יום חמישי, 23 באפריל 2015

עוללות מטקס הכרזת העצמאות


מאת מרדכי נאור

יום העצמאות השישים ושבעה של מדינת ישראל הוא הזדמנות נאותה לחזור לימים הגדולים והמסעירים של הקמת המדינה – ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) והימים הסמוכים לו, לפניו ואחריו. אומנם הייתי אז כבר ילד בן 14, אך לְמה שבאמת קרה שם התוודעתי מקרוב רק בחודשים האחרונים, בהכיני לדפוס את הספר יום שישי הגדול – הדרמה הגדולה של הקמת המדינה (הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, תל אביב 2014).

הנה כמה סיפורים קטנים המופיעים בספר וכמה שלא נכללו בו.

פנחס רוזן שכח את ההזמנה בבית
א. מי היה השר שלא הורשה להיכנס לטקס?

פנחס רוזן (אז היה מוכר בשמו הלועזי, פליקס רוזנבליט) היה ראש מפלגה קטנה בשם 'עלייה חדשה' (שרוב מצביעיה באו מקרב עולי גרמניה). הוא עמד להיכנס לתפקיד שר המשפטים בממשלה הזמנית, נמנה עם מועצת המדינה הזמנית וחתם על מגילת העצמאות.

אכן חתם, אך מתברר שכפסע היה בינו לבין החמצת החתימה, משום שרק בבואו למוזיאון תל אביב, הבית שבו עמד הטקס להיערך, גילה כי שכח את ההזמנה בבית. השומר בכניסה, שלא ידע חוכמות, לא התיר לו להיכנס, באומרו: קיבלתי הוראה חד-משמעית לא להכניס אנשים בלי הזמנות. שר המסחר והתעשייה המיועד ואיש 'הציונים הכלליים', פרץ ברנשטיין, חש לעזרת רוזנבליט, אך השומר עמד על דעתו: בלי הזמנה – אין כניסה. 

רק התערבותו של זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, אפשרה את כניסתו של רוזנבליט לאולם.

ב. מי חילק את כרטיסי ההזמנה? 

הרשימות של מקבלי ההזמנות לטקס הכרזת המדינה אבדו, ואולי יום אחד יתגלו. אך ידוע כי על חלוקת ההזמנות היה אחראי אברהם דב ריבקינד, מנהל קרן היסוד בתל אביב, ואחד ממנהלי הטקס (כמה חודשים לאחר מכן הוא מונה למנכ"ל הראשון של חברת 'אל על'). אשתו הדסה, שעוד נמצאת אתנו ועברה זה מכבר את גיל התשעים, שימשה בעת ההיא מזכירתו. היא זוכרת היטב, שבעקבות חלוקת ההזמנות צבר ריבקינד ידידים ושונאים במידה שווה. מי שקיבל הזמנה – הפך לידידו לנצח; מי שלא קיבל – שנא אותו עד יומו האחרון. 

אברהם דב ריבקינד בין משה שרת (אז שרתוק) לדוד בן-גוריון

ג. מי היה בעל ההזמנה היחיד שלא בא לטקס?

למרות הבדיקות הקפדניות היו ככל הנראה אנשים ונשים שהצליחו ל'התפלח' לטקס ההיסטורי של הכרזת העצמאות. דקות מספר לפני תחילת הטקס התלוננו כמה מן המוזמנים כי מקומותיהם נתפסו. שוטרים צבאיים, ששמרו על הסדר באולם ומחוצה לו, גילו שלוש נשים תל-אביביות כבוּדות, שהצליחו להיכנס ללא הזמנות. הן שולחו מיד החוצה. 

מיכאל בן-גל מפקד 'ההגנה' בתל אביב
מסיפור זה, וגם מן השכל הישר, אפשר ללמוד עד כמה מבוקשת הייתה ההזמנה לטקס. ובכל זאת, אחד ממקבלי ההזמנות העדיף להיות במקום אחר, אם כי האזין לשידורו של הטקס ברדיו. זה היה מפקד חטיבת 'קרייתי', מיכאל (ג'יימס) בן-גל, לימים אלוף בצה"ל. 

בשעה שהטקס אורגן ונערך, נכנסו כוחות ה'הגנה' בפיקודו ליפו וקיבלו את כניעת העיר הערבית הגדולה, שהייתה כמעט ריקה מתושביה. שיירת המכוניות יצאה ממקוה ישראל ובשעה ארבע אחר הצהריים בדיוק הייתה באזור אבו-כביר. השיירה נעצרה וכל נוסעיה התאספו סביב מכוניתו של יהודה נדיבי, מזכיר עיריית תל אביב, שהיה בה מקלט רדיו, והאזינו לשידור ההיסטורי. אחר כך המשיכו ליפו...

הסביר בן-גל: 'לא פעם שאלו אותי איך ויתרתי על המעמד ההיסטורי. התשובה שלי היא, שבתור מפקד "ההגנה" בתל אביב, עם כל החשיבות של הכרזת המדינה במוזיאון, ידעתי שמקומי הוא ביפו עם אנשי'.


שיירת 'ההגנה' נעצרת באבו-כביר כדי לשמוע ברדיו את טקס הכרזת המדינה

ד. מי נתן למגילת העצמאות את הנוסח הסופי?

התשובה: דוד בן-גוריון. היו נוסחים שונים וביום חמישי, יום אחד לפני הטקס, גובש נוסח כמעט סופי על ידי ועדת חמישה בראשותו של משה שרתוק (שרת). בן-גוריון לא היה מרוצה מהתוצאה. בלילה שבין יום חמישי לשישי הוא ערך את הנוסח: קיצר, תמצת, ומחק את המילה 'הואיל', שהופיעה 12 פעמים בראש כל פסקה.

בבוקר הגיעו לביתו של בן-גוריון הרב יהודה לייב פישמן (מימון), איש 'המזרחי' ולימים שר הדתות הראשון, ואהרן ציזלינג, איש עין חרוד ולימים שר החקלאות הראשון. יחד עם משה שרת הם היו אמורים לבדוק את הנוסח הסופי. אך לשרתוק נודע על השינויים המפליגים שהכניס בן-גוריון ולכן לא הופיע. השלושה התווכחו ביניהם על המילים בהכרזה 'צור ישראל וגואלו' והסכימו שלא להסכים. לבן-גוריון הייתה הצעה יצירתית: לכתוב 'צור ישראל' וכל אחד ימצא בשתי מילים אלה מענה לתפיסתו. הם הסכימו ונוסח זה אושר במלואו בישיבת מועצת העם שהתכנסה בצהריים, זמן קצר לפני הטקס.


הקראת מגילת העצמאות על ידי בן-גוריון. קיצוני מימין  ציזלינג, רביעי משמאל – הרב פישמן 
(צילום: רודי ויסנשטיין, הספריה הלאומית)

ה. האם פולה תרמה מילה למגילת העצמאות? 

סיפר לי ידידי המנוח, המשפטן זאב סגל, כי שמע יותר מפעם אחת שפולה בן-גוריון, רעייתו של ראש הממשלה הראשון, הרימה תרומה מעניינת לנוסח הסופי של מגילת העצמאות. לפי מידע זה, היא עקבה אחרי מלאכת העריכה הסופית של המגילה בידי בעלה, בערב שקדם להכרזת העצמאות, ושאלה אותו מדוע לא מופיעה המילה 'מין' ברשימת הזכויות שתוענקנה לתושבי המדינה. בן-גוריון חשב, אמר שיקרא בקול רם את המשפט: '[המדינה] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע', ואז הוסיף את המילה ו'מין' כדי להיווכח אם התוספת 'מצלצלת נכון'. לפי הסיפור, הוא שוכנע שהמילה משתלבת היטב במשפט, והשאר היסטוריה.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה: אין לו שום אסמכתה והמומחים לבן-גוריון כופרים בנכונותו. אבל, איך נהוג לומר? למה לקלקל סיפור טוב... 


דוד ופולה בן גוריון על סיפון אניית חיל הים, יולי 1949 (מקור: ויקיפדיה)

ו. למה העיתונים בארץ לא יצאו מגדרם?

ביישוב היהודי שהקים את המדינה, בן כ-600,000 התושבים, ראו אור במאי 1948 לא פחות מ-16 עיתונים יומיים – 13 הופיעו בתל אביב ו-3 בירושלים. 13 היו בשפה העברית, שניים בגרמנית ואחד באנגלית. העיתונים לא היו אדישים לאירוע ההיסטורי הגדול, אך בגלל הסודיות במקום ובשעה של טקס הקמת המדינה ובשל האיפוק שהיה מקובל אז במתן כותרות – העיתונים לא יצאו מגדרם. מי שרגיל לכותרות הענק שבהם מדווחים העיתונים היום על אירועים זניחים ילמד שיעור באיפוק וריסון עצמי.



לא כך נהגו עיתונים יהודיים בעולם: מארצות הברית ועד אוסטרליה, ממחנות הפליטים בגרמניה ועד צ'ילה, יצאו העיתונים בכותרות ענק. הנה למשל עמודו הראשון של העיתון הניו-יורקי ביידיש 'דער טאָג' (היום). לא לדאוג: בישראל הנולדת לא הוכרזה מלוכה. ביידיש 'מלוכה' זו מדינה...



ז. מי היו שני השרים ש'שיפרו' את חתימתם?

שניים מהחותמים על מגילת העצמאות, שיועדו כשרים לממשלה הזמנית, הרב פישמן (מימון) – שר הדתות, ודוד רמז – שר התחבורה, חרגו מן ההוראות שקיבלו החותמים. כולם התבקשו להשתמש בעט שנרכש במיוחד ולא להוסיף דבר זולת חתימתם. פישמן 'הגניב' לפני חתימתו את האותיות בעז"ה (בעזרת השם) ואילו רמז, ככל הנראה, הביא מביתו עט בעל ציפורן עבה, כך שחתימתו היא הבולטת ביותר בין 37 החתימות. ליתר הדגשה הוא גם ניקד את שמו.

ותודה לאבי גיסר (בתגובות למטה) שהוסיף ל'משפרים' גם את דוד צבי פנקס, מראשי תנועת 'המזרחי' ולימים שר התחבורה, שגם הוא הוסיף ב"ה לפני חתימתו (מתחת לחתימת הרב פישמן).

את חתימותיהם של פישמן ורמז הקפנו בעיגול אדום 

ולסיום חידה.

מדוע נשאר בתחתית הטור הראשון רווח כה גדול בין חתימותיהם של אליהו דובקין ומאיר וילנר?

פתרון (אפשרי) לחידה

האמת היא שאין תשובה טובה לחידה. 

במשך השנים הועלו השערות שונות, והנפוצה שבהן היא שהמקום הושאר לחתימתו של חיים וייצמן, שהיה אז בארה"ב. הצעה זו אינה נכונה הן משום שבן-גוריון לא היה מסכים להשאיר לו מקום ולשלבו בהכרזה מגילה, הן משום שהשם וייצמן נכתב בימים ההם בי' אחת (ויצמן), ואם כך, הוא היה צריך לבוא אחרי וילנר ולא לפניו.

התשובה ההגיונית ביותר היא זו: לפני הרווח שנשאר, חתמו שלושה ירושלמים שלא נכחו בטקס החתימה  יצחק גרינבוים, אברהם גרנובסקי ואליהו דובקין  ולכן הושאר להם רווח מתאים. ככל הנראה הרווח שהושאר היה גדול מדי והם לא הצליחו למלא אותו 'נכון'. דובקין, שהיה בימי המנדט ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, וכונה 'שר העלייה של המדינה שבדרך', אמר לנכדו בועז (הוא בועז דקל, המו"ל של הספר 'יום שישי הגדול'), כי הירושלמים היו אנשים צנועים ולכן גם חתימותיהם היו צנועות, והם לא נזקקו לכל המקום שהושאר להם.


יום רביעי, 22 באפריל 2015

בכל זאת, מסמך מרהיב ומלהיב (דוד אסף נגד ב. מיכאל – הסיבוב השני)

בין הדגל לבין הטלית, ירושלים 2015 (צילום: ברוך גיאן)

טעה מי שחשב שב. מיכאל יעבור בשתיקה על מאמרי נגדו, שפורסם ביום שישי שעבר ב'הארץ' וגם מעל דפי עונ"ש ('מגילת העצמאות, בלי מיקרוסקופ'). לא איש כמותו ישפיל מבט ויגיד 'סליחה, טעיתי'. את טורו השבועי (הארץ, 17 באפריל 2015) הוא הקדיש לי במין מכת נגד מבולבלת עם קמצוץ של עלבונות אישיים.

הנה מה שכתב תחת הכותרת 'כן! במיקרוסקופ!':


ציונה שמשי, פסל 'מגילת העצמאות' ברחוב ה' באייר, חולון (מקור: בלוגלי)

התלבטתי אם להגיב או לא, ולבסוף הגעתי למסקנה שחובתי להשיב ואסור להשאיר את הזירה פרוצה לשרלטנים.

זו תשובתי שנדפסה היום (הארץ, 22 באפריל 2015):




חג עצמאות שמח!

בול מגילת העצמאות בעיצובו של משה עמר על מעטפת היום הראשון, 1973 (מקור: התאחדות בולאי ישראל)

יום שני, 20 באפריל 2015

'מִי אַתֶּם?': 'מגש הכסף' וחללי הקרב בשועוט

בול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 2013 (מקור: דואר ישראל)

מאת דן לב ארי


מוקדש לזכרם של ששת חללי הקרב בשועוט:
יוסף בקרמן, מאיר ויינשטיין, יעקב זיידמן, 
אריה לידר, מרים שחור, אסף שכנאי

מה טרם נאמר או נכתב על 'מגש הכסף' של נתן אלתרמן – השיר והסמל? האם אפשר עוד לחדש? אנסה. אבל ראשית, הבה ניזכר בו שוב, כפי שהופיע לראשונה ב'טור השביעי' המפורסם, בעמוד השני של העיתון 'דבר', ביום שישי, ו' בטבת תש"ח (19 בדצמבר 1947):



חדי העין שבין הקוראים ודאי הבחינו כי תאריך פרסומו של השיר מעלה תמיהה מסוימת. הנטייה הטבעית של הקורא המאוחר היא להניח שהשיר המפעים חובר עם תום מלחמת העצמאות. ביטויים כגון 'והארץ תשקוט', 'אנחנו מגש הכסף שעליו לָךְ נִתְּנָה מדינת היהודים', והכרת החוב לנופלים – כל אלה יוצרים את הרושם שהשיר הוא מעין סיכום של מאזן המערכה לאחר סיומה: הקורבן הגדול שהקריבה האומה, מכאן; ו'הנס האחד אין שני', שאירע בזכות קורבן זה, מכאן.

והנה, לא זו בלבד ש'מגש הכסף' לא נכתב לאחר סיומה של המלחמה, ההפך הוא הנכון. השיר חובר בימיה הראשונים ממש: שלושה שבועות בלבד לאחר החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 (תכנית 'החלוקה'), ובראשיתו של גל הדמים ששטף את הארץ בעקבותיה. אין זה אפוא שיר סיכום, שמבטו מופנה לאחור, אלא דווקא שיר נבואי הצופה פני עתיד. נבואה קשה, אך גם מעודדת ומחזקת. מבחינה זו מזכיר 'מגש הכסף' שיר מפורסם אחר של אלתרמן, 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי', שראה אור ב'הטור השביעי' כשנתיים קודם לכן (15 בינואר 1946), וגם הוא הציע נחמה עתידית על רקע מצוקה בהווה.

העיתוי המעניין של כתיבת 'מגש הכסף' לא נעלם מעיניהם של חוקרי אלתרמן ושירתו. לאחרונה הקדיש לכך מרדכי נאור דיון מעניין ('הולדתה של אגדה'), בספרו הטור השמיני (הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 213-206), וכמובן גם דן לאור, שעסק בשיר הן במאמר מיוחד ('מגש הכסף: סיפור וסיפור שכנגד', בספרו: המאבק על הזיכרון, עם עובד, תשס"ט, עמ' 141-110) הן כפרק-משנה בספרו הגדול על נתן אלתרמן (אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, 2013, עמ' 350-345).

למעוניינים, כאן מרצה פרופסור דן לאור על הרקע לכתיבת 'מגש הכסף' ובעיקר על התקבלותו של השיר לאורך שישים שנותיה של מדינת ישראל:

 


מה אפוא הוביל את אלתרמן לכתוב את שירו המפורסם דווקא בעיתוי שבו עשה זאת, ומה היו חומרי הבְּעִירָה שהזינו את כבשן היצירה של המשורר באותו זמן? נאור ולאור הצביעו על שלושה רכיבים עיקריים:

(א) כ"ט בנובמבר. 'תכנית החלוקה' נתפסה כאירוע בעל מימדים היסטוריים ואלתרמן התקשה לספק לו מענה פואטי מיידי. אומנם, כבר ב-5 בדצמבר 1947, יום השישי הראשון לאחר ההחלטה באו"ם, פרסם אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם 'ויהי ערב', שניסה להכיל את גודל השעה, אך הדבר לא צלח. השיר נשכח, ואף הושכח בידי אלתרמן עצמו, שבחר לא לכלול אותו בכרכי 'הטור השביעי' שהוציא לאור בחייו. האם הייתה לכך הצדקה? קראו את השיר ושפטו בעצמכם:


ביום השישי שלאחר מכן, ה-12 בדצמבר, לא התפרסם 'הטור השביעי' כלל. משמעותו הרת הגורל של 'כ"ט בנובמבר' מצאה לבסוף את ביטויה הנכון, לפחות מבחינתו של אלתרמן, ב'מגש הכסף'.

(ב) מאורעות הדמים. בשלושת השבועות שחלפו בין כ"ט בנובמבר לבין פרסומו של 'מגש הכסף' נשטפה הארץ בגל של התקפות רצחניות של ערבים, וכתוצאה מהם נפלו 120 יהודים  אזרחים ואנשי מגן. היה זה מספר עצום של הרוגים, שכמותו לא נודע ביישוב מאז מאורעות 1938-1936, והחשש היה כי מדובר רק בהקדמה לקראת הבאות. מאורעות אלה, שהולידו ביישוב תחושות מעורבות של גאווה מהולה בחרדה, תרמו ל'מגש הכסף' את מימד המחיר והקורבן שבו.

(ג) אמרת הכנף של חיים וייצמן. ב-15 בדצמבר פרסם עיתון 'הארץ' ציטוט מנאום שנשא חיים וייצמן יומיים קודם לכן, בוועידת המגבית היהודית המאוחדת, שנערכה באטלנטיק סיטי שבארה"ב: 'שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ותוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי'. ציטוט זה (שנדפס רק בעיתון 'הארץ' ולא באף עיתון עברי אחר) סיפק לאלתרמן את הדימוי שחסר לו והעניק לשיר את התשתית, את המוטו וגם את השם.

הניו-יורק טיימס קדם לעיתון 'הארץ' והביא את הציטוט על 'מגש הכסף' יום קודם (14 בדצמבר 1947, עמ' 9). אומנם, באנגלית...

עד כאן דבריהם המחכימים של חוקרי אלתרמן. מכאן נמשיך בנתיב שפילסו ונצביע על אירוע נוסף, שבו, כמו גם ברטוריקה שאפיינה את הסיקור העיתונאי שלו, ניתן למצוא רכיבים נוספים שהשפיעו על התהוותו של 'מגש הכסף', אך לא נלקחו בחשבון עד כה.

ב-9 בדצמבר 1947, בעוד אלתרמן מתחבט בתל אביב בחיפוש אחרי דימויים ובתי-שיר שיהלמו את גודל השעה, יצאה מקיבוץ גבולות שבמערב הנגב חוליה של תשעה לוחמי פלמ"ח  שמונה לוחמים ולוחמת אחת  לסיור רגלי לאבטחת קו צינור המים החדש מקיבוץ ניר עם. צינור המים, שהונח בראשית 1947 והיה עורק החיים של היישובים היהודיים באזור, סבל מחבלות חוזרות ונשנות של בדואים תושבי הסביבה, אך הנסיבות הטילו על מאבטחיו מגבלות קשות: היישובים בנגב (שהתרכזו בעיקר, בשלושת המצפים וב-11 הנקודות) סבלו ממחסור משמעותי בכוח אדם לוחם. ביישובים היו כ-400 יהודים בלבד, ורק פלוגת פלמ"ח אחת (פלוגה י"ב), שעליה הוטל עול אבטחת היישובים וצינור המים גם יחד. משמעות הדבר הייתה שלסיורי האבטחה לאורך הצינור לא ניתן היה לשלוח כוחות הגדולים מחולייה. מחסור בכלי רכב הביא לכך שחלק מן הסיורים התנהלו ברגל. ואם לא די בכך, הבריטים, שעדיין שלטו בארץ, אכפו את האיסור על החזקת נשק, מה שאילץ את המאבטחים להחזיק את נשקם (תתי-מקלע 'סְטֶן' ורימונים) כשהוא 'מוסלק' ומפורק.
.
הנחת קו המים מניר עם ליישובי הנגב (מקור: קווים ונקודות)

(מקור: 'העשרות בעקבות הבודדות', חוברת בעריכת רנה הברון, 1977; קווים ונקודות)

הלוחמת שהצטרפה לחוליית הסיור הייתה מרים שחור, מ"כית ודמות מוכרת ומוערכת בפלמ"ח. היא נולדה בירושלים, ב-18 בדצמבר 1928, בת למשפחה דתית שמוצאה ב'יישוב הישן'. בהיותה בת 14 עברה ללמוד בכפר הנוער בן שמן, ומכאן נעו חייה במסלול אופייני לבני הנוער החלוצי באותם ימים: היא הצטרפה ל'נוער העובד' ויצאה לאחר מכן להכשרה בקיבוצים עין חרוד, בית הערבה ונען. בגיל 18 הצטרפה לפלמ"ח והצטיינה הן ב'שיבולים' הן ב'חרב'. מרים עסקה בכל ענפי החקלאות, נהגה בטרקטור 'כאחד הבנים', ובה בעת עשתה חייל גם בספורט, בסיירות וגששות ובאימונים בזריקת רימונים. ב-9 בדצמבר היא הייתה אמורה לצאת למשימה אחרת, אך נענתה לקריאה לתגבר את חוליית הסיור והצטרפה אליה מרצונה. באותו יום היא חסרה כשבוע ליום הולדתה ה-19, ומספר שבועות לאחר מכן הייתה אמורה להינשא.


מרים שחור (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

החוליה הרגלית, שהייתה חמושה ב'סטן' מפורק ו'מוסלק' (כאמור, מפחד הבריטים) ובמספר רימונים, טעתה בדרכה ונכנסה לתוך הכפר הבדואי שועוט (בצומת גבולות של היום). תושבי הכפר, וייתכן שגם חיילי הליגיון ששהו בו ושוטרים ערביים, הקיפו את הלוחמים וביקשו לחפש בציוד שנשאו עמם. בשלב זה התפתחו חילופי אש בין הצדדים. מפקד החוליה, אסף שכנאי (עליו כבר נכתב מעט בבלוג, ברשימתו של יהודה זיו, 'מזמור לאסף') , פקד על שישה מחבריו, בהם מרים, לסגת לכיוון נירים, ואילו הוא עצמו, יחד עם עוד שני לוחמים, נותרו בכפר כדי לחפות על הנסיגה.

אסף שכנאי (מקור: מרכז מידע פלמ"ח)

מבין ששת הנסוגים, רק שלושה הגיעו לנירים. השלושה האחרים, ובכללם מרים, נורו בידי רוכבים בדואים שרדפו אחריהם. אומנם, לאחר פציעתה הצליחה מרים לזחול אל מערה קטנה בקרבת מקום ולהסתתר שם, אך בהיעדר טיפול רפואי מתה מאובדן דם. גם המפקד שכנאי ושני חבריו, שנותרו בכפר לחיפוי, נפלו בקרב. קבוצה של שוטרים בריטים, נוטרים יהודים ורופא, שהגיעו למחרת לכפר, מצאו אותו ריק מתושביו הבדואים, שנמלטו לח'אן יונס מחשש לענישה או נקמה. גופות ששת ההרוגים נמצאו כשעליהן סימני התעללות קשה, שהקשתה על זיהויין.


משמר, 11 בדצמבר 1947

אנדרטת חללי שועוט בצומת גבולות (מקור: ויקיפדיה)

ביום שלאחר מכן (11 דצמבר) הובאו למנוחות חמישה מבין החללים, ובהם מרים שחור, בהלוויית המונים בבית העלמין 'נחלת יצחק' שבתל אביב (אסף שכנאי נטמן בחיפה). בגלל קשיי הזיהוי נקברו הגופות בקבר אחים. סיקור ההלוייה התפרסם בעיתונים למחרת, יום שישי, ה-12 בדצמבר  אותו יום שישי שבו לא פרסם אלתרמן את 'הטור השביעי' השבועי שלו. מסע הלווייה יצא בשעה שתיים בצהריים מ'בית המורה' בתל אביב, השוכן עד היום ברחוב שטראוס. קודם לכן עמד לצד הגופות משמר כבוד של חברי 'ההגנה' ושל אנשי קיבוץ גבולות. אביה של מרים, אפרים שחור, מורה בבית הספר הדתי ביל"ו שבתל אביב, ספד בשם ההורים השכולים:


דבר, 12 בדצמבר 1947

מ'בית המורה' יצא מסע ההלוויה  לרחוב אלנבי, כאשר הגופות נישאות על גבי טנדרים עטופים בבדים שחורים ובדגלי הלאום. אחריהם צעדו קבוצת נוטרים, הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה האשכנזי של תל אביב, פלוגת נוער והמון מלווים. בדרכו לבית העלמין עצר המסע פעמיים: פעם אחת מול בית הכנסת הגדול של תל אביב, לתפילת 'אל מלא רחמים', ופעם נוספת ליד בית הוועד הפועל של ההסתדרות, שם הספיד את החללים ברל רֶפֶּטור, בשם הנהגת היישוב. דברים אחרונים נאמרו ליד קבר האחים על ידי חבר הגנה ששמו לא נזכר ואת דבריו חתם במילים: 'לא נירתע ולא נרפה מהנשק, עד אשר נקים את עצמאות ישראל בארצנו'. לפקודה 'לעמידת אבל  דום' דמם כל הקהל ונורו שלוש יריות כבוד. ההורים אמרו 'קדיש' ובזאת תם הטקס.

יזמה להקמת חורשה בנגב על שם מרים שחור (מקור: אלטנוילנד)

מאמר המערכת של 'דבר', ב-12 בדצמבר, שהתפרסם בעמוד השער של העיתון, התייחס אף הוא להלווית החמישה, גם אם לא ציין זאת במפורש. כמקובל במאמרי מערכת, המאמר אינו חתום (האותיות מ.ד., שמופיעות בראש המאמר, פירושן 'מערכת דבר'), אך סביר שנכתב על ידי עורך העיתון, זלמן שז"ר (רובשוב), שנודע בלשונו המתפייטת:



כיצד עשויים היו 'הרוגי גבולות', כפי שכונו, להשפיע על עיתויו ותוכנו של 'מגש הכסף', שהתפרסם שבוע ויום לאחר קבורתם?

ראשית, יש לציין (גם אם הדבר נראה מובן מאליו) כי הרוגים אלה לא יכלו לחמוק מתשומת לבו של המשורר. יעידו על כך היקף הסיקור לה זכו התקרית וההלוויה בעיתון דבר', שהיה ביתו המקצועי של אלתרמן, והעובדה ש'בית המורה', שממנו יצא מסע ההלוויה, שכן בסך הכול מרחק של שני רחובות מ'בית דבר'. איננו יודעים אם אלתרמן עצמו השתתף בהלווייה, אולם ברור כי כתבים ונציגים של העיתון נכחו בה.

ושנית, לאלתרמן היה יחס רגשי עמוק לפלמ"ח, שההרוגים היו מראשוני נופליו במלחמה. הוא היה קשור בידידות אמיצה ליצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, והלה נהג להזמינו למסיבות, למפגשים סגורים ואף ל'מבצעים', כגון פריקת אוניות מעפילים. שדה גם העלה, מדי פעם, בפני המשורר נושאים הראויים לדעתו לכתיבה במסגרת 'הטור השביעי'.



יוצרים ואנשי צבא בקפה 'מאור' בתל אביב, במחצית השנייה של 1948. מימין לשמאל: יצחק שדה ובנו יורם, ישראל זמורה, יצחק שנהר, יעקב הורוביץ, נתן אלתרמן, יודל מרמרי, שלישו של יצחק שדה (צילום: בנו רוטנברג; ויקיפדיה)

ב-15 בדצמבר, מספר ימים לאחר התקרית בשועוט, וארבעה ימים לפני פרסום 'מגש הכסף', חזר יצחק שדה מסיור בנגב (שבינתיים התרחשו בו עוד כמה תקריות דמים). בעקבות הסיור, ובמה שנראה כהפקת לקחים מתקרית שועוט ואלה שבאו בעקבותיה, המליץ שדה לדוד בן גוריון להגדיל את מצבת כוח האדם בנגב, לספק ללוחמים כלי רכב משוריינים ונשק ארוך טווח ולבצר את היישובים. האם ייתכן ששדה שיתף בחוויותיו מן הסיור בנגב ומלקחי התקריות שם את ידידו הטוב אלתרמן, ממש ערב כתיבת 'מגש הכסף'? לא נדע.
 
ובאשר להשפעה קונקרטית של 'תקרית שועוט' על מאפייניו ותכניו של 'מגש הכסף', האפשרות הראשונה העולה על הדעת היא היותה של מרים שחור השראה לדמות הנערה ב'מגש הכסף'. דמות זו מוסיפה לשיר עוצמה ושכבות משמעות: החיבור הארוטי והמקודש בין נערה לנער, וכן הטוטליות של קורבן הדור הצעיר, באופן המזכיר את דברי חז"ל על מלחמת מצווה בה יוצאים 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' (ונזכיר שוב, מה שגם צוין בדיווחים על האירוע, שמרים שחור הייתה אמורה להינשא בתוך שבועות ספורים).

עוד יודגש, כי העובדה שבין הנופלים בתקרית הייתה גם נערה, הותירה רושם רב ביישוב והחריגה את 'הרוגי גבולות' מנופלים אחרים שהלכו ורבו בתקופה זו. כחודש לאחר האירוע פרסם העיתונאי אורי קיסרי הספד לזכרה של מרים שחור, וכתב עליה בין השאר:
כלום סמוֹק דמה של הנערה מדמו של הנער? האם יקרו בעינינו נערותינו שבעתיים מנערינו? הצג את השאלה כאשר תציג – איש לא ישיב לך גלויות. כי חם לבנו למען הילד לא פחות משהוא חם למען הילדה. ואף על פי כן... אף על פי כן, מאז העולם הוא עולם, רך לב האדם לנוכח הנערה, רך שבעתיים לנוכח גופת הנערה.
הארץ, 2 בינואר 1948 (מקור: עופר אדרת, 'חייה ומותה של מרים, שנקראה אל החורף השלוג')

ייתכן, כמובן, שאלתרמן בחר לכלול את דמות הנערה בשירו מסיבות אמנותיות גרידא, וגם אם היו לכך סיבות היסטוריות, הוא יכול היה להיתלות בשורה של נשים לוחמות, שהקריבו את חייהן על מזבח המאבק הציוני בשנים עברו וזכו לפרסום ניכר: החל בשרה אהרונסון ושרה צ'יזיק, עבור בחנה סנש וחביבה רייק וכלה בברכה פוּלְד. עם זאת, סמיכות הזמנים לנפילתה של מרים שחור בגבולות, וההד שעורר אירוע זה ביישוב, מחזקים את ההשערה שהייתה לכך לפחות תרומה כלשהי לעצם קיומה ולעיצובה של דמות הנערה ב'מגש הכסף' – לוחמת הלובשת 'חוֹל וַחֲגוֹר'.

עניין נוסף הוא הדמיון הרב בין הרטוריקה שאפיינה את מאמר המערכת של 'דבר', למחרת הלווייתם של 'הרוגי גבולות', לבין עולם הדימויים של 'מגש הכסף'. בראש ובראשונה בולטת העובדה כי כותב המאמר, המדבר בלשון רבים, מעמיד זה מול זה את 'העם' ואת 'הנופלים'. כותב המאמר פונה אל הנופלים בשם העם ומדבר אליהם, בדיוק כפי שב'מגש הכסף' האומה מנהלת דו-שיח עם הנערה והנער. גם אלמוניותם של הנופלים מודגשת במאמר ב'דבר' ('העושים דבר העם במחשכים') כמו גם ב'מגש הכסף' ('נערה ונער', 'מי אתם?'). מוטיבים נוספים המופיעים בשני הטקסטים הם: ההליכה במשעול ('בדרך הקצרה הזאת ממקום המוות למקום הקבורה' במאמר, מול 'בנתיב יעלו הם הלוך והחרש' בשיר), עולם הגוונים הקודר מצד אחד ומאיר מן הצד השני ('הייתם חיילים בצבא האפור הזה, אפור וכאור יהל' במאמר, מול 'עין שמיים אודמת', 'ונפלו לרגלה עוטי צל' בשיר), והמתח שבין קורבן ההווה לבין זוהרו של העתיד (מתח שהוא לבו של 'מגש הכסף', ואילו במאמר הוא מופיע מספר פעמים: 'ברגעים כאשר נופל החיץ בין ערגת הגאולה לבין החיים הצעירים שנגדעו', 'ובאבל יגאה ליבנו על העושים דבר העם במחשכים, על ההולכים למות למען יחיה ישראל').
  
דומה שניתן להציע בזהירות המתבקשת, כי נפילתם של חמשת הלוחמים והלוחמת בתקרית שועוט, הסיקור שזכתה לו הלווייתם והרטוריקה של מאמר המערכת של 'דבר', מצאו את דרכם לתהליך היצירה של 'מגש הכסף' והשפיעו עליו, ולוּ במעט. אם אכן כך היה, הרי לפנינו עדות נוספת ליכולתו הנדירה של נתן אלתרמן למזג לתוך שירתו את מאורעות היום-יום, הקטנים והגדולים, ולהעניק להם משמעות החורגת מן המרחב והזמן המקומיים, יכולת העומדת בבסיס עוצמתה של שירתו הלאומית.

בתיה לישנסקי, 'מגש הכסף'. תבליט ברונזה בפתח 'הצריף' של יצחק ורחל בן-צבי, ירושלים (מקור: ויקיפדיה)

יום חמישי, 16 באפריל 2015

מסע מסביב לשולחן: לטעום אוכל, לטעום חירות

נשים יהודיות בדרך לתחנת חלוקת מזון בגטו טֶרֶזין (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

מאת דליה למדני

עוגת תפוחים ביתית יכולה לשמש נשק במלחמת הישרדות, ודווקא כשהיא בלתי מושגת. כך גם גוּלאש וסלט תפוחי אדמה ועוד מאכלים שנשים כלואות, מותשות ומורעבות, דולות מזיכרונן. לפני עשרות שנים, שרבטו נשים יהודיות בגטו טֶרֶזִין (טֶרֶזְיֶינְשְׁטָט הוא השם שנתנו לו הנאצים) על פיסות נייר גנובות את המאכלים שזכרו מן הבית. הן כתבו אוכל וטעמו מחדש את החירות האבודה, נלחמו באלמוניות הכפויה והכריזו: 'לא תשברו אותנו'.
   
המתכונים של נשי טרזין ראו אור במסמך מיוחד במינו: ספר בישול שנכתב במחנה ריכוז, בעיצומה של השואה. הספר הקטן והצנוע הזה, שראה אור בשנת 1996, נקרא In Memory's Kitchen: A Legacy from the Women of Terezin (במטבח הזיכרון: מורשתן של נשי טרזין). העורכת, קארה דה סילבה (Cara De Silva), הקדימה לו מבוא מלומד ומקיף. היא תיארה את החיים במחנה שבו נכתבו המרשמים, אזכרה תעודות דומות ששרדו מהשואה וניתחה את התופעה הזאת, שהייתה עלומה עד כה.


מסמך זה לא היה רואה אור אלמלא 'חוש הריח' המיוחד של דליה כרמל, שדירתה בניו-יורק, האוצרת אוסף ענקי של ספרי אוכל ובישול, הייתה בית ועד להיסטוריונים ולחוקרים בתחום האוכל. כבר לפני שנים סיפרה לי דליה על אוסף המרשמים שגילתה ומאז אני עוקבת אחר גלגוליו. 

ומעשה שהיה כך היה: יום אחד צלצל הטלפון בביתה של אני סטרן (Annie Stern) בניו-יורק. 'הבאתי לך חבילה מאמא שלך', אמרה המטלפנת האלמונית שבאה מישראל. זה היה עשרים-וחמש שנים לאחר שאמה של סטרן, מינה פַּכְטֵר, מתה מרעב ומתשישות בטרזין בשנת 1944. לפני מותה היא הפקידה צרור ניירות בידי אחד הכלואים במחנה וביקשה, שאם יישאר בחיים ימסור אותו לבתה שחיה בארץ ישראל.
   
כל אותן שנים נדד הצרור מיד ליד, עד שהגיע לבסוף אל סטרן, שעקרה בינתיים מישראל לארה"ב. עברו עוד עשר שנים עד שאזרה אומץ לבחון את הניירות שבצרור. היו שם כמה תמונות, מכתבים, שירים, וכן מחברת מאולתרת שדפיה נתפרו ביד. על הדפים המהוהים נרשמו בעיפרון, בצ'כית ובגרמנית, מתכונים של מאכלים מפתים: חזה אווז ממולא סולת, כופתאות חמאה, שטרודל שזיפים ועוד.
   
עברה עוד שנה עד שאני סטרן גמרה אומר להראות את אוסף המרשמים לדליה כרמל, ידידת המשפחה. 'קראתי את שמות המאכלים הכתובים גרמנית והתעכבתי על אלה שמדיפים ריח ניחוח של לחם ביתי, של בצל מטוגן, של עוגת שוקולד', סיפרה כרמל. 'הייתי מזועזעת, וגם נפעמת, מכושרו של אדם לחיות בבת אחת בשני הקטבים, של הרעב ושל הניחוח העולה מן הסירים'.
   
סטרן ראתה במחברת אוסף מרשמים פרטי, בעוד כרמל ראתה בו מסמך היסטורי נדיר וחשה ש'צריך לעשות עם זה משהו'. באותם ימים התוודעה לביאנקה סטיינר-בראון, שעבדה בכמה כתבי עת, בבדיקת מתכונים לפני פרסומם. מאחר שבראון דוברת צ'כית וגרמנית, הציעה לה כרמל לתרגם לאנגלית את המרשמים שבמחברת. בראון ענתה שיש לה עניין בכך, אך לא גילתה שעניינה נבע בעיקר מכך שהיא עצמה הייתה אסירה בטרזין...
   
בראון, שהייתה אז נערה, לא לקחה חלק בכתיבת המתכונים וגם לא בשיחות על אוכל, למרות שידעה כבר לבשל. 'אני זוכרת בבירור ששתיים מחברותי לחדר התווכחו מי אופה עוגת שוקולד טובה יותר', סיפרה לכרמל. 'זה נראה לי חסר תכלית, לדבר על אוכל כשרעבים'.

הנה סרטון קצר ובו מספרת ביאנקה בראון על שילוחה מפראג לטרזין בספטמבר 1942:




הספר 'הנערות של חדר 28' מספר על חברוּת והישרדות של נערות במחנה טרזין

דליה כרמל סברה שיש לשכתב את המרשמים למתכונת שימושית, כדי שאפשר יהיה לבשל לפיהם בבוא היום, כשיראו אור 'כצוואה של נשים שנספו לנשים ששרדו'. בראון הסכימה אתה. מלאכת התרגום לא הייתה פשוטה, בשל הכתב המטושטש והניסוח הלוקה בחסר. בראון השלימה את החסר על פי מה שזכרה מהבית, אף כי מצאה גם מאכלים לא מוכרים לה, כגון 'מצה-לוקש', קינוח מתוק לפסח, שמאז היא מכינה אותו מדי שנה.

תוך כדי עבודה התיידדה בראון עם אני סטרן ובישלה למענה את המאכלים של אמה המנוחה. דוד סטרן, בנה של אני, שלא ראה את סבתו מינה מאז שהיה בן שבע, בא יום אחד לבית אמו ומצא על השולחן סוכריות טופי עטופות בנייר שעווה, בדיוק כמו אלו שסבתו הכינה לו כשהיה ילד. שלושים שנה לאחר מותה, הוא התענג שוב על הטעם הנשכח שבראון הצליחה לשחזרו במדויק.


מינה פכטר, מחברת המתכונים, ונכדה דוד, 1939 (מתוך הספר)
   
עתידה של מחברת המתכונים החל להסתמן רק כשנכנסה לתמונה קארה דה סילבה, עיתונאית עצמאית שכתבותיה התפרסמו אז בעיתון New York Newsday (שנסגר בינתיים). כרמל התוודעה אליה במסגרת הפעילויות של האגודה 'היסטוריונים קולינריים', העוסקת בהקשרים התרבותיים הרחבים של עולם האוכל. תחומי העניין המשותפים לשתיים הולידו ידידות אמיצה. כרמל, שקודם לכן סירבה לדבר עם עיתונאים על המחברת של פכטר, ראתה בדה סילבה לא רק כתבת מוכשרת ומעמיקה, אלא גם 'יהודיה חמה ואוהדת' והחליטה לעניין אותה במתכונים הללו.


קארה דה סילבה (מקור: honey and schmaltz)

דה סילבה נכבשה מיד. כשראתה לראשונה את הדפים המהוהים, נפעמה. 'זה היה כמו למצוא את היומן של אנה פרנק', היא נזכרת. הכתבה המרגשת שלה על נשי טרזין, זיכתה אותה בפרס השנתי של איגוד כתבי האוכל בניו-יורק, הגם שהתפרסמה לא במדור האוכל של ה'ניוזדיי' אלא בעמודי הפובליציסטיקה שלו.
   
זו הייתה נקודת המפנה. 'עד אז האמנתי שזה יכול להיות ספר, מעתה היה לי ברור שזה צריך להיות ספר', סיפרה דה סילבה. ההיכרות עם הנשים של טרזין, דרך המאכלים שלהן, קירבה אותה אל עניין השואה, שעד אז הייתה מרוחקת ממנו. בשיחה איתה חוזרת ועולה המילה 'מחויבות', שהייתה ערך עליון בבית הוריה. 'הרגשתי מחוייבות כלפי אני סטרן וכלפי חברותיה, כי אני בת של הוריי', היא מנמקת.
   
דה סילבה ניסחה הצעה לספר והגישה אותה לכמה הוצאות ספרים, ביניהן 'שוקן', אך הן לא מצאו עניין בְּספר שלכאורה 'אין לו שוק'. היו מו"לים שנרתעו מן השילוב המוזר של רעב, מטעמים וקטעי ביוגרפיה. איך ישווקו מוצר כזה, ולאיזו סוגה הוא שייך  יודאיקה? ספרות שואה? ספרי בישול? 'הם לא הבינו שיש כאן פוטנציאל של  ,Seminal Bookזרע שיצמיח סוגה חדשה בספרות השואה', אמרה לימים דה סילבה. דוד סטרן סבר שדווקא השילוב הזה יקל על אנשים הנרתעים מספרות שואה לקבל את הספר.
   
הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, לא קשה לשער ששיקולי הסירוב הושפעו מן הדעה הקדומה, הרווחת מאוד, שמתכוני אוכל הם עניין טריוויאלי מדי, עיסוק של נשים, ועל כן לא ראוי להנצחה בהקשר נכבד כל כך. היו אפילו טענות, שהקישור בין אוכל ושואה הוא חילול קודש. מי שהבין שהמרשמים הללו הם 'ממוארים כתובים בשפת המטבח' (כהגדרתה של דה סילבה), היו אנשי הוצאת הספרים ג'ייסון ארונסון (Jason Aronson), שהתמחתה בהוצאה לאור של ספרי יהדות.
   
המתכונת התיעודית של הספר נקבעה אמנם מלכתחילה, אך לדה סילבה היו עדיין לא מעט לבטים. כדי שהספר יגיע לקוראים רבים ככל האפשר, 'אסור שיהיה ארוך מדי, אקדמי מדי או קשה מנשוא', קבעה. זה צריך להיות 'ספר שהמשכיל ימצא בו עניין, ואילו קורא האמון בעיקר על עיתונים לא יירתע ממנו'. הכשרתה האקדמית בתחום הספרות ונסיונה בכתיבה עיתונאית אפשרו לה למצוא את המזיגה המיוחלת.
   
ההתלבטות המטרידה ביותר, כמדומה, הייתה בדבר המתכונים: האם לעבד אותם לשימוש במטבח בן ימינו, או לתרגמם כפי שהם, עם ההשמטות והפגמים שבמקור? 'אמרו לי שלבשל לפי המרשמים האלה זה מעורר חלחלה, כמו חילול כבודם של המתים', סיפרה ביאנקה בראון, המתרגמת. 'איזה חילול כבוד יש באוכל? אני הייתי שם ואני יודעת מה זה חילול כבוד המתים'. הגישה המעשית שלה לא התקבלה. 'זה מסמך של אנשים שבורים ורצוצים, שאסור לשנות אותו', קבעה דה סילבה. המרשמים התפרסמו כפי שנכתבו, תרגום בצד מקור. בדיעבד, אחרי שהספר ראה אור, התברר שרבים מבקשים לבשל את המאכלים שתועדו בו, כדי לקיים את מורשתן של נשי טרזין.

נשים בגטו טרזין משחקות בקלפים בשעות הפנאי (מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

מעטים ספרי הבישול, ומעטים עוד יותר ספרי השואה, שעוררו הדים נרחבים כפי שעורר ספר זה. הוא נסקר ברדיו ובטלוויזיה וכן בכל העיתונים החשובים בארה"ב, במדורי האוכל כמו גם במדורי הספרות (רשת  CNNהקדישה לו מקום פעמיים, וכן גם העיתון 'ניו-יורק טיימס'). בישראל לא הייתה כל התייחסות לספר. רק עיתון אחד פרסם רשימה של כתבו בניו-יורק, שהתרעם על כך שהספר מוצג לראווה בכל חנויות הספרים בעיר. ברור היה מהרשימה שהוא לא טרח אפילו לעיין בספר ולא היה לו מושג מה תוכנו. הוא כתב בפסקנות, שפרסום הספר הוא חילול זכר השואה. מתכונים ממחנה ריכוז? מה יהיה השלב הבא, שאל, בָּלֵט אנה פרנק?
   
דה סילבה ובראון רואיינו בכל כלי התקשורת ונשאו דברים בשני טקסים מרשימים. הראשון נערך במוזיאון השואה בוושינגטון ובו מסר דוד סטרן את האוסף של סבתו למשמרת במוזיאון. השני התקיים במסעדה יוקרתית במנהטן. הייתי שם, וכמעט לא האמנתי למראה עיני, שכן בארצנו לא יתכן להעלות את זכר השואה בתפאורה כזאת: עשרות שלהבות של נרות נשמה דולקים משתקפות בקנקן כרסתני של סליבוביץ שניצב על הבר. עשרות אנשי תקשורת ואקדמיה, בלבוש חגיגי לעילא, מתעכבים ליד הבר, מצטיידים בכוסית וממשיכים פנימה, אל אולם המסעדה ההדור. הם משוטטים בין שולחנות עמוסים במטעמים של נשי טרזין ומקשיבים להספדים עליהן.
   
שניים מאשפי המטבח הנודעים של ניו-יורק, רוזאן גולד ואנדרו ד'אמיקו, התנדבו להכין את הסלטים, התבשילים, העוגות והממתקים ששרדו מטרזין  לפי העיבודים שלא נכללו בספר. ביאנקה בראון השקיפה על האנשים היפים, האוכלים ומתפעלים, בחיוך קטן של סיפוק: הנה, פתאום זה כבר לא חילול כבודם של המתים!
   
מרשם אחד מהספר ('עוגת בריאות של פכטר'), מעובד למטבח העכשווי, פורסם ב'ניו-יורק טיימס' לפני ראש השנה, בכתבה של ג'ואן נתן. התגובות היו נרגשות. הרב ג'ונתן ג'רארד מפנסילבניה סיפר במכתב למערכת, שאפה את העוגה והרגיש כאילו 'מינה פכטר מושיטה יד מהקבר ומסבירה לי איך לאפות את העוגה'. הוא הביא את המאפה לבית הכנסת, סיפר לבני הקהילה מה מקורו וכולם טעמו ממנו. 'עוגת הבריאות של מינה פכטר ממשיכה להציב יד לזכרה', סיכם.
   
לורה שפירו, היסטוריונית של אוכל, שסקרה את הספר בשבועון 'ניוזוויק', אפתה גם היא עוגה מהספר והרגישה שמלאכת האפייה היא 'טקס זיכרון'. שפירו תיארה את טעמה של העוגה וחתמה במילים: 'יש בטעם הזה מצבה לנשי טרזין ... ששלחו מאכלים מלבן כדי לסעוד את לבנו'.
   
תגובות כאלו מחזקות את תחושתי-שלי, שראוי ונכון להפיח במאכלים האלה חיי מטבח תוססים, להגיש אותם לשולחן ולהציע אותם לנכדים ולנינים של אותן סבתות שעמלו לשמר אותם לפני שכשל כוחן. זה הגיוני, זה משכנע, אך זה לא מתיישב עם מה שקרוי בפינו 'זכר השואה'. במשך עשרות שנים הורגלנו לשמור על המראית החמורה והשגיבה, המתקיימת רק באתרים, באירועים ובמועדים המוקצים רשמית לשואה. לפיכך, רגשות האשם אינם מניחים לנו לקבל שאפשר, ואולי אף רצוי, להעביר מסמך מן השואה למסגרת של חיי חולין במקום לאתר הנצחה.
   
אם אנשים כותבים על אוכל בתנאים של רעב, הרי אין ספק שיש בנמצא עוד אוספי מרשמים שנכתבו במחנות, אמרה לעצמה דליה כרמל והחלה לחפש. 'אילו היה לנו נייר ועפרון באושוויץ, היינו גם אנחנו כותבות שם מרשמים', אמרה לה חברתה סבינה מרגוליס. לדבריה, זה היה יכול להיות ספר בישול בן אלף עמודים. ביל לוקווד, פרופסור לאנתרופולוגיה ממישיגן, הפנה את תשומת לבה של כרמל לספר 'מתכונים מביליבד', שראה אור בארה"ב ב-1946, אחרי מלחמת העולם השנייה. המתכונים נכתבו בידי חיילים אמריקאים רעבים, במחנה שבויים יפני בפיליפינים.


   
בארכיון של 'יד ושם' ראתה כרמל שני קבצי מתכונים. האחד נכתב על פתקים רבועים, שמצדם השני תמונה של היטלר. השני נכתב בספר ישן של הנהלת חשבונות, ברווח שבין עמודות עמוסות מספרים. כעבור שנים אחדות, כשרצתה דה סילבה לעיין בקבצים הללו, כבר לא הצליחו לאתרם בארכיון הלא-ממוחשב (עד אז לא קוטלגו בו מסמכים בקטגוריה 'אוכל'). לעומת זאת, שמור שם אוסף מרשמים שכתבה ואלי (מלכה) קון-צימט במחנה העבודה לאנצינג (תת-מחנה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן), על דפי תעמולה של הרייך השלישי.


מתכון שרשמה ואלי קון-צימט על דף תעמולה נאצי (מקור: יהודית קול-ענבר, 'הקול שהואלם: האשה היהודיה בשואה')

ב'בית טרזין' שבקיבוץ גבעת חיים יש שני אוספים. אחד מהם, של המהנדס יארוסלב בודלובסקי, נכתב כיומן בעיצומה של 'צעדת המוות'. מדי יום ציין הכותב את התאריך, המיקום, המאורע החשוב (כגון, 'היום נעלמו כל החולים') ומתכון של מאכל אחד. עד כה אותרו שמונה אוספי מתכונים, אך אין ספק שיש עוד כמותם.

אוסף כזה של מתכונים נכתב במחנה הריכוז ראוונסבריק ונמסר ל'יד ושם' בידי יהודית טאובה מישראל, ומעשה שהיה כך היה: לאחר שספר המתכונים מטרזין ראה אור, פנה אל קרלה דה סילבה סטודנט מאוסטרליה, שריאיין ניצולים ל'פרויקט השואה' של סטיבן ספילברג. הוא סיפר על ניצולת שואה ששמה אדית פאר, שבהיותה במחנה ראוונסבריק אספה מרשמים של נשים מיוגוסלביה ומהונגריה. לימים כינסה אותם בספר והדפיסה אותו על חשבונה. שם הספר: 'בישול בדמיון מאחורי גדר תיל'.
   
דליה כרמל, ציידת ספרים בלתי נלאית, ניסתה להשיג את הספר באמצעות המוזיאון היהודי בסידני ונדהמה לשמוע שהוא לא הופץ מעולם וכל עותקיו נגנזו, בעטיו של ארגון יהודי נכבד. הארגון נתן את חסותו לספר ועמד להפיצו וליהנות מהכנסותיו. לאחר שהספר נדפס, גילו היהודים הטובים שיש בו מרשמים לא כשרים. הם משכו את ידם מהספר ואסרו על פאר להפיצו. הם לא חסו על רגשותיה ועל ממונה, אך היא חסה על כבודם. כדי שלא ייפגע, חלילה, הסכימה שאספר על הפרשה בתנאי שלא אזכיר את שם הארגון.

'אחרי ארוחת גורמה דמיונית הרגשנו הקלה מסוימת, לא רק בשל השובע המדומה, אלא מעצם ישיבתנו במעגל  כמו סביב שולחן בחדר האוכל המשפחתי', סיפרה פאר. את המרשמים הלא-כשרים תרמו נשים לא-יהודיות, 'אבל אפילו נשים יהודיות מרקע אורתודוקסי מאוד השתתפו בכרה הדמיונית שלנו, משום שהרעב שהתנסינו בו לא הבחין בחוקים של כשרות. לאף אחת לא היה אכפת איזה אוכל יביא לנו הקלה מן הרעב המציק'.
   
ספרה של פאר, שנדפס ארבעים שנה לאחר שנכתב, הוא ככל הנראה ספר הבישול הראשון מן השואה שהובא לדפוס. זוהי תעודה היסטורית מרתקת ויחידה במינה, לא רק בשל ראשוניותה, אלא גם משום שהמחברת עצמה היא עדה מהימנה לרקע ולנסיבות שבהם נכתבו המרשמים. באוספים אחרים, ככל הידוע לי, אין מידע נלווה (דה סילבה ביססה את המבוא לספרה על חומר שליקטה ממקורות אחרים, לא מעדויות של כותבות המתכונים).
   
אילו הייתה פאר מצנזרת את הספר על פי דקדוקי הכשרות, הייתה יכולה לראותו מופץ ברבים ולחסוך מעצמה עוגמת נפש. דווקא משום נאמנותה לאמת ההיסטורית ולמורשת של אחיותיה המיוסרות, בהן גם לא-יהודיות, עותקיו הנזופים של הספר מונחים מאז פורסמו כאבן שאין לה הופכין. האמנם אין לאיש חפץ בהם? 'במטבח הזיכרון' הוכיח שציבור קוראים גדול בשל היום לאמץ אל לבו את הנשים האלמוניות ואת מאכליהן. הוא סלל את הדרך לספרה של פאר, המחכה לגואל, ולאלה שיבואו אחריו.

ספרה של אדית פאר מוצג במוזיאון היהודי בסידני (מקור: Sydney Jewish Museum)

'אני מאמין שטעם האוכל וטעם החירות קשורים קשר אמיץ', כתב ב-1996 האנתרופולוג סידני מינץ בספרו Tasting Food, Tasting Freedom: Excursions into Eating, Culture, and the Past (לטעום אוכל, לטעום חירות), שממנו שאלתי את הכותרת לרשימה זו. להיות חופשי  הוא מסביר  פירושו לא רק חירות ממעשי אלימות ומעבודת כפייה, אלא גם החירות לבחור מה לאכול. הנשים של טרזין טעמו חירות וטעמו תקווה כשבחרו במאכלים האהובים עליהן ובישלו אותם בדמיון, בהבל פה ובעפרון.



לקריאה נוספת

בעלי התוספות

לאחר פרסום פוסט זה, שלחה קארה דה סילבה, מחברת הספר שנסקר כאן, מייל נרגש לדליה למדני. הנה הוא:

Dearest Dalia—I was at a conference when your email arrived so couldn’t answer immediately, but, yes, I am so very touched and gratified to know about this. Although such manuscripts, including the one on which In Memory’s Kitchen was based, were part of an exhibit at Yad Vashem, and you reviewed IMK for LaIsha, the book received little attention in Israel, puzzling and upsetting, given the degree of attention it received (and to some degree still receives) around the world. And in critical studies, too.  So to see this, to know that for Yom Hashoa, David Assaf, the chair of Jewish studies at Tel-Aviv university, chose to include your review of it on his esteemed blog, is deeply moving. Thank you so much for telling me. Thank you so much for sending the news along. I clicked into the actual post and my heart stopped for a moment. Will share it. Love, Cara

Cara De Silva