יום רביעי, 17 בינואר 2018

בורא מיני מזונות: פְרֶש, הכל שטויות, הפלאפל המעופף

א. מפית פְרֶש

אם היינו יכולים להעניש את בעלי המסעדה באזור התעשייה פולג בנתניה, שמתהדרת בשם הלועזי 'Bleecker Bakery', היינו אומרים להם להעתיק מאה פעמים את המילה Fresh.

בשורה הראשונה שנדפסה על המפית הם עוד עמדו במשימה בכבוד, בשורה השניה הם כבר נשברו.

צילום: יורי ינובר

ב. סביח הכל שטויות

ברחוב תובל ברמת גן (מתחם הבורסה) יודעים דבר אחד או שניים על מה חשוב באמת בחיים.

צילום: דוד אסף

ג. הפלאפל המעופף

ברחוב הראשי של ברקלי שבקליפורניה, באזור האוניברסיטה, פתח יזם ישראלי רב הדמיון חנות פלאפל. הוא מבטיח לקונים כי הכדורים שלהם (באנגלית Balls הם גם אשכים) נמצאים בידיים טובות...

צילום: יעל חָבֵר


יום שני, 15 בינואר 2018

סיבוב בירושלים: מבקר המדינה, טיפ מגדרי, הרב קוק, אוזניים להרמה

א. נפילתו של מבקר המדינה

בכיכר מול בניין מבקר המדינה בירושלים, הופל השלט והוסרה העטרה. אפשר גם לראות את זה כסוג של משל...

צילום: בני עורי

ב. טיפ מגדרי

אין לי דרך אחרת לפרש את זה אלא כסוג של בדיחה.

צולם במאפיית נחמה, רחוב כנפי נשרים, בשכונת גבעת שאול.

צילום: אלי גוטליב

ג. גיבור-על יהודי חדש?

ברחוב הרב קוק, כמובן.

צילום: ניר אורטל

ד. מסרק ואוזני הרמה

פח המחזור ברחוב סוקולוב לא מפסיק לייצר חומרים לבלוג (ראו כאן):


מילא 'סרת התרבות' – די מובן – אבל מה זה הממבו-ג'מבו הטכני של חברת פחטר, יצרנית המכולה?

'מסרק', 'אוזני ההרמה מהצד'... צריך לקוות שלפחות פועלי הניקיון יודעים במה מדובר.

צילומים: טובה הרצל


יום שישי, 12 בינואר 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

מאת אליהו הכהן

לקט מפרסומיו של צונזר (אוסף אליהו הכהן)

החלק הראשון של רשימה זו נדפס כאן.

ד. ציוני דרך מוזיקליים

כפי שהזכרנו בחלק הקודם של הרשימההנוסח העברי המלא של השיר 'הַשּׁוֹשַׁנָּה', כולל התווים, נדפס לראשונה (ככל הידוע לנו) בספרו של צבי ניסן גולומב למנצח בנגינות. התווים הללו חשובים במיוחד, שכן באמצעותם אנו יכולים להתוודע אל הגרסה המקורית והמוקדמת של הלחן כפי שהושרה במזרח אירופה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. לחן זה היה שונה מאוד מן הגרסה שרווחה בארץ ישראל.

תווי 'השושנה' בספרו של צבי ניסן גולומב 'למנצח בנגינות' (אוסף אליהו הכהן)

מכאן ואילך התפשט השיר ברחבי העולם היהודי בווריאציות רבות, עד כי דומה שכמעט בכל שירון עם תווים הוא נרשם בנוסח שונה, ובדרך כלל לא בנוסח שהושר בארץ ישראל. הנה דגימות אחדות ממגוון התווים שמייצגים את השוני המוזיקלי:

תווי 'שושנה' ב'ספר השירים' של אברהם צבי אידלסון, ברלין וירושלים תרע"ב
תווי 'די בלום' בתרגום גרמני כפי שנדפסו בשירון של גוסטב דלמן, 'מנגינות יהודיות מגליציה ורוסיה'
(Gustaf Dalman, Jüdische Melodien aus Galizien und Russland, Leipzig 1893)
תווי 'שושנה' עם ליווי פסנתר בעיבודו של צבי (הרמן) ארליך (מנגינות עבריות, IV, לבוב 1920)
שער דפרון 'שושנה', הוצאת 'סנונית', לבוב 1920 (אוסף אליהו הכהן)

ההקלטה הראשונה של השיר שהשתמרה נעשתה ב-1917 באולפני חברת 'קולומביה' שבניו-יורק, בביצוע החזן האמריקני (יליד רוסיה) אברהם יאסן (1963-1882). יאסן שר את הלחן המקורי, כפי שחיבר צונזר וכפי ששרוהו במזרח אירופה. 

 


בארץ ישראל עובד לחן 'השושנהבצורה מעט שונה והושר ברציפות מאז ראשית ימי העלייה הראשונה, אך בהדרגה נדחק לקרן זווית עם התמעטותם של בני הדורות הראשונים שעוד זכרוהו מארצות מוצאם. הנה כמה ציוני דרך של ביצועי השיר בארץ: בשנות העשרים הוא הושר במופעי זמר שערכו ברחבי הארץ הזמרים הנשכחים יהודה הר-מלח ואריה פרידמן-לבוב, שני גיסיו של דוד בן-גוריון; בתחילת שנות הארבעים הושמע השיר לראשונה ב'קול ירושלים' מפי הזמר אפרים די-זהב (גולדשטיין); בשנת 1946 עובד השיר לראשונה למקהלה בידי המלחין יצחק אֶדֶל והושמע בביצוע מקהלת הסמינר למורות ולגננות על שם לוינסקי ובניצוחו של אדל; בשנת 1963 הושמע השיר במופע 'אנו נהיה הראשונים' מפי נחמה הנדל (את ביצועה של הנדל הבאנו בחלקה הראשון של הרשימה).

בטלוויזיה שודר השיר לראשונה בשנת 1974 מפי חוה אלברשטיין, בפרק הראשון של הסדרה 'שרתי לך ארצי'. היא שרה את הבתים הראשון, השלישי והחמישי על פי הלחן הארץ-ישראלי:



ה. השפעת 'השושנה' על השירה והספרות העברית

השפעתו של השיר 'השושנה' בקרב יהודי מזרח אירופה הייתה עצומה. הדימוי של עם ישראל לפרח השושנה, מן הסתם בעקבות הפסוק 'כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים' (שיר השירים, ב 2), גרר אחריו חיקויים רבים בשירת התחייה העברית הבלתי מולחנת וכמובן גם בספרות היפה. אך טרם נעמוד על השפעת השיר, מן הדין לציין שצונזר עצמו לא היה נקי מהשפעות. את הצירוף 'שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם', שבו פתח צונזר את שירו, הוא 'שאל' משירו של המשכיל מאיר הלוי לֶטֶריס 'השושנה', שנדפס בשנת 1852:

מאיר לטריס, עפרות זהב, וינה 1852, עמ' 36

ואכן, מוטיב השושנה רווח מאוד בספרות ההשכלה והתחייה. כך למשל, בשנת 1879 חיבר המשורר והצייר  מרדכי צבי מאנהשבכמה משיריו הידועים (כמו 'משאת נפשי') ערג לארץ ישראל, שיר ושמו 'השושנה'אמנם בשיר זה אין מאומה מכיסופי ציון אלא רק התפעלות מיופיו של הפרח, אך יש בו בוודאי הדהוד לרושם הרב שעשה שירו של צונזר, שהוא שהעלה למרכזה של במת השירה העברית את הפרח המכונה 'שושנה'. הנה דוגמאות נוספות, מעט מן העושר הרב, שבהן ההשפעה היא ישירה גם בתוכן.

ב-1873 פתח המשכיל אהרן דוֹרנצוויג מלמברג (1875-1847) את שירו 'היונה' ברוח שירו של צונזר:

אהרן דאָרנצווייג, נבל וכנור, הרמאנשטאט (טרנסילווניה), תרל"ג, עמ' 5

המשורר הווילנאי נחמיה נתנזון חיבר שיר זמר למקהלה בשם 'שובי שובי השולמית' (השחר, יא, תרמ"ג, עמ' 555-554). והקדיש אותו 'לאנשי המושבות'. שש המושבות שקמו אז בארץ: פתח תקוה, יהודייה (יהוד), ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ונחלת ראובן (נס ציונה), הספיקו לו לנתנזון כדי לקבוע בשירו כי משאלתו של צונזר התגשמה: 'שָׁבָה הַשּׁוֹשַׁנָּה / אֶל עֲרוּגַת גַּנָּהּ'.

גם המשורר 'אבנר' (אהרן רוזנפלד), הלך בעקבות צונזר בשירו 'שושנת יעקב': 'עַל עֲרוּגַת גַּנָּה / עָמְדָה הַשּׁוֹשַׁנָּה, / בְּיִפְעֲת חֵן הֵצִיצָה / וַתִּפְרַח פָּרֹחַ ... עַתָּה יָצָא הֲדָרָהּ, / פָּנָה זִיוָהּ וִיקָרָהּ; / פְּרָחֶיהָ קָמֵלוּ / לֹא יוֹסִיפוּ תֵּת רֵיחָם' (כנסת ישראל, בעריכת שפ"ר, ג, ורשה תרמ"ח, עמ' 384-382). 

בשירו 'כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן' (פרי הארץ, בעריכת זאב יעבץ, ב, ורשה תרנ"ב, עמ' 60-59), כתב מאיר יוסף פינס: 'עַל-אֵם הַדֶּרֶךְ / בֵּין-רִגְבֵי קֶרַח / יְבֵשָׁה וּצְנוּמָה, / בְּלִי-עָלֶה עֲרוּמָה / שְׁכוּלָה נֶעֱזָבָה ... וְיָבֹא הָאָבִיב / בְּרוּחוֹ הַחָבִיב ... אָז-תָּקוּם לִתְחִיָּה / הָאֵלָה הַנְשִׁיָּה ... וְתָשׁוּב לִפְרוֹחַ / בְּפִרְחֵי נִיחוֹחַ'. וכדי שיהיה ברור למה התכוון, בחר כמוטו לשיר את הפסוק מישעיהו (סה 22): 'כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמּי'. 

א"ל מינץ פרסם בהשפעת צונזר שיר בשם 'רָאִיתִי שׁוֹשַׁנָּה', שמסתיים במילים האלה: 'שְׁתֵּי הַשּׁוֹשַנִּים הָאֵל כִּי אֶזְכָּרָה – / כְּעָלֶה נִדָּף תִּרְעַד נַפְשִׁי מִקָּרָה, / אֶתְפַּלֵּץ וְאֵאָנַח מֵעֹמֶק לִבָּתִי: / אוֹיָה, לְמִי מִשְׁתֵּיהֶן אֲדַמֵּךְ, אֻמָּתִי?' (פרדס, בעריכת יהושע חנא רבניצקי, ב, אודסה תרנ"ד, עמ' 128). 

ז' זטולובסקי חיבר את השיר 'שושנה נוֹבֶלֶת!' ובו כתב: 'הֲזֹאת אַתְּ, שׁוֹשַׁנָּה, רַבָּתִי בַּפְּרָחִים? / הָהּ, אֵיכָה נִהְיֵית כֶּעָלֶה נוֹבֶלֶת!' (אוצר שירי ציון, בעריכת אהרן ליבושיצקי, א, ורשה 1936, עמ' 203-202). יש עוד דוגמאות רבות.

והנה, למרות הפרסום הרב של השיר ושל צונזר, בכל זאת בשירונים רבים נדפס 'השושנה' כ'שיר-עם', ובעילום שם המחבר האמתי, או כשיר שכתב אותו המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), בנו של המשורר אד"ם הכהן. 
כך למשל, בספר כנור ציוןשנדפס בשנת 1900 בהוצאת 'תושיה' שבוורשה.

כנור ציון, ורשה תר"ס, עמ' 63-62 (אוסף אליהו הכהן)

הייחוס המוטעה למיכ"ל השתלשל לשירונים רבים נוספים. כך בספר שירי ציון, בעריכת מאיר היבנר, נדבורנה 1905, עמ' 19-16; וכך באוצר שירי ציון שבעריכת אהרן ליבושיצקי:


אוצר שירי ציון, א, ורשה 1936, עמ' 114-113 (אוסף אליהו הכהן)

הגורם לטעות זו היה הדמיון בין 'השושנה' לבין שירו של מיכ"ל 'דָּלִיָּה נִדַחַת', שכל נער בארץ שינן אותו בשעתו בשיעורי הספרות, וגם בו הופיע אותו רעיון:

עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן / יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן, / וּפֶתַע נִדַּפְתִּי / בְּלֹא עֵת נִקְטַפְתִּי / אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי / אֲהָהּ נָדַדְתִּי / לָמָּה לִי חַיִּים (כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 72-71).
כפי שכבר גילה יעקב פיכמן, והשלים אחריו ק"א ברתיני, מיכ"ל, שנחשב למחברו של שיר זה, רק תרגם ועיבד אותו על פי השיר La feuille מאת המשורר הצרפתי אַרְנוֹל, מתוך תרגום לרוסית. אד"ם הכהן, שכינס את שירי בנו מיכ"ל לאחר מותו הטרגי באביב ימיו, כלל שיר זה באוסף כנור בת ציון, וכנראה שלא מצא בעיזבונו של הבן כל רמז שיעיד כי מדובר בשיר מתורגם (יעקב פיכמן, 'אחרית דבר' למהדורת שיריו, תרגומיו, אגרותיו [של מיכ"ל], ברלין תרפ"ד, עמ' רעב; ק"א ברתיני, 'מקור ותרגום ביצירת מיכ"ל', גליונות, 29, אדר-ניסן תשי"ב, עמ' 11-9).

בין כך ובין כך, שיר 'השושנה' של צונזר תורגם לשפות רבות: גרמנית, אנגלית (על ידי משה לוין) וגם להונגרית... שכני המנוח, פנחס הררי (שפיץ), סיפר לי כי בילדותו, בשנת 1910 לערך, נהגה אמו לשיר את השיר בשפת אמה, בהונגרית, ממש כפי ששמעה אותו מפי אמהּ שלה, ששרה אותו בשלהי המאה ה-19. השיר – כך סיפרה האם – היה נפוץ בקהילות יהודיות בהונגריה.

הנה המילים שרשם אותן למעני מזיכרונו:

'השושנה' בנוסח הונגרי (אוסף אליהו הכהן)

על ההתפעמות שעורר השיר בראשית המאה העשרים יעיד מכתב נמלץ, שנדפס בעיתון הצבי, 8 בפברואר 1901 תחת הכותרת 'יפה נוף, מוצא'. חיבר אותו פלוני ושמו מרדכי שרגא, מאנשי העלייה הראשונה, לאחר שביקר במושבה מוצא והתרשם מן הנוף הפסטורלי שנשקף לעיניו:
שׂעיפים נשגבים ורעיונים רוממים התרוצצו בקרבי בצאתי לשוח על פני הכיכר כפר מוצא. כמה נאוו נטעי עציו הרעננים, מה יפו מטעי כרמיו הנחמדים! רגשי קודש עברו בסך בכל מסלולי עורקיי וזלעפות עדינות סערו בחובי, בראותי הקסם והחן השפוך על מקום פלאות הזה השתול בנווה, אשר ידי חרוצים מאחינו בני ישראל הפכוהו לכרמי חמד וגני עדנים, והנהו עתה מעולף בנאות דשא וגפני אדרת ... ואחרי אשר הרבתה נפשי לשחות בנהרי נחלי עדניה ... עזבתי את נווה שאנן הזה, וקול השירה 'שושנה' אשר צללו שפתי ברגש קודש, העיר את ההד העונה לעומתו מכרמי חמד אשר למולי, וציפורי רון התעוררו גם המה מבין עפאיהם, ויהי המקום לחרדת קודש וזלעפות עונג לשמע אוזניים.
יהודה יערי (1982-1900)
השיר 'השושנה' הדהד גם בספרות העברית.

יהודה יערי, איש העלייה השלישית (ומי שטבע ליישובים השיתופיים בארץ את המונח 'קיבוץ'), סיפר ברומן הראשון שלו, כאור יהל: מגילת חייו של יוסף לנדא (1937)על ההשפעה העצומה של השיר בעיירות הגולה. ברלי, שייסד אגודה ציונית בעיירה והיה אוסף את בחורי העיירה ומרביץ בהם ציונות, לימד אותם גם שירים עבריים, ובהם 'על אם הדרך'. ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שאם נפגשו בעיירה שני בחורים מיד היו פוצחים ושרים: 'על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים', ורב העיירה אמר על השיר שהוא מן הניצוצות הקדושים שנשבו והלכו בגולה...

לימים סיפר יערי על ההתרגשות המיוחדת שעורר בו שיר זה, עד כי היה בין הגורמים שהניעו אותו לעלות ארצה.
יהודה יערי, כאור יהל, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 49

הסופר דב קמחי (1961-1889) ציטט גם הוא שתי שורות מתוך 'הזמר הציוני הנוגה ... שהיה מעורר בי רגשים מאוד מרובים', בסיפורו 'אתרוגים' (מאזניים [שבועון], ב, תרצ"ד, גיליון כד). 


מבחר סיפורי דב קמחי, ירושלים תשט"ו, עמ' 28
ש. שפרה (2012-1931)

ולסיום, גם בבתים רבים בארץ הושר שיר 'השושנה' מדור לדור. במכתבה אליי משנת 2007 סיפרה המשוררת והמתרגמת ש. שפרה (לבית שיפמן):
הבית שלנו היה 'בית שר'. כולם שרו   בקול יחיד, בשני קולות, בשלושה. שרנו כשהדחנו כלים, כשכיבסנו, סביב שולחן השבת, ובעיקר על מעקה המרפסת הגדולה, שוכבים אפרקדן, בלילות קיץ ושרים. אמי נהגה לשיר באוזנינו את 'על אם הדרך' ועד היום כאשר מתנגן השיר בראשי אני מתמלאה געגועים...  

לקריאה נוספת
  • סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תרגם יעקב עדיני, תל-אביב: טברסקי, תשי"ד.
  • מרדכי שעכטער, אליקום צונזערס ווערק, קריטישע אויסגאַבע, א-ב, ניו-יורק: ייִוואָ, 1964. 

יום רביעי, 10 בינואר 2018

סיבוב בתל אביב

א. אזהרת צונאמי


איתמר לויתן, שצילם ברחוב פרישמן, נשבע לי שהשלט אמתי. על כל פנים, נתיב המילוט הוא בכיוון מזרח... רחוק מן הים הסוער.

ב. מה חדש בשוק הכרמל?

הרבה 'יודאיקה'...

כיסויים לטלפון, תחתונים ומגבות, כולל מגבת 'ביבי', למעריצים מושבעים ולחובבי הז'אנר.

צילומים: איתמר לויתן

ג. שלטים באוטובוס

כתב לי אלון גלעדי:
שני שלטים שהודבקו בתוך אוטובוס תל-אביבי זה לצד זה. מעניינת בחירת השפות. השלט על הטרדה מינית רלוונטי גם לדוברי ערבית. השלט 'הבטחוני' מיועד כנראה רק לדוברי עברית ואנגלית.  
ועוד יש לציין כי בשלט ההטרדה התחילו יפה ופנו לשני המינים, אבל חיש קל התעייפו. הנהג והשוטר נשארו בלשון זכר.

צילומים: אלון גלעדי


יום שני, 8 בינואר 2018

עונ"ש בדרכים: פראג, טורונטו, פריז, קיוטו, אתונה

א. הגולם בפראג

צילום: ברוך גיאן

מאפייה ברובע היהודי בפראג. 'האם בארץ היו מצליחים למכור עוגיות בשם גולם?', שאל אותי הצלם ברוך גיאן.

נדמה לי שכן...

ב. חדר טאראנטא

בטורונטו שבקנדה כמובן...

צילום: מאיר רוטנברג

ג. יונה ומלך

פסלו של מלך צרפת אנרי הרביעי (1610-1553), רוכב בגאווה על סוסו, נמצא בצפון הגשר העתיק של פריז (פון נף), על האי איל דה-לה-סיטה. סביב הפסל מתגודדים תיירים רבים, אך על ראשו של המלך יושבת בנחת יונה ומחרבנת, בלי שום כבוד להיסטוריה. Sic transit gloria mundi (כך חולפת תהילת עולם)...

צילומים: גיא מירון

ד. קץ הסכסוך (וסוף לכל שאר הבעיות)

סוף סוף נמצאה הדרך להעלים את כל הצרות, הפרטיות והכלליות, מבית ומחוץ. החסרון היחיד (ואולי היתרון הנוסף) הוא שלשם כך צריך להגיע לקיוטו שביפן.

אלון ריבק היה שם וצילם את הפינה הקסומה הזו.




















על פי הוראות השימוש באנגלית, כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב על פתק את צרותיך, להכניס את הפתק לתוך גיגית המים, וכאשר הכתב יישטף, גם הצרות תיעלמנה כלא היו.

צילומים: אלון ריבק

נדמה לי שזה לא פחות גרוע, או לא הרבה יותר טוב, מהמצאות שאנחנו מכירים מהבית: ברכות מקובלים, 'קוויטלך' שמוסרים לצדיקים חיים או מניחים על קבריהם של מתים, וכמובן פתקים שטומנים בכותל. 'גם אם לא יועיל', אומרים כולם, 'לבטח לא יזיק'...

ה. יש אנשים עם לב של קרח

גדעון נח צילם את השלט הזה במסבאת בירה באתונה.

והתרגום: 'יש לנו בירה קרה כמו הלב של חברתך לשעבר'...

צילום: גדעון נח

יום שישי, 5 בינואר 2018

שירי הזמר העבריים של אליקוּם צונזר: 'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)

מאת אליהו הכהן 

מתי התעורר הזמר העברי לחיים? גם אם נכונה הדעה כי הדבר קרה רק עם הקמתן של המושבות הראשונות בארץ בימי העלייה הראשונה, ומנקודה זו ראוי למנות את קורותיו בעת החדשה, אי אפשר לפסוח על השירים המוקדמים יותר. אותם ניצני זמר, שנשאו עמם את זרעי המהפכה הציונית, ראויים לפרק מיוחד בהיסטוריה של הזמר העברי, שכן אלו הם השירים ששרו אבותינו ואבות-אבותינו לפני תחילתו של מפעל התחייה הלאומי ובעצם בישרו אותו. על משקל המושג המוכר 'מבשרי הציונות' נכנה אותם גם אנו 'מבשרי הזמר העברי'. בין המבשרים הללו תופס מקום של כבוד אליקוּם (או אליקים) צוּנְזֶר ולו ולשיריו נקדיש סדרת מאמרים. 

אליקום צונזר (1913-1840)

א. משהו על אליקוּם צוּנְזֶר

אליקום צונזר, יליד וילנה (על פי עדותו שלו נולד בחשוון תר"א / 1840; אך כותבי תולדותיו החליטו משום מה להקדים את שנת הולדתו ל-1836), היה פזמונאי ומלחין מנעוריו. צונזר, כמו וולוולי אהרנקרנץ מזבאראז' ואברהם גולדפדן, המפורסם יותר, היה אחד הטרובדורים ש'המציאו מחדש' את תרבות שירי הזמר של יהודי מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19. יצירתו, כולל האוטוביוגרפיה המעניינת שלו, שאותה חיבר בשנת 1905, רוכזה במהדורה ביקורתית בת שני כרכים, שערך והוציא לאור הבלשן והיידישיסט מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ניו-יורק: ייִוואָ, 1964).

צונזר חיבר, הלחין וביצע בפני קהל ועדה מאות שירי זמר ופזמוני הווי, ושמו היה מוכר ואהוב בכל תפוצות הגולה. על ספריו שראו את אור הדפוס נהג לחתום 'אליקים צונזר בדחן מווילנה'. 'בדחן' אינו ליצן או קומיקאי. זה היה השם שניתן מדורי-דורות למי שאומנותו הייתה הנחית טקסי נישואין וידע לחבר ולאלתר חרוזים מיוחדים ('גראַמן') לכבוד החתן והכלה ובני משפחותיהם. צונזר התפרנס מכך מנעוריו.

הוא כתב ויצר ביידיש ורק שלושה משיריו, שביטאו כיסופים לציון, תרגם בעצמו לעברית: את שיר 'השושנה' ('די בלום'), שבו נעסוק ברשימה זו ובבאה אחריה; ועוד שני שירי זמר שאותם הקדיש לאנשי העלייה הראשונה: 'שיבת ציון', הפחות מוכר, שחזה את גלי העלייה העתידים לזרום לארץ, ו'הַמַּחֲרֵשָׁה' ('די סאָכע') – שיר האיכרים העברי הראשון – המוכר יותר בשורת הפתיחה שלו 'במחרשתי כל אושרי ירשתי' שלושת השירים האלה היו מפלסי נתיבות בזמר הציוני, וליוו את מפעל ההתיישבות בארץ לאורך עשרות שנים. שני השירים האחרים אף הם יעסיקו אותנו ברשימות הבאות.

צונזר שילב תמיד בכתיבתו מילים ולחן. עם חבורת כליזמרים נדד בעיירות הגולה בהופעות שכללו לצד הפזמונים הרגילים ביידיש גם שירי כמיהה לציון. שיריו עוררו את הרגש הלאומי בקרב שומעיהם, מה עוד שהוא זימר אותם בעברית רהוטה, שאותה ידע על בוריה. זו הייתה תופעה חדשנית באותם ימים, שכן כמעט כל הזמרים והבדחנים נהגו לשיר ביידיש בשילוב שפת הארץ שבה הופיעו, ואם שרו בלשון הקודש היו אלה רק זמירות ופרקי תפילה. 

פרשת חייו של צונזר הייתה רבת תלאות. הוא עצמו התייתם מאביו בהיותו בן שבע ונאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. אחיו הצעיר נחטף לצבא הצאר והיה 'קנטוניסט', וגם הוא עצמו הוסגר לצבא בשנת 1856 על ידי 'חטפנים' יהודים ('כאַפּערס'). רק ברגע האחרון ממש הוא הצליח להשתחרר משירות צבאי ארוך שהמתין לו. זה קרה הודות להחלטתו של הצאר הרוסי החדש אלכסנדר השני, שעלה לשלטון ב-1855 ואחד מצעדיו הראשונים היה ביטול תקנות הגיוס המפלות שאותן הנהיג אביו ניקולאי הראשון. כפי שנראה בהמשך, צונזר מעולם לא שכח את חסדו זה של הצאר והודה לו בפירוש בשיר שבו נעסוק.

בשנת 1867 נישא צונזר בווילנה והקים משפחה, אך בתוך פרק זמן קצר נספו אשתו וכל ארבעת ילדיו: בנו בכורו התינוק, שנשלח להנקה אצל אשה בעיירה סמוכה, נפל בדרך ונטרף בידי דוב (!), שלושת ילדיו האחרים מתו בזה אחר זה במגפת כולרה וכעבור זמן קצר נפטרה גם אשתו מאותה מחלה. צונזר השווה את עצמו לאיוב, אך טען שסבלו שלו רב ממנו, כי אשת איוב נותרה לצדו. קשה להבין איך לאחר כל האסונות שפקדוהו הצליח להתאושש ולהמשיך את פעילותו האמנותית כחרזן ובדחן, ששעשע אנשים בחתונות ובמופעי זמר ונגינה.

ב-1871, השנה בה מתו ילדיו ואשתו, עבר צונזר להתגורר במינסק ובה החל לשקם את חייו. הוא הקים משפחה חדשה, התקרב לחוגי המשכילים ו'חובבי ציון' שבעיר ולא פסק מלכתוב וליצור. בשנת 1889 היגר עם בני משפחתו לאמריקה וגם בה המשיך לחבר שירים ופזמונים, אך ביקש גם להתבסס כלכלית ופתח בית דפוס קטן שפעל משנת 1893 עד 1905. בשנותיו הראשונות עוד חיבר כמה שירי ציון וכתב ביידיש את השיר 'אַ בריוו פֿון דער מוטער ציון' (מכתב מאמא ציון', 1891) ושיר קינה על מותו של הרצל (1904), אך עד מהרה הסתגל ל'ארץ הזהב' (כך כינה אותה בשירו 'די גאָלדענע לאַנד' שנכתב בשנת 1892). הוא כתב שיר הלל לקולומבוס שגילה אותה ('קאָלאָמבוס און וואַשינגטאָן') והחליט סופית להשתקע בניו-יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם. בספטמבר 1913 מת ונקבר בלוויה המונית בברוקלין. בארץ ישראל לא ביקר מעולם.

צונזר עם רעייתו פייגל, 1904

ב. 'די בלום' ו'השושנה': שני נוסחים על פרשת דרכים 

השיר 'השושנה' (ולעתים 'שושנה'), המוכר גם במילות הפתיחה שלו 'על אם הדרך' (
אך אין לבלבלו עם שיר-העם היהודי 'אוין וועג', שנקרא גם הוא כך), היה מביכורי זימרת החולין העברית. באופן סמלי, וברוח השורה הראשונה של השיר המדברת על פרח המוטל על אם הדרך, ניתן לדמוֹתוֹ לזרקור שנדלק לפתע והאיר בעָצמה על צומת דרכים היסטורי בפניו עמד העם היהודי בעת החדשה. מצומת זה התפצלו שתי דרכים שהיו אז רק בראשית סלילתן: האחת, שהביטוי המזוקק לה היה 'הקיצה עמי' (1866), שירו המפורסם של יל"ג, גרסה שיש להישאר ברוסיה תחת שלטונו הנדיב של הצאר 'המשחרר' אלכסנדר השני; השנייה, הטיפה להפניית הפנים והלבבות אל המולדת העתיקה, ארץ ישראל. 

הבה נאזין קודם כל לביצועה המופתי של נחמה הנדל, ששרה רק את הבית הראשון (מתוך החמישה שהושרו בדרך כלל; שגם הם קוצרו מתוך שישה-עשר בתי השיר המקוריים). ההקלטה היא מתוך המופע הנוסטלגי 'אנו נהיה הראשונים', שנערך בבנייני האומה שבירושלים בשנת 1963.

 

שיר 'השושנה', על מילותיו המליציות שהרעידו את לבבות השומעים והשרים, היה מן השירים המעוררים והמלהיבים של ראשית התחייה הלאומית. הוא נכתב עשרים שנה לפני שנוצרו המונחים 'חיבת ציון' ו'ציונות', והושר בהתפעמות הנפש. זו דוגמה אחת מני רבות, שמעידה על כך ששירי הזמר קידמו את ההתעוררות הלאומית עוד לפני שקמו מוסדות ההנהגה של התנועה הציונית. לימים, משהחלו גלי העליות לארץ ישראל השתלב השיר גם בקורפוס של זמרת היישוב.

את השיר 'די בלום' (הפרח), בנוסחו המקורי ביידיש, כתב צונזר בשנת 1861, ובד בבד הקנה לו גם לבוש עברי, דומה אך שונה. כפי שנראה, צונזר התאים לכל נוסח סוף שונה, שמשקף עמדות שונות ביחס לשאלות שעמדו על סדר יומם של יהודי רוסיה. השיר עצמו מספר על פרח מאדמת יהודה, שנקטף ביד גסה והושלך על אם הדרך. הפרח הדרוס והרמוס מייחל לכך שירימוהו וישתלוהו מחדש במקום שבו לבלב ופרח. לא צריך היה להיות בעל דמיון מופלג כדי לדעת מהו הנמשל  עם ישראל הדווי שנעקר מאדמתו ומפוזר בגלות, והוא מייחל לשיבתו אל בית גידולו הטבעי.

ככל הידוע לנו, לראשונה נדפס השיר בגרסתו העברית רק בשנת 1883 בשני ספרים שיצאו באותה השנה: האחד בירושלים והשני בווילנה. 


בספר למנצח על שושנים, שבו עסקנו ברשימה קודמת, הדפיס המו"ל הירושלמי, טוביה סלומון, שנים-עשר מבתי השיר, כשהם מחולקים לארבעה, ובכל חלק שלושה בתים. כדרכו, סלומון העלים את שם המחבר. מעניין שדווקא הבית האחרון וה'ציוני' כל כך של השיר המקורי, שמדבר על התקווה לשוב לירושלים, נשמט מספרו של סלומון הירושלמי... 


טוביה סלומון, למנצח על שושנים, תרמ"ג, עמ' VI-VIII (אוסף אליהו הכהן)

נוסח מלא של השיר, על שישה-עשר בתיו ועל תויו, נדפס לראשונה בווילנה באותה שנה, בספרו של צבי ניסן גולומב, מנצח בנגינות. גולומב גם ציין בפירוש את שמו של צונזר כמחבר השיר, ובהערת תחתית רשם: 'שיר יסודתו בשירי-עם להחכם צונזר נ"י [נרו יאיר] והצגתיו לנצח בנגינותי באשר כי אהבת לאום נוססה בו'.

צבי ניסן גולומב, מנצח בנגינות, וילנה תרמ"ג (אוסף אליהו הכהן)

שתי הגרסאות אינן תלויות זו בזו. השוואה מדוקדקת ביניהן מצביעה על שינויי נוסח לא מעטים, שמשקפים מן הסתם מקור מודפס מוקדם יותר או גרסאות כתובות-יד של השיר שהגיעו לידי שני המהדירים. ככלות הכל, מדובר בשיר רב-בתים שאי אפשר להדפיסו מן הזיכרון. מכל מקום, שיר זה, שנכתב כעשרים שנים קודם לכן, היה לשיר זמר אהוב שהועתק והועבר מיד ליד, וכך, מטבע הדברים, חלו בו שינויי נוסח. כך למשל, בהדפסות מאוחרות השתנו מעט מילות הבית האחרון, 'הציוני', שהרעידו לבבות רבים וגרמו להם לעלות לארץ ישראל:
זַעֲקִי לֵאלֹהַיִךְ עַד יְרַחֵם עָלַיִךְ, / חַכִּי עַד יְקַבְּצֵךְ צִיּוֹנָה 
וִיחַדֵּש יָמַיִךְ כִּיְמֵי עֲלוּמַיִךְ, / וְלִירוּשָׁלַיִם תָּשׁוּבִי בְרִנָּה.

ואכן, במרוצת השנים התגלו גם כמה כתבי יד של השיר. הנה צילום של העתקה שאותה מצאתי בספריית הביל"ויים בגדרה בין דפי שנתון האסיף של שנת 1884.

כתב יד 'השושנה' מספריית הביל"ויים בגדרה (אוסף אליהו הכהן)

דוגמה נוספת לתפוצת השיר ולהעתקותיו בכתבי-יד פרסם לפני כמה שנים אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם בתל אביב. זהו כתב יד של שיר בשם 'החבצלת', שנתחב בין דפי אחד מכרכי הספר דור דור ודורשיו (וינה תרמ"ג). כשאלבוים שלח לי את מציאתו זיהיתי אותה מיד כתרגום עברי נוסף ולא מוכר לשירו של צונזר 'די בלום'. על התרגום, שנעשה בשנת תרנ"ב (דצמבר 1891), חתום פלוני ושמו חז"ע שטרם זוהה סופית; דוד אסף הציע לקרוא בכתב היד את השם חז"ק ולזהות את המתרגם עם חיים זיסקינד, מורה לתנ"ך ובלשן מברדיצ'ב, ששנה קודם לכן הדפיס את תרגומו למשלי קרילוב מרוסית לעברית (ברדיצ'ב תרנ"א).

'החבצלת'  כתב יד של תרגום לשירו של צונזר 'די בלום' מאת חז"ק, 1892

ג. מתי חובר השיר?

שאלת מועד חיבורו של השיר, על שני נוסחיו, איננה רק שאלה כרונולוגית-ביבליוגרפית, אלא גם, כפי שנראה, שאלה היסטורית חשובה.

'
די בלום', הנוסח ביידיש שקדם לנוסח העברי, נכתב בוודאות בשנת 1861, כאשר צונזר גר שנה אחת בקובנה שבליטא  על כך העיד הוא-עצמו בזיכרונותיו, שאותם חיבר בשנת 1905 (שכטר, צונזערס ווערק, ב, עמ' 686-685). לדברי מרדכי  שכטר, שיר זה נדפס לראשונה בווילנה בשנת 1867, בספרו של צונזר קול רנה: נע אַכט לידער (שמונה שירים חדשים), עמ' 16-11 (א, עמ' 123-121; ספר נדיר זה סרוק במרשתת). שאלת מועד כתיבתו של הנוסח העברי והדפסתו סבוכה יותר. היות וספרי השירים הראשונים שהדפיס צונזר בראשית שנות השישים לא השתמרו, אין לפי שעה מידע מוסמך באשר לתאריכים המדויקים של הכתיבה וההדפסה. עם זאת, ניתן להניח כי היה זה זמן קצר לאחר שצונזר כתב את השיר המקורי ביידיש ואולי אפילו בו-זמנית (כפי שנראה ברשימות הבאות, כך נהג צונזר עם שני שיריו הדו-לשוניים האחרים). כאמור, שני הנוסחים העבריים המודפסים הראשונים שהגיעו לידינו הם משנת 1883.

1861 הייתה שנה מיוחדת במינה ובמהלכה החלו לבצבץ ניצנים ראשונים של התחדשות יהודית, הן במזרח אירופה הן בארץ ישראל. ברוסיה הנהיג הצאר אלכסנדר השני שורה ארוכה של רפורמות (ובראשן ביטול הצמיתות ושחרור האיכרים), שרבות מהן, כגון ביטול הגיוס הכפוי לצבא ושיטת הקנטוניסטים, נגעו גם לתושבים היהודים. מהלכים אלה עוררו ביהודי רוסיה תקוות רבות לעידן חדש, לאחר שנות הרעה שחוו בימיו של הצאר הקודם ניקולאי הראשון. באותה שנה כבר פעלו ב'תחום המושב' שלושה עיתונים עבריים חשובים, שתרומתם להפצת השפה העברית והתחדשותה הייתה עצומה ('המגיד', שנדפס בעיר ליק שבפרוסיה אך קוראיו חיו, רובם ככולם, בפולין וברוסיה; 'המליץ' שנדפס באודסה; 'הכרמל' שנדפס בווילנה). העיתונים הללו הביאו דיווחים גם מן המתרחש בארץ ישראל הרחוקה, וכך יכלו קוראיהם לדעת כי בשנת 1860 כבר נוסדה בירושלים 'משכנות שאננים' (1860), השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. 

על התפתחויות אלה הגיב צונזר בדרכו: השיר המקורי ביידיש, 'די בלום', כיוון במישרין אל הצאר אלכסנדר השני, שזכה בדברי קילוסין כמלאך המושיע שישיב במו ידיו את השושנה למקום גידולה. לעומת זאת, הנוסח העברי המאוחר, 'השושנה', הציע סיום אחר ובו הובעה התקווה ליישוב ארץ ישראל ולהתחדשותה של ירושלים. 

הנה הבית האחרון של השיר ביידיש ותרגומו לצדו: 

רעגט זי ב עם:                                                       שואלת היא [השושנה] אותו:
'זאָג מיר דן שם,                                                       'אמור לי מה שמך,
לאָמיך וויסן דעם נאָמען ון זיי';                                     הגד לי ואדע'
ענטערט ער איר:                                                     עונה הוא [המלאך] לה:
'דער נאָמען ון מיר                                                  'שמי שלי
איז אַלכּסנדר, קזער ון ראַסיי'.                               הוא אלכסנדר, קיסר רוסיה'.

הצאר אלכסנדר השני (1881-1818)

מדוע זכה הצאר לאזכור זה ולדימוי המחמיא של מלאך? האם מדובר כאן בסתם דברי שבח וחנופה רגילים כמנהג אותם ימים? התשובה, כפי שרמזנו, שלילית. צונזר התכוון באמת ובתמים לשבח את אלכסנדר השני.

ניקולאי הראשון נחשב בזיכרון הקולקטיבי ל'צורר היהודים'. בשנת 1827, זמן לא רב לאחר שעלה לכס הצאר, הוא הוציא צו לגיוס יהודים לצבא (גיוס שבעה יהודים על כל אלף תושבים). בימי מלחמת קרים הוחמר צו זה, ובשנת 1853 הוגדלה מכסת הגיוס של היהודים, והגרוע מכל: ניתנה רשות לחטוף כל מי שאין בידיו דרכון חוקי ולמוסרו לעבודת הצבא. כך נחטפו  לא פעם בתמיכת מנהיגי הקהילות היהודיות עצמן  מאות ילדים בגילאים שתים-עשרה עד שמונה-עשרה ונמסרו בכפייה לנציגי השלטונות. נערים אלה שהו במחנות קדם-צבאיים שנקראו 'קנטונים', שם הועסקו בעבודות שירות וקיבלו חינוך צבאי נוקשה עד הגיעם לגיל הגיוס הרשמי (שמונה-עשרה), שאחריו ציפו להם עוד עשרים וחמש שנות שירות צבאי מפרך. למרות המספר הקטן יחסית של הנערים החטופים ביחס למספרם של כלל יהודי רוסיה, גזירת ה'קנטוניסטים' הייתה טראומה נוראה, שגם יצרה ניכור רב בין היהודים הפשוטים לבין מוסדות הקהילה, שהעדיפו למסור לידי המגייסים נערים ממשפחות עניות וחלשות. 

שירי זמר רבים נכתבו על עולמם המיוסר של החטופים ושל בני משפחותיהם. עקיבא, אחיו הצעיר של צונזר, נמנה עם החטופים הללו, וגם אליקום צונזר עצמו, שהוסגר לשלטונות הצבא בבוברויסק על ידי מעסיקו. אך לו שיחק המזל. הוא השתחרר, ממש ברגע האחרון, בזכות הצאר אלכסנדר השני שב-26 באוגוסט 1856 ביטל את חוקי הגיוס המפלים. זו הייתה נקודת מפנה בחיי היהודים ברוסיה. תפילות הלל נאמרו בבתי הכנסת ושירי הודיה נכתבו לכבודו של הצאר המושיע, ובין המודים לצאר על חסדיו היה צונזר עצמו, שמיד עם ההודעה על שחרורו כתב והלחין שיר ושמו 'די ישועה' (הישועה), שלא השתמר. ארבע שנים אחר כך, כאשר התיישב לכתוב את 'די בלום' – בהתלהבות ילדותית, כעדותו – הוא לא שכח את אלכסנדר השני מיטיבו וקשר לו כתרים על מעשיו הטובים. 

שלא כמו הנוסח ביידיש, שבשל סופו המפורש נותר 'רוסי'; הנוסח העברי של השיר התפשט בקהילות ישראל באירופה, באמריקה ובארץ ישראל והתפרש כשיר קדם-ציוני המייחל לקיבוץ פזורי העם ולתחייתה של ירושלים. בנוסח העברי אין זכר לצאר ומי שישיב את השושנה לירושלים ויחדש את ימיה יהיה אלוהי ישראל.

בחלקה השני של הרשימה נעסוק בציוני דרך מוזיקליים של השיר, וכן בהשפעתו של שיר 'השושנה' על השירה והספרות העברית.