יום שישי, 21 בספטמבר 2018

נתן אלתרמן 'המורה לטבע'?


מאת אליהו הכהן

צריך פעם לחקור מה הייתה תרומתם של הספרות, השירה והזֶמֶר לעובדה שישראל היא כיום אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום החקלאות. מחקר כזה יגלה כי מי שהכשירו את עצמם לקידום הידע החקלאי בארץ, היו לא רק איכרים, אגרונומים, חוקרים ואנשי ההתיישבות העובדת, אלא גם פרחי סופרים, משוררים ומלחינים.

הנה רשימה חלקית, ולא בסדר כרונולוגי: המשוררת רחל בילתה שנתיים מחייה הקצרים (1914-1913) בלימודים אקדמיים בעיר טולוז שבצרפת. היא לא בחרה ללמוד את תחומי אמנות הפואטיקה, הכישרון שבו התברכה, או ציור, האמנות שבה ביקשה להשתלם באיטליה, אלא יצאה לשם במצוות חנה מייזל, מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת, כדי להכשיר את עצמה במקצוע החקלאות ולשוב ארצה כאגרונומית.

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, שנודע כסופר וכמתעד קורות היישוב החדש, החל את דרכו בארץ כפועל, איכר ופרדסן. במשך עשר שנים (1939-1929) ערך את כתב העת החקלאי בוסתנאי, שעודד וקידם את המחקר החקלאי בארץ. 

קדם

הסופר והמחנך אליעזר שמאלי למד בברלין מדעי הטבע (1936-1934) וכשחזר ארצה החל לעסוק בטיבוע עופות. חלקים גדולים מיצירתו מוקדשים לאהבת הטבע ועבודת האדמה.


המשורר ע. הלל, בן קיבוץ משמר העמק, מחבר ארץ הצהרים ויוצרם של עשרות שירים ופזמונים למבוגרים ולילדים, למד בצרפת אדריכלות גנים ונוף. לצד ספרי שירה כתב מאמרים מקצועיים על תכנון נוף וגננות וגם תכנן כמה מן היפים בגני הארץ.

הסופר שלמה צמח, חתן פרס ישראל לספרות ומראשוני העלייה השנייה, היה מהנדס חקלאי שהכשיר דורות של חקלאים, תחילה כמורה בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, כחוקר בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שבה פרסם כמה ממחקריו, ואחר כך כמנהל בית הספר החקלאי כדורי.

הסופר נתן שחם, שחיבר קרוב לחמישים ספרים ומחזות ונפטר לפני כמה חודשים, ראה את עצמו כל שנות חייו כחקלאי וחבר משק. עד גיל שיבה עבד בשדות הפלחה של קיבוצו, בית אלפא, והקדיש לו את ספרו ההר והבית (1984).


חיים גורי, שאף הוא נסתלק מאתנו בתחילת 2018, למד בבית הספר החקלאי כדורי, וס. יזהר
 לימד במשך שנים אחדות בבית הספר החקלאי בכפר הנוער בן שמן. שניהם שיקפו ביצירותיהם זיקה עמוקה לעבודת האדמה, מאז 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), ספרו הראשון של יזהר, ועד שירו של גורי 'על השדות הרחבים' (1951): 'זֶה שִׁיר אִכָּר עַל אַדְמָתוֹעַל לֶחֶם יְבוּלָיו'.


גם חלקים גדולים מיצרתו של הסופר מאיר שלו, ייבדל לחיים ארוכים, נטועים באדמת עמק יזרעאל והמושב נהלל. ספרו האחרון גינת בר (2017) הוא שיר הלל לטבע ולחקלאות הביתית.


ולא נרשום כאן כמובן את שמותיהם של מאות היוצרים (משוררים, מלחינים ומבצעים) שהיו קשורים בהתיישבות העובדת לדורותיה, בקיבוצים ובמושבים. במיזם האינטרנט 'שירה עובדת' נאספו עד היום כ-4,500 שירים מולחנים שנוצרו בקיבוצים.

איור של הגר חורן, 'שנה טובה', קיבוץ יפעת, תשכ"א (יפעת@אינטרנט)

לא פחות מן הספרות תרם גם הזֶמֶר העברי לתודעת חשיבות החקלאות ופיתוחה. עוד לפני שנוסדה המדינה והוקם משרד לחקלאות, כבר שרו בארץ שירים לכבוד העגבנייה 
('עגבנייה, עגבנייה, אתמול רק באנו באנייה' של יהודה קרני ויואל אנגל), המלפפון ('מלפפון צמח בגן, מלפפון ירוק' של לוין קיפניס) והגזר ('אליעזר והגזר' של לוין קיפניס ומנשה רבינא). שלא לדבר על 'בגינה' של חיים נחמן ביאליק ורבינא, על ערוגת הגינה, שבה 'עמדו לרקד כרוב עם כרובית', ולצדם סלק ועַגְבָנית שמחים ופּוֹל עצוב. באיזו עוד ארץ בעולם שרים בהתלהבות 'הורה כרוב והורה תרד ... הורה חסה, הורה צנון', ובאיזו מדינה משפט כמו 'יודע חקלאי פיקח ... שאת הזן יש לשַׁבֵּחַ ולהיטיב בהרכבה', מופיע בשיר ('הורה האחזות' של יחיאל מוהר ודובי זלצר) ולא בדפי הוראות לחקלאים?

שירי הזמר המריצו את הפיתוח החקלאי של הארץ. כל משוררי הארץ ומלחיניה שרו שירי הלל לענפיה השונים של עבודת האדמה. דוד זהבי, חבר קיבוץ נען, הלחין שיר לקטיף ושיר לתפוחי הזהב, שיר לזורעים ושיר לקוצרים, שיר לבציר ושיר לאסיף, שיר לגורן ושיר להיט לאסם ('מלאו אסמינו בר ויקבינו יין'). זהבי, כמו מלחינים נוספים ובראשם מתתיהו שלם מרמת יוחנן ויהודה שרת מיגור, חיבר שירים וקנטטות לחגים החקלאיים, ולא שקט עד שהלחין את הפסוקים החותמים את ספר עמוס, המבשרים את שגשוגה העתידי של ההתיישבות החקלאית בארץ: 
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִיגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקוֹצֵר וְדוֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמוֹשֵׁךְ הַזָרַע. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשָׁמוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַּנוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם.
השיר הנודע 'והטיפו ההרים עסיס', שהולחן על ידי זהבי בסוכות תרצ"ג (1932), הוא חלק מקנטטה זו.



יכולנו להמשיך עד אין קץ, אך עלינו להגיע סוף סוף לאלתרמן.

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

נתן אלתרמן (1970-1910)
, שלכל הדעות נמנה עם גדולי המשוררים הישראליים בדורות האחרונים, היה גם הוא מאלה שנסעו בצעירותם לחו"ל כדי להשתלם באוניברסיטה, אך לא במדעי הרוח כי אם במדעי הטבע והחקלאות. 

בשנת 1929, והוא בן תשע-עשרה, יצא נתן הצעיר מארץ ישראל לצרפת כדי ללמוד מדעי הטבע בסורבון ואגרונומיה בננסי. שלוש שנים למד שם, וברביעית, בקיץ 1932, שב ארצה מצויד בתואר אקדמי של מהנדס חקלאי. יחד עם המשורר פנחס לנדר (לימים אלעד; מחבר המילים של 'מלאו אסמנו בר'), החל לעבוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, אך עד מהרה הבין שאינו כשיר לעבודה חקלאית. מכאן ואילך המיר אלתרמן את האת בעט.

ובינתיים, יצחק אלטרמן, אביו המודאג של נתן, שניהל באותה עת את מחלקת הגנים (גני הילדים, כמובן) בעיריית תל אביב, פנה אל שושנה פרסיץ (1969-1893), מנהלת מחלקת החינוך בעירייה ומייסדת הוצאת הספרים 'אמנות'. הוא ביקש ממנה שתסייע לבנו בצעדיו הראשונים בארץ כאגרונום. מן המכתב שיובא להלן מתברר שנתן סיפר לאביו, כי היה רוצה להשתלם בהוראה בחסותו של המחנך וחוקר הטבע יהושע מרגולין ('הדוד יהושע'). באותה עת לימד מרגולין טבע במקווה ישראל, וגם ניהל 'מכון ביולוגי-פדגוגי' בצריף שנבנה על מגרש ברחוב יהודה הלוי בתל אביב (שאותו קיבל בזכות התערבותה של שושנה פרסיץ). 


פרסיץ הכירה היטב את מרגולין, שגם פרסם חוברות בנושאי טבע בהוצאת 'אמנות', והריצה אליו מכתב בעניין ביום כ"ה בתשרי תרצ"ג (25 באוקטובר 1932). עותק ממכתב זה, הנמצא ברשותי, לא פורסם אף פעם ואינו מוכר. וזה לשונו:

למר יהושע מרגולין, כאן 
ידידי,  
בנו של מר אלטרמן, נתן, גמר את חק למודיו בתור אגרונום. אתה יודע שהוא גם משורר מחונן ומבטיח הרבה. רצונו להשתלם למען הוראה ללמודי הטבע בבתי-הספר. לשם זה היה רוצה לעב[ו]ד תחת הדרכתך ואצלך. היש איזו אפשרות לכך  אם לחש[ו]ב שהוא [גם] צריך להרויח איזה לירות 2-3 בשביל הדברים ההכרחיים. הלא היה מן ההגיון להזמינו במקום הילד הטבען – שאיננו טבען? 
 מה דעתך? 
שלך, שושנה פרסיץ

פרסיץ, שהייתה אשה נמרצת ורבת השפעה, לא הייתה צריכה לכתוב דברים במפורש. היא הסתפקה ברמזים, כולל השתיים-שלוש לירות שיש לשלם לבן של מר אלטרמן...

מיהו 'הילד הטבען שאיננו טבען', שפרסיץ רמזה כי רצוי להחליפו? לפי שעה לא נדע. אך 'טבען' הוא שוחר טבע. מרגולין עצמו ערך עיתון פנימי ומשוכפל בשם 'הטבען הצעיר', שבו פרסמו תלמידיו במקווה ישראל את מחקריהם (ראו: ק. [אורי קיסרי?], 'פנה-חיה', דאר היום, 15 באוגוסט 1928; עותק של עיתון זה, משנת תרפ"ט שמור בארכיונו של זאב סמילנסקי בספרייה הלאומית).

מי חידש את המילה העברית 'טבען' (שאינה רשומה במילוני בן יהודה ואבן שושן, ואף לא במאגר הלשון העברית ההיסטורית)? אולי מרגולין עצמו.

הטבען הצעיר, חוברת ב, ניסן תרפ"ט, יוצא לאור על ידי חוג הטבענים הצעירים
בביה"ס החקלאי 'מקוה ישראל'. 

בין הכותבים בחוברת י'[שראל] סמילנסקי, אחיו הבכור של ס. יזהר, שכתב על 'הירקון הסורי' 
(ארכיון זאב סמילנסקי, הספריה הלאומית; תודה לד"ר חזי עמיאור)

הקשר בין פרסיץ לבין מרגולין היה קשר הדוק של תלמידה למורֶה שלה. בזיכרונותיו היפים (דרכו של מחנך עברי: פרקי זכרונות, ספרית פועלים, 1948) סיפר מרגולין כי במשך שנתיים תמימות, מאז 1910, עוד כאשר הייתה שושנה נערה בת שש-עשרה, בבית אביה בקייב (היא הייתה בתו של הבנקאי והציוני הנודע הלל זלטופולסקי), הוא לימד אותה ואת אחיה לדבר עברית בהברה הספרדית. באותה עת גם העניק לה מרגולין את השם שושנה (שם נעוריה היה רוזה).

שושנה פרסיץ (ויקיפדיה)

מרגולין, שכבר שהה לפני כן בארץ (1907-1905), שב ארצה ב-1924 לאחר סיום לימודיו, ובאותה שנה גם עלתה פרסיץ עם בנותיה (עוד קודם לכן ערכו היא ובעלה ביקור קצר בארץ). מרגולין החל לעבוד במקווה ישראל כפועל, אך לאחר שבוע הציע לו אליהו קְרָאוּזֶה, מנהל בית הספר החקלאי, לקבל את משרת המורה לטבע, שעד אז מילא אותה שלמה צמח. מרגולין התלבט ולבסוף הסכים. לאחר שראה שבבית הספר אין אף אוסף לימודי מטבע הארץ, החליט לשתף את תלמידיו באיסוף מוצגים למה שנקרא בלשון מקווה 'פינה חיה' (בקיבוצים קראו לזה 'פינת חי'), ובהתמדה גדל האוסף והתפתח והפך למין מוזיאון קטן. חמש שנים לימד מרגולין במקווה ישראל.

'חיי הצמח בנסיונות' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"ב
'הפשוש' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"א

זהו הרקע לבקשתה של פרסיץ ממרגולין שיקבל את אלתרמן תחת חסותו. לשמחתנו, השתדלנות לא נשאה פרי. בסופו של דבר, ספק אם מערכת החינוך הארץ-ישראלית איבדה מורה לטבע שאין לו תחליף. אלתרמן המופנם, שסבל מקשיי דיבור, ממילא לא היה בנוי לעמוד בכיתה מול תלמידים וספק אם היה מתמיד במקצוע ההוראה. במקום זאת זכתה הספרות העברית במשורר 'במשרה מלאה', שלא היה צריך להשקיע את זמנו ומרצו בבדיקת מבחני תלמידים בשיעורי טבע.

שנתיים לאחר מכן, עוד לפני שפרסם את ספרי שיריו ואת מאות פזמוניו, כתב אלתרמן, המשורר העירוני והמהנדס החקלאי בדימוס, את 'שיר בוקר', שמבשר את פיתוחה ושגשוגה העתידי של הארץ, בנוסח המזכיר את נבואתו של עמוס:
מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח  
נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,  
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,  
אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד  [...]
עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת  
הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הנה מקהלת צה"ל מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני, שרה את 'שיר בוקר' בלחנו האהוב של דניאל סמבורסקי:



חג סוכות שמח לקוראי הבלוג.

יום שלישי, 18 בספטמבר 2018

מחדל יום כיפור של ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל


מאת רמי נוידרפר

לאחר מותו של אורי אבנרי הועלו למרשתת כל גיליונות השבועון העולם הזה בתקופה שבה אבנרי היה העורך הראשי של העיתון (יחד עם שותפו וסגנו שלום כהן). כל הגיליונות שבין השנים 1989-1950 סרוקים באיכות גבוהה וזמינים לקריאה, להורדה ולחיפוש. זהו אוצר בלתי רגיל להיסטוריונים, לחוקרי התרבות הישראלית, לבני אותו הדור ולחובבי נוסטלגיה. האנשים האנונימיים, שעשו את מלאכת הקודש הזו שלא על מנת לקבל פרס, ראויים לכל שבח ותודה. מנקודת המבט שלי הם זכו לא רק ב'עולם הזה' אלא גם בעולם הבא...

העולם הזה של אורי אבנרי התמקד בשלושה תחומים: חדשות שוטפות ומלחמה בלתי מתפשרת בממשלות ישראל, מימי מפא"י והמערך ועד הליכוד; רכילות על מפורסמים ומפורסמות בחברה הישראלית (בעיתון היה מדור פופולרי שנקרא 'רחל מרחלת על כל העולם'); פורנו 'רך', בעיקר בשער האחורי הסנסציוני. אחרי 1967 נשא העיתון בגאון את דגל המאבק בכיבוש וקידם את חזון הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. 


כל מי שיעיין במאות גיליונות העיתון שנסרקו ונמצאים באתר יחוש בשינויים האדירים שעברה החברה הישראלית מימי הצנע של שנות החמישים ועד ימי הנהנתנות שאפיינו את תקופת האינפלציה האדירה של שנות השמונים המוקדמות.

אורי אבנרי, 1965 (צילוםף משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

בין שאר האוצרות שמזומנים לחובבי הז'אנר נמצאים גם מאות פרקים של המדור הסאטירי האהוב 'ZOO הארץ'.  

מדור זה, אביו מולידו של 'ניקוי ראש', הופיע בין השנים 1976-1973, ולימים שימש דגם לאין ספור מופעי הומור וסאטירות פוליטיות. מייסדו ועורכו הראשון, הפיקטיבי כמובן, היה הדוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל. דמותו של אותו זוארץ, עיתונאי קשיש ונרגן, ציוני ימני, שכתיבתו ספוגה בססמאות חסרות שחר ובקלישאות נבובות, התבססה על דמותו של דוקטור הרצל רוזנבלוםעורך העיתון ידיעות אחרונות (בפועל, למרות תוארו, רוזנבלום לא היה העורך אלא רק כותב מאמרי המערכת). 

ד"ר הרצל רוזנבלום, 1977 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

את המדור הסאטירי 'ערכו בפועל' 'ממשיכי דרכו יבדל"א' של הדוקטור: ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון (הם כינו את עצמם בשם סחב"ק). לימים עזב ב. מיכאל את המדור. זו הייתה סאטירה שמאלנית, עוקצנית ושוחטת פרות קדושות, שבמובנים רבים המשיכה את הקו הסאטירי שהתוו עמודי הסאטירה בעיתון ידיעות אחרונות, שכונו 'פַתַחלֶנד', ובהם השתתפו עמוס קינן, חיים חפר, בועז עברון ואחרים, ועם מחזותיו של חנוך לוין. ובנוסף היו גם בדיחות 'גסות', שלא ממש התאימו לטעמם השמרני של בני הדור.


בשנת 1975 ראה מבחר מן המדורים הללו בספר שהיה לרב-מכר וראה אור בשתי מהדורות נוספות – ZOO ארץ ZOO?, בתוספת איורים וקריקטורות של דודו גבע ודיק קודור.


ב-2 ביוני 1976 הופיעה בעיתון העולם הזה ידיעה קצרה שבישרה כי 'דוקטור מלכיאל זוארץ ז"ל לקה בהתקף של עייפות וביקש לצאת לחופשה. לפיכך לא יופיע המדור במשך שבועות אחדים'. כך הודיעו העורכים על סופו של המדור הסאטירי האהוד.


בגיליון שראה אור ב-3 באוקטובר 1973שבוע לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, קרה לעורכי המדור הסאטירי מקרה מביך, שכמובן לא יכלו לחזותו מראש. 

תחת הכותרת 'מה תקרא ביום ראשון הבא בעיתונים', הופיעה רשימה של ידיעות סתמיות וטיפשיות על אירועים חסרי חשיבות שהתרחשו כביכול ביום הכיפורים תשל"ד וחזרו על עצמן מדי שנה: 'מעגלי חוגגים ליד הכותל',  'תנועה מעטה בכבישים', 'נרגמו מכוניות בבני ברק' ומגן דוד אדום טיפל בעשרות מקרי התעלפות. 



אמנם, בעמוד המקביל התפרסמה קריקטורה חריפה, שכותרתה 'הזמן פועל לטובתנו', שחזתה אסון מתקרב מאחורי הססמאות היהירות והשאננות של מנהיגי המדינה. אולם אין ספק שאיש מעורכי המדור, כמו כל אזרחי ישראל באותה עת, לא העלה בדעתו את המלחמה שתתחיל בתוך כמה ימים.


ואכן, כותרות העיתונים של 'יום ראשון הבא' היו כמובן שונות לחלוטין מן הצפוי. מדינת ישראל מצאה את עצמה בפתחה של מלחמה נוראה, ששינתה את ההיסטוריה שלה ושלנו. 


גם שער העולם הזה באותו יום ראשון היה אחר לגמרי. העיתון הופיע במהדורה קצרה (8 עמודים), ואין צריך לומר שהמדור הסאטירי יצא לחופשה של כמה שבועות.


זמן לא רב אחר כך כבר החלו בכל העיתונים לעשות שימוש במילה 'המחדל' שנכנסה מאז לשפתנו. עורכי המדור הציעו את 'אלבום שירי המחדל' (3 בינואר 1974).



כעבור שנה, בגיליון יום הכיפורים שהתפרסם ב-23 בספטמבר 1974, ניסו עורכי המדור הסאטירי לתקן במידה מסוימת את 'המחדל' של השנה הקודמת. המדור הציג בפני הקורא שתי אפשריות 'את זה או את זה תקרא ביום שישי בעיתונים'. מצד ימין נדפסו התחזיות הטיפשיות של 1973, ומצד שמאל תחזיות למלחמה חדשה – 'קרבות עזים בגולן, בבקעה ובמרחב סיני'. מצד ימין 'מעגלי חוגגים ליד הכותל', ומשמאל 'מעגלי מקוננים'; מצד ימין 'תנועה מעטה בכבישים', ומשמאל 'תנועת שריון בכבישים'; מצד ימין 'נרגמו מכוניות בבני ברק', ומשמאל 'אש מרגמות בבני ברק', וכדומה.



באותו גיליון הופיעה גם 'תחרות' היתולית לילדים: מי שיכתוב שיר, סיפור, ציור או בדיחה, שתנציח באופן חד וממצא (כך!) את ניצחון ישראל, הוא הוא יהיה מרים המורל של 'ZOO הארץ'. בין הפותרים נכונה יוגרלו צווי גיוס...


גמר חתימה טובה לכל קוראי הבלוג.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2018

בורא מיני מזונות: חומוס, בירה, כוסברה וקרפיון

השבוע נחגוג את יום כיפור ומטבע העניין נדבר הרבה על אוכל, על סעודה מפסקת ועל צום. מה טבעי יותר מאשר פוסט על חידושים בתחום המזון.

א. חומוסיות בארצנו

חומוסייה חדשה, עם קריצה לשכנינו הפלסטינים, נפתחה בשוק לוינסקי בתל אביב, ושמה בישראל 'מבסוטה'.

צילומים: איתמר לויתן

שימו לב לציור שמתחת לכתובת 'אנה מבסוטה חמדאללה' (יעני, אני מרוצה בעזרת האל). מזכיר לכם משהו?


אכן, זו מחווה לחיילת הנח"ל מהשטר המפורסם של חצי לירה, שהונפק בדיוק לפני שישים שנה, בשנת 1958...


בחיפה, לעומת זאת, החומוס קורץ לעולם החסידות באוקראינה.

ב'חומוס ברדיצ'ב' שבעיר התחתית כבר ביקרנו בעבר כמה פעמים (כאן וגם כאן), אבל החומוסיה הזו משנה את מיקומה ואת אדרתה בכל פעם מחדש.

הדלתות אמנם היו סגורות, אבל השלט הצבעוני, העטור ברמזי מגן דוד, מכריז על 'חומוס ומאכלי עדות'. מעניין לאלו עֵדות הם מתכוונים?

צילום: טובה הרצל

עוד חומוסיה נחמדת יש בחיפה, בשכונת הדר הכרמל, ושמה 'דובנוב'. המוטו של המסעדה: 'מקום טוב לשבט'...

צילום: איתמר לויתן

ומעיר אבישי ליוביץ':
שנינויות בנוסח 'מקום טוב לשבט' מעידות כנראה על קרבה גאוגרפית לאיזה שבט צופים, כפי שמדגימה פיצריה רמת-אביבית.
צילום: אבישי ליוביץ'

ב. בירתנו המאוחדת

ברחוב הלל 10 בירושלים מוצעת בירה לוקל-פטריוטית. בירה אחת לשני עמים...

צילומים: מנחם רוזנברג

ג. בירה או בורי?

ואם כבר בעסקי בירה, הנה 'בירות ים' שאותה אפשר לשתות או לאכול רק בג'לג'וליה.

צילום: יפתח מזור

ד. קוזברא טחון

'כוסברה טחונה' אפשר למצוא בכל מקום, אבל 'קוזברא טחון' יש רק בחנות תבלינים בעיר הבדואית רהט.

צילום: יפתח מזור

ה. מיהו קרפיון יהודי?


בלב רובע קז'ימייז' האופנתי שבקראקוב, ברחוב שירוקה (הרחב), יש מסעדה ושמה 'אריאל', המשתבחת בהיותה מסעדה יהודית (ובלשונו המשובשת של השלט: 'בית קפה יהודית מסעדה' או 'מסעדה-בית קפה יהודית'). בתפריט, שגם בו יש שיבושי כתיב ('גבינה עוגת'), אפשר למצוא אווז וברווז וגם 'קרפיון יהודי'.

מעניין אם הקרפיון הוא יהודי על פי ההלכה, במובן זה שאמו יהודייה או שנתגייר כהלכה.

צילומים: ישראל ויינגולד


יום שישי, 14 בספטמבר 2018

'לכתחילה אריבער': גלגולו של ניגון איטלקי אל מסורת חב"ד ואל הפייטנות המזרחית

מאת אדוין סרוסי 

מוקדש לידידי ועמיתי פרופ' דוד אסף יצ"ו
לרגל השנה השביעית לבלוג עונ"ש


א. המקובל עמנואל חי ריקי

החסידות הסתעפה וממשיכה להסתעף ברשתות מִתְרַבּוֹת של אדמו"רים הקמים זה אחר זה, בין אם הם חלק מכיבוש יעד גאוגרפי חדש לחסידות ובין אם תוצאה ממחלוקת לגבי ירושתו של אדמו"ר שמת. לעתים רחוקות מאוד חסידים מעלים לתחייה צדיקים שחיו אפילו לפני הבעש"ט, מי שנתפס – לפחות בעיני החסידים  כמייסדה של התנועה. הזרקור מופנה בשלב מאוחר מאוד כלפי אישים אלו, ורק לאחר 'גילוי' סגולותיהם, צדיקותם או הניסים שחוללו. לא פעם הופך ציון קברם של צדיקים נשכחים אלו למוקדים חדשים של עלייה לרגל.

כזה הוא המקובל האיטלקי עמנואל חי ריקי (1743-1688), יליד פרארה שבאיטליה, שהתפרסם, בין השאר, כמחבר הספר משנת חסידים, קיצור ופירוש של קבלת האר"י. 

מהדורה ראשונה של משנת חסידים, אמסטרדם תפ"ז / 1727 (קדם)

בשנת 2011 פקדו כמה חסידי חב"ד את בית העלמין היהודי שליד בולוניה בצפון איטליה. הם עשו כן לאחר מחקר מדוקדק שערכו ובעקבותיו עלה בידם  כך טענו  לאתר את מקום קברו של הרב המקובל. על המסע הרוחני הזה סיפר בפרוטרוט יחיאל סופר[שם עט של חוניה גורליק; ראו בתגובות למטה] בכתב העת החב"די-משיחיסטי בית משיח, במאמר הנושא את השם 'הסיפור המופלא של מקור הניגון המפורסם'.

המצבה על קברו המשוער של הרב ריקי (חב"ד אינפו)

סופר עמד ברשימתו גם על תהליכי השכחה של הקהילה היהודית באיטליה בעקבות השואה (ובמרומז על 'ירידת הדורות' בה), ובתוך כך השכחת 'קברו של הצדיק', והוסיף ש'מוקירי זכרו' של הצדיק, 
חפצו לגלות את מקום קבורתו למרות שמעולם לא הונחה מצבה על קברו. לאחר עיון ממושך במפות העירוניות ומדידות מדויקות הונחה מצבה על המקום המשוער בו נטמן גופו הקדוש. על פי הערכות מומחים, מיקום המצבה הינו מדויק עד לרמה של סנטימטרים בודדים בלבד, למרות שעברו קרוב למאתיים ושבעים שנה מיום הקבורה!
הרב אליהו דוד הכהן בורנשטיין, שליח הרבי באזור בולוניה, 'כשנודע לו אודות קבורת אותו צדיק באזור שליחותו, ניצת במוחו רעיון: ביום הפטירה... עלה לראשונה על קברו מניין מבחורי הישיבה בוונציה, כשעל המקום נלמד קטע מספרו "משנת חסידים", ונאמר קדיש'.

ב. ריקי וניגוני חב"ד

אך עיקרה של הרשימה הוקדש לבירור הקשר העמוק שנוצר בין ריקי לבין חסידות חב"ד, באמצעות 'גילוי מוזיקלי' שהיה למהר"ש, הוא האדמו"ר החב"די הרביעי שמואל שניאורסון (1882-1834). גם לב לייבמן, חסיד חב"ד המזוהה כאיש 'מכון נגינה לאור החסידות', נדרש לפרשה זו ברשימה שפרסם בכתב העת האינטרנטי Beis Moshiach. שתי הרשימות זהות כמעט לחלוטין ונשאיר לפילולוגים לגלות מי לקח ממי. 

סיפור חייו הססגוניים של ריקי, כמעט בן זמנו של הבעש"ט, גדוש במסעות דרמטיים בין ערי מערב אירופה לארץ ישראל, בין ארם צובא לצפון אפריקה, והוא קשור למעשה המוזיקלי המקשר בינו לבין האדמו"ר מהר"ש. עיקרי מעשה זה סופרו ברשימותיהם של סופר ולייבמן ואנו נסתפק בראשי הפרקים ועליהם נוסיף מעט חידושים. 

ככל הידוע, ספריו של ריקי, ובראשם משנת חסידים, היו בספרייתו של רבי שניאור זלמן מליאדי, האב המייסד של חסידות חב"ד. בספרו התניא רש"ז אף ציטט ממנו, וזהו אחד מספרי הקבלה המאוחרים שנזכרו בספרו. 

על כך נוסיף כי בסוף ספרו של ריקי, הון עשיר – ביאור למשנה, שנדפס לראשונה בשנת 1731 בדפוס פרופס שבאמסטרדם – נדפסו שני שירים פרי עטו של ריקי, ולצדם, בעמוד נפרד, העתקתם בתווים. על פי הכתוב שם התווים נרשמו על ידי 'איש תם וישר', 'מי שבקי בחכמה זו [של רישום התווים] יותר ממנו', ושמו אברהם קאסירס 'מעיר הזאת' [אמסטרדם]. 

קאסירס היה מלחין יהודי ממשפחה ספרדית, שפעל באמסטרדם במחצית הראשונה של המאה ה-18 (הידיעות המועטות עליו לוקטו על ידי ישראל אדלר בספרו Musical Life and Traditions of the Portuguese Jewish Community of Amsterdam in the XVIIIth Century, שנדפס בירושלים 1974).

עמוד התווים בספר הון עשיר, אמסטרדם 1731

הקשר בין האדמו"ר החב"די מהר"ש לבין המקובל ריקי צוין בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (נדפס לראשונה בשנת תש"ז, ואחר כך במהדורות רבות), שערך הרבי האחרון מנחם מנדל שניאורסון, ושם נכתב על האדמו"ר שמואל: 

ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש, עמ' 21

לפי מסורת חב"ד, הרבי מליובאוויץ', שבעצמו היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, למד את הניגון של מהר"ש, מפי סבו (אבי אמו), מאיר שלמה ינובסקי, שהיה 'בעל חוש גדול בנגינה', ומן 'ה"יושבים" אצל אדמו"ר מהר"ש עצמו' ('ניגון לכתחילה אריבער').

הניגון של מהר"ש  שמוכר גם בשמות אחרים: 'איינס, צוויי, דריי, פיר' (אחת, שתיים שלוש, ארבע), 'אין סוף', או 'לכתחילה אריבער' (לכתחילה מלמעלה)  הושר בהתוועדויות הרבי בסדר ניגוני האדמו"רים (ראש השנה, שמחת תורה, שביעי של פסח, שבועות), כניגון הממחיש את דמותו ומורשתו של האדמו"ר מהר"ש. בנוסף שרים אותו בהתוועדויות ב' באייר, יום הולדתו של מהר"ש, ובי"ג בתשרי, יום הסתלקותו.

הנה הוא כאן בשירת הרבי האחרון וחסידיו:



ג. הולדתו של ניגון

כאמור בציטוט שהובא לעיל מתוך ספר התולדות, בעקבות קריאת התווים שנדפסו בספר הון עשיר נחה על מהר"ש רוח השיר וכך הלחין ניגון חדש, שמתכתב בצורה כלשהי עם הניגון שאברהם קאסירס רשם מפיו של ריקי. כיוון שריקי נחשב לנושא ישיר של מסורות האר"י, שאותן למד בצפת ובירושלים, הרי שלשיטת חב"ד ניתן להחשיב גם את הניגון הזה כחלק ממורשתו של האר"י. ואכן, כך גם כתב האדמו"ר השלישי (צמח צדק), בשם האדמו"ר הזקן, שדבריו של ריקי 'מסתמא ראה זה בכתבי האריז"ל' (אגרות קודש מאת אדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, יב [חורף תשט"ז], ברוקלין תשמ"ט, סימן ד'רג, עמ' שפט). 

זו בוודאי הסיבה לכך, שבכרך השני של ספר הניגונים  אוצר הניגונים המעין-רשמי של חב"ד, שערך שמואל זלמנוב (ברוקלין 1957)  נכלל ניגון המהר"ש ('ניגון ידוע בשם דעס רבינ'ס מוהר"ש ניגון'), וכן פקסימילה של מילות השיר של ריקי והתווים המקוריים, ולצדם סיפור הרקע ליצירת הניגון, כפי שסופר על ידי הרבי האחרון. 

שמואל זלמנוב, ספר הניגונים, ב, ניגון קפ
ספר הניגונים, ב, פקסימילה בפתח הספר

נשים לב למשמעות הכינויים הנוספים שניתנו לניגון זה: 'איינס, צווי, דריי, פיר', משקף את תנועת ארבעת הצלילים החוזרים במוטיב הפותח את החלק השני של הניגון; 'לכתחילה אריבער' הוא הכינוי שניתן בידי הרבי האחרון, על פי אמרה המיוחסת למהר"ש: 'העולם חושב שכשאי אפשר לילך מלמטה הולכים מלמעלה, אך אני לכתחילה [הולך] מלמעלה'. הפירוש החסידי הוא כמובן רוחני, אך בהחלט אפשר לפרש את כוונתו של הרבי גם מבחינה מוזיקלית: התנועה המלודית שבחלק הראשון של הניגון (הניגון הוא בצורה מיוחדת א-א-ב-ג-ג-1/2א), מגיעה לצליל הגבוה ביותר (מי באוקטבה הגבוהה) כבר בהתחלה, ומשם יורדת המנגינה כלפי מטה, למי הנמוך בסוף החלק הראשון. עלייה זו לצליל הכי גבוה, כבר בתחילת הניגון, אינה אופיינית לניגוני חב"ד, שבהם השיא המלודי נבנה בהדרגה. 

גם השם 'ניגון אין סוף' (ולא 'אור אין סוף', כפי שנרשם בכמה מקורות) קשור, כנראה, לחזרות הרבות על ה'תנועה' (מושג מהמוזיקולוגיה החסידית, שמתייחס ליחידה קטנה, מעין מוטיב, מתוך ניגון) הראשונה מתוך החלק השלישי של הניגון. כנראה שהרבי האחרון היה זה שהנחיל את הביצוע הרווח היום. הוא הורה לחסידים בתנועות ראשו לחזור על תנועה זו שוב ושוב. אך בחינה מדוקדקת מצביעה על כך שמספר החזרות אינו אקראי אלא מכוון, שכן לרוב חוזרים על תנועה זו בדיוק עשר פעמים (ולעיתים אף עשרים פעמים). 

שימו לב לסרטון זה, שהוקלט בהילולה לזכרו של מהר"ש, בי"ג בתשרי תשמ"א (1980). הרבי מנצח בראשו על שירת החסידים וחוזר עשר פעמים על תנועת ה'אין סוף' (החל בתזמון 3:23):



את הפרק החסידי של ניגוני המקובל ריקי נסיים בשאלת תם: י"ל פרץ קרא לאחד מסיפוריו שעוסקים בניגון החסידי בשם 'משנת חסידים', כשם ספרו של ריקי. גם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי העניק לאחת מרשימותיו את השם 'משנת חסידים'. האם יד המקרה בדבר?

ד. ניגוני ריקי: ההיבט הספרדי-המזרחי

העובדה שהניגון שהדפיס ריקי 'קודש' על ידי חסידי חב"ד אַל לה להשכיח את ההקשר המוזיקלי המורכב שבו נולד השיר. להקשר זה שני היבטים: המוסיקה מתקופת הבארוק, שיהודי מערב אירופה, ובעיקר איטליה, היו חשופים לה; והמסורות היהודיות הספרדיות, המזרחיות והמערביות, שריקי ספג בנדודיו הרבים בארץ ישראל וברחבי אגן הים התיכון, בצפון אפריקה ובמערב אירופה. 

כפי שאפשר לראות באיור שלמעלה, ה'ניגון' המקורי של ריקי הוא למעשה שני שירים מחוברים: 'מה טוב הוא ומה נעים כי יישבו אחים יחדיו' ו'עד יום חו[ל]ין מעיד בנו'. בשורות הפתיחה שנדפסו לפני השירים הוסבר כי הם נועדו לביצוע, זה אחר זה, כחלק מטקסי ברית מילה ובר מצווה שנערכים בשבת. 

השירים מעוצבים בבירור במתכונת של רצ'יטטיב ואַרִיָה, המבנה המקובל במוזיקה הווקאלית של תקופת הבארוק, בין אם באופרה ובין אם באורטוריה או בקנטטה דתית. מבנה זה גם נהג אצל משוררים יהודים איטלקים, שרובם היו תלמידי חכמים. ואכן, בספרו של ריקי פרפראות לחכמה, שהודפס כנספח לספרו האחרון אדרת אליהו (ליוורנו תק"ב / 1742), הביא המחבר מבחר משיריו, ולמקצתם ניתנה הכותרת 'על פי המוסיקא' והם חולקו ל-recitativa ול-ariette

ה'שיר להבאת ספר תורה להיכל' מחולק ל'אריאטה' ו'רצ'יטטיבה' (פרפראות לחכמה, ליוורנו 1742, נו ע"א)

אגב, שני השירים שבסוף ספר הון עשיר, שבהם אנו עוסקים כאן, שבו ונדפסו (עם תיקונים) גם בספר פרפראות לחכמה.

פרפראות לחכמה, ליוורנו 1742, נג ע"א

הרצ'יטטיב 'מה טוב הוא ומה נעים כי ישבו אחים יחדיו' הוא טקסט ארוך בן שלושה עשר בתים (רמז לבר מצווה), ובכל בית  שבעה טורים (settima rima, א-ב-א-ב-ב-ג-ג). זו מתכונת נדירה בשירה האיטלקית בכלל, שהיא הרחבה של הבית בן שש השורות שנפוץ הרבה יותר. כאמור בכותרת, השיר מיוסד 'על דברי רז"ל' בפשט ובסוד. לעומתו, האַרִיָה 'עד יום חולין מעיד בנו', היא קצרה מאוד (שני בתים של שמונה טורים קצרצרים), כמתבקש משיר מסוגה זו. השיר הקצר חתום באקרוסטיכון שם המשורר: 'עמנואל חי ריקי יצו"א [ישמרו צורו וגואלו, אמן]'. 

התווים של הרצ'יטטיב מותאמים לחלק מהמילים של הבית הראשון בלבד, וברור שעל הַזַּמָּר לחזור על החלק הראשון כדי לכסות את כל הטקסט של הבית. מבחינה מוזיקלית זהו קטע מוזר משהו. הוא משלב קולורטורות אופייניות לזמרת הרצ'יטטיב הבארוקי הלירי (לעומת ה'יבש', הקרוב לדיבור), עם מאפיינים של מוואל מזרחי (מוואל הוא קטע פתיחה מאולתר שזמרים מזרחיים מקדימים לשיר קצבי). זוהי מתכונת אופיינית למוזיקה הטורקית והערבית, אשר אומצה על ידי פייטנים ספרדים ומזרחים. אגב, הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהלים, קלג 1), שעמנואל חי ריקי פתח את הרצ'יטטיב בפרפרזה שלו, משמש עד היום פייטנים מזרחים כפתיחה, כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה:



האַרִיָה, שלא כמו הרצ'יטטיב הארוך והמפותל מבחינה מוזיקלית, היא מנגינה פשוטה בעלת מקצב סדיר ומאוד סימטרית בצורתה. אפשר היה להתפתות ולומר שמדובר בהתאמה של לחן של שיר איטלקי קיים לטקסט עברי, אבל אין זה פשוט כל כך. וריאנטים רבים של לחן זה נפוצים בפזורה הספרדית, מטורקיה ועד אמסטרדם, ומלווים את הפיוט 'לכה דודי' לקבלת שבת. האפשרות שלפנינו בעצם גלגול של לחן קדום, אולי הלחן המקורי שהפייטן שלמה הלוי אלקבץ הועיד לפיוט שלו, דורשת דיון נפרד שלא כאן מקומו.

רק לשם המחשת גלגולי ניגון האַרִיָה של הרב ריקי במרחבי העולם הספרדי, הנה הקלטה של 'לכה דודי' בלחן זה, כפי שהושר בבית הכנסת של יהודי טורקיה בווינה. תווי הלחן נרשמו בשנת 1880 בערך ונדפסו בפתח שיר הכבוד (וינה 1889), שערכו החזן הראשי יעקב באואר (Bauer) ומנצח המקהלה איזידור לוויט (Löwit). באואר ולוויט רשמו את הלחן בסולם מינור, כפי ששמעו אותו מפי זקני העדה, שלא כמו גרסת ריקי שהיא בסולם מז'ור, אבל הדמיון בין המנגינות הוא מעל לכל ספק.

עמוד השער של שיר הכבוד, וינה 1889

הנה המקהלה הסימפונית של אוניברסיטה אוהיו מתוך התקליטור Jewish Music Between East and West. ההקלטה היא משנת 2002: 





ה. סיכום

פרשת גלגולי ניגוניו של המקובל עמנואל חי ריקי היא נדבך נוסף במסכת הקשרים הענפים שבין הפרקטיקות המוזיקליות שנהגו בקרב יהודי ארצות הים התיכון ובין העולם המוזיקלי של החסידות במזרח אירופה. יהדות איטליה שימשה צינור העברה של פרקטיקות אלו בין שתי הקצוות של העולם היהודי, שאינן כל כך רחוקות כפי שדמיינו אותן, ועדיין מדמיינים, בתקופה המודרנית.

זאת ועוד, זהו מקרה נדיר ביותר של הדפסת תווים של ניגונים מסורתיים לפני תקופת ההשכלה. מקרה זה מרמז על הכוח העצום הטמון בדפוס המוזיקלי בהעברת רפרטוארים בין מקומות ותרבויות מרוחקות זו מזו, ובקיבעונם בגרסה 'קפואה'. לא בכדי קמו לדפוס המוזיקלי (ובהמשך גם לרישום האלקטרוני של מוזיקה, קרי הקלטה) מתנגדים רבים מקרב יהודים חסידים ולא-חסידים. ההדפסה וההקלטה אכן 'מעקרים' את החיוניות והטריות שיש בחוויית הביצוע המוזיקלי שבעל-פה, שמתחדש פעם אחר פעם ומאפשר מרחב תמרון למבצעים וחוויה מרעננת וחד-פעמית למאזינים.

העדר הנוהג של רישומי תווים בקרב יהודים עד סוף המאה ה-18 מציב בפני חוקרי המוזיקה היהודית אתגרים סבוכים בבואם לדון בתהליכים היסטוריים. הרישום של הניגון 'עד יום חולין' מאת עמנואל חי ריקי מאפשר הצצה אל תהליך השמירה המרשים של מנגינה במסירה שבעל-פה על פני כמה דורות. דוגמה זאת מאששת את ההשערה שניגונים רבים שנשמעים עד היום השתמרו על פני תקופות ארוכות מאוד של מסירה בעל-פה. אך גם כאן אל לנו להיסחף בהכללות; חוקרים גם הוכיחו שמנגינות יהודיות הנחשבות עתיקות, למעשה הן חדשות...
 ___________________________________________


פרופסור אדוין סרוסי מהאוניברסיטה העברית בירושלים הוא חוקר מוזיקה וחתן פרס ישראל לשנת תשע"ח בתחום חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה.