יום שני, 15 באוקטובר 2018

פה ושם בארץ ישראל: הדרך לנצרת, משקפיים באשדוד, נדל"ן בעכו, רק בנתניה

א. איך כותבים נצרת?

בין נצרת לנצרת עילית יש כמובן הבדלים רבים. עכשיו אנחנו יודעים שיש גם הבדל בתעתיק הלטיני והערבי של השם 'נצרת', ועוד על שלט אחד!

התעתיק הרווח בעולם המערבי לנצרת הוא כמובן Nazareth.

צילום: יהונתן עומר

ב. תמונות מחוף נפרד


באשדוד יש כידוע חוף ים נפרד לחרדים. באים אחינו החרדים להשתכשך במי הים הגדול, והנה אין להם, אבוי, מקום להניח בו את משקפיהם.

שקלו וטרו ואז נמנו וגמרו שמוטב לתלות מאשר להניח. שאם אתה מניח את המשקפיים על החול בתוך בגדך או צקלונך, חיישינן שמא יישברו ברגל גסה של ילד או מבוגר שאינה מבחינה בין חול לבין מים, ושמא גם יעופו ברוח ויאבדו לעולם.

הלכו בחורינו ותלו את משקפיהם על הגדר סביב סוכת המציל, בבחינת 'עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ', ושם הם מזומנים להם עד שיספיקו לטבול ואחר כך להתנגב ולהתלבש, ונאמר אמן.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ג. נדל"ן בעכו

עכו היא עיר קסומה, אבל מתברר שיש בה בעיות נדל"ן קשות...

צילומים: איתמר לויתן

ד. פריז דנתניה

צילם: יורי ינובר

יורי ינובר, פרנקופיל נתנייתי ושליח עונ"ש בנתניה, מדווח: 
אם רצית הוכחה ניצחת למעמדה של נתניה כמרכז הצרפתי של ישראל, הנה תמונת פח האשפה של בניין מגורים רב קומות ברחוב איתמר בן אב"י 3 במרכז העיר. 
'איתמר בונביא' נשמע כמו שמו של בולברד פריזאי שרמנטי בגדה השמאלית, אולי בפינת סן סימון דה פרס. השם 'בונביא' גם נשמע כווריאנט של bonne vie, שמסביר למה האומן הצרפתי (שהשתמש בשבלונות) בחר דווקא בגירסה זו. 

יום שישי, 12 באוקטובר 2018

נגדע הארז בלבנון: הפואטיקה של מודעות האבל בחברה החרדית


הפואטיקה החרדית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במודעות הקיר (פאשקווילים), אינה מכירה בלשון המעטה, מה שקוראים הגויים 'אנדרסטייטמנט'. כאן הולכים תמיד בגדול, גם בגודל המודעות, הגופנים והפונטים וגם בהעצמת כל עניין למימדים חסרי פרופורציה. בין אם מדובר בקריאות שבר נגד 'גזירות' הגיוס, הפגנות להגנת כבוד השבת הנרמסת בראש כל חוצות, או מחאה שלא הייתה כמותה בשל עצמות קדושים המחוללות בידיהם הטמאות של הארכאולוגים ימ"ש.

גם למודעות האבל יש פואטיקה משלהן, ובמיוחד כשמתאבלים על מותם של תלמידי חכמים ורבנים, רועים ומנהיגים. מנסחי המודעות נותנים דרור לתועפות של מליצות מכל הבא ליד: מהתנ"ך ומן המדרשים, מסידור התפילה ומן הפיוטים. פה ושם גם משתרבבים לתוך המודעות גם צירופי מילים מן 'הישראלית', היא העברית בת ימינו ('פטרון הנדכאים', 'מערכת הצדקה רבת ההיקפים'). דומה שהאתגר הגדול ביותר עבור מנסחי המודעות הוא כיצד לא לחזור על עצמם...

המונחים השגורים הם 'שבר גדול', 'אסון' ו'זעזוע'. השמש בא בצהריים ונר המערבי כבה, עמודי תבל מתמוטטים והארז בלבנון נגדע. לספינה כבר אין קברניט, הנזר הורם והוסרה העטרה, אין לנו תמורתו, חשך מאור עינינו, לקינו כפליים וכולנו מדוכאים, שבורים ורצוצים. לא סתם שבורים, אלא שבר על שבר. בקיצור, אוי ואבוי.

המתים עצמם היו בחייהם לא פחות מאשר תלמידי חכמים שאין כיוצא בהם, משיירי כנסת הגדולה, עמודי צדקה וחסד שעליהם עמד העולם, אנשי אשכולות ונשות חיל.

הלשון המוגזמת והמליצית נוטעת בלב הקורא שאינו מורגל בכגון זה את הרושם כי אכן אסון קוסמי גדול קרה עם הסתלקותו של פלוני או פטירתה של אלמונית, ולוּ גם במיטב שנותיהם ובגיל מופלג או לאחר מחלה רבת שנים. ונשאלת השאלה, איך בכל זאת חוזרים אחרי כן לשגרת החיים, ליום קטנוֹת?

מתברר שזה אפשרי ועולם כמנהגו נוהג, לפחות עד הגדעו של ארז הלבנון הבא...

מורה הדרך יואב אבניאון צילם לקט מקרי של מודעות אבל מקירות ירושלים והן מדברות בעד עצמן להנאת חובבי השפה העברית.



יום רביעי, 10 באוקטובר 2018

ארץ הקודש: מאוזוליאום, הקבב של רבינו, מאור המהיר

א. הוסרה הקדושה מהמאוזוליאום במזור

מאוזוליאום מזור (ויקימדיה)

ליד היישוב מזור, לא הרחק מהעיר החרדית אלעד, עומד מבנה ייחודי של מאוזוליאום רומי מפואר, שנבנה כנראה במאה השלישית לספירה. את המבנה הזה, שאין דומה לו בארץ והוא השתמר כמעט בשלמותו, רואים מהכביש הסמוך (מס' 444), ובקלות אפשר לעצור לידו לכמה דקות ולהתרשם ממנו.

ליד האתר, שהוכרז כגן לאומי, הוצבו שלטי הסבר בשלושת השפות הרווחות אצלנו: עברית, ערבית ואנגלית, ומהם ניתן ללמוד על המקום ותולדותיו.

צילומים: שמואל גביש

המבנה השתמר, בין השאר, גם הודות לקדושה שיוחסה לו על ידי המוסלמים שגרו בסביבתו והפכוהו למסגד. אולם עובדה זו לא מצאה חן בעיני מבקרים ונדליסטים, דתיים בעיני עצמם, שדאגו להשחית את המילה 'קדושתו' מההסברים בעברית (אף על פי שלא נגעו לרעה בשורה מעליה שבה כתוב כי 'הבניין הפך למקום קדוש למוסלמים').


איזה מזל שהמשחיתים לא יודעים לקרוא אנגלית, וכך ניצלה קדושת המקום.

ב. קדושת המקום

ואם אנו בעסקי קדושת המקום, הרי שבמזנון 'המקום של רבינו', בדרך יפו פינת החלוצים בתל אביב, אפילו השניצל והחומוס נהנים מקדושתם של רבי נחמן מברסלב ושל 'בעל הפתק' (נ-נח). בקיצור, 'אוכל עם נשמה'.

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. שבעה ימים בשבוע, לא כולל שבת

'מאור המהיר' מציע שירותי דרך מהירים לרכבים שנתקעו ובעיקר לאופנועים הזקוקים לחילוץ. השילוט שלו מלווה בדִבְקִיוֹת מעוררות השראה, כמו 'בורא עולם זה כל העולם' או דבקית קבלת עול מלכות שמיים ('ה' מלך' וכו') מטעם בית"ר ירושלים.

צילום: איתמר לויתן

כבעל קטנוע מיהרתי לבדוק את אתר האינטרנט של מאור המהיר ולראות את גבולות הגיזרה של פעילותו. האתר לא מספר היכן נמצא המוסך הנייד של מאור ולאיזה מקומות בארץ הוא יכול להגיע במהירות כדי להעניק את שירותיו. והרי לא סביר שרשתו של מאור פרושה ממטולה ועד אילת.

גם הדבקיות ספוגות האמונה לא נמצאות באתר, אבל מצד שני יש בו את האוקסימורון הנפלא:
שירות מלא 7 ימים בשבוע, 24 שעות (לא בשבת).

צילום מסך


יום שני, 8 באוקטובר 2018

פרנסות של יהודים: ישמחו השמאים, גנבים, פסח, אופרת סבון

א. בית שמאי ובית הלל


כבר מזמן לא נתקלתי בשם מוצלח ושנון יותר.

מה יותר הגיוני, כתב לי אבישי ליוביץ' (בעצמו אקטואר בדימוס), מאשר לקרוא לבית ספר להכשרת שמאים בשם 'בית שמאי'?

ל'בית שמאי' יש גם דף פייסבוק ושלל פרסומים מפתים.

עסקים ושמם 'בית הלל' לא מצאתי, למעט כאלה הקשורים במושב בית הלל אשר בגליל העליון, ולמעט חנות ספרים בשם 'בית הלל' שניהלה חוה סלוצקי ומוקמה בתחילת רחוב הלל בירושלים. חנות זו נסגרה כבר לפני כעשור.

אגב, ברמת השרון נפגשים רחובות בית שמאי ובית הלל, וכפי שנאמר בתוספתא למסכת יבמות (פרק א, ג):
אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל ... לא נמנעו בית שמאי לישא [נשים] מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' (זכריה, ח 19).

רמת השרון. צילום: דוד שי (ויקימדיה)

לא רק ברמת השרון נפגשים שמאי והלל אלא גם בחיפה, מודיעני רון מנדל, שצילם את הבית הזה במפגש הרחובות:


אגב, בירושלים 'שמאי' ו'הלל', ליתר ביטחון, הם רחובות מקבילים שלעולם לא ייפגשו...

יואב בילר הזכיר לי את המערכון על הזוגיות של שמאי והלל מהסידרה הסאטירית 'היהודים באים':



ב. גנב יקר, אולי תחליף מקצוע?
ברחוב גרשון ש"ץ, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, פונים הדיירים למצפון המקצועי של הגנב ומבקשים שיימצא פרנסה חדשה...

צילום: גדעון נח

ג. מדוע לא יבוא פסח פעמיים בשבוע?

כותב המודעה הזו, שהודבקה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, נראה לכאורה שבע ניסיונות ותסכולים בחיפוש אחר עובדת הניקיון המושלמת... למעשה  מתקן אותי איתמר לויתן הצלם  זו המודעה שנכתבה על ידי עובדת הניקיון בעצמה.

צילום: איתמר לויתן

ד. מכבסת מילים

ואם אנו כבר ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הנה מכבסה עם טעם טוב, חוש הומור וחוש קצף.

צילום: שמוליק שדה

יום שישי, 5 באוקטובר 2018

'מרפא יצחק': בית חולים בנתניה שנשכח

חרות, 14 ביולי 1950

מאת אבי ובני עורי

עד היום כששואלים אותנו היכן נולדנו, אנחנו עונים באופן ספונטני 'בנתניה'. אבל כמו נתנייתים רבים, לא נולדנו ממש בנתניה: אחד נולד בבית חולים בחדרה, והשני בבית חולים בקריה בתל אביב.

באותן שנים שבה
ן נולדנו (סוף שנות הארבעים ואמצע שנות החמישים) לא היה בית חולים בנתניה, למרות שזו כבר הייתה עיר ואם בישראל. נתניה  למי שלא יודע  הייתה הראשונה שהוכרזה כעיר לאחר הקמת מדינת ישראל. רק עשרים ושבע שנים לאחר מכן, בשנת 1975, הוקם בנתניה בית החולים הראשון: 'לניאדו', וגם הוא  לא על ידי משרד הבריאות או על ידי אחת מקופות החולים, אלא כיוזמה פרטית של האדמו"ר יקותיאל יהודה הלברשטם מקלויזנבורג, מנהיגם של חסידי צאנז מאז השואה ועד פטירתו בשנת 1994. צעדו הנועז של הרבי, שאף פגש לשם כך את ראש הממשלה גלוי-הראש דוד בן-גוריון, היכה בהלם את חוגי החרדים הקנאים בארץ. אך הרבי לא נרתע והמשיך בפועלו למרות הביקורת שהוטחה בו. בית החולים 'לניאדו' פועל עד היום ומשרת את כל תושבי נתניה וסביבתה.

הרבי מקלויזנבורג לוחץ את ידו של בן-גוריון, 1961

אך מתברר ש'לניאדו' לא היה הראשון. לאחרונה מצאנו מסמך שעליו חתום סבנו המנוח, ד"ר צבי (הנריק) לוין, שהיה רופא נשים ומיילד בנתניה, מאמצע שנות הארבעים ועד מותו בשנת 1961. במסמך זה, שנחתם באוקטובר 1951, הצהיר סבא שאחת הנשים שהייתה בטיפולו ילדה את בנה בבית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה.

בית חולים בנתניה בראשית שנות החמישים ועליו כלל לא שמענו? הייתכן?


מכאן התחלנו בהתחקות אחר בית חולים שהיה ונשכח.


הסיפור מתחיל עם שורשיה של העיר נתניה, כמעט לפני מאה שנה, ליתר דיוק באמצע שנות העשרים של המאה שעברה. 
סיפור הקמת נתניה בשנת 1929 אינו עניין לכאן, די אם נציין שהמייסדים היו חברי הסתדרות 'בני בנימין', שבאותן שנים ייסדה גם את הרצליה ואת כפר אהרון (היום שכונה בנס ציונה). נטייתם ה'ימנית' של חברי הארגון, שזוהו עם בני המושבות הוותיקות, הרחיקה אותם משיתוף פעולה עם הנהגת היישוב, ובהתאם גם הורחקו מן התקציבים שהוקצו אז להתיישבות. נשיא 'בני בנימין' היה אלכסנדר אהרנסון (1948-1888), בן למשפחת אהרנסון המפורסמת מזכרון יעקב, ומזכיר הוועד היה עובד בן עמי (1988-1905), לימים ראש העיר נתניה. בן עמי החל לגייס כספים להקמת היישוב החדש, ופנייתו לנדבן היהודי האמריקני נתן שטראוס הביאה עמה גם תרומה נאה וגם את השם. 1,400 דונם שנקנו ליד הכפר הערבי אום ח'אלד, ובאר מים שנחפרה במקום, היו הבסיס לבנייתה של מה שתהיה לימים העיר השביעית בגודלה בישראל.

אחד מראשוני אגודת 'בני בנימין', היה זלמן ווייט, שנולד בירושלים בשנת 1896 
למשפחה מן היישוב הישן (אגב, את שמם כתבו בני המשפחה הענפה במגוון צורות: ווייט, וויט, וייט). אביו, יצחק, כבר עלה לארץ בשלהי המאה ה-19 ובכספו הפרטי (נראה שהיה אדם אמיד), יחד עם כספי 'החלוקה' שקיבל, הקים בעיר העתיקה כולל ובית כנסת. 
זלמן ווייט (תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב)

דוד תדהר, בספרו המונומנטלי אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו (כרך 6, עמוד 2587), מביא מידע על ווייט. ב-1919, לאחר שובו משלוש שנות גלות בדמשק, שאליה גורש על ידי הטורקים, ה
קים עם קבוצת חברים, ובהם איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון ואחרים, את חברת 'הסולל' והיה בין מייסדי היומונים דֹאר היום, Palestine Weekly, ובאריד אל יום
(בשפה הערבית).

ווייט ובן אב"י היו הרוח החיה בהוצאה לאור של העיתונים, ובעתות משבר פתחו את ארנקם ושילמו מכספם. תדהר ציין
את תרומתו הייחודית של ווייט לירושלים: 'על ידי המוטורים והדיזלים של בית הדפוס הנ"ל (הסולל) הצליח לסדר רשת חשמל בחלק גדול בירושלים. מפעל זה היה הראשון בעיר'.

בהמשך בנו את בית דפוס 'הסולל', ליד כיכר ציון, ששימש להדפסת רוב העיתונים היומיים בירושלים. בית הדפוס העניק לרחוב את שמו: רחוב הסולל, שלימים הוחלף בשם 'חבצלת'. בבית מספר 9, שבו הוקם בית הדפוס, שכנה אחר כך מערכת Palestine Post (לימים Jerusalem Post). ב-2 בפברואר 1948 פוצצו חיילים עריקים בריטים משאית תופת מתחת לבניין. ארבעה אנשים נהרגו, עשרות נפצעו ולבניין העיתון נגרם נזק כבד.

זלמן ווייט המשיך במפעל גאולת הקרקעות ורכש אדמות בירושלים, באבו כביר, בחיפה, בגן יבנה ובפוריה. על הכרמל בנה ב-1937 את מלון 'לב הכרמל' שהיה אייקון אדריכלי מוכר. פעילותו הכלכלית הענפה הביאה אותו לחבורה שייסדה את אגודת 'בני בנימין' ואת בנק 'בני בנימין' שסייע במימון פעילותה של האגודה ובתוכה, כאמור, גם קניית אדמותיה הראשונות של נתניה.

בנם הבכור של זלמן ורעייתו שרה שימונוביץ' היה אמנון, שנולד בשנת 1920, ובהמשך נולדו עוד שלושה ילדים: רבקה, יצחק ועֵלי. יצחק ('חקי'), נולד בירושלים בספטמבר 1925, למד בבית הספר 'מעלה' ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל שש-עשרה הצטרף ל'הגנה' ובהיותו בן שמונה-עשרה התנדב לבריגדה היהודית ולחם בקרבות קשים באיטליה, בבלגיה ובהולנד. לאחר המלחמה החל ללמוד סטטיסטיקה ודמוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשפרצה מלחמת העצמאות התגייס שוב. הוא לחם בקרבות לכיבוש קטמון ומוסררה והתמחה בהפעלת מרגמה. לפני שבעים שנה, ב-2 ביוני 1948, במהלך הפגזת שכונת שייח' ג'ראח, התפוצץ פגז בתוך המרגמה שלו והוא נהרג. הוא נקבר זמנית בבית הקברות הארעי בשייח' באדר וכעבור כשנתיים וחצי, בספטמבר 1950, נטמנו עצמותיו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. סיפורו המפורט וקטעים ממכתביו נרשמו באתר 'יזכור'.

יצחק ווייט בימי שירותו בבריגדה, איטליה 1945

האב השכול זלמן ווייט החליט להנציח את בנו יצחק. הוא קרא את בניין בית הדפוס בירושלים, ברחוב הסולל 9, בשם 'בית יצחק', אך היום כבר אין שום שלט שמזכיר את עברו של הבניין או את שמו. בחלק הפונה לרחוב חבצלת פועל מלון MAX, ובחלק הפונה לרחוב הורקנוס שוכנים משרדים רבים של עורכי דין.

כך נראה היום רחוב חבצלת 9 (צילומים: בני עורי)

שנה לאחר נפילתו של יצחק, הוציאה משפחת ווייט ספר זיכרון ושמו על מוּת לַבֵּן. בספר הובא סיפור חייו הקצרים של יצחק ודברים לזכרו שכתבו בני משפחתו, ידידיו ורעיו לנשק. 


על המשמר, 22 בספטמבר 1949

זלמן ווייט לא הסתפק בכך ורצה להנציח את זכרו של הבן האהוב בדרך נוספת וכך נולד במוחו הרעיון לבנות בית חולים ראשון בנתניה  העיר שהיה בין מקימיה  שייקרא על שמו של יצחק.

ב-22 בספטמבר 1949 דיווח העיתון על המשמר, שבית חולים עירוני ייבנה בנתניה על ידי החברה לפיתוח מוסדות רפואיים, שזלמן ווייט
 היה אחד ממנהליה. בהמשך סופר שבית החולים יכיל בשלב הראשון שלושים מיטות ובשלב השני – שבעים. עוד מתברר, שמלכתחילה הכוונה הייתה להקים בית חולים ליולדות. העירייה מצדה נתנה קרקע של שבעה דונם בדרום נתניה, בשכונה שנקראה לימים בשם 'טוברוק'. בית החולים ייקרא 'מרפא יצחק' על שם בנו של זלמן ווייט. 

במהירות מפתיעה נבנה בית החולים בתוך פחות משנה. ב-16 ביולי 1950 הוא נחנך במעמד ראש העיר עובד בן עמי ונכבדים נוספים. כל עיתוני התקופה דיווחו למחרת על טקס הפתיחה החגיגי.

מהדיווחים בעיתונות עולה שבבנוסף למחלקת היולדות הוקמה בבית החולים גם מחלקה כירורגית, ובעתיד מתוכננת גם הקמת מחלקה פנימית. עיתון על המשמר (17 ביולי 1950) ידע לספר כי 'בבית החולים הוכנס "אינקובאטור" לתינוקות, הראשון שנבנה בארץ. בית החולים עושה רושם יפה בסידוריו הנאים'. למנהל הרפואי נבחר ד"ר ש' לאופר ולמנהל האדמיניסטרטיבי מונה ד"ר אמנון ווייט, בנו בכורו של זלמן ואחיו של יצחק.


פתיחת בית חולים ראשון בנתניה עוררה ציפיות ותקוות גדולות. העולים הרבים שהגיעו באותן שנים מצפון אפריקה, שנשלחו בחלקם למעברות שהוקמו בדרומה של נתניה ובצפונה, היו חלק מקהל היעד של בית החולים, וגם נפגעי תאונות דרכים, שהובלו לשם לטיפול ראשוני ובהמשך, בהתאם לחומרת הפציעה, הועברו לבתי חולים אחרים. 

אך משהו השתבש בהתנהלותו של בית החולים.

כבר שנה לאחר פתיחתו התפרסם בעיתון קול העם (12 בספטמבר 1951) מכתב תלונה שנשלח על ידי תשעה חולים. הם מפרטים בעיות שונות, החל במחסור באחיות מוסמכות, עבור בסדרי היגיינה וסניטציה בעייתיים וכלה בסדרי הארוחות ומחסור במים.


זאת ועוד, מתברר כי בית החולים במתכונתו הראשונה נסגר בשנת 1959. ניסיונותינו לברר את הרקע לסגירה הפתאומית והלא מתוכננת לא עלו יפה. איש מבני המשפחה שעמם שוחחנו לא ידע להסביר זאת. 

ייתכן והסיבה לסגירת בית החולים היא תאונת דרכים טרגית שאירעה באוקטובר 1958 ובה היה מעורב ד"ר אמנון ווייט, שהיה רוקח במקצועו וניהל את בית החולים. אמנון, שחזר עם אשתו וזוג ידידים מבילוי לילי על שפת נחל אלכסנדר ליד מכמורת, נהג במכונית וכנראה סונוור על ידי מכונית שבאה ממול. הוא התנגש במשאית שחנתה בצד הכביש והתוצאות היו קשות: ידידו משה ברצקי, שישב לצידו, נהרג במקום, והאחרים נפצעו קל והועברו לטיפול ב'מרפא יצחק'. 

מעריב, 29 באוקטובר 1958

סביר שמות ידידו, והמשפט שנערך בעקבות התאונה, השפיעו על אמנון ווייט לרעה. במשפט נפסק כי הוא נהג במהירות מופרזת וברשלנות לא פושעת, ועל כן נקנס באלף לירות ורשיונו נשלל לשנה וחצי. 

אמנון הפקיד את הניהול הרפואי השוטף בידי ד"ר דב צל ציון והחליט לשנות את ייעודו של בית החולים. מכתבה של אלכס ינאי, שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-2 בנובמבר 1960, עולה כי בבית החולים הופעלה מחלקה לריפוי בשיטה צמחונית-טבעונית, כולל הרזייה, צום רפואי, ואפילו תרגילי יוגה... ההנהלה החדשה הבטיחה, כי אם ניסיון זה יצלח 'יעבור המוסד כולו בהדרגה לשיטה החדשה והוא יהיה בית החולים הטבעוני הראשון בישראל ובמזרח התיכון'. ד"ר צל-ציון תואר כצמחוני-טבעוני נלהב וכדמות ידועה בין ותיקי הרופאים בארץ, שנסע לחו"ל כדי להשתלם בשיטות הריפוי החדישות ביותר. אמנון ווייט היה אופטימי וציין 'כי אם הניסיון יצליח יש בדעת ההנהלה להוסיף קומה שנייה לבית החולים'.

זמן מה אחרי כן עזב אמנון ווייט את נתניה ופתח בית מרקחת בקרית ים. 

זלמן ווייט, מייסד בית החולים, מת ב-19 ביוני 1963; אמנון מת בשנת 1971 מהתקף לב בבית המרקחת שלו. בן חמישים ואחת היה במותו.

בית החולים הצמחוני-טבעוני לא האריך ימים. בתחילת שנות השישים הוא נמכר למשפחת יפה, ששינתה את שמו ל'החלמה ונופש', והפכה אותו – כהגדרתה של ניצה אלפסי, המנהלת המקצועית הנוכחית של הבית שעמה שוחחנו  ל'בית לחיים לנפגעי נפש, מגורים טיפוליים'. בית מרפא זה פועל בשכונת טוברוק בדרום נתניה עד עצם היום הזה. 

בית 'מרפא יצחק' היום (צילום: בני עורי)

נספח: מכתבו של זלמן ווייט לדוד בן-גוריון

בסוף שנת 1949, בשובו מקבר בנו בבית הקברות הזמני בשייח' באדר (היום למרגלות הכנסת), שלח זלמן וויט מכתב נוקב לראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון. הוא צירף למכתבו את חוברת הזיכרון המשפחתית 'על מוּת לבן' ותינה את כאבו ואת זעמו על המשתמטים.

שבעים שנה עברו והדברים נקראים כאילו נכתבו היום... (על מכתבי הורים שכולים לבן-גוריון ראו ברשימה 'מלב אל לב: ליום הזיכרון תשע"ז', בבלוג נושנות של אורי רוזנברג).


דוד בן-גוריון, מלב אל לב: דברים להורים שכולים, משרד הבטחון, 1976, עמ' 30-29

וכאן תשובתו של בן-גוריון לאב השכול: