יום רביעי, 8 באפריל 2020

בלה צ'או: משדות האורז באיטליה אל מוזיקת הכליזמרים והזמר העברי


מוקדש לתושבי איטליה, ספרד וניו יורק שנפגעו מנגיף קורונה יותר מכל הארצות האחרות

אל יאוש! בלה צ'או!

א. בית הנייר

השיר Bella Ciao (להתראות יפהפיה), מוכר למיליונים ברחבי העולם בזכות סדרת הטלוויזיה הספרדית הנהדרת La Casa de Papel, שנקראת בעברית: 'בית הנייר' (נטפליקס; 4 עונות; 2020-2017). לא ראיתם? אני ממליץ (לפחות על העונה הראשונה).

השיר האיטלקי המלהיב הזה, בעל הלחן המידבק, מלווה את מסע השוד של חבורת הגנבים הספרדית. הנה הוא בגרסת 'בית הנייר':



הסדרה 'בית הנייר' עוסקת אמנם בגנבים, ספק מתוחכמים ספק שלומיאלים, ובמעשי שוד ורצח, אבל מאחורי העלילה המותחת והמצחיקה מסתתרת גם אידאולוגיה 'רוּבִּין הוּדִית' שמאלנית, ואפילו אנרכיסטית. השימוש החוזר בשיר 'בלה צ'או', שה'פרופסור'  מנהיג החבורה  למד מאביו, שלחם בפשיסטים (ומעשי השוד ממוסדות המדינה הם מעין מילוי צוואתו), קושר את העלילה לעולמות התוכן של מאבק בקפיטליזם החזירי. זה נשמע קצת פשטני, אבל בסדרה זה עובד מצוין.

בעקבות ההצלחה המסחררת של 'בית הנייר' ירדו חוקרים וחובבים לעומקו של השיר וגילו את מקורותיו וגלגוליו: ראשיתו כשיר עַם איטלקי משלהי המאה ה-19, שמילותיו המקוריות עסקו בקשיי יומן של מנכשות העשבים בשדות האורז של עמק הפּוֹ בצפון איטליה. הגרסה המוקדמת נקראה Alla mattina appena alzata (קמתי מוקדם בבוקר) והגרסה המודפסת הראשונה שלה היא מ-1906:




לימים התגלגל שיר הפועלות  שאין בו מאומה על פרטיזנים, כיבוש או שחרור  לשיר הלכת האנטי-פשיסטי המוכר, שהושר, כך נטען, בקרב לוחמי חופש איטלקים שנאבקו בשלטונו של מוסוליני בשנים 1945-1943. אלא שרוב העוסקים בתולדות השיר מסכימים כי שיר הפרטיזנים הזה כלל לא הושר בימי מלחמת העולם השנייה (ואם כן, אז רק בקבוצה מאוד מצומצמת באזור מודנה ובולוניה), ובפועל הוא הושר רק אחרי המלחמה ו'הושלך' אחורה.

פרטיזנים איטלקים במילאנו אחרי השחרור, 1944 (HistoryPorn)

השיר התגלה מחדש ביולי 1947, בפסטיבל הנוער והסטודנטים העולמי הראשון, שנערך בפראג. פסטיבל זה אורגן על ידי 'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', ארגון שמאל סוציאליסטי שהיה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות.

בין כך ובין כך, מאז ועד היום זהו שיר חֵרות אהוב. למרות תוכנו הפטריוטי והלוחמני הוא מושר בעצרות שלום ובהפגנות התנגדות ומחאה בעולם כולו: מהמפגינים האנטי-קפיטליסטים בניו יורק ב-2011 (Occupy Wall Street), ועד לפלסטינים מרצועת עזה שמפגינים על הגבול עם ישראל (בסרטון הזה נראים רק שוחרי שלום תמימים, ואין זכר לאבנים, טילים או בלוני תבערה). השיר המקפיץ התקבל גם על ידי מועדני אוהדים של קבוצות כדורגל בכל אירופה (וכמו שנראה בהמשך, גם אצלנו בישראל).

הנה למשל אוהדי קבוצת כדורגל בליבורנו:



זהותם של המלחין ושל המחברים (בלשון רבים, כי השיר, כאמור, עבר גלגולי נוסח) אינה ידועה. אנו נתרום את חלקנו לדיון במשהו על הצד היהודי והישראלי של השיר: הקשר לבמה הקלה ביידיש בניו יורק של ראשית המאה העשרים וההתקבלות במוזיקה הישראלית.

ב. שיר סובב עולם

כמובן ש'בלה צ'או' היה מוכר ואהוב עוד הרבה לפני 'בית הנייר'. הבה נערוך מסע עולמי קצר עם השיר.

התזמורת הסימפונית של רומא עם מקהלה, בחגיגות 1 במאי 2011:



מקהלת הצבא האדום בביצוע נהדר (סוף שנות השבעים או ראשית שנות השמונים; ימי ברית המועצות):



מקהלת פיאטניצקי הרוסית (2011):



הזמר הצרפתי הנפלא איב מונטן:



ועוד בצרפת, שירת רבים בכיכר הרפובליקה (2016):



ג. 'קוילען': גלגולי השיר ביידיש 

אייב שוורץ (1963-1881)
עד כאן הטיול העולמי, ומכאן נפנה מבטנו לגלגוליו האפשריים של השיר, שנמצאים בעולמות תוכן שונים לגמרי: הבמה הקלה ביידיש.

מילות ותווי השיר 'דאָס זעקעלע מיט קוילען' (שקיק של פחמים) נדפסו לראשונה (וככל הנראה גם לאחרונה) בשנת 1919, בדפרון שראה אור בהוצאת שאול שנקר (Saul Schenker) בניו יורק.

מהדפרון, שצילומו יובא להלן, עולה כי השיר נוגן, ושמא גם הושר, על ידי אייב שוורץ, מחשובי המבצעים והמלחינים של מוזיקת הכליזמרים בניו יורק, ועוּבד על ידי ראובן שפירא (Shapiro).

מי חיבר את המילים ומיהו המלחין? על כך לא נאמר דבר.

הסכיתו ושמעו: החלק הראשון של הלחן דומה באופן מובהק למנגינה של 'בלה צ'או'. הנה לפנינו הקלטה כלית (אקורדיון סולו) של 'קוילען' בסגנון כליזמרי מובהק. ההקלטה נעשתה בשנת 1920 באולפני 'קולומביה', והאקורדיוניסט הוא מישקה ציגנוף (Tsiganoff), שעליו נספר בהמשך:

התקליט משנת 1920 (Discogs)


וכאן בעיבוד מודרני יותר (הוקלט ב-2018) של חבורת כליזמרים איטלקית ושמה Cidnewski Kapelye:



הנה המילים והתווים של השיר, שכאמור נדפסו בשנת 1919:

Library of Congress

ואלה המילים ביידיש:


וזה התרגום לעברית (שהכין לבקשתי ידידי המלומד שלמה צוקר):

רֵעַי הטובים, אבקש את תשומת לבכם, 
את שיר הפחמים אציג בפניכם.
כי אשתי עומדת על סף הדלת,
זועקת ומיללת.
איפה משיגים לה שקיק פחם?

מקהלה:
עם פחמים הכיף גדול,
למי שאותם להשיג יכול.
להשיג פחם קשה מאוד –
צריך שעות בתור לעמוד.

ידידי מוטקה, מסכן, שָׁחוּף,
ערום לגמרי ולכפור חשוף.
הוא צועק וקולו מַר:
אני קפוא וקר לי קר. 
איפה משיגים לו שקיק פחם?

ידידי הֶרִי, עִם הגבוהה מֶרִי,
שרים יחדיו דואט מִטִּיפֶּרֶרִי.
היא זועקת: הצילו, קר לי,
איפה משיגים לה שקיק פחם?

הנה הקלטה מ-1922 ובה שר מישקה ציגָנוֹף את 'קוילען' (הבית השני נשמט):



בספריית הקונגרס האמריקני השתמר כתב יד בן חמישה עמודים של תווי השיר 'קוילען', שכולל עמוד הדפסה במכונת כתיבה של המילים בתעתיק לטיני. בשער הדפרון ובעמוד המודפס צוין כי השיר נוצר בשנת 1918: מילותיו נכתבו על ידי הארי בואנס (Boens) והלחן הוא של נתן (נוּסְקֶה) הולנדר (Hollander); זכויות היוצרים נרשמו ב-1919. מילות השיר שונות מן הגרסה הקודמת, אך ברור שאב אחד לשתיהן ויש אפוא לראות בבואנס והולנדר את יוצרי השיר.

Library of Congress

וזה התרגום שהוכן על ידי שלמה צוקר:

1. 
אֶצְלְךָ, נוּסְקֶה, אוּכַל לְהַשִּׂיג,
שֶׁאֶת קֶטַע הַפֶּחָמִים לְפָנַי תַּצִּיג.
אֲנִי זוֹעֵק בְּקוֹל מַר,
כִּי קַר לִי, קַר:
מִי יָבִיא לָנוּ שַׂקִּיק שֶׁל פֶּחָמִים?

2.
בְּתוֹך 'עַמְּךָ', כְּמוֹ גּוֹלֶם,
יוֹשֶׁבֶת יַלְדָה, לְבַדָּה,
זוֹעֶקֶת הִיא מַר,
כִּי קַר לָהּ, קַר:
מִי יָבִיא לִי שַׂקִּיק שֶׁל פֶּחָמִים?

לָמָּה בִּכְלָל אַתְּ צְרִיכָה פֶּחָמִים?
אַל תַּעַמְדִי, יַלְדָה, כְּמוֹ גּוֹלֶם.
בֹּאִי אִתִּי, עָלִי לְבֵיתִי,
אַאֲכִילֵךְ וְאַשְׁקֵךְ,  
וְגַם בְּשַׂקִּיק שֶׁל פֶּחָמִים אֲצַיְּדֵךְ.

3
רָחוֹק, אֵצֻל הֶרִי,
וְהַיָּפָה מֶרִי,
שָׁרִים שָׁם קוּפְּלֶטִים מִטִּיפֶּרֶרִי.
וְיַיִן יַזְמִינוּ גַּם,
וִיפַתּוּהוּ לְהִכָּנֵס שָׁם,
לוּ אַךְ יָשִׁירוּ עַל שַׂקִּיק שֶׁל פֶּחָמִים.

4.
מַה לְּךָ פֶּחָמִים לְחַפֵּשׂ,
בֹּא הֵנָּה, נוּסְקֶה אַחָא –
לֹא צָרִיךְ לְהֵאָבֵק עַל כָּךְ,
לֹא צָרִיךְ עוֹד פֶּחָמִים.

כדאי לשים לב שהבית השלישי בשתי הגרסאות דומה מאוד: בשתיהן מוזכרים הארי וחברתו היפה מרי, ששרים בדואט 'קוּפְּלֶטִים' מטִיפֶּרֶרִי.

קופלט הוא שיר בן שתי שורות, בדרך כלל חרוזות, ואילו טיפררי היא כמובן אותה עיר קטנה באירלנד שקנתה לעצמה תהילת נצח בזכות אחד משירי מלחמת העולם הראשונה הידועים ביותר: It's a Long way to Tipperary, שנכתב בשנת 1912.



מי הם בּוֹאֶנס והולנדר יוצרי השיר?

לא מצאתי עליהם כמעט כלום, פרט לשיר נוסף שחיברו השניים באותה שנה וכותרתו 'די ספּאַנישע כאָלערע' (הכוֹלֵרָה הספרדית), שאינה אלא מגפת 'השפעת הספרדית', ששיאה היה בשנים 1919-1918 ומתו בה מיליוני אנשים בכל העולם. כמה מוזר שבימים אלה שבנו להיזכר בה... גם שיר זה שמור בספריית הקונגרס.

שמו של הולנדר רשום כאקורדיוניסט בהקלטה שנעשתה בשנת 1915 בניו יורק של שתי יצירות כליזמריות נוספות: 'דעם רעבענס שטיקעל' ו'רומאַנסקי בולגאַריש' (ההקלטה שמורה בספרייה הציבורית של ניו יורק).

נחזור למישקה ציגָנוֹף שהקליט את השיר. גם עליו אין מידע רב ואת המעט שיש מצאתי במאמרו של Joshua Horowitz, 'The Klezmer Accordion: Old New Worlds (1899-2001)', Musical Performance, 3 (2001), pp. 135-162

ציגנוף, שבשל שם משפחתו כונה gypsy (ביידיש 'ציגנער' הוא צועני), נולד באודסה בשנת 1889, היגר לניו יורק ומת בה בשנת 1967. למרבית הפלא, למרות שדיבר יידיש שוטפת וגר בברוקלין ובמנהטן, הוא לא היה יהודי. הוא התמחה במוזיקה כליזמרית, ניגן באקורדיון וגם שר, ושיתף פעולה עם אמנים רבים ובהם מולי פיקון ומושה אוישר.


האם יש קשר בין 'קוילען' לבין 'בלה צ'או'? מבחינה מוזקילית ההתאמה היא חלקית מאוד ולא מלאה, זאת ועוד, הסבירות שהשיר הגיע מניו יורק לאיטליה, קלושה בעיניי. אם כך, כיצד התגלגלו מוטיבים מוזיקליים כל כך ברורים משיר העם האיטלקי לשיר כליזמרים ביידיש? חידה היא ותהי לחידה. ההשערה היחידה שיכולה לפי שעה להתקבל על הדעת היא שציגנוף, שכאמור לא היה יהודי והציג את עצמו כצועני, קלט את המנגינה ממהגרים איטלקים שהגיעו גם הם לניו יורק, ו'גייר' אותה לרפרטואר הכליזמרים שניגן.

רגע, עוד לא סיימנו...

ד. 'בלה צ'או' בזמר העברי

נראה שהופעתו הראשונה של השיר בעברית היא בתרגום שהכינה רבקה משולח לחבורת רננים.



אלה המילים:

בבוקר קמתי, עיניי פקחתי, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, בבוקר קמתי, עיניי פקחתי, והכובש על סף ביתי. הו פרטיזנים, מכאן שאוני, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, פרטיזנים, מכאן שאוני, כי קרב ובא מותי. על הר גבוה קִבְרוּ לי קבר, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, על הר גבוה קִבְרוּ לי קבר, שימו פרח לזכרי. יישא הפרח ראשו לשמש, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, יישא הפרח ראשו לשמש, וצבעו אדום כדם. כי זהו פרח של פרטיזנים, הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, זהו פרח של פרטיזנים, שנפלו על חירותם.

פניתי לרבקה משולח ושאלתיה מה היה הרקע לתרגום השיר ומתי זה בכלל נעשה. רבקה לא זכרה הרבה אלא רק שתרגמה את השיר בעזרת חֲבֵרָה דוברת איטלקית, עבור תכנית רדיו שהפיקה ורדה איתי, שהייתה אז עורכת מוזיקלית בקול ישראל. 
במחקר קטן נוסף גיליתי שמדובר בתכנית 'איטליה בֶּלָה', בסדרה המוזיקלית 'התיבה המזמרת', שהוקדשה לשירים איטלקיים. מתי כל זה קרה? בערך 'בלה צ'או' שבוויקיפדיה העברית יודעים לדייק שזה היה ב-1962, אבל זה לא נכון. התכנית הוקלטה במועדון צוותא בתל אביב, ב-7 באוקטובר 1975. 
מעריב, 3 באוקטובר 1975

השיר צלל לתהומות השכחה, ולימים, בשנת 2004, צורף לתקליטור האוסף של חבורת רננים.
זמר נוסף ששר את השיר המקורי בעברית הוא קוקי לבנה:


השיר חדר גם לאיצטדיוני הכדורגל ואומץ במיוחד על ידי קבוצות 'הפועל' (ראו למשל כאן וכאן). באחת התגובות לסרטוני הפועל טרח מישהו גם לרשום את המילים. אמנם אין מדובר בשירה גדולה ('תקברוני כאן בבלומפילד, למרגלות שער חמש', לא פחות), אבל גם שירת אוהדים היא חלק מסיפורו של שיר:

היום בבוקר התעוררתי,
או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, היום בבוקר התעוררתי מול פניו של הפולש. יאללה הפועל, קחי אותי הלאה, או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, יאללה הפועל, קחי אותי הלאה, עד המוות, הפועל. ואם אמות, בשביל הפועל, או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, ואם אמות, בשביל הפועל, תקברוני באדום. תקברוני, כאן בבלומפילד, או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, תקברוני, כאן בבלומפילד, למרגלות שער חמש. והעוברים כאן, ליד הקבר, או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, והעוברים כאן, ליד הקבר, יגידו זה של הפועל. כי הבית, זהו בלומפילד, או בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או, כי הבית, זהו בלומפילד, ואותו לא מחליפים.

'תקברוני, כאן בבלומפילד' (ויקיפדיה)

ולסיום, בנק מזרחי-טפחות השתמש בשיר כדי לקדם את שירותיו. הקליפ זכה להצלחה בלתי רגילה, אך גם לביקורת על 'חילול' ציני של שיר פרטיזנים לצורכי פרסומת.



ה. בזמר הדתי והחרדי

הגרסאות הדתיות והחרדיות לא איחרו לבוא.

הנה אברהם דוד ו'מלך חַי', שזו בעצם וריאציה על תפילת 'מודה אני' (מודה אני לפניך, מלך חַי-חַי-חַי, במקום צ'או-צ'או-צ'או).



וכאן 'שלום עליכם מלאכי השלום', שכבר חדר לחתונות חרדיות כריקוד סוער.

'שלום עליכם, צ'או, צ'או, צ'או':



חסידי ברסלב החדשים לא טמנו ידם בצלחת, וגם להם יש צ'או משלהם: רבנו צ'או...



כאן 'שנה טובה' בגרסה חרדו-צרפתית (2018):



וכאן, במופע כליזמרי מרהיב של חוסר מוּדעוּת (במקרה הטוב) וגסות רוח (במקרה הרע): 'שיר הפרטיזנים היהודי'.

מהר מאוד מתברר כי לא מדובר בפרטיזנים שעליהם כתב הירש גליק בגטו וילנה את ההמנון הנשגב שלו, אלא בפרטיזנים של עולם הישיבות...


תודה לגרציאלה דיזנהויז

פסח שמח לכל קוראי הבלוג!

יום שני, 6 באפריל 2020

קורונה בארץ הקודש

ההתמודדות עם וירוס קורונה מזמנת לנצורים בבית זרם אינסופי של קוריוזים, בדיחות וסרטונים משעשעים (יותר או פחות). בתוך כל הדברים הללו שהגיעו לשולחן המערכת יש גם כמה דברים רציניים שראויים לתשומת לב.

א. חג שמח מהפילהרמונית ומהאופרה

איזה סרטון נהדר ומרגש הכינה לנו התזמורת הפילהרמונית לכבוד ליל הסגר...



וסולני האופרה הישראלית לא התמהמהו והכינו גם הם סרטון מקסים : לה טרוויאטה קורונה...


ב. זהו זה ולא אחרת!

והנה הפרקים הראשונים של 'זהו זה! 2020'. ותיקי התוכנית נחלצו חושים לשעשענו. נכון שלא הכל שנון וחד (למען האמת, הרוב לא שנון וחד), וגם הפאות מביכות ומודבקות, אבל רק בשביל 'שיר הפרנויה' עם שלמה גרוניך ובשביל הפינה הקצרצרה של יאצק, הלא הוא שלמה בר אבא, הכל שווה...



ג. הסעודה האחרונה בזום

אחד הפוסטים הראשונים בבלוג עונג שבת (פורסם ב-10 באפריל 2011) נקרא 'אז מה הם אכלו שם, ב"סעודה האחרונה"?'. הוא עסק בתפריט (או יותר נכון בדימויי התפריט) של אותה 'סעודה אחרונה', שכידוע אינה אלא ליל הסדר האחרון של ישוע.

הנה הווריאציה האקטואלית...


תודה למנחם קרן-קרץ ולטובה הרצל

ד. הלכות קורונה

פסח המתקרב הוא חג החומרות. בדרך כלל בתים חרדיים ודתיים יוצאים בעונה זו מהשיטה והמאבק הקדוש בפירורי החמץ גורם להם לגזור על עצמם אין סוף חומרות, מהן מטופשות בעליל, כגון כשרות לפסח של ניירות טואלט, אקונומיקה ושאר חומרי ניקוי (ראו למשל ברשימות שהתפרסמו בעבר בבלוג כאן, כאן וכאן). משפחות הוציאו ממון רב כדי לרכוש לכבוד החג מוצרים 'מהודרים' כביכול.

לא עוד. השנה 'נפל האסימון' בחוגים חרדיים שונים, ויש לקוות כי מה שהותר השנה, יוּתר גם בשנים הבאות. הנה למשל כרוז מעניין, ולמיטב ידיעתי גם המרחיק לכת ביותר מבין כל הקבוצות החרדיות, של ועד רבני חסידות קרלין-סטולין (שרבים מחסידיה גרים בשכונות החרדיות בירושלים, בגבעת זאב, בביתר עילית ובמודיעין עילית).

הקלקה על האיור תגדיל אותו

לצד הנורמלים והשפויים – ורוב הציבור החרדי הוא בצד הזה – יש גם את המטורפים הפנאטים, אלה שיעשו הכל כדי להתנגח ב'ציונים' ב'מדע' או השד יודע מה. הנה למשל כרוז שנחתם על ידי 'הנאנחים והנאנקים בשבי גוש הימין הציוני', לא פחות, שגורס כי 'עולם האקדמיה המדע והרפואה ... מתגלה באפסיותו וחדלונו המוחלט', וכמובן יש להפר את ההוראות ולהתפלל בציבור 'במסירות נפש':


וכאן, 'צדיקי הדור' מזהירים על האסון הנורא שנגרם בעקבות סגירת תלמודי התורה ובתי הכנסת (כאשר האמת היא, כפי שאנו כבר יודעים, היא שהאסון הגדול נגרם בגלל שלא סגרו את בתי הכנסת בזמן):


וכמו 'חוק גודווין' הידוע, שגורס כי ככל שדיון מתארך כן גדלה ההסתברות להופעת 'נאצים' או 'היטלר', גם בעולם השיח הפשקווילי, הופעת 'האינקוויזיציה' ו'הייבסקציה' או 'הקומוניסטים' היא רק שאלה של זמן:


עוד על כרוזים אלה ראו בבלוג של הרב פיני דונר.

ה. שיחון קורונה

בני ברק היא לא בדיוק תל אביב, אבל ממש בשכונה (וההכחשה לא תעזור לכם). השבוע קיבלו חיילי אוגדה 98 של צה"ל, ששוהים בעיר הנצורה, שיחון שיעזור להם להבין את היקום שמסביבם.

אמיתי או פרודיה? אני מתאר לעצמי ש-99 אחוזים מתושבי בני ברק יודעים עברית היטב וכל השיחון הזה מיותר ונובע מחוסר היכרות אמיתי עם תושבי העיר, אבל הרעיון דווקא נחמד ובא ממקום טוב. עכשיו צריך לקוות שהחיילים ינצלו את ההזדמנות גם ללימוד בסיסי של ערבית, רוסית ואמהרית...

הקלקה על האיור תגדיל אותו

ו. מקווה קורונה 

כל משבר ('לאור המצב') הוא גם הזדמנות.

לגברים בני העדות החסידיות, שמקפידים על טבילה והפרוטה מצויה בכיסם, מוצע מקווה פרטי בבית. חַבְּרוּ לברז, והרי לכם מקווה כשר. השם 'כתר' הוא כמובן התרגום ל'קורונה'...

האם זו בדיחה? כנראה שלא.


תודה לטובה הרצל

ז. שיר הקורונה

ולסיום, איך אפשר בלי הלהיט הענק של ר' יואל ראטה איש ברסלב: 'די עצה אַר קאָראָנע איז אמונה'...




יום שישי, 3 באפריל 2020

'איך הבית-חולים הזה?' בית החולים כמוסד טוטלי

שימו לב כמה פעמים מופיעה המילה 'לב' בשלט של 'מרכז הלב על שם אולגה ולב לבייב' (בית החולים שיבא)


אמר העורך:

שלא בטובתנו, בתי החולים וצוותיהם – רופאים ורופאות, אחים ואחיות, אנשי מנהלה ומתנדבים – נמצאים בימים אלה בחזית המאבק המשותף בנגיף הקורונה, שאחריתו מי ישורנה. עינינו תכלינה לעזרתם ולבנו יוצא אליהם, שעה שהם מסכנים יום יום את עצמם ואת בני משפחותיהם עבור כולנו. רשימה זו, שמציעה מבט אחר על בית החולים כ'מוסד', נכתבה לפני פרוץ הקורונה לחיינו, אך דומה שיש בה עניין מיוחד דווקא עתה.

בלוג עונג שבת מאחל לקוראיו בריאות איתנה, רוח טובה ואופטימית, ובעיקר סבלנות...

דוד אסף 


מאת ערן דולב

מדי פעם פונה אלי מישהו מחבריי ושואל: 'תגיד, איך הבית-חולים הזה?'... 

בדרך כלל הייתי עונה: 'מה זאת אומרת איך הבית חולים הזה? בית חולים הוא סך כל הקירות, החלונות ומערכות החשמל והמים שיש בו, והרי לא זאת כוונתך. אתה הרי מתעניין ברמת הטיפול במחלקה פלונית, ולשם כך עלי לדעת על איזו מחלקה מדובר ומי עומד בראשה, שכן מנהל המחלקה הוא זה שקובע את רמתה המקצועית ומשפיע על האווירה השוררת בה. לבית החולים עצמו אין כל חשיבות'.

האמנם? כדי להימנע מדיונים ארוכים ומיותרים אני נוהג לפטור את עצמי בתשובה זו, שאולי היא גם נכונה במידה רבה, אבל האמת היא שמוסד בית החולים הוא הרבה יותר מאשר רק קירות ותשתיות.

בהגדרתו ההיסטורית והשימושית, בית החולים הוא מקום שמבדיל בין חולים (במצבים שונים) לבין בריאים. אך ברור שהגדרה זו היא כללית מדי משום שאוכלוסיית החולים היא הטרוגנית וכוללת בתוכה חולים מסוגים רבים: אלה שלא ניתן עוד לטפל בהם בביתם עקב מצבם המורכב שמחייב מכשור מיוחד, או כאלה שנזקקים לטיפולים ייחודיים, חולים הנוטים למות, חולים שאושפזו לשם בירור מצבם לאשורו, וכאלה ששוהים במערכת האשפוזית פשוט משום שאין שום מקום אחר שיקלוט אותם ךאחר שיבריאו. וכמובן שיש בבית החולים גם כאלה שבעצם אינם חולים כלל, למשל נשים יולדות או כאלה העוברים ביוזמתם ניתוחים אסתטיים.

אנסה אפוא לענות על השאלה 'מהו בית חולים?' באמצעות בחינת מושג ה'בית': איזה מין בית זה? דבריי יתייחסו אל בית החולים הכללי, זה שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים בטוב או ברע, ולא לבתי חולים ייחודיים, כגון מוסדות פסיכיאטריים שמטפלים במחלות נפש או מוסדות רפואיים סגורים. ועוד אומר, כי המונח 'בית חולים' אינו נאה בעיניי, ואני מעדיף את המונח הספרותי הישן 'בית מרפא', שבשנות היישוב ובראשית שנות המדינה עוד היו מוסדות שהתנאו בו (נזכיר כמובן גם את ספרו הנהדר של ברונו שולץ, בית המרפא בסימן שעון-החול), אבל זו כבר, כנראה, מלחמה אבודה...


א. משהו על ההיסטוריה של בית החולים

על מנת להבין את הטוטליות של בית החולים בחברה המודרנית ובתרבות המערבית, שאנו חלק ממנה, אנסה לסקור ממעוף הציפור מקצת מתולדותיו ומשמעויותיו של מוסד זה.

בעולם העתיק הייתה כמובן רפואה, אך כמעט שלא היו בתי חולים. בתקופה ההלניסטית, שבה הרפואה הגיעה להישגים מפליגים בתחומי האבחון והריפוי, הפעילות הרפואית נעשתה בדרך כלל בבתים הפרטיים או בין כתלי מקדשים ששימשו את פולחן האלים האחראים לריפוי (אסקלפיוס למשל, שהיה אֵל הרפואה היווני והרומי). מוסדות שייעודם טיפול בחולים פשוט לא היו.

החריג היחיד היה בית החולים הצבאי הרומי (Valetudinarium), שראשיתו בשלהי המאה הראשונה לספירה, ואשר הוקם מסיבות צבאיות בשטחי קרב מחוץ לאימפריה (שרידים נמצאו בבריטניה, בשווייץ ובעוד מקומות). לא היה המשך לבית חולים זה לאחר נפילת הקיסרות הרומית המערבית. בתי החולים הראשונים באירופה הוקמו בקיסרות הביזנטית ביוזמת כנסיות נוצריות, ונתפסו חלק ממכלול מוסדות הרווחה וגמילות החסדים המתחייבים מהאמונה הנוצרית, ודרך יעילה לקרב את האוכלוסייה הפגאנית אל הנצרות. במקרים רבים היו מעורבים בהקמת בתי חולים גם חצר הקיסר, גורמי ממשל או נדבנים פרטיים. בית החולים הראשון המוכר לנו נבנה כבר במאה הרביעית לספירה, בקיסריה של קפדוקיה (היום קייסרי שבטורקיה), ביוזמת הבישוף בזיליוס הגדול. בית החולים נקרא Nosokomeion, או 'היכל החמלה'.

לכל אחד מבתי החולים שנבנו הייתה פקודת ארגון ותפעול מפורטת וממנה ניתן ללמוד על מבנה המוסד ועל תפקודו. כתבים אלה מאפשרים לנו לקבוע כי אכן מדובר בבית חולים, כפי שאנו מבינים מושג זה כיום. בבית החולים שירתו כמובן  רופאים  שהוסמכו בידי רופאים בכירים שהוכרו כמורים  וכן אנשי מנהלה, בדרך כלל מסֶגֶל הכנסייה, שסייעו לרופאים ולמטופלים בכל הדברים שאין עניינם מקצועי-רפואי.

מורשת הרפואה הביזנטית משתקפת בהתפתחות המרשימה של הרפואה ובתי החולים בתקופה המוסלמית. בית החולים המוסלמי כונה בשם מוריסטן (Muristan), מילה שמקורה בפרסית ומוכרת לכל חובבי תולדות ירושלים מן המתחם הגדול שנמצא עד היום ברובע הנוצרי של העיר העתיקה. ואכן, גולת הכותרת של המורשת הרפואית עד אז היה דווקא בית החולים הצלבני.

כאשר משתתפי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים בשנת 1099, הם כבר מצאו בה אכסניה לצליינים נוצרים, שסבלו ממחסור או ממחלות. על בסיס אכסניה, זו שנקראה Hospice, הקימו הצלבנים בית חולים של ממש, שעל פי כמה עדויות כלל בשיאו כאלפיים מיטות אשפוז. בית חולים זה, שכמותו לא היה באירופה, הדהים את המבקרים הזרים ואת עולי הרגל. בבית החולים הצלבני, שמאז ואילך נקרא Hospital, היו מחלקות מקצועיות שונות שבהן שירתו רופאים שהתמחו בתחומם. המוסד עצמו נוהל ותופעל בידי חברי מסדר האבירים על שם יוחנן הקדוש, שכונו בשל כך בשם 'הוספיטלרים'. למעשה הם מילאו את התפקידים שאותם יאיישו לימים אחים ואחיות. הטיפול בבית החולים ההוספיטלרי ניתן לכל אדם נזקק, ולא רק לחברי המסדר או לנוצרים, אלא גם לבני דתות אחרות. ככל הידוע, המטופלים בבית החולים הגיעו לשם על דעת עצמם, ללא כל מיון מוקדם ומבלי שנבדקו קודם לכן על ידי רופא.

אגב, גם הנוסע היהודי המהולל בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, תיאר את בית החולים הזה: 'ושם שני בתים, אחד לאשפיטאל, ויוצאים ממנו ארבע מאות פרשים, ושם ינוחו כל החולים הבאים שם ונותנין להם כל ספוקם בחייהם ובמותם' (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 39).

אבן זיכרון במקום המשוער שבו היה בית החולים הצלבני במוריסטן, העיר העתיקה של ירושלים (ויקיפדיה)

בסוף המאה ה-13, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבאות המוסלמים, חזרו הצלבנים הביתה. או אז החלו לצוץ ברחבי אירופה בתי חולים כדוגמת בית החולים הירושלמי. מכאן ואילך, וכמובן בהדרגה וככל שהמדע התפתח, החלו בתי החולים בתהליך התנתקות מן התלות בכנסייה הנוצרית והפכו למוסדות רפואיים מקצועיים, שמטרתם הבלעדית היא טיפול בחולים. השחרור מחיבוקה של הדת הביא גם להתפתחות המחקר הרפואי, שאותו עיכבה הכנסייה במשך מאות שנים, ולהוראת הרפואה כמקצוע במסגרת בית החולים. מגפת 'המוות השחור' במאה ה-14, תהליכי העיור והתיעוש הביאו לכך שכמעט בכל עיר ועיר הוקם בית חולים.

נודה על האמת, 'חיבוק' בין הדת ובין בית החולים קיים גם אצלנו...

התפתחות הידע הרפואי, היכולות לאבחון מחלות, שיטות טיפול במצבים קליניים שונים, שמתבססות על מכשור מודרני ועל מחקר המתבצע על ידי הרופאים עצמם, כמו גם הפניית חולים 'מורכבים' למסגרת אשפוזית  כל אלה הפכו את בתי החולים למוסד הנעלה ביותר בהיררכיית המוסדות הרפואיים. עד היום נחשבת רפואת בית החולים – לא תמיד בצדק – כטובה יותר מהרפואה שמתבצעת בקהילה, כלומר באמצעות קופות החולים (רופאי משפחה או מרכזי רפואה).

התפתחות זו הביאה את העשייה הרפואית, בעיקר בבתי החולים, להתמקד באבחון מחלות ובריפוין, על חשבון רווחתם של החולים ועולמם הנפשי. בהדרגה הביא תהליך זה לעליית קרנו של התחום המדעי ברפואה, ובו בזמן לירידת חשיבותם של אותם חלקים, מקצועיים לא פחות, שעניינם בחולה כאדם הנתון במצוקה רגשית, בתקשורת שבין הרופא לבין החולה, בתמיכה בחולה ובמשפחתו וכיוצא באלה. זאת ועוד, הצטברות הידע בידי הרופאים הנציחה מודל פטרנליסטי בעשייה הקלינית, שמשמעותו: הרופא הבכיר הוא הקובע הבלעדי של המדיניות הטיפולית שתינקט כלפי חולה, ועל החלטותיו, ככלל, אין להרהר או לערער.

מאז המאה ה-19, וביתר שאת בימינו, קיבלו על עצמן רוב רובן של מדינות העולם, במידה זו או אחרת, את נטל האחריות על בריאות אזרחיהן. באופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו גרמה לאי-שוויון, משום שככל שמדע הרפואה התפתח כן גדלו הוצאות הבריאות הציבורית. בית חולים רגיל כבר אינו יכול לקבל לאשפוז כל אדם שחש ברע. זה הרקע להקמתן של מחלקות המיון, שמשמשות שער כניסה לאשפוז, ובהן נחרץ גורלם של הבאים על פי אמות מידה מקצועיות ולוגיסטיות. מציאות זו חייבה את המערכת האשפוזית, שכוללת גם את המערכות האבחוניות והטיפוליות, להתייעל ככל שניתן. התייעלות, כפי שאנו יודעים גם מתחומי חיים אחרים, מביאה עמה בדרך כלל גם התעצמות בכוחו של המנגנון המנהלי והביורוקרטי, וכך, במקרים רבים, ניתנת עדיפות לצורכי מִנְהל על פני צורכי המקצוע, לפעמים עד כדי כפייתיות. 

ב. אשפוז לשם בירור  

לפני כמה עשורים, עקב סיבות חברתיות שונות, שעיקרן מודעות רבה יותר לצורך בשקיפות ובהנגשת מידע, המודל הפטרנליסטי החל לפנות מקום למודל השיתופי, שעיקרו מתן אוטונומיה לחולה. על פי מודל זה, שבינתיים אף עוגן בחוק במדינות רבות (כולל אצלנו), נוצרו אפיקים של העמקת שיתוף פעולה בין הרופאים-המטפלים לבין החולים-המטופלים.  

האם העובדה שהיום המידע הרפואי זמין לכל חולה, מסייעת בסופו של דבר לתקשורת טובה יותר בין החולה ומשפחתו לבין הצוות הרפואי של בית החולים? האם הודות לכך שהוסר מעטה המסתורין והידע הבלעדי, שעד כה היה שמור רק לרופאים ולא פעם הוסתר מהחולים, חוויית האשפוז בבית החולים היא נסבלת יותר? האם בית החולים הפך למוסד שהוא פחות ביורוקרטי וטוטלי? לכאורה הבאים לאשפוז בבית החולים אמורים לדעת מה מצפה להם שם. בדרך כלל הם גם מכירים את זכויותיהם כחולים ומודעים למצוקת האשפוז. אולם מה באשר לחוויה הרגשית שהם עתידים לעבור שם? לכך אנו לא תמיד מוכנים.

באנגלית יש ספרות רבה העוסקת בהכנת ילדים לביקור בבית החולים. ומה יש בעברית? כלום ושום דבר

כדי להמחיש את דבריי אספר את סיפורו (האמיתי) של דן (שם בדוי של ידיד אישי שכבר הלך לעולמו):

דן הוא איש עסקים ויזם מצליח, מנהל בכיר בעל כושר מנהיגות וביטחון עצמי, בשנות הארבעים לחייו. בהתאם למעמדו ולמשאביו הכספיים הוא גם השתייך לאחד ממועדוני היוקרה של ביקורת רפואית תקופתית, 'סקר מנהלים' כזה או אחר. בבדיקה שגרתית שנערכה לו, מבלי שהתלונן על בעיה בריאותית, נמצא בדמו ערך מעבדתי חריג. נאמר לו כי דבר זה עלול לשקף חולי סמוי כלשהו. הוא הופנה על ידי רופא הסקר לאשפוז בבית החולים, כדי לברר את הסיבות הקליניות האפשריות לאותו ערך חריג.

בסוגריים אעיר כי את הבירור, לפחות את מירבו ועיקרו, ניתן היה לבצע גם במסגרת הקהילה, אולם רופא הסקר סבר שבית החולים הוא המקום הנכון לכך, וזאת בשל רמתם המקצועית הגבוהה יותר של רופאיו. גם דן חשב כי בבית חולים יבוצעו הבדיקות הדרושות במהירות וביעילות רבה יותר מאשר במסגרת האמבולטורית. בסדרות הטלוויזיה על חדרי מיון ובתי חולים – זאת יודע כל צופה – כל מקרה נפתר בדרך כלל בזמן קצר ולשביעות רצון המטופל והצוות. בחיים האמיתיים זה לא עובד כך...

כשניסה דן להבין מה משך האשפוז הצפוי, התברר לו שהדבר כמעט ואינו אפשרי לחיזוי. לא בגלל אי-סדר או זלזול מצד בית החולים, אלא שבלתי אפשרי לתכנן מראש סדרת בדיקות, שחלקן מותנה בתוצאות של בדיקות אחרות. דן החליט להקדיש לאשפוז שבוע ימים, אף כי לא היה לו שום בסיס להערכה זו. האיש, שרגיל לקבל החלטות מושכלות גם על סמך נתונים חלקיים, התאשפז מבלי שהיה לו מושג מה עומד להתרחש וכמה זמן זה יימשך.

סיפורו של דן (חולה שאושפז לשם בירור) הוא חריג. בדרך כלל חולה מתקבל לבית החולים דרך חדר המיון, ושם הוא עובר חוויה מטלטלת שמתאפיינת בתחושות של מצוקה, חרדה, זרות ואנונימיות, ובעיקר אובדן שליטה בתוך כאוס. חוויית חדר המיון היא עוצמתית וראויה לדיון נפרד ומיוחד.

נחזור לדן. 

בתאריך המיועד הוא הגיע למשרד הרישום והקבלה בבית החולים, קיבל את הטפסים המתאימים ונשלח למחלקה הפנימית בה אמור היה להיערך הבירור בעניינו. כשהגיע אל המחלקה היו הרופאים טרודים בביקור הבוקר, כך שאף רופא לא זיכה את החולה החדש אפילו במבט. בינתיים עבר דן את שלב הקליטה המנהלית במחלקה: הוא קיבל פיג'מה כחולה (ואולי היא הייתה ורודה), בהתאם למצאי ולא בהכרח בהתאם לממדי גופו, והונחה אל מיטה בחדר בו נמצאו חולים אחרים. נושא השיחה המשותף בין דן ושכניו לחדר היה המחלות מהם סבלו.

כשהתברר לו שסיבות האשפוז השכיחות הן מחלות חשוכות מרפא או מחלות כרוניות מורכבות, חרדה התגנבה ללבו: האם אני אכן יודע את כל האמת באשר לסיבת אשפוזי?

החרדה גברה ככל שנקפו השעות. כאשר הגיע סוף סוף רופא לבדוק אותו, נראה היה לדן כי הרופא אינו מתייחס אליו ברצינות הראויה: את האמת הזו אין טעם להכחיש: רוב החולים המאושפזים במחלקה הם 'מקרים קשים' או 'מקרים דחופים', שהגיעו דרך חדר המיון, בעוד שחולה שמתאשפז מיוזמתו, רק 'לשם בירור', באמת אינו ראוי להתייחסות יתר, לפחות לא בשלב הראשוני של אשפוזו. זו הייתה מן הסתם הסיבה שהרופא הטרוד קיבל את פניו של המאושפז החדש במבט נטול אמפטיה ומבלי להתעמק ב'מקרה'. חשדו של דן הלך וגבר: שמא אין זו אלא הסוואה למשהו חמור שלא מגלים לו?

אחרי שעות מספר, וכבר לפנות ערב, הגיעו בני משפחתו של דן לבקרו. הם לא יכלו שלא להבחין בשינוי שחל ביקירם: בטחונו העצמי פחת, וניתן היה לזהות בו סימני חרדה. לשאלותיהם השיב כי אין מה לדאוג, אך מאחר והתשובה לא עלתה בקנה אחד עם התנהגותו, היו  קרוביו משוכנעים שהוא מסתיר מפניהם משהו. רעייתו ביקשה לשוחח עם אחד הרופאים, אך הלה פטר אותה ב'עדיין אין לנו מה להגיד'. הוא כמובן אמר אמת.                                                           

מוקדם בערב, וחרף הרעש מסביב, מותש מאירועי היום וממחשבות מטרידות, הצליח דן להירדם. שנתו לא ארכה זמן רב: האחות האחראית במשמרת הערב העירה אותו משנתו, כפי שהורו לה, על מנת לתת לו כדור שינה כמקובל במחלקה לגבי כל חולה בלילה הראשון לאשפוזו.

למחרת היה דן כבר חולה מן השורה: בשעת בוקר מוקדמת העירה אותו האחות התורנית משנתו כדי למדוד חום ולשקול אותו. במהלך ביקור הרופאים הוא נבדק גופנית, תוך כדי כך שהרופאים משוחחים על ה'מקרה שלו' בנוכחותו, בגוף שלישי, וכמובן מבלי לשתף אותו או להתייחס אליו. ערך המעבדה החריג בעטיו אושפז עניין את אחד הרופאים, מפני שנושא זה היה קרוב לתחום מחקריו, וכך הפך הדיון ליד מיטתו ליותר ויותר אקדמי ופחות ופחות מובן לחולה עצמו.

עם נטילת דגימות הדם, אור ליום האשפוז השני, דן היה משוכנע שהבדיקות, שכבר החלו, יסתיימו בעגלא ובזמן קריב. הוא היה מוכן להשלים עם הֵעָדֵר הפרטיות, אי-הנוחות וחוסר היעילות שהתגלו לעיניו בכל רגע. כל מה שרצה לדעת היה: מה הן תוצאות הבדיקות? אך הבדיקות הראשוניות גררו אחריהן בדיקות משניות, וככל שחלף הזמן, וגם מחוסר ברירה, הפך דן להיות יותר ויותר סביל ותלותי.

ובינתיים, השמועה על אשפוזו התפשטה כאש בשדה קוצים בין עובדיו ומכריו הרבים, שחשו חובה לבקרו בבית החולים. בעוד בני משפחתו עשו כל מאמץ להקל עליו, ובאו לבקרו רק בשעות הביקור הרשמיות, הרי עתה נחשף דן חסר האונים לכל מבקר שרק יחפוץ בכך. עד תמול שלשום, כל מי שרצה להיפגש עמו היה חייב לקבוע מועד דרך מזכירותיו, אבל עכשיו זמנו אינו בידו וכל דכפין יכול לכפות את עצמו עליו כל אימת שמתחשק לו. עתה גם ניתנה לכפופים לו הזדמנות להחניף לו באמצעות מתנות קטנות, כמו פרחים או בונבונירות שוקולד, שלא היה לו כל עניין בהם.

לאחר חמישה ימי אשפוז במחלקה, במהלכם הפך דן מומחה לבעיות הרפואיות של שכניו לחדר, כמו גם לכל בעיותיהם המשפחתיות והכלכליות, הודיע לו הרופא המתמחה כי הכל תקין: ערכי המעבדה שנבדקו בדמו נמצאים בגבול הנורמטיבי העליון ואין סיבה לדאגה. עם זאת, ליתר ביטחון ו'רק כדי להסיר כל ספק', כדאי שיגיע מדי פעם למרפאת המעקב של המחלקה.

קודם אשפוזו לא היו לדן כל חששות בקשר לבריאותו, אולם עתה שוב לא היה בטוח במאומה: אם רופאים עסוקים מבקשים ממנו בכל זאת שיגיע למעקב, משמע שיש דברים בגו. דן עזב את בית החולים – 'השתחרר' בלשון מערכת הבריאות – והצטרף להמוני אנשים שפיתחו תלות במערכת הרפואית ללא סיבה ממשית.

והיו גם הסתעפויות נוספות: במהלך אחד מביקורי הרופאים אמר אחד מהם לדן: 'כשתבוא אשתך, מסור לה שאנו רוצים לשוחח איתה'. הסיבה לכך הייתה בקשתה החוזרת של רעייתו לשוחח עם הרופא המטפל, שבשל לחץ עבודה לא נענתה עד אז. הרופא בסך הכל רצה להבטיח לה שהכל נמצא בשליטה ועתיד להסתדר על הצד הטוב ביותר. דן כלל לא היה מודע לכך שרעייתו ביקשה להיפגש עם הרופא, שהרי היא לא סיפרה לו על כך משום שלא רצתה להדאיגו. מנקודת מבטו הנוכחית, אם רופא רוצה לשוחח עם רעייתו שמא התגלה משהו לא כל כך נעים בגופו, והרופאים אינם רוצים לעדכן אותו אך מוכרחים להכין את המשפחה למצב חדש... 

'מתי בדיוק פקעה זכותי על גופי ועל מידע השייך לי', שאל דן את עצמו. 'מניין נטלו הרופאים את הרשות להחליט שלא לספר לי על מחלתי – דבר שגם מנוגד ל'חוק זכויות החולה' – אך החליטו לספר על כך לאשתי מבלי לקבל מראש את הסכמתי, דבר שאף הוא מנוגד במפורש לחוק'.

חוק זכויות החולה התקבל בכנסת בשנת 1996

אפשר להמשיך ולספר בפרשת דן ומחלתו וכיצד האשפוז בבית החולים היה לפרשת דרכים בחייו, לאו דווקא בשל חומרת מחלתו אלא בעיקר בשל החוויה הנפשית שעבר. האיש העצמאי, שעד אז שלט בחייו, נחשף בבת אחת ובלי הכנה למצב בלתי מוכר, שבו ניטלה ממנו עצמאותו בקלות מפתיעה.

ויש הסתעפות נוספת בסיפור: לפנות ערב, כשאחד הרופאים סיים את משמרתו ועמד לצאת לביתו, הוא ראה את דן בחדר האוכל של המחלקה. תוך הילוכו זרק הרופא לעברו, כבדרך אגב: 'ערך המעבדה החריג שנמצא אצלך אכן מרמז למחלה מסוימת, אך אתה יכול להיות רגוע. אנו נטפל בה ואתה בידיים טובות'. אכן, 'חוק זכויות החולה', שהוזכר לעיל, מחייב למסור למטופל את מלוא המידע על מחלתו, אך החוק, ככל חוק, מגדיר מה ראוי ומה אין ראוי לעשות; החוק אינו מנחה את הרופאים איך למסור את המידע בתבונה וברגישות. זהו תפקידו של מנהל המחלקה, שעליו גם מוטל לחנך את מתמחיו בסוגיות כגון אלה.

יחד עם זאת, לאחר שחזר דן לחייו הרגילים נשכחו מלבו במהירות כל החוויות שלא היו קשורות במישרין למחלתו. הוא גם לא שיתף אחרים בחוויותיו. אולם דן שיצא מבית החולים, לאחר 'אשפוז לשם בירור', כבר היה איש אחר מאותו דן שנכנס לשם חמישה ימים קודם לכן.

'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי, הוצג ב-1926
'החולה המדומה' של מולייר, בתרגומו של נתן אלתרמן, הוצג ב-1966

ג. בית החולים כמוסד טוטלי

באפריל 1957 נערך בבית החולים על שם וולטר ריד בוושינגטון הבירה סימפוזיון שנושאו היה 'פסיכיאטריה מונעת וחברתית'. הסוציולוג ארווינג גופמן הרצה על בית החולים כמוסד טוטלי, ודבריו התבססו בעיקר על 'תצפית משתתפת', שערך שנתיים קודם לכן בבית חולים לחולי נפש. התזה שלו כונסה בשנת 1961 בספרו רב ההשפעה  Asylums: Essays on the Condition of the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates (תרגום עברי: על מאפייני המוסדות הטוטליים, רסלינג, 2006).

גופמן הגדיר 'מוסד טוטלי' פחות או יותר כך: מרחב בו מצויים בני אדם לפרקי זמן משתנים מחוץ למציאות הקהילתית הרגילה שלהם ובו מתנהלים חייהם בבועה מנותקת מסביבתה.

אופיים הכוללני של מוסדות טוטליים מוגדר גם על ידי הפרדה פיזית של המבנה מן העולם שבחוץ, וזאת באמצעות דלתות נעולות, גדרות, חומות ומחסומים; לכך מתווספת גם מניעת קשרים חברתיים עם מי שנמצא מחוץ למוסד.

מוסדות טוטליים מדכאים את ה'אני' האופייני כל כך לחברה מודרנית, ופעילותם מונחית על ידי רציונליות ביורוקרטית שיצאה משליטה והפכה לשלטת. מנקודת מבטם של הצוותים הפועלים במוסדות טוטליים, האנשים הנתונים למרותם הם לא פעם אובייקטים של ניהול. ואכן, מי שקרא את הספר מלכוד 22 של ג'וזף הלר, או צפה בסדרת הטלוויזיה הסאטירית מ.א.ש  שעוסקים בהווי של בית חולים אמריקני צבאי  ייזכר בוודאי בדוגמאות כאלה.

ארווינג גופמן (1982-1922)
האדם הנכנס בשערי המוסד הפסיכיאטרי ('החוסה'), נאלץ לנטוש את ה'אני' החברתי הרגיל, ו'אני' חדש נכפה עליו על ידי המוסד. טקס ההתפשטות וההחלפה של הבגדים האישיים ('האזרחיים', אם תרצו) במדים המוסדיים, מסמל את נקודת המעבר מן העולם שבחוץ אל עולמו של המוסד הטוטלי. 

בהרצאתו הראה גופמן כי במהלך השהייה במוסד הטוטלי נמנעת מהחוסה הבחירה החופשית והשליטה במרחב ובזמן. באותו פרק זמן מיטשטשים גבולות ה'אני' שלו והוא עובר השפלה, במידה זו או אחרת, פירוק זהותי ונישול תפקודי. החוסה מקודד אל תוך המערכת המנהלית של המוסד הטוטלי, מה שמאפשר את תפקודה היעיל.

גופמן ניסה למיין את סוגי המוסדות הטוטליים, ומנה ביניהם את המוסדות הסיעודיים, את המוסדות האשפוזיים הסגורים (כמו בתי חולים פסיכיאטריים), אך גם מחלקות סגורות של חולים במחלות מדבקות, כגון שחפת או צרעת. בכלל המוסדות הטוטליים מנה גם בתי כלא, יחידות צבא ייחודיות, מחנות ריכוז ומנזרים. דווקא את בית החולים הכללי לא הגדיר גופמן כמוסד טוטלי, שהרי אין בו דלתות נעולות או מחסומים אחרים, שתכליתם לבודד את המאושפז מהעולם החיצוני.

כאן אני מבקש לחלוק על גופמן, שכן לדעתי בית החולים, על כלל מחלקותיו השונות, דווקא כן עונה על ההגדרות של 'מוסד טוטלי'. עבור המאושפז מהווה בית החולים עולם בפני עצמו, מעין בועה. מתקיימים בו רגולציה, היררכיה, מעמדות חברתיים ותהליכים שנכפים על החולה. תפיסת הזמן בבית החולים שונה מתפיסת הזמן במציאות שאליה הורגל החולה קודם שנכנס לבית החולים. זהו זמן כפוי, שמתקיימים בו ריטואלים וטקסים שאינם בשליטתו של החולה: השכמה, כיבוי אורות, ביקור רופאים, ארוחות, ביקורי אורחים ועוד.

המאושפז מתנתק מהמציאות החיצונית. הוא פטור מאחריות ומקבלת החלטות, אך פנוי למחשבות ולחשבון נפש. אחד התיאורים המדויקים והעוצמתיים ביותר של חוויית בית החולים, ושל היות המאושפז שרוי בעולם לא מציאותי, ניתן לנו מעטה של רחל המשוררת בשירה 'בית החולים'.

רחל חלתה כידוע בשחפת, ובתקופות הארוכות בהן שהתה בבתי חולים בצפת, בגדרה ובתל אביב היא חוותה על בשרה מציאות עגומה של כאב, פחד, בדידות והדרה חברתית. השיר עצמו מריר, אך יש בו גם טון משועשע והיתולי. כפי שהעידה חברתה הקרובה שולמית קלוגאי (אחותו של יצחק בן-צבי), שאליה נשלח השיר, רחל כתבה אותו בבית החולים בצפת (כנראה ב-1925) כדי 'להצחיקך מעט בעולם נוּגֶה זה':

דבר, 21 במאי 1931

והנה השיר בתוך המכתב המקורי ששלחה רחל לחברתה מבית החולים:

ארכיון המדינה
מחלקת הנשים באגף חולי השחפת בבית החולים בצפת. רחל אושפזה כאן בשנים 1921, 1925
(נדב מן, '100 שנה לבית החולים בצפת')

כבכל מוסד טוטלי גם במחלקות בית החולים קיימת קבוצה שולטת: הצוות הרפואי. אך גם בתוך קבוצה זו יש מעמדות: מנהל המחלקה והרופאים הבכירים, לעומת הרופאים הזוטרים והמתמחים שנמצאים בתחתית הסולם. בקבוצה השולטת נמצאות גם האחיות (מה לעשות שזה עדיין מקצוע נשי ברובו), בתוכן הדמות הדומיננטית היא האחות הראשית. אחות זו מתמנה לתפקידה בידי האחות הראשית של בית החולים, שהיא עצמה יד ימינו של מנהל בית החולים ומגבה אותו בכל הנהלים שנקבעים במוסד. הוא הדין במחלקה הבודדת: האחות הראשית משמשת יד ימינו של מנהל המחלקה ושולטת באחיות המחלקה ביד רמה, בהיותה האחראית על סידור העבודה שלהן. גם בקרב האחיות קיימת היררכיה: מאחיות מוסמכות, עבור באחיות ה'מעשיות', וכלה ב'כוחות העזר' הכפופים לאחיות.

מנהל המחלקה הוא רופא בכיר ומומחה קלינאי בתחומו, לעתים הוא גם עוסק במחקר של תחום רפואי מסוים. הוא נבחר לתפקידו במכרז, ובדרך כלל יישאר בתפקידו עד מועד פרישתו לגמלאות. מנהל המחלקה עומד אפוא מעל לכל ביקורת: אין דרך לפטרו (אלא במקרים נדירים) ואין מי שיורה לו כיצד עליו למלא את תפקידו. מנהל המחלקה הוא שקובע את סדרי העבודה, את האופי של ביקור הרופאים, רמת ההשקעה במתמחים והיחס לחולים ולבני משפחותיהם. הוא גם זה שמעצב את האווירה במחלקה ומשפיע על מערכות היחסים בקרב אנשי הצוות. יש מחלקות בהן טקס ביקור הרופאים הוא הזדמנות להחלפת דעות על החולים שבמחלקה; יש אחרות בהן עיקר הביקור הוא טקס השפלה של רופאים זוטרים בידי עמיתיהם הבכירים.

התופעה המוכרת, של מנהל מחלקה סמכותני שדעותיו אינן ניתנות לערעור או לביקורת, זכתה בספרות הרפואית לכינוי החצי מלגלג 'מנדרין רפואי'. די אם נצפה בסרטי קולנוע כמו 'הדוקטור' או בסדרות טלוויזיה מסוג ER, או 'האנטומיה של גריי', כדי שנתוודע לעוצמה הטוטלית שגלומה בהיררכיה המחלקתית. דוגמה קיצונית הוא ד"ר גרגורי האוס, הרופא המככב בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הנקראת על שמו 'האוס'

בית החולים פרינסטון-פליינסבורו, שבו נעשו הצילומים האוויריים של בית החולים בסדרה 'האוס' (ויקיפדיה)

כותבי התסריטים לסדרה זו היו בקיאים היטב במתרחש בתוככי מחלקות בבתי חולים. אמנם ד"ר האוס הוא רופא מבריק, בעל ידע פנומנלי, שיודע לאבחן מחלות שאיש מלבדו אינו מסוגל לאבחן, אך הוא גם יהיר וגס רוח כלפי חולים ובני משפחותיהם, מתעמר במתמחיו, ושש אלי ריב ומדון עם עמיתיו ועם מנהלת בית החולים בו הוא מועסק.

אין צורך בדעה שנייה... (כרזה של רשת 'פוקס' מהעונה הראשונה של 'האוס', 2004)

כמובן שהיו, וגם ישנם, מנהלים-רופאים מסוג אחר. הרופא הקנדי ויליאם אוֹסְלֶר (1919-1849), מגדולי הרופאים אי-פעם, נהג להבחין בין 'רופאים טובים, שמרפאים מחלות' לבין 'רופאים מעולים, שמרפאים בני אדם הסובלים ממחלות'. הוא גם ידע לקיים בפועל את אשר דרש מזולתו.

ולסיום, ניסיתי לתאר את בית החולים מזווית ראייה אישית, שמתבססת על ניסיון ותצפיות של עשרות שנים. אם מצאתם בדבריי נימה של ביקורת – אתם בהחלט צודקים. ובכל זאת יש מקום לאופטימיות. מסיבות שונות ורבות, שרובן כרוכות באילוצים כלכליים, הבועה שתיארתי, עומדת להערכתי לפקוע, או לפחות להתכווץ. לא ירחק היום ומרכז הכובד של הרפואה הקלינית יועתק מהמוסדות האשפוזיים, הענקיים והרב-מערכתיים, אל הקהילות והמרכזים 'הקטנים', וטוב שכך. הדבר לא יוריד את רמת הרפואה כלל ועיקר. הקהילה היא ישות בלתי טוטלית בעליל, שקרובה יותר אל ה'בית', כפי שאנו מבינים אותו וחשים אותו. 

שלום עליכם, שבשנותיו האחרונות התענה בסדרה בלתי פוסקת של אשפוזים בבתי חולים ובבתי מרגוע, ידע לצטט את ההוראה הרפואית הכי חשובה שקיבל, ותוקפה עדיין עומד:
לאַכען איז געזונד! דאָקטוירים הייסען לאַכען... (צחוק הוא בריאות! הרופאים ציוו לצחוק)
____________________________

הרחבת דברים שנאמרו באוניברסיטת תל אביב, בסדרת ההרצאות 'משפט וספר: הבית והמשפט', בעריכתה של פרופסור נילי כהן (13 בפברואר 2020).

תא"ל (בדימוס) פרופסור ערן דולב היה קצין רפואה ראשי בצה"ל, מנהל מחלקה פנימית ויו"ר הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית (הר"י).