יום שלישי, 28 במרץ 2017

בורא מיני מזונות: זיתים מהגולן הספרדי; פרווה חלבי; טינקרבל

א. רמת הגולן שבספרד

גאווה ישראלית. שמן זית כתית מעולה של זיתי רמת הגולן.

גם ישראלי וגם איכותי, והכל מאדמת הבזלת השחורה והפורייה של רמת הגולן. מה יש לדבר? 'ארץ זֵית-שמן ודבש'.

צילומים: דוד אסף

טוב, לא ממש.

כשמסתכלים על התווית שמאחורי הבקבוק מתברר ששמן הזית הזה מגיע בכלל מסביליה שבספרד (ואפילו היבואן גר במודיעין).

אולי גם בספרד יש איזו רמת גולן?


ב. פרווה חלבי כדת וכדין

מאיר דויטש מירושלים רכש בשופרסל את השוקולד החלבי הזה, ולאחר שהיטיב את לבו נפנה גם לעיין באותיות הקטנות שעל העטיפה.



וכך כתב לי:
שוקולד חלב המכיל מוצקי חלב – מינימום 30%, מוצקי קקאו – מינימום 72%, אגוזי לוז שלמים – 21%, אגוזי לוז טחונים – 2%. חיברתי יחד ויצא 125%. הכיצד? האם אגוזי לוז מכילים חלב או קקאו? האם קקאו מכיל חלב או אגוזי לוז? כיצד הצליחו להכניס 125% ל-100% שוקולד?  
השוקולד מיוצר בשוויץ אבל הוא בהשגחת הרב רלב"ג מארה"ב. האם ההשגחה היא בשלט רחוק? האין רבנים בשוויץ שיכולים להשגיח על הכשרות מקרוב? האין הכשר כזה דורש 'דרשני'?  
ההשגחה הנעשית ממרחק כה רב ממקום הייצור הביאה את הרב לייצר את שוקולד החלב בקו ייצור מיוחד 'שהוכשר לפרווה כדת וכדין'. איני בקיא גדול בהלכות כשרות ובדיני השגחה פרטית וכללית, ולכן עלי לשאול: מדוע טרחו להכשיר את קו הייצור לפרווה כאשר בעצם מייצרים עליו מוצר המכיל חלב בכמות שאינה בטלה בשישים? האם עצם ייצור השוקולד על פס ייצור פרווה הופך את שוקולד החלב לפרווה? לשם מה היה על הרב רלב"ג להטריח עצמו ולבוא מארה"ב לשוויצריה כדי להכשיר את פס הייצור כדת וכדין? 
נשאלת השאלה: האם בכלל יש לבית החרושת הכשר? אם כן, מי הוא המשגיח שם, האומנם זה הרב שיושב בארה"ב?  
'באישור הרבנות הראשית לישראל'  מה בדיוק היא מאשרת?  
מעניין לדעת אם אפשר לסמוך על כל מה שנכתב על עטיפת השוקולד  ההכשר, תכולת השוקולד ואולי גם הערכים התזונתיים – או אולי כל מה שנכתב הוא הבל והטעייה של הצרכן...

ג. ואיפה פיטר פן?

צילום: דן גרינשטיין

מתברר שהשם הספרותי טינקר בל הוא לא המצאה של מגדל הפִּלְפלים הישראלי ממושב שדה משה. זן המיני-פלפלים 'טינקרבל' בכלל נולד בהולנד והוא עלה לארץ כבר בשנת 2006.

לא נותר אלא לחכות לפיטר פן שיכין סלט מהאגדות.



יום שישי, 24 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (ב)

מאת אליהו הכהן

הפרק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

בטרם נשוב לתולדות השיר 'חושו, אחים, חושו', הבה וניזכר באחד הביצועים המרשימים שלו. בערב יום העצמאות תשכ"ג, במלאת שמונים שנה לעלייה הראשונה, נערך בבנייני האומה בירושלים, בהפקת 'קול ישראל', מופע הנוסטלגיה 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות'. בין היתר השתתפה במופע מקהלת הילדים על שם צדיקוב ששרה מחרוזת שירי לכת ובהם, כמובן, גם 'חושו'. הנה הקלטה מאותו אירוע:



ג. הדפרון הראשון
יחיאל מיכל פינס

פינס, שבשנת 1881 ייסד את אגודת 'תחיית ישראל' יחד עם ידידו אליעזר בן-יהודה, היה לא רק איש של מעשים אלא גם של מילים. בלשן חובב היה שאהב לחדש מילים עבריות. אנו חייבים לו תודה על מילים כמו מחוג, שעון, חסכון, תרבות, עגבנייה ועוד. 

לאחר שסיים את כתיבת השיר החדש טרח פינס והדפיס את השיר בדפרון זעיר-מידות, שכותרתו הייתה 'שיר המעלות לבני ביל"ו בשובם ציונה'. הוא לא חתם בשמו – אולי מיראת החרדים הקנאים בירושלים – אלא בשם העט 'פלמוני'. הדפרון לא נרשם בשום קטלוג או ביבליוגרפיה (כגון זו של שושנה הלוי, 'ספרי ירושלים הראשונים'), והוא כמעט ונעלם מן העולם. מצאתי אותו לפני כחמישים שנה באוספי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, אך תמימות הייתה בי אז וצילמתי רק את עמוד השער ואת שני הבתים הראשונים. את הבתים האחרים העתקתי בכתב ידי. לימים חזרתי לארכיון וחיפשתי שוב את הדפרון – אך הוא כבר נעלם ואיננו.

למיטב ידיעתי אין עותק נוסף של הדפרון בשום ספרייה או ארכיון, ואם יש לקוראים מידע משלים כמובן שנשמח לפרסמו.

שער הדפרון שיר המעלות לבני ביל"ו בשובם ציונה, ירושלים תרמ"ג (1883)

בשם השגור לכאורה 'שיר המעלות', שאותו בחר פינס לדפרון, יש רמיזה כפולה: גם אזכור עלייתם של שבי ציון בימי עזרא ונחמיה, כנאמר בפסוק המפורסם: 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן' (תהלים, קכז 1) וגם רמז לשם האגודה 'יְסֻד הַמַּעֲלָה' (על פי עזרא, ז 9), שהקימה את ראשון לציון

שני הבתים הראשונים בהדפסה הראשונה 
פינס הדפיס את הדפרון במהדורה מצומצמת של כמה עשרות עותקים בלבד, שכנראה נועדו לחלוקה בין אנשי ביל"ו. כמוטו בפתח השיר החדש הוא בחר פסוק מספר זכריה: 'הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם יְהוָה' (ב 10), שהתפרש על ידי רש"י שם במילים האלה: 
'הוי הוי'  אין 'הוי' אלא לשון הכרזה והזעקת קיבוץ ... 
'ונוסו מארץ'  צאו גלויות עמי מתוך בבל ואשור.
השיר כולו נדפס על דף אחד, שנועד להיות מקופל קפלים אחדים כדי לשוות לו צורה של שירון רב-דפים. שימו נא לב, כי כותרתו המקורית של השיר הייתה 'בית יעקב לכו ונלכה', רק מאוחר יותר קיבל השיר את השם 'חושו אחים חושו', על שם שורתו הראשונה.

הטקסט המלא של ארבעה עשר בתי השיר מעולם לא הופיע מאז בשירוני הזמר העברי; לכל היותר נדפסו שבעת הבתים הראשונים. על כן הוא מובא בזה בשלמותו ובניקוד. 

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה


הוֹי הוֹי, וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן אָמַר ה' (זכריה, ב', י')  


חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ                          לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה!   
נָרִימָה פְעָמֵינוּ –                             לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ!                             
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,                         בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
אֶל אֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ!                             מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ...

...חוּשׁוּ, אַחִים

רֵעַי הֵן בִּי יְהַתֵּלוּ:                          אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?                     אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
שָׁמָּה הֵן אִיִּים יֵילִילוּ                     פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!                      צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם...

לֹא לָנוּ הִתְעָרֵב!                           אִמִּי הִיא אַךְ בִּי מַפְצֶרֶת:
לֹא לָנוּ הִתְבּוֹלֵל                           אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי!
בֵּינוֹת זְאֵבֵי עֶרֶב                          בִּלְתְּךָ אֲנִי, הוֹי, נִשְׁאֶרֶת
תּוֹכְכֵי גּוֹי מִשְׁתּוֹלֵל.                       אֻמְלָלָה, מִי יִתְמְכֵנִי?

אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,                      אֵל אֶחָד דִּגְלֵנוּ,
אַל נָא בִּי תִּפְצֹרִי!                        בִּימִינֵנוּ תּוֹרַת חַיִים.
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל צָרָה                  נָרִימָה נָא רַגְלֵינוּ –
אוֹתִי נָא אַל תַּעֲצֹרִי!                     נַעֲלֶה נָא יְרוּשָׁלַיִם.

אַךְ כַּלָתִי לֹא בִּי גּוֹעֶרֶת,                הִנֵּה אֵלֶיךָ תּוֹאֶבֶת
בְּלִבִּי תַּזִיל אוֹמֶץ רוּחַ:                  שָׁם אָהוּבַתְךָ הַשְּׁנִיָה,
'שְׁכַחֵנִי, דוֹד!', לִי אוֹמֶרֶת,             גַּם אֲנִי אוֹתָה אוֹהֶבֶת –
'בְּרַח לְךָ, עַד שֶהַיּוֹם יָפוּחַ'.           בַּת עַמִי שָׁם הָעֲנִיָה.

אֵלֶיהָ, לִזְרוֹעוֹתֶיהָ,                      הֵן שָׁמָּה עֵבֶר לַגַלִים,
מַהֲרוּ אִַחִים מַהֵרוּ.                     הָעֲנוּגָה הִיא יוֹשֶׁבֶת.
מְחוּ דִּמְעָה מֵעֵינֶיהָ,                    פָּנֵיהָ, הָהּ, מַה דַּלִים,
מִיגוֹן רוּחָה טַהֵרוּ!                      עֵינֶיהָ אֵשׁ צוֹרֶבֶת!

נָפְשָׁה אַךְ עוֹרֶגֶת,                       שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
עֵינָה אַךְ בִּי צוֹפִיָּה.                     אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
הַבָנֶיהָ הִיא נוֹהֶגֶת                      כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
שָׁמָּה שָׁמָּה, הָאֳנִיָה?                   נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה! 


ד. בין 'חוּשׁוּ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר


שירו של פינס רווי ברמזים מקראיים שלא נוכל כמובן לעמוד על כולם, אך העמקה בהם עשויה לסייע להבנה טובה יותר של השיר. סימן השאלה
העבה ביותר הוצב על המילה המוזרה 'טושו' שבשורה השלישית.

כזכור, שירנו נדפס לראשונה ללא ניקוד. ההדפסה המנוקדת הראשונה ראתה אור רק בשנת תרנ"ו (1895), בשירון שירי עם ציון, שערך הביל"ויי מנשה מאירוביץ. השירון ראה אור בדפוסו הירושלמי של א"מ לונץ, ובו נוקד הפועל 'טושו' בשין ימנית. 

שירון נדיר זה התגלגל לידי באקראי לפני למעלה מחמישים שנים בדוכן של ספרים משומשים. לימים התברר לי שאני מחזיק, ככל הנראה, את העותק היחיד בעולם ששרד ממנו...


ההדפסה המנוקדת הראשונה של 'חושו, אחים, חושו!' 
(מנשה מאירוביץ, שירי עם ציון, ירושלים תרנ"ו, עמ' מה-מח; אוסף אליהו הכהן)

כשנשאלו מורים לדורותיהם מה פירוש המילה 'טוּשׁוּ', הם נהגו להשיב, ללא כל ביסוס, כי זו מילה נרדפת ל'חושו', כלומר 'מהרו'. בהרצאה בפני כנס מורים ארצי שנערך בשנות השמונים, הצבעתי לראשונה על כך שכוונתו של פינס הייתה ל'טוּשׂוּ', בשין שמאלית, כלומר: טוּסוּ. הוא התכוון להטיס עולים ארצה עוד לפני שהומצא המטוס, אולי על כנפי נשרים, וזאת בהסתמך על הפסוק התנ"כי 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל' (איוב, ט 26). מאז שמעתי הצעות פירוש נוספות ל'טושו', אך דומני שאף אחת מהן אינה משכנעת. השימוש ב'טושׂוׂׂ' בשירה העברית נמשך גם אצל גדולי משוררינו. כך למשל כתב ח"נ ביאליק בשירו 'זֹהַר' (1901): 'קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, / נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי! / לַכִּכָּר, לַכִּכָּר נָשׁוּטָה, נָפֹזָּה!'; ואילו אצל שאול טשרניחובסקי מצאנו עדות מעניינת להופעה משותפת של הצירוף 'חושו וטושו', באידיליה 'חתונתה של אֶלְקָה' (אודסה, 1920): 'הַנְּעָרוֹת-הַבְּתוּלוֹת אַךְ הֵנָּה טָשׁוּ וְחָשּׁו מִבַּיִת אֶל בַּיִת, אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ' (התקופה, יד-טו, טבת תרפ"ב, עמ' 477). אפשר להניח שלפחות טשרניחובסקי הושפע במישרין משירו של פינס.

ועוד כדאי להעיר גם על המשך שורה זו: 'אֶל אֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ', שהשתבשה ברבות הימים ל'אל ארץ אבותינו'. צירוף זה חדר גם לכל הביצועים המושרים (כולל זה של חבורת 'רננים' שהובא למעלה), אף שהוא זר לנוסח המקורי של השיר ולהעתקותיו בכל השירונים הראשונים. אני משער שהייתה כאן השפעה סמויה של 'לארץ אבותינו', שם ספרו של זלמן דוד לֵבוֹנְטין, ממייסדי ראשון לציון וממייסדי בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי), שראה אור לראשונה בוורשה בשנת תרמ"ה (1885) ואחר כך בעוד כמה מהדורות.

את המשפט 'לא לנו המנוחה לא לנו המרגוע', שבבית השני, שאל פינס על דרך ההיפוך מנבואת ישעיהו, שבספרו נכתב: 'אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה, וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ' (כח 12). פינס, בניגוד לנכתב בפסוק זה, סבר כמו הנביא מיכה (ב 10), שבספרו נכתב: 'קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה'. ומעניין שגם המשורר שמעון פרוג שיבץ הפניה לפסוק ממיכה במוטו לשירו הציוני 'מנגינה עברית', שנכתב ברוסית ב-1882, שנה קודם לכן.

כאן המקום להבהיר כי גם המשכו של הבית השני  'בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ'  זכה לפרשנות שגויה. פינס לא התכוון לארץ ישראל השוממה מאין יושב, כי אם לרוסיה, שעם הגירת היהודים ממנה, בעקבות הפוגרומים ('שלטון האזרוע') דמתה לרעמה ששערותיה נתלשו אחת אחת והפכה לקרוחה. המילה הייחודית 'אזרוע' לקוחה מפסוק בספר ירמיהו, לב 21: 'וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל'.

יש לזכור כי פינס כתב את השיר שנתיים בלבד לאחר ההתנקשות בחייו של הצאר אלכסנדר השני (13 במארס 1881), שבעקבותיה השתנה מצב היהודים ברוסיה באופן דרמטי לרעה והחל גל פרעות ('הסופות בנגב'). בשירו נקט פינס עמדה ברורה במחלוקת שסערה אז בקרב יהודי מזרח אירופה: ארץ ישראל או אמריקה  לאן להגר? הרוב המוחלט של כשניים וחצי מיליון יהודים שעזבו את רוסיה הגיע לארצות הברית והתיישב בה, ורק קילוח דקיק, שמנה אלפים בודדים, עלה לארץ ישראל 
בימי העלייה הראשונה והשנייה

בבית השלישי של השיר הציג פינס את שתי החלופות  'ארץ מורשה' או 'ארץ חדשה'. 'רֵעַי בי יהתלו', כתב פינס (על פי הפסוק בירמיהו, ט 4:  'וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ'), על בחירתו ב'ארץ הורתנו', אך הם 'פתאים', 'בנים שוכחי אם'. לדעתו, על הבנים שאינם מוכנים לשכוח את הוריהם הזקנים מוטלת החובה לעלות אל 'הרי יהודה', אל 'עירנו החמודה' (ירושלים), והוא חותם בצירוף 'שאו נס ציונה', שבתוך שנים מעטות יהפוך גם לשם של מושבה ושמה נס ציונה וגם לסיסמה מושרת ('שאו ציונה נס ודגל')

המושבה גדרה בשנות התשעים של המאה ה-19 (ויקיפדיה)

בפרק האחרון:
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

יום רביעי, 22 במרץ 2017

פרנסות של יהודים: אקדמאים במצוקה; דגים במים; עמדת נדבות

א. אקדמאים במצוקה

את הפוסט הזה אני מקדיש לרבים מחבריי ועמיתי.

ובכן, אנשי אקדמיה מתוסכלים, דוקטורנטים לחוצים, מסטרנטים לפני הגשה וסטודנטים לפני בחינה – סוף סוף נמצא הפתרון למצוקתכם, והוא פשוט ממה שחשבתם.

צילום: דוד אסף

ב. דגים חיים במים

במרכז רמת ספיר שבחיפה צולם השילוט המופלא הזה, כנראה על גבי אקווריום נייד. התעמקות לשונית בתוכנו של השלט עשויה להוביל למקומות בלתי צפויים.

למשל, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם מתים במים.

או, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם חיים בנוזלים אחרים (מיץ, רוטב) או בכל מיני צורות קיום אחרות.

צילום: בצלאל ארליך (תודה לרעות ברוש) 

ג. שנור דור שלישי

כתב לי אריה הניג:

השבוע ראיתי באוהל הקבר של רבי אלימלך בליז'נסק שבפולין שיטה חדשה של שנור. 

שנור דור 1 – השנורר טורח ומקבץ נדבות מדלת לדלת.

שנור דור 2 – השנורר מפעיל טלפנים וטלפניות שמתקשרים אלינו הבייתה ומבקשים את פרטי כרטיס האשראי.

שנור דור 3 – השנורר מפעיל אותנו. צדקה בשירות עצמי...




יום שני, 20 במרץ 2017

הכתובת הייתה על הקיר: מסיבה בבית העלמין; בני כל המינים; יתושים

א. העולם הזה דומה לפרוזדור...

בקיבוץ אילת השחר הפנימו היטב את  דברי התלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"א): 'אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ואישתי! דעלמא דאזלינן מיניה – כהלולא דמי'.

כלומר: חטוף ואכול, חטוף ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו דומה לנשף, ומסתיים מהר ממה שציפינו...

בסך הכל, לא כל כך שונה ממה שנאמר בישעיהו, כב 13: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'.

צילום: יוסף חרמוני

ב. נשים, גברים וכל השאר

במקרה זה הכתובת הייתה על האוטובוס...

בחברת 'קווים' סבורים כנראה כי חוץ מנשים וגברים יש עוד מין ('כלל המתעניינים'), שאפילו צ'ארלס דרווין לא היה מודע לקיומו.

קצת מזכיר את הציטוט המיתולוגי של הכדורגלן אלון מזרחי: 'אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד'.

צילום: בני עורי

ג. לידיעת היתושים

עם השלט הזה מקבלת עיריית מודיעין את פניו של יתוש הטיגריס האסייתי בכניסתו לתחום השיפוט העירוני שלה.

צריך לקוות לכמה דברים: (א) שהיתוש יודע לקרוא עברית; (ב) שהיתוש יודע את שמו המדעי ואת מינו; (ג) שלא ישכח לספר על כך לחבריו היתושים האחרים.

צילום: צמח גרין

יום שישי, 17 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (א)

מאת אליהו הכהן

תחריט של אפרים משה ליליֶין לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי, בזל 1901

א. רקע ושורשים

מאות בשנים שקע הזמר העברי בארץ ישראל בתרדמה עמוקה. צלילי הזמר היחידים שנשמעו בה בשפה העברית היו כמעט כולם קשורים לעולם הדת והמסורת. הלשון העברית, שמעולם לא חדלו להיכתב בה ספרים ואגרות, לא שימשה אמנם כשפת דיבור יומיומית, אך הייתה בשימוש רב בעולם השירה והזמר. במאות שעברו נשמעה זמרה עברית לא רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, אלא גם במשכנות היהודים בכל מקום שהם. צלילים אלה ליוו בעיקר פסוקי תפילה, פיוטים, זמירות לשבת ולחגים ופזמונים לאירועים שונים במחזור החיים היהודי, כגון ברית מילה או חתונה. פה ושם חדרו לאוצר הזמר היהודי גם כמה שירי חוֹל, בין אם כאלה שבאו מירושתם של משוררי 'תור הזהב' בספרד, בין אם מיצירתם של משוררים מקומיים, שצלילי נגינתם עברו מפה לאוזן.

כך למשל, בירושלים העתיקה שרו במשך דורות את הפזמון ההומוריסטי 'שיר המים' ('כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי'), המיוחס, כנראה שלא בצדק, לשלמה אבן גַּבִּירוֹל. במקומות רבים  בארץ ישראל ומחוצה לה  שרו את שיריו ופיוטיו של ישראל נג'ארה (1625-1555 בערך). נג'ארה, שנולד בצפת ומת בעזה, חיבר את ספר השירים זמירות ישראל, שנדפס לראשונה בצפת בשנת שמ"ז (1587) בבית הדפוס של אליעזר בן יצחק אשכנזי. בית דפוס זה נחשב לאבן דרך בתולדות הדפוס, לא רק בארץ ישראל אלא בעולם כולו: הוא היה בית הדפוס הראשון שפעל במזרח (אוריינט).

שער הספר 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, צפת שמ"ז

נג'ארה נחשב לאחד היוצרים החשובים בתקופה הביניים שבין שירת תור הזהב בספרד ובין שירת העת החדשה. הוא חיבר לצד שירי קודש גם שירי אהבה, חשק ותוכחה. מהיכן אנו למדים שמדובר בשירי זמר ולא סתם בשירים לתפארת המליצה? לא רק בשל שמו המפורש של הספר, אלא בעיקר משום שמתחת לשם כל שיר, וכתחליף לתווים, ציין המחבר באיזה לחן יש לשיר אותו. זה היה היסוד החדשני בספרו. את שמות השירים שמהם שאל את הלחנים, רובם ככולם לועזיים, כתב באותיות עבריות. 

למעלה משש מאות שירים חיבר נג'ארה. בדרך כלל בחר לשיריו לחנים עממיים: מאה וחמישים מתוכם התאים למנגינות טורקיות, שישים  למנגינות ערביות, שלושים  לרומנסות ספרדיות, ואחדים  למנגינות יווניות. נג'ארה ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ובקול ערב, ושוחרי זמר היו מתקבצים סביבו כדי להאזין לקולו. שיריו הושרו בקהילות ספרדיות רבות, ולא רק בארץ ישראל אלא בעיקר בקהילות יהודיות במזרח אפריקה ובצפונה. שיר הזמר המפורסם ביותר שחיבר, 'יָהּ רִבּוֹן עָלַּם וְעָלְמַיָּא', שנכתב אמנם בארמית, מושר בזמירות ליל שבת בכל עדות ישראל.

צלילים של ניגונים למזמורים עבריים נשמעו תדיר ביישוב היהודי הישן בירושלים העתיקה ובקהילה היהודית בחברון. מאמצע המאה ה-19 שרו רבים בטבריה את שירו של הפייטן המרוקני דוד בן חסין (1792-1727) 'אוֹחִיל יום יום אֶשְׁתָּאֶה שיר הלל לכינרת, לטבריה, ליהודים דגולים שחיו בגליל, ובעיקר לחיים אבולעפיה מחדש היישוב היהודי בטבריה במאה ה-18. 

רק עם חידוש ההתיישבות העברית בארץ, למן המחצית השנייה של המאה ה-19, והקמת המושבות הראשונות, החלה ללבלב שירה עברית מודרנית ששיקפה את התמורות הגדולות בחיי העם, ובראשן המהפכה הציונית. או אז נחנך עידן חדש בתולדות הזמר העברי. בפרק הזמן שעבר מאז, גדלו ממדי זמרת הארץ: מפחות ממניין בראשית ימיה של העלייה הראשונה, ועד למעלה ממאה אלף שירים שמונה אוצר הזמר העברי בימינו. 

בכל שנה נוצרים אלפי שירים עבריים נוספים, ויחד הם מהווים את המאגר העשיר והססגוני של שירי זמר מכל התקופות ומכל הסוגים והסוגות: יש בהם שירי לאום ושירי נוף, שירי אהבה ושירי ילדים, שירי מחול ושירי לכת, שירי עבודה ושירי רועים, שירי שבת ושירי חגים ועונות השנה, שירים מתוך הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה, שירי מלחמות ושירי שלום, פזמוני הווי ושירי רחוב, שירים בסגנון 'ים תיכוני' ושירים בקצב הרוק ועוד ועוד – כל אלה הן חוליות בשרשרת ארוכה שנבנתה וחושלה במשך למעלה ממאה ושלושים שנה.

בסדרת מאמרים זו נציג כמה מן החוליות הראשונות בשרשרת הארוכה של זמרת הארץ. 


עטיפת חלקו השני של תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים', 1963 (עיצוב גד אולמן; 'הדרן')

ב. מתי והיכן נולד השיר הראשון?
בית פריימן לאחר ייסודו (מקור: עדת ראשון לציון)

שיר הזמר העברי הראשון ביישוב החדש בארץ, נולד בראש חודש ניסן תרמ"ג (1883). זה היה בטקס חנוכת ביתם של אהרון מרדכי פריימן (דרור) ורעייתו מרים, אנשי חבורת המייסדים. היה זה יותר מסמלי, שעם השלמת בנייתו של אחד הבתים הראשונים במושבה החדשה, נזרע גם הזרע שהצמיח תוך זמן קצר את שיר הזמר הראשון. 

אגב, בית פריימן המקורי עומד עד עצם היום הזה, כמעט ללא שינויים. כתובתו היא: רחוב רוטשילד 2 פינת רחוב דרור (רחוב דרור נקרא על שמו של פריימן, שעברת את שם משפחתו עם עלייתו ארצה שנה קודם לכן).

בית פריימן בראשון לציון  כאן נטמן הזרע לשיר 'חושו אחים חושו' (מקור: ויקיפדיה)

וכך היה המעשה כפי שהשתמר בזיכרונם של ותיקי היישוב וצאצאי משפחת פריימן: המשתתפים שבאו לחגוג את חנוכת הבית חשו כי הם נוטלים חלק במעמד היסטורי. אווירה של התרוממות רוח אפפה אותם. בתום מסכת הנאומים נשא כל איש את עיניו אל רעהו בתקווה שיפצח בשיר ארץ-ישראלי מקורי, שייתן ביטוי לרחשי הלב של קהל הנוכחים. אך שיר כזה לא היה אז בנמצא. השירים המוכרים לנו כיום כשירים ציוניים מלהיבים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' ו'יה חי לי לי', טרם באו לעולם. השיר 'פה בארץ חמדת אבות' חובר רק כעבור כשלושים שנה, והשיר 'תקוותנו' – לימים ההמנון הלאומי 'התקווה' – גם הוא טרם בא לעולם. רק שורות אחדות מהשיר הארוך, שנדפס לראשונה ב-1886, היו רשומות אז כטיוטה על פתק ששרבט המחבר נפתלי הרץ אימבר. השורות הללו כמעט שלא היו מוכרות אז לאיש ובוודאי שעוד לא זכו ללחן.

עירום ועריה ניצב אז הזמר העברי הארץ-ישראלי בפני חלוצי המתיישבים שהתכנסו לטקס. איש לא יכול היה להציע שיר שיהלום את המעמד החגיגי. ואז, לפני שהתפזרו הנאספים, קם ממקומו יחיאל מיכל פינס  מי שהקדים ועלה לארץ עוד בשנת 1878 כנציג 'קרן משה מונטיפיורי' בארץ והיה לפטרונם של אנשי תנועת ביל"ו  והצהיר שלמרות שאיננו משורר ואין בכוונתו להיות כזה, הוא יחבר באופן חד-פעמי שיר חדש, ולוּ רק כדי שיהיה מה לשיר בטקסים כאלה. 

אירוע היסטורי זה תועד, בקיצור נמרץ, בספר היובל לקורות המושבה 'ראשון-לציון' (ירושלים תרס"ז, עמ' 14):
ראש חודש ניסן. האדון פרַיימַן חגג את חנוכת ביתו. אורחים רבים מכל הערים והסביבות בארץ ישראל באו לקחת חבל בחגיגה. האדון יחיאל מיכל פינס הבטיח בעת המשתה לחבר שיר עברי לאומי, ואחרי זמן מצער יצא שירו הידוע 'חושו אחים חושו'.

יחיאל מיכל פינס (צילום: צדוק בסן; מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כעבור שבועיים, לקראת חג הפסח תרמ"ג, הוזמנה חבורת ביל"ויים מיפו, ממקווה ישראל ומראשון לציון, להצטרף לתשעת אנשי ביל"ו שגרו בשכונת נחלת שבעה בירושלים. את תפילת החג הם ערכו בבית המדרש של פטרונם, יחיאל מיכל פינס, בשכונת אבן ישראל, הסמוכה לרחוב יפו שבעיר החדשה, ומשם הלכו אל ביתם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שאז גרו בתוך העיר העתיקה, וערכו על שולחנם את סעודת ליל הסדר.

על שולחן החג בבית משפחת בן-יהודה שרו הנאספים משירי הפסח, וגם שירים רוסיים שזכרו מן המולדת הקודמת. בין השירים הללו היה גם שיר לכת עממי שנפתח במילים: 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב, נָא בּוֹי מִי פוֹסְפֵּשִׁים / זָה רוֹדִינוּ זָה סְלָבוּ, זָה צֶ'סְט מִי פּוֹסְטְוֹיִים', שתרגומם הוא: 'נחוש כולנו כאיש אחד, על אויבנו נתנפל, נסתער, / נגן על מולדתנו ועל תהילתנו ועל כבודנו ברוח בוער'. זה היה שיר פטריוטי נפוץ, אף כי מקורו אינו ברור – יש המייחסים אותו לימי מלחמות נפוליאון, יש המייחסים אותו לימי מלחמת קרים ויש הגורסים כי השיר הולחן על ידי ארמני ושמו מיטספל (את המילים ברוסית אפשר למצוא כאן). אנשי ביל"ו, שהגיעו לארץ פחות משנה קודם לכן, נהגו לשיר אותו ברוסית עוד כשהתגוררו בבית אנטון איוב ביפו, ואחר כך במקווה ישראל ובראשון לציון. 

פינס, יליד רוז'ינוי שבפלך גרודנה, שכמובן הכיר גם הוא את השיר הרוסי, התאים עוד קודם לחג מילים עבריות חדשות לבתים הראשונים של הלחן ולימד את אנשי ביל"ו לשיר אותם. על הולדת התרגום העיד מנשה מאירוביץ (1949-1860), מחלוצי ראשון לציון, שהאריך ימים על אדמת הארץ יותר מכל אנשי ביל"ו (אחד משמות העט שבחר עצמו היה 'מזקני הישוב') ואף זכה לחזות בהקמת המדינהבספרו מִנְחַת-עֶרֶב (ראשון לציון, תש"א, עמ' 101), הוא הביא את מילות השיר 'חושו אחים חושו' (אותו כינה בשמו החלופי 'שיר הביל"ויים'), ואחר כך סיפר:
השיר העברי העממי הראשון הזה, יש לו היסטוריה שלו: באחד מימי חג הפסח הראשון שעלינו לרגל לירושלים, בילינו חברים אחדים בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל. שמחנו בחגנו ושרנו שירים רוסיים, ביניהם שיר עממי שהושר בימים ההם בין הנוער הרוסי הרבולוציוני. כשהגענו אל החרוזים האלה: 
התנשא רי"מ פינס ממקומו והתחיל מתרגם לעומתנו את דברי השיר לעברית כפרודיה והתאים למילים את הלחן הרוסי. זהו השיר הביל"ויי העממי העברי שנוצר בארצנו. אחר כך נוצרו בראשון לציון שיריו של אימבר 'התקוה', 'השופר', 'ראשון לציון', 'משמר הירדן' ועוד.
בספר אחר פרי עטו, בימי ביל"ו, חזר מאירוביץ על סיפור המעשה וחתם את דבריו באמירה כנה ומפוכחת על השיר. פינס לא היה פייטן ומשורר  הוא הודה; והשיר עצמו  'לא הוד לו ולא הדר', ובכל זאת היה יקר השיר ללבם של ביל"ויים והם שרוהו בכל הזדמנות...

בימי ביל"ו, ירושלים 1942, עמ' 38
מזכרונותיו של אחרון הביל"וים, ירושלים תש"ו

אך בכך לא הסתיים הסיפור. 

לאחר שהסתיימה סעודת ליל הסדר בביתם של אליעזר ודבורה בן יהודה חשו הביל"ויים כי זוהי ההזדמנות ההולמת להוציא את השיר העברי החדש שלמדו זה לא מכבר לאוויר העולם. בני החבורה, עשרים במספר, יצאו מחומות העיר העתיקה והחלו לצעוד במעלה רחוב יפו חזרה אל דירתם שבנחלת שבעה. וכך צעדו הם ברחוב הריק ושרו בקולי קולות ('בצלצול חזק') ובסערת רגשות את 'חושו אחים חושו'. יובל שנים אחרי כן, בשנת 1932, תיאר אחד המשתתפים באירוע, איש ביל"ו דוד יודילוביץ (1943-1863), את אווירת השיכרון ואיבוד החושים שאחזה בבני החבורה ששרו

דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932
דוד יודילוביץ בנעוריו (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

פרטים נוספים על אותו אירוע מרומם פרסם יודילוביץ שנתיים לאחר מכן בירחון 'מימים ראשונים' שבעריכת אלתר דרויאנוב:


דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים: חבורת שה"ו ("שיבת החרש והמסגר")', 
מימים ראשונים, א, חוברת ה (1934), עמ' 116-115

לא נדע כמה מבתי השיר התרוננו על שפתותיהם של הצועדים ברחוב יפו. כפי שנראה בפרק הבא, לא פחות מארבעה-עשר בתים מקוריים חיבר פינס ללחן הרוסי. מן הסתם חשב שהיות ואין עדיין הרבה שירים מזמרת הארץ, יהיה לפחות שיר אחד טוב עם הרבה בתים, ובעקבותיו אולי ייבנו גם בתים רבים במושבות החדשות. שמו המקורי של השיר לא היה 'חושו, אחים, חושו', אלא 'בית יעקב לכו ונלכה', כשמה המלא של תנועת ביל"ו, שלכבוד חלוציה הקדיש פינס את שירו. 

הרעיון לכתיבת שיר הזמר הראשון של היישוב החדש נהגה אפוא בראשון לציון, אך השיר עצמו חובר בירושלים. אין תימה שהוא נקלט במהרה, שכן הוא הותאם ללחן נמרץ של שיר לכת רוסי שכל הבילו"יים כבר הכירוהו. תוכן השיר הוא מקורי לחלוטין, הגם שפה ושם נרמזת השפעת הטקסט של השיר הרוסי. 

את סיפורו של השיר הבאתי לראשונה בקיצור בפרק הראשון של תכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', ששודר בשנת 1974. הנה שותפי, דן אלמגור, מספר את הסיפור (אני יושב לימינו, ושנינו צעירים בארבעים שנה...), הזמר המנוח הלל (אילקה) רווה שר את השורות הראשונות ברוסית, ואחריו המשיכה חבורת 'רננים' בשיר העברי המוכר (הזמר הנלהב, עטור פאות הלחיים הארוכות, הוא מוטקה שָׁלֶף, המנהל המוזיקלי של חבורת הזמר שֹׁהם).

אגב, עד היום לא נמצאה הקלטה של המקור ברוסית – הנה אתגר בלשי לחובבי הזמר הרוסי...



פרק ב:
ג. הדפרון הראשון
ד. בין 'חוּשׁוֹ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר

פרק ג:
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

יום רביעי, 15 במרץ 2017

סיפורי רחובות: נפלאות דרכי רמת השרון

הנה עוד פרק בסדרה הבלתי נגמרת על רחובות רמת השרון.

א. חדשות מרחוב הנגב

לפני כשנה סיפרנו כאן (סיפורי רחובות: קפיצת הדרך ברמת השרון) את סיפורו ההזוי והמגוחך של הרחוב המפריד בין רמת השרון ובין הרצליה, המפוצל לכל אורכו: הנתיב הדרומי, ברמת השרון, קרוי רחוב יבנה; הנתיב הצפוני, בהרצליה, קרוי רחוב הנגב. לא עוד. כלומר הפיצול עדיין נמשך ולכל עירייה יש את שם הרחוב 'שלה', רק שאין יותר 'רחוב הנגב', כלומר הרחוב הקיים פוצל לשני רחובות חדשים (מבחינת השמות כמובן). מבולבלים? גם אנחנו.

כתב לי דוד שי:
ועדת השמות של עיריית הרצליה החליטה לעשות מעשה, ושינתה את שמו של רחוב הנגב, תוך פיצולו של הרחוב וחלוקת הכבוד בין שני רמטכ"לים – חלקו המערבי בהרצליה קרוי מעתה רחוב משה לוי, וחלקו המזרחי בהרצליה קרוי רחוב אמנון ליפקין-שחק. בצד של רמת השרון נותר השם כשהיה, רחוב יבנה. 

צילומים: דוד שי

המפה של Waze התעדכנה בשלב זה רק בחצי (או ב'מוישה וחצי') השינוי, ומופיע בה רק רחוב משה לוי.


ב. איזה כיף לחנות ברחוב הברושים

ד"ר מנחם קרן-קרץ, שצילם את התמונות למטה, מעיר, שברחוב הברושים נותרו ברושים בערך כמספר המתנחלים שנותרו ברחוב המתנחלים הסמוך.

פרטי או ציבורי  למי מותר לחנות כאן?
חניה בתשלום למכונית קטנה במיוחד. כל המכוניות האחרות פטורות מתשלום (צילומים: מנחם קרן-קרץ)

ג. הזאת נָעֳמִי?

כתב לי אבישי ליוביץ':
רחוב קטן יש ברמת השרון ו'נעמי' הוא שמו. שם עברי יפה ונעים שגם נזכר בתנ"ך, אבל פרובלמטי מבחינת כתיבו הלועזי.  
נמנו פרנסי העיירה וגמרו להביא את כל המדקדקים הנודניקים על סיפוקם, וכך, בצדו הצפוני של הרחוב מציג השלט את הגרסא NAOMI ובצדו הדרומי, מהלך כ-140 מטר משם, גורס השלט NO’OMI 
חבל שהרחוב כל כך קצר ולכן לא היה אפשר להציג את הכתיב על פי הסלבית הכנסיתית והכתיב על פי לותר...
צילומים: אבישי ליוביץ'

אפשר לשמוח שפרנסי רמת השרון לא ניסו לנקד את השם 'נעמי' בעברית. בירושלים כבר ניסו זאת וכשלו בגדול... 

עסקנו בכך בפוסט קודם, שנגע לרחוב נעמי בירושלים (13 ביולי 2016):
כך זה מנוקד בארבעה שלטים שונים ברחוב נָעֳמִי בשכונת אבו תור בירושלים (ליד מתחם 'יֶס פלאנט'). רק בסימן החיריק הם הצליחו לפגוע במטרה...

צילום: זאב קינן

יום שני, 13 במרץ 2017

ארץ הקודש: בורא עולם; חדשות בעתיקות; תקשורת רוחנית; אשפות

א. יש אלוהים בחדרה 

הרַבָּה לילה וסיד מקיבוץ המעפיל ביקרה בעיר המחוז חדרה והתרשמה עמוקות מן האמת התיאולוגית העמוקה שנשקפה אליה מאחד מחלונות הראווה: 'הכל בורא עולם, חבל על הזמן לכולם' (ואם לא שמתם לב, זה גם חרוזים).

'אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי', אמר יעקב כשהתעורר מחלומו (בראשית, כח 16). היום הוא היה מוסיף: 'וחבל על הזמן'...

צילום: לילה וסיד

ב. בית כנסת עתיק בעיר העתיד

מכל המקומות, הלא יאומן הזה קורה דווקא במודיעין שמכנה את עצמה 'עיר העתיד'.

ביום שישי האחרון (10 במארס) התפרסם בעיתון 'ישראל היום' המכרז לתכנון וביצע הקמת בית כנסת עתיק.

איך בדיוק בונים בית כנסת עתיק?


תודה לגליה בקר

ג. WI FI חינם בכנסייה

ב'מוּריסטָן' שבעיר העתיקה של ירושלים, לא הרחק מכנסיית הקבר בירושלים, מציעים רשת תקשורת בחינם.

אפשר לראות זאת כסוג של מטפורה לענייני קדוּשה.

צילום: ברוך גיאן

ד. שער האשפות

ובכניסה לכנסיית הקבר, שלט שמבקש בשפות שונות לא ללכלך ו'לא לזרוק אשפות' במקום הקדוש.

צילום: ברוך גיאן