יום שני, 2 במרץ 2015

על דעת המקום: הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית

כרזת קק"ל לכבוד יום תל-חי, עיצוב: צבי ברגר, 1961 (מקור: Dan Wyman Books)

מאת יהודה זיו

הגשר הראשון הנטוי על הירדן  לאחר התכנסות יובליו ליד קיבוץ שדה נחמיה  נושא היום את השם 'גשר יוסף'. רבים טועים ומייחסים את כינויו של הגשר ליוסף טרומפלדור. חיזוק לטעותם הם מוצאים בכך שהכביש העובר על הגשר (9779) יוצא מקריית שְׁמוֹנָה, אשר עם הקמתה (26 בדצמבר 1949) נקראה תחילה 'קריית יוסף', על שם הגיבור הגלילי הגידם. לימים (1951) קבעה לה ועדת השמות הממשלתית, את שמה הנוכחי, המנציח את זכרם של כל שמונת הנופלים בתל חי הסמוכה. 

הגשר המנדטורי התלוי, הצפוני והראשון בגשרי הירדן, הוקם כנראה בשנת 1927 ונבנה מפרקי מתכת מעודפי חיל ההנדסה של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה על כביש שחיבר בין חָאלִצָה (קרי: חָ'אלִסָה; בערבית: خَالِصَة, שפירושו חופשיה, פטורה ממס)  קרית שמונה של היום – לבין דֻוָארָה ((دُوَارَة; מעגל) – כפרון בני העַ'וָארְנֶה (غَوَارْنَة; כינוים של הבדווים שוכני הביצות), עשוי סוכות גומא ערוכות במעגל, בצד קיבוץ עמיר. מכאן כינויו של הגשר בפי ותיקי המתיישבים היהודים בצפון בקעת החולה: 'גשר דוּאַרָה'כשם יעדה של הדרך החולפת על פניו. 


גשר דוארה באמצע שנות החמישים. ברקע התאטרון האזורי שנבנה על תל רון ושימש את תושבי המועצה האזורית גליל עליון (מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

בראש הגבעה הסמוכה לגשר דוארה נקבר שייח' יוסוף – 'שייח' השייח'ים' של הע'וארנה – ומכאן כינויו של הגשר בפי ערביי המקום: 'גִ'סְר אֶ-שֵּׁיח' יוּסֻף'. בעקבות שמו הערבי קבעה לו ועדת השמות הממשלתית לאחר קום המדינה (26 בדצמבר  1954) את השם 'גשר יוסף', המנציח את זכרם של שניים מחברי קיבוץ עמיר הסמוך: יוסף שְׁלִימֶנְס, אשר נפל בהתקפה על שיירת אספקה בדרכה מחָאלִצָה לכאן, ויוסף רוזנפלד, אשר נפל בשייח' עַבִּד (היום הר שִׁנְאָן) אשר ברכס רמים, פסגת השיא של הרי נפתלי. הגשר הבריטי הישן פורק בשנת 1964 בעקבות שיטפון גדול ובמקומו נבנה גשר חדש.


וישן מפני חדש תוציאו – מימין: גשר דוארה התלוי; משמאל: 'גשר יוסף' על כביש 9779 
(מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

פירוק גשר דוארה, 1962-1961. חלקי הגשר היפה נמכרו כגרוטאות

שֵּׁיח' יוּסֻף, אשר נקבר בסמוך, היה מנהיגם של בדוויי הביצות (אֶל-עַ'וָארְנֶה) בעמק החוּלָה, אך בראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה באזור כבר עמד בראשם בנו, חֻסֵין אֶל-יוּסֻף; בעוד הנכד, כָּאמֶל-בֶּכּ חֻסֵין אֶל-יוּסֻף, שכינויו היה כאמל חוסיין אפנדי, נודע כאשר פיקד על ההתקפה על תל חי, בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), שעם הנופלים בה נמנה טרומפלדור.

לימים שבו ונתחדשו הקשרים עם כָּאמֶל-בֶּכּ: יוסף נחמני, חבר 'השומר' איש טבריה, אשר עסק ברכישת קרקעות בצפון הגליל, ואף יוסף ויץ, שעמד בעת ההיא בראש מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, הסתייעו בו ברכישת קרקעות ובפינוי האריסים שישבו עליהן. כך עורר עליו כאמל-בכ אל-יוסוף את חמתם של לאומנים ערבים, אשר איימו עליו ברצח, ולפיכך נאלץ להעתיק את מגוריו, עם כל בני שבטו, אל מעבר לגבול לבנון. במאי 1949, לאחר פגישתו במטולה עם מָנוּ (עמנואל) פרידמן, איש ראש פינה – שליווה אותו בשובו עד גשר נחל עיון, בצפון-מזרחה של מטולה – ראה מנו שני אנשים, אזרח וקצין בכיר בצבא סוריה, מנסים ללכוד את כאמל-בכ, וכאשר הלה נמלט ירה בו הקצין והרגו (נקדימון רוגל, תל-חי: חזית בלי עורף, הוצאת יריב-הדר, 1979, עמ' 258).

אז כמה 'יוסף' היו לנו עד כה? הנה הם: שייח' יוסוף, חוסיין אל-יוסוף, כאמל-בכ אל-יוסוף, יוסף טרומפלדור, יוסף נחמני, יוסף ויץ, יוסף רוזנפלד ויוסף שלימנס... ממש כמאמרם של חז"ל, ששאלו: 'כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא?' (פסחים, סח ע"ב).

ועתה נוסיף לרשימה יוסף נוסף: יוסף אבידר (1995-1906), לימים מראשוני המפקדים בארגון 'ההגנה', אלוף בצה"ל, שגריר ישראל בברית המועצות ובארגנטינה, ובעלה של סופרת הילדים הנודעת ימימה אבידר-טשרנוביץ. אם טרומפלדור איבד את ידו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן (1904), הרי אבידר איבד את ידו הימנית...


יוסף אבידר (משמאל) עם עמיתו צבי איילון, 1949 (מקור: ויקיפדיה)

הדבר היה בשנת 1931. במהלך אימון חניכים בשימוש ברימונים הקדים רימון להתפוצץ וריסק את ידו ומאז נשא אבידר, שאז עוד נקרא בשם משפחתו הלועזי 'רוֹכֶל', יד תותבת. בין השנים 1943-1941 שימש אבידר מפקד 'גְּלִיל הצפון', ולאחר הקמת המדינה שימש אלוף פיקוד הצפון (אוקטובר 1949-יוני 1952) וזמן קצר גם אלוף פיקוד המרכז. אבידר עסק גם בהתיישבות ומשנתמנה סגן הרמ"א (ראש המטה הארצי של 'ההגנה') עמד בראש מבצע 'י"א הנקודות', אשר הוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). עם קום המדינה עִבְרֵת יוסף רוכל את שם משפחתו וכינה עצמו אֲבִידָר, בעקבות ראשי תיבות שמותיהן של שתי בנותיו: אֲבִי דָּנָה וְרָמָה.


משפחת רוכל, 1947-1946. מימין לשמאל: יוסף, הרעיה ימימה טשרנוביץ, הבת הבכורה רמה והצעירה דנה
(באדיבות רמה זוטא)

והנה, בזיכרונותיו סיפר אבידר על פגישתו עם רוצחו של טרומפלדור (בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר, מערכות ומשרד הביטחון, 1970, עמ' 141). השנה היא 1939:
לכל עליה על הקרקע הקדמתי סיורים אחדים, וזכור לי היטב סיור הרכיבה באדמות חִיָאם אֶל-וַלִיד, במזרחו של עמק החולה, שבהן קם קיבוץ 'להבות הבשן'. בסיור זה הדריכני כָּאמֶל אֶל-חֻסֵין הידוע מחאלסה, אותו ערבי שעמד בראש קבוצת הערבים שהורשו בי"א באדר תר"פ להיכנס לחצר תל-חי, כביכול על מנת לחפש אחר צרפתים, ובנצלם את שהותם בפנים הרגו ארבעה מהמגנים ופצעו אנושות את יוסף טרומפלדור. למרות שעברו מאז תשע-עשרה שנים, עדיין 'לא סולק' חשבון גאולת הדם של טרומפלדור וחבריו, וכאמל הקפיד להיות מלווה תמיד במשמר מזויין, ונזהר מלבוא אל קרבת כפר גלעדי ואנשיה. במרוצת השנים עבר כאמל לעסוק בתיווך קרקעות וסייע בידי הקק"ל ברכישת אדמות חיאם אל-וליד. 
בבוקר הסיור פגשנוהו מצפה לנו במבואות המזרחיים של חאלסה, בליווי אנשיו החמושים, כדי להדריכנו בשטחים החדשים שנרכשו. מאנשי כפר גלעדי לא השתתף איש בסיור, בגלל חשבון גאולת הדם. יוסף וייץ ויוסף נחמני באו אתי למפגש ואחד מהם הציג אותי לפני כאמל: 'כאמל אפנדי – חוואג'ה יוסף'. הושטתי לו, כמנהגי, את ידי השמאלית, ולדברי וייץ נרתע כאמל קמעה בראותו את הַפְּרוֹטֶזָה של ידי השנייה, שכן עלו בו זיכרונות מסויימים...
למעשה זה יש גרסה נוספת, דרמטית יותר. נח שדמי, חבר קיבוץ תל יוסף (הנושא בשמו את זכר טרומפלדור), שלח בשעתו אל דנה, בתו של אבידר, 'פרוטוקול' שמצא בארכיון הקיבוץ. וכך, לדברי דנה, נכתב בו: 
בשנת 1952, בימים בהם כיהן אבא כאלוף פיקוד צפון, כונסו שבטי הבדואים בראשות אותו כָּאמֶל-בֶּכּ השייח' של חאלסה – כדי לחתום עם המדינה והמנהל על מסירת האדמות שהוקצו לבניית קריית שמונה. השבט הכין כרה כיד המלך, כבשים נשחטו, פיתות נאפו, צעירים חוללו ב'דַבְּקוֹת' מסורתיות. אך כאשר החל הטקס והנציגים עלו על הבמה לחתום על המסמך הרשמי, הבחין פתאום כָּאמֶל-בֶּכּ בידו האחת של אבא ובפרוטזה שלו, וצעק: 'יוסוף בא לשחוט אותנו!'. הבדואים ברחו לכל עבר והשאירו את השולחנות עמוסים ואת הניירות לא-חתומים... 
לדברי נח שדמי סיפור זה הועלה על הכתב ונשמר בארכיון 'בית גדוד העבודה' בתל יוסף, יחד עם תותבתו של טרומפלדור. אך כמו כל אגדה טובה יש לקחת גם את זו עם קורטוב של מלח: בשנת 1952, שעה שיוסף אבידר שימש אלוף פיקוד הצפון, כבר לא היה כאמל-בֶּכּ אל-יוסוף בין החיים. ואף על פי כן, חייבים להודות כי הסיפור טוב וחבל שהעובדות מקלקלות אותו... 

היד התותבת של טרומפלדור ששימשה אותו לעבודה מוצגת במוזיאון שבקיבוץ תל יוסף (מקור: חדר 404)

*

ברכת עונ"ש שלוחה ליהודה זיו ליום הולדתו הפ"ט שחל בי"א באדר
עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

יהודה זיו - תמיד פלמ"חניק (צילום: אסנת מרדור)

יום שישי, 27 בפברואר 2015

פרס ישראל: הסיפור האמתי

עמוס בידרמן, הארץ, 12 בפברואר 2015

מאמרי זה התפרסם היום ב'הארץ', והנה הוא מועתק למען קוראי הבלוג.



עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה; ההסבר הגיע רק יומיים אחרי שהתפוצצה הפרשה

תגובות קוראים להסבריו של ראש הממשלה בפייסבוק

חתני פרס ישראל, 1976, מימין לשמאל: מוטי קירשנבאום (אמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע), פרופסור יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה; לימים ח"כ מהליכוד) והרב אליעזר יהודה וולדנברג (ספרות תורנית). נחשו מי מהם הוא 'אנטי ציוני'...
(צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

יום שלישי, 24 בפברואר 2015

ברוך הבא: בשבחי שוק הצורפים



כתב וצילם ברוך גיאן


בסיפורו 'תהלה' (נדפס לראשונה ב-1950) לקח ש"י עגנון את גיבורו לסיור בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים, בדרכו אל אותה זקנה מופלאה שגרה באחת מחצרות הרובע היהודי:

ש"י עגנון, עד הנה, 'שוקן', עמ' קעט

עגנון צירף כאן יחד שמות רחובות ושווקים אמתיים עם חנויות של בעלי מלאכה. ככל שידוע לי אף פעם לא היו בעיר העתיקה רחובות בשם 'הסנדלרים', 'אורגי שמיכות' או 'מבשלי תבשילים', אבל רחובות 'צורפים' ו'בשמים' היו גם היו.

750 שנים קודם שחיבר עגנון את 'תהלה', בשנת 1220 ככל הנראה, חיבר צלבני אנונימי תיאור דומה של רחובות העיר. החיבור, שנכתב בצרפתית עתיקה, נקרא L'Estat de la cité de Jerusalem (לה סיטה דה ג'רוזלם), והוא אולי אביהם הרוחני של מדריכי 'מישלן' המפורסמים:
כאשר מגיעים להצטלבות בה מסתיים 'רחוב דוד' מוצאים רחוב הנקרא 'רחוב הר ציון' ... ומשמאל להצטלבות נמצא רחוב מכוסה ומקומר אשר נקרא 'רחוב התבלינים'. שם מוכרים את כל הפירות של העיר וכמו כן ירקות ותבלינים. בסוף רחוב זה יש מקום בו מוכרים דגים ומאחורי השוק בו מוכרים דגים, בצד שמאל, יש מקום גדול בו מוכרים ביצים, גבינה, תרנגולות וציפורים. בצד ימין של שוק זה נמצא השוק של צורפי הזהב הסורים ושם הם מוכרים את כפות עץ התמר אשר הצליינים מביאים מצד שני של הים (לאירופה). בצד שמאל של שוק זה ישנן החנויות של צורפי הזהב הלטיניים ... לפני ההצטלבות, קרוב ל'רחוב התבלינים' נמצא רחוב אחד המכונה 'המטבח הרע'. ברחוב זה מבשלים את הבשר אשר מוכרים לצליינים ושם חופפים את ראשיהם, ומרחוב זה הם הולכים לקבר [של ישוע]. ליד רחוב זה נמצא רחוב המכונה 'הרחוב המכוסה' ובו מוכרים אריגים והוא כולו מקומר ודרכו הולכים לקבר. 
קשתות וקמרונות בשוק הצורפים

ברוח 'תהלה' של עגנון אני מרשה לעצמי לכתוב: רחוב אחד יש בירושלים. רחוב נאה שכמותו לא ראיתם מימיכם... 

דומני שאין רחוב בעיר העתיקה שבו ביקרתי יותר מאשר ב'שוק הצורפים' שברובע המוסלמי. ולא בשל הקשתות הנאות או בשל חנויות הבדים וה'ענתיקות' הפזורות בו, אלא בזכות החומוס של נזמי, שאין דומה לו בירושלים ובארץ כולה. זו דעתי האישית, ואני כמובן לוקח בחשבון שכשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך דעותיהם שונות לגבי 'איפה החומוס הכי טעים'. בכל זאת, במקרה של חומוס נזמי  שכּוּנה פעם 'החומוס הכי קטן בארץ אינני היחיד.

כבר שלושים שנה, ואולי יותר, אני פוקד את המקום. עד לפני כמה שנים היה זה כוך צר, אך לא עוד. הוא הכפיל ואף שילש את גודלו, ועתה יש בו פינת אוכל סבירה ובה מסיבים לסעודה שוחרי החומוס 'הכי טעים'.







חומוס בתנועה

לאחרונה מצאתי באחד מספריי תמונה עתיקה של שוק הצורפים, כנראה מתחילת המאה ה-20.


בחזית החנויות שבתמונה בולטת מדרגת אבן גבוהה מעל ריצוף הרחוב. הראיתי את התמונה לכמה מבעלי החנויות הוותיקים והם התרגשו ממראה עיניהם. סמיר, בעל חנות הבדים שנמצאת מול חומוס נזמי, סיפר לי שהוא זוכר היטב את מדרגת האבן: 'הייתי בן תשע כשהתחלתי לבוא לחנות של אבא (וכיום אני בן שישים ותשע). רק בשנות החמישים החלו להנמיך את "חומת האבן" הזו, שתפקידה היה כנראה למנוע את חדירת מי הגשמים לחנויות'.

אכן, ב'שוק מוכרי הכותנה' הסמוך ראיתי מדרגת אבן דומה, גם אם נמוכה יותר.


שרידי מדרגת האבן בשוק מוכרי הכותנה ניכרים בצד ימין

אגב 'שוק מוכרי הכותנה' נזכרתי באחד מביקוריי בו בתחילת שנות השבעים. בעל מלאכה, שכמותה כבר לא רואים היום, ישב באחד הכוכים עם כלי מיתר ענק לניפוץ (כלומר, לריווח) כותנה. סמיר אישר שאכן היה בעל מקצוע כזה בקצה הרחוב.


סמיר בעל חנות הבדים

אני יוצא אל חנות ה'ענתיקות' של מוחמד ובה אוסף ענקי של כלים מכלים שונים: פינג'אנים, מחבתות, תיבות, ומה לא... 


חזית חנות ה'ענתיקות' של מוחמד

ובפנים...
פרימוס בחנותו של מוחמד

חנות הבדים הנאה ורחבת הידיים שלצד חנותו של מוחמד נמצאת בבעלותו של עימאד ברכאת, שהתפעל מן העניין שאני מגלה ברחוב ובתושביו.


ברכאת (משמאל) וידיד
בחנותו של ברכאת


גם עימאד ברכאת זוכר את הרחוב כפי שהיה לפני עשרות שנים. ברכאת הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית אבל אין בהכרח קשר בין רוב המשפחות. 'המשפחה שלנו', סיפר לי עימאד, 'היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 מחברון לירושלים'. הוא מראה לי כמה ספרים בערבית על תולדות משפחות ירושלמיות, בהן גם משפחת ברכאת, על הווי ופולקלור בעבר הקרוב והרחוק, שמגיע עד ימי הטורקים והבריטים. אני נזכר בסדרת הספרים הנהדרת של יעקב יהושע (אביו של א"ב יהושע), 'ילדוּת בירושלים הישנה', שבה תועדו חייהם של בני היישוב הספרדי הישן.



שוק הצורפים נקרא בערבית 'שוק האדונים' (סוק אל-חוואג'את), וברכאת מעיד כי בעבר נקרא גם 'שוק החייטים' (סוק אל-חייטאת). שלושת רחובות השוק – הצורפים, הבַּשָּׂמִים,והקצבים – נבנו על התוואי של הקרדו הביזנטי. ראשיתם אפוא כבר בתקופה הצלבנית, אולם אפשר להניח שרוב חנויות השווקים נבנו שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר. בחזית אחת החנויות שבשוק הבַּשָּׂמִים (ולא הבְּשָׂמִים!ניתן עד היום לראות חריטה ובה נכתב בלטינית 'סנטה אנה', כנראה על שם כנסיית סנטה אנה שנבנתה בתקופת הצלבנים ליד שער האריות.

מליסנדה, מלכת ירושלים המהוללת במאה ה-12, שנולדה בירושלים כבתם הבכורה של הנסיכה הארמנית מורפיה ובולדווין השני, היא שיזמה, ככל הנראה, את הקמת החנויות כאן. אולי עשתה זאת כדי לממן באמצעות השכרתן את הקמת הכנסייה.



מתיאור רחובות ירושלים בימי הצלבנים, שהובא למעלה, עולה בבירור שכבר במאה ה-13 פעל בעיר שוק צורפים ומיקומו היה בסביבת שוק הצורפים הנוכחי. אכן, בימי הצלבנים נקראו רחובות השוק בשמות אחרים: שוק הצורפים של היום נקרא אז 'הרחוב המכוסה', שוק הבשמים  'רחוב התבלינים', ושוק הקצבים – 'רחוב המטבח הרע'! במשך שנים נמנעתי לעבור בשוק הקצבים בגלל הריח הרע שעלה ממנו, אבל לאחרונה פחת מספר האטליזים בצורה משמעותית וסוף סוף אפשר לנשום שם...


בניגוד לשווקי הבשמים והקצבים, הנפרשים למלוא אורכם עד שוק הצבעים, שוק הצורפים נקטע באופן פתאומי. הסיבה לכך  טוען סמיר, בעל חנות הבדים  היא רעידת אדמה שהייתה  ביולי 1927 ובעקבותיה נהרס חלק מן הרחוב והתוואי השתנה.


כאן מתחיל שוק הצורפים (מצד שמאל: רחוב דוד)
וכאן הוא נגמר...

במפגש רחובות השלשלת והצורפים נמצא אתר ייחודי – שירותים ציבוריים... לא הייתי מתעכב עליו אלמלא תקרתו יוצאת הדופן, שיופיה הועם במקצת בשל שואבי האוויר המכוערים שהותקנו בה. אני מניח שבנין זה קשור גם הוא לבנייה הצלבנית בעיר, שעל בסיסה הוסיפו ושיפצו במרוצת הדורות האיוּבִּים, הממלוכים, העות'מאנים, ואולי גם הבריטים והישראלים...



את סיורי אני מסיים בשתיית כוס קפה ריחני ומהביל בבית הקפה של בהא ג'ולני. בית הקפה אינו אלא כוך קטן ומחוצה לו פזורים כמה כסאות מפלסטיק.



בהא ג'ולני מפריח עשן סיגריות וממתין ללקוחות

הקפה מצוין והשמש החורפית החודרת לסמטאות הצרות של השוק יוצרת משחקי אור מעניינים ברחוב. מדי פעם יוצא בהא מכוכו, נושא עמו טס כסוף ובו כוסות קפה טורקי לבעלי החנויות בסביבה וחוזר עם טס ריק לקראת סיבוב חדש.




יום ראשון, 22 בפברואר 2015

פה ושם בארץ ישראל: שובבים, שמיטה, ניתור, בית חולים, שקט

א. תיקון לשובבים

זה קרה אמנם בפתח תקוה, הרחק מכל מקום יישוב, אבל אני שוב פספסתי הזדמנות לתקן את דרכיי, להיות סוף סוף בן אדם רציני, וגם לזכות בסעודה חמה.

(רק אל תחשבו שאני לא יודע מה זה באמת שובבי"ם)

צילום: חיים כהן (ראש דסק פתח תקווה והמושבות)

ב. כאן שומרים שמיטה

בזמן שאתם אכלתם ושבעתם מפרי האדמה והעץ היו כאן כאלה שדאגו לשמור שמיטה בשבילכם.

שלט בשדות קיבוץ שעלבים שבעמק אילון (צילום: ברוך גיאן)

שלט על גדר בית ספר דתי בשכונת בית וגן, ירושלים (צילום: ברוך גיאן)

ג. ניתור בקופת חולים

הדבר האחרון ששמעון ביגלמן רצה לעשות, כשיצא מ'חדר טיפולים' באחת מקופות החולים בירושלים, היה לקפץ ולדלג מרוב אושר. הוא הסתפק בצילום המודעה שלא מבחינה בין 'ניטור' (השגחה) ל'ניתור' (קפיצה).


ציידי שגיאות, שיקישו בגוגל 'ניתור', מסתכנים באירוע לבבי. לא יאומן מספר השגיאות שמחליפות 'ניטור' ב'ניתור'.

הנה למשל קורס ב'ניתור סביבתי' שניתן באוניברסיטת חיפה:


או 'ניתור שפכים' בנס ציונה...


ד. כן או לא?

עופר גביש, נציג עונ"ש באצבע הגליל, הגיע לבית החולים זיו בצפת ולא היה בטוח לגמרי אם עליו לסגור את הטלפון הנייד שברשותו. עד שראה את השילוט על הדלת הזו ואז הבין שאסור, אבל בעצם מותר. אז תחליטו: כן או לא?



ה. שקט בבקשה

בשכונת פלורנטין בתל-אביב מצאו דרך יצירתית לבקש שקט.

צילום: ברוך גיאן


יום חמישי, 19 בפברואר 2015

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן ארבע

איור: נעם נדב

ושוב עברה שנה, ושוב חגיגת יום הולדת שאני עורך על חשבונכם לבלוג שלי, שנולד ב-19 בפברואר 2011 (חמישה ימים לאחר יום ההולדת הפרטי שלי).

אז הנה דו"ח קצר על מה התחדש ומה התיישן בשנה שעברה.

נכון להיום התפרסמו בבלוג 902 רשימות ('פוסטים'), ועוד המקלדת נטויה. לא מאמינים לי? רוצים להיזכר? בטור השמאלי של הבלוג יש מדור שנקרא 'ארכיון הבלוג' והוא מסודר לפי שנים וחודשים. לחיצה על השנה תפתח את חודשי השנה, ולחיצה על חודש תפתח את שמות הפוסטים שפורסמו באותו חודש. לחיצה על כותרת הפוסט תפתח אותו לקריאה.

אני מניח שרוב הקוראים לא נתנו דעתם לכך, אבל בשנה האחרונה עברתי ל'דיאטה' של שלוש רשימות בשבוע (היו ימים של ארבע ואף חמש רשימות שבועיות). הגעתי למסקנה שזו ה'מנה' שקורא סביר יכול לעכל מדי שבוע. וגם כך, רבים מצטדקים (או מתלוננים) בפניי שאין להם זמן לקרוא... כתוצאה מכך נוצרים מדי פעם 'פקקים בצנרת' וכותבי מאמרים ושולחי חומרים נאלצים להמתין זמן ארוך עד הפרסום. סליחה.

וזו ההזדמנות להודות ברבים לכל תומכי הבלוג ושותפיו, בקמח וברוח, בתורה ובעבודה, בממון ובשווה ממון, במשוב ובעידוד, ולציין את שמות הכותבים שהתארחו כאן בשנה האחרונה במדור קבוע או ברשימה בודדת: אורה אחימאיר, דן אלמגור, הלל אסף, חיים בארברוך גיאן, צבי (גרימי) גלעד, אמוץ דפני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, יהודה זיו, יחזקאל חובב, אביבה חלמיש, אסא כשר, דליה למדני, חנוך מרמרי, מרדכי נאור, רמי נוידרפר, בני עורי, פוצ'ו, משה פוקסנתן רועי, ארנון שמשוני. תודה גם לרבים-רבים, שתורמים בכל שבוע שאלות ותשובות, צילומים וקוריוזים, תגובות והערות, מכתבי עידוד ותמיכה ולפעמים גם ביקורת, שכאשר היא יוצאת מן הלב היא גם נכנסת אל הלב. תודה לכולם.

וזה גם המקום להעלות בצער את זכרם הטוב של קוראים נאמנים שהסתלקו בשנה האחרונה, ובהם אורי אליצור, רבקה (ריקי) בליבוים, דיוויד לנדאו, יהושע מונדשיין, יצחק קרופניק, מתי רשף ומיכה שגריר. זיכרון כולם לברכה.

עורך בלוג עונ"ש בדרכו למשימה סודית (דרך בית לחם בירושלים, צילום: ברוך גיאן)

ובאילו רשימות אני הכי גאה? במהלך 2014 התפרסמו כאן 188 רשימות, וכשאני סוקר אותן כבני מרון קשה לי לבחור מתוכן – כולם היו בניי. מה לא היה כאן בשנה שעברה? מסעות ספרותיים לרוֹבְנַה בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, ללייפציג בעקבות 'חלומותיהם החדשים' של חיים באר ולקֶמניץ שבמזרח גרמניה לביקור בחנות הכל-בו של שוקן; מעקב אחרי גלגולי ניגונים – החל בשירי טנקיסטים ושירי אַיָּלוֹת, עבור בגלגולי 'על הדרך עץ עומד' של איציק מאנגר, וכלה ב'שבוע טוב' המיתולוגי של אפרים די-זהב. טיילנו ברחבי הארץ עם יהודה זיו ובשכונות ירושלים עם מצלמתו הנפלאה של ברוך גיאן. התרגזתי על השמאל האנטי-ציוני ועל גיבורו העיתונאי גדעון לוי (זוכרים שהייתה כאן מלחמה בקיץ?), מה שגרם לכמה קוראים לדרוש ממני להוציאם תיכף ומיד מרשימת המינויים. התפעלתי מפרנסות משונות של יהודים, סיפרתי סיפורי רחובות ולעגתי לפיגועי לשון ועלגויות מביכות. והיו הרבה סיפורים מארץ ישראל הישנה וממדינת ישראל הנוכחית, עסקי חרדים וקנאים, הספדים ופרידות (עזריה אלון, פיט סיגר, חנה מרון, יהודית הנדלמרדכי רוזמן, האחיות בַּארי), ביקורות ספרים, הקדשות ספרותיות, חידות מצולמות (שמקצתן הוצעו על ידי קוראים כמו יוני המנחם או טובי גולן), ובעיקר היו כאן המון שטויות. היה כיף ויהיה עוד יותר.

ובכל זאת, הרשימה שהכי ריגשה אותי, וגם ריגשה קוראים רבים אחרים, הייתה פוסט קצרצר שפרסמתי כאן ביום השואה והגבורה: 'אני נשארתי בחיים'.


פלטפורמת 'בלוגר' של 'גוגל', שמארחת את בלוג עונ"ש, מאפשרת לי לראות את מספר הצְפיות בכל פוסט. החלטתי אפוא לערוך את מצעד הרשימות הפופולריות, ואלה התוצאות באליפות הפוסטים של שנת 2014 (כל פוסט צבר מעל 5,000 צפיות):

ברשימת התפוצה האישית של מנויי הבלוג יש כ-2,300 איש, ומלבדם יש עוד מאות רבות של קוראים שמקבלים את הפוסטים החדשים ישירות באי-מייל וללא תיווך שלי. בכל יום שישי בבוקר אני מקדיש לפחות שעה להפצת המיילים הללו, לטיפול במיילים שחזרו ולבקשות הצטרפות חדשות. מן הסתם יגיע השלב שבו אומר: 'איני יכול עוד'...

אני מתיר לעצמי לחזור על מה שכתבתי בפוסט יום ההולדת בשנה שעברה:
הבלוג, מראשיתו, נכתב שלא על מנת לקבל פרס והוא פתוח לכולם, ובחינם. אבל כל מי שקורא בו, ולוּ במעט, מבין כי מושקעות בו עשרות רבות של שעות עבודה בכל שבוע. 
מי שמסכים שתוכן איכותי ומוקפד ראוי לְתִּגְמוּל, והנאה מקריאה באתרים מושקעים באינטרנט אינה שונה מהליכה למסעדה, קריאה בספר, האזנה לקונצרט או צפייה בסרט או בהצגת תיאטרון שעולים כסף, מוזמן להציץ בטור השמאלי ולהשתתף בתחזוקת הבלוג ככל אשר ידבנו לבו. לא חובה, כמובן. זו הבעת אמון, שמטבע העניין גם עוזרת לחיזוק המוטיבציה של העורך והמו"ל, שהרהורי פרישה וחזרה למגדל השן האקדמי פוקדים אותו מדי פעם. ברוח אחד המדורים החביבים בבלוג, הרי זו אמורה להיות גם 'פרנסה של יהודים'... ועל תומכי הבלוג ייאמר: עץ חיים היא למחזיקים בו וכל תומכיו מאושר.
עיצוב: מיכל פישביין, 'הפולניה'