יום שישי, 11 באוגוסט 2017

הציץ ונפגע: הגופייה של בן-גוריון

הגופייה שהציצה

אמר העורך:

שלשום, ביום רביעי, צפיתי בסרט התיעודי המומלץ 'בן-גוריון, אפילוג'. ההקרנה הייתה תחת כיפת השמיים, על המדשאה הנעימה שמול הספרייה הלאומית בגבעת רם, במסגרת 'פסטיבל דוקו.טקסט' הנהדר שמארגנת הספרייה זו השנה השלישית. כמה מאות אנשים היו שם והתרגשו עד דמעות.

כאן סיפורו של הסרט, גילוי הריאיון האבוד וקטעים נבחרים מהסרט:



באותה שעה ממש, בגני התערוכה בתל אביב, עמד על הבמה אחד מיורשיו של בן-גוריון, שמייצג סוג אחר לגמרי של מנהיגות. קהל משולהב הריע לראש הממשלה הנוכחי, ששמו הפך שם נרדף לנהנתנות, לקמצנות, להסתה ולשחיתות. אי אפשר היה שלא לצפות בסרט על בן-גוריון מבלי לחוש כאב וצער עמוק על מה שהיה ועל מה שהווה. על המורשת האדירה שהותיר אחריו בן-גוריון, ועל ה'מורשת' שיותיר אחריו בנימין נתניהו. זה היה מכמיר וצובט לב.

הרשימה להלן, מאת פרופסור ארנון שמשוני, המתינה אצלי כבר זמן מה, ונדמה לי שזה הזמן המתאים לפרסמה. היא אינה עוסקת בהשקפת עולם או בחזון, לא בימין ולא בשמאל, אלא בסתם אפיזודה בלתי חשובה לחלוטין. אבל מפרק הזיכרונות הזה עולה דמותו של אדם שכבר לא עושים כמוהו. מנהיג שעשה טעויות, אך לא בוש להודות בהן. מנהיג שפעל לטובת בני עמו, בלי פוזות ובלי מאפרים צמודים. מה ששמעת ומה שראית – זה מה שהיה.

__________________________________

מאת ארנון שמשוני

ביום ב', 13 ביוני 1960, המריא ראש הממשלה דוד בן-גוריון למסע ביקורים בצרפת, בבלגיה ובהולנד. הוא ומלוויו הצטרפו ב'נמל התעופה לוד' לכחמישים נוסעי טיסת אל-על 203 במטוס 'בריטניה', שהביאם לתחנתו הראשונה בפריז והמשיך במסלולו הקבוע ללונדון ולניו-יורק. בפריז נועד בן-גוריון (פעמיים) עם הנשיא שארל דה-גול ונפגש עם ראש הממשלה מישל דברה ועם שרים ונכבדים אחרים, ובכל מקום זכה לקבלת פנים מפוארת. בבריסל נפגש בן-גוריון עם המלך בודואן, עם ראש ממשלת בלגיה ועם נשיא השוק האירופי. בהולנד, יעדו האחרון, ציפו לו פגישות עם המלכה יוליאנה, עם ראש הממשלה, שר החוץ ושרים נוספים, וכן סיורים במפעלי הפיתוח הגדולים לסכירת הים וייבושו ואתרים היסטוריים יהודיים.

כותרת ראשית בעיתון מעריב, 13 ביוני 1960

המסע, שתוכנן חודשים רבים מראש, יצא לדרכו כשלושה שבועות לאחר הודעתו הדרמטית של בן-גוריון בכנסת (23 במאי 1960( על לכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה והעברתו ארצה. לנושא כזה הייתה, כמובן, משמעות מיוחדת במהלך ביקור במדינות מערב-אירופיות. ככלות הכל, בסך הכול חמש-עשרה שנים קודם לכן הסתיימה מלחמת העולם, שאותה עברו מדינות אלה תחת כיבוש נאצי, ואין צריך לומר שבשלושתן הושמדו מאות אלפי יהודים. נציגי התקשורת המקומית והעולמית ניסו ללמוד מפיו של ראש ממשלת ישראל על הפרשה המסעירה וביקשו לשמוע את הסבריו ותחזיותיו. במסיבות העיתונאים שנערכו בסיכום ביקוריו בצרפת ובבלגיה הגן בן-גוריון בתוקף על עמדת ממשלת ישראל, ועל פיה ניתנה לאייכמן ההזדמנות להסכים להעברתו מבואנוס-איירס לישראל ולעמוד למשפט. כמו כן הבהיר, חזור והבהר, כי מערכת השיפוט הישראלית עצמאית וכי לאייכמן, שיוכל להיעזר בפרקליט גרמני (בתנאי שאיננו נאצי), מובטח משפט הוגן.

בראשית יוני 1960 פנה המזכיר השני בשגרירות ישראל בהאג, נסים יושע, לסטודנטים ישראלים בפקולטה לרפואה וטרינרית של אוניברסיטת אוטרכט (כשבעים ק"מ מהאג), וביקש את הסכמתם להתגייס לשמירה על 'הזקן' במהלך ביקורו המתוכנן. הדבר הוסבר בחשש מפעילות עויינת של חוגים נאציים בעקבות חטיפת אייכמן. הייתי אז אחד מששת הסטודנטים שגויסו ותפקידנו היה לבצע את השמירה בתוך בניין השגרירות, אשר בו היו אמורים בן-גוריון ורעייתו פולה להתגורר במהלך שהותם בהאג. השמירה מחוץ לשגרירות הוטלה מטבע הדברים על המשטרה ההולנדית.

ביום רביעי, 22 ביוני 1960, הגיעו בן-גוריון ופמלייתו להאג מבריסל במטוס של חיל האוויר ההולנדי. השגריר חנן סידור ובני משפחתו פינו את מגוריהם בקומה השנייה של בית השגרירות ועברו להתגורר זמנית בבית מלון. דוד ופולה בן-גוריון התמקמו בחדריהם ואנו, ששת השומרים, התמקמנו בקומת המרתף שבה סודרו מיטות שדה ומטבחון. השמירה הייתה בעיקר בשעות שבהן שהו ראש הממשלה ורעייתו בבית, בעיקר בלילה, אך גם בהיעדרם התבקשנו לפקוח עין. שנת השומרים ומנוחתם בוצעו בשיטת 'המיטה החמה'.

ביום חמישי, למחרת הגעת המשלחת (23 ביוני), סיימה מועצת הביטחון של האו"ם את דיוניה בתלונתה של ארגנטינה על הפגיעה בריבונותה ופרסמה החלטת גינוי לישראל. נשקלו גם סנקציות וארגנטינה עמדה על סף ניתוק יחסים דיפלומטיים עם ישראל. תכניות לפגישת פיוס בין בן-גוריון לבין נשיא ארגנטינה, ארטורו פרונדיזי, שביקר באותה עת בבלגיה, לא צלחו. מטבע הדברים, העניקה החלטת מועצת הביטחון תנופה תקשורתית מחודשת, ומסיבת העיתונאים המסכמת של ביקור בן-גוריון, שנערכה בבית מלון בהאג ביום שישי (24 ביוני), עוררה עניין רב. כמעט כל השאלות עסקו בחטיפת אייכמן, במשבר עם ארגנטינה ובהחלטת מועצת הביטחון. תשובותיו של 'ראש הממשלה האנרגטי, קטן הקומה ובעל הבלורית הלבנה', כפי שתואר בתקשורת המקומית, הופיעו בראש מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה וצילומיו נדפסו בעמודיהם הראשונים של עיתוני סוף השבוע.

הנה עמוד השער של Algemeen Handelsbladאחד משלושת העיתונים היומיים הנפוצים בהולנד באותה עת, ובו דיווח על מסיבת העיתונאים בהאג: 


וזו הגדלה של התמונות שפורסמו באותו עיתון:

משמאל לימין: מופתע... מתווכח... מהרהר

הימים והלילות שעשינו, אנו הסטודנטים, תחת קורת גג משותפת עם בן-גוריון ורעייתו סיפקו חוויות יוצאות דופן שזכורות לי היטב, מקצתן משעשעות ובאחת מהן אשתף את קוראי הבלוג. 


קייב II (מקור: Cams.com)
מספר שעות לפני המראתו של בן-גוריון חזרה ארצה, שנועדה ליום ראשון בלילה (26 ליוני), הגיע לשגרירות, היישר מלונדון, צוות טלוויזיה של ה-BBC על ציודו הכבד. הריאיון אורגן בדחיפות נוכח תגובות שליליות שהתעוררו בציבור הבריטי על החטיפה, שגרסו כי ישראל חרגה מכלליו המקודשים של 'המשחק ההוגן' (fair play), שאמור להיות נהוג בין מדינות. סלון השגרירות הפך אפוא לאולפן. בן-גוריון התיישב בכורסא כשמאחוריו פרגוד ומולו מראיין שאת זהותו לא ידעתי באותה עת. נכחתי בחדר במהלך הריאיון ואתי מצלמתי הסובייטית הזכורה לטוב, 'קייב'.

המראיין הנמרץ החל לשאול, ובן-גוריון, בחולצה קצרת שרוולים וללא עניבה, הגן בתוקף על עמדת ישראל בטיעונים דומים לאלה שהשמיע קודם לכן במסיבת העיתונאים. המראיין הקשה, הלהט גבר, ולחיזוק טיעוניו הניע 'הזקן' את ידיו בהתלהבות. 

שלוש-ארבע דקות לאחר תחילת הריאיון גלשו שרוולי גופייתו של בן-גוריון במורד זרועותיו אל מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של החולצה. הבריטים שמרו כמובן על פני פוקר, ואילו הישראלים, ואני ביניהם, הבליעו חיוך ושמץ של מבוכה. 

מלוויו-יועציו של בן-גוריון, מזכירו יצחק נבון ומזכירו הצבאי אל"מ חיים בן-דוד (חב"ד), שלימים נספה בתאונת מטוס באתיופיה, נחלצו להציל את הכבוד הלאומי. הם ביקשו מן המראיין לעשות הפסקה וגלגלו את שרוולי הגופייה הממשלתית למקומם הראוי. המראיין המשיך, קושיותיו החמירו, נפנופי הידיים החריפו ושוב חזרה הגופייה והציצה. שוב הופסק הריאיון, ושוב סודרו השרוולים. ובינתיים מחוגי השעון התקדמו ועדיין עמדו לפני 'הזקן' ופמלייתו הכנות אישיות, נסיעה לשדה התעופה וטכס פרידה מעונב מן ההולנדים הדקדקנים. בסופו של דבר השלימו המראיין והמרואיין את מלאכתם, הציוד קופל והצוות הבריטי יצא בדרכו חזרה ללונדון. משלחת ראש הממשלה התארגנה גם היא בחפזה ויצאה לדרכה. בשדה התעופה סחיפהול שליד אמסטרדם חיכה לה ראש ממשלת הולנד, פרופ' יאן דה-קוואי, ולאחר טקס פרידה ובאיחור קל עלתה הפמליה על מטוס ה'בריטניה'. לאחר חנית ביניים בווינה נחת המטוס לקבלת פנים חגיגית בלוד בבוקר יום שני, 27 ביוני 1960.

'העדות המרשיעה' של הגופייה שהציצה הונצחה ב'קייב' שלי (ולמרבה הצער, קצת דהתה והצהיבה במהלך עשרות השנים שחלפו מאז).

צילומים: ארנון שמשוני

הריאיון המוקלט (בשחור-לבן), בן החמש וחצי דקות, שודר למחרת (יום שני, 27 ביוני) ב'פנורמה', תכנית הדגל החדשותית של ה-BBC. לימים התברר לי שהמראיין היה ג'יימס מוסמן (Mossman), מבכירי עובדיה של התחנה באותה עת ומי שנודע בחריפותו ובלשונו החדה. 

ג'יימס מוסמן (1971-1926)

הד לראיון הופיע למחרת בעיתונות בישראל; הגופייה שהציצה לא זכתה להתייחסות... 

דבר, 28 ביוני 1960

הריאיון המקורי שקיים מוסמן עם בן-גוריון שמור במרכז הצפייה הדיגיטלית של 'יד ושם', אך בשל הסכמי זכויות יוצרים לא התאפשר לנו להציגו כאן. ניתן לצפות בו ביד ושם (Panorama 205 – Ben Gurion, 27/06/1960ולהיווכח כי השרוולים העקשניים של הגופייה לא קוצצו מהעריכה הסופית. זו גם ההזדמנות להודות ליריב מוֹזֶר, עורך הסרט 'בן-גוריון, אפילוג', לדפנה ארבל, מנהלת המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר, ולליאת בן חביב מנהלת מרכז הצפייה של יד ושם.

ולסיום, האם סיפור הגופייה היה אירוע חריג וחד-פעמי? כפי שאפשר להיווכח מכמה צילומים שנמצאים במרשתת או על כתלי בית בן-גוריון בתל אביב, התשובה החד-משמעית היא 'לא ולא'.

השרוולים מציצים, חזור והצץ, בתמונות רבות (ראו גם בתמונה הפותחת את הרשימה), והם מעניקים נופך נוסף של חן וגעגוע לדמותו המיוחדת של 'הזקן'.



נספח: תמונות לא מוכרות של בן-גוריון

בהזדמנות זו, הנה כמה תמונות מאותם ימים, גם הן פרי מצלמתי. בתמונות נראים לצדו של בן-גוריון, פולה רעייתו, יצחק נבון מזכירו, השגריר חנן סידור ורעייתו, ושר החוץ ההולנדי יוזף לונס (לימים מזכ"ל נאט"ו).

מימין מאחורי הגדר: חיים בן-דוד ויצחק נבון; בתוך החצר: חנן סידור (מתכופף ופניו למצלמה), בן-גוריון, יוזף לונס (משמאל)
יוזף לונס (שני מימין), בן-גוריון ופולה, רות וחנן סידור (שני משמאל)
חנן סידור (שני מימין), יצחק נבון, פולה ודוד בן-גוריון
יוזף לונס ובן-גוריון

יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

סיפורי רחובות: מנדלי מוכר ספרים פינת הרב קאפח

א. מנדלי או מנדלה?

שלום יעקב אברמוביץ הוא מנדלי מוכר ספרים (1917-1836)

לפני מאה שנה מת באודסה גדול הסופרים העבריים בתקופת התחייה – שלום יעקב אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים. בירושלים הוא מונצח ברחוב קטן ויפה בשכונת טלביה, אך במגוון צורות וניקודים של שמו.

בעברית מצאתי 'מנדלי', 'מנדלה מוכר ספרים', 'מנדלי מוכ"ס', ו'מנדלי מו"ס'.

בלועזית: MEND'ELE; MENDELE; MND'ELE, ועוד לא אמרנו מאומה על ראשי התיבות המזעזעים MO"S...

כתבה לי טובה הרצל:
הבוקר ראיתי מנדלה ומנדלי, מוכר ספרים כחלק מהשם ובסוגריים, ושכתוב לועזי אחד שאינו ניתן להגיה (לי הוא הזכיר שמות באפריקה שדורשים תרגילי לשון). בשני המקרים אפשר לדעת על שם מי הרחוב, אבל איזו רשלנות!
הכתיב הנכון צריך להיות כמובן מנדלי (ולא מנדלה), ובאותיות לטיניות: Mendele. ואם רוצים להחמיר, אז את המילים מוכר ספרים יש לכתוב בצורת הדיבור הנהוגה ביידיש Moykher Sforim, אבל גם Mokher Sfarim יספק אותנו.

רחוב מנדלי אינו רחוק ממקום מגוריי. יצאתי לשם, והנה השלל המצולם:






צילומים: דוד אסף

ב. קַאפַח, קַאפָּח, קָאפַח, קַאפֵּח או קַאפִיח?

אם כך מתעללים באשכנזים מקושרים, מה יגידו התימנים המקופחים?

בכרם התימנים שבתל אביב יש רחוב המוקדש לרב יחיא קאפח. רב חשוב היה קאפח. מגדולי הרבנים והחכמים בתימן. הוא עמד בראש זרם רוחני-רציונליסטי שהעריץ את הרמב"ם ונאבק בקבלה ובמיסטיקה. מתנגדיהם, ה'עקשים', כינו את קאפח ותלמידיו בשם הגנאי 'דרדעים', ואילו הם עצמם העדיפו את השם 'דור דעה'. הפולמוס בין שתי הקבוצות הללו היה סוער ומר, השלטונות בתימן היו מעורבים בו והדיו הגיעו גם לארץ ישראל.

הרב יחיא קאפח (1931-1849)

נכדו של יחיא קאפח התפרסם אף יותר. זהו הרב הירושלמי יוסף קאפח (2000-1917), פרשן חשוב של הרמב"ם ומתרגמו מערבית-יהודית לעברית, שאף זכה בפרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1969; רעייתו, הרבנית ברכה קאפח (2013-1922), זכתה גם היא בפרס ישראל (בשנת 1999 על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה), ונדמה לי שזהו המקרה היחידי שבני זוג זכו בפרס ישראל כל אחד בזכות עצמו. <'לא נכון', תיקן אותי ידידי אבנר הולצמן, היו לפחות שני בני זוג נוספים שזכו בפרס ישראל בנפרד: הגיאוגרף דוד עמירן (1977) ורעייתו הארכאולוגית רות עמירן (1982); האדריכל יעקב רכטר (1972) ורעייתו שחקנית התיאטרון חנה מרון (1973)>.

אבל איך בעצם מבטאים את שמם?

קַאפָּח (Kapakh) עם דגש באות פ' או קַאפַח (Kafakh) בלי דגש? והלא בערבית אין בכלל אות פּ דגושה! פניתי לוויקיפדיה והופתעתי לגלות כי הכתיב האנגלי המקובל הוא קַאפִיחְ (Qafih),

ומה אומרים שלטי הרחובות?

אם לשפוט על פי השילוט ברחוב קאפח שבכרם התימנים, בכלל צריך להגיד קַאפֵּח או Kapach!

צילום: איתמר וכסלר

נבוך פניתי לעמיתי ד"ר נח גֶּרְבֶּר, שענייני היהודים בתימן אינם זרים לו, וכך ענני:
לשאלתך, 'קאפַח' בלי דגש באות פ. אבל אם כבר שאלת, צריך לבטא את זה Gaafekh, כאשר מבטאים את האות ק כמו ג; כך הקפידו בתימן. בארץ לא הקפידו ולכן מן הסתם הניקוד המגוחך.
רחוב על שמו בלב 'כרם התימנים' הוא לא דבר מובן מאליו, משום שהיו מוסדות בשכונה שכמעט התפלגו סביב מורשתו. ה'דרדעים' היו תמיד מיעוט קטן, קל וחומר בתקופת היישוב. 'דרדעים' זה שם הגנאי שניתן להם על ידי המחנה היריב, והיה ראוי לציין בשלט את שמם המקורי 'דור דעה'. ישראל ישעיהו הצעיר, לימים יושב ראש הכנסת וחוקר תולדות יהודי תימן, היה זה ש'שיווק' את הדרדעים בתור תנועה 'ברוח ההשכלה'. עמיתי, ד"ר מנשה ענזי, פרסם מאמר בשם 'אחים אחרים' (עת-מול, 183, 2005) ובו דן באופן שבו מורשתו של קאפח הסב כמעט פילגה את השכונה התימנית בתל אביב. לגבי התעתיק באנגלית, Qafih, הרי שמאז שנות השישים כך אכן מקובל להפנות בספרות המחקרית לכתבי הנכד, הרב יוסף קאפח.

וכך גם כתב לי ד"ר מנשה ענזי:
שם המשפחה הוא קאפח, ובערבית قافح. משמעותו: צנום ורזה. בתימן צירפו בדרך כלל יידוע לשמות המשפחה, ולכן צריך להיות אלקאפח. ההגייה הקלאסית בערבית היא Qafih, מבטאים זאת במרכז תימן Gafeh, ובישראל נוהגים לבטא זאת Qapah (האות h כאן היא כנגד האות ח' העברית).
ומה קורה בירושלים?

בעיר הבירה יש שני 'רחוב קאפח'. אחד על שם הסב יחיא, בלב לבה של שכונת בית ישראל החרדית-האשכנזית, והשני על שם הנכד יוסף, בשכונת נחלת אחים, שבמקבץ השכונות 'נחלאות'. וגם כאן – מן הסתם לא תופתעו לקרוא – הבלבול חוגג.

רחוב יוסף קאפח הוא רחוב חדש. כלומר, הרחוב עצמו ישן מאוד ונקרא מאז ועד היום בשם 'רחוב לוד', אבל בשנת 2012 החליטה עיריית ירושלים לכבד את זכרו של הרב, שגר ברחוב זה ממש, ושינתה את שם הרחוב. כרגיל, השינוי לא מוצלח. בתחילת הרחוב ובסופו הוצבו השלטים החדשים, אך לארכו עדיין נושאים שלטי הרחוב את השם 'לוד'.

'בית נדב' ברחוב לוד / קאפח

ומה באשר לתעתיק ולניקוד?

כאן זה: קָאפַח / Kafa'h.

צילומים: דוד אסף

כדי לבדוק איך נרשם שמו של הסב יחיא קאפח באותה עיר עצמה הטרחתי את עצמי אל השכונה התימנית לשעבר 'נחלת צבי', שמצפון לרחוב מאה שערים. שכונה זו נוסדה בשנת 1891 על ידי עולים מתימן, ועל אף שהתימנים כבר מזמן עזבוה והיא כולה אשכנזית חרדית, מקצת הרחובות נושאים שמות תימניים למהדרין ('חבשוש', 'רצאבי', 'הרב עדני', 'דוד בן עמרם', 'תרמ"ב').

זה השלט שמצאתי שם, והתעתיק הוא:  קָאפַּח / Kapah.

מבולבלים? גם אני...

צילומים: דוד אסף

בעלי התוספות

רון מנדל (אין קרבת משפחה למנדלי) שלח לי את תמונות שלטי רחוב מנדלי מוכר ספרים בחיפה - תעתיקים שונים (גם באנגלית) ושנת לידה שונה:





יום שני, 7 באוגוסט 2017

פה ושם בארץ ישראל: הדתה בתל פאחר; שידוכים; כשהרב לא נמצא

א. תעלות עם כיסוי ראש

אין גבול להדתה ולהשתלטות של הדתיים!

הנה מה שמחכה למבקרים במוצב ההיסטורי של תל פאחר ברמת הגולן.

צילומים: שמחה בינות

ב. שידוכים בזבל

בחניון שמאחורי עיריית יבנה יש מתקן איסוף למחזור קרטונים.

מי שמחפש שידוך כאן, מצבו כנראה נואש מאוד...

צילום: רון חרמוני-להט

ג. לאן הלך הרב?



המודעה הזאת צולמה באחוזת קברו של הבאבא סאלי בנתיבות.

מה פירוש הרב לא נמצא? יצא מהקבר והלך לטייל?

והידעתם? מתחם הקבר יכול להכיל כ-3,700 מבקרים, אנשים, נשים וטף!

אמנם עוד ארוכה הדרך לכיכר פטרוס הקדוש ברומא, שם יכולים להתכנס עד ארבע מאות אלף איש, אבל יש למה לשאוף...

צילומים: יהושע לביא

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

'רוח, רוח, רוח, רוח, בפרדס נפל תפוח': קינה על גלות ישראל?

איזה הרשקוביץ, איור למקראה 'גן גני', תל אביב: נ' טברסקי, 1947

לפעמים המציאוּת עולה על הדמיון, והסאטירה של היום היא לדאבוננו המציאות של מחר. אם הייתי מספר לכם את הסיפור ההזוי הבא, הייתם אומרים שהמצאתי אותו כדי ללגלג על חסידים. אז לא. כפי שתיווכחו, הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן בספר חרדי חדש שיצא לפני כשנה. למידע המופלא שיוצג כאן הגעתי בזכות הפורום החרדי הלמדני 'אוצר החכמה', שבו הובאו הדברים בתערובת אופיינית של השתאות ולגלוג.

א. מי יעמוד בסוד קדושים?

הספר מלכות שלמה, שנדפס בשנת תשע"ו ב'מכון באר התורה', בלייקווד שבארה"ב, בעריכתו של יעקב ישראל ניסן, עניינו בתולדותיו ובמנהגיו של האדמו"ר שלמה טברסקי מהורניסטייפול (1981-1923). אדמו"ר זה, מבית שושלת טברסקי (צ'רנוביל), היה רבם של חסידיו בארצות הברית. הוא גר רוב ימיו בדנוור שבקולורדו, ולא נחשב – ימחלו לי מעריציו – לאדמו"ר מן השורה הראשונה.


וזה מה שהודפס בספר בעמוד ריז (סימן ג), שם עוסק המחבר במנהגי ליל הסדר של כבוד האדמו"ר זצ"ל, ובמיוחד במה שנהגו הוא והמסובים עמו לשיר אחרי שירת 'חד גדיא'. והנה, כטוב לבם עליהם בארבע כוסות, וכשכרסם כבר התמלאה במעדני החג, כך היו שרים:
אחר 'חד גדיא' היו שרים שירה זו: 'רוח, רוח, רוח, רוח, מן העץ נפל תפוח. הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ. חבל חבל חבל, על התפוח שנפל, שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ', עד כאן לשונו. והדברים עומדים ברומו של עולם על פי סוד.

ובהערה סב העיר המהדיר הנבון:
מי יעמוד בסוד קדושים? אך לפי פשוטו יש לומר דהשיר מקונן על גלות ישראל שנמשלו לתפוח, כדאיתא ב[מסכת] שבת (פח ע"א), ונפלו מאגרא רמה לבירא עמיקתא.

לשפשף את העיניים ולא להאמין!

השיר הקדוש הזה, שעומד 'ברומו של עולם', שיש בו 'סוד' והוא 'קינה על גלות ישראל', אינו אלא דקלום אינפנטילי שכל ילד בישראל, שלמד בגן ילדים עברי מאז שנות השלושים של המאה שעברה, הכיר ומכיר.

ולפלא שבנוסח האדמו"ר כתוב בסתמיות 'מן העץ נפל תפוח', בעוד שאליבא דחכמי הפילולוגיה, בנוסח המקורי כתוב 'בפרדס נפל תפוח', שבוודאי אפשר לדרוש על כך תלי תלים של הלכות (פרד"ס!!!)... אבל 'מי יעמוד בסוד קדושים', ובוודאי גם בזה יש סודות עמוקים.

ב. 'תַּפּוּחַ נָפַל': מי כתב את הדקלום הקדוש?

דברי ההבל הללו הביאו אותי לנסות ולהתחקות אחרי שורשיו של הדקלום וגלגוליו.

השיר, שכותרתו המקורית, כפי שנראה, היא 'תפוח נפל', זכה לתהילת עולם בזכות המקראה המיתולוגית גן גני, שערכו לוין קיפניס וימימה אבידר-טשרנוביץ. במקראה זו נדפס השיר למן המהדורה הראשונה והנדירה (הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תש"ז, עמ' 67) ואילך, וכותרתו היא 'חֲבָל, חֲבָל שֶׁנָפַל!'.

גן גני, מהדורה ראשונה, תש"ז, עמ' 76

אגב, השיר 'תפוח זהב', שהודפס בראש עמוד זה, נכתב על ידי שמואל בַּס והולחן על ידי מנשה רבינא. מעניין אם גם בו יש סודות טמירים.

בדף הקרדיטים של השירים שליקטו קיפניס וטשרנוביץ הופיע תחילה המידע המוטעה הזה המייחס את מקור השיר ל'חֲבֵרֵנוּ':


מיהו 'חֲבֵרֵנוּ' זה?

במהדורות הבאות תוקן הקרדיט ונרשם שמו של המחבר האמתי, אהרן אשמן.


זהו כמובן המשורר, המחזאי והמתרגם אהרן אַשְׁמַן (1981-1896), יליד אוקראינה שעלה לארץ בשנת 1921. אשמן, לימים מממייסדי אקו"ם ומראשיה, ראה את עצמו בעיקר כמחזאי (מחזותיו הידועים, 'האדמה הזאת' – על ייסוד חדרה, ו'מיכל בת שאול' הועלו בתיאטרון 'הבימה') ומתרגם (במיוחד ליברית לאופרות).

אשמן חיבר כמה מן השירים שהפכו נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, וכך אנו חייבים לו את 'שירת הנודד' ('הי צִיוּניוּנֵי הדרך'), 'עד אור הבוקר', 'ככה כך ולא אחרת', 'עוז ואייל', 'הביתה', וגם לא מעט שירי ילדים, ובהם 'עוגה עוגה' (שיר שנחשב 'עממי', עד שמחברו, א"א, זוהה בידי אליהו הכהן לפני כיובל שנים), או 'כד קטן' לחנוכה. אשמן גם תרגם מיידיש לעברית שירים ידועים כמו 'בין העצים הירקרקים' של ח"נ ביאליק או 'מקום מנוחתי' של מוריס רוזנפלד. אפשר להניח שאשמן עצמו לא היה מונה את הדקלום הקדוש על נפילת התפוח בראש רשימת הישגיו.


ומדוע כונה אשמן בדף הקרדיטים של גן גני בשם 'חברנו'? ובכן, אין זה 'חברנו' כי אם 'חברי'.

המקראה חֲבֵרִי: ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה, בעריכתם של אהרן אשמן ויצחק פֶלֶר, ראתה אור לראשונה בתל אביב (הוצאת השכלה לעם) בשנת תרצ"ו (1935), עם איוריה של איזה הרשקוביץ, ושם (בעמ' 66) אכן נדפס, כנראה לראשונה, הדקלום 'תפוח נפל'.

שער 'חברי'
חברי, תל אביב תרצ"ו (1935)


יצחק פלר (1967-1889), שותפו של אשמן, היה מורה ותיק ומנהל בית הספר 'תל נורדוי' בתל אביב, שהתמחה בהוצאת מקראות לימוד וחוברות עבודה לתלמידים בחופש. המקראה חברי הייתה כנראה מוצלחת במיוחד. בשנים הבאות היא תוקנה ושופרה ויצאה במהדורות נוספות רבות (האחרונה בהן ב-1965).

ג. הלחנים של הדקלום הקדוש

לא נדע באיזה לחן שרו האדמו"ר וחסידיו באמריקה את הדקלום. מכל מקום, נותרו בידינו לפליטה כמה ניגונים של הדקלום הקדוש, אף ששמם של המלחינים אינו ידוע.

הנה הזמרת הנשכחת מרים בן-עזרא בהקלטה משנת 1958:



וכאן הקלטות של לחנים שונים, שנעשו באתר זמרשת: האחת על פי לחן גרמני עממי (שרה נאוה נחמן), והשנייה, לחן לחלק מן המילים (אורי לוי וכוכבה שחר; אמנון בקר).

מרים בן-עזרא שווה בעצמה סיפור. פרופסור אלן נדלר מסר לי מידע רב עליה. מתברר שמדובר בשם הבמה של הרבנית (!) מרים דנבורג (Denburg) ממונטריאול, שנפטרה בשנה שעברה והיא בת תשעים ושלוש.

The Canadian Jewish News
10 February 1961

ד. חיקויים והשפעות

הדקלום הפשטני של אשמן, שנפוץ בכל הגנים בישראל, זכה לחיקויים ולגרסאות שונות. הנה 'פזמון עצי ההדר' בגרסתו של נחמן רז (2015-1924), איש קיבוץ גבע ולימים חבר כנסת מטעם המערך.

רז, שבין השאר גם כתב לגבעטרון את השיר הנפוץ 'כי אבד אשר עבר', חיבר את גרסתו המבודחת בשנת 1957, לכבוד חגיגות פורים בקיבוצו:

מחברות מאיר נוי, 14, עמ' 73 (הספרייה הלאומית)

נחמן רז (אתר הכנסת)
נתן זך (ויקיפדיה)

השפעה קצת יותר מתוחכמת של הדקלום הופנמה בשירו של נתן זך, 'אני שומע משהו נופל', שנדפס לראשונה בשנת 1960 בקובץ שירים שונים וזכה לפרשנויות רבות ומעניינות:

נתן זך, שירים שונים, תל אביב תש"ך, עמ' 59

הנה כי כן, ראו כיצד התגלגל לו התפוח מראש העץ אל מקומות שאפילו יוצרו לא יכול היה לחלום עליהם.


תעלות השקייה בפרדס בראשון לציון, שנות השלושים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)

_____________________________________

תודה לציונה קיפניס ולאליהו הכהן על עזרתם.