יום שישי, 4 בספטמבר 2015

מסע בבלארוס היהודית (ב): בעקבות דבורה בָּארוֹן והרב משה פיינשטיין

בית עץ ישן נושן באוזדה (צילום: רמי נוידרפר)

הפרק הראשון, 'מנוֹבוֹגְרוּדוֹק ועד מִיר', פורסם כאן.

ביקשתם, לחצתם  קיבלתי את עונ"ש התנועה, והנה פרק נוסף במסעותיי בבלארוס היהודית.

שיחה עם שני מקומיים שהתנדבו לעזור (צילום: נעם נדב)

א. אוּזְדָה

העיירה הקטנה והמנומנמת אוּזדה נמצאת כשבעים ק"מ מדרום-מערב למינסק, ובה נולדה הסופרת המיוחדת במינה דבורה בארון (1956-1887). נחזור אליה מיד, וקודם משהו על העיירה עצמה.

כך תוארה אוזדה בשנת 1900, בכל עליבותה, בפי אחד מבניה: כארבע מאות משפחות יהודיות גרות בה, ורובן מתפרנסות ממסחר, מחנוונות, וממלאכה. המצב החומרי  'בינוני'; המצב הרוחני  על הפנים... הנערים אינם מקבלים השכלה נאותה, בית הכנסת העתיק מעץ, שנבנה בסוף המאה ה-17 (וכמובן לא שרד) ו'עשוי מעשה צעצועים עד להפליא', מוזנח למרות שמתפללים בו בהתמדה. והעיקר, אין רופא בעיירה...

הצפירה, 7 בנובמבר 1900

ב. דבורה בָּארוֹן

הרבה נכתב על דבורה בארון, שנולדה כאן בי"ח בכסלו תרמ"ח (דצמבר 1887), שנה לאחר שאביה, הרב שבתי בארון, התקבל כרב העיירה. החיבור החשוב ביותר על חייה ויצירתה הוא המונוגרפיה הנרחבת שכתבה פרופסור נורית גוברין לספר 'דבורה בארון, פרשיות מוקדמות: סיפורים, תרס"ב-תרפ"א' (מוסד ביאליק, תשמ"ח). לצד המבוא כולל הספר גם אוסף מושלם של סיפורי בארון הראשונים, שלא נכללו בספרים שהיא עצמה פרסמה, ואותם ההדירו גוברין וידידי פרופסור אבנר הולצמן (וזה המקום להודות לו על כל מה שלמדתי ממנו אודות דבורה בארון).

על כל חוקרי יצירתה מוסכם, כי ילדותה ונעוריה באוזדה היו מקור שופע של השראה והשפעה, וכמעט כל סיפוריה (למעט הרומן 'הגולים', על חיי המגורשים מתל אביב לאלכסנדריה) נכתבו תוך התרפקות בלתי פוסקת על נופיה ודמויותיה של עיירה זו.

הכנסייה הקתולית בכיכר הראשית של אוזדה. לא רחוק מכאן שכן בית משפחת בארון (צילום: דוד אסף)

על חייה הסבוכים והטרגיים של דבורה בארון, משעה שעלתה בגפה לארץ ישראל בדצמבר 1910 (לאחר שנתבטלו אירוסיה הראשונים), נישואיה לאיש העלייה השנייה ועורך 'הפועל הצעיר' יוסף אהרונוביץ, בדידותה והסתגרותה למן שנת 1923 ואילך, לא ארחיב, שכן הדברים ידועים ומפורסמים. נסתפק אפוא בכמה עובדות פחות מוכרות, שקשורות בחייה באוזדה ובפריצתה לעולם הספרות העברית.

קשה להאמין, אבל את סיפוריה הראשונים היא פרסמה בעיתון 'המליץ' כאשר הייתה בת חמש עשרה וחצי בלבד! ('משיחות במרכבה', 10 באפריל 1902; 'משיחות חסידים', 14 באפריל 1902; 'סעודה שדודה', 16 בדצמבר 1902). מעניין ששם העיירה אוזדה לא נכתב, כנהוג, לצד סיפוריה אלה  אולי התביישה במוצאה הפרובינציאלי?  ורק שנה מאוחר יותר, ביולי 1903, כאשר כבר יצאה מן העיירה, נוסף שם העיר קוֹבְנָה לצד חתימתה על סיפוריה.

רבקה אלפר, שנפגשה עמה בשנות הארבעים, רשמה מפיה דברים מעניינים שסיפרה על עצמה ועל אביה הרב. משעשע במיוחד הוא סיפורה על בן-אביגדור, הסופר והמו"ל הידוע ('ספרי אגורה', 'אחיאסף', 'תושיה'), שגם היה מעין צייד כישרונות. הוא התפעל מסיפוריה שנדפסו בעיתון ונסע לאוזדה כדי לפגוש בה. בבואו לבית אביה הרב ראה בחצר נערה רוחצת כלים ליד הבאר ושאל אותה היכן אפשר למצוא את ביתה של מרת דבורה בארון. הוא לא העלה על דעתו שנערה זו היא היא הסופרת שאותה רצה לפגוש...

אגב אורחא: אסופה מעזבונה  על דבורה בארון ומסביבה, ספרית פועלים, 1960, עמ' 244-243
דבורה בארון עם אחד מתלמידיה, 1910 (מקור: דבורה בארון, פרשיות מוקדמות)

שותפתי למסע, ד"ר רוחמה אלבג, ש'גילתה' את אוזדה כבר לפני שנים, פרסמה בשנת 2007 מסה יפה בעיתון 'הארץ' על ביקורה שם. לאחרונה, נדפסה גרסה מורחבת של רשימה זו בספרה 'אל המקום: בדרכים בעקבות ספרים' (מכון מופ"ת, 2015, עמ' 139-124), והמתעניין ימצאנה שם.

רוחמה אלבג דורשת באוזדה בשבחי דבורה בארון (צילום: דוד אסף)

ג. סכסוך הרבנים באוזדה

אדם שונה לחלוטין בגלגולי חייו נולד גם הוא באוזדה. זהו משה פיינשטיין (1986-1895), לימים רב נשוא פנים בארה"ב, שנחשב לאחד מפוסקי ההלכה החשובים ביותר במאה ה-20.

למרות שמדובר בעיירה קטנה מאוד, ספק אם אי פעם נפגשו שני הילדים, אף שהיו, פחות או יותר, בני אותו גיל (בארון נולדה שמונה שנים לפניו) ובני אותו מעמד חברתי  שניהם היו בני רבנים. אלא שהרב שבתי בארון והרב דוד פיינשטיין, שכיהנו באוזדה זה לצד זה, היו מסוכסכים ביניהם ואפשר להניח שדברים טובים לא נאמרו בבתיהם איש על רעהו...

למיטב ידיעתי, על אפיזודה זו, שתפורט להלן, לא נכתב בשום מקום.

מנחם בגין מבקר בביתו של משה פיינשטיין בניו-יורק (מקור: Best Jewish Studies)

פרט לסיפוריה של דבורה בארון לא ידוע הרבה על אביה, שהיה, ככל הידוע, נפש טהורה וזכה, אך לא רב חשוב. הוא לא פרסם אף ספר או 'הסכמה', ולא התפרסם מעבר לגבולות עיירתו (למרות שבני משפחתו טענו, כי חיבר ספר דרשות וחידושי תורה שלימים נשרף). ועם זאת, הרב שבתי בארון היה מספיק חשוב כדי שבואו לעיירה יצית מחלוקת גדולה בתוכה. הנה דיווח שהתפרסם בעיתון 'המליץ' ב-18 בינואר 1886 (עמ' 25):


הרב החדש, שהגיע מפלך קובנה ו'מצא חן בעיני המתנגדים', הוא אביה של דבורה בארון, ואילו 'הדיין ממפלגת החסידים' הוא הרב דוד פיינשטיין, שנולד גם הוא באוזדה.

קצת מוזר לתאר את פיינשטיין, שהתייחס לבית הגר"א, כחסיד, ומי ששמע ולוּ משהו על בנו, הרב משה פיינשטיין, יתקשה להאמין שגדל בהווי חסידי. ואף על פי כן, על פי עדותו של הרב משה פיינשטיין נמנה סבו, יחיאל מיכל פיינשטיין, בין חסידי קוידאנוב, וגם בנו דוד (אביו של משה) גדל כך. רק עם נישואיו התחייב דוד פיינשטיין בפני חותנו  כך סיפר לימים בנו  כי ינטוש את מנהגי החסידות וייסע ללמוד בישיבת וולוז'ין...

אגרות משה, ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 6

על פי המסורת המשפחתית נתמנה דוד פיינשטיין לרבה של אוזדה בשנת 1880 וגר בה 24 שנים עד 1904 (אגרות משה, שם, עמ' 7), אך מסורת זו כנראה אינה מדויקת, וכפי שעולה מהדיווח בעיתונות הזמן, הוא שימש כנראה דיין ורק עם מות הרב הקודם של אוזדה, ב-1885, מינוהו החסידים רב במקומו.

מדיווח נוסף, שהופיע בעיתון המליץ, ב-31 במאי 1888 (עמ' 1136-1135), כשדבורה הייתה תינוקת בת חמישה חודשים, עולה כי מינויו של אביה גרם לסערת רוחות עצומה בעיירה ולמאבק בין חסידים למתנגדים, שגלש לאלימות ונמשך כבר שלוש שנים. הדיווח עצמו הוא פנינה ספרותית של ממש ולכן אני מביאו בשלמותו.


המתיחות בין שני רבני אוזדה נמשכה שנים רבות, ולבסוף, בשנת 1891, הושג, כנראה, שלום זמני (המליץ, 23 בדצמבר 1891). שניהם המשיכו לתפקד זה לצד זה עוד שנים רבות (המליץ, 12 בינואר 1897), אך מדי פעם פרצו מריבות וסכסוכים. המתיחות הגיעה, כנראה, לשיאה כאשר הוקמה בעיירה בשנת 1900 אגודה ציונית, שבין מייסדיה היה בנימין, אחיה הנערץ של דבורה (המליץ, 6 במאי 1900). האגודה הקימה בית ספר לילדים עניים ובו לימדה גם דבורה 'שלא עמלק"פ [על מנת לקבל פרס]'.

הצפירה, 21 בנובמבר 1902

'הרב האשכנזי', הוא שבתי בארון, תמך בפעילות זו, ואילו הרב החסידי פיינשטיין, שהיה קנאי בשלילת הציונות, התנגד לה מכל וכל ('הד הרים', המליץ, 4 בנובמבר 1903). כאמור, דוד פיינשטיין עזב את אוזדה בשנת 1904; שבתי בארון נפטר משחפת, כנראה ב-1908, וכך הסתיימה פרשת הרבנות הכפולה באוזדה. בשנת 1917 חזר משה פיינשטיין לאוזדה והתמנה לרב העיירה, תפקיד שבו החזיק כשנתיים. לאחר מכן שימש רב בעיירה סמוכה ליובאן וב-1937 כבר היגר לניו-יורק וקבע בה את ביתו.

מצבתו של הרב משה פיינשטיין בהר המנוחות בירושלים (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'בראשית'


לאירועים סוערים ואלימים אלה אין שום רמז ביצירתה של דבורה בארון. ההפך הוא הנכון. בסיפורה הנפלא 'בראשית' (דבורה בארון, פרשיות, מוסד ביאליק, תשכ"ח, עמ' 235-225) מתואר בואו של הרב החדש  הלא הוא אביה  לעיירה ז'וזיקובקה (היא אוזדה) באווירה מלבבת ופסטורלית של הכנסת אורחים חמה. בני העיר כולם, על נשיהם וטפם, יוצאים לקבלו בתחנת הרכבת הסמוכה ומובילים אותו ואת רעייתו ברוב הדר אל העיירה ואל ביתם החדש.

בית עץ באוזדה (צילום: נעם נדב)

סיפור זה, 'בראשית', שמתאר את קשיי קליטתה של הרבנית החדשה (אמהּ של דבורה) בעיירה הקטנטנה, מאורגן על פי עונות השנה. הנה קטעים מתוכו המתארים את ימי סוף הקיץ, שבהם ביקרנו גם אנו שם (עמ' 230-228):

[...]


רחוב באוזדה (צילום: נעם נדב)

ה. סוף

לאחר שיטוט ברחובות הציוריים והנקיים של העיירה – ובכלל אציין שבלארוס היא ארץ נקייה להלל – נסענו נסיעה קצרה, דרך הרחוב שבו הוקם הגטו היהודי, אל פאתי העיר. התלווה אלינו 'היהודי האחרון' של אוזדה, ולדימיר ברקוביץ, שנולד בה וכבר עלה לארץ ובמקרה בא לביקור. ולדימיר הוא כבר יהודי קשיש, אך שמונים ויותר שנותיו בקושי ניכרות עליו. הוא מוליך אותנו אל חלקת שדה ובה חורשת עצי לִבְנֶה. כאן נכרו הבורות שבהם הוציאו הגרמנים את יהודי אוזדה להורג.

הגרמנים כבשו את אוזדה ב-28 ביוני 1941, שישה ימים לאחר פתיחת מבצע 'ברברוסה' והפלישה לברית המועצות. כחודש לאחר מכן רוכזו היהודים בגטו, שהוקם בשני רחובות שחוצים את העיירה לאורכה והוקף בגדר תייל דוקרנית. ב-17 באוקטובר חוסל הגטו בבת אחת. הגרמנים ומסייעיהם המקומיים אספו את יהודי העיר ועמם יהודים מעיירות הסביבה והוציאום להורג ביריות.

דממה מוזרה שורה במקום המטופח והמגודר, והיא מטשטשת את הזוועה שהתרחשה בו ומשתיקה את זעקות האימה שנשמעו בו טרם בא המוות האכזרי. לצד מצבת הזיכרון 'הכללית', הוקמה בסמוך גם אנדרטה נוספת לזכר אלה שנרצחו בידי 'הגרמנים הפשיסטים'. על פי המסורת הסובייטית לא צוין על כתובת הזיכרון שמדובר ביהודים, אך הכתובת ביידיש (אומנם, יידיש 'ייבסֶקצית', בלי האותיות העבריות הסופיות), אומרת הכל. זה המקום להזכיר עובדה לא כל כך מוכרת: עד שנת 1939 הייתה יידיש אחת מארבע השפות הרשמיות בבלארוס!


מצבת הזיכרון 'היהודית' ולידה ולדימיר ברקוביץ (צילום: ליאורה קרויאנקר)

המצבה הכללית הוקמה מאוחר יותר, לאחר התפרקות ברית המועצות. כאן כבר פורטו מספרי הקורבנות מכל עם, ובראשם 1740 יהודי אוזדה והסביבה.


מצבת הזיכרון 'הכללית' על קבר האחים באוזדה (צילום: דוד אסף)

יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

איזה כיף להיות חרדי: תרמילים, יופי פנימי, גלולות, שטיפה חסידית

א. חוזרים לבית הספר

ושוב בלוגנו מביא לכם את החידושים האחרונים בעולם המותגים היהודיים.

בסניף הכשר למהדרין של רמי לוי, בשכונת גבעת שאול שבירושלים, נחטפו תרמילי הרבנים המדליקים של המותג 'והיו עיניך רואות את מוריך'. כך דיווח עידו נוי, שגם צילם.


ב. יום הדין קָרֵב!

על העיתון 'כח הפרסום' כבר שמעתם? 168 עמודים מלאים וגדושים במודעות פרסום בכל הגדלים והצבעים שמיועדות לציבור החרדי בבני ברק, אלעד ושאר קהילות קדושות. והעיקר, כולן 'באישור ובפיקוח הוועדה הרוחנית' (שמותיהם של חברי הוועדה חסויים).


למי יש כח וסבלנות לעבור על 168 עמודי פרסום?

ישראל ויינגולד, שליח עונ"ש למשימות מיוחדות, דפדף ומצא מודעה מעניינת שאישרה הוועדה הרוחנית של העיתון לקראת הימים הנוראים, ואידך זיל גמור. המודעה מיועדת רק לנשים:


ג. אקסטזי ביום כיפור

ועוד בענייני יום הדין הקָרֵב. לא קל לצום, אבל בחמישה שקלים בלבד נסדר לכם גלולות שיעזרו לעבור את יום כיפור בסבבה.

אוריאל כהן צילם את הכרוז המועיל הזה בשכונת בית ישראל בירושלים וביקש גם הוא לזכות את הרבים.


ד. הוֹ, תמימות קדושה

מודעה זו שייכת יותר למדור 'פרנסות של יהודים', אבל מתחברת היטב גם לפוסט זה. התמונה צולמה השבוע בקרית מלאכי ועברה ב'ווטסאפ' (תודה לנחום גורליק).

הבחור התמים, שישטוף לכם את האוטו, אינו כל כך תמים אלא בסך הכל חסיד חב"ד. 'תָּמים' (אִמרו: תּוֹמִים) הוא כינוים של בחורי הישיבה החב"דניקים.

אבל ילמדונו רבותינו: איך בכלל שוטפים רכב בדרך חסידית?

טובלים קודם במקווה? מכריזים 'יחי אדוננו' לפני שמתחילים לשאוב אבק? שרים לווישרים מחרוזת מניגוני חב"ד?



יום שני, 31 באוגוסט 2015

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחולון

מאת יהודה זיו

הרשימה הקודמת, על סיבוב מוצא, התפרסמה כאן.

א. סיבוּב בִּיל"וּ

פעם קראו לצומת 'סיבוב'

גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל אֶרְווין רוֹמֶל, איימו בקיץ 1942 על גבולה המערבי של מצרים, ולפיכך הועתקה מפקדת כוחות המזרח התיכון של צבא בריטניה אל פלשתינה-א"י. לצורך זה החלו הבריטים לשפר בחיפזון את רשת הכבישים הארצית, בעיקר את 'ציר הנפט' שבין עיראק לבין מצרים (ראו על כך ברשימה בעונ"ש 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'). וכך נסללו אז, בין השאר, הקטע 'עוקף שבע האחיות', בצלעו הצפונית של רכס ארזה ומוצא עילית, המשמש עד היום; או הקטע 'עוקף חדרה–בנימינה' בכביש האורך הראשי, היחיד באותה עת, שבמזרחו של מישור החוף (כביש 4 בן ימינו, אשר מרעננה דרומה נקרא כביש 40).

על התעבורה בדרך אורך זו, מדרום לשדה התעופה ותחנת הרכבת של לוד, הכביד אז מעקף  כלפי מערב תחילה  בכביש ירושלים–יפו, עד צומת הכפר בית דַגַ'ן לשעבר (בית דָּגָן של היום), ומשם שוב דרומה, דרך 'מושבות הדרום' (ראשון לציון, נס ציונה וגדרה), לעבר מצרים. אך גם מעקף מיותר זה חוסל באמצעות קטע כביש חדש – המשכו הישיר של כביש 40 בן ימינו, שנסלל אז בין מזרחה של רמלה לבין מושב כפר ביל"ו – מדרום למושבה רחובות. כך נולד אז 'סִיבוּב ביל"ו', שאף אם איננו החשוב בסִיבוּבֵי ארצנו, הריהו אחד הנודעים שבהם. 

ומשהו על הקשר בין שם המושב לבין מיקומו. הוא זכה לשמו כיוון שנוסד בשנת 1932 – היא שנת היובל לעליית ראשוני הביל"ויים ארצה (1882) – ולפי שהוא יושב הוא בלב 'שורת הכבוד' של מושבות הביל"ויים, הלא הן 'מושבות הדרום'. אך איתרע מזלו של הכפר, ששמו נקבע על ידי 'ועדת שמות היישובים' של הקרן הקיימת לישראל ובראשה מנחם אוסישקין, שנהג שררה ביישובים שעל 'אדמת הלאום'. במכתבו של מזכיר הוועדה, י"א אריכא, לחברי המושב, הוא הודיע להם לא רק על השם שנקבע למקומם אלא גם כי חובתם להגות אותו 'כפר בֵּיל"וּ– שהרי לכל ידוע, כי אלה ראשי התיבות 'בֵּית יעקב לכו ונלכה'.


שלט ההפניה הראשון לכפר (צילום: אפי אליאן; מקור: היסטוריה על המפה)

תושבי הכפר נשאו את העלבון בלבם, עד שב'חג בר-המצווה' של היישוב החליטו צעיריו לעשות מעשה. חבורת הזמר המקומית השמיעה בפני קהל החוגגים 'המנון' חגיגי, שנתחבר כביכול במיוחד לרגל האירוע, אלא שהיה זה שיר 'המעפילים' הנודע של לוין קיפניס עם שינוי קל:

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.


מחיאות הכפיים הסוערות פרצו משהגיעו הזמרים אל סופו של 'המנון כפר ביל"ו':

כפר בִּיל"וּ, כפר בִּיל"וּ! 
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!


וחוזר חלילה, שוב ושוב...   



ונחזור לסיבוב, שלמן סוף שנות החמישים ואילך נקרא בשם הרשמי 'צומת ביל"ו'.


מסלול החיילים והאזרחים ב'צעדת ארבעת הימים' (1960) עבר בצומת בילו (דבר, 9 בפברואר 1960)

'סיבוב ביל"ו' נכנס גם לפולקלור הישראלי הודות לדן אלמגור. בשירו 'יעל, יעל', ששרה להקת פיקוד צפון בשנת 1960 בלחנו של אמיתי נאמן, נמצאות השורות על 'לילי מסיבוב כפר ביל"ו':

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 108

'לילי מסיבוב כפר בילו', כתב לנו דן אלמגור, 'היתה דמות מוכרת וחביבה על כל החיילים שעצרו שם בדרכם דרומה. צעירה נאה וחייכנית. לימים קראתי שהיתה ערבייה, בת לרופא בשם דג'אני (שאולי עבד אז בבית החולים קפלן הסמוך)'.

הנה השיר (הסולנית היא אתי גרוטאס), ושימו לב, שבשירו של אלמגור נזכר עוד סיבוב  סיבוב עפולה...



גם מאוחר יותר לא נשכח הפולקלור סביב סיבוב ביל"ו, וכך כתב העיתונאי הרצל ארליך, במלאת חצי יובל למבצע סיני:

הרצל ארליך, 'פכים חלודים: 25 שנים למבצע קדש', דבר השבוע, 23 באוקטובר 1981, עמ' 14

ואכן, הכביש 'עוקף המושבות' הנזכר, הבא מרמלה (כביש 40 של היום), התחבר כאן אל 'כביש מושבות יהודה' (כביש 412) בזווית חדה, שבקודקודה כיכר שהייתה קטנה מכדי יכולתו של רכב, הסובב בה במהירות מופרזת, שלא להתהפך...

ב. סיבוּב חולון

צילום: דניאל בוכמן (פורום תחבורה ציבורית, תפוז)

אדמת חולון נרכשה עוד בשנת 1920, בשולי רצועת הַחוֹלִיֹּות (דְיוּנוֹת) שבדרום-מזרחה של יפו. בהדרגה צצו שם השכונות גרין (1934), מולדת (1933) – שבערבית היה שמה תחילה 'חֻצְמָצָה' (קמצנית [בגידולים החקלאיים שצומחים בה])  ואגרובנק .(1935) בעקבותיהן הועבר לשם מתל-אביב גם בית החרושת למוצרי טקסטיל 'לוֹדְזִיָה', ובצידו הוקמו קריית עבודה, שכונת סוקולוב ועוד. כינויין הכולל היה תחילה 'שכונות הדרום', ורק בשנת 1940 התאחדו כולן למועצה מקומית אחת, אשר נוף הַחוֹלִיּוֹת הוא שגרם לקריאתה בשם חוֹלוֹן (יהושע, טו 51; ושם כתוב 'חֹלֹן'), אף שחולון התנ"כית נמצאת בדרום נחלת שבט יהודה.

מבנה הבאוהאוס 'חוסמסה' נבנה ב-1934 והיום פועל בו מוזיאון יד ל'הגנה' (רחוב דוד אלעזר 53)

אל השכונות החדשות פנו מ'דרך העגלות', היא כביש יפו-ירושלים (דרך 44) – בין שכונת אַבּוּ כַּבִּיר (תל כביר), שבמבואות יפו, לבין בית הספר החקלאי מקוה ישראל – במסעף, שנקרא תחילה 'סיבוב חולון'. בראשית מלחמת העצמאות נסללה מצפון לסיבוב חולון 'דרך הביטחון' (היום דרך חיל השריון), שאפשרה מעבר לכביש יפו-ירושלים ועקפה את היישובים הערביים אַבּוּ כַּבִּיר, יָאזוּר (היום אָזוֹר), בֵּית דַגַ'ן ורמלה. דרך זו הוליכה משכונת התקוה וחולון, דרך מולדת ונחלת יהודה, אל כביש מושבות הדרום ומשם לעבר ירושלים, דרך חולדה, ואל הנגב.

'סיבוב חולון' היה אפוא ל'צומת חולון' ובימינו נקרא המקום 'מֶחְלַף חולון'. 'דרך חיל השריון' נמשכת עתה במפלסו העילי מערבה וחולפת מתחת למחלף שברחוב תל גיבורים – בעוד 'הכביש הישן' אל חולון נושא עתה את זכר לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של ישראל, עד 'כיכר הלוחמים' (לשעבר 'כיכר קוּגֶל', על שם ראש העיר הראשון של חולון, ד"ר ישראל קוּגֶל). היום מצויים במערבה האצטדיון העירוני ומגרשי הספורט של חולון, אך תחילה עמדה לקום כאן 'עיר התנ"ך', בנוסח דִיסְנִילֶנְד – סביב אגם מלאכותי, שהוא היחיד אשר נותר כאן ומלמד על הרעיון שלא התגשם. ליצני העיר מכנים אותו 'אוֹ דֶה-חוֹלוֹן'...

צומת חולון נזכר גם הוא בזמר העברי, הודות לסיומו של השיר 'ציפי פרימו', שחיבר והלחין דני סנדרסון בשנת 1979 ושרה להקת 'גזוז':

מספרים על ציפי פרימו מחולון, לוֹן, לוּן. 
שנמאס לה מלקום ולשבת. 

[...]
עכשיו היא מסתובבת,
בחולון עובדת,
צומת פה וצומת שם. 
לחבר'ה מספרת, מתארת, 
איך כבשה את העולם...





יום שישי, 28 באוגוסט 2015

מסע בבלארוס היהודית (א): מנוֹבוֹגְרוּדוֹק ועד מִיר


הסיבה לחופשה הקצרה שלקחתי לעצמי בשבוע שעבר הייתה מסע לימודי לעיירות, ליערות ולבִּיצות ('בלאָטעס') של פּוֹלֶסְיֶה ורוסיה הלבנה. המסע נערך בחסות בית ש"י עגנון, ובהדרכה משותפת שלי, של חברתי ד"ר רוחמה אלבג ושל תמרה בורודוך, ילידת העיירה איוויה, שעלתה לארץ לפני כעשור, ועליה כנראה נאמר: אפשר להוציא את היהודייה מבלארוס, אבל לא את בלארוס מהיהודייה...

סיירנו ב'משולש הזהב' (מושג שהמצאתי זה עתה), שבין מינסק, פינסק ובריסק, כלומר במחוזות מערב בלארוס, שעד 1939 היו ברובם בשליטתה של פולין, ומ-1945 ועד 1991 היו בתחומי ברית המועצות.

ההנהגה הרוחנית של הסיור, הרבנית רוחמה ואנוכי (צילום: ליאורה קרויאנקר)

זה היה סיור שנגע בכל חלקיה הכואבים והשמחים של ההיסטוריה היהודית בבלארוס: ערים ועיירות, מסורת וחילון, ישן וחדש, חסידות והתנגדות, תנועת המוסר ועולם הישיבות, ההשכלה והציונות, שואה ומרד, סוציאליזם וקומוניזם, ואפילו קצת שמורות טבע (על יער ביילווייז'ה שמעתם?), וכמובן גם אוכל מקומי ופגישות עם בני המקום.

עם כל הטענות שיש ליהודים כלפי הבלארוסים  ובהחלט יש טענות  לא נשכח להם, לטובה, את תמיכתה של מדינתם בתכנית החלוקה ב-1947. ולמי שלא יודע, לברית המועצות דאז היו למעשה שלושה קולות בעצרת האו"ם (בריה"מ, בלארוס ואוקראינה), ושלושתם תמכו בהקמת מדינה יהודית.

יכולתי לייחד רשימה לכל תחנה ותחנה שבה עצרנו בדרכנו, ואולי עוד אעשה זאת בעתיד, אבל לפי שעה, ובשל קוצר השעה, הנה תיאור היום הראשון של המסע. אם יהיה ביקוש – אביא עוד.

כאן הסתובבנו שמונה ימים...

א. העורבים השחורים של נוֹבַארְדוֹק

תחנה ראשונה  נוֹבוֹגְרוּדוֹק, ואם תרצו, נוֹבארדוֹק, כפי שקראו לה היהודים. כאן הייתה, כנראה, במאה ה-14 בירתה הראשונה של ליטא, אבל אותנו היא מעניינת מכמה סיבות אחרות.

כאן ייסד בשנת 1896 הרב יוסף יוזל הורוויץ ('הסבא מנובארדוק'), בתמיכתו של רב הקהילה יחיאל מיכל אפשטיין (בעל 'ערוך השולחן'), את ישיבת המוסר הראשונה של מה שהפך לימים רשת ישיבות 'נובארדוק'. הם למדו גמרא כמו בכל הישיבות האחרות, אבל בד בבד הקדישו זמן רב ללימוד 'מוסר', לתיקון המידות האישיות ולהכנעת 'היצר הרע'. קיצוניים בשיטתם, שלא לומר מטורללים ושרוטים, הסתובבו תלמידי הישיבה קרועי הבגדים בחוצות העיירה, מחטטים בעמקי הנפש כדי לתקן את מידותיהם הפגומות (לדעתם), והיו מטרה ללעג ולקלס. 'עורבים שחורים' לגלגו עליהם... היום לא נשאר מהם כלום, רק זיכרון עמום.

חיים גראדה, 'מוסרניקעס' (1938), בספרו דורות, תרגום מיידיש: דוד שופט, תג, 1997, עמ' 97

'כאן למטה, בערך', מצביעה המדריכה על שום מקום ליד כיכר השוק של העיירה, 'הייתה ישיבת המוסר', והמאמין יאמין...

כיכר השוק של נובוגרודוק

אבל יש מבצר מפורסם ועתיק (מהמאה ה-14), וממנו מבט יפה על העיירה.

שרידי המבצר של נובוגרודוק (צילום: רמי נוידרפר)
מבט מן המבצר אל העיירה

ליד המבצר הוקם פסל לכבודו של בן העיר הנערץ אדם מיצקביץ' (ולא משנה שבפועל הוא נולד באחוזה סמוכה), ששלושה עמים לפחות (פולנים, ליטאים וביילורוסים; ובמידת מה גם האוקראינים והיהודים) מחזיקים באדרתו ואומרים 'שלי הוא'. יש בעיר גם מוזיאון לכבודו בבית שבו נטען כי התגורר בו.

השמש היכתה בפניו של הצלם, אבל תאמינו לי שזהו אדם מיצקביץ'

וכך כתב מיצקביץ' על ליטא בכלל ונובוגרודוק בפרט בספרו המפורסם 'פָּן טדיאוש' (תרגום מפולנית: יוסף ליכטנבוים, טברסקי, 1953):


ב-1931 חזר לביקור בנובוגרודוק הבלשן והמילונאי, יליד המקום, אלכסנדר הרכבי, שבינתיים היגר לאמריקה, חיבר מילונים בעברית, ביידיש ובאנגלית, ושמו התפרסם בעולם. הוא שכר בוורשה צוות צלמים ותיעד את ביקורו. מן הסרט הארוך הוכנה בבית התפוצות גרסה מקוצרת שאותה קריין ירון לונדון. סרט מרתק!



ויש בנובוגרודק גם מוזיאון מיוחד במינו, שמתעד את הבריחה הנועזת של כ-250 עובדי כפייה יהודים, שנמלטו דרך מנהרה שחפרו באדמה ממחנה העבודה עליו שמרו הגרמנים. לא מכבר עלה לאקרנים סרטו המרתק של דרור שורץ, 'בריחה!', שמתעד את סיפורם של החופרים ואת הנסיונות שנעשו לפני שנתיים על ידי בני הדור השני והשלישי לאתר את המנהרה המקורית.

תמרה וירשיצקיה, בת המקום ומייסדת המוזיאון, הרשימה אותנו באישיותה ובהופעתה הרהוטה. עבורה הנצחת ההיסטוריה היהודית של נובוגרודוק, ובמיוחד מה שהתחולל בה בימי השואה, היא מפעל חיים, ובעלה  כך סיפרה בחיוך  הפך מאז לאנטישמי...

תמרה, אשת החייל מנוברדוק
בפתח המוזיאון. מתוך בית זה, שהיה בלב מחנה העבודה, נכרתה מנהרת הבריחה
תמרה מסבירה בתוך אחד מחדרי המוזיאון
בתוך המוזיאון (צילום: רמי נוידרפר)
הנתיב מסמן את מסלול הבריחה המשוער דרך המנהרה

ב. אוי וויי ז'מיר

תחנתנו השנייה הייתה בעיירה מיר (או מירז, כפי שקרא לה המשכיל-הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו). העיר התפרסמה בעולם בעיקר בזכות טירה מסוף המאה ה-15, ששימשה את אדוני העיר לדורותיהם, ובראשם בני משפחת האצילים רדזיוויל. הטירה המרשימה הוכרזה כאתר מורשת עולמי.

בדרך לטירת מיר (צילום: נעם נדב)

בפתח המצודה קראנו קטע משעשע מזיכרונותיו של מימון, ובו סיפר על אביו העקשן, שחכר כמה כפרים בסביבת מיר מידי אחד מנסיכי בית רדזיוויל (שנודע כסדיסט ומופרע במיוחד).

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, מסדה ('לגבולם'), תשי"ג, עמ' 58-56

במיר גם נולדו אנשים חשובים כמו חיים חיסין (הרופא איש ביל"ו) וזלמן רובשוב (הנשיא), אך גם היא נודעה בקרב אחינו בני ישראל בעיקר בזכות הישיבה.

ישיבת מיר נוסדה בשנת 1815 על ידי הרב שמואל טיקטינסקי, ופעלה כמעט בלי הפסקה עד השואה. למדו ולימדו בני תורה מעולים מכל רחבי ליטא היהודית, ומהם התפרסמו במיוחד הרבנים אליהו ברוך קמאי, בנו אברהם צבי קמאי (שנספה בשואה), חתנו אליעזר יהודה פינקל, והמשגיח 'המיתולוגי' רֶבּ ירוחם ליבוביץ.

בשנת 1941 הצליחו כל תלמידי הישיבה ורבניה למלט את נפשותם בזכות פעולות ההצלה של אישים כמו זרח ורהפטיג והקונסול היפני בקובנה סמפו סוגיהרה. ואכן, ישיבת מיר הוקמה מחדש בשנחאי (אז ביפן)! ב-1944 נטעה הישיבה את אהלה בארץ ישראל, והיום היא מן הישיבות הגדולות בירושלים, ומושכת אליה בעיקר בני חו"ל.

ישיבת מיר, 1932-1931 (מקור: MIR)

בית הישיבה נשמר בשלמותו והיום שוכן בו סניף הדואר המקומי.

בניין ישיבת מיר
השוו את צורת החלונות וכרכובי הגג  לתמונה משנות השלושים 


 וכאן, כנראה, היה ה'שולהויף'...


עד כאן היום הראשון. המשך יבוא, אולי.

פרקים נוספים בסדרה:

ב. בעקבות דבורה בָּארוֹן והרב משה פיינשטיין