יום שישי, 17 בינואר 2020

שיחות לתמונות: לומדים עברית ברוסיה הצארית


עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר


לכבוד יום הלשון העברית, כ"א בטבת (יום הולדתו של אליעזר בן יהודה)

נקדים כמה דברי הבהרה לספר לימוד העברית שנעסוק בו כאן, אחד מני רבים שראו אור בעשור הראשון של המאה העשרים: השיחות בספר, והתמונות שאליהן מתייחסות שיחות אלה, מיועדות לילד היהודי הלומד עברית במרחב הנתון לשלטון רוסי, ואמורות להקנות לו שפה עברית שימושית  להבדיל מהשפה המסורתית  ובדרך שונה וחדשה. דרך לימוד השפה יקבל אותו ילד גם מושגים חומריים חדשים ומתוקנים על היקום ומלואו. 

אם במשך דורות רבים למד כמעט כל ילד יהודי, ולפעמים גם ילדה, לקרוא עברית בשיטת 'קמץ-אלף  אָ, קמץ-בית – בָּ', ולהכיר מילים רק מן המקרא ומן הסידור (ולא בהכרח להבינן), בין בחדר המסורתי הישן בין בחדר החצי-משכילי המתוקן – מעתה יעמוד לרשותו כלי לימודי חדש, שקשור, לפחות לכאורה, לחיי היום-יום שלו. שיטת הלימוד החדשה בנויה על הפקת 'סיפורים ותמונות מתולדות הטבע', וכדי לשפר את הבנת תוכנם לֻווּ הסיפורים במילון מונחים עברי-רוסי-גרמני-צרפתי (השפות שבהן מדבר משכיל בן-תרבות). 

השנה היא תרס"ה (1905) והעיר היא סנקט פטרבורג, עיר הבירה של האימפריה הרוסית, שלא כל יהודי הורשה להתגורר בה.

מיינהלד (Meinholds), לֵטְמַן (Lehmann-Leutemann) ושרייבר (Schreibers), היו הוצאות ספרים מכובדות בגרמניה, בעלות מוניטין בזמן ההוא, שהתמחו בהדפסת תמונות ולוחות לבתי ספר. כל אחת מהן התמחתה כנראה בתחום מציאוּת אחר: מיינהלד סיפקו את איורי הנופים, לטמן – בעלי חיים, שרייבר – בעלי מקצוע. העורך יוסף ירמיהו גלס (1933-1868) 'תפר' ליצירות אלה מעין סיפורים, ובלשונו 'שיחות לתמונות', שהן תיאור מילולי מפורט של המתרחש בכל תמונה, לרבות מדרש תמונה. השיחות הללו אמורות היו להנגיש מילים עבריות ותחביר, מסוג שתלמיד צעיר בחדר, ואפילו בחדר מתוקן, שלמד עברית מהתורה ומהסידור, לא יכול היה לדעת על קיומן ('גובבים את השחת במגוב', 'מכתבים בלא מעטפה', 'וכמה סוסים אסורים אל העגלה הזאת', 'גוף החמור קצר, עבה, גס ומכוסה לא בשער יפה כשער הסוס'). 


יוסף ירמיהו גלס (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

גלס היה סופר ומחנך, שחיבר ספרי לימוד בעברית וייסד עיתונים יהודיים ביידיש בליטא ולימים גם בדרום אמריקה. בביבליוגרפיה של ספרי לימוד יהודיים (רמ"ח-תרע"ח), שערך דב רפל (דור לדור, ח, תשנ"ה), יוחסה לו כתיבתם של חמישה ספרי דקדוק, ובספרו של אוריאל אופק ספרות הילדים העברית, 1948-1900 (דביר, תשמ"ח) רשומים על שמו גם מאמרי ביקורת אחדים על ספרי לימוד שכתבו אחרים. 'חברת מפיצי השכלה', שהזמינה ממנו את הטקסטים, הדפיסה שלוש חוברות, אחת לכל תחום ציורי, ולאחר הדפסתן בנפרד (אחת בכל שנה: תרס"ה, תרס"ו ותרס"ז), כרכה אותן בספר אחד המונח לפנינו, ובשערו נדפס התאריך תרס"ה. בספר נדפסו רק הטקסטים – ללא התמונות. מילון המונחים שהזכרנו הוא ספציפי לכל חוברת ומופיע בסופה. 

האם דאגו מפיצי הספר (או החוברות הנפרדות) לכך שגם התמונות המתאימות תגענה לידי המורה או התלמיד? האם סמכו על המוניטין והתפוצה של התמונות כשלעצמן? האם בכלל למד מישהו, במקום כלשהו, עברית בעזרת הספר או החוברות והתמונות? לא מצאנו עדות מפורשת לשימוש כזה. ועם זאת, הספר שבידינו בוודאי משומש; ילדים הותירו בו סימנים, כגון הציורים הללו, בעיפרון, בעמוד ריק של החוברת השלישית. 


עוד כמין ראיה לתפוצה יש גם בחותמת של אחת התחנות שאליהן הגיע הספר המשומש: 'בית מסחר ספרי למוד חנוך והשכלה "פדגוג" של  אברהם ראבינזאהן סטאניסלוי גליציה'. משפחת רובינזון  שדור רביעי שלה עדיין עוסק במכירת ספרים חדשים ונדירים בחנות אנטיקווריאט ידועה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב  הייתה בעלת בית מסחר והוצאת ספרים ('התחייה') בעיר סטאניסלבוב, אז בגליציה המזרחית, לא הרחק מלבוב (היום איבנו-פרנקובסק שבמערב אוקראינה).


את ספר התמונות עצמו, שסביבו נרקמו ה'שיחות', לא מצאנו. האם בכלל נדפס? נודה לכל בדל של מידע בעניין זה. מכל מקום, נותרנו וחצי תאוותנו בידינו: שלוש חוברות של 'שיחות', שמהן ניתן רק לשער את טיבן של התמונות. במרשתת מצאנו סריקות יפות מתוך סדרת ספרי תמונות לבתי ספר ולמשפחה שראתה אור בדרזדן בין השנים 1913-1903 וכותרתה: Meinholds Märchenbilder für Schule und Haus zur Förderung der ästhetischen Erziehung der Jugend. האם זה המקור לשיחות? אולי כן ואולי לא... לא מצאנו שם תמונות המתייחסות ישירות לשיחות שבספרנו.

נחזור לשלוש החוברות שנדפסו בעברית. זה השער הפנימי של החוברת הראשונה:


החוברת השנייה ראתה אור בשנת תרס"ו (1906) ואלה הם שעריה:


החוברת השלישית ראתה אור כעבור עוד שנה, תרס"ז (1907), ואלה שעריה:


לספר הכרוך שתי הקדמות  קצרה וארוכה  החוזרות בעיקרן זו על דברי זו. הקצרה כותרתה 'אל הקוראים', בחתימת ד"ר י"י אֵיגֶר, 'חבר ועד מפיצי השכלה בישראל ברוסיה', והיא נדפסה בפתח החוברת הראשונה. על הארוכה חתם אדם בעל מוניטין בימים ההם, שהוזמן כנראה לכתוב כדי להאדיר את יוקרת הספר. זהו הרופא והסופר יהודה לייב קצנלסון (1917-1846), דמות ידועה בחיים היהודיים ברוסיה באותם ימים, שהתפרסם בשם העט שאימץ לעצמו 'בוקי בן יגלי' (על מקור שמו ראו ברשימה קודמת בבלוג). הקדמתו נוספה לספר שנכרך עם הופעת החוברת השלישית, תחת הכותרת 'מבוא'. 

קצנלסון, שהאמין בלימוד ב'שיטה הטבעית', הרחיב בדבריו בתיאורן של שיטות שונות בעולם להנחלת לשון, סקר את המתרחש בפועל בהוראת העברית, הצביע על אמצעי עזר שונים והמליץ על אופני השימוש בסיפורים שבחוברות ובתמונות שאליהן הם מתייחסים. הנה הקטע שבו הוא מסביר מדוע דרושים קביים חדשים להוראת העברית ובמה יועילו:


י"י אֵיגֶר, בעל המבוא הקצר 'אל הקוראים', החל את הסבריו למשתמש בשלב מוקדם יותר בחיי הלומד, עוד בהיותו תינוק:


מכאן עבר לביקורת וקבע: 'כל החדשות האלה, אשר התחדשו בעולם הפדגוגי זה זמן רב, לא הגיעו עד בית הספר העברי', ועל כן 


וגם:


והנה הגיעה עת הישועה, באה התרופה לחוליי הוראת העברית:


יוזמי הספר וכותבי ה'שיחות' חתרו אפוא לעיצוב דיוקן אחר של בני הדור הבא, שונה מזה המתחנך ב'חדרים' ובחינוך המסורתי בעיירות היהודיות שברחבי האימפריה הרוסית. הם האמינו כי בכוחם של ציורים על 'הקֶרַח', 'החיפושית' או 'הרצען' יצליחו להשפיע על עולמו הרוחני של התלמיד, על תודעתו ועל אופן קליטתו את המציאות.

הנה למשל שתי שיחות. הראשונה הוצמדה לתמונות מיינהלד ואפשר לומר עליה שנכתבה על הקֶּרַח...

עמ' 29-28

השיחה על 'הַחֲמוֹר' נדפסה בחוברת השיחות המתבססות על תמונות לטמן:

עמ' 20-18

זה המקום לספר בקיצור על הגוף שיזם את הספר והפיק אותו.

בעיר הבירה של רוסיה, סנקט פטרבורג, שהייתה פתוחה למגורים רק ליהודים בעלי הון ומשכילים מדופלמים, ייסדו יהודים כאלה בשנת 1863 את 'חברת מפיצי השכלה', שנקראה גם 'חברת מַרְבֵּי השכלה'. במונח 'השכלה' התכוונו מייסדי החברה למה שכינו במערב אירופה בשם 'נאוֹרוּת'; לא קרוא וכתוב או מסורת יהודית, שאותם לא חסרו אפילו היהודים היותר פשוטים. 'אָקוּלטוּרַציה' – קוראים היסטוריונים לתופעה שאליה חתרו המייסדים, כלומר לסיגול תרבותה של חברת הרוב ומאמץ להשתלבות בה מבלי לאבד את הזהות הפרטיקולרית הבסיסית. מייסדי החברה כבר עברו בעצמם תהליך כזה, לפחות במידה כלשהי. כשמונים שנה קודם לכן התירה הקיסרית יקטרינה השנייה את מגוריהם בעיר של 'יהודים מועילים' כמותם, ובימי הקיסר אלכסנדר השני (הוכתר 1855) הורחבה הגדרת ה'מועילים' וכללה גם רופאים, עורכי דין, אנשי מדע, אמנים, ואפילו סטודנטים.

בית הכנסת הכוראלי בסנקט פטרבורג בעשור הראשון של המאה העשרים (ויקימדיה

שתי משפחות עשירות, גינצבורג ורוזנטל, היו הבסיס הכלכלי של 'חברת' מפיצי השכלה'. 

הברון יוסף גינצבורג ממיסדי 'חברת מפיצי השכלה' (ציור של אדוארד-לואי דובופה, 1858)

כך כתב על מטרותיה אחד ממייסדיה וכותבי תולדותיה, יהודה ליאון רוזנטל:
תמיד שמענו מפי אישים רמי מעלה במגענו עמהם טענות על התבדלות היהודים וקנאותם והתנכרותם לרוסיות, ומכל הצדדים הבטיחו לנו שבחדול ההתבדלות יוטב מצב אחינו ברוסיה וכולנו נהיה אזרחים שווי זכויות במדינה. לפיכך נתעוררנו לייסד אגודת אנשים משכילים כדי לשרש את המגרעות הנזכרות על ידי הפצת כתב רוסיה ולשונה ושאר לימודים מועילים בין היהודים (מצוטט אצל ישראל ברטל, 'היחיד והקהילה: מבוא', זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, א, 2007, עמ' 247).

תולדות חברת מרבי השכלה בישראל בארץ רוסיא, א-ב, סנקט פטרבורג 1890-1885

בין חברי הוועד של החברה הזו, לפחות בשנותיה הראשונות, היו גם יהודים שהמירו את דתם. אכן, סיגול תרבותי קיצוני של ערכי החברה הסובבת.

ראשי החברה קצת התעלמו מהלקוחות שלהם. יהודים של יום-יום, ששפת דיבורם הייתה יידיש, שלמדו ב'חדר' לקרוא עברית, ולפעמים גם להבינה, ושהתייחסו בחשדנות ליוזמות שלטוניות. היהודים הפשוטים הללו החשיבו מאד את ההמשכיות של זהותם המסורתית, והיו מקוטבים מבחינה 'פוליטית', לא פחות מישראל היום אם כי בכיוונים אחרים. השפה הרוסית, ספרותה ותרבותה היו רחוקות מהם, ועלו לסדר יומם רק במקרים שהתועלת מהן הייתה ברורה. כך למשל, הרב המשכיל יעקב מזא"ה, בן למשפחה חב"דית, למד בגימנסיה ממשלתית ובאוניברסיטה כדי להבטיח לעצמו שירות חובה צבאי מקוצר מאד. יוזמה קצת פתטית של חברת מפיצי השכלה, לתרגם את התנ"ך לרוסית כדי למשוך כך את לב היהודים לשפה הרוסית, כשלה דווקא בשל התנגדות הכנסייה.

ב-21 בדצמבר 1888, במלאת חצי יובל לקיומה של החברה להפצת השכלה, טען אחד הכותבים בעיתון הצפירה (כנראה העורך נחום סוקולוב), כי פעילותה גרמה לה להיראות 'ככלי אין חפץ בו'. שום יזם חברתי אינו אוהב להיקלע למצב כזה, וגם המשכילים העבריים, בסנקט פטרבורג ובשאר ערי רוסיה, הבינו שאל השינוי התודעתי הרצוי יש להגיע בדרך שתיקח בחשבון גם את השפה העברית המתחדשת. עליהם לדאוג אפוא, שהעברית תילמד בספרים הנושאים בשורה חינוכית ברוח ההשכלה ולא בדרכי הלמוד המסורתיות. כך נגררו גם שאלות הוראת העברית למשבצת של 'הפצת השכלה' ואפילו הוצבו במעמד שווה לקידום ידע הרוסית.

באספה הכללית של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג, שהתכנסה 'ביום שלושים לירח מאַרט שנת 1906', נשא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), מחבר ההקדמה הארוכה הנזכרת לעיל, נאום פולמוסי ובו חילק את 'פעולת חברתנו לשתי מפלגות [מסלולים]: ענייני השכלה של בית הספר וענייני השכלה שמחוץ לבית הספר' ('עברית וז'רגון'). המסלול השני הוא הפצת ספרים ראויים למטרות החברה, אלה שבהוצאתם תמכה או שאותם הפיקה, כמו שיחות לתמונות.


עברית ורוסית על מצבת קבורתו של יהודה לייב קצנלסון בפטרבורג (ויקימדיה)

ניתן לבחון את השאלה, עד כמה קלעו הספרים הללו למטרות השיח העברי החדש, על פי הקטע הבא, שמבקש להסביר לתלמיד את ההבדל בין כלב לחתול (מתוך החוברת השלישית, המכוונת לתמונות שרייבר). דומה שגם קורא בן ימינו ירוץ בכתוב כאן ללא שום קושי.


ולמרות הפנייה אל העברית והוצאתם של ספרי לימוד בעברית, אנשי החברה להפצת השכלה היו מאוכזבים. כך כתב המחנך צבי שרפשטיין, בספרו תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים [א, ראובן מס, 1960, הערה 351; מצוטט מפרוייקט בן-יהודה], על פי סיכומים ברוסית מוועידת ראשי החברה, שנערכה בסנקט פטרבורג באפריל 1911, שש שנים אחרי הופעת ספרנו :
שאלת ה'חדר' ותכנית בית הספר העברי העממי עמדה על הפרק. הד"ר אייגר [הנזכר לעיל] הציע שיילמדו את הלימודים העבריים ואת התנ"ך בעברית, וחלק גדול מן הנואמים התנגדו לכך. מ' ראפעס מווילנה אמר בין שאר דבריו: 'מה הן מטרות בית הספר העברי? בית הספר היהודי אינו צריך להעמיד לו מטרה של חנוך לאומי. כל בית ספר עממי צריך להיות פריה הטבעי של הסביבה הלאומית. בית הספר הטבעי צריך להווסד על לשון העם. והעם – תשעים ושבעה אחוזים ממנו, מדבר אידיש. לבית ספר כזה עלינו להתכונן. אין ללמד בבית ספר כזה עברית או תנ"ך... עברית מתה היא, כְּרוֹמִית [לטינית] – ביחוד מנקודת ההשקפה הפדגוגית. אפשר להיות יהודי טוב מבלי לדעת עברית' ... אקון מפטרבורג אמר: 'כשהדבר נוגע לבית ספר עממי שוכחים את הדרישות האלמנטריות של הפדגוגיה ... צריך להרחיק מבית הספר את התורה במקורה ואת הלשון העברית'. 
אמנם הקביעה, שעברית מתה היא, כמו השפה הלטינית, הושמעה כדיאגנוזה רפואית מוסמכת, אבל אולי לא די אחראית. קשה שלא להיזכר בטענתם של מקצת אנשי אקדמיה בישראל, במיוחד מתחום מדעי הטבע, כי 'השפה העברית מגבילה אותנו', וכי 'עתידנו מחייב אנגלית'. בשלהי המאה ה-19, כפי שראינו, אמרו יהודים משכילים ובעלי הון ברוסיה, ש'עתידנו מחייב רוסית'. 

איך שגלגל מסתובב לו... אז חיו תחת שלטון רוסיה מעל 70% מיהודי העולם; כיום קרוב למחצית מיהודי העולם במדינות דוברות אנגלית. והעברית מה תהא עליה?

יום רביעי, 15 בינואר 2020

פה ושם בארץ ישראל: חיפאי נולד, במואה ואומאמי, חלקה חח והשגת גבול

א. תינוק חיפאי

השלט הנחמד הזה מוענק על ידי העירייה לכל תינוק שנולד בחיפה. מין גאווה צפונית מקומית.

נקווה שהתינוקות שנולדים השנה בחיפה גם יזכו לנשום אוויר צח יותר מזה שנשמו הוריהם...

צילום: שמוליק שדה

ב. במואה בתל דור

השלט המסתורי הזה נמצא בכניסה לחניון של שמורת חוף דור-הבונים. מה זה 'במואה'?

קל לראות שהמילה הזו 'מתקנת' מילה קודמת שהייתה מתחתיה. אולי היה כתוב 'ומבואה' ומישהו חשב שזו טעות?

צילום: עדי אמסטרדם

ג. קרתנות בקרית אונו

'אוּמָאמִי', למי שאינו יודע, הוא הטעם החמישי (לצד מתוק, מלוח, מר, חמוץ). מילה עברית ל'אומאמי' היפנית עדיין אין, אבל שכונה חדשה בקרית אונו כבר יש.

כמה פרובינציאליות אפשר לבלוע?

צילום: טובה הרצל

ד. חלקה חח?

בתי קברות הם מעין עולם מקביל, יש אומרים כי זו הדרך לעולם הבא, ואולי זו הסיבה שהשילוט ברבים מהם הוא כל כך מופרך, מבלבל ובלתי ידידותי.

הנה למשל בית העלמין 'סגולה' שליד פתח תקווה, שמפנה את ההולך בין שביליו לחלקה חח (שבעצמה מתחלקת לחלקות משנה)...

צילום: מנחם רוזנברג

ואם אנו בבתי קברות, הנה מה שיימצאו המבקרים ליד הברזייה של בית הקברות החדש 'כפר נחמן' שברעננה:

צילום: גדעון נח

רוצים מזלף פלסטיק 'קדישא רעננה' להשקות את הפרחים ששתלתם ליד המצבה? אנא הפקידו 5 או 10 ש"ח (כמו בעגלה במרכול), ותקבלו את המזלף לשימושכם. וכמו שלימדני 'בור סוד' בתגובות למטה: מה שכולנו קוראים בטעות 'משפך', אינו אלא מזלף!

ה. השגת גבול

'הסגת גבול' הוא מונח רווח במשפט האזרחי והפלילי, וגם בדין התורה ('לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ' נאמר בספר דברים, יט 14), שפירושו פלישה לשטח שאינו שלך או השתלטות על רכוש של זולתך. לעומת זאת, 'השגת גבול' פירושה אחר לגמרי: להשיג, לרכוש.

חברת 'דניה סיבוס', שמשתתפת במיזם הקמת הרכבת הקלה בתל אביב באזור רחוב אלנבי בתל אביב, חוששת מאוד מהסגת גבול, אבל יצא לה איכשהו הפוך...

צילום: חיים וינברגר

יום שני, 13 בינואר 2020

פרנסות של יהודים: תחתוני נתניהו, זכוכית שבירה, חשמל ציוני ושניצל כושי

א. שוחד בחירות?

לא פשוט למכור תחתוני בוקסר 'ריו'. מי בכלל שמע על תחתוני ריו? כנראה שהדרך האפקטיבית ביותר למכור תחתונים בכלל, ו'בוקסרים ריו' בפרט, היא במה שקרוי אצלנו 'מבצע'.

'שש בחמישים', או '6 ב-50', זה לאנשים רגילים, כמוני וכמוך. אבל 'שבע בחמישים' זה רק ל'ביביסטים' גאים, אלה שבאים לבסטה בשוק של רמלה ואומרים לבעל הבית בגאווה: 'אנחנו ביבי, תן שבע תחתונים במבצע'.

צילום: איל דודסון

ב. מישהו צועק: 'זגג'!

מעטים המקרים שבהם אפשר למצוא התאמה מושלמת בין שם העסק לבין העיסוק. אחד מהם הוא ענף הזכוכית, שבו מצאנו שתי דוגמאות מפליאות.

הראשונה היא חנות זגגי הרכב א"א גלס, ברחוב הרכבים בירושלים. הסלוגן הנהדר שלהם הוא 'נשבר לך? דבר איתנו!'...


השנייה, חנות הזכוכית 'שבירו' ברחוב שנקר שבהרצליה פיתוח.

צילום: בני עורי

ואם אנו בעסקי זגגים, לא נשכח את 'זיגוג משמיים', מודעה שצולמה לפני שנתיים בבני ברק...


ג. ציונות 

בדרך רמתיים בהוד השרון שוכנים שני עסקים שונים: האחד פטריוט גאה (על אף חזותו המרופטת) – 'חשמל ציוני'.

מה זה בכלל 'חשמל ציוני'? מקף מפריד היה פותר את כל הקושיות. מתברר ששמו של בעל החנות הוא דניאל ציוני...


לעומתו, 'השניצל של כושי' ממש לא מעודכן שהמילה 'כושי' כבר אינה מקובלת בשיח הפוליטי התקני. מצד אחר, אני מניח שאם החנות הייתה נקראת 'השניצל של האפרו-אמריקני', היא לא הייתה מצליחה למשוך המוני רעבים.

צילומים: אבנר הולצמן

ד. קפה ציוני

לא רק החשמל ציוני, גם הקפה ציוני. לפחות בבית ציוני אמריקה בתל אביב...

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 10 בינואר 2020

כשהגלבוע התנשק עם התבור

מבט לעמק חרוד מרכס הרי הגלבוע (ויקיפדיה)

מאת אליהו הכהן

א. העמק הוא שיכור

אחד השירים שהותירו רושם עַז על בני היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים היה 'עמק' (או 'שיר העמק' או 'פלדה כחולה'), שאת מילותיו כתב רפאל אליעז (1974-1905) ואת לחנוֹ חיבר מַרְק לַבְרִי (1967-1903). זהו שיר מפעים, מלהיב ומרומם נפש, כמעט אופראי, שמלחינו ייעד אותו בלי ספק לשירת מקהלה עוצמתית. הוא נכתב והולחן בשנת 1936.

הנה הוא בביצועה של מקהלת רינת ובעיבודו של יצחק גרציאני. השיר הוקלט במוצאי יום העצמאות של שנת 1975, בתכנית הסיום החגיגית של הסדרה 'שרתי לך ארצי', שאותה ערכתי והנחיתי עם דן אלמגור:



וכאן בהקלטה מוקדמת יותר של חבורת רננים משנת 1971:



וכך נפתח השיר: 

פְּלָדָה כְּחֻלָּה הֵם הַשָּׁמַיִם, 
כִּבְשָׁן אָדֹם הוּא לְבָבִי. 
הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל 
בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי. 

הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַדָּם גּוֹעֵשׁ, 
צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת 
עָלוּ בָּאֵשׁ. 
אוֹר, אוֹר, אוֹר, אוֹר, 
כָּל הָעֵמֶק הוּא שִׁכּוֹר, 
הַגִּלְבּוֹעַ
מִתְנַשֵּׁק עִם הַתָּבוֹר, 
הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, 
הַלֵּב יִקְצֹר, 
מַגַּל הַקֶּשֶׁת 
מִי יַעֲצֹר?

לכל בית בשיר שני חלקים השונים זה מזה ברוחם ובקצבם: אחרי הפתיחה הדרמטית, שמדמה את השמים לפלדה כחולה ואת הלב לכבשן אדום, המשיך המשורר להשתמש בדימויים בוטים המכים בקורא כקורנס: 'הַיּוֹם אֶשְׂרֹף שְׂרִידֵי הַלַּיִל בַּלֶּהָבוֹת שֶׁל מַכְאוֹבִי'. לא פחות!

הגרסה הראשונה של 'עמק' (משה ברונזפט, שירו שיר: שירים חדשים לזמרה בציבור ולמקהלה, קרית ספר, תש"ו, עמ' 87)

לא עברו שנים רבות ואליעז מיתן את הנוסח המקורי וחיבר גרסה שנייה, מעודנת יותר ופחות אלימה, ואותה שיבץ באסופת שיריו. במקום המשפט שצוטט כתב עתה: 'תִּשָּׂא נַפְשִׁי חֶדְוַת עֵינַיִם כְּשֵׂאת גּוּפִי אֶת מַכְאוֹבִי'. הבית השני שוּנה לגמרי ושינוי הוכנס גם לבית השלישי.

הגרסה השנייה של 'עמק' (מרק לברי, שירים למקהלה מעורבת, המרכז לתרבות, תש"ח, עמ' 2)

מנצחי המקהלות, שכבר לימדו את השיר בנוסחו המקורי, באו במבוכה כשנוכחו לדעת שהמשורר שינה את הנוסח המושר. ואכן בשני הביצועים שהובאו לעיל שרה כל מקהלה נוסח אחר: מקהלת רינת את הנוסח המקורי וחבורת רננים את הנוסח המעודכן. לא היה זה המקרה הראשון או היחיד שבו טקסט של שיר שוּנה לאחר שהושר, הוקלט והתפרסם בציבור. כך למשל שינה לוין קיפניס את שירו המפורסם 'בר כוכבא' ('איש היה בישראל'). במקור כתב 'מה נורא כלוב זה, בכלוב שאג אריה', ואחרי שבכל גני הילדים בארץ שרו כך הוא שינה ל'שם אריה ענק, תוך הכלוב שאג'. דוגמה נוספת קשורה ביעקב אורלנד ושירו 'שיר אֵלַיִךְ' ('סתיו בחלונות'). אחרי שהשיר התפרסם, הושר והוקלט, הוא שינה אותו פעמיים. הוא גם שינה בכתביו את שירו הנודע 'עץ הרימון'. לאחר שסיפרו לו שעץ הרימון אינו נותן ריח, כתב אורלנד: 'עץ הרימון נתן ליחו' וכך נדפס באסופת כתביו האחרונה.

נשוב אל ה'עמק' ואל הלחן הייחודי שחיבר מרק לברי. בחלק השני, המשמש כפזמון חוזר, חל שינוי קיצוני בסגנון השיר ובקצבו והוא הופך לריקוד הורה עליז, במילים כמו גם בלחן: 'הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַלֵּב יִקְצֹר, מַגַּל הַקֶּשֶׁת מִי יַעֲצֹר?'.

לברי, יליד ריגה, עלה ארצה מברלין בשנת 1935. הוא כבר היה אז בעל השכלה מוזיקלית נרחבת, שאותה רכש בריגה ובגרמניה שם כיהן כמנצח של תזמורות אחדות. המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב היה בין מוריו. 

מרק לברי, שנות החמישים (העמותה למורשת מרק לברי)

שנה לאחר עלייתו ארצה הלחין לברי את 'עמק'. הוא חש כי עתה הוא יכול לבטא בצליליו את האווירה והנוף הארץ ישראליים שתוך זמן קצר כבר הספיק להתערות בהם. כעבור שנה הרחיב את היריעה וחיבר פואמה סימפונית בשם 'עמק', שבה שילב את נושא השיר וגם העמיק והעשיר את צליליו במרחבי פרשנות רבי השראה; עד היום נוהגת התזמורת הפילהרמונית הישראלית להשמיע את הפואמה הזאת במסעותיה בעולם. בין יתר יצירותיו הנודעות היו האורטוריה 'שיר השירים' (1940) והאופרה 'דן השומר' (1945), וכמובן הלחנת שירי זמר רבים ובהם 'זֶמֶר' ('לא אורחת גמלים ירדה לכרוע') של אברהם שלונסקי, 'כיתתנו בלילה צועדת' של אברהם ברוידס, 'שני אורחים' ('זוג יונים') של שמואל בס ועוד.

מחבר השיר רפאל אליעז, יליד סופיה שבבולגריה, עלה לארץ בשנת 1923, והיה חקלאי ופועל בניין. את שירו הראשון פרסם בכתב העת כתובים בשנת 1932, כשעבד כפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה (היום בנק לאומי). כעבור שלוש שנים חיבר את 'עמק' ומסר את כתב היד למלחין לברי. בשנת 1942 פרש אליעז מעבודתו הבנקאית והתמסר לספרות ולשירה, לתרגום ולעריכה (בעל המשמר ובמשמר לילדים). בין שירי הזמר האהובים שלו, שנפוצו בארץ, נזכיר את 'הרועה הקטנה מן הגיא', ו'זמר אהבה לים'.

רפאל אליעז (ויקיפדיה)

רושם עז הותיר השיר 'עמק' כשהושר בכינוסים ובעצרות-עם בביצוע מקהלות רבות-משתתפים. צליליו סימנו פריצת דרך סגנונית בשגרה המוזיקלית של רוב 'שירי המולדת' שאפיינו את זמרת הארץ. הוא שודר שוב ושוב ברדיו הארץ-ישראלי, מאז ימי 'קול ירושלים' המנדטורי ועד לשידורי 'קול ישראל' בשנותיו הראשונות. עוד בטרם קמה המדינה נחשב השיר לקלסיקה של שירי המקהלה העבריים שהולחנו בארץ, לצד שירים כמו 'מה מלילה בחניתה' מאת ש. שלום בלחנו של מרק לברי (1938), ושירו של ביאליק 'קומו תוֹעי מדבר' בלחנו של יהודה שרת ובעיבוד למקהלה של יוסף טל. שירים אלה העשירו את מאגר שירי המקהלה המקוריים והיו חידוש מרענן בהתפתחותה של שירת הארץ. כל שיר מקהלה חדש התקבל באותה תקופה בהתלהבות וריגש במיוחד את ותיקי היישוב שסוג שירה זה דיבר לליבם.

משפט אחד בשירו של אליעז הטריד את מנוחתי עוד משנות הילדוּת: 'הגלבוע מתנשק עם התבור'. התקשיתי להבין כיצד יכולים להתנשק שני הרים הרחוקים כל כך זה מזה ומפריד ביניהם עמק יזרעאל הרחב. לא הכרתי אז את המושג 'חירות הפייטן' (ליצנציה פואטיקה), שמתיר למשורר להפליג בדמיונות עד אין שיעור. פחד אחזני שמא חלילה יתממש פסוק זה, ואז אסון עלול להתרחש בקיבוץ עין חרוד השוכן בתווך בין שני הרים נישאים אלה שמבקשים להתנשק.

תמימות הייתה בי, אך מתברר שהיא לא הייתה כה רחוקה מן המציאות. רפאל אליעז ניבא ולא ידע מה ניבא.

ב. כינוס המקהלות בעין חרוד, 1944

ב-22 באפריל 1944 התקיים בעין חרוד כינוס מקהלות ארצי, ביוזמת המרכז לתרבות של ההסתדרות והוועדה הבין-קיבוצית לפעילות מוזיקלית. בין יוזמי הכינוס היו המחנך ופעיל התרבות ד"ר ישעיהו שפירא (1986-1903) ומנצח המקהלות שלמה קפלן (1974-1908) שאף נטל חלק פעיל בארגון (השיר 'עמק' בגרסתו השנייה הוקדש לו; ראו באיור למעלה).

שלמה קפלן
ישעיהו שפירא 
(דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

לא היה זה כינוס המקהלות הארץ-ישראלי הראשון וקדמו לו כינוסים אחדים כבר בשנות השלושים  כך למשל, בחודש מאי 1931 נערך במקווה ישראל הכינוס הרביעי של מקהלות 'המוסד להפצת המוסיקה בעם', וב-1933 התקיים כינוס ארצי של מקהלות ותזמורות 'הפועל'  אך הכינוס בעין חרוד עלה על כולם. הוא היה הגדול ביותר שנערך עד אז בארץ. השתתפו בו 26 מקהלות מכל הארץ, ובכללן מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטיRAF – Royal Air Force) ), שייצגה את שלטון המנדט הבריטי בארץ. כדי לתת מושג על היקפו של הכינוס, נציין כי המקהלות שהשתתפו בכנס מנו כאלף זמרות וזמרים! מקהלות יגור, מעברות, הרי אפרים ומקהלת פועלי השרון, בהן לבדן שרו כ-500 איש. התוכנית הורכבה ממיטב הרפרטואר הקלאסי והעממי של שירי מקהלות לצד שירי זמר עבריים ויצירות של מוזיקה יהודית, בהן כאלה שנכתבו במיוחד לכינוס.


החזרות לקונצרט נערכו ביום שישי במושב הסמוך כפר יחזקאל ובהשתתפות קהל רב. כהכנה למופע הסיום, שנקבע למוצאי שבת, נערך בצהרי אותו יום, בבית העם בכפר יחזקאל, מופע מקדים בהשתתפות 13 מקהלות. האולם היה מלא עד אפס מקום ואורחים רבים נאלצו להסתפק בהאזנה מחוץ לכותלי הבית.

למופע הסיום הגיעו המונים מכל קצות הארץ. בעיתונים אמדו את מספר הבאים ב-8,000 איש ואישה היקף ללא תקדים באירועי התרבות שהיו עד כה בעמק. אנשים יצאו מיישוביהם בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לרכבת העמק, שתסיע אותם מחיפה עד לתחנת עין חרוד. בבואם הם הציפו את השטח שהוקצה לקהל מעל ומעבר לקיבולתו. היו שאף נאלצו לטפס אל החלונות הגבוהים של אולם הבמה כדי לצפות במופע.

מבנה התיאטרון הפתוח, שכלל את הבמה שהייתה משותפת לשני הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף, הוקם בין השנים 1938-1934 לפי תכנונו של האדריכל אריה שרון. הוא נועד להעמיד לרשות יישובי עמק יזרעאל המזרחי אולם מופעים, שחזיתו פתוחה ובה במה רחבת ידיים המיועדת לעריכת הצגות תיאטרון, כנסים ומופעי ציבור אחרים. מלכתחילה היה אמור גם כפר יחזקאל להשתתף במיזם, אך נציגיו החליטו לפרוש ממנו לאחר שלא מוקם בכפרם. עין חרוד ותל יוסף נותרו לשאת לבדם בעול הקמתה של 'הבמה'. הבמה, שכונתה 'הבמה המשותפת', הייתה אמנם משותפת, אך מאחר שמוקמה בעין חרוד רק טבעי היה שחברי הקיבוץ ראו בה את הבמה 'שלהם' (וההפך בתל יוסף). 

'הבמה' בהיבנותה על רקע רכס הגלבוע, 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

(על גלגוליה של 'הבמה המשותפת' ראו ברשימתו המצולמת של מיכאל יעקובסון, 'סיבוב בבמה המשותפת והנטושה בקיבוץ עין חרוד', בלוג חלון אחורי, 17 באוגוסט 2019).

ג. קריסת הבמה במופע הסיום

מופע הסיום של כינוס המקהלות נקבע למוצאי שבת, כ"ט בניסן תש"ד (22 באפריל 1944). מתוך הכרה בחשיבותו של האירוע החליט שירות השידור המנדטורי להעביר את חלקו בשידור ישיר מעין חרוד.  שידור חי מעמק יזרעאל, של קונצרט שבו יושמעו עשרות יצירות למקהלה בביצוע מיטב מקהלות הארץ, לא היה דבר של מה בכך. זה היה אירוע בלתי שגרתי במערך השידורים של הרדיו הארץ-ישראלי, ושוחרי המוזיקה והזמר, שהתבשרו על השידור מעל דפי העיתונות, ציפו לו בדריכות רבה.

לוח שידורי הרדיו במוצאי שבת (הארץ, 21 באפריל 1944)

התכנית כללה יצירות למקהלה של מלחינים קלאסיים מכל התקופות, החל מתקופת הרנסנס ועד לתקופה המודרנית, לצד שירי זמר עבריים, ביניהם 'עמק' של רפאל אליעז ומרק לברי, 'למולדתי' של הלל אביחנן ברגמן ומרדכי זעירא, 'ניבים דוברים אֵלַי' של רחל ודוד זהבי, 'בצאת ישראל ממצרים' בלחנו של יוסף מילט, 'גמל גַּמָלִי' של אדמון, שירים של נסים נסימוב, נחום נרדי ויהודה שרת, מחרוזת "שיר השירים" של שרה לוי-תנאי ולהקת קיבוץ רמת הכובש, ועוד ועוד. כן נכללו בתכנית יצירות קוליות של מוזיקה יהודית ליטורגית ועממית משל לואי לבנדובסקי, דוד נובקובסקי ואחרים. מקהלת הגברים של חיל האוויר המלכותי, בניצוחו של לאק מוריס, אמורה הייתה להשמיע מבחר של שירים אנגליים, איריים וסקוטיים.

תוכנית כינוס המקהלות, 1944 (אוסף אליהו הכהן)

בנוסף על השירים של המקהלות השונות נקבעו שלושה שירים לביצוע משותף של 'מקהלת האלף', שכללה את כל מקהלות הכינוס גם יחד: 'שיר חדש' בלחנו של המלחין הגרמני בן המאה ה-16 מיכאל פרטוריוס, שיהודה שרת התאים לו מילים עבריות; 'קוטפי הכותן' מאת ברונו טראוון בלחנו של הנס אייזלר ובתרגומו של יצחק שנהר; 'קומו תועי מדבר' מאת חיים נחמן ביאליק בלחנו של יהודה שרת. על ניצוח השירה המשותפת הופקדו שלמה קפלן וארנסט הורביץ, שניים מתוך המנצחים הרבים שהשתתפו במופע ובהם נסים נסימוב ממעברות, שלמה יפה מבית אלפא, אברהם דאוס מרמת הכובש ושמואל ויגדורצ'יק מיגור, שבלט במיוחד לטובה (ראו משה ברונזפט [גורלי], במה, מב-מג, תש"ד, עמ' 41-39).

'מקהלת האלף' בניצוחו של שלמה קפלן (הגלגל, א, גיליון 21, תש"ד)

המופע החל בשעה שמונה בערב והמנצח שלמה קפלן העלה לבמה את כל המקהלות כדי שתשרנה יחד את 'שיר חדש'. שעה קודם לכן העלה קפלן את 'מקהלת האלף' לבמה כדי לקיים חזרה אחרונה. עתה שבו ועלו חברי כל המקהלות ובהינף ידו של המנצח החלו לשיר בארבעה קולות את שירו של פרטוריוס שנפתח במילים: 'עַל הֶהָרִים שְׂאוּ קוֹלְכֶם: שִׁיר חָדָשׁ! / גְּבָעוֹת יִמְחָאוּ כַּף: שִׁיר חָדָשׁ! / בַּת-עַמִּי! עוּרִי, עוּרִי, הִתְעוֹרְרִי! / פִּצְחִי רִנָּה וָשִׁיר!'

'שיר חדש' של מיכאל פרטוריוס ויהודה שרת
(ענות: פרקים לשירה במקהלה ובצבור, ח, תרצ"ט)

שירתם התעצמה והתלהבותם גברה, וכשהגיעו למשפט 'בת עמי, עורי, עורי, התעוררי!' ניעורה לפתע גם רצפת הבמה בהד קולם, ובבת אחת מחציתה התמוטטה וקרסה תחתיה. 

כמאה מחברי המקהלות נפלו לעומק של שלושה מטרים והוטחו אל רצפת הבטון של מרתף הבמה יחד עם הפסנתר. התוצאה הייתה נוראה: עשרות נפצעו, אחדים מהם באורח קשה. רק בנס לא היה מספר הנפגעים גדול יותר. רבים נפלו זה על זה וגופם של הנופלים ראשונה שימש מצע רך שבלם את מכת הנפילה של היתר. אחת הפצועות הייתה בלה דורסיני, חברת מקהלת עין חרוד ששברה את שתי רגליה ונותרה נכה כל ימיה. אלה שלא נפגעו הושיטו לפצועים עזרה ראשונה, בסיוע השוטרים הבריטים שבאו להאזין למופע ולחבריהם במקהלת חיל האוויר. הפצועים הובלו באלונקות לבית החולים בעפולה וזעקותיהם, שנשמעו לאורך כל הדרך, היו מעין שירת מקהלה עגומה. 

כשנרגעה הבהלה הראשונית הבינו המארגנים שלא ניתן להמשיך במופע. חברי המקהלות שלא נפגעו חששו לעמוד על מחצית הבמה שנותרה במקומה, וכמותם גם ילדי רמת הכובש, שהופעתם במחרוזת 'שירי שיר השירים' הייתה אמורה להיות פנינת המופע.

הדיווח שפורסם למחרת בעיתון משמר הקטין מאוד את מימדי האסון:


משמר, 23 באפריל 1944

אך מי שנכח במקום והיה עֵד להתמוטטות זכר זאת אחרת. סיפר לי ישראל סמילנסקי, יליד עין חרוד (1931):
אני זוכר היטב את קריסת הבמה המשותפת בשנת 1944. הייתי אז נער בן 13 ובאתי להאזין לקונצרט של המקהלות. אני זוכר שלפתע נשמע 'בום' חזק, וכולם חשבו שזו פצצה. הרצפה הייתה רצפת עץ ומתחתה היה אולם בגודל של הבמה, ששימש את השחקנים של התיאטרונים שהציגו על הבמה וכן לאחסון אביזרים. זה היה חלל גדול ללא עמודים תומכים, עם תקרת עץ שהייתה רצפת הבמה.
עוד לפני הכינוס הזהיר ראובן רייכמן (רימון), חבר עין חרוד שהיה מהנדס בניין בהכשרתו, שהבמה לא תעמוד בעומס. הוא טען שהבמה נועדה כדי לקיים עליה הצגות של 'הבימה', 'אהל' או 'המטאטא' ואינה יכולה לשאת עליה יותר ממאה איש, בוודאי שלא אלף איש ופסנתר כבד. 'אני אומר לכם שיקרה אסון. לפחות שימו מתחת לבמה חבילות קש'  התריע רימון באוזני המארגנים, אך איש לא התרגש מדבריו. חשבו שהוא מגזים...

ציונה קיפניס (לבית יזרעאלי), בת עין חרוד (1930), סיפרה לי:
אני זוכרת כמו היום את התמוטטות הבמה. הייתי אז בחבורת הילדים של עין חרוד שהצטרפה לשירה המשותפת של כל המקהלות. הוצבנו בקדמת הבמה ולכן בהתמוטטות נפלו למטה אלה שעמדו מאחוריי. למזלי נותרתי על מקומי בריאה ושלמה אך נסערת מהקריסה הפתאומית.
סוף דבר, השידור הישיר מעין חרוד ב'קול ירושלים' בוטל עוד בטרם החל. מופע הסיום של הכינוס נחתם בשירת מקהלת חיל האוויר המלכותי הבריטי, שהסכימה להופיע על פיסת הבמה ששרדה וקצרה תשואות רמות מהנוכחים. בסיסמת הכנס, שנתלתה ככרזה לרוחב הבמה כולה, נכתב: 'שירתנו לא דם ודמעות. שירתנו חיים ויצירה'. אחרי קריסת הבמה היו שהציעו לשנות את הסיסמה ל'שירתנו דם ודמעות, שירתנו סכנת חיים'...

האגדה אומרת שחברי תל יוסף שחו איש לחברו כי הבמה בעין חרוד התמוטטה, ואילו בעין חרוד הצטערו חברי הקיבוץ על מה שקרה לבמה בתל יוסף... ואני, שהייתי אז נער בן תשע, הבנתי לראשונה מה יכול לקרות כשהגלבוע מתנשק עם התבור.

ד. הרהורים בעקבות כנס המקהלות

75 שנים לאחר אירוע הקריסה אי אפשר שלא לתהות איך עלה על דעת המארגנים לערוך כינוס מקהלות חגיגי בשעה שמיליוני יהודים  זקנים, נשים וטף, ובהם קרובי משפחה רבים של תושבי הארץ  נידונו להשמדה בגיטאות, במחנות המוות ובתאי הגזים. הנתק בין מה שהתרחש במזרח אירופה ובין האווירה החגיגית ששררה בכינוס בעין חרוד, כמו גם בפסטיבל המחולות בדליה שהתקיים אף הוא באותה שנה, הוא בלתי נתפס. זאת ועוד, בשירי המקהלות לא היה כל הד לחורבן הקהילות היהודיות בפולין ולהכחדת התרבות היהודית בארצות הגולה. האם לא עלה על דעתו של איש מהמארגנים לשלב בתוכנית ולוּ שיר ייצוגי אחד כמו 'העיירה בוערת' של מרדכי גבירטיג שנכתב שנים אחדות לפני הכינוס? 

למחרת מופע הסיום של הכינוס, הופיעה בעמוד הראשון של העיתון דבר ידיעה מפורטת על התאונה הקשה שאירעה בו ועל הפצועים שהובהלו לבית החולים:

דבר, 23 באפריל 1944

בתחתית אותו עמוד, וללא כל קשר לכינוס, נדפסה קריאה לציבור שהובלטה ככותרת באותיות של קידוש לבנה: 'אחיך עומדים על עברי פי השואה  התעצום עיניך?' 


הייתה זו תזכורת, שגם היא מעוררת היום הרהורים נוגים. לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה פרחו בארץ אירועי תרבות, הווי ובידור שלא היה בהם זכר לפורענות הגדולה שהתרחשה באותה שעה ממש על אדמת אירופה. בתי הקפה בתל אביב היו מלאים עד אפס מקום, ועולם הבמה הקלה שפע הצגות, קונצרטים ומופעים. גם התיאטרונים והקברטים הסאטיריים המשיכו לבדר את הקהל בהצגותיהם: תיאטרון 'כל הרוחות' פתח את שעריו בשנת 1939, השנה הראשונה למלחמה; כשבווילנה שרו את 'שיר הפרטיזנים היהודים', שחקני 'המטאטא' שרו את 'כחול ים המים' של אלתרמן ונרדי; בתיאטרון 'לי-לה-לו', שנוסד בשנת 1944, שרה שושנה דמארי בביצוע בכורה את 'לילה בגלבוע' של שלונסקי ונרדי  וכל זה התרחש כאשר שליש מהעם היהודי הוכחד באכזריות מעל פני האדמה.

שאלתי את ישראל סמילנסקי מעין חרוד: איך ניתן להסביר זאת? האם אתה כילד בכלל ידעת משהו על מה שהתרחש, והאם אינך חש היום את הנתק הנורא שהיה בין החיים התוססים בארץ לבין הגולה שחרבה? 

סמילנסקי השיב בגילוי לב: 
מקור המידע היחיד שלי על המתרחש בעולם היה העיתון דבר לילדים, ושם היה מדור שסיפר על המתרחש בארץ ובעולם. בבית הספר המשותף שבו למדתי לא דיברו על כך, ועל מה שייקרא לימים 'השואה' כלל לא דיברו. אתה צריך לזכור שבעין חרוד היה אז מכשיר רדיו אחד שניצב בחדר האוכל וסביבו התאספו החברים, האזינו לחדשות וניסו לפרש אותן. אני זוכר שפעם הופיע בבית הספר אחד הניצולים וסיפר ביידיש על מה שעבר עליו, וחבר הקיבוץ מנחם אורן תרגם את דבריו לעברית. אורן התעלם מחצי מהסיפורים ולא תרגם אותם, כי לדעתו זה עלול היה להקשות ולהכביד על ילדים בגיל בית הספר. חסו כנראה על 'הנשמות הרכות' שלנו. רק אחרי המלחמה התחילו לדבר על מה שקרה, ואז גם למדנו את שירי הפרטיזנים.
גם לאחר תשובתו של סמילנסקי, נראה כי נדרשת תשובה טובה יותר שתסביר את המשך שגרת חיי הבידור בארץ כאשר מיליוני יהודים הובלו לטבח והקיץ הקץ על כל מרכזי התרבות היהודית בגולה. שאלה מטרידה זו תוסיף בוודאי להעסיק היסטוריונים וחוקרי תרבות עוד זמן רב וספק אם תרד מסדר היום.

בעלי התוספות

יונתן לרנר הפנה את תשומת לבנו לעיבוד הרוקיסטי הפנטסטי – אין מילים אחרות! – של דני סנדרסון, שביצעה להקת הנח"ל ב-1972, במופע שנערך בקיבוץ גבעת השלושה לכבוד שלושים שנה לייסוד הפלמ"ח. בין השרים: גידי גוב (סולו), ירדנה ארזי ואפרים שמיר.