יום שני, 19 בנובמבר 2018

בורא מיני מזונות: ריסוס חלקי, פיתה, מכבסה וגזל, הסביח הטוב ביקום

א. הערת אזהרה

דוד הראל מקבוצת יבנה מצא את המודעה המשונה הזו באחד מעלוני חב"ד. חברת 'טבע הבריאה' מציעה ירקות הידרופוניים למהדרין (הכוונה כנראה 'כשרים למהדרין'). לא רק המחירים מפתיעים אלא גם השורה שבה הם מכריזים כי הירקות הם ללא ריסוס 'רוב ימות השנה'.

מעניין מתי כן מרססים את הירקות הללו, ולמה...


ב. שניים במבצע

לא הרחק משוק מחנה יהודה בירושלים, ברחוב אגריפס 14, יש חנות שמציעה את השילוב המיטבי: גם שניצל בפיתה ופרגית בלאפה וגם מכבסה אוטומטית.

הטחינה נוזלת על החולצה? לא נורא, יש מכבסה באוטומט...

צילום: טובה הרצל

ג. בגט גזל

נניח שאתם מגיעים לשפרעם ומתחשק לכם לנגוס בפיצה חמה...

האם הייתם בוחרים במקום שבו בעל העסק מכריז על אומנותו?

צילום: אלי גורפינקל

אפשר להניח שזהו שם משפחתם של בעלי המסעדה, אבל לוּ אני במקומם הייתי מחפש דרך פרסום אחרת.

ד. הסביח הכי טוב ביקום

'הסביח של עובד בגבעתיים הוא מוסד אדיר', מדווח צלמנו המשוטט איתמר לויתן, ומאשר את עדותם המצטנעת של הנחתומים על עצמם, כי מדובר ב'מנה הטובה ביותר ביקום'. ודוק, לא סתם 'בעולם' אלא 'ביקום'...

צילומים: איתמר לויתן

ואכן, על קירות המוסד יש עדויות מצולמות מכל רחבי העולם. אם יהיה פעם אסטרונאוט ישראלי נוסף שיטוס לירח או למאדים, אין בכלל ספק שגם הוא יגרור אתו לשם חתיכת קרטון ויאשר שאין כמו הסביח של עובד ביקום.


יום שישי, 16 בנובמבר 2018

תְּצַלְצֵל שְׂפָתֵנוּ כְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף: 'בארץ הצבי' של לייב יפה

מאת אליהו הכהן

 'שָׁם שִׁירַת הָאִכָּר, שִׁיר דְּרוֹר וּמֶרְחַבְיָה תְּצַלְצֵל בָּאָחוּ'
ציור של גבריאל טשורני בספרו של אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג

א. על הולדת השיר 'בארץ הצבי'

שירי הזמר של ימי העלייה הראשונה היו ברובם שירי כמיהה לציון. רובם לא נכתבו בארץ ישראל ולא שיקפו את המציאות הרוחשת בה, אלא רק הביעו משאלות לב ועוררו את הדמיון. אין בהם זכר לקשיי החיים בשנים הראשונות להתיישבות, ואף לא מילה על הקדחת לסוגיה השונים, שזרעה מוות במושבות, בעיקר בחדרה וביסוד המעלה. בתקופה ראשונית זו, משא החיים של חלוצי ההתיישבות עדיין לא מצא את ביטוייו בשיר ובפזמון. ארץ חמדת אבות הוצגה בהם כארץ זבת חלב ודבש, נטועה שדמות גן ופרי, שבה מפכים ומתלחשים מי הירדן הזכים. מספרים שכאשר נשאל ההיסטוריון זאב יעבץ, איש העלייה הראשונה, מדוע סיפוריו ודיווחיו מחיי המתיישבים הראשונים נוטפים כולם נופת צופים ואין בהם הד לסבל ולמצוקה, השיב כי בירח הדבש אין מדברים על צללים...

בין שבעים וחמישה הצירים של חובבי ציון מרוסיה, שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897, היה גם אריה לייב יפה (1948-1876), צעיר בן עשרים ואחת, יליד גרודנה שבליטא, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. יפה, פעיל ציוני מנעוריו, הוזמן על ידי הרצל להשתתף במאורע היסטורי ראשון במעלה: הכינוס העולמי החשוב ביותר שערך אי פעם העם היהודי מאז צאתו לגלות.

אריה לייב יפה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שנת 1897 הייתה שנת מפנה בגיבושו של הלאום היהודי, אך סימנה גם מפנה בהתפתחותו של הזמר העברי. בתוך שנים לא רבות מאז התכנס הקונגרס הציוני הראשון הוכפל והושלש מספר השירים העבריים החדשים באוצר המתהווה של שירי הזמר בלשון העברית. עם כל קונגרס ציוני נולדו שירים חדשים. מקצתם נכתבו כהמנונים לקונגרסים הראשונים, אך רובם מחוץ להם, כשירים שצצו על רקע ההתעוררות הלאומית שחלה בעקבות כל קונגרס.

יפה היה פרח משוררים צעיר, שעד אז כתב את שיריו הלאומיים ברוסית. 'את שירת חיי שרתי בצלילים זרים בשפה זרה', התוודה בזיכרונותיו (מימי האביב: פרקי זכרונות, ירושלים תרצ"ח, עמ' 16). אך ב-1897, שנת התכנסותו של הקונגרס הראשון, חיבר שיר ציוני חדש ושמו 'בארץ הצבי', ובו תיאר בצבעים מוארים את המתרחש בארץ מבלי שיהיה לו מושג אמיתי עליה. לאחר התכתבות עם חמדה בן יהודה (ברוסית!), ממנה שמע על העיתונים העבריים שעורך בעלה אליעזר בן יהודה (ובהם עיתון הצבי, ששמו התאים, כפתור ופרח, לשם השיר), שלח יפה מהיידלברג לירושלים את שירו. 

בשיר תיאר יפה את החיים החדשים המתרקמים והולכים בארץ הצבי, את הפריחה המאפיינת את המושבות החדשות ואת השפה העברית המתחדשת ומלבלבת שם. 'תְּצַלְצֵל שְׂפָתֵנוּ כְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף'  כך המחיש את התנגנות הלשון העברית בפי המתיישבים החדשים. בן יהודה, שהשיר ביטא היטב את רחשי לבו, עט על השיר כמוצא שלל רב ומיהר לפרסם את שבעת בתיו בעת ובעונה אחת, באותו יום ממש (ט"ו בכסלו תרנ"ח / 10 בדצמבר 1897), בעמוד הראשון של שני עיתוניו: הצבי והשקפה.


השיר התקבל בהתלהבות רבה, אך קוראי העיתון תהו לדעת מאין יודע סטודנט יהודי מליטא הלומד בהיידלברג, כי בארץ ישראל אכן מצלצלת השפה העברית כפעמון והיא נעימה לאוזניים כשירת הזמיר? הוא הרי לא ביקר בארץ לפני שכתב את שירו. 'התגעגעתי על ארץ שלא ראיתיה ולא ידעתיה, אהבתי את הריה ועמקיה', כתב יפה על ימי ילדותו (מימי האביב, עמ' 8). 
משה פישל הכהן לאפין

אלא שלא הכל היה רק בדמיונו. שני סביו של לייב יפה התגוררו באותה עת בארץ ישראל. האחד, סבו מצד אמו, משה פישל הכהן לאפין (בערך 18101909), שהגיע לארץ בשנת 1862. הוא היה עתיר נכסים, גר בירושלים ונמנה עם בוניה. כששב לבקר את בני משפחתו בגרודנה, הביא לנכדו הקטן אבן שפורר מן הכותל המערבי. 'ימים רבים שמרתי עליה', סיפר יפה. 'שמעתי אגדה ובעצמי יצרתיה: מי שבידו אבן מאבני הכותל המערבי, אש של געגועים תיקוד בלבו, ולא ישקוט עד אשר יחזיר את האבן למקום שלוקחה משם... אחרי שנים רבות
עליתי ארצה. הבאתי אתי את האבן מתנת זקני' (מימי האביב, עמ' 7-6). 

סבו השני היה הרב מרדכי גימפל יפה (1891-1820), תלמיד חכם חשוב, שעלה לארץ בשנת 1888 מרוז'ינוי שבבלרוס. הרב יפה היה בין מתיישבי המושבה קצרת הימים יהודייה, שאז שכנה בתחומי סביון של ימינו, והקים בה ישיבה בשם 'עץ חיים' (על שם ישיבת וולוז'ין המפורסמת, שהוא היה בין תלמידיה). ליהודייה עברו ראשוני פתח תקווה לאחר שזו נעזבה. הוקם בה מפעל לעבאיות, ראשון מסוגו ביישוב העברי, אך יותר מכל היא התאפיינה באנשי דת, רוח והגות שהתיישבו בה וביקשו לעשותה כמין יבנה חדשה, שילוב של כנסת חכמים, קריית ספר והיכל מדע  הכל על טהרת הלשון העברית. ביישוב נשכח זה גרו בין היתר אישים כמו יחיאל מיכל פינס, פטרון הביל"ויים ומחבר 'חושו אחים חושו', שחידש מונחים עבריים רבים, ביניהם 'שעון' (שכונה עד אז 'כלי מודיע עתות'), 'מחוג' ו'הפתעה'; כאן ישב הרב, ההיסטוריון והלשונאי זאב יעבץ, שחידש מילים רבות השגורות היום בפינו, כמו 'פטפוט', 'שרפרף' ו'פרחח', וכאן החל לתכנן את עבודת חייו, ספר תולדות ישראל, שאותו כתב בעברית, להבדיל מהיסטוריונים יהודים אחרים בני זמנו, כמו גרץ או דובנוב, שכתבו את תולדות עמם בלשונות לעז; כאן גם גר המורה, הגאוגרף והבנקאי אליהו ספיר, לימים חבר 'ועד הלשון העברית'. 

מאיר רוזין, המושבה יהודייה (ציור על פי תצלום; אלבום המושבות, תרנ"ט)

לכאורה די היה בשני סביו אלה כדי שלייב יפה יהיה מעודכן בנעשה בארץ, אך כפי שנראה היו גורמים נוספים ששימשו לו השראה לכתיבת השיר. עיתוניו הירושלמים של אליעזר בן יהודה נפוצו לא רק בארץ ישראל אלא גם בתפוצות הגולה, והקוראים בהם יכולים היו להתרשם כי לייב יפה ביקש לערוך דרך שירו מעין סיכום ביניים של מאזן ה'יש' ביישוב היהודי בארץ ישראל באותה עת: מושבות פורחות, לשון עברית מתעוררת לתחייה כשפת דיבור, וכל אלה  בלשונו של לייב יפה  'יִתְלַכְּדוּ לְשִׁירָה נִפְלָאָה וּנְעִימָה, לְשִׁירַת הַתְּחִיָּה'.

הנה השיר בביצועו של חנן יובל בהקלטה משנת 1981:


ב. על הלחן

תלמידי המחזורים הראשונים של גימנסיה 'הרצליה' בתל אביב הכירו היטב את השיר. הם זכו ללמוד אותו מפי המורה לזמרה הנערץ עליהם, חנינא קרצ'בסקיהרצל נדיבי, ששקד לכנס את השירים שלמד בגימנסיה בפנקס שירים בכתב ידו, שיבץ בו את 'בארץ הצבי'. בשנת תרפ"ז, כשנה לאחר מותו בטרם עת של קרצ'בסקי, הוציא 'גדוד מגני השפה בארץ ישראל' קובץ שירים לזכרו בשם חנינא: קובץ שירים, שבו נאספו שירים שלימד קרצ'בסקי, וביניהם 'בארץ הצבי', ללא ציון שם המחבר והמלחין.

חנינא, תל אביב [תרפ"ז], עמ' כו

'שיר זה במנגינתו היפה היה מושר בארץ ישראל עשרות שנים'  כך כתב הבלשן ראובן סיוון, בנו של קדיש יהודה סילמן, בחוברתו 'אליעזר בן יהודה ותחיית הדיבור העברי' (לשוננו לעם, כד, תשל"ג, עמ' 116-65). הוא הגדירו כשיר-עם שלא ידוע שם מחברו. כעבור שנתיים, כשאירחתי אותו בתכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', גיליתי לו את שם המחבר והוא מיהר לחשוף זאת ברשימה מיוחדת שהקדיש לשיר ('עוללות', לשוננו לעם, כו, תשל"ה, עמ' 158-157). מאז החל סיוון במסע לחצים, עלי ועל 'קול ישראל', להקליט  את השיר ולהשמיעו ברדיו. בעקבות זאת, גיל אלדמע, המעבד המחונן, הכין עיבוד מיוחד והקליט את השיר בביצוע 'חבורת רננים'. השמעתי את השיר וסיפרתי את הסיפור שמאחוריו בתכנית רדיו ששודרה ב'יום השפה העברית' שערך 'קול ישראל' ב-8 בדצמבר 1981. 

הנה הקלטה של 'חבורת רננים' שהשתמרה בארכיונו של מוטקה שָׁלֶף, חבר החבורה דאז והיום המנהל המוזיקלי, המעבד והמנצח של חבורת שהם:


רישום התווים: גיל אלדמע

וכאן חבורת שהם שרה את 'בארץ הצבי' (מתוך התקליטור ציון חמדתי, 2009). שימו לב, חבורת רננים שרה 'פה בארץ הצבי', חבורת שהם שרה 'שם בארץ הצבי', אך מילות הפתיחה של השיר המקורי לא היו 'פה' ולא היו 'שם', אלא סתם 'בארץ הצבי'...



מי הלחין את השיר? סגנונו המוזיקלי אינו אופייני לשירי העלייה הראשונה, וכבר בשמיעה ראשונה הוא נשמע כנטע זר. זמן רב חיפשתי את מקורו, עד שפגשתי את ישראל יֶבֶרוֹביץ (2004-1915), חניך בית"ר ליטא, שהיה אוצר מהלך של זמרת הארץ, וזכר את השיר עוד מימי נעוריו בקובנה. מפיו הקלטתי את השיר והוא שסיפר לי לראשונה כי הלחן מזכיר לו שיר ליטאי נודע ואף שר באוזניי כמה צלילים ממנו.

מי שהכירה היטב את השיר הליטאי הזה הייתה הזמרת המנוחה נחמה ליפשיץ, אף היא ילידת קובנה. מדובר בשיר 'Kur bėga Šešupė' (במקום שם זורם נהר שֶׁשׁוּפֶּה), שנדפס לראשונה ב-1902 אך נכתב כמה שנים קודם לכן. שיר פטריוטי זה, שאף היה מועמד לשמש כהמנון ליטא, חובר על ידי מַיירוֹנִיס (Maironis), אחד מגדולי המשוררים הליטאים, שבאחרית ימיו גר גם הוא בקובנה, והולחן על ידי צ'סלאב סאסנאוסקס (Česlovas Sasnauskas), מלחין ליטאי חשוב, שבאותה עת גר בעיר הבירה סנקט פטרבורג. שֶׁשׁוּפֶּה הוא שמו של נהר גדול וארוך בליטא הזורם אל נהר הניֶימָן. 

מיירוניס (1932-1862), מחבר המילים
צ'סלב סאסנאוסקס (1916-1867), המלחין

הנה השיר בביצועה של מקהלה ליטאית מקליבלנד, אוהיו:



כאשר מאזינים ללחן הליטאי מגלים שהדמיון בין השירים קיים רק בצלילי הפתיחה. לאחר מכן נפרד לחן 'בארץ הצבי' מהלחן הליטאי ומאמץ לו נתיב מוזיקלי משלו, אם כי עדיין ברוח המז'ורית של המקור הליטאי. לפי שעה אין אנו יודעים אם יפה התאים את מילותיו ללחן ליטאי נוסף, או שמא הלחין את המשך השיר מפרי רוחו שלו.

בשנת 1973 הקלטתי את השיר 'בארץ הצבי' מפיו של הרופא המנוח ד"ר שאול זָלוּד, בנו של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1936-1859), מלחין 'שאו ציונה נס ודגל', שזכר את השיר משנות נעוריו בקאליש שבפולין. אמנם הוא לא דייק לגמרי בלחן ובמילים, הִרבה בהטעמה מלרעית במקום המלעילית המקורית, וגם תיארך בשגגה את השיר ל-1917, אך כך התגלגל אליו השיר, כטבעו של כל שיר העובר מפה לאוזן. הנה הוא כאן:


ג. על מילות השיר ומקורות ההשפעה

כאשר כתב יפה את שירו בשנת 1897 הוא היה מודע היטב למרחק שבין מקום מושבו בהיידלברג לארץ הצבי, ועל כן פתח את השיר במילים 'בארץ הצבי, שמה מושבות אחינו' (ובהמשך 'שם חיים חדשים יפרחו, שם שירת האיכר ... תצלצל באחו'). רק טבעי היה שבארץ ישראל ישתנה ה'שם' ויהיה ל'פה'. כך נהגו גם בשירים אחרים, כגון 'פה בארץ חמדת אבות', שבגולה הושר 'שם בארץ חמדת אבות', והוא הדין בשיר 'שם / פה בעמק יזרעאל', ואף בשיר 'שם במקום ארזים', שבארץ הושר 'פה במקום ארזים', אף כי עצי ארזים אפיינו את לבנון ולא את ארץ ישראל. על כולם היה, כמובן, הסביבון של חנוכה וראשי התיבות שנחרטו עליו 'נס גדול היה פה' (או 'שם'), בהתאם למקומם של השרים או הדוברים.

הדמיון בין שירו של יפה לבין השיר הליטאי אינו רק בצלילים אלא גם בתכנים. הנה, בתרגום חופשי, הבית הראשון של השיר הליטאי:
שם במקום שנהר ששופה זורם אל הניימאן, / שם ארץ מולדתנו, ליטא היפה.  
שם האחים מדברים בליטאית, / בגבעות ובמרחבים שומעים את שירת בִּירוּתֶה [נסיכה ליטאית מימי הביניים].  
אוצו רוצו נחלים שלנו לעומק הימים, / יצלצלו שירינו בכל העולם.
נהר ששופה (ויקיפדיה)

השיר מביע געגועים לשפה הליטאית, שבאותה עת  בשלהי המאה ה-19, כשליטא הייתה תחת עול השלטון הרוסי – אסור היה להתבטא בה. הדמיון בבתים הראשונים של שני השירים ניכר מיד: מול 'בארץ הצבי שמה מושבות אחינו', בשירו של יפה, נכתב בשיר הליטאי 'שם במקום שנהר ששופה זורם אל הניימאן, שם ארץ מולדתנו, ליטא היפה'. המשפט העברי 'תצלצל שפתנו כפעמון הכסף' מקביל למילים 'יצלצלו שירינו בכל העולם' בשיר הליטאי.

בהמשך 'בארץ הצבי' נחשפות השפעות נוספות, הפעם ממקורות עבריים. כזהו למשל הדימוי 'נעימה כשירת הזמיר', שיש לו משמעות כפולה. נוסף לפשוטו של מקרא, יש כאן הֶרְמֵז ציוני שהיה מובן היטב לבני התקופה. השיר נכתב שנתיים לאחר צאת הספר שירת הזמיר (ורשה תרנ"ה), פרי עטו של הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון, שהיה מוכר יותר בשם העט שלו 'בוקי בן יגלי'. זהו סיפור שכבש לבבות מיד עם צאתו, והלהיב במיוחד את בני הנעורים. הקוראים ראו בו כעין מהדורה מחודשת של אהבת ציון שכתב אברהם מאפו, ספר שעודד יהודים רבים לעלות ארצה. גם שירת הזמיר היה סמל ומעין קול קורא. בסיפור מתואר בחור יהודי המזדמן לאחד הכפרים בליטא ומתבודד לו ביער. הוא שומע לפתע את שירת הזמיר ומתחיל לחלום על חזיונות קדומים שהתרחשו בארץ ישראל בימי בועז ורות. הבחור מחליט לשנות את מסלול חייו. הוא בורח מרוסיה לאמריקה, לומד שם חקלאות, רוכש חלקת אדמה במדינת מיזורי (!), ולבסוף חוזר לביתו ברוסיה ועולה לארץ ישראל יחד עם בני משפחתו.


הנה קטע מהסיפור ובו מספר הבן להוריו על שירת הזמיר שהניעה אותו לעלות לארץ: 
– שלֵו הייתי על נחלתי, שלו וצלח, כאשר יוכל להיות צלח איש הולך ערירי. ביום היו כל מעיני באחוזתי, להרבות את תבואותיה. כמו היתה זאת כל מטרתי וכל אָשרי בחיים. ובלילה היו ספרי המעטים כל שעשועי – אולם באביב הזה בא זמיר אחד לקנן בגן העצים, אשר על יד ביתי...  
– הזמיר! קראה בת-שבע כנפעמה מחזיז ורעם: עוד הפעם הזמיר!  
– הרגעי, אמי! ענה שלמה בשחוק, ואל תיראי רע, הזמיר לא מסך בקרבי רוח שגעון בפעם הזאת, כאשר לא מסך אותו בקרבי לפני עשר שנים. ונהפוך הוא, ברוכה הצפור הזאת וברוך טעמה; כי לולא היא שהייתה לי, כי עתה מי יודע אם ניצבתי היום לפנייך, ואם נשקתיך במו פי... שירת הזמיר, אשר שר בבוקר בבוקר לפני חלוני, הזכירתני יום יום את ירושלים עיר קדשנו ואת ארץ אבותינו השוממה ... שירת הזמיר לא נתנה לי מנוח. היא העירה את מוסר כליותי בקרבי, עד אשר לא יכולתי עוד להתאפק, ואקח את מעט כספי בידי ללכת ירושלימה, והנני היום לפניכם!  
– אך הידעת, שלמה, הוסיף דוד לשאול: הידעת, כי ממשלת תוגרמה [טורקיה] אסרה על בני עמנו אסר לבוא בארץ סוריה, ואף כי לקנות שם אחוזת שדה וכרם?  
שלמה קם ממושבו, ויצעד צעדים אחדים בתוך הבית, ויתיצב קוממיות.  
– אזרח ארצות הברית באמריקה אנכי! קרא שלמה בגאון, בתופפו באצבע ימינו אל מול לבו: ולפני בן אמריקה לא תסגור ארץ תוגרמה את בריחיה לעולם! (עמ' 73-72).
בוקי בן יגלי (1917-1846)

השפעה נוספת הניכרת בשירו של יפה, באה משירו של לטריס 'יונה הומיה' (בשיר זה עסקנו ברשימה 'שיר הזמר העברי הראשון: יונה הומיה', בלוג עונג שבת, 25 באוגוסט 2017). פעמיים הביא יפה את הצירוף שבו הכתיר לטריס את שירו: פעם כתב 'יונה הומיה', ופעם בהיפוך הסדר  'הומיה היונה'.

ד. לייב יפה – משורר, מתרגם ועסקן ציבור

הקונגרס הציוני הראשון הותיר רושם גדול על לייב יפה. 'הרגשנו את משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשנו', כתב (מימי האביב, עמ 29). בעקבותיו חיבר יפה שיר הלל נוסף לשפה העברית שנקרא 'משירי התחיה' (פורסם בשנת 1898 במאסף הספרותי האשכול, שראה אור בקרקוב). יפה שב והתפעל בשירו מהתחדשות השפה העברית וניבא שזו תהיה שפת הדיבור העתידה של העם.

האשכול, א, תרנ"ח, עמ' 80

קצת מוזר שחזון התחדשות הדיבור בעברית צץ בתודעתו של יפה דווקא אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שם הייתה שפת הדיונים גרמנית וצלילי השפה העברית בקושי נשמעו בה. מכל מקום, בעיניו של יפה זה היה שירו העברי הראשון. כאן הוא שב ומעורר את התקווה ל'חיים חדשים'  ביטוי שכבר השתמש בו בשיר 'בארץ הצבי'  כנראה בהשפעת שירו של שאול טשרניחובסקי משנת 1892, שנקרא גם הוא 'חיים חדשים'. טשרניחובסקי, כמו יפה, הביא רשמים מהארץ עוד לפני שביקר בה, מה שלא הפריע לו לכתוב בשירו 'מִכַּרְמֵי עֵין גֶּדִי זֶה עַתָּה רַק בָּאתִי', ו'לֹא פַּסּוּ עוֹד חַיִּים עֲלֵי הַרְרֵי צִיּוֹן'.

יפה וטשרניחובסקי היו אז משוררים צעירים שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם השירה. טשרניחובסקי התמיד בכתיבת שירים, אידיליות וסונטות כל ימי חייו, לצד מקצועו כרופא. לעומתו, לייב יפה המעיט לחבר שירים בעברית, אך הרבה לתרגם, בעיקר מעברית לרוסית. משירי הזמר  תרגם את 'התקווה', 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') ו'משאת נפשי'. בנוסף תרגם את 'אכן חציר העם' של ביאליק, 'ציון הלא תשאלי' של יהודה הלוי, ושירים אחדים שכתב י"ל פרץ. שירים אחדים של שמעון פרוג תרגם מרוסית ליידיש, ואת האוטופיה של אלחנן לייב לוינסקי מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף הששי (אודסה, 1892) תרגם לרוסית. תרגומים אלה עוררו הד בקרב הנוער היהודי וקרבו לבבות לרעיון הציוני.

בשנת 1896, שני המשוררים הצעירים, טשרניחובסקי בן התשע-עשרה ולייב יפה בן העשרים, לא ידעו עדיין איזה עתיד צפון להם. כמחווה לידידו, שראה בו אח לשירה ומשורר כדמותו, הקדיש לו טשרניחובסקי באותה שנה את השיר 'מכתם', שנפתח במילים המחמיאות: 'כִּנּוֹרוֹת שְׁנַיִם נַחְנוּ'.

שאול טשרניחובסקי, 'מכתם', חזיונות ומנגינות, א, הוצאת תושיה, ורשה תרנ"ט, עמ' 43

בעשור הראשון של המאה העשרים חיבר לייב יפה ברוסית את השיר 'לחופש', שתורגם בשנת 1910 על ידי קדיש יהודה סילמן ('אין כוח לסבול עוד, לשאת את העול'). שיר זה התפשט ביישוב והושר רבות, במיוחד בימי המצוקה של גירוש תל אביב ומלחמת העולם הראשונה. מקורו של הלחן אינו ידוע, אך מן הסתם הוא רוסי.

הנה דורית פרקש שרה את 'לחופש':



בצלאל יפה (1925-1868)
לייב יפה הגיע לארץ לביקור קצר בשנת 1905, בראשית ימי העלייה השנייה, ושב על עקבותיו. ארבע שנים אחר כך, ב-1909, עלה לארץ אחיו בצלאל יפה, שהיה לאחת הדמויות החשובות ביישוב: חבר אסיפת הנבחרים הראשונה והוועד הלאומי ומראשוני העיר תל אביב. יחד עם יעקב שרתוק, עקיבא אריה וייס ומרדכי וייסר ייסד בצלאל יפה את 'חברה חדשה', שעל קרקעותיה הוקמה השכונה 'חברה חדשה'. שמו של הרחוב המרכזי בשכונה זו, דרך הים, שונה לאחר מלחמת העולם הראשונה לרחוב אלנבי.

בעקבות בצלאל, עלה אחיו הצעיר לייב יפה לארץ בשנת 1919, עם גלי העלייה השלישית. זמן קצר לאחר הגיעו התמנה לעורך העיתון היומי הארץ, וכיהן במשרה זו כשלוש שנים. למן שנת 1926 ועד מותו ניהל את 'קרן היסוד'. 

אריה לייב יפה נואם בכינוס ארצי של קרן היסוד, תל אביב 1946 (צילום: זולטן קלוגר; ארכיון המדינה)

ב-11 במרץ 1948, בעצם ימי מלחמת העצמאות, מת יפה בן ה-71 בפיגוע טרור ערבי, כאשר מכונית תופת התפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. 12 איש נהרגו ו-44 נפצעו (בתוכם גם אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון הראשון, הדיפלומט ולטר איתן וההיסטוריון נ"מ גלבר).

חילוץ פצועים מן הפיגוע בחצר המוסדות הלאומיים (ויקיפדיה)

בשנת 1974 ריאיינתי את אהוד, בנו של אליעזר בן יהודה, שסיפר לי כי בזמן המלחמה חשש לאוצרות אביו שהיו בבית המשפחה בשכונת תלפיות. הוא פנה ללייב יפה, שהסכים לאחסן במרתפי המוסדות הלאומיים את ארון המתכת שבנה יעקב שרתוק ובו נשמרו הפתקים של מילות המילון (אותיות ק-ת). אהוד נטל את המטען הכבד ויצא לדרך. כשהגיע לבניין טרה סנטה שמע את ההתפוצצות בחצר המוסדות הלאומיים ומיהר לחזור על עקבותיו. אוצרותיו של אליעזר בן יהודה שבו לשכון בביתו, ולמרבה המזל שרדו את ימי הקרבות ולא נפגעו.

מעריב, 11 במרץ 1948, עמ' 1

יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

מעורב ירושלמי: מרכז העיירה, ויקטוריה אוגוסטה, אגאבאבא, מט"ח אקזוטי, פאנל כבאים


אז לא הלך לנו בבחירות לראשות העיר... ניסינו.

לא נורא. נבלע רוק ונמשיך הלאה. כך או כך, תמיד תהיה לנו ירושלים המשוגעת והיפה, שאי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה.

א. כן כך נראית העיירה שלי...

לא במזרח אירופה, אלא בשכונת הבוכרים בירושלים. כמה מדויק...

צילום: ברוך גיאן

ב. ויקטוריה אוגוסטה

ברחוב הנביאים פינת שדרות חיים בר-לב, לא הרחק משער שכם, נקבעה במדרכה אבן תצפית, שהיא ממש 'אבן נגף'...

צילום: הלל אסף

שמעתם מימיכם על בית החולים ויקטוריה אוגוסטה?

השם הנכון הוא כמובן אוגוסטה ויקטוריה – מתחם גדול ויפהפה על פסגת הר הזיתים, שנבנה בראשית המאה העשרים, ועיקרו כנסייה ובית הארחה לצליינים שהפך לבית חולים. כל הטוב הזה קרוי על שמה של הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, רעייתו של וילהלם השני קיסר גרמניה. שניהם ביקרו בירושלים בשנת 1898.

הכניסה לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה (ויקיפדיה)
'הקיסרים שלנו': הקיסר וילהלם השני והקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, 1910

ג. בית שמש

ברחוב יוסף חיים בנחלאות מצאתי את השלט ההיסטורי הזה. אהבתי את שמו הפרטי של בונה הבית...

יש חוסר התאמה מסוים בתאריכים שבהם נבנה לכאורה בית שמש. שנת תרנ"ו היא 1896 ולא 1890.

צילום: דוד אסף

ד. מט"ח אקזוטי

ברחוב יפו 110 תוכלו להחליף מטבעות 'אקזוטיים', כמו רובל רוסי, יין יפני או לירה טורקית.

צילום: טובה הרצל

ה. פאנל כבאים

אנחנו רגילים לכל מיני 'פאנלים', של עיתונאים ושל מומחים לביטחון ולצבא, לתקשורת ולכלכלה, לתזונה ולהתפתחות הילד, ומה לא.

אבל את הפאנל הזה – של הכבאים – תמצאו רק במרכז הספורט של ימק"א בירושלים.

צילום: דוד אסף

יום שני, 12 בנובמבר 2018

פרנסות של יהודים: פרופסור נרגילה ודוקטור ענתיקה

בשעתו הקדשתי כמה רשימות לפרנסות 'אקדמיות' ('דוקטור! דוקטור!'; 'האקדמיה הישראלית למדעים'), אבל מתברר שאין קץ לכל הטוב הזה.

א. הפקולטה למדעי הנרגילה

פרופסור נרגילה כנראה קיבל את התואר בחוג ללימודי סטלנות שממוקם ברהט, ברחוב עומאר אל מוכתאר, ממש ליד החנות המנחמת 'אוכל של אמא'.

צילם: יפתח מזור

אם יש פרופסור לנרגילה, מן הסתם יהיה גם דוקטור...

מצאנו אותו ביפו, בשוק הפשפשים.

צילום: שמוליק שדה

ב. דוקטור ענתיקה ודוקטור שקשוקה

פקולטה נוספת שנפתחה בשוק הפשפשים ביפו, ממש ליד ד"ר נרגילה, עוסקת במדעי הענתיקה. לפי שעה יש שם רק חבר סגל אחד בדרגת דוקטור.

צילום: שמוליק שדה

אגב, בשכנות לשני הדוקטורים הללו, לנרגילה ולענתיקה, נמצא דוקטור נוסף, מפורסם יותר, ד"ר שקשוקה...


ממש קריה אקדמית לתפארת!

ג. מדעי היופי

ואם כבר אקדמיה, הנה עוד מקום שבו האקדמיה היא לא סתם פולקלור, כזה שכל אחד מבין שמדובר בקריצה. כאן זו סתם רמאות שמתעטפת באצטלה מדעית: 'מדעי היופי' בפקולטה של רונית רפאל, מתחם בזל בתל אביב (בקומה 3).

נאמר זאת כך: היופי יהיה מדע, ביום שבו גם הכיעור יהיה מדע.

צילומים: איתמר לויתן

גם באזור התעשייה של תלפיות בירושלים יש סניף של האקדמיה למקצועות היופי, עם תת-התמחות בבניית ציפורניים.

צילום: דוד אסף


יום שישי, 9 בנובמבר 2018

שלחן ערוך: כך אוכלים אטריות ושותים קהוה


אמר העורך:

'עידן ועידנים' היה שמו של מדור שלפני כארבעים שנה נדפס מפעם לפעם ב'תרבות וספרות' של עיתון הארץ. זה היה בשנות השבעים של המאה הקודמת, בימי העורכים המנוחים יורם ברונובסקי ובנימין תמוז, וייבדל לחיים יהושע קנז. המדור נחתם בשם העט 'כרמי רוזן', שאינו אלא צירוף שמם של חוקר הספרות העברית והמתרגם מפולנית לעברית ד"ר דוד וינפלד ושל איש מרכז ההסברה (לשעבר) שלמה רוזנר, שבין יתר מעשיו חיבר במשך עשרות שנים את הטקסטים שקראו מדליקי המשואות בימי העצמאות.

כל פריט במדור הורכב מציטוט של קטע אחד או כמה קטעים מתוך ספרים עבריים שנדפסו בדורות הקודמים והקודמים לקודמים, חשובים ופחות חשובים, לפי המזדמן, ללא הגבלה, ובלבד שיעלו חיוך על פניו של קורא בן זמננו, ולכל הפחות על פניהם של המביאים לדפוס כרמי ורוזן. חיוך שגורמיו מגוונים – התוכן, התמימות, הלשון, הזרוּת, המחסור במונחים ועוד, והוא בא מתוך ריחוק, אך בלי להתנשא. ולצד הציטוט – התייחסות בת זמננו אליו, שהיא במובן מסוים סוג של דיאלוג בינו ובינינו הקוראים אותו היום. וכמובן, הפרטים הנחוצים על המקור ועל כותבו. המדור בעיתון הופיע כמה עשרות פעמים עד שחדל, אבל איסוף הקטעים נמשך, וכן הדיאלוג.

בלוג עונג שבת יביא מדי פעם מעוללות הבציר של 'כרמי רוזן', ואם לא בציר, אז לפחות לקט, שכחה ופאה.

*


מאת דוד וינפלד ושלמה רוזנר

'הספר הזה', כתבו פ"ז (בלי להזדהות) בדברי הפתיחה לספר כל-בו לתלמיד, 'נועד להיות פנקס של כיס לתלמידים', ועל כן הם כללו בו כל מה  שלדעתם תלמיד יהודי בגולה בשנת תרפ"ז (1927) צריך לדעת, מנקודת ראות ציונית כמובן, ומה שעשוי לשעשע אותו. 

עמ' 1

שני עמודי התוכן מונים למעלה מחמישים ערכים, בתחומים רבים, ויוצרי הספר, יזמיו, ד"ר שמואל פרלמן וזאב ז'בוטינסקי, הבטיחו שהמהדורות הבאות תושפענה מהערות של מורים ותלמידים. שנה קודם לכן הוציאו השניים מיזם מקורי אחר: אטלס עברי (ראו ברשימתו של אליהו הכהן, 'האטלסים הראשונים בשפה העברית', בלוג עונג שבת, 16 במרץ 2018).


בשנת תרפ"ז היה ברור לעורכים, שתלמיד עברי צריך לפתוח את יומו ב'מודה אני' להרצל ולבלפור, ועל כן תמונותיהם הובאו בפתח הספר, לצד נוסח עברי של הצהרת בלפור. 


וכיוון שאפילו תלמיד ציוני נאמן צריך לאכול, הובא ב'כל-בו' ערך מיוחד שנשא את הכותרת כבדת המטען היהודי 'שלחן ערוך'. אמנם כותרת המשנה היא 'נמוסי סעודה', אך עדיין שומר הערך על סוגת ספרות ההלכות פסוקות. לפי עדותו המפורשת של המסאי, המתרגם והעורך שמואל פרלמן (בריאיון עם יוסף כרוסט, שהתפרסם בעיתון חרות, 18 ביולי 1958, עמ' 5, 12), הערך הזה נכתב כולו בידי ז'בוטינסקי. זה היה שנים רבות לפני שהחלה חנה בבלי הזכורה לטוב להורות נימוסים והליכות בקול סמכותי.

מַקְסָה נורדאו, בתו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, היא שאיירה את הספר. ומי היו הדוגמנים שעמדו נגדה? פרלמן סיפר לכרוסט: 
הצעיר והצעירה, הם ז'בוטינסקי ואני ... התיישבנו ליד השולחן, ולפי הוראותיו של ז'בוטינסקי צילם אותנו צלם בכל מיני פוזות. אחר כך מסרנו את הצילומים לגברת מכסה נורדאו והיא ציירה לפיהם את הציורים המופיעים כאן.
שמואל פרלמן (ויקיפדיה)
זאב ז'בוטינסקי, 1921 (מכון ז'בוטינסקי בישראל)







מתברר אפוא שבעברו היה ז'בוטינסקי לא רק מדינאי דגול וסופר מוכשר אלא גם מורה לנימוסי שולחן, במאי ודוגמן...

כל-בו לתלמיד, עמ' 281
מקס ומקסה נורדאו, 1919
עמ' 280-277

הנה כמה דוגמאות מן הציורים המשעשעים שפזורים לאורך הספר. אין ספק שגם בימינו אפשר ללמוד מהם קצת נימוס וטעם טוב.




עמ' 285-282

הספר כל-בו לתלמיד הופיע, לפי הכתוב בעמוד השער, בהוצאת 'הספר', לונדון / תל אביב ה'תרפ"ז (ראו באיור למעלה). בגב השער נדפס: 


הספר כבר אזל מן השוק ורק אחדים מוותיקי הרוויזיוניסטים עוד זוכרים את קיומו. יחיאל קדישאי, מזכירו הוותיק של מנחם בגין, ראה אותו לראשונה רק בשנת 1967. חלפו עוד כמעט ארבעים שנה עד שהספרון הנדיר התגלגל שוב לידיו, ואז, כשכבר שירת בלשכת ראש הממשלה, החליט ליזום הדפסה מחודשת שלו.

בשנת 2005 הופיע הספר מחדש, בהוצאת מולדת חברה לפיתוח בע"מ, מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובהפקת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ. כחסיד מובהק של ההדר הז'בוטינסקאי קיווה קדישאי, בהקדמה קצרה להוצאה המחודשת, שלספר 'תהיה תועלת חינוכית גם בימינו אלה'. מבלי דעת, המהדורה המחודשת הייתה גם מעין מחווה לשמואל פרלמן, שאחת מיוזמותיו הברוכות בעשרים שנות חייו האחרונות הייתה פיתוחה של ספריית 'לגבולם', שהחזירה לספרות העברית יצירות של יהודים שנכתבו בלשונות אחרות.

מספרי הוצאת 'לגבולם' בעריכת שמואל פרלמן