יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

'ראש היוונים בדורנו': כך חגגו חרדים קנאים את מותו של הרב אהרן לייב שטיינמן



מי שצפה אתמול ברחובות בני ברק המוצפים, כמים לים מכסים, בהמוני חרדים אבלים, הולכים הלוך ובכֹה אחרי מיטתו של הרב אהרן לייב שטיינמן, יכול היה להתרשם, ובצדק, כי מותו היכה בהלם ובצער את העולם החרדי כולו, מקצה לקצה.

אבל מתברר שלא ממש ולא את כולו. העולם החרדי מספיק גדול כדי לכלול בתוכו גם קנאים בעלי לב אכזר, שעבורם הרב שטיינמן כלל לא היה רב אלא רשע ומתיוון ויום מותו הוא לא יום אבל אלא יום שמחה וששון. 

בכרוז הזה מוסבר מדוע לא קם לעם ישראל, מאז משה מנדלסון ועד היום, צורר כה גדול כמו אותו האי"ש (ראשי תיבות אהרן יהודה שטיינמן; אבל עם רמז עבה לישו, שמכונה במקורות מסורתיים 'אותו האיש'). וכל חטאיו של 'הפורץ הגדול' בספר נרשמים: מייסד הנח"ל החרדי, ועדת טל, אמנת כנרת, ועוד ועוד.


הנה כמה צילומים מיום אתמול שמועברים באתרי חרדים שונים ואינם מגיעים בדרך כלל לידיעת הציבור. 

מדובר בקבוצת קנאים מקרב נטורי קרתא בירושלים ובחסידי סאטמאר בקרית יואל שבארה"ב (פלג ה'זַלוֹנִים', דהיינו חסידיו של האדמו"ר זלמן לייב טייטלבוים). התמונות מדברות בעד עצמן. גם מי שאינו נמנה על המחנה החרדי ועל מעריציו של הרב המנוח, אינו יכול שלא להיגעל מגסות הרוח ומשפל המדרגה האנושי הזה. כמה נמוך אפשר לרדת?

מחכמת ספר משלי: 'בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' (משלי, יא 10)
מעגל רוקדים מאנשי 'תורה ויראה' בירושלים
כל הוצאות הקפה על אחד מחשובי הכולל שרוצה בעילום שמו.
ה'אבן נגף' היא רמז לשמו של שטיינמן (שטיין ביידיש: אבן)
לוח המודעות של בית הכנסת טשאטה בקרית יואל המזוהה עם 'בני יואל', הפלג הקיצוני של סאטמאר
'לרגל פגירת המסית ומדיח ההולך בדרכי קוק ימ"ש'

ובהזדמנות חגיגית זו מצאו לנכון ל'אוורר' כרוז חרם ישן מטעם רבני סאטמאר:


יום שני, 11 בדצמבר 2017

סיבוב בחיפה

א. האוניברסיטה הקוסמית האינטר-גלאקטית

מתברר שיש אוניברסיטה כזו, בחיפה. לא ברור אם היא נהנית מתמיכת המועצה להשכלה גבוהה וגם לא ברור איזה תואר היא מעניקה לבוגריה, אבל היא מכשירה 'שליחים' (כמו חב"ד?).

כל הצילומים הם של איתמר לויתן (אלא אם נרשם אחרת)

ב. טוב לי תורות פיך


מישהו צריך לספר לסופיה ולפאינה מ'סלון יופי' בשכונת הדר הכרמל, שבעברית הריבוי של 'תּוֹר' הוא 'תּוֹרִים' ולא 'תורות'...

בעלי התוספות

המגיב 'ספלינטור' למטה הפנה אותנו לאתר האקדמיה ללשון העברית שבו נדונה שאלת התורים והתורות, והרי זו הזדמנות ללמוד פרק בלשון:
נשאלנו מה צורת הרבים של המילה תּוֹר – תורים או תורות, ואם יש הבחנה בעניין זה בין משמעויותיה השונות.
המילה תּוֹר במשמעות 'זמן מיועד' מופיעה במגילת אסתר: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, יב); "וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר… לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ב, טו). במגילות מדבר יהודה מצאנו: "אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר… האיש הנשאל ידבר בתרו" (סרך היחד), "על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו. ולכל דבר אשר יהיה לכל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ריב ומשפט" (מגילת ברית דמשק).
גם בימינו המילה תור מציינת זמן לקבלת דבר או לעשיית דבר שניתן לאנשים לפי סדר – כגון תור לקבלת שירות, תור לביצוע משימה (תורנות) או תור במשחק, וגם זמן שנקבע מראש – כגון ביקור אצל רופא. אנשים המחכים לקבלת שירות עומדים בתור. בשימוש זה המילה תור מציינת את שורת המחכים לתורם. מכאן גם 'תור ארוך' וכדומה. משמעות נוספת שקיבלה המילה תור בעת החדשה היא תקופה, כגון בצירוף 'תור הזהב' (בצירוף זה מהדהד הפסוק משיר השירים "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ" שבו תורים הם תכשיט).
בלשון הדיבור נוצרה הבחנה בצורת הרבים בין משמעויות שונות של המילה: תור במשחק או בשיחה וכדומה ריבויו תורות, ותור בשאר ההקשרים ריבויו תורים, כגון 'זימון תורים', 'תורים ארוכים'. את ההבדל במשמעות בין שני סוגי התור אפשר להסביר כך: במשחק וכדומה התור מתחלף או מחזורי, ואילו בשאר ההקשרים התור קווי ואינו חוזר למי שעבר תורו.
יש הרואים בצורת הריבוי תורות צורה לא תקנית. גישה זו נסמכת על הממצא במקורות. במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדות מעט מאוד צורות רבים של המילה תור, וכולן בסיומת ־ִים או בנטייתה. עם זאת מצד הדקדוק אין בעיה בצורת הרבים תורות – על פי צורת הרבים של מילים רבות באותו המשקל, כגון צוֹם–צוֹמוֹת, קוֹל–קוֹלוֹת, אוֹר–אוֹרוֹת.
קיומן של שתי צורות רבים לאותה מילה אינו תופעה נדירה בלשוננו: פתרונים ופתרונות, מעקים ומעקות, מסעים ומסעות ועוד. ולא פעם משמשות שתי צורות רבים להבחנה בין משמעויות שונות של המילה, כגון עדשים ועדשות, שפות ושפתיים, אותות ואותיות, עולמים (זמן) ועולמות (מקום). יש אפוא מי שרואה בהיווצרות כפל הצורותתורים ותורות התפתחות טבעית שאין בה כל פסול. המתנגדים סוברים שאין צורך אמיתי בבידול זה, שכן התור במשחק אינו שונה במהותו מן התור אצל הרופא או מן התור באוטובוס. 

ג. מה הן שעות החשיכה?

צילום: אורי שרון

ברחוב פרויד בחיפה, בפתחו של ואדי אחוזה, מוצב השלט הזה כבר שנים, ועדיין עומד על עמדו גם כיום. 

השלט אוסר לרדת לשמורה 'לאחר שעות החשכה'. מתי הן השעות שלאחר החשיכה? הווי אומר שעות אור היום! והרי הכוונה היא שלא לרדת לשמורה 'בשעות החשכה', לא?

ד. סיפורי רחובות

בחיפה יש רחובות הנושאים שמות מעניינים.

הנה למשל מדרגות שפינוזה בהדר הכרמל, שעליהן צוירה דמותו של הפילוסוף היהודי המוחרם.


גם לפילוסופים מוסלמים עושים כבוד בחיפה. הנה רחוב בוואדי ניסנס הקרוי על שמו של אל-פָארָאבי, הפילוסוף האריסטוטלי בן המאה העשירית. הרמב"ם, שמזכירו פעמים רבות בספר מורה נבוכים, הגדיר אותו כגדול הפילוסופים מאז אריסטו.


אבל לא רק פילוסופים. הנה רחוב הקרוי על שמו של זאב הים. אין זה כינוי ספרותי כי אם שמו האמיתי של מי שנולד באודסה בשם וולודיה איצקוביץ, והיה רב החובל הראשון בישראל.


וזהו השלט של רחוב ואדי סאליב, שמתעלם לחלוטין מן האירועים שבזכותם נכנס שֵׁם זה ללקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל – ההפגנות והמהומות הגדולות שהתרחש כאן ביולי 1959 ובישרו את ראשיתו של השסע העדתי במדינת ישראל.



יום שישי, 8 בדצמבר 2017

'שירי עַם-ציון': השירון הראשון של העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

מנשה מאירוביץ, 1925 (צבי אורון; הארכיון הציוני)

א. שירי עַם-ציון

'אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים! אם בשדותינו או בכרמינו, בקצרנו את קצירנו, או בבצרנו את בצירנו. נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. במילים אלה פתח איש תנועת ביל"ו, מנשה מאירוביץ (1949-1860), את הקדמתו לשירון שירי עַם-ציון – הקובץ הראשון של שירי הזמר של העלייה הראשונה, שראה אור בשנת 1895. אסופה חלוצית זו היא הכינוס הראשון של שירים שהושרו בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של ההתיישבות העברית החדשה.

שירי עַם-ציון (הצילומים מתוך הספר, כאן ובהמשך, מתוך אוסף אליהו הכהן)

למֵיזָם זה חברו יחד חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ, שבבית דפוסו בירושלים נדפסו שתי חוברות השירון, ומנשה מאירוביץ איש ראשון לציון, שערך את השירון.

אברהם משה לונץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

'השירים המעטים האלה לא היו די ידועים ליישוב, ולפיכך החלטנו, בשנת תרנ"ו, הרא"ם לונץ ואני, לאסוף את כל השירים האלה ולהוציאם לאור' – כך כתב מאירוביץ בספר זיכרונותיו ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות (תל אביב תרפ"ט, עמ' 20). ואכן, עד להוצאת השירון, רק מעטים מבין המתיישבים הכירו את הטקסטים המלאים של שירי הזמר העבריים החדשים, שהחלו להתפשט מפה לאוזן. היו ביניהם שרשמו פה ושם בתי שיר מקוטעים על דפים ופתקים, אך רובם הסתמכו בעת השירה על זיכרונם, וקיוו ליום שבו יראה אור שירון ארץ-ישראלי ראשון שבו ירוכזו כל מילות השירים. 

את הצורך בהפצת שירי זמר עבריים מקוריים העלה כבר בחודש אדר תרנ"ה (מארס 1895) תלמיד בית ספר 'כל ישראל חברים' בביירות ושמו א"ד שפירא, שכתב לאליעזר בן יהודה עורך העיתון הצבי:


הצבי, 1 במארס 1895, עמ' כו
... הדבר היותר נחוץ לקיומנו וקיום שפתנו, והוא: להפיץ בין העם שירים עָרֵבים ומועילים, עשויים לפי רוחם על ידי גדולי משוררי זמננו עם נעימות לפי טעם העברי מאת נבחרי מנגנינו, דבר אשר יוכל לפעול פעולה נמרצה עלינו, עַם השירה והזמרה מאז ומעולם ... 
העברי, בשמעו שיר עָרֵב ישכח כל מחמדי ארץ וכל חושיו יחד נתונים נתונים אליו. 
אך עוד יותר יפעל השיר על הילדים. על ידי השיר נוכל לטעת בלב הנער רגשי אהבה וכבוד להוריו, לעמו ולשפתו. השיר ישפוך על הנער איזה רוח קודש אשר לא נדע נכנהו. השיר בקסמו יטה את לב הנער אל כל אשר נחפוץ להטותו. מה טוב היה אם כן לו נתנו לנו משוררינו הגדולים שירים טובים כאלה לפי רוח הילדים, שירי משחק, שירי ציון, שירי איכר (לחבב עליהם את חיי האיכרים), שירי אביב, וכו', ולברוא להם נעימות, כן גם לאלה אשר כבר יש לנו, כמו: 'בת יפתח', 'אִוִּיתִיךְ', 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אשר בנים אבותם', 'הילדים', ועוד.


ספק אם מנשה מאירוביץ הושפע ממכתבו של התלמיד, אך עובדה היא שכעבור חודשים אחדים נרתם להוצאת השירון. החוברת הראשונה של שירי עם-ציון יצאה לאור בחודש חשוון תרנ"ה (נובמבר 1895), ובעקבותיה יצאה החוברת השנייה בחודש ניסן (אפריל 1896). בכך תמה הסדרה.

הנה העטיפה של החוברת הראשונה והשער הפנימי:


ברשימה קודמת, שהוקדשה לשיר 'האח, ראשון לציון', כבר הבאנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון הצבי ובישרה על הופעת השירון. במודעה צוין כי תווי השירים נרשמו על ידי מנצח ה'אורקסטרה' בוריס אוֹסוֹבֶצקי וניתן לרכוש אותם בנפרד. כפי שציינתי שם, ניסיונותיי לאתר את התווים אצל צאצאיו של מאירוביץ, בארכיון ראשון לציון ובארכיון הציוני, לא צלחו עד כה.

הצבי, 17 באפריל 1896

החוברת הראשונה (56 עמודים) כללה תשעה שירים בסך הכול: ארבעה מתוכם היו שירים ארץ-ישראליים חדשים שנכתבו בימי העלייה הראשונה: [1] 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר; [2] 'ראשון לציון' מאת אריה ליפא שליט; [3] 'השופר' מאת אימבר; [4] 'חושו אחים חושו' מאת יחיאל מיכל פינס. ארבעה נוספים הובאו לארץ מן הגולה על ידי החלוצים אנשי העלייה הראשונה: [5] 'ציון, ציון, עיר אלהינו' מאת מרדכי הלוי הוכמן; [6] 'שיר ערש' ('נומה פֶּרַח בני מחמדי') מאת אפרים דב ליפשיץ; [7] 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; [8] 'המחרשת' ('במחרשתי כל אושרי ירשתי') מאת אליקום צונזר בתרגום נח שפירא. ושיר אחד, [9] 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני'), שיוחס לשלמה אבן-גבירול, התגלגל בארץ כשיר-עם עוד לפני תקופת התחייה הציונית.

החוברות כללו מילים בלבד, ללא תווים. לא הייתה באותה עת אפשרות טכנית להדפיס תווים בארץ, למעט בדפוס של הכנסייה הפרנציסקנית בירושלים. על כן בחר העורך לציין מתחת לכל כותרת שיר שלא ידוע שם מלחינו, משפט סתמי קצר, כגון 'לרנן בנעימה הידועה', או 'לשורר בניגון הידוע'. כך למשל, מתחת ל'שיר ערש' נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד', והקורא צריך היה להחליט בעצמו באיזה לחן יבחר מתוך חמש המנגינות שהיו קיימות אז לשיר יידיש זה.

בשירון זה הוכתר לראשונה שירו של אימבר 'תקוותנו' בשם 'התקווה', שממנו לא נפרד עד היום. שני שינויים נוספים שחלו בו: בנוסחו המקורי, הבית הפותח של השיר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואחריו בא הבית 'כל עוד בלבבו שם פנימה'. משירון זה ואילך, הבית 'עוד לא אבדה' הפך להיות הבית החוזר המושר אחרי כל אחד מתשעת בתי השיר. שינוי נוסף בשירון זה: הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בעורקינו', שבמקור, בספרו של אימבר ברקאי (ירושלים תרמ"ו), היה חלק מהשיר 'משמר הירדן', עבר להיות הבית השביעי של 'התקווה'. שינויים קלים נוספים חלו גם במילות השיר.

הנה מילות 'התקווה' מהספר:



על תכולת החוברת השנייה, שככל הידוע לא נותר ממנה עותק כלשהו, יש בידינו רק שברי מידע. בביבליוגרפיה בית עקד ספרים של חיים דב פרידברג (ג, תל אביב תשי"ד, מס' 1216), צוין כי לחוברת היו 23 עמודים, כלומר פחות ממחצית היקפה של החוברת הראשונה. 

במהדורה הרביעית של שירון ציוני שהוציא פרופסור היינריך לֶוֶוה בברלין בשנת 1898 (Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine), נכללו שירים עבריים אחדים, שככל הנראה נלקחו מתוך חוברות שירי עַם-ציון. כך יכולים אנו לזהות לפחות שניים משירי החוברת השנייה: 'ציון' ('אַל טל וְאַל מטר') מאת שרה שפירא, ו'שיר היין' ('כוסות יין, מחמדי עין'), מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום בתרגומו של דוד ילין. זיהוי זה מתבסס על שתי סיבות: ראשית, בשירונו של לווה מופיעה מתחת לשם השיר ההערה: 'לרנן בנעימה הידועה', נוסח השאול משירי עַם-ציון; שנית, בשירון של לווה, מפנה העורך את הקוראים החפצים בתווי השירים אל בוריס אוסובצקי מראשון לציון, ממש כמו במודעה מעיתון הצבי שהובאה לעיל. 

שיר נוסף שכנראה נכלל בחוברת זו הוא 'הצפירה'. מאירוביץ הזכירוֹ בזיכרונותיו כאחד 'מהשירים שהושרו בפינו', והביא את כל מילותיו מבלי לזהות את מחברו או מלחינו. זהו המקום היחיד שבו צוטט שיר ראשונים זה, שאין לו זכר בשירוני הזמר העברי, גם לא בעדויות של עשרות ותיקי היישוב שראיינתי במרוצת השנים. מחבר השיר היה לא אחר מאשר המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ומילותיו של שיר זה נדפסו לראשונה בספרו כנור בת ציון (וילנה תר"ל, עמ' 62-61), אך את לחן השיר לא עלה בידי לאתר עד כה. למרבה הצער, צליליו לא השתמרו.

מילות 'הצפירה' (יצחק סלע [מביא לדפוס], מ'בילו' עד 'ויעפילו' ... מפי האגרונום מנשה מאירוביץ, ראשון לציון 1947, עמ' 70)

החוברת הראשונה של שירי עַם-ציון זכתה מיד עם צאתה לאור לקבלת פנים אוהדת ולמילות עידוד חמות מאליעזר בן יהודה, שנחשב לבר-סמכא הראשון במעלה בטיפוח הלשון העברית. וכך כתב בעיתונו הצבי (8 בנובמבר 1895, עמ' כה):
בין כל הדברים החסרים ללשוננו, חסרון שירים לילדים, אשר יוכלו לשיר ולרנן ברגע שעשועיהם, בבתי הספר, בבתיהם, בעת טיול ובעת צחוק – החסרון הזה הוא לא היותר קטן ולא הפחוּת עומד לשטן על דרך קדמת לשוננו ... אבל לא להילדים בלבד חסרים לנו שירים. גם בני הנעורים צריכים לזה, ופעמים רבות גם איש שכבר יצא מהבחרות ירגיש צורך להגות את רגשי לבבו באיזה רינון, וברגעים האלה נרגיש את חסרון שירים ממין הזה בכל תקפו.
... חסרון השירים לבני הנעורים החל להימלא בקובץ 'שירי עם ציון' אשר החל להוציא לאור האדון מאירוביץ. בהמחברת הראשונה שיצאה עתה לאור יש תשעה שירים, בהם משירי גורדון, הצייר מאנֶה, אימבר וכדומה, ואחדים אשר נדפסו עתה בפעם הראשונה. הנעימות לכל השירים האלה ידועות בארצנו, ואם לא כולן נעימות עבריות, כי רובן הושאלו משירי עמים שונים, בכל זה המילים העבריות מאצילות מעבריותן גם על הנעימות, וכל נפש יהודית מתפעלת ומתרגשת לשמע השירים כאשר ישירום שניים שלשה קולות יחד. והננו מברכים את המו"ל כי יזכה להוציא לאור עוד מחברת אחרי מחברת.
ככל הנראה, שתי החוברות נדפסו במהדורה מצומצמת שאזלה תוך זמן קצר. מזה עשרות שנים לא ניתן להשיג את החוברות האלה, גם לא בספריות אקדמיות או בארכיונים. עותק אחד ויחיד של החוברת הראשונה גיליתי באקראי לפני כיובל שנים בדוכן רחוב של ספרים משומשים בתל אביב; את החוברת השנייה לא ראיתי מעודי. הפורמט קטן-הממדים של החוברות (9X7 ס"מ) גם הוא לא סייע להשתמרותן. 

אך הייתה סיבה נוספת להיעלמותן המהירה: שבועות אחדים לאחר צאתן לאור, נשלחו שתי החוברות ל'תערוכת בני המושבות בארץ הקדושה', שנערכה בקיץ 1896 בברלין. התערוכה נדדה אחר כך, למשך שלושה חודשים, לקלן, ושנה אחר כך, ובתבנית מוקטנת שהוקדשה בעיקר לגננוּת, גם להמבורג. הייתה זו התערוכה הראשונה שבה הוצגה בחו"ל תוצרת הארץ: בקבוקי יין כרמל, מוצרי משי, כלי זית וצדף, שקדים ותמרים, וכן ספרי לימוד ראשונים וחוברות שנדפסו בארץ. ביתן התערוכה סודר – כך סיפר משה דוד שוב (1938-1854), שנסע במיוחד מארץ ישראל כדי לארגן אותה – בתוך מתחם ענק שחיקה את העיר קהיר ('קהיר בברלין'), על מסגדיה ופירמידותיה ונהר הנילוס שבה. התערוכה הארץ-ישראלית הייתה בתוך אחד המסגדים הגדולים וביקרו בה אלפי אנשים (משה דוד שוב, זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב, ירושלים תרצ"ז, עמ' יח-יט, קנה-קנז).

היינריך לווה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
היינריך לווה (1951-1869), ממנהיגי הציונות בגרמניה, עורכו של השירון הציוני הראשון בגרמניה שהוזכר לעיל, ולימים מחלוצי הספרנות בארץ, היה מיוזמי התערוכה. וכך סיפר עליה:
עניין רב עורר פרסום שלשה דברים הנוגעים ביחוד לראשון לציון: האחד, העיתון הראשון של החקלאים בשם 'האכר' [בעריכתו של מאירוביץ], שעצם התהוותו היה בראשון לציון; השני, העיתון העברי הראשון לילדים בשם 'עולם קטן', שהוצא על ידי דוד יודילוביץ מראשון לציון. ועניין מיוחד מצאו בשתי חוברות שירה קטנות שהוצאו על ידי מנשה מאירוביץ בשם 'שירי עם ציון' ונדפסו בדפוס אברהם משה לונץ בירושלים. הספרים הללו, בייחוד מחברות השירה הקטנות, נעשו עכשיו יקרי המציאות ... התערוכה הזאת, שראשון לציון לקחה בה את החלק הכי גדול, הייתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתיישבות ולציונות. המקרה רצה בזה, שהתערוכה ביחד עם פרסום 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל חלו בזמן אחד. 
(דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון התרמ"ב / 1882-התש"א / 1941, ראשון לציון תש"א, עמ' 344).

ביתן ראשון לציון בתערוכת המושבות. לפני המבנה נשתלו שני עצי דקל שהובאו מארץ ישראל. 
בתמונה נראים (מימין לשמאל): היינריך לווה, הירש הילדסהיימר, וילי במבוס, דוד שוב (יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 344)

לסיכום, שתי החוברות של השירון שירי עַם-ציון מייצגות את החוליה הראשונה של ספרות הזמרונים העברית. בין מאות קבצי השירים ורבבות הדפרונים של שירי הזמר העבריים שנדפסו וראו אור בארץ מאז ימי העלייה הראשונה  שירונו של מנשה מאירוביץ ראוי לשאת את כתר הראשונות.

ב. משהו על מנשה מאירוביץ

מנשה מאירוביץ (1949-1860) הצטרף לתנועת ביל"ו בעיר הולדתו ניקולאייב שבדרום רוסיה (פלך חרסון). לארץ הגיע בראשית שנת 1883, כאגרונום מוסמך וקבע את מקומו במושבה החדשה ראשון לציון.

מנשה מאירוביץ ערב עלייתו לארץ ישראל, אוקטובר 1882 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

עריכת השירון העברי הראשון של זמרת העלייה הראשונה היא רק אחת מתוך זכויות ראשונים רבות בפעילותו של מאירוביץ בתחומי התרבות, החקלאות והחברה בתקופת היישוב. דומני שפעילות חלוצית זו לא הוארה די צורכה עד כה.

מאירוביץ יזם וערך את כתבי העת הראשונים בארץ לחקלאות: האכר (תרנ"ג-תרנ"ו), תחילה ביידיש (דער קאָלאָניסט) ואחר כך גם בעברית; האכר היהודי, שנדפס כמוסף שצורף תחילה לעיתון הצבי ואחר כך לעיתון השקפה (תרנ"ח-תרס"א)


מאמריו 'צמחי ארץ הצבי', שהתפרסמו בכרכי השנתון ירושלים של לונץ, היו סיכום של מחקר בוטני ארץ-ישראלי ראשון על צמחיית הארץ. פרופ' ישראל רייכרט, מראשוני התחנה לחקר החקלאות (לימים 'מכון וולקני'), כינה את מאירוביץ 'חלוץ המדע החקלאי העברי בארץ ישראל'.

בספרו עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל (ורשה תרמ"ה), הציע מאירוביץ הקמת מושבות כרמים בארץ כבסיס כלכלי ליישוב, ואף הכין תחשיב מפורט על כך. הוא היה ממייסדי 'אגודת הכורמים' בראשית המאה העשרים, אגודה שביקשה להתמודד עם כישלונות שיווק יינות הארץ. כמו כן היה ממקימי 'התאחדות המושבות ביהודה' (1913), ושימש בא כוח המושבות בפני השלטון הטורקי. הוא גם היה מיוזמי הקמת בית העם בראשון לציון, שהיה מרכז התרבות הראשון במושבות הארץ. הוא הנהיג בו 'ערבי קריאה' – הרצאות של חוקרים בענייני חברה, תרבות ומדע, על פי דוגמת החברה הספרותית הירושלמית שהקים הקונסול הבריטי גיימס פין בירושלים בשנת 1849.

מאירוביץ חיבר ספרים רבים, ובהם גם ספר ראשון בעברית על גידול תולעי משי (גדול תולעת המשי בארץ ישראל, ירושלים תרנ"ו), ופרסם מאות מאמרים על הנעשה ביישוב, בעברית, ברוסית ובערבית. בעברית כינה עצמו 'מזקני היישוב', ברוסית 'סטארי פלשתינץ', ובערבית 'אבו אברהים'. זאב ז'בוטינסקי כתב אליו ב-18 ביולי 1925: 'מכבר חשבתי לפנות אליך ... הלא אחד מתלמידיך גם אני  רק מתוך מאמרי ה"סטארי פלשתינץ" נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה' (מנשה מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון תש"א, עמ' 29).

מאירוביץ הלך לעולמו בשנת 1949 שבע ימים ומעשים. הוא היה הביל"ויי היחיד שזכה לראות בהקמת המדינה.

מאירוביץ (במרכז התמונה) משתתף בבחירות לאספה המכוננת (ינואר 1949).
אלה היו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל. מימינו: זרובבל חביב (My Heritage

יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

סיפורי רחובות: המצביא הצבאי, מבצע תש"ח, מדרגות העמק ודב הוז

א. ברק, המצביא הצבאי מיפן

צילומים: שמעון קירשנר

שלט הרחוב הזה, בקרית מוצקין, הוא כל כך שגוי ומופרך, שקשה לדעת היכן להתחיל.

ברק בן אבינֹעם היה, כידוע ללומדי התנ"ך, יד ימינה של דבורה הנביאה. הוא פיקד על צבא מתנדבים, שהביס את סיסרא, הרמטכ"ל של יבין מלך כנען, בקרב מפואר למרגלות הר תבור. הוא גם כמעט שהצליח לתפוס אותו ולהביא את ראשו לדבורה, אלא שיעל אשת חבר הקיני (גם היא בת לאחד מעממי הארץ), הקדימה אותו ותקעה יתד ברקתו של סיסרא האומלל. בכל זאת זכה ברק לתהילת עולם כשדבורה שרה עליו: 'קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם' (שופטים, ה 12).

בשלט בקרית מוצקין הפך 'בן אבינעם' ל'סן אבינועם'.

אז נכון ש-son באנגלית זה בן, וביפנית 'סאן' הוא תואר כבוד לכל אדם, אבל נראה שכאן צריך להאשים את המקלדת העברית שבה האותיות ב' וס' שוכנות זו ליד זו.

ועוד דבר מוזר: מה זה מצביא צבאי? יש מצביא שהוא לא צבאי, נניח מצביא אזרחי?

ועוד דבר קטן: .Str  מה פירוש הקיצור הזה? באנגלית נהוג הקיצור .St, ורק בהולנדית מקובל לקצר Straat ל-Str

(ותודה גם לנמרוד אורן, שהיה הראשון לזהות, לגדי אידלהייט ולמיכל ותמר מושקוביץ)

ב. מבצע תש"ח

כשממשלות ישראל מתלבטות אם 'צוק איתן' היה מבצע או סתם מלחמה, מה הפלא שגם בעיר יבנה כבר לא כל כך בטוחים אם מלחמת העצמאות הייתה מלחמה או אולי סתם מבצע...

צילום: רון חרמוני-להט

ג. העמק הוא חלום

סמטה קטנה יש בשכונת הדר הכרמל שבחיפה  מספר לי ערן מאיר  ושמה 'מדרגות העמק'. למה עמק ואיזה עמק? זה כבר תלוי על איזה שלט מסתכלים...

יש אומרים, על שם עמק יזרעאל.


ויש אומרים, על שם הפסוק מתהלים 'וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר' (תהלים, סה 14).

צילומים: ערן מאיר

ועוד לא אמרנו מילה על התעתיק הלטיני השונה.

התדעו, קוראים חביבים, מי צודק ועל שם מי או מה קרויות המדרגות?

ד. רחוב דב הוז

צילום: איתמר לויתן

ברחוב על שמו של דב הוז בתל אביב הכיתוב הלועזי שגוי. לא HOS כי אם HOZ.


יום שני, 4 בדצמבר 2017

סיבוב בירושלים

ושוב סיבוב מצולם ומחויך ברחובות ירושלים.

א. ביבי על השיפודים

בצומת אורנים בירושלים נפתחה זה לא מכבר סטיקייה חדשה עם שם הקסמים. האם יש כאן אמירה פוליטית?

צילום: דוד אסף

אם לא די בכך, לאחרונה גם הוקמה 'החזית לשחרור קאיה'. אם לא בפועל, לפחות על מתקן מחזור נייר ברחוב סוקולוב בירושלים, סמוך לגינה שבה הטילה הכלבה המפורסמת את גלליה באין אוסף.

צילום: טובה הרצל

ועוד מחאה על מיכל למחזור נייר, ברחוב אחד העם פינת ברנר (כמטחווי יריקה ממעון ראש הממשלה ברחוב בלפור), על רקע דיוקנה של מפלגת הליכוד בימים אלה.

צילום: טובה הרצל

ב. מחאה חברתית (עם חיוך)

כך נראית הכניסה לדירה של חיים ואביטל ברחוב בצלאל.

צילום: טובה הרצל

ג. בועת הנדל"ן

אתם רואים משבר בענף הדיור? אני דווקא רואה המון הזדמנויות!

ברחוב בצלאל, אתם מחליטים אם הדירה היא למכירה או להשכרה, ואולי גם וגם.

צילום: טובה הרצל

ד. ממתקי טמבור

בשכונת בית ישראל חוסכים בשילוט ויוצרים מותג ממתקים חדש, שהמושג 'צבעי מאכל' כנראה הולם אותו.

צילום: יוסף בלומנטל

ה. צדיק נסתר מאוד

בחנות המתנות של רונית בשכונת גאולה יש תמונות של צדיקים גלויים ושל צדיקים נסתרים. הצדיק הנסתר מוסתר בשלט ומן הסתם יש לראות בכך סוג של אירוניה, ואולי לא. אולי סתם תמימות קדושה.

צילום: קובי סגל

ו. 'יש אבנים עם לב אדם'...

כתב לי יאיר הרשלר:
כידוע, בעקבות מחאות והפגנות רבות נפתח לציבור מקטע של הכותל המערבי לטובת כל החפץ בגישה שוויונית ללא הגבלות מגדר. לפני כמה שבועות הייתי בסיור מודרך ב'תעלת הניקוז', שיוצאת מ'חניון גבעתי' שבעיר דוד ומסתיימת צמוד לפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית, ועוברת בשטח 'מרכז דוידסון'. במקטע של הכותל שסגור לציבור הרחב הציבו אנשי המרכז את השלט הבא, שמפנה את מי שחפץ להטמין פתק בכותל אל הרחבה הרגילה שם נהוגה ההפרדה בין המינים.


את התגובה להוראה זו אפשר לראות ב'פתקים' שמישהו או מישהי הכניסו בין האבנים ברחבה השוויונית של  הכותל. פתקי האוריגמי הצבעוניים הללו הוכנו בקפידה, ועל אף שלא נכתבו בהן בקשות לבריאות, לפרנסה, למזל, להחלפת הממשלה או לניצחון קבוצת הכדורגל, אפשר להניח שאלה שטמנו אותם שם השקיעו בהם מחשבה וכוונה.
צילומים: יאיר הרשלר