עוף קפוא, או אולי עוף קפוא בטעם קרטון, בכשרות מהודרת במיוחד.

צילום: זאב וגנר

ד. תודה לך בורא עולם

שבר האופניים הזה, שרבים מאבריו הוסרו ממנו, צולם לאחרונה ברחוב ריב"ל בתל אביב. על שלדו הודבק סטיקר רב משמעות.  לא ברור אם זה הודבק לפני ה'ניתוח' או אחריו, אבל אין ספק שיש כאן סוג של צידוק הדין...

צילומים: אנדרו טרייטל

יום שישי, 8 ביוני 2018

מה 'חדש' במחקר החסידות של המאה התשע-עשרה?



בשבוע שעבר, 31 במאי 2018, נערך באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים אירוע חגיגי לרגל צאת הספר החדש Hasidism: A New History, בהוצאת Princeton University Press. זהו חיבור מונומנטלי (875 עמודים!), שנכתב בידי שמונה חוקרים, מישראל, מארה"ב ומפולין, והיה לי הכבוד להשתתף בו. הנה דברים שאמרתי באותו ערב.

 *

הספר החדש על תולדות החסידות מתחלק לשלושה חלקים מובחנים, אף כי לא שווים באורכם, שמאורגנים על פי תיקוף 'טבעי' לכאורה: המאות השמונה-עשרה, התשע-עשרה והעשרים. את החלק השני, שעוסק במאה התשע-עשרה, חיברו שלושה חוקרים: פרופ' מרצ'ין וודז'ינסקי מאוניברסיטת וורוצלב שבפולין, ד"ר גדי שגיב מהאוניברסיטה הפתוחה ואנוכי. אני רוצה לחלוק לשותפיי ועמיתיי את הכבוד והתודה המגיעים להם; אני כמובן מדבר גם בשמם.

כיצד יש להתייחס אל המאה התשע-עשרה בתולדות החסידות? אין זו רק שאלה של תיקוף אלא גם שאלה של השקפת עולם. האם מדובר בתקופת ביניים, שנמצאת, כמו מילוי של סנדוויץ', בין המאה השמונֶה-עשרה לבין המאה העשרים והחסידות בת זמננו; או שמא מדובר בתקופה שעומדת בפני עצמה? 

אפשר להקביל זאת לשאלת מעמדם של 'ימי הביניים': האם מדובר בתקופה חשוכה ש'תקועה' כביכול בין שתי תקופות מוארות; או שמא מדובר בתקופה בעלת ערך עצמי, מוארת, או חשוכה, לא פחות ולא יותר מאשר זו שקדמה לה או זו שמאוחרת לה. ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות, שהמבטא העיקרי שלה היה שמעון דובנוב, גרסה שבתולדות החסידות יש שתי תקופות עיקריות: עד 1815 ומ-1815 ואילך. כל מה שקדם לתאריך זה – חשוב וראוי למחקר, שכן זוהי תקופת הייסוד 'המהפכנית' של תנועה מפוארת שבמהלכה פעלו אישים דגולים ונערצים; כל מה שמעבר לתאריך זה – מסואב, מנוון, לא מעניין ולא חשוב.

שמעון דובנוב, 1936 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

בספרנו החדש אנו טוענים כי לא רק שזה לא נכון, אלא שההפך הוא הנכון. תקופה זו הוגדרה על ידינו כ'תור הזהב' של החסידות (The Golden Age), או כ'תקופת הבגרות' (The Mature Age) שלה, תקופת ההתמסדות, ההתפשטות והניצחון. אפשר לקרוא לתקופה זו: המעבר מייסוד למיסוד.

אלא שהסד הפורמלי של 'מאה', שמתחילה ב-1801 ומסתיימת ב-1900, אינו הולם את המקרה שלפנינו. מנקודת המבט של תולדות החסידות ראוי לדבר על 'המאה התשע-עשרה הארוכה' (The Long 19th Century), שכן תקופת המעבר מייסוד למיסוד, התחילה בעצם אחרי 1772, עם חלוקתה הראשונה של פולין וראשית המאבק המאורגן של המתנגדים לחסידות, והסתיימה, במובנים רבים, רק בשנת 1920, עם סיומן של מלחמת העולם הראשונה ומלחמות האזרחים ברוסיה, שעה שמפת אירופה שורטטה מחדש.

אנו מדברים אפוא על כ-150 מתוך כ-280 שנים של היסטוריה חסידית, כלומר יותר ממחצית שנות קיומה. במרוצת תקופה זו עברה החסידות תמורות דרמטיות רבות, שהן פרי של התפתחויות חיצוניות ופנימיות. בראש ובראשונה, היו אלה תוצאות המפגש המתוח והמשברי עם ה'חדש', כלומר עם המודרנה. מפגש זה איים על כל אגפיה של החברה המסורתית הישנה, ועל החסידות בכללה. יחד עם המודרנה באו גם ההשכלה, החילון, הלאומיות, הציונות והמהפכנות הסוציאליסטית, וכל אחד מ'הסיפורים הגדולים' הללו הביא אתו רעיונות וערכים שאתגרו את החברה המסורתית וחייבו אותה במענה ובהיערכות רעיונית וארגונית מחודשת. מנקודת המבט הפנימית, זו התקופה שבה התמודדה החסידות עם אתגר ההמשכיות והמיסוד: כיצד תמשיך תנועת התחייה הדתית הגדולה את דרכה ותשמור על מתח דתי מכאן, ועל יציבות חברתית מכאן, וזאת כאשר האבות המייסדים האגדיים של החסידות כבר הלכו לעולמם? כיצד מנחילים את התורות והערכים החסידיים לדורות הבאים? וכיצד ניתן לשמר את הדיוקן החברתי ואת ההווי החסידי, שעה שאין מדובר עוד בתנועה ספונטנית שהורכבה מיחידים שבחרו להצטרף אליה, אלא בצאצאים של חסידים בני הדור השני והשלישי, שכבר נולדו לתוך משפחות המזוהות עם החסידות. והשאלה הכי חשובה, שאלת ההורשה של המנהיגות: מהו המודל הרצוי של עלייה למנהיגות  הדגם האינטלקטואלי, כאשר התלמיד המעולה יורש את רבו, או הדגם השושלתי, שבו הבן (או הבנים כולם) יורש את אביו?

לאורך המאה התשע-עשרה, ענפיה השונים של החסידות הכריעו בהדרגה בעד הדגם השושלתי. ועל אף המחיר שנגבה מן החסידות, בשל חוסר התאמה של מקצת הצאצאים – מה שהסתיים לעיתים באפיזודות מביכות, כמו סיפורו של דב בער מליאובה, בנו של הצדיק ישראל מרוז'ין, שפנה להשכלה – אפשר לקבוע כי דגם זה זכה לניצחון מוחלט, ובפרספקטיבה היסטורית גם הפך לסיפור הצלחה. עד היום השושלתיות היא המכנה המשותף בין כל עשרות הקבוצות החסידיות, והנאמנוּת לשושלת הספציפית היא הדבק המלכד את כלל החסידים של אותו ענף.

פרט למקרים ספורים, מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה לא יתואר מצב שבו עולה למנהיגות חסידית מישהו שאינו קשור בעבותות הייחוס לאוליגרכיה השושלתית של החסידות, שכמעט כל ראשיה מקורם בבתי המדרש של הבעש"ט, המגיד ממזריץ' והחוזה מלובלין. כתוצאה מכך, מכאן ואילך אין עוד סתם חסיד, אין חסיד 'כללי', אלא רק חסיד הנאמן לרבו ולשושלת שהוא מייצג: חסיד חב"ד נאמן לשושלת שניאורסון, חסיד בלז לשושלת רוקח, חסיד צאנז לשושלת הלברשטם, חסיד גור לשושלת אלתר, חסיד סדיגורה לשושלת פרידמן, וכן הלאה. אפשר לומר ששינוי סמנטי זה עיצב במידה רבה את מפת החסידות מאז ועד היום.


חמישה (מתוך שבעה) אדמו"רי חב"ד. ציור מדומין של קרל בראודה (Shturem)

ראיית המאה התשע-עשרה כ'תור זהב' של החסידות באה לידי ביטוי בספר לא רק בשפע של מידע חדש, בדיון בסוגיות מחקריות חדשות ובתובנות שצומחות מהן, אלא גם משתקף במקומה היחסי של תקופה זו בתוך הספר ובמספר העמודים שהוקצה לה, שגדול לאין ערוך ממספר העמודים המוקדש לתקופה שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. ולפיכך, הכותרת של הספר, New History, 'היסטוריה חדשה', מחזיקה בין קפליה שני מובנים: ככל שאנו מדברים על המאה השמונֶה-עשרה, תקופה שנחקרה באינטנסיביות מאז ראשית המחקר הביקורתי של החסידות, אפשר לומר שה'חדש' בספר עומד כנגד ה'ישן'. דור לדור יביע אומר, וכך היא גם דרכו הטבעית של המחקר בכל תחומי הדעת, שדורנו יציע פרשנות חדשה לתובנותיהם ולהישגיהם המחקריים של בני הדורות הקודמים. אך ככל שהדברים אמורים במאות התשע-עשרה והעשרים – החדש אינו מנוגד רק לישן,new  לעומת old, אלא זהו new לעומת nothing, חדש בניגוד לשום דבר, או כמעט שום דבר. במילים אחרות: לפני פרסום ספר זה לא היה אף לא ניסיון אחד, ולוּ גם כושל, להציג היסטוריה פנורמית של החסידות מ-1815 ועד ימינו. למעשה, זהו הספר הראשון שמגיש לקורא מבט מקיף, שיטתי וביקורתי על תקופה זו, וכאן לדעתי עיקר תרומתו וחשיבותו לתולדות המחקר של יהודי מזרח אירופה בכלל ולהיסטוריוגרפיה של החסידות בפרט.


עד להופעת הספר החדש, אם תלמיד או עמית היו מבקשים ממני להמליץ על ספר אחד או על מאמר אחד, שייתן להם תמונה אמינה ומעודכנת של תולדות החסידות, מראשיתה ועד ימינו, הייתי נאלץ להפנות אותם לערך על תולדות החסידות ב-YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, אנציקלופדיה שהופיעה בשנת 2008, ובה נדפס ערך רחב על תולדות החסידות, שאותו כתבתי אני עצמי. קדמו לי בכתיבה דומה אברהם רובינשטין, ישעיה תשבי ויבדל לחיים יוסף דן, שחיברו את הערכים על החסידות ב'אנציקלופדיה העברית' וב'אנציקלופדיה יודאיקה'. מצוקה ביבליוגרפית זו גם ניכרה בסילבוסים של קורסים אקדמיים על תולדות ישראל במזרח אירופה, שמועברים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, שבכולם משולב דיון קצר או ארוך על החסידות. בלית בררה, ובאין חיבור מסכם ולוּ אחד, נרשמים שם מחקרים על היבטים ספציפיים בתולדותיה, רובם ככולם בתחומי החסידות המוקדמת, דהיינו הבעל שם טוב ובני דורו.

חוקרים של תולדות יהודי מזרח אירופה בפרט ושל המחשבה הדתית בכלל היו עֵרים ללקוּנָה זו, ובמיוחד לפער בין ההתקדמות האדירה של מחקר החסידות המאוחרת, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד בדור האחרון, לבין חוסר היכולת של חוקרים ליטול על עצמם את אתגר הסיכום והאינטגרציה. לפיכך, המוטיבציה העיקרית לכתיבת הספר שלפנינו הייתה התחושה שאין אנו רשאים עוד להסתפק במחקר פרטני של דמויות אחדות, של ספרים אחדים או של פרשיות בודדות, אלא מוטלת עלינו החובה לשרטט, עבור בני הדור הזה ובני הדורות הבאים, תמונה מקיפה ומאוזנת של תולדות החסידות, על סמך הישגי המחקר הקיים.

מה היו הסיבות לאיחור ההיסטוריוגרפי הזה, לכך שעד כה לא נכתב אף ספר מחקרי אינטגרטיבי, שישכיל לשלב את החסידות המוקדמת עם זו המאוחרת? דומני שהדבר אינו קשור רק לעושר המחקרי הרב שנצבר בדור האחרון, שמנע מחוקר בודד, מוכשר ככל שיהיה, ליטול על עצמו את המשימה הכבדה לבדו, וגם לא מן הקושי להרכיב צוות מומחים שיעשה זאת במשותף – מה שאכן קרה, ותוצאותיו בספרנו. הדבר קשור הן ברתיעתם של חוקרים – היסטוריונים ואנשי מחשבת ישראל כאחד – מכתיבה פנורמית ומכלילה של תקופות או שיטות; הן ב'רוח המחקר', זו שהוטבעה בדנ"א של מחקר החסידות ועד לאחרונה דיכאה את המוטיבציה לעיסוק בחסידות המאוחרת.

מדוע גדולי החוקרים וההיסטוריונים של תולדות עם ישראל, שהבינו היטב את חשיבות החסידות בתולדות עמנו, ואף כתבו בעצמם מחקרי מופת עליה, התעלמו במפגיע מן החסידות המאוחרת? ומה הן הסיבות לכך שבדור האחרון חל מהפך ומול עינינו יש פריחה מדהימה של מחקר תקופה זו, עד שהפכה נושא אטרקטיבי לדור חדש של חוקרים?

לפני שאנסה להסביר זאת, אמחיש את השינוי ההיסטוריוגרפי בכך שרק בחודשיים האחרונים ראו בהוצאת מרכז זלמן שזר, בזה אחר זה, שלושה ספרים חדשים שעוסקים בחסידות המאוחרת: אוריאל גלמן, השבילים היוצאים מלובלין: צמיחתה של החסידות בפולין; בנימין בראון, כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים; איליה לוריא, מלחמות ליובאוויץ': חסידות חב"ד ברוסיה הצארית. בקרוב תופיע באותו בית-הוצאה גם ביוגרפיה ביקורתית של רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר, שכתב מנחם קרן-קְרָץ. 

 

בד בבד ראה אור לפני חודש, בהוצאת Princeton University Press, ספרו של מרצ'ין וודז'ינסקי, Historical Atlas of Hasidism. בשנה שעברה ראו אור ספריהם של יורם בילו, אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, וספרו באנגלית של סם היילמן, Who will Lead Us? The Story of Five Hasidic Dynasties in America. לצדם ראו אור כמה קובצי מחקרים חשובים: חב"ד: היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת יונתן מאיר וגדי שגיב; רבי לוי יצחק מברדיטשב: היסטוריה, הגות, ספרות וניגון, בעריכת צבי מרק ורועי הורן; הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון. אלה הן רק דוגמאות מן המחקר האקדמי של השנתיים האחרונות, ולא אוכל להתייחס כאן למאמרים הרבים, שפורסמו בכתבי עת בכל השפות, או לעבודות מוסמך ודוקטורט שנכתבו ונכתבות בתחום החסידות המאוחרת.


כדי להבין את עוצמת המפנה והחידוש נשוב לרגע אל דבריו המעניינים של שמעון דובנוב במבוא לעבודת המופת החלוצית שלו תולדות החסידות, שנדפסה לראשונה בשנת 1930, לפני כמעט תשעים שנה. 

אל ניתן לכותרת הספר להטעות אותנו. 'תולדות החסידות', מנקודת מבטו של דובנוב, הסתיימו בשנת 1815. וכל כך למה? משום שכל מה שקרה אחרי כן אינו חשוב מספיק ואינו מעניין דיו. על אף שדובנוב הסכים, כי 'יש רשות להניח שבמאה הי"ט נטו אחרי החסידות רוב היהודים שבמזרח אירופה' (עמ' 3), בכל זאת אלו הם 'ימים של ירידה'. שנת 1815 – כך טען – מסמנת את המעבר מ'תקופת הגידול וההתפשטות' אל 'תקופת התגברות הצדיקיות': 'תורת החסידות הולכת ונבלעת בתוך פולחן הצדיקיות, שהיא יורדת יותר ויותר באיכותה, מאפילה על מאור השכל שביהדות ומעוררת שנאה קנאית לחופש הדעות של המשכילים החדשים'. משנת 1870 ו'עד הימים האחרונים' (!) – כלומר עד שנות השלושים של המאה הקודמת שבה כתב דובנוב – זו כבר 'תקופת הירידה המוחלטת', או 'עת הזִקְנה' (עמ' 37). 'אמנם לא זכיתי לכתוב עד היום אלא את מחציתה של מונוגרפיה זו והגעתי בה עד שנת תקע"ה (1815), הוא התחום המבדיל בין תקופת היצירה של החסידות ותקופת צמצומה בפולחן הצדיקים, בין זמן העלייה והירידה ... אם לא אזכה לכתוב את החלק השני ... יכתבוהו אחרים' (עמ' VIII).



ואת צוואתו זו השתדלנו למלא, אף כי גרסנו ההפך הגמור ממנו: לא עת זִקְנָה, כי אם עת בגרות ובשלות; לא ירידה וניוון כי אם תופעה מורכבת ורבת פנים, שמכילה, בה בעת ואלה לצד אלה, גם ביטויים מרשימים של חדשנות ופתיחות, וגם ביטויים של שמרנות וקנאות. בין כך ובין כך, בוודאי שלא ניתן להבין את החסידות כפי שהייתה אם ניגשים אליה כשופט שיודע מה נכון ומה לא, מה מנוון ומסואב ומה צודק ומוסרי, או כבר-פלוגתא שיש לו סדר יום משל עצמו ורואה בחסידות מתחרה עקשנית, ולעתים מרגיזה, על עיצוב תמונת העתיד של העם היהודי.

רפאל מאהלר (1977-1899)
דובנוב לא היה בודד במועדיו ביחסו לחסידות המאוחרת, וחוקרים רבים ודגולים חלקו עמו, במפורש ובמשתמע, גישה זו. אישים כמו שמואל הורודצקי, בן-ציון דינור, גרשם שלום, יוסף וייס, מרטין בובר, רפאל מאהלר, חנא שמרוק, שמואל אטינגר ורבים אחרים, התרכזו במחקריהם, ככל שאלה נגעו בחסידות, במאה השמונֶה-עשרה. הם הפכו בה כמעט כל 
אבן וגם הפנו אליה את תלמידיהם שהתעניינו בנושא. החסידות המאוחרת נתפשה כנושא שלא רק שאינו חשוב מספיק, אלא גם המקורות המהימנים לחקירתו טובעים בים של ספרות שבחים ומופתים חסרת ערך. 

זאת ועוד, החסידות המאוחרת העמידה את עצמה בראש מתנגדי המודרנה, הלאומיות והציונות, וגם כשלה בבוחן
הבנת המציאות, הנורא מכל, בימי השואה. זו הייתה תנועה שהפסידה. ובלשונו של ההיסטוריון רפאל מאהלר: 'מבוי
סתום בדרכו ההיסטורית של העם היהודי'. באופן פרדוקסלי גורלה ההיסטוריוגרפי של החסידות המאוחרת היה דומה לגורלה של ה'בּוּנְד', גם היא תנועת המונים גלותית ואנטי-ציונית, שכשלה באופן טרגי בקריאת המציאות. ה'בונד' והחסידות המאוחרת 'נענשו' כביכול על כישלונן ונענו בהתעלמות היסטוריוגרפית כמעט מוחלטת.

אם כל החוקרים עמדו בצד אחד, יש להזכיר חוקר בודד שעמד לבדו בצד האחר, ולמעשה סימן את המפנה ביחס לחסידות המאוחרת: זהו ד"ר מנדל פייקאז' (2011-1921), איש 'יד ושם', שהגיע אל מחקר החסידות בגיל מאוחר יחסית. בשורה ארוכה של ספרים ומאמרים פרי עטו, שבלטו בהם ספריו חסידות פולין בין שתי המלחמות ובגזרות ת"ש-תש"ה (מוסד ביאליק, 1990) וההנהגה החסידית (מוסד ביאליק, 1999), הראה פייקאז' את העושר הגדול הטמון בחקר החסידות המאוחרת. אך גם הוא, כנציג אופייני של בני דורו, לא נמנע מערבוב של מחקר אנליטי, מקורי וחדשני עם השקפת עולמו הפרטית. ספריו ומאמריו מנומרים באין ספור התבטאויות שיפוטיות ופולמוסיות על מנהיגי החסידות ודרכם המאובנת והמושחתת.


השלב הבא בחקר החסידות המאוחרת, והוא גם זה הנוכחי, החל כאשר הבשיל דור חדש של חוקרים צעירים, רובם ככולם ילידי הארץ או 'המערב'. דור זה לא הכיר את החסידות בטריטוריה הטבעית שלה במזרח אירופה, וממילא הוא גם משוחרר מניהול חשבונות אישיים או משפחתיים עם מוּשׂאי המחקר. העניין בחסידות המאוחרת צעד בד בבד עם העניין המחקרי ההולך וגובר באורתודוקסיה היהודית בכלל, ובוודאי יש לקשור זאת גם להתעצמותה הדמוגרפית של היהדות החרדית בארץ ובעולם מאז שנות השמונים ואילך, ולהשפעתם הפוליטית של החרדים על ניהול מדינת ישראל ועיצוב פניה. חסידויות גור, חב"ד, סאטמאר, בֶּלז או ברסלב נוכחות בשיח היהודי והישראלי השוטף מזה כמה עשורים, ואין פלא שחוקרים ירצו להעמיק גם בשורשי התהוותן של קבוצות אלה ובגלגוליהן ההיסטוריים. 

שמואל אטינגר (1988-1919)
אני יכול לדבר בביטחון על שינוי זה, כי הייתי חלק ממנו. את עבודת הדוקטורט שלי, על רבי ישראל מרוז'ין, מדמויות המופת החידתיות של החסידות המאוחרת, התחלתי לכתוב בשנת 1987, לפני כשלושים שנה. לא קלה הייתה דרכי, וזכורה לי, כאילו היה זה היום, תנועת ידו המבטלת של מורי האהוב שמואל אטינגר, בעצמו בן למשפחה חסידית, שהבטיח לי כי לא אמצא מספיק מקורות
מהימנים לתיאור חייו של הרבי... לא יצא זמן רב והבנתי שבעיית המקורות המהימנים היא הקטנה בבעיותיו של חוקר החסידות המאוחרת. למען האמת, מקורות אלה מהימנים ו'שימושיים' לא פחות, ועל פי רוב אף הרבה יותר, מאשר המקורות ההגיוגרפיים שעליהם נסמכים תיאורים רבים של החסידות בראשיתה.

העושר המחקרי על החסידות המאוחרת שהלך ונצבר יצר מסד
מידע עשיר ומגוון. כמעט ואין אישיות חשובה, שושלת חסידית, 
ספרי יסוד או אירועי מפתח, שלא נחקרו במידה זו או אחרת בדור האחרון. בד בבד חלה התקדמות עצומה גם בחקר עולמה הדתי 
של החסידות, רעיונותיה וערכיה וגלגוליהם המאוחרים. אמנם נותרו עוד 'חורים שחורים' רבים שממתינים לחוקריהם, ובכל זאת ה'יש' הרב חידד עוד יותר את הצורך לסכם את הידע הפרטני שנוצר ולשלבו במסגרת היסטורית מנומקת ושיטתית, כדי שיהווה לא רק אבן דרך של סיכום אלא גם מקפצה למחקרים עתידיים.

חידוש נוסף שמייחד את הספר, ובמיוחד את סיפורה של המאה התשע-עשרה, הוא הדגש שניתן בו על היסטוריה חברתית. חשבנו שסיפורה יוצא הדופן והמורכב של החסידות, הצלחותיה וכישלונותיה, יובן טוב יותר – וגם ייקרא טוב יותר – דרך נקודת מבט זו, דהיינו המוּדעוּת לכך שהנסיבות החברתיות הן אלה שקובעות את מהלכיהם, התנהגותם, מחשבותיהם וגורלם של בני התקופה. אם, למשל, ההיסטוריוגרפיה הקלאסית של החסידות – ובמקרה זה גם של החסידים עצמם – זיהתה בין תולדות התנועה לבין תולדות מנהיגיה, הצדיקים, אנו טוענים כי ההיסטוריה של החסידות 'שייכת' גם לחסידים הפשוטים. ומבלי להפחית מאומה מחשיבות האדמו"רים ובני משפחותיהם, אנו סבורים שהחסידים היו חשובים לא פחות ותיאור שלם של החסידות חייב לקחת בחשבון גם אותם ואת עולמם הדתי והחברתי.

דוגמה לכך הוא הדיון בחצר החסידית. החצר, מקום מושבו של הרבי, הייתה בלי ספק מסימני ההיכר של החסידות המאוחרת והעלייה לרגל אליה הייתה חווית יסוד בעולמם הדתי של החסידים; ואכן, בספר יש התייחסות מפורטת לחצר על סוגיה השונים, כיצד נראתה וכיצד תפקדה. אבל לרוב החסידים הפשוטים, המפגש עם הרבי והעלייה לרגל לחצרו היו אירועים חד-פעמיים. רוב ימיהם עברו עליהם בעיירות מגוריהם, הרחק מהרבי, ועל כן בספר הוקדש מקום ניכר לחקר עולמם החברתי והדתי היום-יומי של חסידים אלה במקומות מגוריהם: הפעילות ב'שטיבל' החסידי, שתפקד גם כסוג של 'מועדון'; המשפחה החסידית ומעמדה של האישה; הכלכלה החסידית והיחסים בין החסידים לבין מגזרים אחרים בקהילה המקומית, כולל יחסיהם עם לא-יהודים ועם נציגי השלטון.

המגיד ישראל מקוז'ניץ מברך חסידים (ויקיפדיה)

יש עוד הרבה מעבר לזה בספר, שמאפשר לקורא להבין את החסידות לא רק כתנועת תחייה דתית גדולה, אלא גם כתופעה חברתית שהציעה דגם מנהיגות חדש, כמותו לא היה קודם לכן בעם היהודי, והתפתחה מתוך מערכת מורכבת של מגעים, השפעות ומאבקים עם התופעות שעיצבו את תולדות עמנו בעת החדשה.

עם סיום דבריי אני מבקש לשוב אל דמותו הנערצת של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

את מחקריו הראשונים בתולדות החסידות החל דובנוב בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, ואז פרסמם בכתבי עת בשפה הרוסית. בהקדמתו המרגשת לתולדות החסידות הוא סיפר לקוראיו שזהו ספרו הראשון, ולמעשה היחיד, שנכתב במקורו בעברית. הוא מנה שלושה טעמים לכך שאת סיפורה של החסידות החליט לכתוב דווקא בשפה העברית. ראשית, כשהחל את מחקריו עדיין לא הייתה העברית מפותחת דיה להביע באמצעותה מושגים היסטוריוגרפיים מקצועיים, מה שאין כן יובל שנים אחר כך. זאת ועוד, החומר הראשוני למחקר החסידות הוא כמעט כולו כתוב עברית, ומן הראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו מן המקור הראשון; שנית, 'הרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קיבלתי את חינוכי הספרותי הראשון בילדותי'; והנימוק השלישי הוא אישי-סנטימנטלי: 'לידידי אחד העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כולו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת'.

כחוקר ישראלי, שגם הוא התחנך בילדותו ובבגרותו על ברכי השפה העברית האהובה, זו השפה שבה גם נכתבה המורשת החסידית כולה – אף שכותביה ונושאיה דיברו רובם ככולם ביידיש – אין לי אלא להביע את התקווה, שבעתיד יקבל הספר החדש על תולדות החסידות, שנכתב באנגלית, גם לבוש עברי. אין זו רק מחויבות סמלית אלא גם צורך אמיתי. גרסה עברית תקרב את תולדות החסידות לציבור גדול של לומדים ומתעניינים, ומי יודע אולי גם לחסידים עצמם, שרבים מהם צמאים לקרוא חיבור ביקורתי, סמכותי ומעודכן על ההיסטוריה המרתקת שלהם ושל אבותיהם.

מימין לשמאל: ד"ר ציפי קויפמן, פרופ' בני בראון, פרופ' דוד אסף, פרופ' דוד ביאל, פרופ' יורם בילו
 _____________________________________

בישראל אפשר לרכוש את הספר בחנות 'אדרבא', רחוב בן מימון 5 (פינת ארלוזורוב), ירושלים, טלפון 02-5671266