יום שישי, 22 באוגוסט 2014

פניני חזנות לשבת: שבוע טוב, שבוע טוב...

הבדלה. ספר מנהגים, אמסטרדם 1662 (מקור: COJS)

רשימות קודמות בסדרה 'פניני חזנות לשבת'

מרדכי הֶרְשְׁמָן
שמואל וִיגוֹדָה


כבר חודש וחצי שאנו שקועים במלחמה צודקת שלצערנו לא מסתיימת. באופק לא נראה פיתרון, לא צבאי וגם לא מדיני, ובנוסף חוֹם אוגוסט משגע אותנו, ועוד מעט נגמר החופש הגדול...

אז מה יותר מתאים מעיון מוסיקלי-היסטורי בשיר הידוע, שהוא גם ברכה וגם משאלה ותקוה – שבוע טוב!

א. 'שבוע טוב' מפי החזן אפרים די-זהב

אם יש פרק חזנות שאפשר לקרוא לו 'מיתולוגי', הרי זו מן הסתם היצירה הנהדרת 'שבוע טוב', בביצועו של החזן אפרים דִי-זָהָב (גולדשטיין). דומה כי אין אדם בישראל – שומר מצוות או חופשי – שאינו יודע לשיר את הפרק הזה או לכל הפחות להמהמו ולזמזמו, ובמיוחד בני הדורות שגדלו בארץ ישראל של שנות הארבעים ובמדינת ישראל של שנות החמישים והשישים.



את הזמר 'שבוע טוב' שרים, כמובן, במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה. מבחינה מוסיקלית ורגשית מביעות זמירות ההבדלה את העצב על הפרידה מן הנשמה היתירה של השבת, ובו בזמן ביטחון ואופטימיות לקראת שבוע החולין המתקרב. יש המון שירים למוצאי שבת, אך אנו נתמקד במפורסם שבהם ובגלגוליו.

ביצועו של די-זהב הוא למעשה 'מחרוזת' שלה חוברו שתי יצירות שונות (ואולי אפילו שלוש) ושני לחנים שונים.

הפרק נפתח בהכרזה 'שבוע טוב' (שמונה פעמים!), אחר כך הבית הראשון של הפיוט הקדום 'המבדיל בין קודש לחול', ושוב 'שבוע טוב' (שמונה פעמים) – עד כאן שיר אחד. אחר כך שר די-זהב את הבית הראשון של הפיוט 'אליהו הנביא', ולבסוף שוב 'שבוע טוב'. פעם אחת בלבד, לפרידה...

הפיוט 'המבדיל' (ללא התוספת 'שבוע טוב', שכפי שנראה בהמשך מקורה בכלל בשיר-עם ביידיש) קדום מאוד, ועקבותיו המתועדים הראשונים הם ב'מחזור ויטרי' מסוף המאה ה-12. ראשי האותיות של בתי השיר (אקרוסטיכון) יוצרות את השם 'יצחק הקטן', אך מיהו יצחק זה אין איש יודע. יש הסבורים כי מלכתחילה נכתב בכלל כפיוט לתפילת 'נעילה' של יום כיפור.

שלא כנוסח הרווח (שמופיע גם בשיקופית), די-זהב לא שר 'זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל', אלא 'זרענו ושְׁלוֹמנוּ ירבה כחול'. זהו נוסח שמיוחס לגאון אליהו מווילנה, וגם הלם טוב יותר את הלך הרוח הסוציאליסטי והמסתפק במועט ששרר כאן פעם. במשפחות דתיות רבות שרו כך ושרים כך עד היום, וכך שרו בזמנו בתנועת 'בני עקיבא' ובקיבוצים הדתיים. היום, לצערי, רבים מן המבדילים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים מעדיפים 'כסף' על פני 'שלום'...

אבל מה לעשות, דווקא הנוסח 'זרענו וכספנו ירבה כחול' הוא כנראה המקורי, וכבר דב סדן הצביע על כך שצירוף זה מתכתב עם הפסוק 'וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו' (ישעיהו, מח 19).

(נרות שבת, ו, ח' בכסלו תש"ט, עמ' סג; ראו גם: דב סדן, גלגל מועדים, מסדה, 1964, עמ' 23-20)

לשורה זו, שמשקפת את החלום התמים לעושר כפשוטו, היו פרשנויות אירוניות שעימתוה עם המציאות האמתית של עוני ומחסור, אך על כך בסעיף הבא.

ההקלטה המוקדמת ביותר של 'שבוע טוב' בביצועו של אפרים ד-זהב, השמורה ב'אוצר הזמר העברי' של רשות השידור, היא משנת 1952 (לחצו כאן). על גבי התקליט צוין בסוגריים ק' סלומון. זהו כמובן המלחין קראל שלמון (בשמו המקורי: קרל סלומון), והוא היה, ככל הנראה, לא רק המעבד המוסיקלי אלא גם זה שהתיך את שתי המנגינות השונות לכלל יצירה אחת.


קראל שלמון (1974-1897)

החזן אפרים גולדשטיין – שעם הקמת המדינה שינה את שמו לדי-זהב (1957-1902) – הוא סיפור כשלעצמו. הוא היה הקריין העברי הראשון שהבריטים גייסו לרדיו 'קול ירושלים' וכך זכה לנסח ולהגיש את מהדורת החדשות הראשונה בעברית (30 במרס 1936). לצד עבודתו העיתונאית והרדיופונית, שכללה עריכת חדשות ותכניות, הגשה והשתתפות בתסכיתים, שימש די-זהב גם חזן בבתי כנסת שונים, ובהם 'ישורון', 'תורה ודעת', ועוד. הוא הנהיג את קריאת 'פרקי היום בתנ"ך' ואת פתיחת השידורים של 'קול ישראל' בצלילי 'מה טובו אוהליך' וקריאת 'שיר של יום' (נוהג שנמשך עד שלהי שנות השמונים). די-זהב גם חיבר כמה ספרים, ובהם 'מסיפורי הדוד אפרים' (קרית ספר, 1944) ו'סַפְּרִי ירושלים' (ראובן מס, 1955).

אפרים דִי זהב (מקור: דוד תדהר, אנצילופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

הביצוע של די-זהב פתח באופן קבוע את התכנית 'במוצאי יום מנוחה', שידורי מוצאי השבת של קול ישראל, ובמשך שנות דור ויותר סימל השיר את המעבר מיום השבת לימי החולין. כל כך חדר השיר לתרבות הישראלית, שאפילו במערכון ידוע של שלישיית הגשש החיוור ('הכה את המומחה') מושמע השיר, ובחזרה האינסופית על 'שבוע טוב' קופץ גברי בנאי וצועק: 'נו, די!'.

ואכן, השיר הצליח להפוך כלל-ישראלי ואפילו כלל-עדתי. הנה הזמר והחזן ג'ו עמאר, שר את 'שבוע טוב' בסרטון מטעם ארגון שמטרתו 'שימור מורשת יהדות מרוקו'...



כפי שנכתב למעלה, השיר עצמו מורכב משני מזמורים שונים למוצאי שבת: 'המבדיל' (בתוספת 'שבוע טוב'), ו'אליהו הנביא'. אך בעוד 'המבדיל' ו'אליהו הנביא' הם פיוטים עתיקי יומין ומקורותיהם הליטורגיים אינם ברורים; מקורותיו של 'שבוע טוב' ידועים גם ידועים. ראשיתם בפלך מינסק שברוסיה הלבנה, המשכם בתיאטרון היידיש החילוני של ניו-יורק בשנות העשרים של המאה הקודמת, וסופם ב'שבוע טוב' שלנו...

ב. אַ גוטע-וואָך

באוצר הזמר ביידיש קיים שיר ושמו 'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב). הנוסח המקורי של השיר תועד לראשונה בשנת 1901 בספרם של שאול גינזבורג ופּסח מאַרעק, ייִדישע אָלקסלידער אין רוסלאַנד, פטרבורג 1901, עמ' 245.


התרגום המילולי של הבית הראשון הוא: 'המבדיל בין קודש לחול / מה נעשה שהמזל לא טוב / זרענו יש, וכספנו אין / פרוסת הלחם באה בעמל רב'.

מי שרשם את השיר, ושמו מופיע ברוסית מתחת לשיר, היה המשורר והסופר אברהם רייזן (1953-1876), שגר אז במינסק. לימים סיפר רייזן כי מחבר השיר אינו אלא אביו קלמן רייזן (1921-1848), סוחר תבואה ופשתן, שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש (הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1894). לדבריו, אביו חיבר את השיר בסביבות שנת 1886, וכיוון שגינזבורג ומארֶק, עורכי קובץ שירי העם, התעניינו רק בשמות המוסְרים ולא בשמות המחברים, לא צוין שמו של המחבר האמיתי, והשיר נחשב מכאן ואילך ל'שיר עם' (אברהם רייזען, 'מיין אָטער', קוידענאָוו זאַמלבוך, ניו-יורק 1955, עמ' 88-86).

 (קוידענאָוו זאַמלבוך, ניו-יורק 1955, עמ' 88)

קצת יותר מעשר שנים אחר כך, ב-1912, נדפס בפטרבורג נוסח רחב יותר, כולל תווים, ובו כבר נכללה תוספת הפזמון 'גוט-וואָך':

זוסמן קיסֶלְגוֹף (עורך), לידער-זאַמעלבוך אר דער אידישער שול און אַמיליע, פטרבורג, 1912, מס' 57.
הצילום מתוך המהדורה הרביעית, ברלין [1924].

לתפוצה רחבה יותר זכה השיר בשנת 1918 כאשר מילותיו ותוויו נדפסו (עם כמה שינויי נוסח) בוורשה:

(מנחם קיפניס, אָלקס לידער, ורשה [1918], עמ' 108-107)

שירו של קלמן רייזן מריר, מפוכח ואירוני. אמנם הבית הראשון כולל את המילים המסורתיות של 'המבדיל', ששגורות בפי כל יהודי, אך בשני הבתים הבאים אנו מתוודעים למציאות המרה, לא להבטחות הגדולות.

כך תרגם זאת ח"ב אילון-ברניק:

(היֹה היה מעשה, הוצאת 'פולקלור', תל אביב תש"ו, עמ' 91)

הפער בין הפיוט המליצי, על הבטחותיו הנשגבות, לבין השיר העממי המחובר למציאות, הוא הפער שבין ההבטחות הריקות מתוכן לבין החיים האמתיים. השיר העממי מוּדע למצבו העגום של האיש הפשוט: 'זרענו – אַראַן, וכספּנו – אַ ני'. כלומר ילדים יש, אבל כסף – אין...

ואכן, תסכול זה גם נרשם בבדיחה העממית:

(אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א, 1939, מס' 190)

עבור העניים, 'ברוכי הילדים', השבוע החדש אינו מתחיל בתקוות גדולות. ממעדני השבת כבר לא נשאר כלום, ועכשיו צריך לדאוג לפת הלחם, שבקושי רב אפשר להשיגה...

'ופת הלחם בקושי רב' תור לבית תמחוי בעיירה לובומול, סביב 1900 (מקור: ויקיפדיה)

ג. 'המבדיל' בתיאטרון יידיש בניו-יורק

(מקור: ספריית הקונגרס האמריקני)

יוסף רוּמְשינסקי (1956-1881) היה בלי ספק מגדולי המלחינים של תיאטרון יידיש בניו-יורק והוא חתום על מאות רבות של יצירות ולהיטים. רומשינסקי נטל את השיר העממי 'גוט-וואָך' ועל בסיסו יצר שיר חדש לגמרי שנקרא 'המבדיל'. הוא חיבר אותו עבור אופרטה ביידיש שנקראה 'דער רביצינס טאָכטער' (בת הרבנית). על ההצגה עצמה לא מצאתי מידע רב, פרט לכך שהתבססה על ספר בשם זה שחיבר שמ"ר, שהועלתה בשנת 1922 ושאת שירת 'המבדיל' ביצעה במקור דווקא ... אישה. זו הייתה רגינה פראגר, זמרת יידיש ידועה למדי באותם ימים (ראו כאן).

יוסף רוּמשינסקי, 1935 (מקור: המוזיאון העירוני של ניו-יורק)

ההקלטה המוקדמת ביותר של השיר ביידיש היא משנת 1922, והנה היא בפי הטנור וויליאם רוֹבין.

כפי שאפשר לשמוע, רק הבית הראשון והפזמון מזכירים את 'גוט-וואָך' / 'שבוע טוב' המוכרים לנו; ואילו חלקו השני של השיר כבר הולך ל'מקום אחר לגמרי', הן במילותיו הן בלחנו.



אלה המילים של השיר כפי שנדפסו בחוברת התווים שראתה אור בניו-יורק בשנת 1923 (הוצאת Metro Music):



מילותיו של רומשינסקי התבססו על אחד מנוסחי התחינה המסורתית הידועים ביותר, שנשות ישראל יראות השמיים נהגו לומר לפני ההבדלה, זמן מה לפני צאת השבת – 'גאָט ון אַבֿרהם' (אלוהי אברהם; Got fun Avrom). תחינה זו, שנאמרת ביידיש, מיוחסת (בנוסחה המורחב) לצדיק החסידי לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), אך למעשה היא עתיקת יומין וקדמה לרבי לוי יצחק במאתיים שנה לפחות. נוסחאות מחורזות ומוקדמות שלה נמצאות כבר במאה ה-16.

בספרו 'ספרות יידיש: פרקים לתולדותיה' (תשל"ח, עמ' 51) רשם פרופ' חנא שמרוק את הנוסח הקדום ביותר של תחינה זו, שנדפס בשנת 1580, כנראה בפראג, בספר 'ברכת המזון':


על נוסח זה נערמו במשך הדורות אין ספור שינויים, אך הגרעין היסודי של התחינה נותר בעינו: 'אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שמור והגן על עמך ישראל. השבת הקדושה והאהובה פונה והולכת, ושבוע חדש בא, שיהיה במזל, ברכה, בריאות והצלחה'.

הפולקלוריסט נח פְּרִילוּצקי רשם בספרו 'ייִדישע אָלקסלידער' (כרך א, ורשה 1911, עמ' 43-15) עשרים ושלושה נוסחים שונים של התחינה, וברור שיש עוד רבים נוספים.

הנה קטע דרמטי במיוחד, מתוך הסרט האמריקני ביידיש 'טֶבְיֶה' (1939), ובו גולדה (רבקה ויינטראוב), רעייתו של טוביה החולב, אומרת את 'גאָט ון אַבֿרהם' (במקרה זה, לפני כניסת השבת). היא משקעת בתחינה את כל צערה על בתה חווה'לה שהלך לבה אחר גוי...



אך רומשינסקי לא הסתפק בנוסח המסורתי. הוא לקח את התחינה העתיקה ושיכתב אותה עבור קהל צופי התיאטרון ביידיש בניו-יורק. קהל זה, רובו ככולו, היגר ל'עולם החדש' ממזרח אירופה (כמו רומשינסקי עצמו, שנולד בכפר ליד וילנה והיגר לארה"ב בשנת 1904). הוא רק החל להיקלט ולהכות שורשים ובה בשעה התגעגע הביתה: לשפה, לעיירה, למסורת הדתית שאותה נטש ולמשפחה שאותה השאיר מאחור. 

רומשינסקי – כך הסביר לי מיכאל לוּקין, שמתמחה במחקר שירי-עם ביידיש – יצר מחרוזת שנועדה לקהל היהודי-האמריקני בן הזמן, ובכך ניסה לתרום לעיצוב אתוס מסורתי-לאומי חדש ואולי גם לחיזוק הנוסטלגיה לעיירה. הוא ארגן את יצירתו בשלושה שלבים:
1. שילוב המנגינה של קיסלגוף-קיפניס, שכבר נפוצה בתקופה זו ושימשה סמל לניגון מבית אבא.  
2. חיבור מנגינה הרואית-לאומית לתחינה 'גאָט ון אַבֿרהם'. תחינה מסורתית זו נאמרה בעיקר על ידי נשים, בקול נמוך ובמנגינה פשוטה ומתחננת, אבל אצל רומשינסקי זו כמעט הכותרת לשיר לאומי גאה. אלוהי אברהם מסמל את עם ישראל כולו ואת מורשתו המפוארת, ובהקשר כזה אין מקום ללעג או לאירוניה על המצוקה החומרית  כמו בשיר המקורי 'גוטע-וואָך'  אלא רק לאופטימיות ולשמחת חיים. 
3. שילוב הלחן של 'המבדיל' הריקודי, המזמין שירה בקהל, מחיאות כפיים ותחושה של 'ביחד'. כל זה באמנותיות רבה, תוך כדי שילוב סולמות מוסיקליים שונים וגיוון ריתמי יפה, כך שהשיר הארוך איננו מונוטוני ומכיל הפתעות מוסיקליות רבות.
היצירה של רומשינסקי זכתה לפופולריות רבה, גם בקרב חזנים, ובמיוחד התפרסם ביצוע משותף של ארבעת האחים-החזנים קוסביצקי (משה, יעקב, שמחה ודוד), שאותו לא הצלחתי למצוא.

בביצוע החסידי המובא כאן כבר נשכחה לגמרי העובדה שמחבר היצירה הוא רומשינסקי החילוני, והיא מיוחסת לקוסביצקי (איזה מכולם?):



וכאן, ביצוע מחודש של 'המבדיל' כדואט של שני חזנים: יעקב (ינקי) לֶמֶר ודודי שוורץ, 2012:




שבוע טוב!

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

פה ושם בארץ ישראל: המחסלים, סטטיסטיקה אקטואלית, תפילת הנהג, אורז עם שועית, פרויקט האנשה

א. מדיניות החיסולים

רחוב יפו בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ב. סטטיסטיקה 

'מודים לאלו-הים', אפילו המקף לא נמצא במקום הנכון (צילום: ברוך גיאן)

ג. פיוט 

צילום: עידו וינטר

תפילת הדרך
אלהי
שמרני מנהגים
עוקפי ימיני
מקללי נפשי
ומחרפי צורתי.
ואם חנון ורחום אתה
שמור עליהם מקללותי.

ד. תפריט

שלט בשכונת הבוכרים בירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ה. האנשה

המחבת הזה לא נותן בשום אופן (צילום: אפרת שושנה)

יום שלישי, 19 באוגוסט 2014

שו"ת זיו (ד): על המושב שְׁזוֹר, המעיינות הכפולים של אעבלין, וממתי נמצאת חדרה בשומרון?

ציון קברו של התנא שמעון השזורי (מקור: ויקיפדיה)

א. שְׁזוֹר!

שאל יעקב לויפר:
מדוע מנוקד שמו של המושב שְׁזוֹר שבגליל העליון (כחמישה ק"מ ממזרח לכרמיאל) בצורת ציווי?
והשיב יהודה זיו
מקור השם שְׁזוֹר בשמו של התנא רבי שמעון השֵזוּרִי, שהיה, כנראה, שוזר חבלים לפרנסתו. תושביו הדרוזים של הכפר הסמוך מכנים אותו סָאג'וּר (سَاجُور)בצד אותו כפר, השוכן בבקעת בית כרם שבגבול הגליל העליון והתחתון, הוקמה בשנת 1953 היאחזות נח"ל וב-25 באוקטובר של אותה שנה קבעה לה ועדת השמות הממשלתית את השם 'שְׁזוֹר', בעקבות השם הקדום. מכאן אף שמותיהם של אתרים סמוכים נוספים: הר שְׁזוֹר (6 ביוני 1954), נחל שְׁזוֹר (18 ביולי 1954), מערת שְׁזוֹר (28 באפריל 1957) ועין שְׁזוֹר (9 בפברואר 1958). על מקום היאחזות הנח"ל קם לימים מושב של עולי מרוקו, אך רובם נטשוהו והוחלפו בידי עולים מאיראן ומעיראק.  
צורתו הערבית של שם הכפר, כבהרבה מקרים דומים לאחר כיבוש הארץ על ידי המוסלמים במאה ה-7, אינה אלא התאמת מקורו העברי הקדום לאוזן הערבית: 'שְׁזִיר' העברי או 'שִׁזְרָא' הארמי משמעותם 'פתיל, רצועה שזורה'; ואכן, גם בערבית ساجورהוא רצועה (לכלב). 
רצונם של חברי ועדת השמות הממשלתית לשמר בשמו של היישוב החדש את הוראת השם העברי הקדום הוא אשר הוליד את צורת הציווי: שְׁזוֹר. מדוע הועדפה צורה זאת על פני צורות אחרות? ראשית, אין זה דבר יוצא דופן, וכמותו יש על מפת הארץ שמות כגון בְּרוֹר(-חַיִל)', 'גְּדוֹר' וכן 'פְּתוֹר' (עירו של בלעם), על משקל 'דְּרוֹר'. ושנית, אני משער כי בין כינויו של אותו 'שזורי' מימי קדם לבין שמו הנוכחי של הכפר 'סאג'ור', ביקשו אז חברי הוועדה שם עברי סביר וקליט, והאפשרויות שעמדון לרשותם היו: שׁוֹזֵר, שָׁזוּר, או שְׁזוֹר. אף שהשני שבהם קרוב יותר לצלצול השם הערבי, הם העדיפו את האחרון שכן הוא הדומה ביותר לכינוי הקדום שֵׁזוּרִי 
וזה המקום להעיר כי אין כל קשר בין אותו שמעון השזורי לבין נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, אשר בבואו לעברת את שם משפחתו הקודם, רוּבָּשׁוֹב (שם שמלמד, כנראה, על סוחר או חייט רוּבָּשְׁקוֹת, אותן חולצות רוסיות רקומות, שהיו מקובלות בימי העלייה השנייה), יצר את ראשי התיבות : שניאור זלמן רוּבָּשׁוֹב, אך ניקד אותו כדין בניין קל בעבר: שָׁזַ"ר...  

ב. המעיינות הכפולים של אעבלין?


שאל פלוני:
מה פירוש שמו של היישוב הערבי הגלילי אִעְבִּלִין, שאנו נוטים לקרוא לו בשגגה עִבְּלין?
והשיב יהודה זיו:

שם זה הוא שיבוש שמו המקראי הקדום אֶבְלַיִם (או אֲבֵלִים) – שעל אף צלצולו המשונה והמדכא כפל-כפליים, לכאורה, נפוץ בשעתו בפי אבותינו, ואין לו שום קשר לאֵבֶל ומספד.

מקורותינו מונים לפחות תשעה מקומות נוספים, הנושאים את השם 'אָבֵל'. כמנהגי, הסתייעתי באנציקלופדיה 'ארץ ישראל' שחיבר ישעיהו פרס (הוצאת ראובן מס, א, ירושלים 1951, עמ' 5-2), ובה הובאו שישה-עשר ערכים הנוגעים ל'אבל' על שלל הטיותיה וניקודיה: 

1. אָבֵל בהר אֲמָנָה אשר בשלשלת 'מול הלבנון', מצפון-מערב לדמשק;

2. אָבֵל בית מַעֲכָה – אליה נמלט שֶׁבַע בן בכרי מפני דוד (שמואל ב, כ). לימים נקראה אָבֵל מים (ואף 'אָבֵל מַיָא' בארמית) התל הקדום של יישוב זה מתנשא מדרום למטולה;

3. השם הקדום 'אבל' השתמר עד היום גם למרגלות החרמון, ממזרח למטולה, בכפר שיושביו מכנים אותו עתה 'אָבִּל אֶל-קַמְח' [של הקמח], כדי להבדילו מאבל בית מעכה הסמוך;

4. אָבֵל עֲרָב, היא היום עַרָאבֶּה שבבקעת סכנין;

5. אָבֵל [בית] מְחוֹלָה בבקעת הירדן, עירו של אלישע (מלכים א, יט 16);

6. אָבֵל כרמים, בדרום הגלעד (שופטים, יא 33); 

7. אָבֵל מִצְרַיִם, מקום ההספד על יעקב (בראשית, נ 11), המזוהה עם בית חגלה שבדרום הבקעה;

8. אָבֵל הַשִּׁטִּים בערבות מואב (במדבר, לג 49);

9. ואולי אף אָבֵל הגדולה, בגבול ארץ פלשתים (שמואל א, ו 18), אף שכנראה יש לקרוא שם 'אֶבֶן הגדולה'.

משמעותם של שמות אלה, כהצעתו של ויליאם אולברייט (ערך 'אָבֵל', אנציקלופדיה מקראית, עמ' 37-36), הריהי 'אוּבָל', דהיינו יוּבַל מים – כעולה מכינוייה המאוחרים של אָבֵל בית מעכה. 

ואכן, מקור שמה העברי הקדום של אעבלין בנחל אֶבְלַיִם שבצפונה, אשר ועדת השמות הממשלתית החליטה לכנותו בשנת 1953 בצורה הזוגית של שמו העברי, אף שבוקעים בו שלושה מעיינות... יושבי הכפר מכנים אותו היום ואדי אעבלין ואף ואדי אל-קַרַף (נחל הגוֹעל), בשל מי גיאויות החורף העכורים, החולפים בו.

במורד נחל אבליים עשה את דרכו, עוד מימי קדם, נתיב רוחב חשוב, שיצא דרך פתחו של הנחל אל מישור הקריות (עמק זבולון) לעבר עכו. נתיב זה נודע בכינויו הערבי  دَرْب حَوَارْنَة (דַרְבּ חַוָארְנֶה, כלומר דרך החורן, כשם מוצאה). דרך זו הוליכה ממנו מערבה, חצתה את הירדן במעבר גִ'סְר אֶל-מַגָ'אמִע (גשר 'ההתכנסות' של הירדן עם הירמוך, המכונה היום גשר נהריים), ועלתה מבקעת יבנאל במעלה 'אֲדָמִי הַנֶּקֶב' לעבר צומת גולני בן ימינו. בחורבת מִשְׁכָּנָה, מצפון לצומת, נמצאה אבן מיל ומערבה משם, בשוליה הדרומיים של בקעת בית נטופה, נראים עד היום גם שני קטעי כביש רומי, המלמדים על קדמותה של הדרך, אשר עינות אבליים שימשו לעוברים בה תחנה אחרונה, לפני הגיעם אל עכו.

במחציתה השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה של עכו תחת שלטונו של דאהר אל-עמר, הוליכו ב'דרך החורן' שיירות גמלים מטעני חיטת הבשן אל נמל עכו, ומשם הושטו באוניות לעבר איטליה, שתעשיית הספגטי שלה העדיפה את חיטת הבשן 'הקשה'.


בהמשך שאל משה פיינסוד:
בממלכת ירושלים הצלבנית הייתה רוזנות Ibelin, שמבצרה שכן על אם הדרך בין יפו לאשקלון. האם יש קשר, ולו אף מילולי, בינה ובין אעבלין הצפונית?

והשיב יהודה זיו:
 'יִבְּנֶה', היגויו הערבי של השם יַבְנֶה, אינו אלא שיבוש כפול, בעקבות העובדה שבתקופת הצלבנים הוצבו בה, כחלק מ'חגורת ההגנה' סביב אשקלון המוסלמית, אבירי משפחת  d’Ibelinמצרפת. לימים משלו אבירי ד'איבלן גם ברמלה, מגדל אָפֵק, שכם, ביירות ואפילו בקפריסין... אך בין שמה של משפחת אבירים זו, Ibelin, לבין השם אִעְבִּלִין – שיבוש השם העברי הקדום 'אֶבְלַיִם' (עינות מים) אין כל קשר.


ג. האם זכרון יעקב וחדרה נמצאות בשומרון?

מפת קורט נברצקי, 1915 (מקור: מפות עבריות מראשית המאה העשרים)

שאל הלל יפה (ספרן בדימוס בספרית הר הצופים):
אני מהדיר כעת את זכרונותיו של אבי-אמי שבתי לוי, מי שהיה ראש עיריית חיפה. הוא מכנה את אזור זכרון יעקב וחדרה בשם 'שומרון', ואם זיכרוני אינו מטעני גם לפני מלחמת ששת הימים קראו כך לאזור זה. האמנם?
והשיב יהודה זיו:
היום אנו מדברים על 'ידיעת הארץ', לעומת השם הסתמי 'מולדת' שבו נקרא תחילה מקצוע זה. לאזורים שאנו מכנים היום בשמות 'מדבר יהודה', 'הר בית אל', 'הר ירושלים', 'הר חברון', 'עמקי התלם', 'השפלה הגבוהה', 'השפלה הנמוכה' ו'פלשת' – קראו אנשי העליות הראשונות בשם כולל אחד – 'יהודה'. ותיקי היישוב יזכרו כי בטרם הוקם קואופרטיב 'אגד', נשא שירות  האוטובוסים אל 'מושבות הדרום' את השם 'דרום יהודה'.

אוטובוס של קואופרטיב 'דרום יהודה' (מקור: הבלוג של אריה גורן)

כך הדבר אף במה שנקרא בשעתו בשם הכללי והסתמי 'שומרון', ויעיד על כך 'סלינו על כתפינו', שיר הילדים הנודע, פרי עטו של לוין קיפניס, שנכתב בשנת 1929, ומונה ארבעה חבלי ארץ בלבד: 
מִיהוּדָה, מִיהוּדָה, מִשּׁוֹמְרוֹן, / מִן הָעֵמֶק, מִן הָעֵמֶק וְהַגָּלִיל / פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ, / בִּכּוּרִים אִתָּנוּ, / הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף, חַלֵּל בֶּחָלִיל!
ולתפיסה כוללנית זו, שמאחדת חלקי ארץ תחת שם אחד, קדם 'שיר האיכר הנודד' של קדיש יהודה סילמן משנת 1914: 
מִקּוּסְטִינָה עַד רֹאשׁ פִּנָּה / וּמָה אִכְפַּת לִי? / מֵרֹאשׁ פִּנָּה עַד קוּסְטִינָה / וּמַה נִּצְרָךְ לִי?
קוּסְטִינָה היא באר-טוביה שבדרום וראש פינה נמצאת כידוע בצפון, אבל 'מה אכפת לי?'...  אין אפוא לתמוה על הכינוי 'מושבות השומרון', שיש עושים בו שימוש עד עצם היום הזה. 

מקור: מגזין המושבות

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

הנגידה והמנקה: קרנית פְלוּג ולקץ' מָלְקוֹ


חברת הכנסת שלי יחימוביץ' (מפלגת העבודה) פרסמה אתמול, במייל השבועי שלה, את הדברים הבאים, שאני תומך בהם במאה אחוז ועל כן משתפם ומביאם כאן כלשונם. מי שיכול להשמיע את קולו ולסייע  יבורך.


מאת שלי יחימוביץ'

את המייל הזה אקדיש ברובו למצב העניינים הנוכחי בכל הקשור לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ולעובדת הנקיון בבנק, לקץ' מלקו, ששכלה לפני חודש את בנה סמ"ר משה מלקו בקרב בסג'עייה, מאז שסמנכ"ל עמותת "ידיד" רן מלמד תיעד והעלה לפייסבוק את מודעת האבל המגעילה שפרסם הבנק. 

סמ"ר משה מלקו ז"ל, נפל בקרב בסג'עייה

מלקו היא עובדת קבלן בבנק, מה שהבנק, כזכור, טרח לציין בגסות רוח על מודעת האבל שפרסם עם נפילתו של משה. הנגידה, האמונה על מדיניות מקרו-כלכלית, פשוט מסרבת להתעסק במיקרו ולעשות את המעשה האנושי הפשוט של העסקתה הישירה של מלקו בבנק שהיא ממילא עובדת בו, באמצעות קבלן הנקיון "אשמורת". זה אקט שהיה אמור להיעשות בצנעה וכמעשה אנושי מובן של סיוע וסולידריות כבר בעת השבעה, בוודאי אחרי פרסום המודעה המכוערת. מה גם שאין לצעד הזה שום עלות כספית. אבל לנגידה, המעשה הפשוט הזה נראה בלתי אפשרי. דמיוני. חורג ממדע הכלכלה ומנוגד לסדר הטבעי ביקום. 

מזמן לא נתקלתי בהתנגשות כזאת בין כאב וסבל ובין אטימות אכזרית וגסות לב. מזמן לא קיבלנו שיעור כזה באי-שוויון. בפער הנורא בין הסולידריות והרעות ומסירות הנפש בשדה הקרב, ובין האפלייה העמוקה, הניכור, הדיכוי המבני, הפערים והחומות הנפשיות והביורוקרטיות שנבנו בכוונה תחילה בין שווים פחות ושווים יותר לכאורה. 

המחריד מכל הוא דווקא העובדה שאין כאן זדון. שהפרשה הזאת מתגלגלת לה בכל שלביה במין אטימות בהמית וטבעית שכזאת, ואין כאן אפילו אנשים רעים. רק קבלה מוחלטת וטוטאלית של הסדר הקלוקל הקיים, כאילו היה מדובר בלוחות הברית. אני חושבת שעיוות ועוול ואי-צדק באים לידי ביטויים החריף ביותר דווקא ברגעים כאלה. כשהם מתרחשים באופן לא מודע לעצמו. לא מתוך רוע צרוף אלא מתוך עיוורון לרוע והתמסרות לשיטה. 

מבקשת את עזרתכם. מיום שפרסמתי סטטוס בפייסבוק בעניין הזה, אני מטפלת בפרשה בדרכים שקטות, ביניהן התכתבות עם הנגידה פלוג, שאותה אני מפרסמת כאן לראשונה. אני מדווחת כאן בצער שזה לא הצליח, ומבקשת את עזרתכם.

רוצים להצטרף למאבק למען העסקתה הישירה של לקץ' מלקו? כתבו לנו. רוצים לכתוב לנגידת בנק ישראל מה דעתכם? כתבו לדוברות הבנק למייל הזה.

אבל הבנק הביא לה אוכל בשבעה! על השיח הנאו-ליברלי המזוייף והמעוות. במהלך העיסוק שלי בנושא בשבועות האחרונים, היו מי שטרחו להסביר לי בבנק ישראל כמה הם נחמדים ואנושיים. איך הבנק הביא המון אוכל לשבעה. כל כך הרבה אוכל עד שנשארו כמויות ענקיות! אחד מבני המשפחה, כך טרחו בבנק לפרסם בתקשורת, אפילו התקשר להגיד תודה ולהסתייג מזה שמעליבים את הבנק! על רן מלמד, שפרסם את מודעת האבל, אמרו לי שהוא "פגע בצנעת הפרט של האמא", לא פחות. שימו לב איזה היפוך ערמומי ואורווליאני של היוצרות יש כאן. להשתמש ברטוריקה של "זכויות", ב"צנעת הפרט" שכביכול הופרה (שקר בפני עצמו) כמגן לדיכוי. בבנק אפילו אמרו לי בתרעומת: "מישהו שאל אותה מה היא רוצה?" כן בטח. היא רוצה להיות עובדת קבלן באשמורת. מתוך בחירה חופשית. על כך שהשוויתי את עובדי הקבלן לעבדים מודרניים נאמר לי בהתחסדות: "למה את פוגעת בעובדי הקבלן וקוראת להם עבדים? בעינינו כל בני האדם שווים". זה הזכיר לי את משפטו הידוע של הסופר והעיתונאי הצרפתי אנטול פראנס, שכתב בראשית המאה הקודמת: "החוק הוא נשגב בשוויוניותו: הוא אוסר על עשירים ועל עניים כאחד לישון מתחת לגשרים."

יש קווי דמיון בין הנגידה קרנית פלוג ובין מי שמנקה את משרדה, לקץ' מלקו. שתיהן נשים, שתיהן אזרחיות ישראליות, שתיהן עובדות באותו מקום עבודה, לשתיהן ילדים בצבא. בזה מסתיים הדמיון, והן חיות בשתי מדינות שונות. במדינה אחת יש השכלה ושגשוג ושכר גבוה ואין קץ אפשרויות, סטרט-אפ ניישן. ובמדינה השנייה דיכוי והדרה ועבדות מודרנית שאין ממנה נתיב חילוץ, על פי איזה צוו אלוקי מדומה שהמציאו בני אדם שהשיטה הזאת משרתת את נוחותם.

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג

"מעשה אנושי מינימלי מתבקש ותיקון נקודתי וצנוע של עוול." מכתב ראשון לנגידה קרנית פלוג, 28 ביולי 2014:


 

"לקיים דיון ציבורי מעמיק," תשובת הנגידה מיום 30 ביולי 2014:


תשובה פורמליסטית מקוממת שאיני משלימה אתה. תשובתי לנגידה מיום 7 באוגוסט 2014:




שירים על לקץ' מלקו ועל בנק ישראל. במהלך המלחמה, בתוך כל העיסוק הבלתי נמנע בסוגיות הביטחוניות והמדיניות, הכלכליות המוסריות והלאומיות – דיברו אתי הרבה אנשים על לקץ' מלקו, על משה מלקו ז"ל, על מודעת האבל, על ההתנהגות של בנק ישראל. רבים מכם הרגישו רע מאוד עם הפרשה הלא סגורה הזאת, שכמובן אינה עומדת בפני עצמה, אבל מביאה לכדי צרימה עזה את כל יסודות השיטה הקלוקלת שאסור להשלים אתה. יובל אלבשן, דיקן הפיתוח החברתי בקריה האקדמית קרית אונו ופעיל חברתי, וגם דני זמיר, ראש המכינה הקדם-צבאית רבין, שלחו לי ולחבריהם שירים שכתבו. הנה:

כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי/ יובל אלבשן
(בנק ישראל, צוק איתן, 2014)

שלא תשכחי, לקץ', שלא תעזי לשכוח, 
כי מהקבלן הגעת
וכי אליו, עוד שישה ימים,  
אולי אף פחות, גם תשובי. 

ואנחנו הרי כל כך יפים, 
בשעות האלה, 
כל כך מאוחדים, 
כל ישראל זה לזה ערבים, 
שלמרות שלימי הכיף של ילדי העובדים, 
בנך שנפל מעולם לא הוזמן, 
אנחנו משתתפים, באמת משתתפים, 
בצערך. 

ושלא תחשבי, לקץ', 
שכתבנו את זה בחוסר רגישות, 
להיפך. להיפך. 
הייתה לנו כוונה כל כך טובה, 
פשוט רצינו ששאר העובדים יידעו מיהי האם השכולה. 
שהרי איש לא מכיר את שמך 
ועבורנו אינך אלא סחבה שקופה 
בלי פנים ובלי שם 
וכעת גם בלי בן.

ואל נא תקשיבי לקולות מסיתים
של דמגוגים חברתיים ושאר טפילים 
שנטפלים להשוואה בין מתים לנופלים 
ומדקדקים בין צער לבין אבלים
הם פשוט שוכחים
כי מהקבלן הגעת ואליו תשובי.

להגנת הגברות והאדונים/ דני זמיר

אני עובדת קבלן
שחורה
בבנק המדינה 
ששלחה
את בני
למות להגנתה
ולהגנתי
ולהגנת הגברות והאדונים
שאצלם אני מנקה
כי זה מה שאני
עובדת קבלן
שחורה.
וביום מותו בקרב
של בני,
וביום ההלוויה,
ובימי השבעה,
יצקצקו הגברות והאדונים
בלשונם
ויאמרו:-
אכן זה נורא.
הנופל הוא בנה 
של עובדת קבלן
שחורה.
מסכנה.
גם כך היא ענייה.
ועכשיו זה.
ויגידו לי:-
בנך גיבור.
אשרי הוריו, 
שזכו.
ואחר כך ייפרדו
ממני, 
וייכנסו,
למכונית המנהלים
החדישה,
וירשמו
באיי פד אייר
שרכשו 
בקוסטה בראבה 
בחופשה האחרונה
אימייל קצר
ומלא רגישות:-
אבוי זה נורא.
נהרג בנה
של עובדת קבלן 
שחורה.

סוף דבר

בעקבות הלחץ הסכים בנק ישראל לקבל את הגברת מלקו כעובדת מן המניין. כך דווח השבוע בעיתון 'דה מרקר':




יום שישי, 15 באוגוסט 2014

ברוך הבא: היכן מסתתר מגדל טַנְקְרֶד?



כתב וצילם ברוך גיאן

בפינה הצפון-מערבית של חומת ירושלים העתיקה, סמוך לכיכר צה"ל ולשער החדש, מסתתרות בבסיס החומה אבנים מסותתות ומסיביות הגדולות פי כמה מאבני החומה הטורקית. האבנים הללו הן חלק מבסיס מגדל צלבני הקרוי 'מגדל טנקרד', על שמו של טנקרד דה הוטויל, שזכה בתואר 'נסיך הגליל'. טַנְקְרֶד (Tancred) היה בן למשפחת אצולה צרפתית וממנהיגי מסע הצלב הראשון. במצור שהטילו הצלבנים על ירושלים המוסלמית, בחודש יולי 1099, פרצו חייליו את החומה מעט צפונה מכאן. את השבויים המוסלמים הרבים ריכזו הצלבנים בהר הבית, ושם טבחו בהם באכזריות. טנקרד עצמו לא נשאר זמן רב בירושלים, ובשנת 1100 כבר המשיך בדרכו לאנטיוכיה שם שימש כנסיך. הוא מת מטיפוס בשנת 1112.

את אבני מגדל טנקרד אפשר לראות בבסיס החומה הטורקית

לימים הפכו המתקיפים למותקפים, והצלבנים, שהתגוננו מפני צבאות המוסלמים, החליטו לבצר את העיר בחומה ומגדלים. הם הבינו כי מסיבות טופוגרפיות קשה להגן על אותה נקודה ששימשה אותם לפריצת החומות, ולכן הקימו בדיוק באותו מקום מגדל מבוצר ומתחתיו חצבו חפיר שאותו אפשר לראות עד היום מחוץ לחומה ובמקביל למסלולה של הרכבת הקלה.


שרידי החפיר הצלבני

לפני שנים אחדות, כשדפדפתי בספר  Capturing the Holy Land: M. J. Diness and the Beginnings of Photography in Jerusalem, שראה אור ב-1994 (Harvard University Press), נמשכה תשומת לבי לצילום מגדל עתיק שאבניו החיצוניות התבלו, ושמא נלקחו לבניין אחר. התמונה צולמה כנראה בשנות החמישים או השישים של המאה ה-19 על ידי מנדל ג'ון דינס (1900-1827), יהודי יליד אודסה, שהמיר דתו, קבע את מושבו בירושלים בשנת 1848 והיה מראשוני הצלמים המקצועיים בארץ (משהו על סיפור חייו המרתק של MJD אפשר לקרוא כאן). 

בדברי ההסבר לצילום נאמר ששרידיו של מגדל טנקרד, המכונה בפי הערבים קאסר גַ'אלוּד (מגדל גוליית), קבורים בקולג' דה-פְרֶר (Collège des Frères; בית ספר 'האחים'), סמוך לשער החדש, ולא ניתן לראותם.


מאז עשיתי מאמצים רבים לבקר במרתף בית הספר, שבו לומדים תלמידים מוסלמים ונוצרים, ולצלם את שרידי המגדל. רק לאחרונה הותר לי להיכנס, בתיווכו של ידידי עמי מיטב, שאחראי על מיזמים בעיר העתיקה מטעם הרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י). 

אנו נכנסים לבית הספר, שהוקם בשנת 1876 על ידי מסדר 'האחים' הצרפתי. אני מראה לאח רפאל גונזאלס את הצילום הישן של דינס והוא מיד אומר: 'היום זה כבר לא נראה כך'...

הכניסה לקולג'

בקומת המרתף של בית הספר נבנו חדרי מחסן שונים, סדנת קרמיקה ואולם ספורט. התל שאותו צילם דינס איננו עוד, אבל לאורך המסדרונות אפשר לראות את שרידי פינות החומה שהקיפה את המגדל הצלבני הגדול, אבני גזית מסותתות היטב הנמתחות על שטח של עשרות מטרים.















בשלב מסוים לוקח אותנו רפאל לחלק המרוחק ביותר במרתף ואומר: 'עכשיו אנו נמצאים מחוץ לחומת העיר'. מחוץ לחומה, ממש מול הקולג', נמצאים עוד שני מבנים צרפתיים ידועים: בית החולים סן לואי ואכסניית נוטרדאם דה פראנס, ומסתבר שמיקומם אינו מקרי. הרוזן מרי פול אמדה דה פיילא, היזם והבונה של שני מוסדות אלה, כתב שהוא החליט לרכוש את הקרקעות באזור זה בגלל קרבתם למגדל טנקרד הצלבני. הרוזן כנראה חיפש שורשים...

כאמור, בערבית נקרא המגדל קאסר ג'אלוד, מגדל (או מצודת) גוליית. מה מחפש גוליית בירושלים? התשובה היחידה שיכולתי לתת, קשורה במגדל דוד שנמצא לא רחוק מכאן. אם דוד בסביבה, ויש לו מגדל משלו, לא מפתיע שגם לגוליית יהיה מגדל... אך אם נהיה רציניים, אפשר להניח שהשם הערבי העממי ניתן למגדל בשל האבנים המסיביות שבבסיסו. כל ירושלמי מכיר את אבן הגוויל הענקית שניתן לראות אותה עד היום בסמוך לבית המעצר ב'מגרש הרוסים'. אבן זו – כנראה שריד ממחצבה קדומה – זכתה לכינוי 'אצבע עוג מלך הבשן'. עיר של ענקים! 



ישראלים רבים זוכרים מימי נעוריהם את הספר 'טנקרד', שתורגם לעברית מספרו האנגלי של בנימין ד'יזראלי, סופר ופוליטיקאי בריטי ממוצא יהודי (אביו התנצר והטביל את ילדיו ובהם גם בנימין), שהיה פעמיים ראש ממשלת בריטניה. ספרו זה, שבמקור נקרא Tancred; or, The New Crusade ראה אור לראשונה ב-1847. הספר תורגם לעברית כבר בשנת 1883 על ידי המשכיל יהודה ליב לוין. יהל"ל תרגם אותו מגרמנית(!) והעניק לו את השם 'נס לגויים, או טאנקרעד'. תרגום זה זכה בשעתו לביקורת קטלנית של דוד פרישמן, אבל זה כבר סיפור אחר.

בארץ נדפס הספר בהוצאת 'יזרעאל', תחילה בשנת 1945 ואחר כך בשנת 1957. הספר אינו עוסק בכלל בטנקרד הצלבני, אלא באציל אנגלי בן המאה ה-18, אבל כך הוטמע השם טנקרד בזיכרונם של ישראלים רבים.




דמותו של טנקרד האמתי הונצחה במאה ה-16 על ידי המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו. ביצירתו המפורסמת 'ירושלים המשוחררת' (La Gerusalemme liberata), שגיבורה הוא גוטפריד מבויון, ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ירושלים הצלבנית, תיאר טאסו, בין היתר, גם את אהבתם של טנקרד הנוצרי וקלורינדה, הפגאנית היפה, שהצטרפה לצבא המוסלמי. בסופו הטרגי של הסיפור קלורינדה מתנצרת אך נקטלת בטעות בידי טנקרד (למתעניינים: ראו בספרו של אריאל הירשפלד, רשימות על מקום, עם עובד, 2000, עמ' 43-34).

ניקולא פוסן, 'טנקרד וארמיניה', בערך 1630; ציור ל'ירושלים המשוחררת' (מקור: ויקיפדיה)