יום רביעי, 26 בפברואר 2020

בורא מיני מזונות: ייִדישע מאַמע, להכעיס, הקצב בלט, עובדי אדמה

א. אַ ייִדישע מאַמע בתל אביב

מזללת בשרים חדשה נפתחה בשוק הכרמל בתל אביב ושמה 'ייִדישע מאַמע' (אם יהודייה; את הניקוד התקני אני הוספתי). הדוכן מתמחה באוכל יהודי-פולני, ואנו, שלצערנו עדיין לא אכלנו שם, מתעניינים בעיקר באמרות הכנף שבתפאורה וכמובן בתפריט.

במקום אמא יהודייה מצויר על הקיר דווקא אבא יהודי (אַ ייִדישע טאַטע)...


ויש גם ציטוט נאה ממנדלי ('ספר הקבצנים', כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, עמ' צג):


התפריט יצירתי למדי, אבל ברור שהניסוח לא נבדק על ידי מי שמתמצא קצת ביידיש. אם היה כזה, הוא היה מן הסתם מתקן את המפלצת הלשונית 'ווילדע חאייע' (צריך להיות: אַ ווילדע חיה; כלומר חיית פרא), ואת 'אוי ואי זמיר' (צריך להיות: אוי-וויי ז'מיר; כלומר, אוי ואבוי לי).

העיקר ש'בייקון' ו'שרקוטרי' כתבו נכון...

צילומים: איתמר לויתן

ב. עוף צֶלוֹחֶס

ועוד בענייני בשר ויידיש.

בשכונת למד בתל אביב יש מסעדת גריל עופות, שנקראת בשם הנפלא 'עוף צלוחס'.

זה אולי נשמע לכם כרמז עבה כגרגרת ל'עוף בצלחת', אבל בעצם מדובר במשחק על צורת ההיגוי ביידיש של 'אויף צו להכעיס' (שהוגים אותה: אוֹיפְצֶלוֹכֶס), ומשמעותה: להכעיס, אף על פי כן ודווקא.

צילום: אבישי ליוביץ'

הנה נחמה ליפשיץ שרה את 'אויף צו להכעיס אַלע שׂונאים ... עם ישׂראל חי', שיר של יוסף קרלר, שהדיסידנטים היהודים בברית המועצות אהבו מאוד:



ג. הקצב בלט

ואם אנחנו בעסקי אוכל בשרי, נציין לשבח את 'אטליז בלט', ברחוב השוק בתל אביב. שלט ההנצחה בפתח החנות עושה כבוד לאבי המשפחה, 'סבא שרוליק', שכבר בלודז' היה קצב...

צילום: איתמר לויתן

ד. עובדי אדמה

יש מילים בעברית שחשבנו שנעלמו כבר מהלקסיקון ונס ליחן, 'עבודת אדמה' למשל.

גדעון נח, שהתפעל מאריזת הקרטון וממה שכתוב עליה, בדק ומצא שמדובר במאפייה איכותית שפועלת בקיבוץ בית השיטה.

צילום: גדעון נח
אתר המאפייה

ב ת י א ב ו ן !

יום שלישי, 25 בפברואר 2020

למה בכלל מנקדים שלטים?

רחוב יפתח בירושלים עם דגש שגוי באות פ' (צילום: דוד אסף)

אמר העורך: בבלוג עונג שבת התפרסמו לאורך השנים מאות רבות של שלטי רחובות ושלטי עסקים, שעליהם מתנוססות לעיני כל שגיאות גסות, בעיקר באיות (עברי, ערבי או לטיני) או בתוכן (תאריכים שגויים, הסבר חלקי או מוטעה). כשמתבוננים בכל השפע הזה, שלפעמים גורם בושה גדולה ומבוכה רבה, העיסוק בניקוד של אותם שלטים נראה קטנוני. העדר דגשים או הוספתם במקומות לא נכונים, צירה במקום סגול, קמץ במקום פתח... 'מילא', יגידו הקוראים, 'שאלה יהיו הצרות שלנו'...

זו גישה שאין לקבלה. לשלטי חוצות יש חשיבות ציבורית וחינוכית ממדרגה ראשונה, בעיקר בשל התחזותם להיות תקניים ורשמיים. 'אם כך כתוב', אומרים לעצמם כביכול העוברים ושבים, 'כנראה שכך צריך להיות'... היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שמהדורות החדשות ברדיו היו מקור סמכותי לעברית תקנית, שאותה יש לחקות ולאמץ. היום גם זה כבר לא נכון ומי ימנה מרוב את שגיאות העברית שבפי קרייננו ושדרנינו, אך זוהי סוגיה נפרדת. 

יאמר מי שיאמר, כי כללי הניקוד העברי אינם פשוטים וקל לטעות בהם. ועל כך נשיב: בדיוק בשביל זה יש מומחים שאפשר וצריך להיוועץ בהם. דוד שי גורס אחרת: עדיף שלא תנקדו כלל.

*

מאת דוד שי

גורלו של הניקוד בשלטי החוצות בארצנו הוא רע ומר, וכאן נרכז כמה דוגמאות מביכות. טיפה משלי מתוך הים הכללי.

קוראי עברית רגילים לקרוא טקסטים שאינם מנוקדים. למרות זאת, פעמים רבות טורחים עושי שלטים לנקדם אף שאין צורך בכך, והתוצאה היא שמות רחובות המנוקדים בצורה משובשת. הנה דוגמאות אחדות לשלטים שבהם הניקוד מיותר ושגוי.

נתחיל עם דוגמה צורמת במיוחד: מודעה מטעם אגף החינוך של עיריית רמת השרון ובה נמסרת תודה לכל אנשי החינוך היקרים שבעיר, אך המילה 'תּוֹדָה' מנוקדת בצורה שגויה. מה יגידו על כך המורים ללשון בעיר?


בחנות לכלי בית מצאתי כלי בית מנוקדים, ובהם גם אַרְגָּז לחם. בשניים מהם יש דגש באות ג' (כנדרש), ובאחד הוא חסר. למה? גם בקופסאות לעוגיות חוזרת רשלנות זו: באחת מהן יש דגש באות י' (כנדרש) ובשתיים הוא חסר. 

הניקוד אינו תורם דבר לשימושיות של המוצר  הרי אין דובר עברית שלא יידע להגות נכון את המונחים הללו גם בלי ניקוד  וכל מטרתו היא קישוט. אז אם כל הסיפור הוא קישוט, מדוע להרגיז את אלה שכן יודעים לנקד, ואם זה סתם חיפוף מדוע מנקדים פעם ככה ופעם ככה? (התשובה: כי זה חלק מהחיפוף).


בפרסומת למשקה החלב 'גמדים' בחרו המפרסמים לנקד את 'לדרך', אך שכחו להדגיש את האות ד'.



יהיו שיגידו שהדוגמאות הללו הן זוטות, שהרי היעדר הדגש אינו פוגע בהגייה.

מה תגידו אפוא על השלט המכוון לשדרות הַהַשְׂכָּלָה בתל אביב? היעדר הדגש באות כ' פוגע בוודאי בהגייה (וחסרים עוד שני סימני ניקוד).


יש מסעדות שמוסיפות ניקוד לשמן. אומרים שאסור לסמוך על טבח רזה, ואילו אני דווקא מתלבט אם ניתן לסמוך על טבח במסעדה שבה השלט מנוקד בשגיאות. 

במסעדת 'שניצל 20 טְעָמִים' בהרצליה בחרו לנקד את האות ט' בסגול (במקום בשווא), אולי מתוך רצון לדיאלוג ויזואלי עם הסגול של ה'שניצל'. על טעם וריח אולי אין להתווכח, אבל על ניקוד הטעם – יש ויש.



גם בסטקיית 'הַקַּצָּבִים' בירושלים ניקדו על פי הרגש, ויצאו רק עם טעויות בניקוד ה' הידיעה ובהעדר הדגשים.


אותן טעויות מופיעות גם בשלט של מסעדת 'הַפִּיצֵרִיָּה'. מי רוצה לאכול 'פיצָה' שאין בה דגש ב-פ'?



ולא רק במסעדות – גם בחנות הבגדים 'הַמַּעְבָּדָה' שבקניון עזריאלי בתל אביב. 



ארגון 'השומר החדש' מוכיח שניתן לטעות בניקוד גם בלי להשתמש כלל בסימניו. בסמליל של הארגון נכתב שמו בתעתיק לאותיות לטיניות:HaShomer HaChadash , אבל כללי הניקוד של ה' הידיעה קובעים, שבמילה 'החדש' ה' הידיעה תנוקד בסגול. במילים אחרות: התעתיק הראוי לאותיות לטיניות הואHeChadash .



וכדי שלא להיות חמוץ או ממורמר ולראות רק את המחצית הריקה של הכוס, הנה מילה טובה על יזמה רצויה של משרד התחבורה: על שלטי דרכים רבים מופיע הניקוד הנכון למילה 'מֶחְלָף', שרבים מאתנו נוטים לשבש (ל'מַחְלֵף' או 'מִחְלָף'). 


האם הדוגמאות שהבאתי הן בגדר נוקדנות (שלא לומר: נקדנות) מיותרת? האם יש להרחיב את הכלל 'דובר ילידי אינו טועה' ל'נקדן ילידי אינו טועה'? אינני סבור כך. בכל הדוגמאות הללו, הקורא הילידי כלל אינו זקוק לניקוד והמילים נוקדו רק מסיבות אסתטיות או ויזואליות. ומצד אחר, הרי ברור שכל יוצרי השלטים מודעים לכך שלניקוד יש כללים – הם הרי למדו לפחות בבית הספר היסודי. אז למה מחפפים?

המסר שלי לעושי השלטים: אם בחרתם לקשט את השלט שלכם בסימני ניקוד, אנא קשטו נכון. ראוי העסק שלכם שתקדישו לו עוד כמה דקות, תתייעצו עם מביני דבר, ואולי אפילו תבדקו באתרי ניקוד טובים באינטרנט.

_________________________________

דוד שי הוא ממייסדי קהילת ויקיפדיה העברית ומראשיה

יום שישי, 21 בפברואר 2020

'בחמת אבטומוביליהם': חרוזי עגנון

ב-17 בפברואר 1970, לפני חמישים שנה, נפטר ברחובות (אחרי תקופת אשפוז בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, שנפתח שמונה חודשים קודם לכן)  הסופר הגדול ש"י עגנון, ולמחרת הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

דבר, 18 בפברואר 1970

בן 82 היה עגנון, שבע ימים ושבע יצירה. ביום קבורתו ספד לו בעיתון הסופר חנוך ברטוב: 'לא אנחנו נפרדים ממנו – הוא הלך מאתנו. לא לעולמו הלך – עִם עולמו הלך'...

חנוך ברטוב, 'עולם שלם', למרחב, 18 בפברואר 1970

אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, וְשָׁמַיִם יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב את כל שבחיו של עגנון. בבלוג עונ"ש הבאתי בשעתו כמה שירים נשכחים או לא ידועים של עגנון. ואנו נצא אפוא ידי חובה בעוד שני צימוקים של חרוזי שיר, קטנים ולא מוּכרים.

א. 'ואנכי איש עלג': שיר הקדשה לרב חיים ברודי, 1935

בחול המועד סוכות של שנת תרצ"ו (1935) רשם עגנון הקדשה לחברו הרב חיים ברודי (1942-1868), בפתח הכרך החמישי של כל סיפוריו של שמואל עגנון, שנדפס זה לא מכבר בהוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה (1935). בכרך זה נדפס לראשונה הרומן 'סיפור פשוט'.

ברודי, חוקר מובהק של שירת ימי הביניים, עלה לארץ בשנת 1934 וניהל את 'המכון לחקר השירה העברית', שנוסד בברלין ארבע שנים קודם לכן, ב-1930, על ידי שלמה זלמן שוקן. המכון עבר לירושלים לאחר עליית הנאצים לשלטון וברודי עבר עמו.

נסו לפענח מה כתוב כאן!


הנה מה שכתוב:
יראתי בבואי לפני מעלת כבודו
 בספורים הללו ללא הדר ותֹאר 
עם שרי אל הסכין ועם מתי סודו 
שירתם בקדש כשמים לטֹהר  
ואנכי איש עלג דל לשון מעודי 
אך יאבתי להביא ברכת החג 
לחכם המעֻלה רבי חיים ברודי 
ראש ישיבה ואב בית דין דפראג 
חול המועד של סוכות תרצו          ש"י עגנון 

עגנון, שהקפיד על החריזה בהקדשה זו – כראוי למקבל השי שעיסוקו בשירת תור הזהב של ספרד –חיקה נוסחאות מוכרות של פיוט ('יראתי בבואי' מזכיר את הפיוט 'יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִיחַ לְהַשְׁחִיל'). הוא גם מלהטט בפסוקי תורה שונים: 'עם שרי אל הִסְכִּין', רומז לכאורה למאבקו של יעקב עם המלאך, שבעקבותיו כונה בשם יִשְׂרָאֵל (בראשית, לב 29), אך עגנון בעל הסיפורים ('בספורים הללו'), התכוון, כמובן, ל'שָׁרֵי אֵל', בש' ימנית, מלשון שירים, תחום עיסוקו של ברודי. 'מתי סודו' הוא ביטוי שנלקח מספר איוב, יט 19: 'תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי'. 'מְתֵי סודי' אינם מתים, אלא חברים קרובים בני סוד (כמו מְתֵי מעט). 

ההצטנעות כביכול, המאוד לא-אופיינית לעגנון, 'ואנכי איש עלג דל לשון מעודי', היא בעצם שבח עצמי, שמדמה את הכותב למשה רבנו ('לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'). המילה הנדירה 'יאבתי', שמשמעה התאוויתי, נלקחה ממזמורי תהלים: 'פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְו‍ֹתֶיךָ יָאָבְתִּי' (קיט 131). 

ולבסוף התואר המפוצץ 'ראש ישיבה ואב בית דין דפראג', אינו אלא תוארו האמיתי של ברודי, שלמן שנת 1912 ועד שנקרא על ידי שוקן לברלין ב-1930 היה רבה של פראג.

הרב חיים ברודי, פראג 1913 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ההקדשה שמורה בביתם של ליאורה ורפי ברודי (רפי הוא נכדו של חיים ברודי). תודה לשופט ד"ר מנחם פינקלשטיין שהעביר; תודה לסופר חיים באר על הסיוע בפענוח.

ב. 'בחמת אבטומוביליהם וברוע מעלליהם', 1966

מודעת פרסום לאבטומובילים (הארץ, 25 ביוני 1929)

והנה עוד שיר מחורז ששירבט עגנון במענה לעיתונאי ולסופר הצפתי ישעיהו עַשְׁנִי, שכמו עגנון גם הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' (עשני נולד בי"ט בטבת תרע"ג / 29 בדצמבר 1912; לא הצלחתי למצוא את תאריך מותו, אחרי 1978). עגנון לא הכירוֹ, לא מהגולה ולא מהארץ.

עשני כתב לעגנון מכתב מחורז, ובו התלונן, כנראה ברצינות גמורה, על המפעל לייצור קפה נמס של עלית, שהוקם בשנת 1956 ומאז מזהם את אווירה הקדוש של צפת (המפעל אגב נסגר ב-2014, לאחר כמעט שישים שנה).

בית חרושת עלית בצפת, 2005 (צילום: עמית המכשף)

כנראה שעגנון לא ממש התרשם מהאסון האקולוגי וענה לו בחרוזים משועשעים. השיר התפרסם בעיתון דבר, 25 בנובמבר 1966, ואני משער שאת הידיעה הלא-חתומה חיבר עַשְׁנִי עצמו.

הגיעוני חרוזיך, שכולם יפים נאים,
מה אומר ומה אדבר, עמך אהגה נכאים.
ולבי עלי דוי, ולא אתן לעיני לשנת,
כי השחיתו עיר עז עיר הקודש צפת.
אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה,
כי באו יהודים והשחיתו את אקלימה.
כמוהם כן עושים בכל ערי אלהינו,
ובירושלים מחמדנו תפארת עוזנו.
אין שקט בארץ הזאת, כל הארץ רועשת,
כל אח עקוב יעקב, נפש בנפש מתנקשת,
בסערת נשפיהם, בחמת אבטומוביליהם,
בשרירות לבם וברוע מעלליהם.
עד אנה לא תשקוטו, מתי תתנו מרגוע,
לנוח מעצבוננו, לבנות ולנטוע.

דבר, 25 בנובמבר 1966
בוא עמי לצפת: עיר הזוהר והקבלה  מדריך לצפת ולסביבתה הקרובה (ספרית צפת, 1965)

יום רביעי, 19 בפברואר 2020

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן תשע

איור: נעם נדב

19 בפברואר היום, ושוב אני חוגג יום הולדת לבלוג עונג שבת – יום ההולדת התשיעי. תשע שנים!!! על פי המסורת אני מעני"ש אתכם בפוסט מיוחד לכבוד האירוע המרגש, ומצדיע בראש ובראשונה לכם, הקוראים הנאמנים. אם הגעתם לכאן, זה הרי לא במקרה...

מאז ה'יומולדת' האחרון התפרסמו בבלוג 137 פוסטים (כולל זה שלפניכם), ובסך הכל, מאז ייסודו, 1,628 פוסטים. אני לא מכיר ברחבי הרשת העברית בלוג 'פרטי' עם יכולת התמדה כזו. תקנו אותי אם אני טועה...

א. שיר הוא לא רק מילים

מנקודת מבטי, האירוע החשוב ביותר בחיי הבלוג בשנה האחרונה היה ההוצאה לאור של ספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד), שכמעט כל פרקיו נולדו בבלוג עונ"ש במדור 'גלגולו של ניגון'. במדור זה התפרסמו עד כה יותר מ-170 רשימות, פרי עטי ופרי עטם של אחרים – די והותר לעוד כרך אחד או שניים.


הצלחתו של הספר – אם לשפוט על פי התגובות שמגיעות אליי כל הזמן, ועל פי התקשורת המאוד אוהדת שזכיתי לה (ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות המודפסת) – מעודדת אותי מאוד. רבות מחשבות בלב איש, שמא עליי להירתם לחיבור כרך נוסף? ימים יגידו.

גם התגובות הנלהבות של קוראי הבלוג מרגשות ומחממות לב. קוראים רבים הודו לי וגם לא חסכו ממני את שבט ביקורתם. העירו בכתב ובעל-פה, הציעו, הוסיפו ותיקנו.

ובכן, החנות המיתולוגית 'נעלי פיל' לא הייתה בכיכר המושבות בתל אביב, כפי שכתבתי בטעות, אלא בכיכר מגן דוד, העיר לי בנוקדנות חגי חיטרון. במשחק הילדים 'דּוּדֶס' לא שיחקו בכדור ('למי היה כדור באותם ימים?', הקשה בתדהמה פרופ' ערן דולב), אלא בכפיס עץ. 'גזר וצנונית לא שותלים אלא זורעים', נזף בי פרופ' עמוס אלטשולר, ושמה של האישה, שהמשורר אברהם חלפי ניהל עמה רומן, לא היה אביבה אלא זהבה, תיקן אותי המשורר רוני סומק. 'איך אתה יכול לכתוב שעל המלחין זינובי קומפנייץ ידוע רק מעט?', מחה בפניי ד"ר מיכאל לוקין. 'זה בערך כמו שייכתבו ברוסית שעל סשה ארגוב ידוע רק מעט'. כולם העירו את הערותיהם בחיוך ובטוּב לב, וכמובן שגם לא חסכו ממני את מחמאותיהם. הם צודקים ואני מקווה שעוד תהיה לי הזדמנות לתקן את הטעויות המביכות (גם את אלה שלא שמתם אליהם לב)...

הנה כמה הוכחות שהקיבוצניקים – מיפתח שבצפון ועד בארי שבדרום – אהבו את הספר...

אלי ס"ט מקיבוץ גדות
עפר גביש מקיבוץ יפתח
אשל גת מקיבוץ בארי

ברדיו התראיינתי אצל רבקה מיכאלי וליאת רגב, אצל ציפי גון-גרוס ושירי לב-ארי, אצל גבי זוהר ויורם רותם. וגם בטלוויזיה: אצל ירון לונדון ואצל קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל (בלי הגיטרה שלו). ביקורות אוהדות התפרסמו בעיתונים שונים (חגי חיטרון ב'הארץ', יעקב בר-און ב'מעריב', רוביק רוזנטל ב'ישראל היום' ובבלוג שלו). ככל הידוע לי, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה...

עם יורם רותם, עורך התכנית 'בֹּא שיר עברי', שהקדיש לספר שעה שלמה 
(התכנית תשודר בשבת 21 במרץ, בשעה שבע בבוקר, בגלי צה"ל; אבל הוקלטה ביום חול 😉)

ב. אז מה היה לנו?

גם השנה התארחו בבלוג כותבות וכותבים רבים, קבועים ומזדמנים, וזו הזדמנות להודות להם שוב ובפומבי (לפי סדר הא"ב): אבי בלדי, יהודה בלכרעדינה בר-אל, רעות ברוש, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן (במדורו החודשי על שירי העלייה הראשונה ועוד כהנה וכהנה), נפתלי וגנרדוד ויינפלד ושלמה רוזנר (סדרת 'עידן ועידנים'), שאול כוכבידן לב ארימיכאל (מישקה) לויןאבישי ליוביץ', עודד מיוחסיוסף (ג'פרי) סאקסבני עורי, יצחק פוקסדינה פורת, עפרה פרי, ניתאי שנאן. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד.

וכרגיל תשואות חן חן לצלמים הקבועים והמזדמנים של הבלוג, ובראשם איתמר לויתן מתל אביב (שגם מפעיל את דף האינסטגרם של בלוג עונג שבת), מנחם רוזנברג, בני עורי וטובה הרצל מירושלים, שמוליק שדה מיובלים שבגליל, ועוד רבים אחרים מכל פינות הארץ. כולם מציפים את תיבת הדואר האלקטרוני שלי בתמונות מעניינות ובקוריוזים משעשעים, שרק מקצתם מוצאים את דרכם לדפי הבלוג. זו גם הזדמנות להודיע לכל מי שכותב לי: לא תמיד אני מאשר קבלת חומר במייל. מי שאינו בוטח בתעבורת הדואר, או שחשוב לו לקבל אישור ממני שמכתבו הגיע בשלום, אנא שיכתוב זאת ואענה לו מיד.

לצד המדורים החודשיים הקבועים, שמייצגים את ה'דברים של מה בכך' (כמובטח בכותרת הבלוג), כמו 'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים', 'פה ושם בארץ ישראל', 'סיפורי רחובות', 'סיבוב בתל אביב', 'מעורב ירושלמי', 'בורא מיני מזונות' ועוד – כל פוסט כזה אינו דורש מן הקוראים יותר מכמה דקות קריאה (למרות שהכנתו לוקחת הרבה זמן) – התפרסמו גם עשרות רשימות רציניות יותר ('ענייני מדינה, ספרות ומדינה'). אני משתדל שבכל שבוע תהיה לפחות רשימה מובילה אחת, מעמיקה וחשובה, שהיא יותר מאשר סתם זוטות ('דברי הבל ושטות'), ונדמה לי שבדרך כלל אני גם מצליח בכך.

התמהיל הזה, שמתרוצץ רצוא ושוב בין שטויות לרצינות, הוא מה שמייחד את עונ"ש. המוטו שבחרתי עבור הבלוג, ומופיע בצד שמאל למעלה (מתחת ל'יהדות – ישראליות – אנושיות'), הן שורותיו הנצחיות של נתן אלתרמן מהמחזמר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר': 'אַל נִתְיַחֵס נָא אֶל עַצְמֵנוּ בְּכֹבֶד-רֹאשׁ מֻפְרָז מִדַּי'...

מה היו הרשימות הפופולריות בשנה התשיעית של הבלוג? פלטפורמת 'בְּלוֹגֶר', שעליה נשען הבלוג, מאפשרת לי לראות כמה 'כניסות' יש לכל רשימה. אז הנה ה'מצעד' של העשירייה הפותחת:

עד ראדי הנידחת שבאוקראינה נסעתי בשבילכם כדי לברר היכן בדיוק נולד ביאליק... 

וכרגיל, הנה המלצות העורך לעשר רשימות שהתפרסמו בשנה האחרונה ושווה לחזור אליהן:

וגם לגרייסלנד שבטֶנֶסִי הגעתי בשליחות הבלוג, כדי לברר אם אלביס היה יהודי...

ב'צנרת' של הבלוג ממתינות לכם רשימות חדשות רבות, מקוריות ומרתקות. יש לְמה לצפות גם בשנה העשירית!

ג. זיכרונם לברכה

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. אני נפרד בצער מכמה מקוראים ותיקים של הבלוג, שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: צבי (גרימי) גלעדמירה זכאי, שאול כ"ץ, ציפי קויפמן, תמר רודנר וניסן תימן.

יהי זכרם ברוך.

ד. משמיעים על השקלים

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

וכמדי שנה בשנה, כן גם השנה, אני מבקש להודות לכל התורמים – הקבועים והחד-פעמיים – שהם שותפים מלאים לקיומו של המפעל.

הקוראים יכולים רק לשער איזו השקעה כרוכה בהופעתו המתמדת של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים, בהיבט הטכני ובתקשורת השוטפת עם מאות קוראים ומתלוננים.

לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי😉. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות.

לבלוג אין 'חומת תשלום' והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שמממן אותו ומאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אז אם גם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם גם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בכל יום שישי. התרומות שלכם מרגשות ומשמחות, מחזקות ומעודדות אותי להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הקרוב...

ברחוב מאה שערים בירושלים 'עונג שבת' זה גם 'פיצוחי איכות' (צילום: בני עורי)

יום שני, 17 בפברואר 2020

הספרות והחיים: על דובים, יפים ומיצים

א. שירות דב

מהו 'שירות דב'? הכוונה היא למעשה שכוונתו רצויה, אך תוצאותיו הרות אסון.

מקורו של הביטוי הוא בספרות המשלים. הראשון, ככל הנראה, שהשתמש בו היה הצרפתי לה-פונטן (מאה 17) במשלו 'הדב והגנן', וממנו השתלשל הביטוי לקרילוב הרוסי, ולכל מתרגמיהם ומעבדיהם בכל שפה ולשון.

המשל הוא על דב שהתידד עם גנן, ופעם, כאשר נרדם הגנן וזבוב טרדן נח על אפו, נטל הדב אבן גדולה ורוצץ את הזבוב יחד עם גולגלתו של ידידו.

'שירות דב': איור למשל של לה-פונטין, פריז 1759-1755 (ויקיפדיה)

הנה המשל של קרילוב בתרגומה של חגית בנזימן:

איבן אנדרייביץ' קרילוב, כל המשלים, נוסח עברי: חגית בנזימן, כרמל, תשע"ה, עמ' 204-203

בפתח תקוה, בחרו לקרוא למרכז השירות של סוזוקי בשם 'שירות דב'.

נאמר זאת כך: בחירה לא ממש מוצלחת...

צילום: אפרים קופלוביץ'

ואם אנו בספרות המשלים ובתרגומה הנחמד של חגית בנזימן, אתם מוזמנים בעוד שבועיים להתנחם מתוצאות הבחירות בערב לכבוד ספרה החדש שמוקדש למשלי אליעזר שטיינבַּרג (גם אני אדבר שם):



ב. פו הזול

ואם אנחנו בעסקי דובים, מי הדב הכי מפורסם? כמובן פו הדב!

שני ספריו הנפלאים של א"א מילן, ואין סוף עיבודיו וגלגוליו, מוכרים כמעט לכל ילד בישראל, וכמובן לכל מבוגר בישראל.


ברחוב ביאליק בחיפה יש חנות של חומרי ניקוי ושמה הלא-שנון במיוחד הוא 'פו הזול'. מה הקשר?

צילום: איתמר לויתן

ג. הטלוויזיה והחיים

'היפים והאמיצים' הוא שמה של אופרת סבון אמריקנית ידועה (The Bold and the Beautiful), שמזה שנים רבות מוקרנת גם בישראל.

דוכן מיצים ברחוב שיינקין בתל אביב עשה טוויסט קטן ונחמד על השם:

צילום: איתמר לויתן

אגב, לא הרחק משם, ברחוב הרצל, יש דוכן מיצים, אמנם לא 'ספרותי', אך בכל זאת קשור:

צילום: מנחם רוזנברג

כשמנחם, הצלם, שאל את המוכר אם כדי לקבל מיץ צריך אוטו, הוא נענה בחיוך רחב...

ועוד מיץ עם חרוזים: 'קר קר ולא יקר'.

צולם ב'תחנת בריאות' בדלית אל-כרמל:

צילום: מנחם רוזנברג