יום שישי, 22 ביוני 2018

אברהם מינדלין: סיפורו של מלחין עממי שנשכח

מאת אליהו הכהן

אברהם מינדלין (1961-1900/1899)
היוצר שבו נעסוק ברשימה זו הלחין כמה משיריה הנודעים של הארץ, אך הוא עצמו נותר בצל, עזוב ונשכח. למעלה מיובל שנים לא הוקדשו תוכניות לשיריו בשום תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה, לא נערכו ערבי זמר לזכרו וגם לא נכתבו עליו מאמרי מחקר. דיוקנו אינו מוכר כלל, אף כי הלחין
שירים שבשעתו כל ילד הכיר. אין לו צאצאים בארץ שידאגו לשַׁמֵר את פועלו המוזיקלי, וניסיונותיי לאתר את קרובי משפחתו דמו לסיפור בלשי ועלו בתוהו. הוא לא עמד אף פעם בקדמת הבמה ולא נחשף לאור הזרקורים  זהו אברהם מינדלין.

מינדלין לא נמנה עם השורה הראשונה של מלחיני הארץ, 
אך מי שעוסק בתיעוד הזמר העברי אינו יכול להרשות
לעצמו את ה'לוקסוס' לעסוק רק ביוצרים מליגת העל ועליו להתייחס גם לאלה שניצבו בשורה השנייה והשלישית. גם להם הייתה תרומה חשובה לשירת התקופה וגם הם זכאים לכבוד ולהוקרה. מינדלין היה אחד מבין מלחינים רבים בתקופת היישוב שתרומתם הוצנעה בקרן זוית והגיעה
העת להשיבם למקומם הראוי.

נספר קצת עליו ונביא צלילים אחדים משיריו. שירים אלה היו פעם מוכרים ואהובים, אך בימינו כבר שקעו בתהום השכחה, וחבל.

נתחיל עם 'אל הנגב'  'שיר גבורה', שהולחן ב-1949 למילותיו של יעקב רימון.

הנה הקלטה משנת 1959 של גאולה גיל מלווה בלהקת 'אורנים צבר'.

דפרון 'אל הנגב', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

א. ממרומים ברכה יורדת

אני זוכר היטב מתי שמעתי לראשונה שיר של מינדלין. זה קרה בימי מלחמת העולם השנייה. למדתי אז בבית הספר 'תחכמוני' ברחוב לילינבלום בתל אביב, שבו היו נהוגים שיעורי זמרה שבועיים בכל הכיתות. בניין בית הספר נבנה בצורת ח', ולכן יכולנו לשמוע בכיתה, מבעד לחלונות, גם את שיעורי הזמרה של הכיתות האחרות. כך זכיתי להכיר את השירים שנלמדו בכל הכיתות... מכולם קסם לי באותם ימים השיר 'אדמה – עבודה'. שיר חדש זה תאם להפליא לתמונה שהייתה תלויה על הקיר בכיתה, ובה נראה  כמו שתואר ב'שיעור מולדת' של עלי מוהר – איכר פוסע בין תלמים של אדמה חרושה, וברקע הברושים.

נחום גוטמן, נוף בשפלה (כנראה 1927-1926)

עבורי זו הייתה בשורת זמר חדשה. אני, שבאתי מהסמטאות הצרות של נווה צדק, שבהן הדהדו ניגוני בתי הכנסת וזמרת רוכלי הרחוב בקריאות ה'אַלטע זאַכן' המסולסלות, שמעתי לפתע צלילים חדשים של מנגינה קצבית ונמרצת בסולם מז'ורי, שכולה שיר הלל לאדמה ולעבודה: 
ממרומים ברכה יורדת / פרי צומח בשממה, / עם מצא את המולדת, / שב אדם לאדמה.
הפלגתי עם הצלילים למרחקים וראיתי בעיני רוחי מרחבי שדות, פרדסים וחורשות, ובעוד המורה מצייר על הלוח משולש שווה שוקיים, לבי הלך שבי אחרי שירתה של מקהלת התלמידים.

המשורר ש. שלום (1990-1904) כתב את מילות השיר וארבעה מלחינים (ובהם דוד זהבי) הלחינוהו, אך לחנו של מינדלין התפשט יותר מכולם. 


דפרון 'אדמה עבודה', הוצאת נגונים, תל אביב 1952 

הנה מקהלת נווה שיר בהדרכת נתן מרגלית שרה את 'אדמה עבודה' בעיבודו של יצחק גרציאני ובניצוחו. ההקלטה נעשתה במופע 'אנחנו שרים לך' שנערך בבנייני האומה בירושלים, במוצאי יום העצמאות תשל"ה (1975). המופע נערך על ידי דן אלמגור ועל ידי.



ללחן של מינדלין, שעלה ממנו הד קל של מַרְש גרמני, מיהרו והדביקו נוסח עממי וולגרי על היטלר ואשתו המטומטמת: 'ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד'. זו הוכחה חותכת לתפוצתו הרבה של השיר, שכן רק למנגינות שכל אחד הכִּיר נהגו להתאים גרסות רחוב.

לימים התבררו לי שלוש עובדות נוספות על השיר: ראשית, שזהו לחנו הראשון של מינדלין; שנית, שהשיר הולחן בשנת 1939, כאשר מינדלין היה בן ארבעים, כלומר הוא החל להלחין מאוחר יותר מכל מלחיני הזמר העברי בני זמנו; ושלישית, שבתי השיר, שהוקדשו לשלושה נושאים  אדמה, עבודה ושלום  תאמו לכתובת שעל סמל הנוער העובד: 'לעבודה, להגנה ולשלום'.

סמל הנוער העובד

ב. אין דבר חביבי

השיר 'אדמה עבודה' הסתיים בקריאה לשלום: 'לא יוּלַד לקרב עוד ילד, וכל חרב תכוּתַת'. מילים נבואיות אלה נכתבו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה מלחמה נוראה נטלו חלק כ-36,000 צעירים ארץ-ישראליים, בתוכם אלפי נשים, שהיו כשבעה אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב. הארץ כמעט התרוקנה מצעיריה.

מתוך עשרות שירי הזמר שחוברו לכבודם של החיילים המתנדבים, הלחין מינדלין לא פחות משמונָה-עשר שירים. חמישה מתוכם הוקדשו לחיילות שהתנדבו לשרת ב'חיל העזר לנשים' (ATS), שהיה חלק בלתי נפרד מחיל היבשה הבריטי

אחד השירים הללו היה 'אין דבר חביבי', פרי עטה של מרים ברנשטיין-כהן (1991-1895). ברנשטיין-כהן, ילידת קישינב, שאף זכרה היטב את חווית הפוגרום המפורסם בשנת 1903, הייתה אשת אשכולות: משוררת, סופרת, במאית, שחקנית וגם רופאה, ועל פועלה אף זכתה בפרס ישראל לתיאטרון (1975).

בימים שהשמיים היו זרועים עננים שחורים והניצחון לא נראה באופק, היא ביקשה לעודד את הרוחות ולהבטיח כי בוא יבוא הניצחון. השיר נכנס לקורפוס של השירה הארץ-ישראלית עוד לפני שהייתה לו הקלטה כלשהי, והוא חילחל אל לבו של כל חייל וחיילת שהתנדבו לשרת בחו"ל. 

אברהם מינדלין, 12 מנגינות לשירים ארץ-ישראליים, הוצאת חבר ידידים, 1942

בשנת 2008 הקליטה אותו 'חבורת שהם' והוא נכלל בתוך התקליטוֹר 'הגדודנים'.



ג. זמר אופרה

כמה פרטים ביוגרפיים על מינדלין: הוא נולד ברוסיה בשנת 1899 או 1900 ולמד מוזיקה בקונסרבטוריון ביקטרינוסלב (היום דנייפרו באוקראינה). לארץ עלה בשנת 1921 ואת הקריירה שלו כאן החל כזמר צעיר באופרה הארץ-ישראלית שהקים מרדכי גולינקין (1963-1875).

חזונו של גולינקין, שעלה לארץ בשנת 1923 לאחר קריירה מוזיקלית מדהימה ברוסיה, היה ללא תקדים. בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית הוצגו בארץ ישראל אופרות בין-לאומיות בשפה העברית. במשך ארבע שנים, משנת 1924 ועד שנת 1928, העלה גולינקין שמונֶה-עֶשרה אופרות, כולן בעברית. היישוב היהודי מנה בשנת 1924 פחות ממאה אלף איש, ומדובר אפוא בהישג תרבותי יוצא דופן.

מרדכי גולינקין על רקע 'קזינו גלי אביב' בחוף תל אביב, 1928 (צילום: שמעון קורבמן)

זאת ועוד, כל צופה קיבל תוכנייה שכללה את הליברטו המלא של האופרה בתרגום עברי מנוקד, כשבעמוד השער הופיעה רשימת ממלאי התפקידים העיקריים, וביניהם גם זמר הטנור אברהם מינדלין. 

תכניות האופרה הארץ-ישראלית, תל אביב [1925] (אוסף אליהו הכהן)

מינדלין, שסייע לגולינקין במפעלו, נעשה אצלו בן בית וסופו שגם נשא לאישה את שרה בתו... 

תקופה ארוכה הופיע מינדלין כזמר על במות שונות. שר אַרִיות אופראיות וסיים בשירים עבריים, בעיקר משל יואל אנגל.

באופרטה 'בר-כֹּכְבָּא' של אברהם גולדפדן, שהועלתה בתל אביב בשנת 1928, מילא מינדלין 
את תפקידו של שמעון בר-כוכבא. הפסנתרנית הייתה רעייתו שרה גולינקין (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

ד. יבורך היום, יבורך הליל

רק בעבוֹר כעשרים שנה החליט מינדלין לנסות את כוחו כמלחין. 

היו בארץ ישראל מלחינים שטווח פעילותם המוזיקלית השתרע על פני שישים שנה, משה וילנסקי וסשה ארגוב למשל. היו כאלה שפעלו כחמישים שנה, דוד זהבי ונחום נרדי למשל. היו שיצרו ארבעים שנה, מרדכי זעירא למשל. היו שהסתפקו בשלושים או בעשרים שנות יצירה. 

מינדלין יצר את רוב שיריו בעשור אחד: שנות הארבעים. אחדים מהם היו רבי תפוצה, והידוע שבהם הוא השיר 'יבורך היום, יבורך הליל', שנודע גם בשם 'לארצי'. מינדלין הלחין אותו בשנת 1944 למילותיו של אהרן רבינוביץ (2000-1911), משורר וגרפיקאי אמן, שנודע כמי שצייר מאות שלטים וכרזות ברחובות תל אביב, תחת השם 'ססגון', ואף הוא נעלם מן הזיכרון הקולקטיבי של אוהבי הזמר העברי.

דפרון 'יְבֹרַךְ היום יְבֹרַךְ הַלֵּיל', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

זה היה שיר שהנשיא הראשון חיים וייצמן, כפי שהעיד באוזניי עוזרו הנאמן מאיר וייסגל, אהב לפזמו בשנותיו האחרונות, כשהיה מוקף חברים ונחה עליו הרוח.

הנה שושנה דמארי:



ה. פעילות מוזיקלית וספרותית

בשנת 1942 פרסם מינדלין חוברת שכללה את תריסר השירים הראשונים שהלחין בהוצאת 'חֶבֶר ידידים' 
 מן הסתם שם פיקטיבי שמציין הוצאה במימון עצמי. על עמוד השער של החוברת שברשותי הוא רשם  הקדשה למלחין יואל וַלְבֶּה ('כד קטן', 'הורה סחרחורת' ועוד רבים), שאותו כינה 'מורי ורבי, חלוץ הזמר העברי בארץ ישראל'.


מינדלין הלחין את שיריהם של מיטב משוררי התקופה, ובהם ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ואורלנד, רחל ואלישבע, ועוד רבים אחרים. הוא גם היה למלחין הראשון בתולדות הזמר העברי שהוציא בדפוס את אסופת כל שיריו, מאה במספר. וכל זאת עשה בשנת 1945, שש שנים בלבד לאחר שהחל להלחין. 

הוא קרא לספרו נגונים, בעקבות שיר בשם זה שכתבה באותם ימים פניה ברגשטיין. מינדלין הלחין את השיר מיד עם פרסומו ואף קבע את הבית הראשון שלו כמוטו בפתח ספרו. שלא כמו לחנו הידוע של דוד זהבילחנו של מינדלין ל'ניגונים' אינו מוכר

אברהם מינדלין, נגונים: מאה שירים ארץ-ישראליים, הוצאת יבנה, תל אביב 1945

בד בבד ערך מינדלין גם מופעי זמר ושירה בציבור, ניצח על מקהלות והקים חבורת זמר בשם 'צלילי-עם'.

'נשף הזמר העברי' עם להקת 'צלילי-עם' בניצוחו של מינדלין, תל אביב 1958 (אוסף אליהו הכהן)

ו. רעש בגינה

מינדלין הלחין שירי אהבה ושירי נוף, שירי מולדת ושירי עבודה, שירי ים ושירי מעפילים, שירי ערש וגם שירי ילדים. אחד משירי הילדים הנודעים שלו הוא 'רעש בגינה'. שיר זה נכתב על ידי אהרן רבינוביץ בראשית שנת 1944, לכבוד חנוכתו של 'גן מאיר' בתל אביב, ששימש מאז היווסדו גן השעשועים המרכזי של ילדי הסביבה. 

חנוכת 'גן מאיר', 10 במרס 1944 (פיקיוויקי)

בהקלטה הנדירה שלפנינו שרה את השיר זמרת האופרה הנשכחת חנה זמיר. היא משכה את הביצוע לכיוון הקלאסי-אופראי, אלא שהליווי הקליל של הפסנתרן שמואל פֶרְשְׁקוֹ, מלחין 'באב אל-וואד', העניק לשיר נופך עליז של ילדוּת. גם אם ממרחק השנים הביצוע הישן יעלה על פניכם חיוך, חשוב לזכור כי בשנות הארבעים זה היה תקליט מבוקש מאד, שעד מהרה אזל מן השוק. במשך שישים השנים האחרונות, לא הושמעה הקלטה זו ברדיו אפילו פעם אחת.



רַעַשׁ, רַעַשׁ בַּגִּנָּה, / יְלָדִים מִשְׁתּוֹבְבִים
בְּגִילָה וּבְרִנָּה, / רַעַשׁ בַּגִּנָּה, רַעַשׁ בַּגִּנָּה.

לְכָל יֶלֶד פֶּרַח קָט / הַפּוֹרֵחַ בָּאָבִיב,
וְכָל יֶלֶד דָּץ וְדָץ / מִסָּבִיב וּמִסָּבִיב,
מִתְקַפֵּץ וְרָץ הַכְּבִישׁ / כֹּה חָבִיב וְכֹה פָּזִיז,
הַחִיּוּךְ הוּא אֲבִיבִי / וְשָׂמֵחַ וְעַלִּיז.

מַה יָּפֶה הַיּוֹם הַזֶּה! / חַי, צוֹמֵחַ וְדוֹמֵם
מִשְׁתַּתְּפִים בַּמַּחֲזֶה / כָּךְ, בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם.
הוֹי, רִקְדוּ, רִקְדוּ, קְטַנִּים, / הַמִּשְׂחָק כָּל כָּךְ נָעִים,
הַפְּרָחִים גַּם הֵם עוֹנִים: / נְשַׂחֵקָה בְּמַחְבּוֹאִים.

תֶּלֶם, תֶּלֶם, עֲרוּגָה, / פֶּרַח, צֶמַח וְשִׁירִים,
הַיַּלְדוּת הָעֲנֻגָּה / דֶּרֶךְ אוֹר וְשׁוֹשַׁנִּים.
וּבְחֵיק הָאִמָּהוֹת / יְלָדִים יָנוּמוּ הַס
וְחוֹלְמִים עַל מִלְחָמוֹת, / עַל חַיָּל וְעַל טַיָּס
.

ז. בן עשרים

מינדלין היה הראשון שהלחין בשנות הארבעים שיר לזכר הנופלים במערכה. זה היה השיר 'בן עשרים' מאת אהרון אשמן (1981-1896), מי שחיבר את 'הֵי ציוניוני הדרך' ו'עד אור הבוקר', והיה מן המחוננים שבין כותבי הזמר העברי. השיר הפך להיות מעין 'דגם' לשירי הזיכרון הרבים שנכתבו באותו עשור. הוא התפרסם והושר בימי מלחמת העצמאות עוד לפני שנכתבו השירים על דּוּדוּ ועל יוּדְקֶה, אבל בפועל, ולמרות הכותרת שנדפסה על הדפרון ('מוקדש לגבורינו במלחמת השחרור'), הוא חובר ב-1945 לזכר הצעירים הארץ-ישראלים שנפלו בימי מלחמת העולם השנייה.

דפרון 'בן עשרים', הוצאת נגונים, תל אביב 1949

נשמע את השיר הנשכח הזה מפי שרה יערי:



ח. בחורים בחורות

אם את השיר 'בן עשרים' הלחין מינדלין עוד לפני שהחלה מלחמת העצמאות, הרי שאת השיר הנשכח 'בחורים, בחורות', שנקרא גם 'בעמדה', חיבר בעיצומה של המלחמה. שיר זה, שהיה מן הנפוצים באותן שנים, נעלם באורח פלא משירת הארץ ואין משמיעים אותו עוד. שאלו-נא את ותיקי הלוחמים שעדיין חיים אתנו: מה שרתם בימיה הראשונים של המלחמה, עוד לפני שנפוצו שירי הצ'יזבטרון, החישטרון ושאר הלהקות הצבאיות? או אז הם ייזכרו בשיר הזה, שאותו שרו במשלטים, ביישובים, בהכשרות ובעיקר במקלחות... שמואל פישר ('ארצנו הקטנטונת') הוא שכתב את המילים.

דפרון 'בחורים בחורות', הוצאת נגונים, תל אביב 1948

הנה הקלטה נהדרת וקצבית של השיר מפי ניקו פלדמן, מזמרי הטנור הטובים שהיו עמנו בשנות החמישים:

   

ט. שחורה אני ונאווה

שנות הארבעים היו שנות הלחנה אינטנסיבית של פסוקים מתוך שיר השירים. שרה לוי-תנאי הלחינה אז את 'אל גינת אגוז', ונירה חן את 'דּוֹדִי לי' ו'אִתִּי מלבנון'. באותו עשור גם החלה מסורת הכנסים למחולות העם שנערכו בקיבוץ דליה, שבהם נרקדו ריקודים רבים על פי לחנים לפסוקי שיר השירים, שינקו את השראתם משירת המזרח. כמעט כל המלחינים שפעלו בתקופת היישוב הלחינו גם שירים בהשפעת צלילי המזרח, והבולט שבהם היה כמובן נחום נרדי. 

מינדלין גם הוא הושפע מסגנון פיוטי זה בעבודותיו, והדוגמה לכך היא השיר הנשכח 'שחורה אני ונאוה', שראוי להימנות עם מבחר שירי שיר השירים שהולחנו בארץ.

ההקלטה שלפנינו היא משנת 1954. מינדלין היה אז חולה ובודד ופרנסתו הייתה מצויה רק בקושי. על משכבו בביתו שברחוב יהודה הלוי 145 בתל אביב הלחין את 'שחורה אני ונאוה', וחש סיפוק רב כש'קול ישראל' הקליט את השיר מפי הזמרת חנה אהרוני, בת למשפחה יהודית מתימן.


י. אחרית דבר

אברהם מינדלין לא הילך בגדולות ולא התיימר לסלול נתיבות חדשות בזמר הארץ-ישראלי. תמיד ראה את עצמו כמי שכותב נעימות פשוטות וקליטות, ובקונצרטים שערך הדפיס תחת שמו את התואר 'זמר' או 'מלחין עממי'.

תכנית של קונצרט מיצירות מינדלין ובהשתתפותו, 1946 (אוסף אליהו הכהן)

יהיו מן הסתם מי שיטענו כי מינדלין היה מלחין שמרן שלא צעד עם הזמן. אבל לשבחו ייאמר, שבזכותו כל האחרים כן צעדו עם הזמן, ולוּ מן הסיבה הפשוטה שבמקצועו היה שען. רבים ממלחיני הארץ הביאו אליו את שעוניהם לתיקון, והוא שירת אותם ללא תמורה. בחנותו ברחוב שינקין 2 ישב מינדלין במשך עשרות שנים, זכוכית מגדלת עגולה תקועה בעינו, על שולחנו גלגלי שיניים זעירים וקפיצים ובמוחו מרצדות מנגינות שאותן זמזם תוך כדי עבודה.


תשע בערב, 26 באוגוסט 1937

שנות ראשיתה של המדינה החדשה היו תקופת שפל בחייו האישיים של מינדלין. הוא חלה, סגר את חנותו, הסתגר בלית בררה בביתו ונותר ללא אמצעי מחיה. הוא לא היה המלחין היחיד במצוקה כלכלית  גם משה וילנסקי נאלץ לנגן מוזיקה לריקודים בבתי קפה על שפת הים, ולמרדכי זעירא החרימו פעמיים את הפסנתר, כי לא עמד בתשלומי חובותיו. 

מינדלין, שנשבר מטה לחמו, שלח מכתב מצוקה נוגע ללב אל מורי ותלמידי בית הספר הדתי ביל"ו ששכן ליד מקום מגוריו. הוא ביקש מהם שיביאו לו לביתו את שעוניהם המקולקלים, כדי לאפשר לו לתקנם במחיר סמלי ולהתפרנס בכבוד. 'לפני כשנה וחצי'  כתב  'חליתי במחלה קשה וכל לקוחותי נטשו אותי'...

אוסף אליהו הכהן

ב-24 בפברואר 1961 הלך מינדלין לעולמו והוא בן שישים ושתיים. 

חודשים אחדים קודם לכן התקיים פסטיבל הזמר הראשון, שבו אמורים היו להתחרות עשרת השירים הטובים ביותר. בפועל בחרו שופטי הפסטיבל רק תשעה שירים, בנימוק שלא נמצא שיר עשירי ראוי. בשארית כוחותיו ארגן מינדלין פסטיבל מחאה ('פסטיבל המקופחים'), ב'בית הסופר' בתל אביב ובו העמיד לבחירת הציבור עשרים וארבעה שירים מתוך מעל הארבע מאות שנדחו. הציבור הצביע ובחר מתוכם את 'השיר העשירי'...

דבר, 28 בנובמבר 1960

לא רבים היו המלחינים שפעלו בתקופת היישוב. יש ביניהם יוצרים שיצקו יסודות לבניין הזמר העברי, אחרים בנו קומות והציבו קירות, ויש כאלה שהניחו לבנה אחת או שתיים. גם לבנאים הפשוטים, שמינדלין בוודאי היה אחד מהם, עומדת הזכות לא להישכח ולתפוס את מקומם הראוי בתולדות עיצובו של הזמר העברי.


 קונצרט לזכרו של מינדלין, 1961 (אוסף האפמרההספרייה הלאומית)
______________________________________

רשימה זו היא עיבוד של דברים בעל-פה שהשמעתי בכנס 'מי אני? שיר ישראלי' (אוניברסיטת בר-אילן, 16 ביוני 2014). ההרצאה זמינה גם ברשת יו-טיוב.

יום רביעי, 20 ביוני 2018

פה ושם בארץ ישראל: חידון בחרוזים, בקשה אישית, בוני הנבג ומשמר דוד

א. חניה רק לחרוזים

צילום: יואב בילר

רק לעשרה חרוזים מותר לחנות כאן?

לקח לי קצת זמן להבין מה הכוונה בשלט תמוה זה, אבל יואב בילר, שצילם, הסביר לי כי בסך הכל מדובר בכניסה לחניון של רחוב החרוזים מס' 10 ברמת גן...

ב. בקשה אישית מנטלי ויצחק

ועוד מרמת גן, מרחוב ביאליק. השלט הזה כבר מוצב שם זמן רב, ואולי נטלי ויצחק עברו בינתיים למקום אחר או יצאו לפנסיה. ובכל זאת, יש בו עדיין מידה נוגעת ללב של צניעות ואנושיות.

צילום: אבּי ניומן

ג. כנבגים בנגב

מטירת הכרמל, ככל הנראה, הנגב נראה רחוק.

במשרד מכירות שבאתר בנייה בטירת הכרמל הפכו את חברת הבנייה הוותיקה 'פרץ בוני הנגב' לפרץ בוני הנבג'...

צילום: חגית מאיר

ד. משמר המלך

בתור אחד ששמו הפרטי הוא דוד, אני רגיש לניוואנסים. בתנ"ך כתוב שם זה בשתי צורות: בכתיב חסר (דוד) וגם בכתיב מלא (דויד), ושתיהן כשרות. אני נוהג לכתוב את שמי בלי האות י' (ולמען האמת, אין לי מושג למה); ואילו הסופר דויד גרוסמן, למשל, מקפיד לכתוב את שמו עם י'.

אבל דומני שאין מחלוקת לגבי התעתיק הלועזי של השם, ועל כולם מוסכם שכותבים אותו David.

לא כן בשילוט שמפנה לקיבוץ (לשעבר) משמר דוד שבשפלה, שם החליטו שיש לכתוב Dawid

צילום: שקד חמדת נחלון

קיבוץ משמר דוד קרוי על שמו של האלוף דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי אמריקני שנהרג בימי מלחמת העצמאות. האם כך כתב מרכוס את שמו?

לא ולא! על מצבתו, בבית הקברות הצבאי ווסט פוינט שבניו יורק, נכתב השם הרגיל David.

קברם של בני הזוג דוד ואמה מרקוס, ווסט פוינט, ניו יורק (ויקימדיה)


יום שני, 18 ביוני 2018

סיפורי רחובות: חפץ חיים ולב העיברי

לכבוד שבוע הספר העברי, שכרגיל נמשך לפחות שבועיים, נביא במדורנו הפעם שני שיבושים של שמות ספרים בשלטי חוצות ובשלטי רחובות.

א. חָפֵץ חיים או חֵפֶץ חיים?

לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן ראדין, המכונה 'חָפֵץ חיים' על שם ספרו הנודע, נקרא קיבוץ דתי ליד גדרה, שהקימו אנשי פועלי אגודת ישראל בשנת 1944.


המקור לשם הספר (והקיבוץ) הוא כמובן הפסוק הנודע בתהלים: 'מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב' (לד 13). אבל האחראים לשילוט לא ידעו זאת. הם חשבו שצריך לומר 'חֵפֶץ חיים'   מי יודע, אולי חשבו שחפץ הוא שם המשפחה של חיים?  וכך תיעתקו את השם ללטינית: Hefets Hayim


צילומים: מנחם רוזנברג

ב. עברי או עיברי?

הרב עקיבא יוסף שלזינגר (1922-1837) היה תלמיד חכם סוער, צבעוני וקנאי. הוא נולד בפרסבורג שבסלובקיה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית), עלה לארץ בשנת 1870 וכאן רקם תכניות הזויות שונות ומשונות, התכתש עם בני כל החוגים והקבוצות, החרים והוחרם. למרות היותו חרדי קיצוני התנגד להסדרי 'החלוקה', תמך ביוזמות התיישבות שונות, בעבודה חקלאית ובתיעוש. ההיסטוריון יעקב כ"ץ קרא לו 'הסבא של הציונות ושל נטורי קרתא'... על שמו נקרא היישוב (והיום מועצה מקומית) בעל השם המשונה בני עַיִ"ש. אגב, הוא עצמו הקפיד לכתוב את שמותיו הפרטיים 'עקיבה יהוסף'.


ספרו לב העיברי, שנדפס לראשונה באונגוואר בשנת תרכ"ה (1864), הוא פירוש על צוואת החת"ם סופר, מי שנתפס כאבי החרדיות המודרנית. שלזינגר שרטט בספר זה כמה מעקרונות ההיבדלות האולטרה-אורתודקסיים, וכלשונו בשער הספר: 'ונכלל בו דברי מוסר, בפרט בעניינים הנוגעים לפרצת דורנו בעוונותינו הרבים, נגד המשנים והמתחדשים'. 'המשנים' הם היהודים הרפורמים שבגרמניה, 'המתחדשים' הם היהודים הנאולוגים שבהונגריה.

הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.

המהדורה השנייה של לב העיברי, למברג 1868

אבל בירושלים, שהקדישה לכבודו רחוב בשכונת טלביה, הלכו על הקל ועל המוּכּר: 'עברי'. יש רחוב הגדוד העברי, אז למה שלא יהיה רחוב לב העברי?

חמישה סוגי שלטים יש ברחוב ובכולם, בלי יוצא מהכלל, כתוב 'לב העברי' (על שיבושים אחרים ועל מגוון האפשרויות לתעתיק לטיני לא נרחיב את הדיבור).

בהסבר כתוב: 'ממחדשי ההתישבות בא"י (תקצ"ח-תרמ"ב)'. שלזינגר מת בתרפ"ב (1922) ולא בתרמ"ב (1882)
שימו לב איך כתבו כאן 'ההתיישבות'  'ההיתישבות'. את שנת מותו המוטעית העתיקו גם כאן.
צילומים: מנחם רוזנברג

יום שישי, 15 ביוני 2018

מסע בניו יורק בעקבות אליקים צונזר (ב): שם מקום מנוחתי


החלק הראשון של המסע בעקבות צונזר פורסם כאן.

ב-22 בספטמבר 1913 מת אליקום צונזר בדירתו שבאיסט ברודווי. יומיים אחר כך, ב-24 בספטמבר, יצא מסע הלוויה מדירתו אל בית הקברות היהודי 'וושינגטון' שברובע ברוקלין. העיתון ניו יורק טיימס דיווח למחרת כי אלפי יהודים ליוו אותו בדרכו האחרונה, וכוחות מילואים של שתי תחנות המשטרה שבאזור נקראו לעזור בשמירת הסדר.

לווייתו של צונזר. ידיעה בעיתון ניו יורק טיימס, 25 בספטמבר 1913, עמ' 6

החלטתי לאתר את קברו של צונזר אך עד מהרה התברר לי כי אין זו משימה פשוטה כלל ועיקר.


ה. בית הקברות: Washington Cemetery

בית הקברות 'וושינגטון', שנוסד בשנות החמישים של המאה ה-19, נמצא בלב רובע ברוקלין. כתובת משרד בית הקברות היא 5400 Bay Parkway, ובית הקברות עצמו שוכן בין שדרות 21-20. זהו בית קברות ענקי, שמחולק לחמישה בתי קברות משניים, ואם אינכם יודעים את המיקום המדויק של הקבר, חבל על הזמן – אין שום סיכוי למצוא אותו.

את המיקום של קבר צונזר לא ידעתי, אלא רק שנקבר סמוך לידידו ומוקירו אברהם גולדפדן, שמת חמש שנים קודם לכן. אך היכן נמצא קברו של גולדפדן?

כאן עמד לרשותי האתר האינטרנטי Find a Grave, שגילה לי כי גולדפדן שוכן כבוד בבית הקברות מס' 4, מתחם 353, שורה 3, קבר 2. נשמע פשוט, אבל במציאות לקח לנו זמן רב מאוד לאתר את המקום.

בוקר חורפי אחד של חודש אוקטובר 2017 יצאתי עם הרבנית ממנהטן לברוקלין בדרכנו אל בית הקברות 'וושינגטון'. גם היום – יותר ממאה שנים לאחר ההלוויה – מדובר בנסיעה ארוכה למדי מביתו של צונזר שבאיסט סייד ועד למקום מנוחתו האחרון.

כמו בתי קברות יהודיים רבים בניו יורק, גם בית הקברות 'וושינגטון' יסודו בחלקות שנקנו על ידי אגודות יהודיות שונות, בדרך כלל של יוצאי עיירות (לאַנדסמאַנשאַפֿטן), על מנת לסייע לחבריהן להיקבר במחיר הוגן.

חלקות קבורה של אגודות יהודיות מאודסה ומקוזניצה. בשולי החלקות מצבות חדשות של יהודים מברית המועצות
(הצילומים כאן ולהלן: דוד אסף)

מי שישוטט בבית הקברות לא יוכל שלא לשים לב לכך שבכל צדי השבילים, בשוליים והיכן לא? – מקומות שמייסדי בית הקברות לא העלו על דעתם שישמשו לקבורה – מזדקרות עתה מאות רבות של מצבות שהוקמו בעשורים האחרונים על קבריהם של יהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר. כמיטב המסורת הרוסית, גם המצבות האלה עשויות שיש שחור שעליו נחקקו פני המתים שנקברו תחתיהם.

כך יוצא שמתחם בית הקברות המקורי, שבו המצבות כולן בצבעי לבן-אפור, על פי המסורת היהודית-האמריקנית הישנה (ועליהן חקוקים טקסטים בעברית, באנגלית או ביידיש), מוקף ומתוחם במצבות שחורות, שהאקונוגרפיה שלהן והמסורת הטקסטואלית שלהן (יש מצבות רבות שכתובות רק ברוסית) שונות לחלוטין.

שורה אופיינית בבית הקברות. המצבות החדשות 'מחוץ לגדר'.

ו. המצבה של יעקב גורדין


עוד אנו מבקשים דרכנו בין אלפי המצבות של בית הקברות מספר 4, שם נקברו גולדפדן וצונזר, נגלתה לעיננו, במתחם מס' 396, מצבתו המפוארת של המחזאי יעקב גורדין (1909-1853), 'מלך' תיאטרון יידיש בניו יורק.

הכניסה 'המלכותית' לחלקת הקבר סומנה על ידי שני עמודים עליהם נחקקו ראשי תיבות שמו של המנוח JG. למראשות המצבה הונחה אבן ועליה נחקקה הכתובת הפטריארכלית 'Father Jacob' (האב יעקב).


גורדין כתב עשרות רבות של הצגות, והידועה בהן לקהל הישראלי היא הלהיט הגדול 'מירל'ה אפרת', שהצגת הבכורה שלו נערכה בניו יורק ב-1898 ומאז בעשרות הפקות בכל העולם. מי שהתפרסמה במיוחד בגילום תפקיד זה הייתה השחקנית אידה קמינסקה (1980-1899).

(מקור: Polona)

גורדין – כפי שאנו יודעים – היה בעל גאווה גדול, והדבר ניכר גם במצבתו המגלומנית משהו.

בתבליט שעל המצבה הועתקה חתימתו המקורית של גורדין
גלויה עם חתימתו של גורדין (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בקדמת חלקת הקבר נקברה באפריל 1928 גם בתו סופי, שכנראה ידעה את מקומה הצנוע ביחס ל'אריה הגדול'.


ז. המצבה של אברהם גולדפדן


בין כך ובין כך, מצאנו לבסוף את שני הקברים של גולדפדן וצונזר. ואכן הם שוכנים זה לצד זה. התפוח של אליקום צונזר לא נפל הרחק מן העץ של ידידו אברהם גולדפדן

הדרך הנוחה ביותר להגיע לחלקה זו (מתחם 353, שורה 3) היא דרך הכניסה לבית הקברות שנמצאת סמוך לשדרה 21 פינת רחוב דהיל (.Dahill Rd).

ראשון נקבר גולדפדן. הוא מת ביום חמישי, 9 בינואר 1908, ולוויתו נערכה למחרת בנוכחות עשרות אלפי יהודים מניו יורק והסביבה. כעשרים אלף מהם – כך דווח בעיתון דיא וואָרהייט (האמת) – אף טרחו להגיע לבית הקברות.

דיא וואָרהייט, 9 בינואר 1908

קשה לסכם בכמה משפטים את תרומתו של אברהם גולדפדן לתיאטרון היהודי, ביידיש בעיקר אך גם בעברית. משורר, מחזאי, מלחין, במאי ושחקן, וגם אוהד גדול של הרעיון הציוני. ראוי היה שייקבר בחלקת גדולי האומה, אך לא כך רצה הגורל. עלובה ועזובה היא מצבתו של מי שחתום על עשרות להיטי תיאטרון וזמר, שהצחיקו והדמיעו את עיניהם של אחינו בני ישראל בכל מקום שהם – החל ב'ראָזשינקעס מיט מאַנדלען' (צימוקים ושקדים), שהושר במחזמר היהודי הראשון 'שולמית', ועד 'שני קוּני לֶמֶל'. הכיתוב על המצבה שחוק ומטושטש ורק בקושי ניתן לקוראו.


וזה מה שנחקק על המצבה:
אברהם גאלדפאדען
דער פאטער
פון דער אידישען ביהנע [האבא של הבימה היהודית]
נולד י"א תמוז ת"ר
נפטר ו' שבט תרס"ח
_____________
ציצים ופרחים     שולמית
   דוד במלחמה       בר כוכבא 
     דאס יידעלע        עקידת יצחק
         שבתיאל             כשוף מאכערין
ישראליק           בן עמי
און פיעלע אנדערע ווערקע [והרבה יצירות אחרות]

ABRAHAM GOLDFADEN
Poet
Playwright and Founder
of the
Yiddish Theater
Born in Starokonstantynov
July 12 1840
Died in New York
January 9 1908

כותבי המצבות לא דקדקו בקטנות: הטקסט כתוב ביידיש ישנה ('ביהנע' במקום 'בינע'), וגם יש בו שגיאות ('אידישען' במקום 'אידישער'). מעניין גם העירוב בין יידיש לעברית ('נולד' ו'נפטר').


מצבתה של רעייתו פאולינה-פֶּערל (1910-1844), בתו של המורה והמשכיל אליהו מרדכי וֶרְבֶּל מאודסה, שנקברה לצדו, נמצאת במצב הרבה יותר גרוע. הכיתוב אינו ניתן לקריאה כלל.

דיא וואָרהייט, 11 בספטמבר 1910
פאולינה גולדפדן
(Museum of Family History)










ח. מצבתו של אליקום צונזר

סוף סוף הגענו אל מצבתו של צונזר, שגם לצדו נקברה לימים רעייתו פאני (פייגל). המצבה מפוארת יחסית ושמורה היטב. היא נתמכת בארבעה עמודי שיש, בחזית נקבעה כתובת ביידיש ובאנגלית ובשני הצדדים אֶפִּיטָף, בעברית וביידיש.


בחזית נכתב:

אליקום צונזער
פֿאָלקס דיכטער
געבאָרען ווילנא רוסלאַנד
אָקטאָבער דעם 13טען 1836
ב' חשון תקצ"ז
געשטאָרבען ניו יאָרק
סעפּטעמבער דען 22טען 1913
כ' אלול תרע"ג

ELIAKUM ZUNSER
THE POET OF HIS PEPOLE
BORN IN VILNA RUSSIA
OCTOBER 13TH 1836
DIED IN NEW YORK
SEPTEMBER 22ND 1913
____________________________________
פֿערבײַגעהער בלײַב שטעהן        הָהֵלֶך, עֲמֹד 
מיט כּבֿוד און מיט יראה.           בְּיִרְאַת הַכָּבוֹד. 
דאָ ליגט אין שטויב פֿאַרשטומט    בֶּעָפָר פֹּה נִטְמַן 
דעם פֿאָלקס געטרײַע לירע.         כִּנּוֹר הָעָם הַנֶּאֱמָן.

וזה נוסח האפיטף ביידיש, שחקוק בצדה הימני של המצבה:
דײַן נאָמען, דײַן גלאַנץ,                 זִכְרְךָ הַזּוֹהֵר 
פֿלעכט דיר אַ קראַנץ                    לֹא יִבֹּל, כְּמוֹ הַזֵּר 
פֿון בלומען, דאָ אויף דײַן רוה         שֶׁעַל קִבְרְךָ הוּא מַנִּיחַ,   
ון אונז אָפֿט אַ טרעהר                שֶׁאוֹתו דִּמְעָתֵנוּ        
באַלעבט דעם קראנַץ מעהר          הַנּוֹטְפָה מֵעֵינֵנוּ 
אונפערוועלקט בלײַבט ער ווי דו     עוֹד תְּרַעֲנֵן וְתַפְרִיחַ
(תודה לידידי שלמה צוקר שנענה לבקשתי ותרגם יפה את האפיטף מיידיש לעברית)

האפיטף ביידיש

ובצד השמאלי חקוק אפיטף בעברית:
ששים שנה כנור לענות עמו היה
ולאנחות-עם נגינותיו בית-האוצר 
ויבך בצר לעמו ועמו יחד קוה 
ויוכח אחיו וינחמם כי לכך נוצר  
ועתה כי לבין כוכבי-אל המשורר נלקח 
ידענו עוד גם שמה בצרותינו לו צר
האפיטף בעברית

ממש בצמוד למצבתו של אליקום נמצאת מצבת רעייתו פייגל-פאני (1939-1854). בתחתית האפיטף נחקק ציטוט מתוך 'מכירת יוסף', המחזה שכתב בעלה בשנת 1885:
אַנטלויף ניט זיסער טרוים,         אַל תָּנוּס, חֲלוֹם הַנֹּעַם,
האַלט אַ וויילע, האַלט,             עֲמֹד רֶגַע, עֲמֹד,
לאָז מיר זיך זעטיגען                זֹאת דְּמוּתֵך, יְפֵהפִיָּה,
מיט דײַן שײַנעם געשטאַלט.      תְּנִינִי לִשְׂבֹּע עוֹד.
במקור נכתב 'מיט יוספס גישטאַלט' (עם דמותו של יוסף)
אליקום צונזר, מכירת יוסף, וילנה תרמ"ו, עמ' לז
בחייהם ובמותם לא נפרדו: אליקום צונזר ורעייתו פאני

צילום מתבקש למזכרת עם מצבתו של צונזר, ומסענו בעקבותיו הגיע לסופו.