יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

פינת ההלכה: על סמים ועבירות קלות



בשנת 2012 ראה אור ספר הזוי משהו (ולא סתם בחרתי במילה 'הזוי') שנקרא Cannabis Chassidis, ובו מנסה המחבר לטעון שגדולי החסידות הגיעו לחוויות האקסטטיות והחוץ-חושיות שלהם  מה שקרוי בשפת החסידים 'עליית נשמה'  באמצעות סמי הזיה שהיו זמינים במקומותיהם. בעלי השם, והבעש"ט בתוכם, היו בקיאים לא רק בשמות קדושים, אלא גם ברפואות עממיות וברקיחת תרופות וכתישת עשבי מרפא, והקנאביס בתוכם.


שאלת הסמים לא נדונה הרבה מנקודת המבט ההלכתית, שכן לכאורה ברור שזה אסור ומה השאלה בכלל. בשנת 1973, לפני יותר מארבעים שנה, נשאל הרב הניו-יורקי משה פיינשטיין (1986-1895), שנחשב לגדול הפוסקים בזמנו, אם מותר לבחורי ישיבה לעשן מריחואנה. הרב הנכבד פסק שלא ולא. אסור, כי זה מסוכן לגוף ולנפש, וזה ממכר וגורם לתאווה גדולה וגם גורם לעבור על איסור כיבוד אב ואם, שבוודאי מצטערים מאוד שבנם מעשן סמים (בהנחה שהם עצמם לא מעשנים).

אגרות משה, חלק ד, תשמ"ב (יורה דעה, חלק ג, סימן לה, עמ' רסח)

מאז פסק הרב פיינשטיין מה שפסק לא התמודדו פוסקי הלכה עם שאלה זו.
ש"פ, תלמיד חכם מניו-יורק, מתעניין במקומם של סמי ההזיה בעולמם הרוחני של אבותינו, במיוחד אצל החסידים הראשונים בני דורו של הבעל שם טוב הקדוש. הוא הפנה את תשומת לבי לדיון הלכתי מעניין בסוגיית הסמים, שערך לאחרונה הרב חנן אפללו בחלק ח' של ספר השו"ת שלו, שנקרא 'אשר חנן' (תשע"ג).


הרב חנן אפללו, שהוא רב, דיין ומורה הלכה בבת ים ובאור עקיבא, ועל פי שמו וחתימתו (חנ"א ס"ט) הוא בן נאמן למורשת הפסיקה של יהודי המזרח, ניחן באומץ לב. בפתח הדבר לספרו (עמ' ח) הוא מתלונן על אויביו, בני קורח'  'עטורי זקן וחבושי מגבעת ושחקנים של צדיקים תמימים שאוכלים רק בד"ץ'  שאינם רואים בעין יפה את מגמת הקולא שהוא נוקט בה בספריו:


כשמעיינים בספר אפשר להבין מדוע מתנגדים לו. אפללו איננו רפורמי, חס ושלום, אלא חרדי ספרדי, שמתנגד לשירות בצה"ל ו'מיישר קו' עם העולם החרדי בן זמננו. אבל הוא מתמודד בכנות ובאומץ רב במגוון עצום של שאלות אקטואליות, שרבות מהן קשורות בעולמם הרוחני של אלה המכונים 'חוזרים בתשובה'.

וכך הוא גם נוגע בבעית עישון הסמים הקלים. הרב אפללו מודע לכך שרבים מן המכונים 'בעלי תשובה' או 'חוזרים בתשובה' עישנו סמים בפרק חייהם הקודם ומתקשים להיפרד מהרגליהם הישנים. בתשובתו הוא דן בהבדל שבין סמים 'טבעיים' (חשיש ומריחואנה), שההתמכרות להם אינה שונה בהרבה, לדעתו, מהתמכרות לסיגריות, והם מביאים 'אופוריה ושלווה' (ולא מצינו שהתורה אסרה זאת), לבין סמי הזיה כימיים, שאותם הוא שולל מכל וכל.

שלא כמו ספרות השו"ת המסורתית, שהבנתה שמורה לתלמידי חכמים הבקיאים ברמזיה ובפיתולי לשונה, שפתו של אפללו קולחת ובהירה וכל אחד יכול לקרוא ולהבין. פה ושם גם מתגנבת נימה הומוריסטית לדיון.

הנה דבריו:





בקיצור, אסור אבל. תמיד יש יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל וצדדים לכאן ולכאן. ולשומע יונעם.

מקור: כיכר השבת

בעלי התוספות

ג'רי הגלילי טרח ושלח לי צילום של פירוש הרדב"ז להלכות כלאים בספר משנה תורה של הרמב"ם (פרק ה, הלכה יט), ובו נאמרו הדברים המלבבים האלה:
אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר. ואומרים שהוא משמח. ואוכלין אותו חי כמות שהוא.


רדב"ז, הוא ר' דוד בן זמרא (1573-1479), היה רב ופוסזק חשוב, ממנהיגי היהודים במצרים במאה ה-16. הוא קבור בצפת.

ד"ר דותן גורן נזכר כי בשנת 2008 פרסם פרופ' בני שנון, חוקר מן המחלקה לפסיכולוגיה קוגנטיווית באוניברסיטה העברית, מאמר ובו טען, כי בני ישראל השתמשו בצמחי הזיה במעמד הר סיני. ובקיצור, כאשר התורה מספרת כי 'כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים' (שמות, כ 14), אין הכוונה אלא ל'טריפ'.

ואם בחכמי המזרח עסקינן, כבר בשנת 2003 פנה חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן (מרצ) לרב עובדיה יוסף וביקש ממנו כי יתיר שימוש בסמים קלים. הרב לא התייחס.

YNET, ידיעות אחרונות, 18 בדצמבר 2003




יום שישי, 19 בדצמבר 2014

חידון עונ"ש למביני עניין: מי האיש?

ד"ר אמנון רמון, מרכז מערכת 'קתדרה', פונה בבקשה לקוראי עונ"ש: היש בכם יודע מי האיש שבתמונה?

היא צולמה בבית הכנסת העתיק במירון, כנראה בשנות החמישים או השישים. שם הצלם אינו ידוע וגם מקורה אינו ברור, ייתכן שהגיעה מארכיונו של שמואל זנוויל כהנא, שהיה בשעתו מנכ"ל משרד הדתות והממונה על המקומות הקדושים.

החוברת החדשה של קתדרה תתפרסם בסוף החודש, והראשון שיזהה את הדמות בוודאות יקבל את החוברת במתנה.




יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

הסביבונים שלי

בול שהנפיק דואר ארה"ב  לקראת חנוכה, 2004. על הסביבון האותיות ג, ה (מקור: יש לי יום יום חג)

מאת משה פוקס

משה פוקס גר בירושלים ומטפח אוסף צנוע של סביבונים. בשעות הפנאי הוא עובד במשרד החוץ.


'ואל תשכח לספר על הסביבון הכי מעניין באוסף', הזכיר לי דוד אסף, העורך והמו"ל של 'עונג שבת', שביקש ממני לספר על אוסף הסביבונים שלי. הוא לא ידע שכמעט כל אחד מ-428 הסביבונים שבאוסף הוא 'מעניין', ולכל הפחות שווה 'סיפור'. כך למשל הסביבון האחרון שהגיע לרשותי. זהו סביבון עשוי עופרת, שייצר טוני לאוסון (Anthony Lawson) מסנט קלמנטה בקליפורניה. בעזרת עיבוד שבבי מדויק 'ייהד' לאוסון את אחד מדגמי הסביבונים הרבים (tops) שהוא מעצב, והוסיף לו את האותיות המסורתיות נ-ג-ה-ש.

בדרכו לירושלים עבר הסביבון דרך ידיו של יונתן בני שבקליפורניה. 'אבא', גיחך יונתן, 'הפעם קנית סביבון דיסלקטי'. התברר כי סדר האותיות השתבש לחלוטין. פניתי אל המעצב בתהייה ואז התברר כי לאוסון כלל איננו יהודי והעברית זרה לו. 'לקחתי איזה דפוס (stencil) של אותיות והעתקתי אותו למכונת הכרסום', אמר לי לאוסון. 'לא הייתי מודע לטעות עד שהערת לי על כך...'. הוא התנצל והבטיח לשלוח סביבון חדש ומתוקן.

הסביבון ה'דיסלקטי'


תחילתו של אוסף הסביבונים שלי בחנוכה תשל"ה (1974/5), במתנה שקיבלתי מחבר לספסל הלימודים. זה היה סביבון יפה, עשוי עץ וצבוע, מתוצרת 'משכית', רשת חנויות שמכרה עבודות נוי ומלאכת יד והתקיימה מתחילת שנות החמישים עד אמצע שנות התשעים. באיכותו ובגימורו היה הסביבון שונה מכל סביבוני הפלסטיק הזולים או סביבוני העופרת המגושמים שהיו נפוצים אז. באותה שנה העניק העיתון ג'רוסלם פוסט שי לכל תורם ל'קרן הצעצועים' שיזם  סביבון זכוכית ובו נוזל צבעוני. הגימור הנקי ושלל הצבעים לכדו את עיני ומיהרתי לתרום לקרן, שנועדה לקנות צעצועים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת, ולו כדי לזכות בעשרה סביבונים צבעוניים מרהיבים. מקצתם נתתי במתנה, מקצתם נשברו לרסיסים כששיחקתי בהם עם בני הבכור, ואת המעטים ששרדו שמרתי מכל משמר באוסף הסביבונים שהחל לגדול בלי משים. מאז צצו בשוק סביבונים שונים ומשונים, ומשעה שנודע בין ידידי ובני משפחתי על 'האוסף' כבר נשאבתי לתוכו בעצמי, להגדילו ולהרחיבו בפריטים שונים ומגוונים, ישנים וחדשים, ועוד היד נטויה ומסתובבת...


סביבוני זכוכית מלאים בנוזל צבעוני מתנת 'קרן הצעצועים' של הג'רוזלם פוסט

המשחק בסביבון  'דריידל' ביידיש  הוא מן המנהגים המאוחרים שנקשרו בחג החנוכה. ככל הנראה הוא הסתפח לחנוכה רק בשלהי המאה ה-18, ועל כך יש בידינו עדות ספרותית מיוחדת דווקא בכתבי ר' נחמן מברסלב (1810-1772):


שיחות הר"ן, סימן מ (ירושלים תשל"ח, עמ' כו)

הסביבונים הראשונים שבידינו השתמרו רק מן הרבע האחרון של המאה ה-19, ובד בבד התרחב התיעוד הספרותי של המשחק בהם. כך למשל כתב מנדלי מוכר ספרים בסיפורו 'בימים ההם':


כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, דביר, תשכ"ו, עמ' רסג

המילה 'סביבון' גם היא חדשה באוצר המילים בעברית, וזכות היוצרים שמורה, כנראה, לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה. הוא המציא אותה – כך מספרים – כאשר היה בן חמש. קדמו למילה זו שמות כמו 'כרכר' (שהמציא חיים נחמן ביאליק בשירו המפורסם 'לכבוד החנוכה', שנכתב ב-1916, ובשירו הפחות ידוע 'כִּרְכָּרִי'), 'חזרזר' ו'גלגלון', אך כל אלה לא נקלטו ונדחו מפני המילה הקולעת 'סביבון'.


ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, מצוירים בידי נחום גוטמן, דביר, תשכ"ח, עמ' קט

הסביבון כחפץ והמשחק בו קשורים למשחקי הימורים ולא זוהו דווקא עם יהודים. משחקים כאלה, במיוחד משחקי קלפים, היו צורת בילוי מקובלת בלילות החורף הארוכים של מזרח אירופה. בקרב יהודים נפוץ היה המנהג לשבות מלימוד תורה ב'ליל נִיטְל', הוא ליל חג המולד הנוצרי (אשר לרוב חל בימי החנוכה), ובמקום לעסוק בתורה עסקו במשחקי מזל.

הקשר בין הסביבון לבין משחקי ההימורים מתגלה בבירור מארבע האותיות שנרשמו על דפנותיו: נ ג ה ש, שאינן אלא קיצורים לארבע מילים בגרמנית (וגם ביידיש), שהוראתן למהמר היא כדלהלן:

נ  'ניכט' (או 'נישט'), שפירושו לא כלום. המשחק לא נוטל מהקופה דבר;
ג  'גאַנץ', שפירושו הכל. המשחק נוטל אליו את כל הסכום שהצטבר בקופה;
ה  'האַלב', שפירושו מחצית. המשחק נוטל אליו מחצית הסכום שהצטבר בקופה;
ש – 'שטיל', שפירושו עמוד במקומך. המשחק מפסיד את תורו למתמודד הבא.

הסביבון בן זמננו קיבל משמעות וחזות חדשה. ראשית, הוא חדל לשמש כלי משחק להימורים; ושנית, אותיות נ ג ה ש זכו לפרשנות מקורית, שאין בינה לבין הימורים ולא כלום. ארבע האותיות הללו התפרשו כקיצורים לארבע מילים בעברית ומשמעותן, כידוע לכולם: נ – נס; ג – גדול; ה  היה; ש – שם. ואילו הסביבונים תוצרת ארצנו החליפו את האות ש (שם) באות פ (פה).

בעשורים האחרונים זכה הסביבון לתחייה כפריט יודאיקה. מבחינה זו הוא הפך 'להיט' בכל הקשור לעיצובו, לחומרים מהם הוא עשוי ולתכנים שהוא נושא. החומרים מהם מעוצבים היום הסביבונים הם רבים ומגוונים וכוללים בין היתר: מתכות יקרות, כמו זהב או כסף; מתכות נדירות, כמו טיטניום או טונגסטן; מתכות כמו עופרת או נחושת, וגם אלומיניום, בדיל, פיוטר, פח, עץ זית, הדס, הובנה, אדר, מהגוני. מה לא? ועל מגוון החומרים הללו אפשר להוסיף גם סביבונים שעשויים מזכוכית, מטפלון, מפורצלן, מאבן, מפלסטיק, מנייר, וכמובן שילובים וצירופים של כל החומרים הללו.

הנה כמה דוגמאות מהאוסף שלי:


סביבון ממתכת קלועה (עיצוב: רונדה קאפ)

סביבון מקרמיקה צבעונית (עיצוב: רחלי בן אברהם)

סביבון תחרה ממתכת (עיצוב: טליה בן אברהם)

סביבוני דיקט צבעוני מנוסרים בקרן לייזר

לתוך שלל החומרים החדשים חדרו גם תכנים חדשים ומגוונים הקשורים בחג החנוכה. הם כוללים בין השאר את סמלי בית המקדש (מנורות, חומות המקדש, כלי המאור), קרבות המכבים ביוונים, ומילים ולחנים של שירי החנוכה. מגוון העיצובים הגיאומטריים והדקורטיביים, הצבעים, הצורות והשימושים הופכים אפוא את הסביבון בן ימינו ל'מוצר' חדש ומתחדש. חרף הדימוי של הסביבון כפריט 'יודאיקה', הוא אינו נחשב לתשמיש קדושה ועל כן אין חלות עליו מגבלות הלכתיות מכל סוג שהוא. העדר סייגים הלכתיים נותן למעצבים חופש ליצור סביבונים ככל העולה על רוחם ודמיונם. סמיכותו של חג החנוכה לחג המולד אף היא עודדה מעצבים ליצור סביבונים כקישוטים לעץ אשוח. בקיצור, כל אביזר שיש לו ארבע דפנות וקצהו מחודד הפך בימינו לסביבון, בין אם הוא מסתובב ובין אם לאו...

סביבון חנוכיה (עיצוב: אבי נדב)

ולסיום, הנה סביבון שמשלב בתוכו גם את הרעיון של 'דמי חנוכה'. הוא מורכב על מטבע ישן של לירה, אבל אני קורא לו 'סביבון בשקל'... 


חג חנוכה שמח

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

פרנסות של יהודים: שמעון עבד ה', שלומי הטחול והנחות לחיילים במדים

כבר מזמן לא בדקנו איך מתפרנסים אחינו בני ישראל, בארץ ובתפוצות. הנה כמה חידושים שהגיעו לשולחן המערכת.

א. שמעון עבד ה'

יש להטוטנים בכל העולם, אבל ככל הידוע רק אחד מהם מגדיר את עצמו עבד ה'.

זהו שמעון עבד ה', שיודע לעשות פעלולים ולהטוטי אש. בחנוכה הוא יופיע בפני ילדי התתי"ם (תלמודי תורה) של בני ברק וסביבותיה. התינוקות של בית רבן יתכנסו ל'מעמד הגדול' (מה שאצל החילוניים קוראים סתם 'פסטיבל' או 'פסטיגל'). לידיעתכם, יש שתי הופעות: מעמד גדול א' ומעמד גדול ב', ויהיה גם 'חידון מאתגר נושא פרסים', שעשוי לאיים על המעמד המיוחד של חידוני עונ"ש.

ושימו לב למחיר העממי של הכרטיס: 12 ש"ח בלבד! הלוואי עלינו.

צילום: רמי נוידרפר

אינני יודע אם מדובר בשמו האמתי של שמעון או בשמו המקצועי, שאתו הוא מופיע בפני ילדים חרדים. מכל מקום, ב'אינדקס הליצנים של ישראל'  יש דבר כזה!  רשומים פרטיו המלאים של שמעון עבד ה'.


ובאתר של חסידי חב"ד אפילו מצאתי את התמונה שלו בפעולה:

שמעון עבד ה' בלהטוטי אש (מקור: COL חב"ד און ליין)

ב. שלומי הטחול

אם יש עבד ה', למה שלא יהיה שלומי הטחול? זהו השם שבחר לעצמו שלומי לוי, בעליה של מסעדה בשרית במדרחוב של צפת.

נשמע לכם מוכר? בוודאי. אבל נא לא לבלבל עם אבי אסולין ('הטחול'), איש הפשע המאורגן בסדרת הטלוויזיה 'הבורר', שאותו לא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. מעניין מי קדם למי, אבי הטחול או שלומי הטחול?

צילום: יפתח מזור

ג. הנחה לחיילים במדים

ומשהו מהעולם הגדול. אחותי וגיסי, אמי ושמעון פרי, חזרו מטיול בהודו. בעיר פּוּשְׁקָר שבמערב הודו הם צילמו את השלט המופלא הזה של 'עמית נסיעות'.

מי הם בדיוק 'החיילים במדים' שמגיעים לפושקאר ותובעים את ההנחה המיוחדת המגיעה להם?


המגיב עמיחי מיהר לשלוח עוד תמונה, מבאגסו שבצפון הודו, וממנה עולה כי גם 'דודו פלאפל' מעניק הנחה לחיילים במדים...





יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

קוצים ושושנים: מי אתם הַקִמּוֹש והיַמְבּוּט?

קוצי ישראל. מעטפת יום ראשון, 1980

מאת אמוץ דפני 

פרופסור (אמריטוס) אמוץ דפני הוא בוטנאי-משורר, שמתעניין במיוחד במקף שבין השניים. עונ"ש יפרסם מדי פעם מאמרים פרי עטו במדור 'קוצים ושושנים'. הרשימה הבאה פורסמה באתרים צמח השדה ובכיוון הרוח, אך כאן היא מובאת בשינויי עריכה והוספות.


*

בספרי התנ"ך נזכרים שמות רבים של קוצים למיניהם, ורק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות. הנה כמה דוגמאות:
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (בראשית, ג 18);  
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים, ח 7);  
תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו, נה 13);  
בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ (איוב, ל 7).

שפע של מיני צמחים קוצניים מתגלה בפסוקי התנ"ך: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי העונה היא הקיץ? הצליל קוץ – קיץ  קצה כמו מזמין שיר. קוצים, יובש ומות-צמחים הם סמלי חדלון מובהקים: 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (בראשית, ג 18). בשירה העברית זרועים שירי קוצים למכביר והם מבטאים הלך רוח של סופיות, אכזבה וייאוש.

סיכם זאת סנדו דוד:


סנדו דוד, יהלום שחור, הלילה, עקד, 1988, עמ' 50

בשירה של לאה גולדברג החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח, שהעז ופרח בתנאים קשים, נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.


לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2003, עמ' 174

חוח עקוד (מקור: ויקיפדיה)

אך גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במי המדובר. כך למשל בשיר של אסתר ראב:

אסתר ראב, קמשונים: שירים, הדים, 1930, עמ' 22-20


לשווא נחפש את הקִמּוֹשׁ במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: 'קמשון' או 'קמוש' הם 'צמח קוצני', וזאת על פי כמה פסוקי תנ"ך בהם נכתב: 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' (משלי, כד 32-31). וכן, 'מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם' (הושע, ט 6) וגם 'וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ' (ישעיהו, לד 13).

מסע זה אל קוצי אבותינו העלה אפוא שלל רב. לבד מן הקמוש, מצאנו גם חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה בוודאות רק הסירה הקוצנית וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.



סירה קוצנית (צילום: אהרן שוחט; מקור: שביל ישראל)

בין הבוטנאים ניטשה מחלוקת: היו שזיהו את הקימוש המקראי עם הגדילן המצוי או עם הברקן הסורי, בנימוק, הדחוק קמעא, ש'שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות' (יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, 1957, עמ' 290), בעוד אחרים זיהו אותו דווקא כסרפד של ימינו (זהר עמר, צמחי המקרא, 2012, עמ' 231). אך דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי. התיאור של אסתר ראב  'וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה– מרמז על אגדה נוצרית קדומה ועל צמח שמתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד.




אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי. עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות-מכסיפות גדולות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariaum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג 'גדילן' בלטינית, ושם המין פירושו 'של מרים'. גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.


עלי הגדילן המצוי (מקור: ויקיפדיה)
גם באלג'יריה יש בולי קוצים. הבול  Silybum mariaum נדפס ב-1992

ומהו ה'ימבוט', שנזכר בשיר ('סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ')? זהו ינבוט השדה – שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.

שני הצמחים מייצגים עולמות בוטניים שונים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף. שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה, גדולה ובוהקת והיא מושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הופך הגדילן לשלד יבש המרשרש ברוח. לעומתו, הינבוט הוא בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ.


ינבוט השדה (צילום יהודה מרטה; פרח השבוע)

ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים, ואמנם השרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש, וצבע הירוק-לבן המכסיף מוחלף בירוק לימוני רך. 

פרחיהם של  שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת עליו הקצרים של הינבוט הם בעלי ריח עדין, בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו, זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.

אסתר ראב, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים, שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון של צמחי ילדוּת.

הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ. הוא מצטיין בשורשים עמוקים ומסועפים ביותר, שעשויים להגיע עד לעומק של עשרים מטר ויותר. לעקור ינבוט זו משימה קשה, שכן שורשיו הם מעין יער תת-קרקעי, שרק קצה 'קרחונו' הירוק מופיע מדי עונה, ולכן הוא נחשב עשב רע שקשה להפטר ממנו. בשלהי האביב מושכים פרחי הינבוט דבורים רבות, וזאת  בעונה בה רב הצמחים כבר סיימו את עונת הפריחה. בשל פריחתו המאוחרת נחשב הינבוט צמח דבש חשוב, וזאת למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר משה דור, בשירו 'ינבוט', דייק אפוא כחוט השערה בכל הפרטים, וכל כוונותיו, הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה.

משירי משה דור: מבחר, עקד, 1970 (ללא מספרי עמודים)

רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק, כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים, 'בחירוק עלים', לכל רטיבות. לעומתם הינבוט, גם בשיא עונת היובש, הוא כולו רענן וחוגג בירוק, כאילו אינו מחכה כלל לעונת הגשמים.

תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם הערבי 'כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם' (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא, למי שאינו סומך על אחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ, שאינו מחכה לגשם כשאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.

ינבוט השדה ליד מושב נחלים (מקור: דניאל ונטורה)