יום שני, 8 בפברואר 2016

פה ושם בארץ ישראל: אלה שמות; צניעות; תיאטרון גלובלי; תמרורים

א. הבעל שם טוב

שמות חנויות ומסעדות הם בלי ספק עניין לענות בו. בבחירת השם הקולע מושקעת תשומת לב, משום שבו יבואו לידי ביטוי לא רק חזונם של בעלי העסק אלא גם מידת השנינות, ההומור, התמימות, הטיפשות או הבנאליות שהם מצויידים בה. יש המון דוגמאות ברחבי ארצנו, מקצתן הובאו כאן בעבר (ונזכור לרעה את 'נקניקִיָאלִיק' או את 'פירות וירקות אנה פרנק', ולהבדיל, את השמות החביבים של קצביית 'שוק על ירך', חנות הגלידה 'כפיתולינה' או 'אמנת ג'בטה'). הפעם נייחד את תשומת הלב לשתי דוגמאות חדשות. קוראינו מרחבי הארץ מוזמנים לשלוח עוד.

בדם ואש יהודה נפלה

מה דעתכם על שמה המיליטריסטי של ה'פיצוצייה' הזאת, שצילם מאיר בולקה ברחוב הלח"י שבשכונת התקווה בתל אביב?

זה מתאים  כתב לי מאיר – לא רק לשם הרחוב, אלא גם לדב גרונר (שהיה דווקא איש האצ"ל), שנפגע בלחיו בעת הפריצה למשטרת רמת-גן באפריל 1946.


בלי קשר, בשבוע שעבר (כ"ה בשבט) צוין יום השנה למותו של אברהם שטרן ('יאיר'), מפקד הלח"י. יאיר נורה בידי קצין בריטי ב-12 בפברואר 1942, בדירת המסתור שלו בשכונת פלורנטין בתל אביב (היום נמצא שם מוזיאון 'בית יאיר').

הבשר טעים, אבל הפוליטיקלי לא ממש קוֹרֶקט


לכאורה, בני הקהילה הגאה עשויים לחוש שלא בנוח במסעדה האשדודית הזו. האומנם?

נתי אזולאי, שצילמה את השלט הזה, סיפרה לי מעט על תולדות המסעדה:
נולדתי באשדוד בשנת 1960. אבי ז"ל היה המורה הראשון בעיר הקטנה והקים בה את מערכת החינוך. המסעדה הזו היא ממש מימיה הראשונים של העיר והיא ממוקמת באזור א', שהוא הוותיק בעיר. היא הוקמה על ידי שני בחורים שמנים אמריקנים, ולפי הגרסה של אימי הם היו דרום-אפריקנים. מה שבטוח – הם דיברו אנגלית והם אלה שהכירו לנו את ההמבורגרים. מאז המסעדה החליפה כמה ידיים, אך לאוהבי הבשר היא מומלצת מאוד. האוכל תמיד טרי והמקום תמיד עמוס לקוחות. צעירי העיר שלא גדלו על 'שני הבחורים' (Two Guys) קוראים לה tugeys, ורק הוותיקים שעוד זוכרים הוגים נכון את השם. זו בדיחה רווחת באשדוד, שאינה מאוכלסת בהרבה דוברי אנגלית... 
ובכל זאת, לוּ אני במקומם הייתי מחליף את השֵׁם.

ב. דיברנו אתו, והוא דווקא מרוצה

סליחה?

את הדבקית התמוהה הזו צילמה עירית עמיאל בשדרות הרצל בירושלים.


ג. כל העולם במה

אלון גלעדי התפעל מן הגלובליזציה  ושמא בלבוליזציה  שמשתקפת מן המודעה הזו. 

ובכן, התיאטרון הקאמרי מתל-אביב מארח תיאטרון מדיסלדורף שבגרמניה, שמציג בסינית מחזה של ויליאם שקספיר האנגלי, והכל במסגרת פסטיבל חנוך לוין...



ד. בכי תמרורים

את השלט המשונה הזה (ושמא אין זה משונה כלל, אלא מדובר בסתם חוצפה ישראלית?), שהוצמד לתמרור 'אין חניה', תמצאו בשכונת נוה שאנן בחיפה.

צילום: יונתן מזור

יום שישי, 5 בפברואר 2016

מסע עולמי בעקבות מכונת התפירה 'זינגר'

שוק הפשפשים, יפו

כתבו וצילמו ברוך גיאן ודוד אסף

מי לא שמע על מכונת התפירה 'זינגר'?

היו ימים שמכונה כזו הייתה כמעט בכל בית בורגני אירופי ואמריקני שכיבד את עצמו (ואם לא הייתה, לפחות אפשר היה לחלום עליה). 'זינגר' החלה את חייה בשנת 1851 במפעל שהקים האמריקני אייזיק מריט זינגר (1875-1811) ובמהרה הפכה לשם דבר. גם מכונות התפירה החשמליות והזולות לא הצליחו לעמעם את הזוהר המלכותי שקרן ממנה: המכונה בעלת החמוקיים העדינים והחלקים למגע, שצבועים בשחור ומעוטרים בעלעלי זהב (ואין עיטור אחד דומה לחברו); הלוגו הבוהק SINGER; שולחן העץ הצבוע לכה, שלתוכו קובעה המכונה; ההגה, סלילי החוט, המחט העולה ויורדת, וכמובן דוושת הברזל שמניעה את המכונה.

הדגם הראשון של 'זינגר', 1851 (מקור: ויקיפדיה)


לפני כמה שבועות הופיע הספר 'אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל'. חבריו של קותי, מנכ"ל מרכז שזר שפרש בשנה שעברה, הוציאו לכבודו ספר מרשים שמאגד 43 מסות ומאמרים (בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן). בין המאמרים הרבים נדפס מאמר קצר ומעניין של פרופסור יעקב שביט מאוניברסיטת תל אביב, שכותרתו: 'לאן נעלמה מכונת התפירה "זינגר"?' (עמ' 289-285).

מאמרו של שביט עוסק בהתקבלותה של מכונת התפירה הביתית בכלל, ובהצלחתה הפנומנלית של מכונת 'זינגר' בפרט. התברר לי – כתב שביט – כי נכתבו מחקרים רבים על מכונות התפירה, השכלולים שנוספו להן ברבות השנים והיקף המכירות, אך לא מצאתי עדויות על האופן שבו היא התקבלה בחברה היהודית ואיך היא השפיעה עליה'. הרבה נכתב על חלקם של יהודים בתעשיית הביגוד והחייטות, ויש לכך גם ביטויים רבים בספרות ובשירה, בעברית וביידיש, אבל רק מעט נכתב על מכונות התפירה:

אבני דרך, עמ' 286

ואכן, השם 'זינגר' הפך ליותר מאשר מותג מוכר ומוערך. הוא היה חלום, סמל לפרנסה יציבה ולהצלחה בורגנית. בעולם מכונות התפירה היה 'זינגר' מה ש'רוזנטל' היה בעולם הפּוֹרְצֶלן וה'סֶרְוויס'. אגב, למרות שמו ולמרות הקשר המוכח בין יהודים לבין תעשיית הטקסטיל, זינגר,שנולד בפיטסטאון (בצפון מדינת ניו-יורק) למשפחה ממוצא גרמני, לא היה יהודי.

פסל חייט יהודי בשדרה השביעית (Fashion Avenue) ופינת רחוב 39 במנהטן (צילום: דוד אסף)

עד כמה נחשקות היו מכונות התפירה אצל הירושלמיות, בנות 'היישוב החדש', תלמד מודעה זו, מתוך עיתון 'האור', שיצא בירושלים בסוף המאה ה-19 בעריכתו של אליעזר בן יהודה:

האור, 20 בינואר 1893

בספרה 'לצאצאי' (1941) סיפרה איטה ילין (לבית פינס) על מתנת האהבה שהעניק לה בשנת 1885 מי שיהיה בעלה לימים, דוד ילין. הוא נסע הרחק לבירות, ושם קנה לה, לבקשתה, מכונת תפירה. למרות שאיטה ילין לא נקבה בשם המפורש 'זינגר', אפשר להניח שזו הייתה המכונה שקיבלה.

אִטָּה יֶלִין, לצאצאי: זכרונותי, ב, ראובן מס, תש"א, עמ' 11

סיפור חביב אחר הקשור ל'זינגר' הובא על ידי גיל חובב, ששמע מפי סבתו לאה אבושדיד על הדרך שבה חיזר אחריה סבו, איתמר בן אב"י:

גיל חובב, מטבח משפחתי, קרפד, 1996, עמ' 49-48

גם ב'שירי המגילה' של איציק מאנגר – שנדפסו לראשונה ביידיש בוורשה בשנת  1936 – נזכרת המכונה המיתולוגית. אחת הדמויות המרכזיות בעלילה שרקם מאנגר היא שׁוּלְיַת-החייטים פַסְטְרִיגָתָּא, שמאוהב באסתר המלכה ורוצה לברוח איתה לווינה (!). מכונת התפירה 'זינגר' היא מושא חלומותיו של החייט העני.

איציק מאנגר, שירי המגילה, תרגם לעברית: דוד אסף, חרגול, תשע"א, עמ' 98
איור: נעם נדב (שירי המגילה, עמ' 105)

ומן הספרות לחיים עצמם.

היום כבר איבדו מכונות התפירה הביתיות את חשיבותן, ופעמים רבות הן נשמרות כאביזר קישוט גרידא. אפשר למצוא אותן בחלונות ראווה וכמובן גם במוזיאונים. אוריאל רוזן, למשל, מציג במפעל למוצרי אורטופדיה שבבעלותו כשלוש מאות (!) מכונות תפירה, כולל דגם משנת 1854. לכתב Xnet שריאיין אותו לפני כשנה הוא סיפר על חלומו להקים בארץ מוזיאון למכונות תפירה...

במזכרת בתיה, המושבה הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה ב-1883 ונקראה על שם אמו של הברון אדמונד רוטשילד, יש מוזיאון המכונה 'מוזיאון המושבה'. במוזיאון יש בין השאר גם תצוגה נאה של כלים חקלאיים ושל כלי עבודה ותפירה, ובהם כמובן גם מכונת תפירה 'זינגר'.

במוזיאון במזכרת בתיה

ב'בית וייצמן' שברחובות  ביתם הפרטי מרהיב העין של חיים וּוֶרָה וייצמן, שתוכנן על ידי אריך מנדלסון ובנייתו הסתיימה בשנת 1936 – השתמרו חפצי בית שונים ובתוכם גם מכונת תפירה של זינגר. האם ורה וייצמן השתמשה בה אי פעם?

בית וייצמן ברחובות

ברחוב יפו בירושלים מופיעה מכונת 'זינגר' על שלט החנות של 'חייט, תופרת':



במושבה הגרמנית בירושלים אפשר למצוא שער מסוגנן בכניסה לבית מגורים. במבט מקרוב אפשר לזהות את חלקי המכונה ואת הלוגו של 'זינגר'.

שער כניסה ברחוב עמק רפאים בירושלים

המתחם של 'קוסטודיה טרה סנטה' מרכזם של הנזירים הפרנציסקנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בארץ ובארצות הסביבה – נמצא ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים. במתחם הגדול יש מכבסה ומתפרה, ובמתפרה יש כמובן גם מכונות תפירה 'זינגר'. חלק מן המכונות שמישות ופועלות עד היום, ואלה שכבר בלו מזוקן ויצאו מכלל שימוש הפכו לרהיט שבו מקשטים חדרים או חוסמים מבואות.

מכונת 'זינגר' חוסמת מעבר בקוסטודיה טרה סנטה
מכונת תפירה 'זינגר' באכסניית 'קזה נובה' (ונחשו מי הוא המצולם בתוך הראי?)

הסנדלרייה של נביל נמצאת בעיר העתיקה של ירושלים, ברחוב בית הבד פינת ויה דולורוסה, ותמיד יש בה לקוחות. נביל עובד עם שתי מכונות 'זינגר' תעשיתיות, ולדבריו הן עובדות מצוין.


בשוק הפשפשים ביפו מכונות 'זינגר' עדיין שוות הרבה כסף. 'בחמש או שש אלף שקל אני מוכר מכונה כזאת', אמר לי אחד הסוחרים. הוא אולי הגזים, אבל כנראה שעדיין מדובר במוצר מבוקש.

שוק הפשפשים, יפו

ולא רק בארץ. גם בעולם הגדול... 

חלון ראווה ברומא

דוד אסף צילם מכונות 'זינגר' בבית קפה אופנתי בשכונת קז'ימייז', הרובע היהודי העתיק של קרקוב (פולין). השולחנות המקוריים של מכונות התפירה משמשים שולחנות קפה ובירה. המכונות הכבדות אינן מפריעות, אולי אפילו להפך...





ולסיום, הנה מודעת פרסומת למכונת התפירה, שנדפסה, כנראה, בארה"ב בראשית המאה ה-20, ונועדה לקוראי עברית:

מקור: מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק

בעלי התוספות

אבישי ליוביץ' שלח לי את הוראות התפירה העתיקות הללו. 'שעורי סינגר לרקמה ומלילה על המכונה', חוברת דו-לשונית משנות השלושים, בעברית ובערבית, מלווה בתמונות, אבל בלתי מנוקדת.

כתב אבישי:
תמהני אם כל המשתמשים (משתמשות) דאז במכונה הבינו מהו 'בכיר' (ולא מנכ"ל או מיניסטר). הניקוד המתאים הוא, כמובן, בֻּכְיָר, ואני משער שגם כיום יאלצו רוב הקוראים להיעזר במילון להבנת המילה.



והנה סרטון קצרצר על מוזיאון מכונות התפירה זינגר, ברחוב ניובארי שבבוסטון (תודה לד"ר יואל רפל):



דוד שי, העורך הוותיק של ויקיפדיה העברית, שלח לי את התמונה המרגשת הזאת, וכתב:
אני מצרף לאוסף מכונות ה'זינגר' שלך עוד אחת. ניתן לראות בתמונה, משנת 1949, שהמכונה השמאלית היא 'זינגר', את הימנית לא הצלחתי לזהות. המצולמים הם חייטים במחנה העקורים וגשייד שבאוסטריה (השני מימין הוא אבי, יעקב שטינבוים ז"ל). 

רמי נוידרפר חיטט באוצרות אוסף הכרוזים של הספריה הלאומית בירושלים ומצא שם 'שיר מזמור', כנראה משנות העשרים או השלושים, ואולי בזיקה ל'תערוכה והיריד של המזרח הקרוב' (תל אביב, אפריל 1929), שם היה ל'זינגר' (או 'סינגר') אגף מיוחד...



ניר אורטל, עורך 'עתמול', התבונן בתמונת הפסל של החייט שצולמה במנהטן ונזכר בציור של אפרים משה ליליאן, שנדפס בספר שיריו המתורגמים מיידיש של מוריס רוזנפלד: Songs of Labor, שנדפס בבוסטון בשנת 1914. אפשר להניח שציור עוצמתי זה השפיע גם על יוצרת הפסל (ששמה, כפי שלמדנו מתגובתו של שמואל גביש, הוא יהודית רוזנברג):



יום רביעי, 3 בפברואר 2016

פרנסות של יהודים: אופיום להמונים; ארמית שוטפת; שדכניות ובירורים

א. קוקטיל מושלם: דת, נשק וסמים

'הדת היא האופיום של ההמונים', אמר קרל מרקס. אבל גם הוא לא העלה בדעתו את עסקי הכספות של 'יו-סף' (YOSAFE), ואת התמהיל המבהיל של קודש וחול: ארונות קודש, כלי נשק וסמים...

ושימו לב לב"ה הבלתי נמנע (בחלון השמאלי).

רק סקס חסר, ואז ה'חבילה' תהיה מושלמת.

צילום: יהושע לביא

ב. מאי לי נפקא מינא?

'אם אתם שוקלים רי-לוקיישן בבבל', כתב לי רונן פוקסמן, 'או שאתם בתכנית חילופי סטודנטים עם ישיבות סורא ופומבדיתא – המודעה הזו נועדה לכם'.

רחוב עמק רפאים, ירושלים

ג. הניה השדכנית ושלמה הבורר

לאחר שכבר נפגשנו במדור זה עם קורסים למוהלים ('הגשמת חלום'), הנה בשורה חשובה נוספת לשוחרי הקורסים הסמי-אקדמיים. מה דעתכם על קורס לשדכניות, עם התמחות מיוחדת ב'אמהות משדכות'?

שישה מפגשים יספיקו להניה השדכנית כדי ללמד אתכן את שיטת FFCA (אין לי מושג מה זה, אבל זה נשמע נורא מקצועי, 'שקול ואחראי').

צילום: יונתן קוסמן

בדקתי קצת מה קורה באינטרנט בתחום השדכנות – בכל זאת עברו כמה שנים מאז הסעירה השדכנית הלנה את עולמנו התמים – ומתברר שמדובר בתחום תוסס.

קחו למשל את האתר 'כולנו שדכנים' (על משקל 'כולנו יהודים'?).


באתר זה רשומים עשרות שדכנים ושדכניות, כולם פונים למגזר החרדי והדתי, עם תחומי התמחות ספציפיים, למן חסידי ברסלב ובעלי תשובה המקורבים לחסידי ברסלב, עבור בבני עדות החסידים בכלל, עם תת-התמחות במגזר חב"ד. וכלה בחוזרים בתשובה, במתחזקים ובמסורתיים. פה ושם יש גם פנייה לחילוניים. לאלה האחרונים יש מספיק שדכנים משל עצמם שמשתמשים בשמות אחרים.

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת השירות הייחודי שמציע שלמה, השדכן הירושלמי בעל הקשרים במגזר: בירורים...

שלמה הבורר (צילום: יונתן קוסמן)

יום שני, 1 בפברואר 2016

סיפור מיוחד על 'עתון מיוחד'

עמוד השער, כ' באלול תש"ח (24 בספטמבר 1948)

מאת מרדכי נאור 

בין השנים 1951-1934 הופיע בתל-אביב, וזמן קצר גם בירושלים, 'עתון מיוחד' ('עתון' בכתיב חסר, כפי שמקובל היה לכתוב בעבר), שהגדיר את עצמו 'ריפורט בלתי מפלגתי ובלתי תלוי'. עיתון זה נחשב ל'ילד הרע' של העיתונות היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה, משום שטיפל בנושאים שערורייתיים: רצח, גנבות, שחיתויות, ואפילו, רחמנא לצלן, סיפורי מין עסיסיים. מאחוריו עמד, שבוע אחר שבוע, אלכסנדר זאובר, שנהג להתלוצץ על עצמו בשל שמו (Sauber בגרמנית משמעו: נקי, טהור). איש 'טהור' זה הוציא לאור עיתון שנחשב בתקופתו לשיא ה'לכלוך' העיתונאי...

אלכסנדר זאובר (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

זאובר, שנולד בעיירה קטנה בהונגריה ההבסבורגית ב-1903, קיבל חינוך מסורתי, אך כבר מגיל צעיר נתפס לציונות ועסק בעיתונאות. כשעלה ארצה, ב-1933, לא ידע עברית, ולמרות זאת השתלב במהירות בעולם העיתונות התל-אביבי. אחת מאגדות העיתונות העברית של אותם ימים מספרת, כי זמן קצר לאחר עלייתו הזדמן זאובר לדפוס אלכסנדר מוזס. ריח צבע הדפוס הזכיר לו נשכחות והוא החל להתעניין איזה עיתון כדאי לו להוציא. כששמע שבארץ ישראל הנבנית יש שוק טוב ל'בלשים', אמר לשלמה בן-ישראל, ממציא הסוגה ('ספרית הבלש'), שאותו פגש בבית הדפוס: 'אם קונים סיפורים על שוטרים, ייקנו בוודאי גם עיתון שיספר על גנבים'. הוא בירר אם בתל-אביב פועלים בתי משפט, וכשנענה בחיוב הכריז: 'אם יש בתי משפט, אז יש משטרה ויש בתי סוהר ויש גנבים מכל הסוגים. מכאן שיש מקום גם לעיתון שיספר על נושאים אלה'.

מציאת שם לעיתון החדש לא הייתה בעיה, ולזאובר כבר היה שם מן המוכן: 'עתון מיוחד'. עוד לא מלאה שנה לעלייתו ארצה, ובערב סוכות תרצ"ד (4 באוקטובר 1933) הופיע הגיליון הראשון. זאובר התמיד בכך עשרה חודשים, ובדרכו המיוחדת, שעדיין לא הייתה סנסציונית לגמרי, הביא לקוראים חדשות וכתבות מן החיים בארץ ובעולם.

מאיר גרוסמן (מקור: הארכיון הציוני)
בקיץ 1934, ככל הנראה בשל קשיים תקציביים, מכר זאובר את עיתונו למאיר גרוסמן, שהיה יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי בהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית ופרש ממנה על רקע חילוקי דעות עם ז'בוטינסקי בשאלת הפרישה מן ההסתדרות הציונית. גרוסמן הקים מפלגה בשם 'המדינה העברית', השתקע בארץ ישראל בשנת 1934 ורצה שיעמוד לרשותו עיתון שיביע את עמדותיו. ב-12 באוגוסט 1934 החל 'עתון מיוחד'  עכשיו בעריכתו של גרוסמן  להופיע כ'עתון ערב בלתי תלוי' ועשה היסטוריה. זה היה עיתון הערב הראשון בארץ, אך בדיעבד הקדים את זמנו.

העיתון נכשל וחזר לידיו של זאובר. תהליך ההבראה והארגון-מחדש נמשך שנתיים תמימות, ורק בשלהי 1936 החל העידן השלישי, האחרון והממושך ביותר בקורותיו של 'עתון מיוחד'. זאובר ועיתונו עברו בתחילת השנה לירושלים אך לא התאקלמו בה, ולאחר כמה חודשים חזרו לתל-אביב. מעתה ואילך, ובמשך חמש-עשרה שנה, היה זה עיתון 'צהוב' של ממש, הראשון מסוגו בארץ ישראל. 

השנים 1939-1936 היו סוערות. אלו הן השנים הקשות של המרד הערבי הגדול ('המאורעות'), שבמהלכן נרצחו מאות יהודים. ועם זאת, זאובר עסק רוב הזמן בענייניו שלו, הרחק מן הסערות הפוליטיות והביטחוניות. הנה כמה כותרות אופיניות של 'עתון מיוחד' בעת ההיא: 'נידון למוות על אשר אהב לאנוס'; 'כשהשודד נותן נדבה ומתפאר בה'; 'שניים אוחזין באשה אחת'; 'כדור תועה גילה לו טעות בצניעות אשתו'; 'טרגדיה של עיתנואי שנפל מפיגום'; 'זכרון רע מלילה נעים'...

בשנת 1936, עם תחילת 'המאורעות', פרסם זאובר חוברת שהוקדשה לזכרם של ההרוגים הראשונים.
לסדרה לא היה המשך.

זאובר חיפש וכמובן גם מצא שערוריות בכל פינה: בעיריית תל-אביב, ברבנות, בהסתדרות העובדים, בבנקים. למדור הפונים למערכת היה ייחוד משלו: זאובר פרסם רק את התשובות. הוא נהג לומר, ששולחי המכתבים יודעים בוודאי על מה מדובר ושאר הקוראים מוזמנים לנחש.

עמוד השער, 21 באוגוסט 1938, עוסק ברצח שוטר פלסטיני בידי שותפו היהודי, שנידון בשל כך למוות
(מקור: עפרי אילני, 'נגע נפוץ במזרח: תיאורים של הומוסקסואליות בעיתונות העברית של תקופת המנדט', זמנים, 131, 2015, עמ' 9)

מלחמת העולם השנייה ואירועיה בארץ ישראל היו מבחינתו של זאובר מכרה זהב ממש. שערוריות לא חסרו: עברייני שוק שחור, משתמטים מגיוס, סיפורי אהבה של בנות היישוב עם חיילים אנגלים ואוסטרלים, וכמובן נושאים שגרתיים, כגון בגידות, רמאויות קטנות וגדולות, מעילות ותרגילי 'עוקץ' למיניהם. מתחזים זכו לתיאורים מקיפים והוקעו ללא רחם: רבנים ללא הסמכה, קצינים מדומים שהתהדרו במדים, רופאים חסרי רישיון.

אזהרה ממלשינים  יהודי ('פניו פני דגנרט', כלומר הומוסקסואל) וערבי  שמשתפים פעולה עם הבריטים
עתון מיוחד, 8 בנובמבר 1933 (מקור: עפרי אילני, נגע נפוץ במזרח, עמ' 17)

קמה המדינה, מלחמת העצמאות הגיעה לסיומה וזאובר המשיך שבוע אחר שבוע להוציא את 'עתון מיוחד' שלו עד שהתעייף. משלהי 1950 ואילך, במשך כשנה, שינה את המתכונת: נעלמו הכתבות, הרשימות, הבדיחות והרכילות העסיסית, ובמקומן באו סיפורים מתקתקים על מלכים, נסיכים, בדרנים ושחקניות קולנוע  – מאגר בלתי נדלה של פרשיות רומנטיות מהעולם הגדול. מפעם לפעם הופיעו סיפורים קצרים, לרבות של סופרים ידועים מהעולם.

בתאריך לא ידוע בשנת 1951   בשנת ההופעה האחרונה זאובר רק מִספר את הגיליונות אך לא ציין את התאריך הפסיק 'עתון מיוחד' לצאת. בין העיתונאים רווחה אמירה שלו, לפיה הוא חש עצמו מיותר, שכן לדבריו 'עיתוני הערב מביאים כיום הרבה יותר נושאים סנסציוניים מאשר אלה שהופיעו בעתון מיוחד'. זאובר הצטרף ל'ידיעות אחרונות' ומפעם לפעם פרסם גם מאמרים ורשימות ביומון בשפה ההונגרית 'אוי קלט'.

ב-1961 נסע זאובר, שהיה חולה לב, לניו-יורק עם קבוצה של חסידי חב"ד, כדי לבקר אצל הרבי מליובאוויץ. המוות הכריעו בניו-יורק והוא בן 58 בלבד. ארונו הוטס לישראל ובלווייתו, שהתקיימה ב-15 בספטמבר 1961, השתתפו רבים.

ברשימה לזכרו, שנדפסה בעתון 'חרות', ב-6 באוקטובר 1961, כתב ידידו אב"א אחימאיר:


החומר ברשימה זו מבוסס בחלקו על ספרי רבותי העיתונות, משרד הביטחון, 2004