יום שישי, 1 ביולי 2016

עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין


רשימתי 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין הביאה תגובות רבות, וכך הגיעו לידי מקורות מעניינים נוספים על פרשה זו. דומני שכדאי לחלקם עם הקוראים.

א. ביאליק עולה לקברו של סמולנסקין, 1933

ד"ר אסתר גולדנברג הפנתה את תשומת לבי לכך שגם חיים נחמן ביאליק עלה על קברו של סמולנסקין במראנו. זה היה בספטמבר 1933. לבקשתי הצליח שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, לאתר את המקור: רשימה של המשוררת ביידיש מלכה לוקר (1990-1887; רעייתו של ברל לוקר), שנדפסה בדבר הפועלת, שנה לה, תמוז תשכ"ט, עמ' 193.

כתב לי אבנרי:
לכתבתך המאלפת והמאירה מכל צד, על אודות קבורתו הכפולה של פרץ סמולנסקין, אבקש להוסיף שגם ביאליק נמנה עם אלה שעלו לקברו של הסופר וחתרו להעלות את עצמותיו ארצה. ברשימת זיכרון שפרסמה מלכה לוקר במלאות 35 שנה למות ביאליק, היא סיפרה על פגישותיה עם המשורר, ובתוך כך כתבה: 'ביום האחרון לשהותנו במיראן הלכנו יחד לקברו של פרץ סמולנסקין. האדמה היתה לחה, בקבר ניכרו סימני הזנחה. ביאליק הצטער על כך צער רב, וגם חשש שמא יימחה בית הקברות כולו. בו במקום החל בתכניות להעלאת עצמות סמולנסקין לארץ־ישראל' (הדגשה שלי).


ב. קבורתו השנייה של פרץ סמולנסקין במראנו, 1940

ד"ר יואל רפל הפנה את תשומת לבי לכך שבעצם סמולנסקין נקבר שלוש פעמים, לא פעמיים.

הקבורה השנייה הייתה במראנו עצמה, בשנת 1940, כאשר פרנסי העיר החליטו לחסל את בית הקברות היהודי הישן ולקבור את העצמות מחדש בקבורת אחים. בספרו אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904 (מאגנס, תשע"ה), הסתמך ד"ר דורון בר על ספרו של משה ישי (1989-1895), שהיה ציר ישראל באיטליה בשנות החמישים, ארץ ברוכת שמש: זכרונות מראשית השרות הדיפלומטי של ישראל (המנורה, תשל"ה).

משה ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

ואכן, בספרו העיד ישי על הוצאת עצמותיו של סמולנסקין לקראת העברתן לישראל, ויש בעדותו פרטים מעניינים. לדבריו, ד"ר יוסף כהן ממראנו, שהשתתף בטקס העברת העצמות לישראל, סיפר לו כי הוא עצמו דרש מהשלטונות לקבור את סמולנסקין בקבר מיוחד משלו ולא בקבר אחים משותף.

ארץ ברוכת שמש, עמ' 216-215

קודם לכן סיפר ישי על הטקסים שנערכו במילנו ובגנואה וגם הביא תמונות מהם, כולל תמונה של המצבה במקומה החדש במראנו:

ארץ ברוכת שמש, עמ' 103-100

ג. משה שרת על העלאת עצמות סמולנסקין ארצה

כתב לי פרופ' אבנר הולצמן:
ביום 6 באפריל 1954 תיאר משה שרת ביומנו האישי את הכנותיו לנאום שיישא בכנסת כראש הממשלה לרגל העלאת עצמות הברון רוטשילד. שרת גילה כי סמולנסקין היה הראשון שטען, כי אלמלא תרומתו הכספית של רוטשילד כל המושבות בארץ ישראל היו קורסות 'ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת את הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה'. אגב כך נזכר שרת בחלקו בהעלאת עצמות סמולנסקין, ובא אתו חשבון, בהומור, על כך ש'גנב' לו את החידוש שתכנן לומר בנאומו. סמולנסקין, מתברר, היה גיבור ילדותו של שרת. הדגשתי את המלים הרלוונטיות לפרשת סמולנסקין. היומן כולו ניתן לקריאה באתר העמותה למורשת משה שרת. 
לעומת זה שליתי מהספר [של ג. קרסל על הברון רוטשילד] פנינה ממש - דיבור שנזרק מפי פרץ סמולנסקין לפני 70 שנה והוא בא לאַמת נחרצות הנחה יסודית שלי. בשביל ארבע שורות אלו כדאי היה לקרוא את הספר כולו.
וזה העניין. אמרתי לעצמי בתחילת תהייתי על הנושא: מהו קנה המידה הממשי להערכת תפקידו של הברון בתולדות ההתיישבות? הן כשאתה בא להעריך תועלתה של זרוע שמאל שלך, למשל, הלא תשאל מה היה עולה לך אילו נכרתה. ובכן שאלתי עצמי מה היה אילולא קם הברון, והנכון להניח כי אז פתח תקווה וראשל"צ, זיכרון וראש פנה היו מתנוונות ומתחסלות והרציפות היישובית הייתה נפסקת שוב בשנות השמונים של המאה שעברה, כשם שנפסקה בדורות הקודמים, ומי יודע אם ומתי ובאלו סיכויים הייתה מתחדשת שיבת ציון. זו הייתה השאלה שהצגתי לבן ציון דינור ועליה קיבלתי תשובה חיובית מוחלטת: אין שמץ ספק כי כך היה הדבר - הגולל היה נסתם על ההתחלה ההיא ותוך שנים ספורות הייתה כלא הייתה ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה. גמרתי אומר להגיד את הדברים האלה ולהעמיד על ידי כך את הערכת הברון על חודה. תגלית אין בזה, אבל בעצם אמירת הדברים יש חידוש.
והנה מגלה לי קרסל כי סמולנסקין אמר כאותם הדברים ממש ב"השחר" בתרמ"ג או תרמ"ד. תחילה נחלתי אכזבה. אם כן הדבר, מה אני בא לחדש? וטענה מרה פרצה מפי כלפי פרץ גיבור ילדותי. מה ראית על ככה להכשילני? התרסתי כלפיו. אתה שאבי העריצך וערך איתך ויכוח בווינה כ"ד שעות תמימות והתאבל עליך בירושלים בהגיע לשם הידיעה על מותך בלא עת, ואף אני הקטן והדל בעודי נער רך קראתי בנאמנות נואשת את ארבעת כרכי "התועה בדרכי החיים" שלך כשאני מגריס שינַי בחצץ מליצותיך הנוקשות (מי יתנך חינו של מאפו!) ואף על "קבורת חמור" שלך התגברתי, ולא עוד אלא סייעתי באחרונה על ידי משרד החוץ שלי להעלאת עצמותיך ובעצם הזמן הזה אני דר ברחוב הנקרא על שמך - על כל אלה כך אתה גומל לי רעה תחת טובה? באמת לא פיללתי לכזאת מצדך!
אבל את הנעשה בתרמ"ד אין להשיב בתשי"ד ואז נתתי דעתי להפוך מפלה לתגבורת: הנה זו הערכתנו כיום על פי הסיכום ההיסטורי וראו גם ראו כי גם הראשונים גרסו כך מתוך מראה עיניים ממש !

משה שרת בכנסת. מאחוריו יוסף שפרינצק, לימינו הרב יהודה פישמן-מימון (מקור: משה שרת ומורשתו)

יום רביעי, 29 ביוני 2016

פה ושם בארץ ישראל: גרשון שלום; גינת צמח-חיסין; שירת הסטיקר

א. גרשון שלום

זה השלט שמקדם את פניהם של הבאים לגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב.

צילום: גיא מירון

מילא העברית המקושקשת ('על רקע שלהי המאה ה-19') והמליצות הנבובות ('התפרצות וולקנית של גניוס יהודי יוצר ... ייסודה של הגימנסיה היה כאבן בזלת שנזרקה משרידי הלבה הזאת'. לא פחות!), לפחות תדעו על מה אתם מדברים.



גרשון שלום, גרשם שלום  מה כבר ההבדל?

ובכלל, גרשם שלום נולד בסוף 1897, ועם כל הכבוד לו  לקשור אותו ל'התפרצות הוולקנית' שאירעה במפנה המאות 20-19 זה הבל גמור.

ב. גינה לי, גינה לי: אחת לצמח, אחת לחיסין

ועוד מתל אביב. כתבה לי יעל בר:
האגף לשיפור פני העיר (שפ"ע) בעיריית תל אביב לא שיפר פה הרבה. לא החליטו אם המקום גן או גינה ועל שם מי הוא נקרא. לא מגיעה גינה נפרדת (או גן) לכל אחד מהאישים הללו? 
נחום צמח (1939-1887) לא שבע נחת מחבריו בתיאטרון 'הבימה', שהתכחשו לפועלו כמייסד התיאטרון. רק אחרי מותו סלחו לו... חיים חיסין (1932-1865) הגיע לארץ עם קבוצת הביל"ויים ולימים נמנה עם מייסדי תל אביב והיה רופא רב פעלים.


על השילוט המחופף של אגף שפ"ע בתל אביב כבר עמדנו ברשימה קודמת, שעסקה בגינה אחרת: גינת דבורה בארון, שגם היא נמסרה לדמות אחרת (אמנם פיקטיבית).


ג. שירת הסטיקר

בכניסה לקמפוס הר הצופים, של האוניברסיטה העברית בירושלים יש שילוט שלא היה עובר בחיים את מפתן החוג לאנגלית.

סטיקר, כלומר דִִּבְקִית, כותבים כך: Sticker

צילום: הלל אסף

ואם בשגיאות כתיב עסקינן, הנה משהו מהשכונה הירושלמית שלי.

רחוב ראובן, ירושלים (צילום: דוד אסף)

יום שני, 27 ביוני 2016

ילדי תימן, 2016: מחירון פתח תקווה

הקלקה על הצילום תגדיל אותו.

כולם דיברו בשבוע שעבר על ילדי תימן, וגם אנחנו לא נתעלם מעדה חשובה זו.

ובכן, הודעה לבני המגזר התימני ולמשפחות מעורבות: עיריית פתח תקווה השיגה תנאים יוצאים מן הכלל לתימניאדה הקרובה, שתחול בסוף חודש אוגוסט 2016.

אומנם המחירון מאוד מסובך, וגם צריך לקבל החלטות קשות ('סוויטה דלאקס אולימפית' או אולי תרצו דווקא 'מלון ספורט' או חדר  ב'לגונה'?), אבל אם תתעמקו במחירון התלמודי הזה תגלו שזה ממש שווה.

מעניין מה עושים באירועים האתניים הללו חוץ מלאכול ולשחות בבריכה האולימפית. מעלים זיכרונות מהימים ההם? שרים פיוטים וזמירות מבית אבא? מחליפים מתכונים של ג'חנון וגת? מארגנים שידוכים בתוך העדה?

ההגבלה על מספר הילדים (מקסימום שלושה, ועד גיל תשע) נראית לי גזירה 'אשכנזית' מדי, שתימנים אותנטיים ייתקשו לעמוד בה. זה בטח משקף נישואי תערובת שמאיימים על שלמות העדה. וגם אהבתי את הניסוח התמציתי וההחלטי: 'תינוק עד גיל שנתיים  תוספת 120 ש"ח לחבילה'. ואחר כך מדברים על 'חטיפת ילדים'...

מעניין איזה שיר נתן אלתרמן היה כותב בעקבות המודעה הזו. בטח היה צריך לשנות את הפזמון של 'מרים בת נסים' (1947) ולהפחית את מספר הילדים לשלושה:

זֶה הָיָה בְּעַדֶן לִפְנֵי יֶרַח,
רוּחַ עַל תֵּימָן בַּלֵּיל בָּכָה.
הִתְפַּלַּלְנוּ אֶת תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְיָצָאנוּ כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

אֶת הַפִּתָּה בַּתַּרְמִיל צָרַרְנוּ
וְשָׁאַבְנוּ מַיִם מִן הַבְּאֵר,
וּבְשׁוּרָה כֻּלָּנוּ הִסְתַּדַּרְנוּ
וּבַדֶּרֶךְ זֶה אֶת זֶה סָפַרְנוּ,
אִם כֻּלָּנוּ יֵשׁ 
 וּמִי חָסֵר.

יֵשׁ אַבָּא מוֹרִי נִסִּים, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נִסִּימָה הָאֵם, יְרַחֵם הַשֵּׁם,
וְיֵשׁ נְחֶמְיָה,
גְּדַלְיָה,
זְכַרְיָה
וְעַזַּנְיָה 

סַלִּים,
סְעַדְיָה,
מִיכָאֵל,
חָנָן-חֲנַנְיָה.

יָא, יְרֹחַם וְרַחֲמִים,
בָּרוּךְ הַשֵּׁם, תְּאוֹמִים,
וְהַתִּינוֹק שָׁלוֹם
הַצּוֹחֵק בַּחֲלוֹם,
וַאֲנִי אֲחוֹתוֹ מִרְיָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם,
וְהַחֲמוֹר הַקָּטָן בִּלְעָם.


הנה השיר הנהדר של אלתרמן, שהלחין משה וילנסקי, בביצועה של שושנה דמארי:



בעלי התוספות


שאול רזניק (בתגובות) הוסיף לרשימת האירועים האתניים גם את הבוכריאדה, שהתקיימה בחודש  אפריל האחרון, ואפשר גם להתרשם מהתכנים שלה.



יום שישי, 24 ביוני 2016

הוצאת 'מִנֶּגֶד' יוצאת לאור: זהב תרשיש וחדרים מלאים ספרים



שבוע הספר העברי, תשע"ו

א. כי מנגד תראה

רק אוהבי ספרים מושבעים נותנים דעתם לשמות דפוסים או הוצאות ספרים, מוקסמים מהם ומשתעשעים בהם. במכתב האוטוביוגרפי הנפלא, ששלח בשנת 1903 חיים נחמן ביאליק, בן השלושים, אל יוסף קלויזנר, הוא כתב בין השאר:

פישל לחובר (עורך), אגרות ח"נ ביאליק, א, עמ' קס-קסא

בדעתי עולים שמות יוצאי דופן נוספים של בתי דפוס, שאותם ביאליק לא זכה להכיר. למשל 'אַליינעניו' (לבדי), השם שבחר איציק מאנגר להוצאת הספרים הפרטית שלו, שאותה ייסד בוורשה בפרוטותיו האחרונות כדי להוציא את מחזור שיריו 'חומש-לידער' (1935) ו'מגילה-לידער' (1936), ומאוחר יותר שני ספרים נוספים משיריו; או ההוצאה הפיקטיבית 'אם אין לי מי לי', שהמציא מדמיונו חוקר שירי העם מאיר נוי, כדי להוציא את ספרו המשוכפל 'מַעַיְנֵי הַזֶמֶר' (1996). לאחרונה נתקלתי בשם מבדח במיוחד, שבחר לעצמו מספר הסיפורים הירושלמי הוותיק דוד מונשיין: את ספרו האחרון, 'היה היתה פעם ירושלים', הוא פרסם ב'חושך  הוצאה לאור'...

הוצאת ספרים חדשה, שנולדה בשנה שעברה, ולפי שעה רק שלושה כותרים באמתחתה, היא 'מִנֶּגֶד'.

'למה נבחר שם לעומתי כזה?  שאלתי את המו"ל מֵרוֹן אֵרֵן, מבעלי בית המכירות הפומביות 'קדם' – האם התכוונת לרמוז ל"נֶגֶד!", הפואמה הפרולטרית המפורסמת של אלכסנדר פן ("הוא היה אדם פשוט"'), אן שמא אתה מבקש לשדר בספריך מעין עמידה מהצד?'.

'לא ולא', השיב מרון, 'זה פשוט לקוח מן הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ", שנאמר למשה, וכמובן זו מחווה ל"מנגד", שירה האהוב של רחל'.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה.

כך או כך, בהוצאה חדשה זו הופיעו לאחרונה, כמעט במחתרת, שני ספרים מרשימים: אחד גדול (מאוד) ואחד קטן, ושניהם עשויים למופת, הן הקנקן הן מה שבתוכו. נלך מן הגדול אל הקטן.

א. זהב תרשיש 

אריאל ורדי, עדה ורדי, מרון ארן (עורכים), ספר שפיצר: פרקי חיים וספרי תרשיש, הוצאת מנגד, ירושלים-תל אביב, 2015-2009, 355 עמ'.


את 'ספר שפיצר', שראשיתו במיזם מימון המונים, של מעצבת הספרים עדה ורדי, אביה אריאל ורדי (גם הוא מעצב וטיפוגרף) והמו"ל מרון ארן, לא תמצאו בקלות בחנות הספרים הסמוכה לביתכם. לא רק שמו – הבלתי-סקסי בעליל  ולא רק מידותיו הגדולות מן הרגיל הופכות אותו ל'חיה מוזרה'. בעידן שבו הולכת ויורדת קרנו של הספר המודפס, ומול"ים עושים ככל יכולתם כדי לשרוד בשוק טורפני ועל כן מקמצים וחוסכים בהוצאותיהם, נדיר למצוא מו"ל שידפיס ספר חדש שהוא לא רק מעניין וחשוב אלא גם אסתטי ויפה ומושקע עד לתג האחרון.

משמח לגלות שעוד יש כאלה שעבורם ספר אינו רק ערימת דפים מודפסים שנכרכו, אלא גם חפץ שתענוג להתבונן בו, להחזיקו, למששו ולדפדף בין עליו. ספר שפיצר ידבר ללבם של אותו קומץ מביני עניין  ביבליופילים וטיפוגרפים, חובבי הספר העברי והאות העברית  שהשם 'תרשיש' אומר להם משהו, מרעיד בלבם מיתר סמוי ומרגש אותם. אך מי כמו יוצרי הספר יודע כמה בודדים הם אותם 'משוגעים לדבר', וזו כנראה הסיבה שהספר נדפס בחמש מאות עותקים בלבד, ועוד שמונה-עשרה עותקים ממוספרים. אם אתם שייכים לאותה עדת משוגעים, הספר נמצא למכירה במשרדי 'קדם' וכן בחנויות ספרים עצמאיות בירושלים ('אדרבא' ברחוב בן מימון או 'תמיר') ובתל אביב.

ספר שפיצר מוקדש כמובן למפעל חייו של משה שפיצר (1982-1900), יליד בוסקוביץ שבמורביה, שהיה מנהל הוצאת 'שוקן' בגרמניה, עלה לארץ בשנת 1939 ומאז ועד מותו גר ופעל בירושלים (בה גרים גם שני בניו המוכרים לי, דניאל ואמיתי). עם עלייתו ארצה ייסד שפיצר את הוצאת 'תרשיש'  הוצאה של איש אחד  שבמסגרתה ראו אור עשרות ספרים איכותיים ומוקפדים, שהיו לשם דבר ולמשאת נפש של אספנים. שמו ושם ספריו הפכו מילה נרדפת לטעם טוב.

פנימיותו של ספר שפיצר עומדת בניגוד לעטיפה הלבנה והנזירית, שעליה הוטבע סמל הוצאת תרשיש. ואכן, הספר שופע צבעים ומאיר פנים.

הספר חולק לשלושה: החלק הראשון, 'משה שפיצר: פרקי חיים', שאותו כתבה עדה ורדי, הוא ביוגרפיה קצרה, שסוקרת את חייו של שפיצר, מילדותו ובחרותו ועד פטירתו. הפרק ששינה את חייו היה תקופת שהותו בברלין וקשריו עם שלמה זלמן שוקן (שלבניו נתן שפיצר שיעורים פרטיים). תחילה גויס שפיצר – אז כבר דוקטור שהתמחה בלשון סנקסריט  כעוזרו של מרטין בובר במפעל התרגום של התנ"ך לגרמנית. אחר כך החל לעבוד בהוצאת שוקן, ויחד עם למברט שניידר ערך, עיצב וניהל, עמד בקשר עם המחברים ודאג לכל ההיבטים הלוגיסטיים של ההדפסה. הוא עשה כן עד שההוצאה נסגרה ב-1937, לאחר שהועברה, כמו כל הוצאות הספרים היהודיות, להשגחת משרד התעמולה הנאצי.

משה שפיצר. תמונה משנות השלושים (באדיבות המשפחה)

ב-1940, שנה אחרי עלייתו ארצה, הוא ייסד בירושלים את 'תרשיש'. הוא עשה זאת לא רק כדי לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, אלא גם כדי לקדם באמצעותה חזון של הוצאת ספרים איכותיים בעברית וברמה העיצובית הגבוהה ביותר. הספר הראשון  'בשר ודם: שישה סיפורים של יצחק שנברג' – ראה אור בסוף אותה שנה (תש"א) ועל העטיפה התנוסס סמליל האונייה הנושאת זהב לתרשיש, שילווה מכאן ואילך את כל ספרי ההוצאה (הסמליל עבר במרוצת השנים שינויים ומתיחות פנים, שמפורטות בספר).


שפיצר התמנה ב-1945 למנהל הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ואת מרצו וכשרונו השקיע בעיקר בהוצאת ספרי מוסד ביאליק. רבים מספרי ההוצאה סודרו במסדרה שהקים ב-1941 בשכונת בקעה בירושלים, ובה עבדו מומחים שסידרו ביד את הספרים. מסדרה זו פעלה עד 1947 ואחר כך עברה, על ציודה וצוותה, ל'מרכז ברנדס'. בהמשך הקים שפיצר בית יציקה לאותיות ובו עיצב ויצר אותיות ייחודיות שבהן נדפסו ספרי תרשיש. 'מפעליו ופועליו החלוציים והמהפכניים', כתב בשעתו מלאכי בית אריה, שהיה מנהל הספרייה הלאומית (והוציא ספר משיריו בהוצאת תרשיש) 'מקנים לו מקום נכבד בין גדולי המדפיסים העבריים'.


119 ספרים ראו אור ב'תרשיש', והם רשומים בקטלוג שבחלקו השלישי של הספר (ועוד כחמישים ספרים שהוציא שפיצר במקומות אחרים). בחלק השני והעיקרי ('ספרי תרשיש') נסקרים הספרים כמעט אחד לאחד. כל ספר מקבל את הכבוד המגיע לו: תיאור ביבליוגרפי מפורט, צילומי השערים ודפים לדוגמה, ומה שחינני ומקורי במיוחד: שורה של מלומדים, אנשי רוח ומומחים (ובהם דרור בורשטיין, אריאל הירשפלד, אריאל ורדי, שמעון זנדבק, יונתן מאיר), מספרים על הספר ומחווים את דעתם על איכויותיו הספרותיות והעיצוביות.

קשה לבחור, ולמען האמת קשה גם לסרוק את הדפים הגדולים באיכות שלא תבייש את הספר, אז הנה כמה דוגמאות מקריות של שערי ספרים שראו אור בתרשיש, דוגמה אחת לכל עשור.

האנתולוגיה שערך א"מ הברמן נדפסה בשנת 1946
שישה מסיפוריו של ס. יזהר, מאוירים על ידי רעייתו נעמי, נדפסו בשנת 1959
ספרו של ברכט, בתרגום ט. כרמי ועם רישומים של יגאל תומרקין, נדפס בשנת 1962
המהדורה האנגלית של הספר נדפסה בשנת 1959 ובשנת 1970 ראתה אור המהדורה העברית 

ב. ספרים, רבותי

חיים באר, חדרים מלאים ספרים: 'רפובליקת הספר' בעד הנה בין בדיה למציאות, הוצאת מנגד, ירושלים, תשע"ו, 118 עמ'.


את קסמו של הספר השני בהוצאת 'מנגד', שגם קושר אותו עם 'ספר שפיצר' שנסקר לעיל, ראוי להתחיל בעמודו האחרון:


מי מוציא היום ספרים כאלה, שבהם מהדהדים קולות קדומים של מחברים, סדרים ומגיהים בבתי הדפוס העבריים של ונציה, אמסטרדם או למברג? ועוד זאת, זהו ספר שנוצר כולו שלא על מנת לקבל פרס  ש"י עותקים, שחולקו כ'מנחת שי' לידידיו של המחבר (גילוי נאות: אני אחד מהם) ולידידי בית המכירות הפומביות 'קדם' ביום פטירתו של גיבור הספר  ש"י עגנון.

אין זה מקרה, כמובן, שהמעצבת עדה ורדי (הזכורה לטוב מספר שפיצר) בחרה להשתמש דווקא באותיות העבריות הקלאסיות 'פרנק-ריהל' ו'דרוגולין', ששתיהן נוצרו על אדמת גרמניה ולפיכך קשורות במישרין לתוכנו של הספר.

הספר  קטן וצנוע במידותיו אך חשוב בערכו  הוא פרי עטו של הסופר חיים באר. כידוע ליודעים, פנים כפולות יש לו לבאר והן משתלבות בטבעיות בכתיבתו, לעיתים בלי הבחנה ולעיתים הן מובחנות היטב: פני הסופר ופני החוקר. בפרוזה שלו לעולם יציץ מן החרכים החוקר הידען והסקרן, ובכתיבתו הדוקומנטרית (שראשיתה בעיתונות, במדור המיתולוגי 'זיכרונותיה של תולעת ספרים') משתתף גם הסופר שבו, זה שלשונו הצחה היא אמנותו ודמיונו היצירתי הוא כלי עבודתו.

וכך בספר שלפנינו, שבו מתגלה באר גם כחוקר חריף, השולט ללא מצרים במקורותיו ובספרות המחקר ומחדש חידושים ומעלה תובנות מקוריות ומפתיעות, וגם כמי שמלביש את חידושיו ופרשנויותיו בלשון סופרים קולחת ועריבה לחיך שמרתקת את קוראיה. 'חדרים מלאים ספרים' הוא פרי עיון בייצוגיו של עולם הספר העברי (אישית אני מעדיף את 'עולם הספר' על פני המונח שקנה לו שביתה, וגם באר משתמש בו, 'רפובליקת הספר'  אבל זה עניין של טעם), שפרח ונבל בגרמניה קודם למלחמת העולם הראשונה וגם בתקופת ויימאר, כפי שהוא משתקף בחיבוריו 'הגרמניים' של עגנון, ובראשם 'עד הנה' ו'בחנותו של מר לובלין', שהם מן הפחות נחקרים ונדרשים בכלל יצירתו.

הפרק הגרמני בחיי עגנון נמשך כשתים-עשרה שנים  ראשיתו ב'ירידה' מן הארץ של סופר צעיר ורווק הנוטה אהלו בברלין, וסופו בעלייה מחודשת ארצה, כסופר בעל מוניטין ובעל משפחה, שנואש מחיי הגולה לאחר השריפה הנוראה שכילתה את ספריית ביתו בבאד-הומבורג. תקופת גרמניה הייתה מעין חוליית ביניים בחייו של עגנון, הצלע הגאוגרפית-התרבותית השלישית, שסימנה את קווי המתאר הביוגרפיים שלו: ילדות ונעורים בגליציה המזרח-אירופית (1908-1887); ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה (1912-1908); תקופת גרמניה (1924-1912); והשיבה לארץ ישראל, לתמיד (1970-1924). על חייו של עגנון בגרמניה נכתב הרבה, אך באר בחר להתמקד בזווית אחת, שלדעתו היא מפתח 'המאסטר' שבכוחו לפתוח את מנעולי החדרים של יצירתו: זוהי חווית 'הספר', שהיא כלשונו של באר 'אבן שתייה', שעליה מושתתים חלקים ניכרים מספריו ומסיפוריו של עגנון, ולא רק בתקופה 'הגרמנית' (האנתולוגיה 'ספר, סופר וסיפור', היא אולי הביטוי המועצם לכך).

שבעה פרקים בספר (לא כולל פתח דבר ואחרית דבר) ועיקרם מרוכז בסיפור 'עד הנה', שראה אור לראשונה ב-1952, בקובץ סיפורים הנושא את אותו שם. בסיפור, בן חמישה-עשר הפרקים, תוארו שני מסעות סיבוביים שערך המספר (בן דמותו של עגנון): האחד, מברלין ללייפציג ולעיר הקטנה גרימה (Grimma), שנמצאת כ-25 ק"מ מדרום-מזרח לליפציג; והשני  מברלין לליפציג ובחזרה.

גלויה מגרימה, 1913 (מקור: akpool)

חוט השני העובר במסעות אלה הוא לכאורה חיפושו של המספר אחרי 'חדר', ממשי וסמלי, שאותו הוא לא מצליח להשיג, כמו גם משיכה ארוטית חסרת תוחלת לאישה נוכרייה. לדעת באר מסעות אלה הם עקרים, וממילא זניחים, בעוד שהמסע העיקרי הוא אחר לגמרי: זהו נסיונו הנואש של המספר להציל ספרייה עברית יוצאת דופן, שמילאה שני חדרים והייתה שייכת לפלוני ושמו דוקטור לוי, שנפטר בגרימה, ועתה אלמנתו מבקשת 'להיפטר' ממנה. כידוע, עגנון עצמו גר גם בברלין וגם בלייפציג, ולצד פעילותו הספרותית פעל בלי הרף גם בשליחות פטרונו ש"ז שוקן ורכש עבורו ספרים עבריים נדירים וכתבי יד.

ולפי שבאר גורס כי יצירתו של עגנון שייכת לסוגת 'הבדיון התיעודי' הוא מגייס את כל ידיעותיו וחושיו הבלשיים כדי לנסות ולזהות את גיבורי הסיפור. דוקטור לוי, למשל, אינו סתם דמות פיקטיבית. זהו, לדעת באר, הרב והחוקר ד"ר נתן פּוֹרְגֶס (1924-1848), שהיה ביבליופיל מושבע ואספן ספרים ידוע, שבנה לעצמו ספרייה מפוארת. קווי הדמיון אינם מושלמים כמובן (רעייתו של פורגס נפטרה לפניו ושניהם קבורים בלייפציג; ספרייתו נמכרה לבית מסחר הספרים הידוע 'אוטו הָרָסוֹביץ' שבלייפציג; הוא לא קשור כלל לגרימה). עגנון, שהכיר אישית את פורגס ואת הרסוביץ, וכמובן גם את הקטלוגים המפורטים שהוציא בית מסחר זה (הוא מזכירם בספרו 'בחנותו של מר לובלין'), נטל מהם את שנזקק לו ומחומרים אלה רקח את סיפורו.

קטלוג ספרים עבריים ורבניים מספריותיהם של אפרים פינצ'ובר ונתן פורגס (הוצאת אוטו הרסוביץ, לייפציג, 1931)

אך 'דוקטור לוי' אינו יחיד. ב'עד הנה' מתוארים ומוזכרים אוהבי ספרים וסוחרי ספרים, ספריות וחנויות ספרים, ובאר  בעצמו ביבליופיל ובעל חוש ריח של 'תולעת ספרים'  מפענח את מסתרי האישים והמקומות. כך למשל יצחק מיטל, 'איש הספר האולטימטיבי המאכלס את דפי עד הנה', שהוא בן עיירה חסידית קטנה בפולין, שהיגר ללייפציג והפך לידידו הקרוב של המספר, מזוהה על ידי באר עם  הביבליוגרף ויליאם (זאב) צייטלין (בערך 18501921). חייו של צייטלין, מלומד עצום שהיה בן למשפחה הידועה, היו טרגדיה גדולה. הוא חי בריחוק מהקהילה היהודית בלייפציג ומת גלמוד וערירי. צייטלין התגורר בגרימה בשנותיו האחרונות, ועובדה טריוויאלית זו  כך סבור באר  פותרת שתי תמיהות גם יחד: מניין הכיר עגנון כל כך מקרוב את העיר הקטנה גרימה, ומדוע בחר לשכן דווקא בה את ספרייתו של דוקטור לוי.

באר ממשיך לזהות דמויות נוספות מחיי חובבי הספרים העבריים בגרמניה: אנו נפגשים בבית המסחר לספרים של קרל הירזמן, שגם שם, כמו בבית המסחר של אוטו הרסוביץ, הייתה מחלקה שהתמחתה בספרים עבריים; והנה מצטיירת דמותו הטרגית של המלומד ישראל איסר כּהַן, יליד נוברדוק שהתגלגל ללייפציג וגם הוא סבל מניכור וקיפוח מצד אחיו היהודים. את ארבעת 'הבטלנים', שרוצים 'לעשות קופה' על חשבון ספרייתו של דוקטור לוי, מזהה באר עם מתפללי בית הכנסת 'הינדנבורג' בלייפציג (שנקרא כך על שום שתמונתו של הפלדמרשל הדגול נתלתה על אחד מקירותיו. לימים שינה בית הכנסת את שמו ל'פיר און צוונציג' [24], על פי מספר הבית שבו מוקם בשדרות הוּמבוֹלדט). 'נחום בעריש הדיין', שעגנון נמנע מלנקוב בשמו כאשר פירט את שמותיהם של רבני לייפציג, הוא כנראה הרב אברהם יהודה שמוקלר, שעגנון בז לו וראה בו בּוּר מתנשא. ולבסוף, דמותו של הטיפוגרף 'מר קניג', שעוצבה, לדעת באר, על פי מידותיו של רפאל פרנק (1920-1867). פרנק חי אז בלייפציג והוא שהמציא את הגופנים העבריים החדשים 'פרנק-ריהל' ו'מרים', שלא נס ליחם והם מלווים אותנו עד היום (השותף, אוטו ריהל, היה האחראי על שיווק האות החדשה).

רפאל פרנק, מעצב האות 'פרנק-ריהל'

ב'עד הנה' יש כמובן הרבה יותר מזה. זהו סיפור מסע ונדודים, שמתרחש על רקע זוועות המלחמה העולמית הראשונה ועל רקע דעיכתה של יהדות גרמניה המודרנית שהתהוותה במאה ה-19. מקרבה של יהדות זו יצאו מלומדים דגולים, שהתוו במפעלם המדעי את דרכו של אותו זרם שנקרא 'חכמת ישראל', שהביא לעולם למדנות מופלאה אך עקרה, שביקשה (כמאמרו המפורסם של מוריץ שטיינשניידר) לערוך למדעי היהדות קבורה מכובדת. דרך הבלטת עולם הספר העברי  שיש בו היבטים סמליים רבים המייצגים את גורלה ההיסטורי של יהדות גרמניה, נוכח הציונות מכאן וההתבוללות המואצת מכאן  טווה עגנון את עלילת סיפורו, וחיים באר מושך מתוך הפקעת הזו חוט אחד של משי.

המהדורה הראשונה, 'הפרטית', של ספר זה חולקה עד אחרון ש"י העותקים. הספר יראה אור בקרוב במהדורה שנייה ואז היא תגיע גם לחנויות הספרים.

חיים באר (צילום: דוד אסף)

יום רביעי, 22 ביוני 2016

על דעת המקום: סֶכֶר לִבְרָכָה ולחורבן

מאת יהודה זיו

בימי השרב שאנו נמצאים בעיצומם, מה טוב מאשר להשתכשך במים צוננים, ולוּ גם וירטואליים, ולהם נקדיש את רשימתנו.

בשל מיקומה הגיאוגרפי של ארצנו, שורר בצפונה, ואף במרכזה, אקלים ים-תיכוני, צחיח למחצה. אקלים זה הפתיע את עולי גרמניה ('הייקים') בבואם הנה בשנות השלושים. שלא כמו האקלים הנוח שאליו הורגלו בארץ מולדתם, נתעורר בהם כאן הצורך ב'שנת צהריים', ה'שְׁלַאפשְׁטוּנְדֶה' (שעת שינה) המפורסמת. כינוי זה, שזוהה עם ה'ייקים', הונחל לדורות של ישראלים, אך הלשונאי רוביק רוזנטל כבר עמד על כך, שצירוף לשון זה אינו קיים כלל בלשון הגרמנית והריהו, כנראה, 'תוצרת הארץ' למהדרין (מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, עמ' 371).

מסע פרסום של חברת 'זוגלובק', 2009 (צילום: נדב בלוך; עין הוד)

לא לחינם מכונה דרומה של ישראל בשם נֶגֶב (לשון נָגוּב, יבש). אין פלא אפוא כי חלום 'כיבוש השממה' – ייבוש ביצות, אגירת מי שטפונות והולכת מקורות המים השופעים מן הצפון והמרכז דרומה, באמצעות 'המוביל הארצי' ו'קו ירקון-נגב' – ליווה את ההתיישבות היהודית החדשה מאז ימיה הראשונים.

גם התואר 'מהנדס מים' היה פעם מושא הערצה וכבוד (על מהנדס המים ראו את דבר החידוד שהבאנו בשמו של חיימ'קה לֶבָקוֹב ברשימה 'האמת על הצ'יזבאת', עונג שבת, 23 בינואר 2014). את יצחק רבין, למשל, נהגו לשבח על שמנעוריו חלם להיות מהנדס מים, ואף על פי כן ויתר על 'קריירה', התגייס לפלמ"ח, ולימים היה רמטכ"ל, שר וראש ממשלה.

לעומתו, דב קוּבְּלָנוֹב (1975-1897) היה מהנדס מים לכל דבר. קובלנוב, שהתמחה בבעיות ניקוז, היה איש חברת 'מקורות', אשר שמה מעיד על ייעודה: טיפוח מקורות מים קיימים ויצירת מקורות מים נוספים. קובלנוב היה שותף לשורה ארוכה של מפעלי פיתוח מים. סיפר עליו חוקר תולדות ארץ ישראל שמואל אביצור (במאמרו 'ביצות כבארה ודוב קובלנוב  מדבירן', אריאל, 56-55 [תשמ"ח], עמ' 60-51:

דב קובלנוב על רקע ביצות כבארה (מקור: אביצור, שם, עמ' 57)

קובלנוב קנה לו שֵׁם בעקבות הקמת סכר רביבים והמאגר שבצידו (אוקטובר 1944). תחילה היה עליו להתמודד עם סדרת פרצי גשם פתאומיים ובעקבותיהם שטפונות עזים בנחל רביבים (ואדי עַסְלוּג'), אשר שבו ופרצו את המאגר ואף הרסו את הסכר. בסופו של דבר, לאחר עיבוי הסכר ודיפון המאגר ביריעות אטומות, עמדו שניהם אף בשטפונות פתע עזים ביותר.

וכך מסופר באתר המורשת של קיבוץ רביבים על בניית הסכר ומקומו של קובלנוב במיזם זה:


בדרך זו אף נתפרש ונתממש בדרך ציורית מקור השם 'רביבים'.

גבולות, רביבים ובית אשל, שנוסדו ב-1943, נועדו לשמש 'מִצְפִּים' ראשונים בצפון הנגב, ולפיכך הועידה תחילה ועדת שמות היישובים שעל יד הקרן הקיימת לישראל את השם 'תֵּל צוֹפִים' לקיבוץ שלימים ייקרא רביבים. אך המתיישבים הצעירים דחו שם זה בכל תוקף, ועל פי בדיחה שנפוצה באותם ימים, טענו כי הם נמנים עם חברי 'הנוער העובד' ואינם רוצים שום קשר עם 'הצופים'... 

ברל כצנלסון הוא אשר מצא את הפיתרון הגואל והציע את השם 'רביבים', שהזכיר לא רק את כתב העת הספרותי 'רביבים' שערך יוסף חיים ברנר (לבוב-יפו, 1919-1908), אלא גם את הפסוק 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ' (תהלים, סה 11), כלומר: אדמתה תרווה ותתרכך מטיפות המטר העז. המילה רביבים היא משורש רב"ב (ממנו נגזר אף 'רובה'). וכך התקבל על דעת כולם השם 'רביבים', היאה כל-כך לאקלימו ההפכפך של צפון-הנגב

סכר רביבים (מקור: אתר קיבוץ רביבים)

לעומת הצלחתו של סכר רביבים, סיפורם של סכרי איילון ובית זית שונה לגמרי. בסוף שנת 1952 החלו עבודות ההקמה של 'קו ירקון-נגב', תחילה בין מעיינות הירקון אשר בראש העין לקיבוץ מגן. משהושלמה המלאכה נתבקשה גם העשרת ספיקתו באמצעות אצירתם של מי נֶגֶר עילי. בשנת 1955 הקימה לשם כך חברת 'מקורות' שני סכרים: 'סכר איילון', שלרגלי מושב משמר איילון, במפגש נחל איילון (אשר אגן הניקוז שלו הוא הגדול ביובלי הירקון) עם נחל נחשון; ו'סכר בית זית', בעמקו של נחל שורק, שעל קו פרשת המים הארצית ממערב לירושלים.

אך משהופעל 'מאגר בית זית' התברר כי ציר הַקֶּמֶר של הרי יהודה מצוי דווקא במערבו, ולפיכך, מי נֶגֶר הנעצרים בו מאחורי הסכר ומחלחלים בקרקעיתו, אינם מפעפעים בשיפוע אַקְוַת (Aquifer) התשתית מערבה  לעבר אגן ניקוזו של הירקון ולהעשרת 'קו ירקון-נגב', כמתוכנן – אלא מזרחה, אל אגנו התת-קרקעי של נחל קדרון, המשתפל לעבר ים המלח... סכר בית זית אינו משמש אפוא למטרתו המקורית, אך נותר על מכונו והיום הוא אתר תיירות המושך אליו מטיילים רבים, במיוחד לאחר שטפונות החורף.


על שפת מאגר בית זית (מקור: ויקיפדיה)

גם ב'סכר איילון' התגלו תקלות, ועם הפעלתו התברר כי שכבות הסלע הסדוקות של תשתיתו אינן מאפשרות אגירת מים. במכרז של חברת 'מקורות' זכתה חברה בריטית, אשר שמה – Cementation (מילוּט, מלשון מֶלֶט)  העיד על מיומנותה בתחום הזרקת בטון ואטימת תשתיות. אך הבטון הנוזלי נבלע בתשתית הסדוקה של המאגר ולא נודע כי בא אל קרבו... המאגר אינו פעיל עוד והוא מתמלא רק בעקבות שטפונות עונתיים.

מאגר איילון (צילום: יעקב שקולניק)

יום שני, 20 ביוני 2016

פרנסות של חרדים: טנק מרכבה; הפורץ המבורך; גרפולוגיה יהודית; פרוטה חמורה

יונתן ק', שליח עונ"ש בחצרות החרדים, שלח לי את שלל הפרנסות האלה.

א. מרכבות האלים

מה תגידו על רכב השרד הזה? לימוזינה חרדית ששמה הוא – לא פחות ולא יותר – מרכבות ה'.



על החלון האחורי משורטט הפסוק 'עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן' (שיר השירים, ג 10). והמתבונן הספקן ישאל: האם מקרה הוא שסופו של הפסוק  תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם  הושמט?



פרופ' רפי מן שלח לי תוספת חיננית לסעיף זה, שאותה צילם בק"ק פסגת זאב בירושלים. מיועד לכל מי שאינו רוצה לנסוע בדרכים העקלקלות של החיים:


ב. תודה לאל, מתפרנסים

גם אם אתה פורץ מוסמך...


ג. צייר לי עץ ואומר לך מי אתה


זה הזכיר לי כמובן את הקטע הנפלא מ'הנסיך הקטן'. מתברר ש'צייר לי כבשה' – אאוט...


ד. חפש את המטמון

'פרוטה חמורה' – מישהו יודע מה זה? ואם אתם כבר יודעים מה זה, התדעו איפה זה?

רמז דק: זה בימין מזרח בבית המדרש הגדול, או אצל משפחת קפלן. ונא לדייק!


כדי שלא תישארו באפלה, הנה הפתרון – היישר מבית מדרשם של 'רבני בית ההוראה':


אם הצלחתם להבין את הטקסט הזה – אשריכם. אבל קחו בחשבון שפתרון זה הוא על פי דברי החזון איש ובהחלט אפשר להציע פתרונות אחרים.