יום רביעי, 12 באוגוסט 2020

סיבוב בתל אביב: מתחם בזל, קמפ דיוויד, שוק תן-קח

הסתובב וצילם: איתמר לויתן

א. פרידה ממד"א



עוד בניין תל-אביבי אייקוני בדרך להריסה. הפעם מדובר במתחם היפה של מגן דוד אדום ברחוב בזל, שנבנה ב-1975 בסגנון 'ברוטליסטי' נקי על חורבות 'שוק בזל' ותחנת מכבי האש הישנה. האדריכלים היו כנראה אריה אלחנני וניסן כנען (תודה לד"ר צבי אלחייני על המידע). מגן דוד אדום עבר למבנה זה בשנת 1976.

המתחם נרכש על ידי קבוצה ששמה האירוני הוא 'בנייני העיר הלבנה', על מנת להרסו ולבנות במקומו בניין מגורים יוקרתי (אלא מה? לא יוקרתי?). אגב, חברה זו מתמחה בהריסת מבנים היסטוריים בסביבה, וכבר קנתה לעצמה שם בהכחדת 'מרפאת זמנהוף' המיתולוגית ובניית בית מגורים חדש במקומה.

הבניין עצמו היה שייך לעיריית תל אביב שהחכירה אותו עד כה למד"א, ועתה הגיעה העת להרוויח ממנו קצת ולעשות עוד טיפה מאמץ כדי שלעשירים יהיה היכן לגור.


ב. קמפ דיוויד

ברחוב אלנבי 70 נמצא שילוט היסטורי שמעיד על ימים אופטימיים. מה פלא שהחנות כבר סגורה...


אופס, בעצם היא פתוחה. ובכל זאת נדמה ש'אופנת קמפ דיוויד' כבר לא ממש באופנה...


ג. עסקה מעולה

הנה דוגמה למשא-ומתן שהסתיים בהצלחה, לפחות לצד אחד.

כמעט לפני חמישים שנה, ב-1971, תרם נחמיה הלפרן לקרן הקיימת לישראל בניין ענק במרכז תל אביב, ברחוב זמנהוף 3. 


קק"ל הרוויחה בניין שערכו עצום, ומה מר הלפרן קיבל בתמורה? 


שלט הוקרה דהוי שמקובע לפלטה של עץ סנדוויץ' רקוב...



יום שני, 10 באוגוסט 2020

בורא מיני מזונות: עירקיאדה, אהבת פיצה, בצק עלים ועוף דליק

א. יאדה יאדה

בפורים יש 'עדלידע', לליכודניקים יש 'ליכודיאדה', ולעיראקים יש 'עִירָקִיָאדָה'.

ואיפה נמצא בית מאכל זה? כמובן ברחוב ביאליק ברמת גן, בירתם הלא רשמית של יוצאי עיראק בישראל.

ההתמחות היא כנראה בשילובים שונים של סמבוסק וסביח.

צילום: ברוך גיאן

ב. ואהבת לרעך כמוך?

'ואהבת לרעך כמוך'? מסתבר שלא בדיוק. על-פי פיצה ליהאנו בבת ים יש לתקן ולומר 'ואהבת לרעך כמו פיצה'.

איזו עלגות לא מתוחכמת!

צילום: אברהם (רמי) דיין

ג. פיצה ירושלמית

ארבעים שנה אני אוכל פיצות בירושלים ומעולם לא ידעתי שיש דבר כזה 'פיצה ירושלמית'.

בין כך ובין כך, ברחוב אוסישקין 61 ברמת השרון, ליד כיכר העירייה, כנראה חושבים שזה מותג מנצח. רק שיחליטו אם זו 'פיצה ירושלמית' או 'פיצה הירושלמית' (עם ה' הידיעה) ואולי גם וגם.

צילום: גדעון פליישמן

ד. בחירה חופשית

במרכול של רמי לוי בסניף רעננה מוענקת בחירה חופשית למי שרוצה לקנות בצק עלים של 'מעדנות'. לפניכם אותו מוצר בדיוק (שימו לב למספר הקוד) בשני מחירים: יקר וזול. מעניין במה תבחרו...

צילום: גדעון נח

ה. עוף מדליק

ברשת המרכולים החרדית 'אושר עד' (שאצלי בבית קוראים לה 'כושר-עד') אפשר לקנות 'עוף קפוא דליק'.

גם קפוא וגם דליק? זה לא בדיוק הולך יחד...

צילום: פיני גורליק

ההסבר: שם היצרן הוא 'דליקטסו' (שזה סוג כשרות מיוחדת של חב"ד).


בתיאבון!

יום שישי, 7 באוגוסט 2020

'אל תבדו דברים': הדי המאורעות ב'שירה' של עגנון



ליום הולדת ש"י עגנון, י"ח באב תרמ"ז (8 באוגוסט 1887)

מאת דב סמט

עלילת הרומן שירה (שוקן, 1971) מתרחשת בתקופת 'המאורעות' של השנים תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול) ואלה תופסים מקום חשוב ביצירה. המספר דן במאורעות הללו וביחסים שבין יהודים, ערבים ואנגלים, בקולו, כמו גם בקולותיהם של גיבוריו. כך למשל אנו למדים שגיבור הסיפור, מנפרד הרבסט, קורא לפני הנריאטה רעייתו את חדשות היום, בעוד המספר מעיר מדעתו: 'דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים', ובהמשך הוא מוסיף ודן במדיניות ההבלגה ומבקר את אזלת היד של השלטונות:
בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי ... ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה ... והרשות מה עושה, עושה עוצר (עמ' 95-94). 
'פס שחור בעתון' (דבר, 17 באפריל 1936)

הרבסט יושב עם רעייתו ('שאפילו עתון אינה קוראת'), 'וקורא לפניה חדשות היום ומפרש לה מקצת מעשה אנגליה וערכו של הגורם הערבי'. אבל המאורעות עצמם אינם רק מצע עובדתי שעל רקעו מתפתח הסיפור, אלא הם מעמידים ניגוד ויוצרים התנגשות, ולכל הפחות מתח, בין הפרטי והכללי. עיסוקו האקדמי האזוטרי והכושל של הרבסט, אהבהביו ומשבר נישואיו מתגלים בקטנותם נוכח הדרמה הלאומית ואימת המוות המרחפת על המציאות היום-יומית.

חוברת שנדפסה בתל אביב באייר תרצ"ו והוקדשה לזכר ההרוגים הראשונים במאורעות

פרט לתיאורים הכלליים של המאורעות שיבץ עגנון בסיפור גם אירועים שעליהם למד מן הכרוניקות העיתונאיות של התקופה. האירועים הללו משולבים בהתרחשויות בחיי גיבורי הסיפור, והם משמשים לעיצוב והארה של היחסים הפנימיים בין גיבורי הרומן. כך למשל, כאשר הלך הרבסט לבית קפה עם בתו תמרה, דבר שלא עשה מעולם קודם לכן:
משונה היה בעיני הרבסט ללכת לבית הקהוה עם בתו ... הרגיש שהוא צריך להעסיק אותה. חיזר על מטמוני לבו ולא מצא מה לספר לבתו. עם שהוא מבקש ואינו מוצא בא נער ובידו עתונים וקרא בקולי קולות שמונה יהודים נרצחו בהר הכרמל. קמה בהלה בבית הקהוה וחטפו את הגליונות ... ברגע אחד נמכרו כל הגליונות. בקושי הספיק הרבסט ליקח גליון.  
ישבו להם הרבסט ובתו בבית הקהוה, הוא על כוס קהוה והיא על קערית גלידה כשהיא מרכינה עצמה על כתפיו והם קוראים בהארץ את שמות הנרצחים ובאיזו מדה של אכזריות נרצחו. אחר שקראו כל הפרטים עבר הרבסט במעוף עין על שאר הידיעות שבעתון, על נסיון של הברחת נשק מסוריא ועל יהודי שנידון לתלייה וביקרו אצלו בבית הסוהר שבעכו (עמ' 309-308).
עגנון ציין במפורש את שם העיתון שבו קראו הרבסט ותמרה: הארץ, ששנה קודם לכן נרכש על ידי מיטיבו, שלמה זלמן שוקן. לא קשה לזהות את הגיליון המסוים שאליו התכוון עגנון: ב-16 באוגוסט 1938 זעקה הכותרת הראשית של העיתון באותיות גדולות על שמונה יהודים שנרצחו ביערות הכרמל. באותו עמוד דווח גם על סיכול של הברחת נשק מסוריה ועל ביקור שערכו מכריו של מרדכי שוורץ בכלא עכו, שם המתין לגזר דין מוות שהוטל עליו בשל רצח שוטר ערבי (שוורץ הוצא להורג באותו יום)  ידיעות שעליהן כאמור עבר הרבסט 'במעוף עין'. מבלי משים אולי חשף עגנון טפח מבית היוצר שלו, שכן ברור שלא כתב את הדברים מזיכרונו, ומן הסתם גם לא מהערות שכתב לעצמו, אלא שעיין בעיתון עצמו.

הארץ, 16 באוגוסט 1938

התפרצותה של הדרמה הלאומית אל המפגש בין האב לבתו ממחישה את דלות הקשר הרגשי ביניהם ואת כשלונו של הרבסט למלא את החלל הבין-דורי הפעור בין השניים. חלל זה מתמלא רק בזכות אירועים שמתחוללים 'בחוץ' והם שמספקים לאב ולבת עניין משותף לענות בו, ואפילו אינטימיות מסוימת כאשר תמרה מרכינה עצמה על כתפי אביה.  

על שילובם המודע והמכוון של סיפורי 'המאורעות' ברומן שירה רמז עגנון בהערה אַרְס-פואטית שהביא בשמו של יוהאן וולפגנג גֶתֶה:
אומר היה גיטה למשוררים, אל תבדו דברים השתמשו בסיפורים הידועים, שלא סיפור המעשה הוא העיקר אלא מה המשורר עושה בו (עמ' 375-374).
ברוח עצה זו השתמש עגנון 'בסיפורים הידועים' שנדפסו בעיתונים בני הזמן. אלא שיש להבחין בין שני סוגים של 'עשיית המשורר'. לפעמים מביא עגנון את הסיפור דבר דבור על אופניו, כפי שאירע וכפי שכתבו עליו בעיתונים, והוא משלבו בעלילה הבדויה. כך למשל, בדוגמה שראינו לעיל העתיק עגנון את כותרות העמוד הראשון של העיתון, כמעט כלשונן, אך עיקר עשייתו אינה הכרוניקה העיתונאית כשלעצמה אלא חיבורה אל המפגש בין הרבסט לבתו. לעומת זאת, כאשר הסיפור ארוך ומורכב, אז 'עשיתו של המשורר' מתבטאת לא רק בשילוב 'הסיפור הידוע' בגוף העלילה, אלא בו עצמו. רוצה לומר, הסיפור כבר איננו נאמן למה שקרה באמת. 

כבר בעמוד הראשון של שירה שילב עגנון את הפרטי עם הציבורי. הרבסט פגש את שירה בפעם הראשונה, מפגש של ראייה, בעת אירוע ציבורי, שנועד במפורש, ולא רק במשתמע, להאיר את דמותה, או לפחות את השתקפות דמותה, בעיניו: 
לפני שלוש ארבע שנים ראה אותה מנפרד פעם ראשונה. אותו היום אבל כבד היה בירושלים. בחור בן גדולים נהרג על יד גוי ונתקבצה כל העיר ללוותו לבית עולמו. אותה שעה שהכל עמדו אבלים ודוויים יצאה אותה אישה מבית החולים כשהיא מלובשת בגדי שירות שלה, פניה זקופות וציגרטה דלוקה נזקרת מתוך פיה וכל עצמה חוצפה ועזוּת מצח (עמ' 7).
סיפור הלוויה פשוט וקצר, ועל פי דרכנו נוכל לשער שמדובר במעשה ידוע ועגנון לא הוסיף ולא גרע ממה שאירע באמת. זאת ועוד, המספר נותן סימנים מובהקים במעשה, שמאפשרים לנו לגלות את מקורו. הנהרג הוא 'בחור', כלומר איננו נשוי, והוא 'בן גדולים', רוצה לומר בעל ייחוס, ובעולמו של עגנון מותר להניח שהכוונה היא לגדולי ישראל במשמע הישן של המילה, דהיינו גדולי תורה. הוא 'נהרג על ידי גוי', כלומר בידי אנגלי או ערבי. וכל העיר האבלה מתקבצת ללוותו. 

כל הסימנים הללו מורים על לוויתו של מנחם פריבס, צעיר בן 17 שהוכה על ידי שוטרים אנגלים ב-2 במרץ 1940, כשעלה לשאת דברים בשם 'ההגנה' בקולנוע עדן. הוא מת יומיים לאחר מכן. הלווייתו, בה השתתפו למעלה משלושים אלף איש (על פי מקורות אחרים, בלוויה השתתפו עשרת אלפים איש), תוארה בעיתון הארץ

הארץ, 6 במרס 1940

בעיתון אֹמֶר נכתב ביום הלוויה (6 במרס 1940): 'מזמן לוית החמשה לא ראתה ירושלים התכנסות כה גדולה ואבל כה כבד', כלשונו של עגנון. עיתון הַבֹּקֶר תיאר באותו היום את פריבס 'קדוש בן בנם של קדושים. סבא שלו הרב מבוברויסק ר' שמואל נוח שנרצח מידי פורעים לפני יותר מעשרים שנה'. אולם את ההסבר המלא להיותו 'בן גדולים' נמצא בעיתון הַצֹּפֶה של תנועת המזרחי (שבאותו חודש יצא תחת השם הֶגֶה, משום שנסגר בפקודת הבריטים), מיום 5 במרץ: 
אמו היא ממשפחת שניאורסון הידועה מליובאוויטש. זקנו, ר' מנחם שניאורסון, בנו של בעל 'צמח צדק', ז"ל, נרצח בשנת 1918 על ידי חיילות דניקין באוקריינה. מצד אביו הוא ממשפחת פריווס הידועה בווארשה, נכדו של הפרנס ר' ישעיהו פריווס.
מנחם פריבס (כיפה)
אם כך, ההרוג התייחס ישירות לשושלת אדמו"רי חב"ד, וסבו, מנחם מנדל שניאורסון (בנו של רבי שמריה נח שניאורסון מבוברויסק), נהרג גם כן על קידוש השם בימי מלחמות האזרחים באוקראינה. גם על סבתו של מנחם פריבס, הרבנית הינדה שניאורסון, שנפטרה כמחצית השנה לאחר מותו של מנחם, כתב עיתון הצפה ביום השבעה לפטירתה, כי 'היתה 
בת גדולים. נצר למשפחה מיוחסת בישראל' (16 בספטמבר 1941). משפחת פריבס הוורשאית הייתה משפחה עשירה ביותר שהייתה קשורה לאדמו"רי חסידות גור.

אין ספק אפוא שהלוויה שתיאר עגנון היא זו של פריבס.
נמצאנו למדים שעגנון לא הקפיד על סדר הדברים, שהרי 
הלוויה הייתה בשנת 1940, ואילו על פי הרומן הרבסט ראה
את שירה בזמן הלוויה שלוש או ארבע שנים קודם שפגש בה בבית החולים. כלומר קודם סיפור העלילה, המתרחשת, 
כזכור, בשנות המאורעות 1939-1936.

שירה היא אחות בבית חולים, אולם שמו של בית החולים איננו נזכר. הלוויתו של פריבס, כפי שמעידים העיתונים, יצאה מבית החולים 'ביקור חולים', ואם כך את הופעתה 'המחוצפת' של שירה בצאתה מבית החולים יש למקם שם. 

בית החולים 'ביקור חולים' ברחוב המלך ג'ורג' (היום רחוב שטראוס), 1924

כניסתה של שירה לחייו של הרבסט הייתה בסימן לוויה וכך גם יציאתה מהם. כשנפרד הרבסט משירה בפעם האחרונה היא ביקשה ממנו לכתוב את מקומה החדש אך הוא אינו עושה כן (עמ' 366-365). מאוחר יותר, כשהוא מגיע לבית החולים לבקר את פרופסור בכלם, הוא מחפש את שירה ומגלה שעזבה את בית החולים. הוא יושב באוטובוס שלפתע נעצר: 
בפתאום עמד האבטובוס ונראה קיבוץ גדול של ערביים שנתכנס להלוויית מת, שנכבד אחד ערבי מיריביו של המופתי הירושלמי נהרג על יד בני סיעתו של המופתי ... אם כן, הרהר הרבסט, החליפה שירה את דירתה ... חבל שלא כתבתי על פנקסי היכן דירתה. חזר והביט בפנקסו ולא מצא ... בני הלויה מתרבים והולכים ... חבל עליו שנהרג, אמר אחד מנוסעי האבטובוס, גוי טוב היה. במוצאי פסח שעבר מיד אחר ההבדלה שלח לי פת חמה ... אדוני הוא עתונאי? – למה? – מפני שאני רואה שהוציא את פנקסו בוודאי רוצה הוא לתאר את טכס הלויה. כך? אמר הרבסט והחזיר את פנקסו לכיסו (עמ' 383-382).
ושוב הפרטי והציבורי משמשים בערבוביה ומאירים זה את זה. הלוויה, כלומר הפרידה מן המת, שמתוארת בכרוניקה העיתונאית, היא גם תמונת המראה של פרידת הרבסט משירה. הפנקס, שבו עשוי עיתונאי לתאר את הלוויה, הוא אותו פנקס שבו לא ציין הרבסט את כתובתה של שירה. היחסים הבעיתיים שבין יהודים לערבים  יחסים של שנאה שיש בהם לפעמים צד של חיוב, כפי שמספר אחד מנוסעי האוטובוס  הם הד ליחסי הרבסט ושירה, שגם בהם יש אורות וצללים.

כמו בלוויה הראשונה, שבה ראה הרבסט את שירה, גם כאן השתמש עגנון בלוויה שהייתה, הפעם של ערבי. ביום חמישי, 13 באוקטובר 1938, נערכה בירושלים הלוויתו של חסאן צדקי דג'אני, שנרצח יומיים לפני כן. דג'אני היה בן למשפחה ירושלמית פלסטינית ידועה ומכובדת, יריבה ותיקה של משפחת חוסייני (שהמופתי נמנה על בניה). חסאן צדקי היה עורך דין וחבר מועצת העיר ירושלים, נחשב לדמות מתונה ויחסיו עם יהודים היו מורכבים.

חסאן צדקי דג'אני

מסע הלוויה תואר כך בעיתון הארץ
בשעה 3:30 יצאה הלויתו בכמה עשרות אבטומובילים והמשיכה עד למשרדו ברחוב מאמילה [ממילא], בבנין הישן של עירית ירושלים. משם הוצא הארון מן האוטו ונישא על כפיים על ידי המון של כמה אלפי ערבים.
הארץ, 14 באוקטובר 1938

יש לשים לב שעגנון לא ציין את שמם של הנרצחים שאת לוויותיהם הזכיר. שתי סיבות לכך: אמנם עגנון רצה לשלב בסיפור את אירועי השעה כפי שהיו, אבל בסופו של דבר שירה הוא רומן בדיוני וציון שמות אמתיים היה מזכיר יותר כתבה עיתונאית; ציון השמות היה גם מאפשר לקבוע את מועדי הלוויות וממילא ידרוש מן המחבר להתאים את פרטי הסיפור לסד הזמנים שקובעים האירועים ההיסטוריים. ואכן, כפי שראינו זמן הלוויה של פריבס אינו מתאים לכרונולוגיה של הסיפור.

הנה דוגמה שתציג גישה מורכבת יותר לשילוב הזמן ההיסטורי האמיתי בזמן הספרותי הבדוי. אין מדובר באמירת אגב קצרה אלא בסיפור מורכב וארוך יחסית, ובו נזכר במפורש שמו האמיתי של נשוא הסיפור. וכך הוא המעשה: הרבסט מגיע לחנות הספרים הידועה 'במברגר את וואהרמן' ברחוב הסולל (עמ' 427). עגנון  אספן ספרים וביבליופיל בעצמו  היה מבאיו של אנטיקוואריאט זה ומן הסתם גם מצא שפה משותפת עם בעל החנות שמואל וואהרמן, שהיה מצאצאיו של הרב החסידי אברהם דוד מבוצ'אץ' (1840-1771), דמות שמוזכרת בחיבה לא פעם בכתבי עגנון. בהמשך, אחד מעובדי החנות מראה להרבסט אוצר ספרים בלום שטרם נפתח ונתמיין, ובסמוך מתאר המספר את גלגוליו של אוצר ספרים זה:
אחר ששקטה המלחמה הגדולה וגברה ידה של אנגליה על תורכיה ונכנסה ארץ ישראל תחת שלטון האנגלים עלו אנשים שונים מארצות שונות ובאו לירושלים וביניהם סיר דייוויס בירקנטל עשיר גדול וחוקר מפורסם שקנה לו שם עולם בספרו אלהי נכר הארץ שיכולים לומר שלא הניח שום עבודה זרה מיום שבא זכרה של ארץ ישראל שלא הזכירה ועדיין משמש ספרו מקור לחוקרי אלילי הארץ. כשבא קנה לו בית גדול בדרך להר הזיתים והכניס לשם ספרים הרבה שמלאו כמה חדרים והעמיד לו משרתים ושפחות ערביים וערביות וכל אותן השנים לא היה לו דבר עם אדם מישראל ואפילו לא עם חכמי ישראל. ומכספו נתן לערבים צעירים ושלחם על חשבונו לאוניברסיטאות שבחוצה לארץ להשתלם במדעים וביותר משך חסדו לנהג שלו ערבי צעיר ויפהפה. ביום הפרעות בשנת תרפ"ט נסע באבטומוביל שלו לראות מה אותו הרעש. הגיע לשער שכם. הערבים שראו את האדון בירקנטל ורובם חשבוהו לאנגלי הניחו ידיהם לשעה קלה מן ההריגות. רמז להם הנהג ולחש להם שיהודי הוא זה. מיד ירו בו כדור וצנח מן האבטומוביל כשהוא מתבוסס בדמו ואת האבטומוביל לקח לו הנהג לעשות ביהודים כטוב בעיניו (עמ' 436).
הרי לפנינו סיפור מפורט, בוודאי בהשוואה לסיפור הלוויות, שעוסק באדם מסוים, ששמו נזכר בפירוש, ובאירוע שלכאורה התרחש בימי המאורעות של שנת 1929, כלומר כשבע שנים קודם לזמן שבו מתרחשת העלילה העיקרית של שירה. אך דווקא אריכות הדברים וציון שמו המפורש של סיר דיוויס בירקנטל מעידים שאין זה מעשה שהיה כפשוטו אלא בדיון גמור. בירקנטל לא היה ולא נברא, אך המעשה המיוחס לו נרקם ככל הנראה מכרוניקות שהתפרסמו בעיתונות הארץ-ישראלית בת הזמן. עגנון עשה בהן כבשלו ויצר מהן סיפור מרהיב. אפשר להצביע על שתי דמויות היסטוריות שגורלם שימש כנראה את עגנון במעשה היצירה של סיפור זה.

לוי ביליג (ויקיפדיה)
הראשון שבהם, פרופ' לוי (לואיס) ביליג, שנרצח ב-21 באוגוסט 1936. ביליג, יליד לונדון ובוגר אוניברסיטת קיימברידג', הוזמן בשנת 1926 לשמש מרצה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. תחום המחקר שלו עסק באיסלאם השיעי, ולא בעולם הפגאני, ובדומה לבירקנטל גם הוא 'היה ידוע כידיד הערבים ... ערבים רבים היו פונים אליו בשאלות, [ו]קיבלו תמיד את עזרתו' (דבר, 21 באוגוסט 1936). 

ביליג דומה לבירקנטל גם בעניין הספרייה: 'הוא נחשב לאחד המומחים לחקירת הכיתות הערביות, ובדאגתו ובמאמציו נוצר בספריה הלאומית אוסף של ספרות בשאלה זו שדוגמתו אפשר למצוא אך בספריות הגדולות ביותר בעולם' (שם). אפשר שיש צד שווה נוסף בין שתי הדמויות. עגנון רומז בצורה ברורה לנטייתו ההומו-ארוטית של בירקנטל. אין לנו שום ידיעה מסוג זה על ביליג, אבל הוא נרצח בגיל 39 והיה רווק. ביליג נורה בראשו מאחור כשרכן על שולחן עבודתו בביתו, שלא כמו בירקנטל שנורה במכוניתו ליד שער שכם. נציין גם שביליג התגורר סמוך לתלפיות, מקום מגוריו של עגנון.

דבר, 21 באוגוסט 1936

ג'יימס לסלי סטרקי (ויקיפדיה)
האדם השני שיש קווי דמיון בינו לבין בירקנטל הוא ג'יימס לסלי סטָרקי (1938-1895), ארכאולוג אנגלי שחפר את תל לכיש ומצא בו את מכתבי לכיש המפורסמים. 

ב-10 בינואר 1938, בדרכו לטקס פתיחת מוזיאון רוקפלר בירושלים (סמוך לשער שכם), נעצרה מכוניתו בידיי כנופיית ערבים חמושים ליד הכפר בית ג'יברין. שני עוזריו הערבים שולחו לחופשי ואילו הוא עצמו נורה בראשו ומת. יש כאן נקודות דמיון ושוני לרצח הבדיוני של בירקנטל. הפורעים בסיפור על בירקנטל סברו שהוא אנגלי, אלא שנהגו הערבי רמז להם שהוא יהודי; עוזריו הערבים של סטרקי אמרו לפורעים שהוא אנגלי, אולי בתקווה להצילו, אלא שהדבר לא הועיל. 

מכתבה שהתפרסמה בעיתון דבר עולה כי קודם שהיה ארכאולוג עסק סטרקי במסחר בחפצי אמנות, ואולי מכאן תיאורו של בירקנטל כ'עשיר גדול'. העיתון גם ציטט את דבריו של פרופסור נפתלי הרץ טוֹרְטְשִׁינֶר (לימים טור-סיני), שסטרקי 'סייע להמציא ספרים לאוניברסיטה העברית'.

דבר, 11 בינואר 1938
טקס הלוויה של סטרקי בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים (Palestine Exploration Quarterly)

אפשר שעל רשימת הנרצחים בשירה יש להוסיף עוד שם אחד. בין מספידיו של לוי ביליג היה חברו אבינֹעם ילין (כך דווח בעיתון דבר ביום הלוויה). אבינועם, בנם של דוד ילין ואיטה פינס, היה גם הוא חוקר השפה הערבית שלמד בקיימברידג' וחזר לירושלים. יחד עם ביליג פרסם ילין ספר לימוד של השפה הערבית, שלמעשה היה פרסומו היחיד של ביליג. קצת יותר משנה אחר כך, הותקף גם ילין על ידי ערבים ומת למחרת, ביום 22 באוקטובר 1937. הלוויתו נערכה בירושלים והשתתפו בה אלפים רבים. לא מן הנמנע שכאשר תיאר עגנון את הלוויה בתחילת הרומן עמדה לנגד עיניו גם לוויתו של אבינועם ילין, למרות שהפרטים, כפי שהראינו לעיל, הולמים יותר את מנחם פריבס.

דבר, 21 באוקטובר 1937

מעין מעשה התצרף שעשה עגנון בדמותו של בירקנטל אנו מוצאים בהמשך ביקורו של הרבסט בחנות הספרים הירושלמית 'העתיד'. בחדר ספרי האמנות מצא הרבסט ציור 'מבית ספרו של ברויגהל' והוא מתארו לפרטי פרטיו (עמ' 439-438). כמו בסיפור על בירקנטל, גם כאן אריכות הדברים והפירוט מעלים את החשד שהתיאור הוא פרי רוחו של עגנון. ואמנם, גרשום שוקן, שחקר ובדק ונועץ במומחים לדבר, הגיע למסקנה 'שהתמונה שעגנון מתאר אותה בעוצמה כה רבה לא היתה ולא נבראה' (ש"י עגנון מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 234). אלא שמתברר כי גם כאן התיאור המפורט אינו אלא צירוף של כמה תמונות, וכפי שהראה ארנון שמשוני  שתיים מן התמונות הן של פיטר ברויגל האב ואחת של פיטר באלטן, משורר פלמי בן אותו דור (עוללות מכרם עגנון: 'כביום שראיתי תמונות של ברויגל'בלוג עונג שבת, 23 דצמבר 2016).

הנה כי כן, הדגמנו כיצד השתמש עגנון 'בסיפורים הידועים' מתקופת המאורעות ושיבצם ברומן שירה, כעצתו של גתה. הסיפורים הקצרים והפשוטים נאמנים למעשים שהיו, אם כי בדרך כלל עגנון העלים מהם פרטים מזהים, כמו שמות של דמויות היסטוריות. הסיפורים הארוכים והמורכבים יותר, עתירי השמות והפרטים, שנראים לכאורה כסיפורי כרוניקות של הימים ההם, אינם אלא התכה וצירוף של מאורעות שהיו, שעגנון הוסיף להם נופך בדיוני משלו. 

ואידך זיל גמור...
________________________

דב סמט הוא פרופסור (אמריטוס) בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב וחוקר בתורת המשחקים