יום חמישי, 16 באוגוסט 2018

יומן קריאה: על ספרו של יורם בילו 'אתנו יותר מתמיד'


רשימה זו, שכתבתי על ספרו של יורם בילו אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, הופיעה לפני זמן מה במדור ביקורות הספרים ברבעון ציון (פג, תשע"ח), כתב העת היוקרתי של החברה ההיסטורית הישראלית. דומני שקוראי הבלוג עשויים למצוא עניין בביקורת, ובעיקר בספר עצמו.

לחיצה על העמוד תגדיל אותו לקריאה נוחה יותר.

צילום: אריאלה שקדי
יורם בילו מרצה בכנס חב"די (צילום מסך)
הנכחת הרבי בחנוכה תשע"ו
צילום: איתמר לויתן

יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

מעורב ירושלמי: שינויי דיירים, סכנה, כפיים, חסד, חודש טוב ושחיטוּת

א. שינויי דיירים

לחבורת 'מונטי פייתון' הבריטית יש מערכונים נפלאים על משרדים ממשלתיים, למשל 'המשרד להליכות מטופשות'.


ב'מתחם שנלר', הנבנה עבור האוכלוסייה החרדית, יש משהו שיכול לתת השראה למערכון דומה: 'משרד שינויי דיירים'. אפשר רק לדמיין איזה דברים נוראים נעשים לדייר שמעז להיכנס פנימה.

צילום: ברוך גיאן

ב. חמירא סכנתא מאיסורא

שלט כזה באתר בנייה תמצאו כנראה רק בירושלים.

'חמירא סכנתא מאיסורא' הוא כלל תלמודי (בבלי חולין, י ע"א), שפירושו כי אסור לאדם להעמיד את עצמו בסכנה ומעשה כזה הוא כשלעצמו עבירה חמורה יותר מסתם 'איסור'.

מחנה שנלר (צילום: ברוך גיאן)

ג. ניקיון כפיים 

כמו בכל בתי החולים בארץ שמבקשים לצמצם את הזיהומים המטיילים בחלל הפנוי, גם בכניסה לבית החולים 'משגב לדך' מבקשים מן הבאים בשער לסבן היטב את הידיים. בהזדמנות זו, של שמירה על הניקיון וההיגיינה, מזהיר השלט לשמור גם על היגיינה רוחנית ועל רמה מוסרית גבוהה.

בנוסף, גם 'אל תתנו יד' הוא שנינה מוצלחת וחביבה.

צילום: צבי פיש

ד. כל ישראל חברים? לא בחניה שלנו!

בחניון שברחוב כל ישראל חברים, שבנוי בסמוך לשוק מחנה יהודה ולמבנה ההיסטורי של בית הספר 'כל ישראל חברים', אין חסד ואין רחמים.

החבריא שמפעילים את החניון הזה הם לא מהסוג של רכרוכים שלוקחים שבויים. כאן לא יאפשרו לך ליהנות מרגע אחרון של חסד לפני שיורידו עליך את הגרזן.
אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין (בבא מציעא, דף ל ע"ב)
צילום: מנחם רוזנברג

ה. נכון להיום

לוח שנה לטובת הציבור בחזית בית המעלות ברחוב המלך ג'ורג'.

צילום: מנחם רוזנברג

ו. בל תשחיט

צולם בנחלאות.

צילום: אריה הולצברג

יום שישי, 3 באוגוסט 2018

גילוי: נחשפה מצבת קבורתה של אסתר, אמו של ש"י עגנון

בית הקברות היהודי בבוצ'אץ' (צילום: בוריס חיימוביץ, עמותת יהדות גליציה ובוקובינה)

בבית העלמין היהודי של בוצ'אץ' (Buczacz), עיירת הולדתו של ש"י עגנון (היום באוקראינה), עושה בימים אלה משלחת מחקר מטעם עמותת יהדות גליציה ובוקובינה, בראשותם של חוקר האמנות היהודית ד"ר בוריס חיימוביץ וההיסטוריון ד"ר איליה לוריא. חברי המשלחת, רובם תלמידי המכללה האקדמית הרצוג, מנקים, חושפים ומתעדים את המצבות הרבות הפזורות שם.

כל מי שביקר בבתי קברות יהודיים באוקראינה יודע במה מדובר. בדרך כלל בתי הקברות הללו מפוזרים על פני שטח נרחב (בית הקברות של בוצ'אץ' נמצא על ראש גבעה) ויש בתוכם לעיתים מאות רבות של מצבות, מקצתן עומדות, מקצתן נטויות על צדן ומקצתן שקועות באדמה. אין צריך לומר שלא כולן השתמרו במצב שמאפשר קריאה וזיהוי. זאת ועוד, אדמתה הפורייה של ארץ זו מצמיחה בכל חורף מחדש עצים ושיחים, ובקיץ קוצים ודרדרים, לעתים בקומת אדם. הליכה בשבילי בית הקברות היא לפעמים משימה קשה, טובענית ותובענית.

חברי המשלחת של 'עמותת יהודת גליציה ובוקובינה' ביראו את עשבי הפרא וניקו את בית הקברות של בוצ'אץ', והיום הוא ערוך ומוכן לקבל את פני המבקרים.

את בית הקברות הזה תיאר עגנון בספרו אורח נטה ללון (נדפס לראשונה ב-1939). עלילתו של רומן זה נרקמה בעקבות ביקור שערך בבוצ'אץ' בקיץ 1930 ובו פקד בין השאר גם את קברות הוריו:
בית הקברות שלנו שופע ועולה, שופע ויורד, וכל שיפועיו מלאים קברים שנושכים זה בזה ... ממש קבר בקבר מגיע ... שכבר נתמלא בית הקברות ולא נשתייר בו מקום לקבר חדש. 
מהלך אני בין הקברים ואיני חושב מאומה ... פניתי אצל קרובי שנפטרו. תחילה הלכתי אצל הרחוקים ואחר כך אצל הקרובים, ואחר כך אצל הקרובים ביותר, כדי שיודיעו את אבא ואמא ולא יפוג לבם פתאום. 
יש חוששים לילך אצל קברות אביהם ואמם ביום אחד, והדין עמהם, שכשהלכתי אצל קבר אמא היו עיני יפות, וכשהלכתי משם אצל קברו של אבא היו עיני סמויות מחמת הדמעות. 
אני לא עמדתי בשעת פטירתו של אבא ולא עמדתי על קברו כשהעמידו לו מצבתו. חקוקים באבן הצהירו החרוזים הללו, לא ניכר מהם הדמעות שבכיתי עליהם בשעת עשייתם. עכשיו ניכרות הן הדמעות ולא ניכרו החרוזים (עמ' 83-82).
ש"י עגנון, הבן הבכור של משפחת צָ'צְ'קֶס, עזב את בוצ'אץ' סופית באביב שנת 1908 והגיע לארץ ישראל ביוני של אותה שנה. כאשר מתה עליו אמו, ב-2 באפריל 1909, הוא כבר גר ביפו ומובן שלא היה יכול לחזור ללווייתה. עגנון שב לבוצ'אץ רק בקיץ של שנת 1913, כאשר גר בברלין (אליה הגיע באוקטובר 1912). זה היה ביקור קצר ובו ביקש עגנון לסעוד את אביו החולה ששכב על ערש דווי. עגנון שב לביתו בברלין והאב מת זמן לא רב אחר כך, ביום שבת, ט"ו בחשון תרע"ד (15 בנובמבר 1913). עגנון לא הספיק להגיע ללווייה, אבל נשאר בבית הוריו למשך ימי השבעה. אפשר לשער שבאותם ימים נסערים גם חיבר עגנון את האפּיטָף שייחרת לימים על מצבת אביו.

בספרו חיי עגנון (שוקן, תשנ"ח, עמ' 100) ציטט דן לאור מכתב ששלח עגנון לחוקר הספרות פ' לחובר:
ימים קשים ורעים היו לי הימים ההם, אבי חלה ומת ואני לא זכיתי לענג את נפשו הטהורה וגם להלויה לא באתי אלא לאחר ההשכבה. בן נ"א היה במותו וכל ימיו היה מעוטר בתורה וביראת שמים טהורה ובנימוסין. שבעה חודשים שכב על ערש דוי בכאב וצרות ויסורין ודאגות ואיש לא ידע את נפשו החתומה. מספד גדול עשו לו בני העיר אשר כמוהו לא נעשה עוד בבוצץ זה דור.
א. מצבתו של האב, שלום מרדכי צ'צ'קס

מצבתו של האב, שלום מרדכי טשאַטשקיס, שעגנון העיד על עצמו כי הוא זה שעשה את חרוזיה ('שבכיתי עליהם בשעת עשייתם'), התגלתה כבר לפני שנים רבות. למיטב ידיעתי, אף פעם לא פורסם נוסח המצבה בכתובים, למרות שמדובר בשיר הספד פרי עטו של עגנון.

הנה מצבתו של האב, קדם ואחור:

צילום: דוד אסף (2005)
צילום: בוריס חיימוביץ (2018)

וזה החלק האחורי, שעליו נחקק: 'שלום מרדכי טשאטשקיס'.

צילום: ברוך גיאן

וזה נוסח המצבה, כפי שכתבוֹ ש"י עגנון וככל שניתן לקראו (ראשי התיבות סומנו כמקובל אז בנקודות מעל האותיות):

כתר תורה

פ"נ [פה נטמן] הרב החה"ש [החכם השלם] ר' שלום
מרדכי בן הר"ר [הרב ר'] צבי ארי'[ה] הלוי 
ז"ל בן נ"א בחייו
נפ'[טר] בש"ק [בשבת קודש] ט"ו מרחשון תרע"ד
תרעד הדמעה בעין
תרעד באשר היא שם
כי מה דמעת אנוש
לנפש עמקה מים
היסופר בקבר חין נפשו
וארכה מארץ מדתו
על חכם שהלך לעולמו
ואין לנו תמורתו
יגידו שמים צדקו בקדש
שם צדיקים יחסיון
יתענג על נעם העליון
ומלאכים עלינו יבכיון
תנצב"ה

ידידי ורעי הסופר והחוקר חיים באר, הפנה את תשומת לבי לפרט מעניין: שם המשפחה טשאַטשקיס אינו נזכר בנוסח המצבה, אולי משום שבאותה עת כבר התפרסם עגנון בשמו העברי החדש.

// על מקור השם טשאטשקיס, על גלגולי השם עגנון ועל הבלעדיות שעגנון דרש על שמו, ראו ברשימותיי בבלוג עונג שבת: 'עוללות מכרם עגנון: בשבי הלגיון; השם שלי ורק שלי', 6 במאי 2016;  'עוללות מכרם עגנון: למען השם', 20 במאי 2016.//

ב. מצבתה של האם, אסתר צ'צ'קס

אם מצבתו של האב הייתה ידועה, הנה מצבתה של האם, אסתר צָ'צְ'קֶס (לבית פַארב), הייתה עד כה סמויה מן העין. השבוע נחשפה המצבה בידי חברי המשלחת. זהו גילוי חשוב ומרגש לאוהבי עגנון ויש בו גם כדי לאמת ולהפריך מעט מן הידוע לנו עליה.

מסיבות שאינן ברורות נקבר האב בשורת הלוויים, מרחק של כמה עשרות מטרים מקבר אשתו, שנפטרה ארבע שנים לפניו ונקברה בצד הדרומי-מזרחי של בית הקברות. מי יודע, אולי כבר לא היה מקום פנוי בסביבת קברה?

הנה אפוא המצבה שהתגלתה שלשום ונוסחה:

צילומים: בוריס חיימוביץ

פ"נ [פה נטמנה] מ[רת] אסתר טשאטשקיס
בת הישיש המופלג ה"ה [הרב החשוב]
יהודה פארב הכהן נ"י [נרו יאיר]
נולדה בצום אסתר התרכ"ו [1866]
ונפטרה בי"א ניסן התרס"ט [1909]
ארבעים ושלש ימי שנותיה
ספדו וקוננו לימי עלומיה
תמימה היתה זכה וישרה
רבת חן ויעלה תפארה
בארה צדקה דרכה נתיבה
רחמה נפשות ברוח נדיבה
ילדיה חנכה בכשרון תבונה
הורות אתהם תורה ואמונה
ותהי עקרת הבית כהלכה
דלים חננה אביונים תמכה
הלא לעד זכרה לברכה
תנצב"ה 

אין אנו יודעים מי חיבר את האפִּיטף; מן הסתם לא היה זה עגנון הצעיר (אז בן 22) שלא היה אז בסביבה. אפשר לשער שהטקסט הוא פרי עטו של הבעל האלמן, שלום מרדכי צ'צ'קס, שהצניע את עצמו עד כדי התבטלות. הוא הסתפק באזכורו של יהודה פארב, אביה הישיש של רעייתו שהיה עוד בחיים (אגב, מצבתו של הסבא טרם אותרה), ובאזכור ילדיה (חמישה במספר), שאותם חינכה בכישרון תבונה. את עצמו לא הזכיר כלל, לא בשמו ולא בעצם קיומו.

הטקסט עצמו מחורז (שנותיה-עלומיה; נתיבה-נדיבה, וכן הלאה) וראשי השורות הן אקרוסטיכוניות: אסתר בר [בת ר'] יהודה.

מן המצבה אנו למדים קודם כל על ימי שנות חייה. בעוד ששנת מותה הייתה ידועה, שנת לידתה הייתה עמומה (דן לאור שיער כי נולדה ב-1864 או 1865; ראו חיי עגנון, עמ' 20). עתה אנו יודעים כי נולדה ב-1866 ומתה בת ארבעים ושלוש – גיל צעיר גם במושגים של אז. היא מתה ככל הידוע ממחלת לב.

ועוד מתברר כי השם אסתר הוענק לה משום שנולדה בתענית אסתר. שבחיה האחרים הם אופייניים לכיתובים רבים על מצבות נשים צדקניות בישראל, שמספידיהן שיבחו אותן בעיקר בתמימותן, ביושרן, במסירותן ובמידת הצדקה שניחנו בה.

עגנון, שהנציח את אביו שלום מרדכי בשמו של בנו (שנקרא לימים חמדת על פי רצונה של רעייתו), לא יכול היה להנציח את שמה של אמו, שכן שמה של אשתו היה גם כן אסתר (לבית מרקס). בתו הבכורה זכתה אפוא לשם אמונה, שמזכירה את שם האם לפחות באות הראשונה.

עגנון עצמו לא הִרְבה לכתוב על אמו באופן ישיר, אך העיד על עצמו שבסיפורים רבים דמותה הייתה מול עיניו. בדברים שנשא בשנת 1938, ביום הולדתו החמישים, אמר:
על אמי מורתי אסתר בת רבי יהודה הכהן פארב לא אתעכב כאן. בסיפורים רבים וחיבורים העליתי את זכרונה. בדמי ימיה מתה עלי אמי, כבת ארבעים שנים היתה במותה, ועדין אור נשמתה מאיר לפני במיתתה כבחייה. ואם אלף אמהות טובות אצייר – מעשיה הטובים יאירו עליהן מאורה (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 26).
ואכן דמות האם הונצחה בכמה מיצירותיו של עגנון, כפי שזיהה אותן החוקר והביבליוגרף אברהם יערי שגם הכיר היטב את עגנון:
אמו היתה אשה עדינה, ענוגה וחולנית, ובקיאה בשילר. אותה מתאר עגנון במקצת בסיפוריו 'צפורי', 'המטפחת', היא שעמדה לפניו כשתיאר את איידילי ב'הנדח' ולאה ב'בדמי ימיה', ובכלל כל הנשים העדינות בסיפוריו. 
('ש"י עגנון [כ"ה שנה לעליתו וליצירתו]', ספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד, עמ' 282-275)
ועוד הערה לסיום: ש"י עגנון מת כידוע בשנת 1970 ונקבר בהר הזיתים. על מצבתו שלו צוין רק שם אביו ולא שם אמו. בכך המשיך עגנון את המסורת האשכנזית שבה על פי רוב מציינים על המצבה רק את שם האב.

ויקיפדיה
____________________

תודתי לד"ר איליה לוריא, שדיווח לי על הגילוי, ולחיים באר ורוחמה אלבג, שותפיי למסעות הספרותיים.

יום רביעי, 1 באוגוסט 2018

בורא מיני מזונות: ניקנוקים, פלפלונים וחרדל ז'ידון

א. מתי הופיע לראשונה הנקניק?

על חורבות 'סחוטים' ברחוב אגריפס 44 בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה, הוקם עסק חדש ושמו 'ניקנוקים'.

ובאמת, אם יש 'נקניקים' ו'דקניקים', ויש פועל 'לנקנק', למה שלא יהיו גם 'ניקנוקים'?

צילום: מנחם רוזנברג

אגב הדרך שאלתי את עצמי מאיפה בכלל צצה בעברית המילה המוזרה הזו 'נקניק'?

המילונים לא נותנים תשובה ממשית לכך, וההשערה היא שצורה זו הושפעה מ'נקוניקה' או 'נוקניקה' שמופיעה בתלמוד הירושלמי, מסכת שקלים, פרק שביעי, הלכה ב, כ"א ע"א.

במילונו של אליעזר בן-יהודה נכתב כי שם זה 'נהוג בדיבור העברי בארץ ישראל'...

מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, ח, עמ' 3800

אברהם שטאל כתב בספרו מוצא המילים (דביר 1999, עמ' 39), כי מקורה של המילה הוא בלטינית lucanica (לוּקָנִיקָה), שכך נקרא עד היום נקניק החזיר שמיוצר מאז ימי רומא באזור לוקאניה שבדרום איטליה.

בדקתי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית', וככל שמצאתי המילה תועדה לראשונה בשנת 1890 בעיתון המליץ. הנקניק נזכר שם כתרגום של מילת היידיש 'קאָלבאַסע' שפירושה sausage. אגב, כשדוברי יידיש אמרו קאָלבאַסע, הם התכוונו בדרך כלל לבשר טרפה. 'קאָלבאַסניק' הוא עושה נקניקים אך גם כינוי לאוכל טרפות.

המליץ, 11 בספטמבר 1890, עמ' 2

עשור אחרי כן (1900) נזכרים בעיתון הצבי, שערך אליעזר בן-יהודה, 'כוס וישקי ועוד חתיכת נקניק לקנוח סעודה', בתוך כתבה שנשלחה מלונדון:

הצבי, 15 במרץ 1900

אבל כמובן שהיו גם נקניקים כשרים. במאמר שפורסם ב-1901 מחה הכותב נגד חוכרי מס הבשר ('טכסא') ביקטרינוסלב וברובנה, שהחליטו לגבות מאחיהם היהודים מס נפרד מן הנקניקים הכשרים:

המליץ, 9 באוגוסט 1901, עמ' 1

אפשר אפוא להניח שהמילה התחדשה בסוף המאה ה-19. אך מי חידש אותה ועל סמך מה? מסתורין אופף את הולדתו של הנקניק.

ב. הפלפלונים המתוקים של מלכה

צילום: אבישי ליוביץ'

מאיפה הגיע ה'פלפל', שלא לדבר על 'פלפלונים'?

להפתעתי התברר לי כי גם שם זה לא בהררי קודש מקורו, ובעצם 'פלפל' הוא שם עממי של זני פלפלת שונים הראויים למאכל (כך על כל פנים בוויקיפדיה). אמנם ה'פלפל' נזכר כבר בתלמוד הבבלי ('פלפל לריח הפה'  שבת, סה ע"א), אך פירושו שם, כנראה, תבלין שנועד לטהר את ריח הפה, ולא הפרי עצמו. בתלמוד יש גם 'פלפלין' ו'פלפלת', וכמובן יש גם 'פלפול'. האם יש קשר בין הפלפל החריף לבין הפלפול התלמודי? גם זו שאלה שאין לה פותר (על כל אלה ראו גם בדברי הבלשן רוביק רוזנטל).

בין כך ובין כך, כתב לי אבישי ליוביץ':
החבר'ה במשק 69, שאחראים למותג 'מלכה', אולי טובים בפלפלונים, אבל לא במילונים, לפחות לא במילונים באנגלית. וכך במקום sweet bite (ביס מתוק) יצא להם seeet bite.
וזה כמובן הרבה יותר טוב מאשר shit bite...

ג. חרדל אנטישמי

בעיתון הדתי-לאומי בשבע (19 ביולי 2018) הופיעה המודעה הנפלאה הזאת, שמזמינה את הקוראים ל'ספיישל שום' ול'אוכל יהודי אותנטי' – פרגית בשום וחרדל ז'ידון... המהדורה מוגבלת, ואפשר גם להבין למה.

תודה לאריה הולצברג

בינתיים נסתפק בחרדל דיז'ון רגיל...



יום שני, 30 ביולי 2018

סיבוב בצפון: עורכי דין בנהריה, מוצצים בעכו ומוזיאון שואה בנצרת

יוחנן פלוטקין הצפין לנהריה, לעכו ולנצרת עילית וחזר עם כמה תמונות מעניינות.

א. עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה

או שיש בנהריה הרבה עבריינים, או שזה סתם מקרה ולעורכי הדין בעיר יש הרבה עבודה.

כך נראית חזית בית בשדרות הגעתון.


ב. לידיעת בעלי חיים

החניה הציבורית הזו שבמרכז נהריה כלל אינה מגודרת, ואף על פי כן אסור לבעלי חיים (כולל נחשים, פילים ואריות?) להיכנס.


ג. שטראוס – הכל התחיל כאן...

הילדה וריכרד שטראוס עלו מגרמניה ב-1936 ובחצר ביתם ברחוב הרצל 11 בנהריה הקימו רפת קטנה. מן המקום הצנוע הזה, לאחר שורה של ניסיונות וכשלונות, התפתחה אימפריה. הילדה וריכרד נפטרו מזמן, אבל על שער החצר השם נשאר כפי שהיה, נקי ומצוחצח כפי שצריך להיות.

בעלי הבית, הילדה וריכרד שטראוס (ויקיפדיה)

ד. עץ המוצצים

שמענו על עצים ליד קברי צדיקים שתולים עליהם סרטי בד לסגולה (קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, למשל). בגן הזיכרון בעכו יש עץ שתולים עליו מוצצים!

בינתיים ההיענות של תינוקות עכו אינה מרשימה במיוחד. קשה להיפרד...



כמה קוראים העירו שעצי מוצצים כאלה קיימים בערים נוספות בארץ.

הנה למשל עץ המוצצים של מזכרת בתיה:

צילומים: יהושע לביא

ה. מוזיאון השואה בנצרת עילית

הידעתם שבנצרת עילית יש 'מוזיאון השואה'?

'מתברר שמדובר במקום ותיק', כתב לי יוחנן, 'אני בכל אופן מעולם לא שמעתי עליו. זה מקום קטן שכעת סגור לצורך ארגון מחדש. בכניסה מוצב פסל ("אנדרטה לשואה") של יגאל תומרקין. אין ספק שהמקום זקוק לקצת יותר יחסי ציבור'...




ו. משיח עכשיו, גם בערבית

הכרזות הללו, שקוראות 'הרבה במעשים טובים' וחתומות על ידי ה'משיח', הודבקו על גדר של אתר בניה בנצרת עיליתיש בין חסידי חב"ד מי שפועלים להפצת 'שבע מצוות בני נח' בקרב גויי הארץ, ומן הסתם הם אלה שתלו את המודעות.