יום רביעי, 29 ביולי 2015

סיפורי רחובות: איזה כיף לגור ברחוב טאגור

צילום: איתמר וכסלר

טוב לגור ברמת אביב, ובאופן ספציפי ברחוב טאגור. סיור קצר ברחוב מוכיח שוב כמה משעשעת היא ארצנו. צריך רק לשים לב לפרטים הקטנים.

א. ארץ ישראל נקנית בייסורים...

נכון שקשה וכואב לגור כאן, אבל יש פתרון לכל צרה, צוקה ומצוקה.

בבית המרקחת שבמרכז המסחרי ברחוב טאגור 38 ינכו לכם את מחיר התרופה (נטו) מעלות היסורים (ברוטו).


יחסי עלות-תועלת? (צילום: איתמר וכסלר)

ב. דואר זבל 

'ביתן האשפה ברחוב טאגור', כתב לי אבישי ליוביץ', תושב ותיק ברחוב, 'הוא, כנראה, היחיד בארץ שיש לו כתובת משלו, ואפילו כתובת די מכובדת: רחוב טאגור 28'. רק חבל שהדוורים בקושי באים...


לידיעת מחלקי המכתבים (צילום: אבישי ליוביץ')

זהו ביתן האשפה של 'מרכז סול וסיסי מרק', בנין המשמש מועדון לשחמט וספרייה עירונית וממוקם ברחוב טאגור 26.

ג. עקב אכילס

לאל הנפחים הפייסטוס, שאת צילום המסגרייה בחיפה, שקרוייה על שמו הבאנו לפני זמן מה, יש חברים טובים ברחוב טאגור. המכון האורטופדי השוכן במספר 32 מתהדר בשם המיתולוגי 'עקב אכילס'.

מה שיפה בשלט הוא לא רק האיור של הרץ הנמרץ, אלא גם התוספת החיננית 'בס"ד', שכאילו אומרת: עם כל הכבוד למיתולוגיה היוונית, בתוך עמנו אנו חיים, אז שיהיה גם בסייעתא דשמיא...

אכילס בס"ד (צילום: אבישי ליוביץ')

ד. לוּמי-לוּמי ילדתי

במרכז המסחרי של רחוב טאגור אפשר למצוא גם את המעסה המוסמך שם טוב בן מלך, שיודע להעניק עיסויים בסגנונות שונים מכל קצוות עולם, כולל שיטת הלומי לומי.

אני לא יודע מה זה 'לומי לומי', אבל איכשהו זה נשמע לי קצת מפחיד, אולי בגלל שזה מזכיר לי לוֹם. העיסוי התילאנדי (!), ובוודאי העיסוי השוודי, נשמע לי הרבה יותר נינוח ומרגיע.

עיסוי עם לום? (צילום: איתמר וכסלר)

ה. עד עשרה נכים

ואגב חולשות המין האנושי (וכפי שאמר מי שאמר: 'גוף האדם הוא אכן מכונה נפלאה, אבל, בינינו, חומרי הגלם הם מאיכות די ירודה'), בסניף שופרסל שבאותו מרכז מסחרי יש קופה מיוחדת לפריטים ולנכים.

לידיעת הנכים (צילום: איתמר וכסלר)


יום שני, 27 ביולי 2015

עונ"ש בדרכים: בני ברק, אנדורה, היער השחור, סיאול


א. האלטרנטיבה השפויה שלכם לנופש באוגוסט

'אקשן והרבה בלאגן'. אין מילים...


ב. השוויץ של אירופה

מיכה מגן שלח לי את המודעה הזאת שהתפרסמה בעלון 'שבתון' (פרשת 'בהעלותך'), המופץ חינם בבתי כנסיות ומדרשות. עלון זה חביב על סוכני הנסיעות הדתיים ומארגני הטיולים והנופשונים הכשרים למיניהם, בארץ ובחו"ל.


אנדורה  למי שלא זוכר  היא נסיכות קטנה באירופה, בין צרפת לספרד.

להגיד שאנדורה היא השוויץ של אירופה, זה כמו להגיד שבני ברק היא התל-אביב של ישראל, או שיוון היא האיטליה של אירופה.

'בשעתו', כתב לי מיכה, 'לעגו לכדורגלן אלון מזרחי, שאמר "אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד", והנה, אפילו אנשים שאירופה היא עיסוקם יכולים לשלוח אותך לנופש גם באירופה וגם בשוויץ'...

ג. נקניקיות עושים באהבה

דודי הולצמן ביקר ביער השחור שבגרמניה ובעיירה טוטנאו. ליד מגלשות הרים, שלהערכתו כשישים אחוזים מן המשתמשים בהן הם ישראלים, ראה את השלט הבא:


מפעילי המזנון, מספר דודי, יודעים שישראלים רבים, גם אם אינם שומרים על כל דקדוקי הכשרות, מעדיפים לא לאכול חזיר, ולכן הם מציעים נקניקיות בקר (מן הסתם ללא כשרוּת מהודרת), במיוחד לישראלים.
ד. חניה לנשים בלבד

עו"ד קובי סגל צילם את החניה הזאת במרכז סיאול שבקוריאה הדרומית, ושהגברים יתפוצצו...


ד"ר יוסף במברגר נציג עונ"ש בפרנקפורט דמיין, מדווח:
מקומות חניה לנשים הינם דבר נפוץ בחניונים ציבוריים בגרמניה (ולא רק). בכל החניונים הגדולים יש מקומות לנשים בסמוך לכניסה או לעמדת השומר, כדי שנשים לא תאלצנה להכנס לבדן לחניון, במיוחד בשעות החשיכה. באינטרנט יש תמונות למכביר של חניות לנשים. הנה אחת כזאת עם השלט הברור המורה על חניה לנשים, ושם אפשר לחנות ממש איך שרוצים...

ואם אנו כבר בסדר נשים, הנה תמונה מרכבת האקספרס האוסטרית: תא שמור לנשים בלבד. אין צורך לשמור כרטיס מראש והעיקרון פשוט מאוד: לאישה מותר לשבת שם, ולגברים אסור. נסעתי ברכבת המלאה וחיפשתי מקום פנוי. ביקשתי להכנס לתא הזה, בלי ששמתי לב לשלט ובלי שתיארתי לעצמי מציאותו של שלט מעין זה, ותכף נזרקתי החוצה בגערות כאילו נכנסתי למלתחת נשים בבריכה.


את התמונה הזו צילמתי בעצמי, ואחר כך מצאתי שאיזה בלוגר אוסטרי כבר תהה מזמן על כך שגברים אינם רשאים לשבת בתא הזה, גם אם לא יושבות בו נשים כלל...

יום שישי, 24 ביולי 2015

לנוכח פסלי טיטוס ואדריאנוס

שער טיטוס ברומא. התבליט המפורסם, של חיילים רומאים נושאים את כלי המקדש, נמצא בחלק הפנימי (מקור: ויקיפדיה)

מאת ישראל גולדמן*

מעשה בד"ר ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. ולפסל היה אומר: האימפריה הרומית הגדולה אינה קיימת עוד ומשליטיה נותרו רק פסלים, ואילו מדינה יהודית עצמאית דווקא חיה וקיימת...

קרני אלדד, נכדתו של שייב, אישרה באוזניי את אמיתות הסיפור, ואכן כך גם נכתב בערך 'אדריאנוס' בוויקיפדיה: 
בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל  בירושלים!'. 

פסל ברונזה של אדריאנוס. הפסל נמצא בחפירות תל שלם (עמק בית שאן) ומוצג במוזיאון ישראל (מקור: ויקיפדיהׂ)

הקיסר אדריאנוס מלך ברומא למן שנת 117 לספירה. על פי מסורת חז"ל היה לו גם שיג ושיח עם כמה מחכמי היהודים, אך הוא ידוע בעיקר כמי שבתקופת שלטונו פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא באכזריות על ידי חייליו. חוקרי התקופה חלוקים אם הקמת 'איליה קפיטולינה' בירושלים הייתה הסיבה למרד, או אולי התוצאה שלו, אך לאלדד, ככל הנראה, זה לא שינה הרבה. 

ישראל אלדד (1996-1910) מקור: מורשת לח"י

בין אם היה זה אירוע חד-פעמי, בין אם היה זה מנהגו הטקסי של אלדד מדי שנה בשנה (כפי שיש המייחסים לו זאת), לא הוא היה הראשון שחשב כך ונהג כך. שמועות שלא הצלחתי לאמתן מייחסות זאת גם לנשיא השני, יצחק בן צבי, אחרות  ליהושע כהן, איש לח"י, לימים המאבטח האישי של דוד בן-גוריון, שירד עמו לשדה בוקר. 

כך כתב יאיר שלג בביוגרפיה שחיבר על יהושע כהן (רוח מדבר, הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמ' 354):



גרסה מוקדמת יותר של מפגש בין 'היהודים החדשים' לבין מורשת האימפריה הרומית שחרבה נכתבה בשלהי מלחמת העולם השנייה, בעיר בָּארי שבאיטליה, בסוף שנת 1944.

יצחק יצחק (שם העט של יצחק בן-ישראל), איש הבריגדה היהודית ולימים חבר קיבוץ יפעת, שהיה בין מייסדי להקת 'מעין זה', חיבר אז את השיר 'כל הדרכים'. השיר התפרסם בלחנו של צבי בן יוסף, איש הלהקה שנפל במאי 1948 בקרבות גוש עציון, ובביצועם של חנה מאירצ'ק (מרון) ויוסי סוקניק (ידין), חברי הלהקה, שבעצמם היו 'זוג מאוהב מארץ ישראל' ולימים גם נישאו (ונפרדו). 

כתב היד המקורי של השיר 'כל הדרכים', נכתב בבָּארִי שבאיטליה בסוף 1944 (מקור: קדם)

גיבורי השיר, 'רות ואמנון מעמק יזרעאל', הם חיילי הבריגדה, שמול שער טיטוס אומרים לרוחו של טיטוס את המליצות הנשגבות האלה: 
וְתַחַת שַׁעַר טִיטוּס, בְּצֵל הָעַתִּיקוֹת, תִּפְרַחְנָה נְשִׁיקוֹת – מַה יֵּשׁ עוֹד לְחַכּוֹת? 
הוֹי, טִיטוּס, טִיטוּס לוּ אַתָּה רָאִיתָ, לְמִי טְרִיּוּמְף, לְמִי שִׁירֵי הַלֵּל! 
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁאַתָּה בָּנִיתָ, זוּג מְאֹהָב מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!  
עַל יָד הַשַּׁעַר שֶׁכְּבוֹד הָאִימְפֵּרָטוֹר אָז בָּנִיתָ, זוּג חַיָּלִים דַּוְקָא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
מילות השיר במלואן, כולל סיפורם של יצחק יצחק ולהקת 'מעין זה', הובאו ברשימות קודמות בעונ"ש (כאן, וכאן)



תודעה היסטורית מפותחת גילו גם בני נוער יהודי ברומא. לאחר אישור 'תכנית החלוקה' באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, הם ערכו טקס סמלי ליד שער טיטוס (התמונה פורסמה בדבר השבוע, 19 בדצמבר 1947):



האם רק אז החלו יהודים גאים להתקלס בקיסרי רומי ובמורשתם? מתברר שלא, וככל שמצאתי הקדימם כבר ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר


יוסף קלוזנר (1958-1874)

במאמרו 'ארבע פגיעות', שפורסם בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד (בעריכת פ' לחובר), ונחתם בירושלים בכ"ב במרחשון תרצ"ג (1933), סיפר הד"ר קלוזנר על כמה אירועים משמעותיים בחייו (עמ' 249-244). אירוע אחד התרחש בשנת 1925, כאשר הוזמן להרצות בפתיחת תערוכת ציורים במגדל דוד:


האירוע השני התרחש כשנה לאחר מכן (קיץ 1926), בעת ביקורם של קלוזנר ורעייתו ברומא ובקריית הוותיקן. אגב, אל השניים נלווה 'סטודנט צעיר מארץ ישראל, בנו של ש. בן-ציון המנוח'. סטודנט זה אינו אלא הצייר נחום גוטמן...


הקיסרים טיטוס ואדריאנוס מכאן, יוסף קלוזנר, יהושע כהן וישראל אלדד מכאן.... חומר למחשבה בתשעה באב.



בעלי התוספות: וריאציות על שער טיטוס

תבליט תהלוכת הניצחון בשער טיטוס

כמה מן המגיבים התייחסו לתמונות שונות שקיבלו השראתן מהתבליט המפורסם שבשער טיטוס. מסיבות טכניות לא ניתן להעלות תמונות במדור ה'תגובות', ולכן הנה הם כאן.

דני בירן התייחס לקטע ב'אנדרטת מגילת האש' של נתן רפפורט, שנמצא ב'יער הקדושים' ליד מושב כסלון:


מיקי כהן התייחס לקריקטורה של אריה נבון, שפורסמה בדצמבר 1949 ב'חדשות תל אביב':

מקור: האחים שמיר – מעצבים שהיו לסמל

יום רביעי, 22 ביולי 2015

ברוך הבא: בעגלה ובזמן קריב



כתב וצילם ברוך גיאן

תושבים בערים עתיקות בעולם מפתחים או מאמצים אמצעי תעבורה המתאימים לתנאי העיר. הדוגמה המוכרת ביותר היא הגונדולה בוונציה, שפותחה בהתאמה מלאה לתעלות המים ולגשרים הנמוכים.

כך גם בעיר העתיקה של ירושלים. הסמטאות הצרות הכתיבו אמצעים ייחודיים כדי לשנע סחורות מהכא להתם. תושבי העיר שבין החומות מרבים לעשות שימוש בעגלות משא קומפקטיות, שלעתים מסוגלות לשאת מטענים בעלי נפח עצום. אמנם, בשנים האחרונות כבר נכנסו לסמטאות טרקטורים צרים שנועדו לפינוי אשפה ולשינוע חומרי בניה, אבל העגלה הירושלמית המסורתית עדיין שולטת ברמה.

טרקטור משנע מזוודות בפתח הפטריארכיה היוונית הקתולית

כמטר וחצי אורכה של העגלה וכשמונים ס"מ רוחבה. היא נעה על שלושה גלגלים ושתי ידיות עץ משמשות לה כמין הגה. כיוון שהעיר הררית, ולכל עלייה יש ירידה, חייבות העגלות להצטייד גם בבלמים כדי לווסת את המהירות. המעצור הנפוץ ביותר הוא גלגל קטנוע הקשור לעגלה.

עגלה עם מעצור חד-גלגלי
שתי עגלות שהיו בעירנו... 'פקק' ברחוב הפטריארכיה היוונית

מתי נכנסו העגלות הירושלמיות לשימוש? סקרתי מאות רבות של תמונות ישנות של העיר העתיקה ולהפתעתי לא מצאתי ולו תמונה אחת שלהן. סבלים, שנושאים על גבם ועל ראשם מטענים גדולים, יש ויש, אך אף לא עגלה אחת. נאדר, בעל עגלה המעוטרת בחמסה מנחושת, הפתיע אותי כשטען באזניי שהעגלה החלה את דרכה בירושלים רק בשנות השבעים האחרונות, והיא בכלל יובאה משכם...

העגלה של נאדר היא מספר 1
עגלה עם סוסה - סמל מתכת בצורת פרסת סוס, להגנה מפני 'רוחות רעות'

מפעילי העגלות חייבים להיות מיומנים מאוד במלאכתם, שכן סמטאות העיר העתיקה צרות ובו בזמן עמוסות בהולכי רגל. אין זו מלאכה לעדיני נפש. מובילי העגלות צריכים להצטייד גם בקול רם ובמידה נכונה של אסרטיביות כדי לפנות את האנשים שבדרכם לצדדים.




ומה סוחבים בעגלות? על פי רוב סחורות תוצרת סין. קרטונים ענקיים ובתוכם מזוודות, בדים, חולצות ומזכרות של תיירים. ובקיצור, כל מה שאופייני לחנויות העיר העתיקה (וכמובן גם לחנויות השווקים של איסטנבול, קהיר ושאר ערים עתיקות).

מקרר בתנועה

לעיתים נושאים הסבלים את מזוודותיהם של תיירים בודדים (קבוצות מאורגנות משתמשות בדרך כלל בשירותי הטרקטור הצר), לעתים גוררים בעגלה קטנוע שנתקע. עגלות ייחודיות מצופות פח מעבירות משלוחי דגים או בשר למסעדות או לבתים פרטיים. 


קטנוע מובל על עגלה
תיקון פנצ'ר בעגלה

עגלות רבות מנוצלות כדוכנים ניידים לממכר אוכל. מכעכים (בייגלה) ועד גרגרי טוּרְמוּס, פוּל, פירות וקינוחים מתוקים.





וכשאין הרבה עבודה, מוכנים בעלי העגלה להשאיל את העגלה לכמה דקות להורים שרוצים 'לעשות סיבוב' לילדים, שמצדם מתפקעים מרוב אושר.


סיבוב בחניון הרובע היהודי

התמונות האהובות ביותר על הצלם הן כמובן רגעי השעשוע, המנוחה והציפייה לעבודה. או אז ניתן לקרוא עיתון בעגלה, לצפות בעוברים ושבים, או סתם לתפוס תנומה עמוקה...


ממתינים לעבודה
קוראים עיתון בעגלה
באה מנוחה ליגע


וכשיורד שלג על ירושלים קופאים לזמן מה החיים ומרוצתם. גם העגלות נחות...

חניון עגלות ליד מצודת דוד


יום שני, 20 ביולי 2015

פינת ההלכה: מבצעים לתשעה באב והגֶזֶר של בית הדין

ארץ קטנה באפריקה המשתחררת,
קנאים מאוד הרבה פולקלור.
(נסים אלוני)

א. ארון הבגדים היהודי

אין כמו ימי בין הַמְּצָרִים ('שלושת השבועות'), שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, כדי לעורר את הדמיון המיוזע. המודעה הזאת, על אברך ירא שמים שמוכן ללבוש עבורך בגדים במקום לא ממוזג ובלי דאודרנט, מופצת במרשתת מזה זמן רב (למיטב זיכרוני ראיתיה כבר בשנה שעברה). עד עכשיו אינני בטוח אם מדובר במודעה אותנטית או בפברוק סאטירי.


בתשובה לתהייתי ביאר לי ד"ר בן-ציון קליבנסקי באר היטב את הדינים הנחוצים:
כלל לא בטוח שזו בדיחה. להלן קטע מדיני תשעת הימים העונה על (כמעט) כל התמיהות:
דין הכיבוס הינו מן המשנה ומן הגמרא, ועל כן חומרתו גדולה. הספרדים נוהגים באיסור זה רק בשבוע שחל בו תשעה באב ואילו האשכנזים נוהגים בכל תשעת הימים.   
בדיני כיבוס ישנם שני איסורים :איסור לבישת בגדים מכובסים (ופשוט שאסורים גם בגדים חדשים); איסור כיבוס. 
 אין לובשים ומשתמשים בבגדים מכובסים. אם לבש את הבגד כשעה  הרי שהבגד נחשב כ'אינו מכובס', ולכן הפתרון המומלץ הוא ללבוש לפני ראש חודש אב, למשך כשעה, בביתו, את כל הבגדים אותם עתידים ללבוש בתשעת הימים. ניתן ללבוש את כל הבגדים אלה על גבי אלה והדבר נחשב כאילו לבש את כולם. 
נוסף על כך, אין מכבסים כל בגד בתשעת הימים. אם אין לו בגד אחר ללבוש, ניתן להקל עד שבת 'חזון', אך היום מציאות כזו כמעט ולא קיימת לגבי מבוגרים. 
ציינתי שדברים אלה עונים כמעט על כל התמיהות שבמודעה. שכן מה עניין מיזוג ודאודורנט לכאן? כלום חובה היא ליתן ריח זיעה בבגד כדי להראות שהוא משומש? מתמיה ואף מדיף ריח רע... ובכלל, ספק רב אם יש עוד מקום לדין קשה זה בימינו, ימי אתחלתא דגאולה ועצם שלהי דקייטא.

השנה הגיעה לשולחן המערכת גם גירסה לשומרי מסורת בחו"ל (הובא בבלוג Failed Messiah):


ב. מבצע מיוחד ב'מעיין שְׁטוּב'

צילום: מוטי שור

חנות הכל-בו הירושלמית המיתולוגית 'מעיין שטוב', ששוכנת בהצטלבות (מיתולוגית לא פחות) הרחובות יפו והמלך ג'ורג', כבר ירדה מזמן ממעמדה. בימים ההם, כש'מעיין שטוב' היה השם החם בכל הקשור לבגדים, מגבות, סדינים ושמיכות, התפרסמה החנות בשיטה המשוכללת שהונהגה בה ועל פיה זרקו הזבנים את המוצר מקומת הגלריה אל הקופה שבקומת הכניסה.

החנות כבר אינה נמצאת בבניין המקורי, שאמור להיהרס ולהיבנות מחדש, ועברה לצד השני של הרחוב. אולי בשל כך הכריזו שם על מבצע מיוחד ל'שלושת השבועות' ואף חידשו חידוש הלכתי.

'דבר האבד' הוא מושג הקשור לאיסורי עשיית מלאכה בחול המועד פסח או סוכות: אם הימנעות ממלאכה (או מסחר) בימי חול המועד תגרום להפסד כספי ניכר, מותר לעסוק במלאכה זו, אך ב'שינוי' סמלי (למשל, לחתום ביד שמאל, אם אתה ימני).

בשלושת השבועות מושג זה אינו שייך כלל, שכן לא נאסרו בהן עבודה או מסחר. מצד שני, בשלושת השבועות אסור ללבוש בגדים חדשים (ראו לעיל בסעיף הקודם), אז למה לא לקשור עניין בעניין? זה נשמע טוב וגם נשמע 'כשר'.

אז היכנסו פנימה, ואולי גם אתם תזכו לחטוף על הראש את הבגד שהזמנתם, כמו בימים הטובים.

החנות ההיסטורית של 'מעיין שטוב' בצומת 'האיקסים' (צילום: אבי גולדברג)

ג. עולי מצרים, שימו לב!



אולי לא הרגשתם, אבל או-טו-טו, בעוד פחות מחודשיים, תסתיים שנת השמיטה ואפשר יהיה לחזור לימות השגרה ולקנות ירקות ופירות בשקט ובלי דאגות מיותרות.

בינתיים אנשי 'אוצר הארץ ארגון המקדם 'שמיטה ישראלית למהדרין' ('יהודי קונה מיהודי') – מודיעים ומזהירים את עולי מצרים.

מה פשר השלט התמוה הזה שצולם בחנות פירות וירקות ברמת אביב?

צילום: איתמר וכסלר

הנה ההסבר של אנשי 'מכון התורה והארץ':
ירקות שכתוב עליהם 'עולי מצרים' ולא מוזכר שהם קדושים בקדושת שביעית (לא מוזכר 'אוצר בית דין') הרי הם ירקות שגדלו בגבולות עולי מצרים לאחר שנעשה שם היתר מכירה מתוך הקפדה שמלאכות דאורייתא יעשו על ידי גוי בלבד. ירקות אילו אינם קדושים בקדושת שביעית, אך מצד שני אין בהם חשש איסור ספיחין לכל הדעות, הואיל לא נגזרה גזרת ספיחין בגבולות עולי מצרים.
ובמילים אחרות: מנקודת מבט הלכתית גבולות הארץ, בניגוד למה שנדמה לכם, הם מושג מאוד לא יציב. כך למשל לעניין שמיטה יש דינים שונים לגבולות שנקבעו בידי 'עולי מצרים' (כלומר, כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון) לבין הגבולות שנקבעו בידי 'עולי בבל' (כלומר, ימי 'שיבת ציון' לאחר חורבן הבית הראשון). הגבולות המצומצמים יותר של ארץ ישראל, שנקבעו בימי עזרא ונחמיה, ביטלו את תחולתה של קדושת ארץ ישראל 'הישנה', בגבולות הרחבים יותר שנקבעו בימי 'עליית מצרים', ואם כך, במקומות שבהן לא חלה הקדושה החדשה מותר עקרונית לגדל ולמכור בשנת השמיטה (אמנם בסייגים מסוימים).

כדי להבהיר את הסוגיה ניקח כמשל את המקרה של 'גזר אוצר בית הדין' (גזר במובן של גֶּזֶר). המפה המצורפת מראה כי על כל יישובי עוטף עזה לא חלה 'קדושת עולי מצרים'.


אגב, השאלה החמורה הוצגה לפני רבי אליעזר בעל הגזר, אך תשובתו לא ניתנה עד רגע זה...