יום שני, 1 בספטמבר 2014

שבעים וחמש שנה לפלישת גרמניה לפולין: תמונות מגוֹסְטִינִין וּמִקוּטְנוֹ

העמוד הראשון של 'דבר', 3 בספטמבר 1939

1 בספטמבר הוא לא רק יום חג לתלמידי בתי הספר (והוריהם), אלא גם תאריך היסטורי עצוב, שבו התחיל האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז ומעולם. השנה, לצערי, נצטרך לקלקל את השמחה.

ב-1 בספטמבר 1939, יום שישי בשבוע, פלש הצבא הגרמני לפולין. יומיים אחר כך, ב-3 בספטמבר, הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה, אך הצבא הגרמני המשיך בשלו ובתוך כחודש כבש את פולין, תוך התנגדות שהייתה מלכתחילה חסרת סיכוי. כל המהלך הזה נעשה בשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שמצדה פלשה ב-17 בספטמבר למזרח פולין והתחלקה עם הגרמנים ב'שלל' (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

אתר האינטרנט של מגזין הצילומים האמריקני הידוע 'לייף' פרסם השבוע מנה נוספת של תמונות נדירות שצולמו בשבועות הראשונים של הפלישה לפולין. הצלם הוא גרמני נאצי ושמו הוגו יגר (Hugo Jaeger), שהיה הצלם האישי של היטלר ואחד הראשונים שצילמו בצבע. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא צילם אלפי צילומים, ובסוף המלחמה קבר את התשלילים בחביות זכוכית מחוץ למינכן. ב-1955 הוא הוציא את המטמון מן המחבוא, הפקיד את התמונות בכספת בנק וב-1965 מכר אותן לעיתון 'לייף'.

בין התמונות מצאתי תמונה צובטת לב: נשים יהודיות עם מגן דוד צהוב ושתי ילדות יפות ממלאים דליי מים בכיכר השוק (rynek) של העיירה גוֹסְטִינִין. מי יודע אם מישהי מהן שרדה את השנים הנוראות הבאות...


גוֹסטינין (Gostyninהייתה עיירה יהודית קטנה ואופיינית, 82 ק"מ מצפון ללודז'. זה מה שמסופר על גורלה, בקיצור נמרץ, ב'פנקס הקהילות, פולין, כרך  ד: וארשה והגליל' (יד ושם, תשמ"ט, עמ' 159-158):



בארכיון 'יד ושם' נשמר צילום הכניסה לגטו בגוסטינין. על השלט מימין נכתב: 'הכניסה ללא-יהודים אסורה בהחלט'.


באתר פולני של צילומים מגוסטינין מצאתי עוד תמונה מ-1939 של כיכר השוק ההרוסה וברקע בניין העיריה (Ratusz). בתמונה זו רואים אופניים הנשענים על שילוט דרכים בגרמנית (עדיין לא נכתבו בו מספר הקילומטרים) המפנה לוורשה (Warschau בגרמנית) שבמזרח; ללֶסְלאוּ (Leslau) – זהו השם שנתנו הגרמנים לעיר הפולנית וְלוֹצְלָאוֶוק שבמערב; ולעיירה Kutno – קוּטְנוֹ, שנמצאת 56 ק"מ מצפון-מערב ללודז'.



קוּטְנוֹ (או קוּטְנָה) הייתה עיירה יהודית שהתפרסמה בזכות רבניה (ובראשם הרב ישראל יהושע טרונק); וסופריה (ובראשם שלום אַש, שהנציח את עיירתו זו בכמה מסיפוריו). ערב המלחמה היו בעיר כ-6,700 יהודים. הגרמנים נכנסו לעיר כבר ב-15 בספטמבר והשליטו מיד משטר של טרור ועבודות כפייה. לעיר הגיעו פליטים מכל הסביבה וביוני 1940 הוקם בה גטו סגור, בשטחו של בית חרושת לא-פעיל לסוכר. גורלם המר של בני קהילה זו בימי השואה מסופר בפירוט ב'פנקס הקהילות, פולין: כרך א: לודז' והגליל' (יד ושם, תשל"ו, עמ' 229-226), ובקיצור אפשר לקרוא כאן.

הצלם הנאצי הוגו יגר הגיע לקוּטְנוֹ באוקטובר 1939, וכנראה גם מאוחר יותר ב-1940, וצילם בה עשרות תמונות צבע של יהודים.

בארכיון לייף, ובמאמר שהתפרסם ב-2012 באתר האינטרנט Mail Online, הובאו תמונות שעל פי ההסברים צולמו בגטו קוטנו. כאמור, הגטו הוקם שם רק באמצע 1940, ולכן סביר שהתמונות שצילם יגר באוקטובר 1939 מתעדות את הפליטים היהודיים שזרמו לעיר ונאלצו להקים לעצמם מגורים ארעיים באוהלים ובמכוניות ישנות. חלק מהתמונות, שבהן רואים יהודים עונדים טלאי צהוב, צולמו בוודאי מאוחר יותר והן אכן משקפות את חיי היום-יום בגטו קוטנו.

התמונות מזעזעות דווקא בשל הבנליות שלהן: מגורים, כביסה, בישול, נשים מחייכות. בסוף מלחמת העולם השנייה – כך למדתי מפנקס הקהילות – נותרו בקוטנו רק 213 יהודים...

אוהל מגורים

אוהל מגורים

פליטים יהודים מוצאים דיור בתוך שלדי מכוניות ישנות

כביסה מחוץ לאוהל

כביסה בחצר של בית חרושת לסוכר


אב ושני בניו מחוץ לאוהל המגורים. הנערים מחייכים, האב  לא ממש

קצינים גרמנים בשיחה עם אחד מנכבדי הקהילה

בישול בתנור אבן; הטלאי הצהוב ניכר על חזהו של הגבר הצופה באישה

צעירה ובידה כד מים מלווה יהודי זקן, אולי סבה

גדר תייל בגטו קוטנו



פני האימה

בתוך כל הזוועה הזו נמשך יגר לתעד נערות יהודיות יפות. הנה כמה מהן שנאלצו לחייך אל מצלמתו.



לנערה ה'מחייכת' יש טלאי צהוב על המעיל

הנשים האלגנטיות הללו נראות לא שייכות לכאן, אך האשה משמאל עונדת מגן דוד צהוב

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

מסע מסביב לשולחן: אפליה מינית בצלחת (א)


לפני כמה שבועות ראה אור בהוצאה עצמית ספרה של דליה למדני, 'מסע מסביב לשולחן: על תפקידיו המגוונים של האוכל בתחומים שמחוץ למטבח ובעיצוב התרבות שלנו ושל קודמינו'.

דליה  עיתונאית ותיקה, פזמונאית, סופרת ומתרגמת  היא גם קוראת מסורה של עונ"ש. בנעוריה הייתה חברה ב'להקת כרמל', שפעלה בימי מלחמת העצמאות ואחריה (1950-1947). לפני כשנתיים היא תרמה לבלוג הקלטה מיוחדת, מקסימה וחד-פעמית של אריק לביא, חברה ללהקה, שר שיר חתונה ('די חתונה') ביידיש, והקלטה זו הולידה רשימה חביבה במיוחד.

במשך עשרות שנים כתבה דליה מדורי אוכל, בעיקר בשבועון 'לאשה'. ספרה החדש הוא מסע מרהיב בין תרבויות, אנקדוטות היסטוריות ותובנות חברתיות. רונית ורד, כתבת האוכל של 'הארץ', הגדירה לאחרונה את ספרה של דליה: 'ספר האוכל החשוב ביותר שראה אור בישראל'.

הספר נדפס במספר עותקים מצומצם ואינו מופץ בחנויות ומי שרוצה לרכשו (80 ש"ח + דמי משלוח) מוזמן לפנות בדואר האלקטרוני לאילן למדני (ilanlamdani@gmail.com) או לצלצל (054-7698196, 09-8825502).

הנה אחד הפרקים המעניינים בספר, שעוסק בשאלות מגדריות המשתקפות בתרבות האוכל. בשל אורכו חילקנו את הפרק לשלושה חלקים. האיורים המשולבים במאמר שבבלוג אינם מופיעים בספר. בתיאבון.

דליה למדני (מקור: הארץ)

מאת דליה למדני
מאז ומתמיד היו מי שהכתיבו לנשים מה, איך, כמה, איפה ומתי לאכול. בעולם של אתמול, הגברים הפלו נשים; בעולם של היום, הנשים מפלות את עצמן. 
האוכל הוא אחד האמצעים המאפשרים לבחון את קווי התיחום שבין מעמדות שונים בחברה, ובחינה כזאת מסמנת את הנשים כמעמד לעצמו. אין מדובר רק בימי הביניים ובעולם השלישי, אלא גם במאה ה-20 ובמדינות המתוקנות של העולם הראשון. התיחום בין המעמדות, בכל הקשור באוכל, התבטא בכמה מישורים. עבדים אכלו מזונות אחרים מאלה שהוגשו לאדונים; עניים אכלו פחות מעשירים; משרתים לא ישבו לאכול עם בני המשפחה. עד היום הזה, אפילו בארצות דמוקרטיות למופת, חיילים אוכלים בנפרד מקצינים ופועלים בנפרד ממנהלים. התיחום של נשים במעמד נפרד, בולט בכל המישורים שנזכרו: בכמות האוכל, באיכותו ובהרכבו, כמו גם בזמני האכילה ובמקומות שנשים הורשו לאכול בהם.

כשיש חדרי אוכל נפרדים לנשים ולגברים במוסדות ציבוריים, אין זה מפליא שיש בהם גם תפריטים שונים לכל מִגדָר. במוסדות החינוך, למשל, חדרי אוכל נפרדים נראים לרבים כסמל לפיגור, אך אחרים רואים בהם שיפור, לעומת מה שהיה לפני כן ועדיין לא בטל מן העולם  בתי ספר נפרדים לבּנים ולבּנות. אם מישהו יטרח לבדוק מה מגישים לבנים בחדר האוכל של ישיבה דתית-לאומית וישווה זאת לתפריט של פנימייה לבנות באותו זרם דתי, קרוב לוודאי שיגלה הבדלים ניכרים. יתכן אפילו שימצא אפליה קולינרית, כפי שמצאה וירג'יניה וולף באוקסברידג' (כינוי לאוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג') בשנות ה-20 של המאה ה-20, ודיווחה עליה בספרה 'חדר משלך'. מכל מקום, יש לזכור כי במשך מאות שנים לא דרכה רגלה של אשה 'הגונה' במסעדה. בימים שבהם וירג'יניה וולף עשתה באוניברסיטה, הנשים באנגליה הורשו כבר להיכנס למסעדות, אך עדיין לא ניצלו את זכותן בראש מורם.

'אינך יכולה לחשוב היטב, לאהוב היטב, לישון היטב, אם לא אכלת היטב', כותבת וולף. למסקנה הזאת הגיעה משהשוותה שתי ארוחות שאכלה באוקסברידג'. בראשונה התארחה המחברת בסעודה של גברים. הוגשו בה דגי סולית בשמנת, חוגלות צלויות עם רטבים וסלטים, תפוחי אדמה פרוסים דק וכרוב ניצנים טרי ובשרני. הארוחה הסתיימה בחביצה מפתה ולוותה ביינות לבנים ואדומים. הסעודה השנייה הייתה לנשים בלבד. הוגשו בה מרק בשר פשוט, בשר בקר עם תפוחי אדמה וכרוב ניצנים שעליו הלא טריים מסתלסלים ומצהיבים בקצותיהם, רפרפת ביצים עם שזיפים מיובשים ('סיביים כלִבּו של קמצן'), פכסמים יבשושיים וגבינה. המשקה היחיד שהוגש בארוחה היה מים.

על קיר במסעדה Zizzi בלונדון הובא הציטוט המפורסם של וירג'יניה וולף (מקור: Blooging Woolf)

אם יש משהו יוצא-דופן בקטע דלעיל, הרי אין זה עצם קיומם של תפריטים שונים ונפרדים לגברים ולנשים, וגם לא הרכבם של אלה. החריג כאן הוא עמדתה של וירג'יניה וולף, הקוראת תיגר על הסדר הקיים. מה שמקומם אותה, ככל הנראה, אינו הפניָתן של נשים לחדר אוכל משלהן (בתקופה שבה נכתבו הדברים, הסגרגציה הזאת היתה כמעט מובנת מאליה). דומה גם שוולף אינה קובלת על קיומו של תפריט נפרד בכל אחד מחדרי האוכל (נוהג זה היה רווח אז במקומות ציבוריים). וולף מתקוממת כנגד נחיתותו של האוכל המוגש לנשים. יש בדבריה חידוש גדול, והוא הקישור בין איכותו של האוכל לבין איכותם של התפקודים השכליים ('לחשוב היטב'), הרגשיים ('לאהוב היטב') והגופניים ('לישון היטב'). היא גם מלינה על מחברי רומנים המזכירים סעודות רק כדי לדווח על השיחות השנונות שהתנהלו במהלכן וכמעט אינם מתעכבים על האוכל שהוגש בהן. לדעתה, 'סעודה טובה היא תנאי הכרחי לשיחה טובה'.

וולף מייחסת חשיבות לאוכל, ליין, לסיגר ואפילו לכלים שבהם מוגש האוכל וטוענת שגברים מגיעים לעמדות גבוהות יותר, משום שרמתו של האוכל שהם אוכלים גבוהה יותר. משום מה אין היא בוחנת כלל את האפשרות שאולי ההיפך הוא הנכון. אולי מפני שמעמדם של הגברים גבוה יותר, הם נוטלים לעצמם את מיטב המזון?

למי שנולד במחצית השנייה של המאה ה-20 והתחנך בחברה מערבית שוויונית, פחות או יותר, שתי האפשרויות לעיל נראות מופרכות באותה מידה, משום שאין הוא מעלה בדעתו כלל שיש בנמצא אוכל שראוי להגדרה 'של נשים' או 'של גברים'. קרוב לוודאי כי למי שמכיר את המסורות של העדה המרוקאית, למשל, או למי שמתמצא בתולדות המערב הפרוע, הרעיון איננו אבסורדי לגמרי.

מאז ומעולם היו הבדלים בין שני המגדרים בכל הקשור באוכל. השוני הוא לא תמיד בתפריט בלבד. הוא מתבטא גם בכמויות המזון, במועדי האכילה, במקום שבו אוכלים, בסדר הישיבה לשולחן, בכלי האכילה ועוד. ההבדלים הללו, הנקבעים בתוקף צווים דתיים, מבנה חברתי, תפקודים ביולוגיים וגורמים אחרים, משתנים ולובשים צורות חדשות על פי התמורות התרבותיות והכלכליות, אך אינם נעלמים כליל.

נשים אוכלות שאריות
בספרו 'בני מיננו', העוסק באבולוציה של המין האנושי, בוחן  האנתרופולוג מַרווין הַאריס את מעמדו של הגבר בקהילת ילידים בצפון אוסטרליה וקובע כי בקרבם, כמו בקרב הציידים הקדמונים, 'גברים הפלו נשים בחלוקת האוכל. לעתים קרובות, הגבר שמר מזון מן החי לעצמו, בעוד שהאישה הייתה תלויה בעיקר בירקות, להזנתה ולהזנת ילדיה'.


גם הסוציולוג ג'ק גוּדי מביא דוגמות לכך שגברים מפלים נשים בחלוקת האוכל, בספרו 'בישול, מטבח ומעמד'. בצפון גאנה, הגברים הם שמבשלים בטקסים פולחניים, כגון טקסי התבגרות. גודי נכח בטקס שבושלו בו כמה סוגי בשר, וגם דייסה. במלאכה עסקו גברים וכמה נשים עזרו להם. כשהאוכל חולק, רק הנשים שעסקו בבישולו קיבלו בשר. האחרות קיבלו דייסה. באותו טקס בושל גם בשר כלב, והוא לא הוגש כלל לנשים. בשר כלבים אסור על נשים, משום ש'הכלב מקושר לפעילות של ציד, שהיא תמיד נחלתם הבלעדית של הגברים', כותב גודי. זו גם הסיבה לכך שגברים נמנעים מיחסי מין עם נשים ערב צאתם לציד, מחשש שמא יפגינו 'איכויות לא גבריות נוכח פני הסכנה'.

במקום שבו הֶרֶג של חיות (ובני אדם), כמו גם הקרבת קורבנות, הם מלאכות של גברים, האפליה בולטת בחלוקת הבשר. כך היה בעבר וכך גם היום, 'אפילו כשהבשר מגיע לקדרת המרק המשותפת'  כלומר, כשיש שפע של בשר וכשהבישול מופקד בידי נשים. גודי מספר שראה 'נשים משכילות שהמתינו עד שהגברים נטלו את חלקם, לפני שלקחו משהו לעצמן'.

בשני שבטים שגודי חקר את מנהגי האכילה שלהם, הנשים הן שמחלקות את התבשיל ומגישות אותו בקעריות. בשני המקומות הן מגישות לגברים מנות גדולות יותר. גם ביפן ציפו מהנשים שתאכלנה פחות מהגברים. קערות האורז המסורתיות של נשי יפן קטנות יותר משל הגברים ומקלוני האכילה שלהן דקים יותר. בחברות רבות בעולם, הגבר אוכל ראשון ומשאיר שאריות (פעמים רבות דלות מדי) לאשה ולילדים. בהודו, במערב אפריקה ובמקסיקו, נשים אינן יושבות עם גברים ליד השולחן. הבנים ממתינים עד שהאבות יתחילו לאכול. ילדים קטנים אוכלים בנפרד, ליד מדורת הבישול או כירת הגחלים. מאוחר יותר, הנשים אוכלות את השאריות.



לפני שאנו מושכים כתף באדישות, או נדים ראש בחמלה נוכח המסכנות הללו מן העולם השלישי שנאלצות לאכול שאריות, הבה ניטול קורה מבין עינינו. הבה נבחן אם יש בקרבנו ולו אם עברייה אחת המשליכה לפח את שאריות האוכל של ילדיה – מהדייסה של התינוק ועד הצ'יפס ספוגי הקטשופ של בני-העשׂרֵה. כל מדורי הדיאטה בעיתונים חוזרים ויועצים לאימהות להתחיל את השינוי בהרגלי האכילה שלהן (זה שיביא לירידה המיוחלת במשקל) בכך שיחדלו לאכול את השאריות של הילדים. העצה הזאת אינה מופנית לעולם אל האבות. גם הם סובלים ממשקל יתר, אך הכרס שלהם אינה תופחת משאריות.
   
רק אתמול המצאנו את הבישול וכבר היא מגישה שאריות... (מקור: אינטרנט)

'רעיה צייתנית אמורה לבשל מה שאחרים אוהבים, לא את מה שהיא עצמה חושקת בו', כותב האנתרופולוג האנגלי טוֹם מֶקלֶנסי. בעלים מבשלים כשמתחשק להם, וגם אז לא את מה שמוגדר באנגליה 'ארוחה הגונה', כלומר, ארוחה מבושלת בת שלוש מנות, שהמשפחה אמורה לאכול כמוה מדי יום ביומו. כשהאישה מגישה לשולחן את הבשר הצלוי, היא תשים תמיד בצלחתה את נתחיו החרוכים והיבשים. גם היא אמורה ליהנות, אך לא מהארוחה, אלא מהנחת שהתבשילים שלה גורמים לסועדים.

בעולם המערבי הנאור, מי שמבשלת את האוכל שולטת בדרך כלל בחלוקתו, אך היא ממשיכה לקפח את עצמה ואת בנותיה ולהעדיף את הגברים במשפחה. היא נוהגת כפי שהותנתה לנהוג מקדמת דנא ומאמינה במה שחונכה להאמין מאז ומתמיד: הגבר ראוי לקבל את מיטב המזון, מפני שהוא המפרנס; הנער צריך לאכול מנות גדולות יותר, מפני שהוא מתבגר וגופו דורש זאת; הבן זכאי למזון טוב יותר מהבת, מפני שהוא... בן.

במאמר שכותרתו 'פוליטיקה של אוכל' (בכתב העת הפמינסטי האמריקאי Ms., פברואר 1980), מנסה העורכת שלו, גלוריה סטיינם, להפריך את ההיגיון הטמון כביכול בדעות מושרשות אלו. היא כותבת כי בארצות מוסלמיות, לעתים קרובות האימהות מיניקות את הבנים שנתיים ויותר  במיוחד כשמזון אחר אינו מצוי בשפע או שאספקתו אינה מובטחת – בעוד שאת הבנות הן מיניקות מחצית מהזמן הזה. נשים אמורות לאכול פחות מגברים, בכמות ובאיכות, וזה מתחיל כבר ביַנקוּת.

בחברות שבטיות מסוימות, טקסי ההתבגרות של נערות כוללים גם עקירת שיניים אחדות  למען היופי, לכאורה. מהבחינה הזאת אין הבדל רב בין אפריקאית פרימיטיבית לבין צרפתייה מתוחכמת, שאימה שיננה באוזניה את הפתגם השגור 'צריך לסבול כדי להיות יפה'. אם יש הבדל, הריהו טמון במשמעות הנסתרת של מושג היופי האפריקאי, המדגיש כי אישה היא מי שנגזר עליה לאכול פחות: עקירת השיניים מקשה מאוד על האכילה, בעיקר על לעיסת בשר.


נערה מתאמנת בלהיות גבר (מקור: Mail Online)

רבות מן ההתחייבויות של נשים וגברים אלה כלפי אלה מוגדרות במונחים של אוכל. ברוב החברות בעולם, הבעל חייב לספק לרעייתו את מזונותיה והרעיה חייבת לבשל לבעלה את ארוחותיו. גם כאשר העולמות שלהם נפרדים, האוכל מפגיש אותם מדי יום ביומו. בעולם המערבי מנסים אמנם לערער על המוסכמות הללו (ושכבה דקה מאוד, שחיה ועובדת בכרכים הגדולים, מצליחה אף לקעקע אותן), אך ברחבי העולם כולו, ובחברות כפריות במיוחד, התבנית הזאת שרירה וקיימת.

בארצות מוסלמיות  במזרח התיכון, לפחות  הגבר הוא שמביא את האוכל הביתה, שכּן לאשה אסור לשוטט בשווקים. הגבר קונה את האוכל, האישה מבשלת אותו. שניהם אוכלים ממנו, אך לא תמיד יחד. באזורים מסוימים של המזרח התיכון, כותבת קלודיה רודן ב'מטעמי המזרח', מגישים את האוכל קודם כל לנשים; זה נובע מהאמונה שכוחן של הנשים להטיל 'עין רעה' גדול מזה של הגברים ואין לתת להן שהות לשלוח מבטי ערגה אל המזון המוגש לשולחן. דברים אלה של רודן יוצאי דופן בתיאורים של מנהגי אכילה בארצות ערב, שרובם ככולם מדגישים שהאישה אוכלת אחרי הגבר.

ממחקר שערכה אַייֶנתֶ'ה מֶקלַגַן בקהילה מוסלמית בתימן, על יחסי הגומלין בין אוכל למגדר (התפרסם בקובץ 'תרבויות קולינריות במזרח התיכון'), עולה כי יחסן של נשים לאוכל נקבע על פי יחסן לגברים. האוכל יכול להיות מוקד של מתחים וסכסוכים בין המינים. נשים משתמשות באוכל במאבק שהן מנהלות, כדי לשמור על מעמדן או כדי לשפר אותו. כששאלה החוקרת מה הדבר שבגינו הן מרבות ביותר לריב עם הבעל, ענו כולן: 'ארוחת הצהרים'. נשים שחיות בלי בעל, או שהבעל שלהן נעדר מן הבית, טענו שהן אוכלות רע, ובעיקר שאינן אוכלות בשר. גם ערכו התזונתי של האוכל תלוי ביחסי הגומלין שבין האישה לבין הגבר שמספק לה אותו: הבעל, האב או האח. כשהחוקרת הציעה לאשה הרה שתאכל קצת בשר וירקות ירוקים, ענתה האישה שאין מי שיקנה לה אוכל כזה. בעלה עובד בחוץ לארץ והיא חיה בבית אחיה.

אירוח, בקהילה התימנית שמדובר בה (כמו ברוב החברות הערביות) הוא עניין של גברים. גברים מתארחים וגברים מארחים ומגישים, גם אם האישה היא שבישלה הכל. האישה איננה לוקחת חלק בסעודה. היא אוכלת מאוחר יותר  לאו דווקא את השאריות, אך בדרך כלל לא את המנות שאכלו הגברים. כשנשים מארחות נשים, הגברים לא מקציבים להן מצרכים יקרים. במפגשי נשים אין ארוחות עשירות והכיבוד מתבסס על מצרכים שיש לנשים שליטה בהם, כגון פרי הגינה, גבינה מתוצרת בית, לחם ועוגות שנאפו בבית וכדומה.


ארוחה על טהרת הגברים בתימן, 1997 (מקור: אינטרנט)

הבשר לגברים
הבשר  ובמיוחד הבשר האדום, המזוהה יותר מכל עם גברים וגבריוּת  הוא המעניק לגבר את הזכות לפקח על חלוקתו. במקורו היה הבשר האדום בְּשר-ציִד. מאחר שבימי קדם לא היו אמצעים לשימורו, היה צורך לבתר מייד את החיה שנצודה ולחלק את בשרה  לבני המשפחה, השבט או הכפר. הגברים הם אלה שצדו והם אלה שביתרו את הבשר וחילקו אותו. כל קהילה קבעה לעצמה את ההיירארכיה שעל פיה חולק הבשר וכל חלוקה שבה ואשררה את הקביעה.

ילידי אוסטרליה צולים את הקנגורו שצדו ומחלקים את בשרו לקרוביהם הגברים. הצייד עצמו מקבל מעט מאוד; הוא סומך על אלה שהעניק להם את הבשר, שייגמלו לו באותו מטבע כשהם יהיו הציידים. הנשים ממתינות בשקט עד שקרובי משפחתן ייתנו להן חתיכות מן הבשר שקיבלו והטקס כולו נקרא 'זמן הגבר'. בקרב הילידים של צפון קנדה, לעומת זאת, הגבר-הצייד נוטל לעצמו ולמשפחתו חלק מהבשר על פי בחירתו, ואת השאר מחלק לבני כפרו.


צייד קנגרו באוסטרליה, 1876 (מקור: Fineartamerica)

דומה כי בכל העולם ובכל הדורות, בשר הוא אוכל האפוף ביטויים של גבריוּת (או זכריוּת). הגבר הוא עדיין הצייד, הוא זה שצולה את הבשר תחת כיפת השמיים והוא זה שמבתר את נתח הבשר ליד השולחן הערוך, גם אם אשתו היא שצלתה את הבשר במטבח. ביתור בשר מקצועי הוא עדיין מלאכה בלעדית (כמעט) לגברים וכמו בקרב הציידים בצפון אמריקה, גם בכרכים המודרניים יש נתחים מסוימים שהקצבים שומרים לעצמם (כגון זה הנקרא 'נתח הקצבים') ולקונה המזדמן קשה מאוד להשיגם.

הבשר לא איבד ממעמדו ה'גברי' גם בימינו. בראשית שנת 2001, כשאירופים רבים חדלו לאכול בשר בקר בגלל בהלת 'הפרה המשוגעת', דווח ביומון האוסטרי 'קרונן', שנשים רבות מתלוננות על מריבות משפחתיות תכופות. הבעל עצבני מאז שאיננו אוכל בשר, הסבירו הנשים, וכל דבר פעוט גורם לו להתפרץ. כשיש מחסור בבשר, הנשים והילדים הם אלה שנאלצים לוותר על חלקם  בעולם השלישי וגם בעולם הראשון.


גם בקומדיה הצרפתית החדשה 'ברביקיו' הגבר הוא שצולה את הבשר

כשנשים אוכלות בשר, לעתים קרובות זהו הבשר שהגברים במשפחה מואילים בטובם להקציב להן. באזורים מסוימים של אינדונזיה, למשל, כל מיני הבשרים מקובלים כרכושם של הגברים והם מחולקים לכל משפחה על פי מספר הגברים שבה. 'שיטת החלוקה הזאת מחזקת את יוקרתו של הזכר בחברה', קובעת טרוֹת' ווֶלס בספרה 'העולם במטבחך'. 

מזונות שמקושרים לנשים  ירקות, למשל  נתפסים כנחותים. וולס מביאה פרשנות פמיניסטית, שלפיה האישה משולה לירק: 'כשם שחשבו פעם כי נשים אינן יכולות לתפקד באופן עצמאי, כך אנו חושבים שירקות אינם יכולים להוות ארוחה כשלעצמם'. על גברים שאינם מוכנים לאכול בשר כותבת וולס, שאפשר כי במערב יתייחסו אליהם בחשדנות, משום שנראה כי הם קוראים תיגר על התפקיד הגברי, או דוחים מעליהם את אחד ההיבטים של הזכריות. היא מצטטת גבר שאמר כי מהעובדה שהוא צמחוני, אנשים מסיקים שהוא בהכרח גם הומוסקסואל. 'אני בטוח שזה בגלל הדעה שבשר הוא מין סמל של גבריות', הסביר.




מכוחה של האמונה כי 'מה שאתה אוכל, זה מה שאתה', מיוחסות לגבר תכונותיו של הבשר, ובעיקר של הבשר האדום, שהן און ועוצמה (אף כי מקורו של הבשר האדום בפרות שלוות שמלחכות עשב). אכילת בשר נחשבה בעבר סמל של כוח, של כיבוש השממה, של שליטה בעולם החי, אך גם שליטה על נשים ועל עמים אחרים.

'נתחי הבשר העסיסיים ביותר מוגשים לאורח הכבוד, שהוא גבר בדרך כלל', כותבת אַניסָה חילוּ בספרה 'מטבח לבנוני'. 'במשפחה שלי, זה תמיד היה אבי, או אחי ... אנחנו הבנות תהינו תמיד מתי יגיע תורנו', היא כותבת, ואף כי אינה מציינת זאת, אפשר לקרוא בין השיטין שתורן לא הגיע מעולם.

הסופר הפולני אדם מיצקביץ מתאר ב'פאן טדיאוש' (1834) ארוחת בוקר בביתו של שופט ליטאי ומציין במפורש שהיו בה מנות מסוימות לנשים ואחרות לגברים: 'הגברות הזקנות קמו מוקדם וכבר שתו את הקפה שלהן. עכשיו הכינו להן מנה שנייה, בירה חמימה מולבנת בשמנת, שפיסות קטנות של גבינה שוחות בה'. הגברים, לעומת זאת, מקבלים 'מבחר של בשרים מעושנים, חצאי אווזים שמנים, קדלי חזיר ופרוסות לשון  כולם מן המיטב, כולם עוּשְׁנוּ בארובה בשיטות ביתיות, בעשן של ערער. בסופו של דבר הוכנסה המנה האחרונה: צלי בקר ברוטב'.

הדם הוא תמצית החיים ומוקד התאוות. הוא המעניק לבשר האדום את עוצמתו ואת תכונותיו הממריצות והמדרבנות. אמונה עתיקה זו, שרווחה בעולם המערבי עד השנים האחרונות ממש, היא ששיוותה יוקרה לבשר האדום והקנתה לו מעמד של אוכל היאה לגברים, ללוחמים ולספורטאים. בתקופה הוויקטוריאנית יעצו לאנשי אקדמיה ולמלומדים שלא יאכלו בשר אדום, כדי שהדם לא יזרום לראשם. הוא עלול, חלילה, להסיח את דעתם מן הספרים והלימודים ולגרותם לעיסוקים אחרים. באותה תקופה האמינו באמת ובתמים שבשר אדום הוא 'תקיף מדי' לחולים ולמחלימים. לאלה יש להגיש מאכלים חיוורים, כמו בשר עוף, דגים וביצים. נשים, כמו חולים, צריכות אף הן להימנע מבשר בקר ומבשר ציד ולהעדיף את הבשרים הלבנים, בעיקר מסיבות מוסריות, ככל הנראה. אחרי הכל, בשר לבן אינו גורם לסערת רגשות כמו אומצה מדממת.



גם היום, רוב הנשים שאינן צמחוניות מבכרות בשר לבן, אך לא מסיבות מוסריות או מסורתיות, אלא משום שבשר לבן נחשב 'קל' יותר ומזיק פחות לבריאות. בארצות הברית מעדיפות הנשים את חזה התרנגולת, שהוא לבן יותר מחלקים אחרים של העוף. זהו הנתח הפופולרי ביותר במסעדות. בספרי בישול אמריקאיים (גם באלה המלמדים לבשל אוכל איטלקי, או הודי, או ים תיכוני), רוב מתכוני העוף מבוססים על החזה בלבד.

המשך יבוא

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

ברוך הבא: סידורי הראשון




כתב וצילם ברוך גיאן


בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים בכל הארץ (נקווה שגם בדרום) ואת מדורנו נקדיש הפעם למה שקרוי 'תינוקות של בית רבן'.

לפני כמה שבועות, באחד מימי תמוז הלוהטים, יצאתי לעיר העתיקה למשימת צילום. כשהגעתי לשערי הכותל המערבי ראיתי קבוצה של זאטוטים יורדת מאוטובוס ולא יכולתי שלא להעלות על פניי חיוך גדול ומפויס.

ספרתי שלושים ושמונה ילדים. כולם היו לבושים בחולצות לבנות חגיגיות, על ראשיהם חבשו כתר נייר צבעוני והציציות הארוכות שמחוץ למכנסיהם הכהים התנופפו ברוח.

נשרכתי אחריהם עם מצלמתי. התפעלתי מהמראה וגם הם היו מאושרים מתשומת הלב שזכו לה מאדם זר. הילדים ומלוויהם עשו את דרכם אל רחבת הכותל. אחד ה'מלמדים' צילם אותם, אבל הילדים, כך נראה היה, התרשמו יותר ממני  צלם בלתי קרוא שמלווה אותם עם ציודו המקצועי. תוך זמן קצר הם ראו בי חלק בלתי נפרד מן האירוע. כמו צלם חתונות.

שוחחתי עם כמה מן הילדים וכך התברר לי שמדובר בבני היישוב החרדי ביתר עילית, כולם תלמידי רשת החינוך 'אל המעין' של ש"ס, שהובאו לכותל כדי לערוך את טקס קבלת הסידור הראשון. מה שמשונה היה, שכל הילדים הרכים היו, מה שקרוי אצלנו 'ספרדים', אבל שלושת המלמדים, שאחראים על חינוכם, היו 'אשכנזים'... מנהל ה'תלמוד תורה', שהשתתף גם הוא באירוע, סיפר לי שאכן זה המצב. הם חיפשו מלמדים – גברים, כמובן  ולא הצליחו למצוא במגזר הספרדי מועמדים מתאימים. 'כור היתוך' כבר אמרנו?

מכל מקום, הזאטוטים הגיעו לרחבת הכותל והתגודדו מול האבנים העתיקות. אחר כך התיישבו ברצועת הצל הצרה הצמודה לכותל וכל אחד קיבל שקית שתייה.

לאחר שהוענקו להם הסידורים רקדו הילדים ומלמדיהם, ואז התבקשתי לצלם 'תמונת מחזור'. הילדים היו ממושמעים להפליא ובתוך דקות אחדות הסתדרו בשורות, נעמדו מולי מוכנים ונרגשים. כמה נשים, שעמדו מעבר לפרגוד וצפו במתרחש, הצטרפו גם הן לחגיגה. הן עמדו על כיסאות, שלפו את מצלמותיהן ותיעדו.

בדרכי חזרה נזכרתי בסיפורו היפה של ש"י עגנון, 'סיפור נאה של סידור תפילתי' (אלו ואלו, הוצאת שוקן, עמ' רלז-רמז), שבו מתוארת התרגשותו של ילד יהודי בגולה מן הסידור החדש שהביא לו אביו מן היריד.


הנה כמה מן התמונות שצילמתי: