יום שישי, 2 בדצמבר 2016

סיפור הפרברים: הרהורים של ירושלמי

סביוני גבעת שמואל (מקור: אפריקה ישראל)

מאת גיא מירון

נסיבות החיים הביאו אותי להתוודע יותר ויותר אל 'מדינת המרכז'. מירושלמי ותיק ונאיבי, שעד לפני כעשור הרגיש בתל אביב כמו בחו"ל, הפכתי להיות נוכח, יותר ויותר, בעיר המטרופולין של המרכז – בבתי הקפה, בחנויות הספרים, ברחובות ובכיכרות. התוודעתי גם לספירה הציבורית של העיר הגדולה ולאירועי התרבות שבה. עם הזמן הבנתי שאני חלק מתנועה רחבה יותר אל המרכז, אף כי אני מוסיף להיאחז בירושלים כביתי. ובעצם, הגעתי למסקנה שירושלים ותל אביב מספיק קרובות כדי ליהנות משתיהן – כל אחת והנאותיה  ומרחק הוא בעיקר עניין מנטלי.

בשנתיים האחרונות עבר מוקד המפגש שלי עם 'המרכז' מתל אביב אל הפרברים המקיפים אותה  בעיקר חלקים ממה שמכונה 'החגורה התיכונה', שעל פי ההגדרה המקובלת היא כוללת, בין השאר, את ראשון לציון, קריית אונו, פתח תקווה, הוד השרון, כפר סבא, ורעננה. בעוד שהמפגש שלי עם תל אביב הוא בעיקר כהולך רגל (גם אם מגיעים ברכב פרטי, המשימה הראשונה היא להיפטר ממנו ולעבור מסטטוס של 'מחפש חנייה' למעמד המועדף של 'הולך רגל'), אל ארץ הפרברים ניתן להתוודע בעיקר כנהג, דרך כלי הרכב. מכיוון שאני עובר ב'ארץ הפרברים' לא מעט ואף שוהה בה חלק ניכר מימות השבוע, התעורר אצלי יצרו של האנתרופולוג החובב, ומזה זמן אני צובר חוויות ותובנות כמין 'צופה משתתף'. בד בבד התוודעתי גם לספרות מחקר תיאורטית מרתקת שעוסקת בסוגית המרחב וזו חידדה את רגישותי לעולם הפרברים.

לאחרונה עיינתי בספרה של תמר ברגר, אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראל (הקיבוץ המאוחד, סדרת 'קו אדום', 2015), והקריאה בו סייעה לי לגבש את התובנות שלי על ארץ הפרברים. הנה כמה ממסקנותיה של ברגר בתיווך החוויות והפרשנות שלי.


1. מרכז הארץ עובר בשנים האחרונות מהפכה מרחבית עצומה, היסטורית ממש. עולם הפרברים החדש החל להתפתח כבר בשנות השמונים, בראש ובראשונה בבירת הפרברים 'ראשון לציון מערב', אבל הוא הגיע לשיא בשנים האחרונות. כמובן, לא כל ערי 'החגורה התיכונה' הפכו לפרברים החדשים. פתח תקווה היא עדיין עיר במובן המסורתי, לפחות ככל שהדברים אמורים במרכז ההיסטורי של התהוותה (שאמנם רמת השימור שלו ירודה מאוד), אבל היא מוקפת בשכונות פרברים מרשימות, כמעט מכל כיווניה, והן מאיימות 'לחנוק' את הגרעין המקורי. מרתק לראות את המתח בין האזורים הוותיקים של ערי 'החגורה התיכונה' לבין המרחבים הפרבריים החדשים שמתהווים לידם. זו היסטוריה אורבנית בהתהוות. כשלעצמי, מצאתי אירוניה היסטורית בעובדה שהמתחרות על התואר בירת הפרברים הן ראשון לציון ופתח תקווה, אותן מתחרות היסטוריות על תואר המושבה הראשונה בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 (כאמור, ראשון מנצחת).

מגדלי יורו בפתח תקווה (מקור: מדלן)

2. לכאורה הפרברים הם תופעה מגוונת, אבל ביסודה מונחת באופן עמוק תשתית אחידה. ברגר טוענת בצדק, כי 'צמודי הקרקע' וה'דוּפְּלֶקסים' מצד אחד והמגדלים רבי הקומות מצד שני, הן ממש אותה גברת בשינוי אדרת. העדר הייחוד מאפיין את אלה ואת אלה כאחד. בשיחה שקיימתי לאחרונה עם חבר הוא תיאר באוזניי את חווית הנסיעה המתמשכת באזורי הפרברים כתחושה של עמידה באותו מקום. אם בערים היסטורית, כמו ירושלים (לא כולל שכונות הקצה) או תל אביב 'הישנה', כמעט כל רחוב שונה מחברו ויש לו 'אישיות' פיזית ורוחנית משלו, בשכונות הפרברים כל הרחובות דומים והשוני היחידי הוא בשמו של הרחוב.

3. הפרברים הם הביטוי המרחבי והיישובי המובהק של מהפכת ההפרטה שמאפיינת את הכלכלה הקפיטליסטית החדשה. מנקודת מבט ציבורית, הם נולדו עם הפיכת אדמות חקלאיות ושטחים פתוחים ל'נדל"ן', שמיועדים לבני 'מעמד הביניים' (בעיקר לבני מעמד הביניים הגבוה); מנקודת מבטו של האדם הפרטי, מרחבים אלה, שלא כמו הערים המסורתיות, מושתתים על החוויה הצרכנית (ככל שניתן לקרוא לה 'חוויה'). לא רק הבית הפרטי, הדופלקס או הדירה במגדל היוקרתי משווקים כמוצר צריכה, גם חיי היומיום, החינוך ותרבות הפנאי מושתתים על הפרטה וצרכנות. במקום מרכז קהילתי או מתנ"ס שיש בו חברים-שותפים, פועל 'קאנטרי קלאב' שפונה ללקוחות. מניסיוני האישי אני יכול להעיד על בתי ספר בפרברים שאף הם עסוקים ב'מיתוג' עצמי תוך התייחסות להורים כ'לקוחות' שצריך לרַצות אותם. אותם הורים – בשיח ביניהם – באים אל המורים, אל מערכת החינוך ואפילו אל תנועת הנוער בדרישות ובטענות כמו 'שילמנו הרבה כסף כדי לגור כאן'.

ארץ הפרברים זרועה לאורכה ורוחבה בקניונים סגורים וממוזגים, כמו גם במרכזי קניות פתוחים וגדולים, שמספרה של ברגר למדתי לכנותם 'פאוואר סנטר'. המשותף לכל המרכזים הללו היא חוויית צריכה מנוכרת יותר, שמושתתת כמעט בלעדית על רשתות גדולות (והדברים אמורים בכל תחום, כולל תרבות פנאי  מביגוד ומזון ועד ספרים וצעצועים), וזאת בניגוד לקנייה בחנויות המסורתיות בערים

'קאנטרי אונו' (מקור: סיני ייעוץ והנדסת חשמל)

4. חיי הפרברים מושתתים על חלום של יום-יום שקט ורגוע, מנותק מהטרדות שמאפיינות את החיים האורבניים המסורתיים. הפרבר, לפחות בחזון האוטופי שלו, מתאפיין בהומוגניות, והיא זו שיוצרת את הביטחון ואת תחושת השייכות – אמתיות או מדומות. במודע או שלא במודע, במציאות הישראלית יש כאן מעין הדחקה של דברים מטרידים, או פשוט בריחה מהתמודדות אתם: הפרבר מייצג הומוגניות מעמדית וכלכלית ולכן אין בו עניים או נזקקים (ה'הומלסים' בכל העולם מעדיפים את מרכזי הערים). אין מיעוטים – כולם יהודים, ועל פי רוב גם כולם ישראלים. באזור בו אני חי בדרום ירושלים יש נוכחות בולטת מאוד של עולים (חדשים וישנים), דוברי אנגלית וצרפתית, לעומתו בפרברי המרכז יש הומוגניות 'צברית' ורק מיעוט לא ניכר של דוברי אנגלית או רוסית. הפרברים במרכז הם גם חילוניים מאד, ולפיכך מוקדי עימות וחיכוך טיפוסיים של החברה הישראלית, כמו יחסי דתיים-חילוניים, כמעט ואינם מגיעים אליהם. יש כמובן גם פרברים המיועדים למגזר הדתי-לאומי (אך לא לחרדים) וגם בהם יש הומוגניות חברתית וכלכלית. הבעיות המדממות של מדינת ישראל, כמו יחסי יהודים-ערבים, או פערים מעמדיים ומתיחויות מגזריות בין ותיקים-חדשים או 'מקושרים'-'דפוקים', אינם חלק מההווי הפרברי. את השכבות החלשות או ה'בעייתיות' של החברה הישראלית  שלא לדבר על פלסטינים או שב"חים  פוגשים רוב תושבי הפרברים רק על מסכי הטלוויזיה או כנותני שירותים.

האוטופיה הפרברית היא אפוא א-פוליטית. הפוליטיקה המדממת, שעמה מתמודדים רוב תושבי הערים בארץ (כולל תל אביב עצמה) היא כביכול לא רלוונטית, או מעט מאוד רלוונטית, בעולם הפרברים. הוויה זו קשורה כמובן במובהק להעדרה הכמעט מוחלט של 'ספירה ציבורית' (למשל, כיכרות שבהן אפשר להפגין), שיש לה פוטנציאל של גיוס וגיבוש פוליטי, שהומרה ב'ספירה צרכנית' (קניון, 'פאוואר סנטר' ו'קאנטרי קלאב'). 

ישפרו סנטר, נס ציונה (מקור: ישפרו)

5. גם ההיבט המשפחתי והמגדרי חותר להומוגניות. הפרברים מיועדים בראש ובראשונה, ולמעשה באופן כמעט בלעדי, למשפחות עם ילדים. יתרה מזאת, הם גם מעודדים חלוקת עבודה מגדרית מהסוג המסורתי: הגבר, בדרך כלל, עובד מחוץ לבית, בעוד האישה נמצאת הרבה יותר בבית (יחסית לנשים בערים) ואחראית על הילדים והסעותיהם (בתי ספר, חוגים וכדומה). תמר ברגר טוענת שהפרברים האמריקנים של שנות החמישים כיוונו במפורש להחזרת הסדר המגדרי ההיררכי 'על כנו', לאחר שהתערער בזמן מלחמת העולם השנייה. המפגש האישי שלי עם חיי הפרברים אכן אימת מציאות שבה האמהות מופקדות על חינוך הילדים ותרבות הפנאי שלהם באופן הרבה יותר מובהק מאשר האבות, בוודאי בהשוואה למציאות המוכרת לי ממרכז תל אביב או דרום ירושלים. חיי הפרבר נועדו בעיקרם למשפחות גרעיניות (אבא-אמא וילדים) ואין בו מקום לרווקים או לרווקות, שעם בגרותם יוצאים מן הפרברים אל הערים הגדולות. האוטופיה הפרברית אינה רואה בעין יפה לא אנשים בודדים ולא משפחות רב-דוריות, שכמותן אפשר למצוא רק בערים. 

6. אז מהו מחירה של האוטופיה הפרברית? מכיוון שבזמן האחרון תחום המחקר שלי (היסטוריה יהודית באירופה) מתמקד בחוויית הזמן והמרחב, מצאתי עניין רב בדבריה של ברגר. לדבריה, המרחב הפרברי מתאפיין ב'יישור גבעות, עקירת צמחייה, החייאת חולות ומלט ירוק' (עמ' 48). במילים אחרות: 'יישור' המרחב הקודם, ובפועל – מחיקה שלו. התוצאה היא חוויית מרחב נטולת הקשר 'היסטורי', שמתחברת לאופן בו מתארת ברגר את 'הזמן הנחווה'. לטעמי, זהו אחד המשפטים החדים בספר, שמיטיב לתאר גם את החוויה הפרברית האישית שלי כצופה מבחוץ: 'הפרבר הוא במידה רבה הווה. אין זה הווה קונטקסטואלי, אלא כזה שמתאפיין ביעילות, בפונקציונליות, מעין חיים בלא-זמן בהיפר-מרחב שהוא לא מרחב' (שם). מחירה של האוטופיה, או בלשונה של ברגר 'האוטוטופיה' (שכן אורח החיים הפרברי תלוי בקיומו של רכב פרטי), הוא אפוא רידוד של הזמן ושל המרחב. החוויה המגוונת וההטרוגנית שמזומנת למי שמסתובב ברחובות תל אביב 'הותיקה' (זו שמדרום לירקון), וכמובן גם בערים ותיקות אחרות כמו ירושלים או חיפה, נשללת באופן כמעט הרמטי מהעולם הפרברי. כאשר אני חוזר לביתי שבירושלים אחרי יום או יומיים של שהות ב'פרבר', אני חש צורך דחוף 'להסניף' את הנוף האורבני והאנושי שסביבי, מה שמאפשר לי להתחבר מחדש לעולם 'האמתי'. הדגש כאן הוא לא על הגעגוע לבית הפרטי שבירושלים, אלא על תחושת החסר בעולם הפרברי. עובדה היא שאחרי שהות דומה של יום-יומיים בתל אביב אני לא חוזר הביתה עם תחושה דומה.

7. והרהור אחרון: האם האוטופיה הפרברית – על יתרונותיה וחסרונותיה – היא בת-קיימא?  מסופקני. הרי אי אפשר באמת לחיות מחוץ לזמן ולמרחב 'האמתיים'. אי אפשר להסתתר מן המצוקות והאתגרים שמאפיינים את המציאות הישראלית ונחווים על ידי רוב תושבי הערים. ניתן להתנתק מהם אולי לזמן מה – ככל שיש יציבות תעסוקתית ומשפחתית (שאינן מובנות מאליהן)  אבל לא לאורך זמן. מה קורה לזוג שמתגרש ונותר ללא תמיכה משפחתית? מה קורה למי שמאבד את עבודתו? יתרה מזאת, הזמן לא עוצר גם במבנים המשפחתיים 'המסורתיים' שעליהם מושתתים חיי הפרבר. ברגר מראה איך שכונת 'ראשון מערב' – כאמור, בירת עולם הפרברים – מתמודדת עתה עם תהליך ההזדקנות של תושביה, שהופך את הבתים שמלכחילה נועדו לגידול ילדים במשפחה גרעינית קלאסית, לפחות ופחות רלוונטיים עבורם. זה צפוי להיות גם עתידם של הפרברים החדשים יותר בבוא העת. במאמר מוסגר אעיר, כי תהליך ראי הפוך, של ג'נטריפיקציה המערערת את המרקם האורבני 'הטבעי', מתרחש במרכזים ההיסטוריים של הערים הוותיקות (אזור שדרות רוטשילד בתל אביב למשל), אך זהו נושא לרשימה אחרת.


ראשון מערב (צילום: רויטל ולירון; תפוז אנשים)

הפרברים החדשים הם כאן (ובכל העולם) כדי להישאר. הם הולכים והופכים לחלק משמעותי ממרקם החיים של ישראל. למרות התכנון האחיד יש בהם, מטבע הדברים, גם תופעות הטרוגניות. ברור לגמרי שלא כל תושבי הפרברים מנוכרים או צרכניים באותה מידה, ובהחלט יכולה להתפתח שם תחושת סולידריות שנובעת מחיים במסגרת קטנה ויחסית סגורה (בעיקר סביב מכנים משותפים כמו גידול ילדים). יש גם מקום להשוות בין הסגירות והלכידות של הפרבר לזו של צורות התיישבות אחרות, כמו קיבוץ שיתופי או התנחלות. 

אני בכל אופן נשאר בירושלים.

_______________________________________________

פרופסור גיא מירון הוא ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. הוא גר בירושלים. 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

שלושה מי יודע? חותם 'יהודי'; בתיה נושא-חן; החוטא הגדול

על שולחן המערכת הצטברו כמה חידות היסטוריות המבקשות לפנות אל מאגרי הידע והחכמה של קוראי הבלוג. מי בכם שיכול להושיט יד ולסייע  וְיָעַל.

א. חותם 'יהודי' מגרמניה?

פרופסור דן מכמן מאוניברסיטת בר-אילן, שעוסק בתולדות השואה, כתב לי:
נער גרמני שביקר לא מכבר בארץ הביא עמו פריט שקיבל מסבו – בלי הסבר מניין, איך ומדוע – ומסר אותו לשכני. לא הצלחנו למצוא הסבר ל'מטבע' הזה ואולי עונ"ש הוא הבמה שבה אפשר לברר זאת, או לפחות להעלות השערה. לי זה נראה כחותם פרטי כלשהו – אבל מניין ולשם מה?


כשלעצמי אני סבור שאין מדובר במטבע (הרי אין עליו שום ערך מספרי), וספק בכלל אם מדובר בחפץ יהודי. בזמנו כתבתי כאן על השם המפורש בגרמניה ו'חזירת היהודים' – ושם דנתי בשרידי מילים עבריות, בהם שם האל, שנכתבו על ידי הבריאסטים או מיסטיקנים נוצרים בגרמניה. אולי גם כאן מדובר במין 'סגולה' כזו?

ב. בתיה נושא-חן  מי מכיר? מי יודע?

פרופסור אבי עוֹרי העוסק ברפואה שיקומית ובחקר הרפואה היהודית מבקש את עזרת הציבור:
אספתי חומר מדעי רב על ד"ר בתיה נושא-חן, רופאה ששמה נשתכח מכותבי ימי העתים (היא מוזכרת רק בקצרה בספרם של נסים ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל, 1948-1799, שנדפס בשנת 2009). נושא-חן הייתה אחת מאימהות מקצוע הרפואה השיקומית. היא נולדה ברוסיה בשנת 1897 בשם Berthe Neoussikine ונפטרה בתל אביב בשנת 1990 (הודעה על מקום קבורתה נרשמה באתר של חברה קדישא). למדה ועבדה כחמש עשרה שנה בפריס, חקרה ופרסמה רבות בנושאי אלקטרותרפיה ואבחון חשמלי. בשנת 1939 פרסמה ספר בגרמנית, שתורגם לאנגלית ב-1946 והוא מצוטט עד היום. בשנת 1936 עלתה לארץ ועבדה בבית חולים 'הדסה' שברחוב בלפור בתל אביב. כשהוקם בית החולים תל השומר, ביוני 1948, היא הצטרפה לסגל הרפואי שם ועבדה באבחון חשמלי של פגיעות עצביות יחד עם פרופ' ארנסט ספירא. 
ראיינתי מספר רב של רופאים שהכירוה, אך לאף אחד לא היה קשר ממשי עמה. היא הייתה ערירית, גרה בתל אביב ושם גם הייתה לה קליניקה. המרואיינים סיפרו לי כי סבלה משיתוק מוחין, ואם כך סיפורה מדהים: רופאה נכה, שפילסה דרכה בשנות העשרים והשלושים אצל גדולי החוקרים בפריס, ואחר כך ביססה את מעמדה בארץ. החלק המדעי של עבודתה ידוע לי, אך חסר מידע אישי, משפחתי וחברתי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע בזה.
בתיה נושא-חן

ג. 'החוטא הגדול' מיכאל סמית  מי מכיר? מי יודע?

יעקב וימן צילם את המצבה המיוחדת הזו בבית הקברות של הקהילה הנוצרית בחיפה, סמוך לבית הקברות הטמפלרי. נסיונותיו למצוא מידע על מיכאל סמית עלו בתוהו, אך ברור שמדובר ביהודי משיחי אכול חרטה ורגשות אשמה. האם ניתן להתחקות אחרי עקבותיו?

הנה מה שכתוב על המצבה:
נאסף לעמיו בן ס"ח לחייו 
34  10  21 
חוטא גדול הייתי 
ואש השאול הרוחתי 
במשיח אל בטחתי 
ובדמו סלחתי


יום שני, 28 בנובמבר 2016

פה ושם בארץ ישראל: האיטלקית של רמי לוי; חוני המעגל; חמש טחנות

א. פרסום ראשון: רמי לוי באיטליה

חשיפה! לרמי לוי יש סניפים באיטליה, ואף אחד לא שם לב (חוץ מעידו וינטר).

שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השלט הזה, שמתנוסס לתפארה ב'חניון' העגלות בכניסה לסניף הגדול של 'רמי לוי – שיווק השקמה', בקניון רב-חן שברחוב האומן בירושלים.

מכל מקום, כדי להבין את הוראות השימוש בעגלת הקניות צריך לדעת איטלקית. אחרת איך תדעו כמה סנטים או יורו צריך להכניס לחריץ?

צילום: עידו וינטר

הלכתי בעצמי לסניף אחר של רמי לוי, ברחוב יד חרוצים בירושלים, ולתדהמתי גיליתי שאת השלט הם הביאו מאיטליה, אבל את העגלות, או לפחות את מנגנון הנעילה שלהן, הם הביאו מגרמניה...

צילום: דוד אסף

ב. אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי

חוני המעגל  בלי מרכאות; זה היה שמו הרשמי (גם אם לא בהכרח המקורי)  היה דמות מוכרת בחוגי הקולנוע, התיאטרון והאמנות הרב-תחומית בישראל. הוא מת לפני שלושה חודשים, כנראה בסביבות גיל שישים. מתברר שאצל אמנים כמותו המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וממסכת היצירה. האקסצנטריות שבה חי בוקעת מקברו גם אחרי מותו.

כך נראה הציוּן שהוצב על קברו בבית הקברות בקיבוץ חורשים, וסביר להניח שהנפטר הוא זה שרשם את הנוסח קודם מותו.

צילום: אבישי ליוביץ'

ישראל ויינגולד הפנה את תשומת לבי לכך שחוני המעגל נקבר כבר בחייו, והוא עצמו הכין את נוסח מצבתו לאחד המיצגים שלו. ככל הנראה, לאחר מותו לקחו בני משפחתו את החלק התחתון של המצבה 'המקורית', ועליה הוסיפו את תאריך הפטירה הנכון.

תרבות ואמנות בישראל, פייסבוק

ג. טחינה עברית

כמה טחנות קמח היו בנחל עמוד שבגליל העליון? תלוי איזה שלט אתם קוראים, כלומר באיזו שפה אתם קוראים באותו שלט עצמו.

לפי הגרסה העברית היו בנחל עשרים ושש טחנות; באנגלית  רק חמש. מעניין כמה טחנות יש בערבית...

אגב, לפי האתר של רשות העתיקות אותרו בנחל עמוד שרידים של שמונה-עשרה טחנות קמח. מי צודק?

צילום: זאב קינן

יום שישי, 25 בנובמבר 2016

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ד)

מקומות בחיי ביאליק
ז'יטומיר, קוריסטאשוב, לישטין (מדרום ללישטין נמצאת קוטילנה, שם נערך היריד שעליו כתב ביאליק בסיפורו הגנוז על לישטין)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

ט. 'חן ההר והדר היערות על העירה ל'!' 

לישטין האמתית נמצאת כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לז'יטומיר. הדרך מז'יטומיר לכאן אינה קצרה וגם לא ארוכה, ובעגלה ושני סוסים – ללא פגעי מזג אוויר ובלא פקקי תנועה – ניתן היה לגמוא בשנות השמונים של המאה ה-19 מרחק זה בשעתיים. אבל אנו לא נוסעים בעגלה אלא באוטובוס מודרני, וגם כיוון הנסיעה הפוך. אנו נוסעים על הכביש הראשי מברדיצ'ב בואכה ז'יטומיר ופונים לכביש צדדי צר שמתפתל בנוף כפרי של עצים גבוהים וגבעות מיוערות. שדות שֶׁלֶף רחבים וארוכים, שניחוח דגן שנקצר זה לא מכבר נודף מהן, נפקחים לאורך.

בדרך ללישטין (כל הצילומים הם שלי אלא אם צוין אחרת; הקלקה על התמונה – תגדיל אותה)

והנה צומת דרכים נוסף: הכביש ללישטין פונה ימינה, מהלך 2 ק"מ בלבד. בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן ביאליק לבית דודו שבכפר.



הידיעות הראשונות על כפר בשם לישטין (Лiщин) הן משנת 1566. בכניסה לכביש הפנימי שבפנימי הוקם מין אובליסק משיש שחור. מתחת לציור זיו האיקונין של הבתולה מרים ותינוקה ישוע – אות וסימן לאופיו הפראבוסלבי המובהק של המקום – נרשמו שם הכפר וקטע ספרותי כלשהו. יש גם ציור נאיבי של עצים, ברבורים שוחים באגם, חסידה מקננת בראש העץ ושביל מתפתל שחוצה בית כפרי, באר מים וטחנת קמח, ומוביל אל הנהר.


השמש היוקדת גרמה לדמותו של הצלם להשתקף על השיש המבהיק (ברוך גיאן, איפה אתה כשאני צריך אותך?!).



אנו מתקדמים והנוף נהיה פסטורלי יותר ויותר. שדרת עצים גבוהים מובילה אותנו אל תוככי הכפר.


בכניסה לכפר מקדמים את פנינו נוף הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה. 

טחנת הקמח הישנה (צילום: זיוה טאובר)

על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. מה פשר תאריכים אלה? הרי ברור שהבית לא הוקם במאה ה-17. הכוונה היא לציון יובל 300 שנה למה שנודע בהיסטוריה הרוסית והאוקראינית (וגם היהודית) כ'שְׁלוֹם פריאסלאב'. בשנת 1654 חתמו הקוזאקים, בראשות בוהדן חמלניצקי, על ברית צבאית עם רוסיה הצארית (מה שהביא מיד לפרוץ מלחמה בין רוסיה לפולין). ההסכם נחתם בעיר פְּרִיָאסְלָאב, בירת הקוזקים החופשיים שעל הגדה המזרחית של הדנייפר ורחוקה מכאן מרחק הגון (בעיר זו, אגב, נולד שלום עליכם, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו).

מה הקשר בין תאריך היסטורי זה לבין הטחנה הישנה? אין כנראה שום קשר, אבל בהחלט ייתכן שטחנה זו – בלי התאריכים – קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן הטרי שנטחנו בה.

באתר אינטרנט רוסי מצאתי תמונה ישנה ובלתי מתוארכת (אומנם, אחרי 1954) של אותו מקום בדיוק.


מול הטחנה שריד של מתקן הנדסי ישן נושן  – כנראה כבן 250 שנה!  ששימש להפעלת סכר שהעביר את מי הנהר אל הטחנה ומן הסתם גם להשקיית חלקות. 



מצד ימין בית איכרים שגדרותיו נצבעו כחול בוהק וערימה ענקית של שחת צבורה בחזית. 
אולי כאן, 'סמוכה לנהר', עמדה פעם דירתו של אברהם זליג, שבסיפורו של ביאליק תואר כחוכר מס הגשר 'והמפקח על בדק הגשר'...

ערימת השחת בכניסה ללישטין

ומצד שמאל, האגם, שאינו אלא נהר, זהו נהר גוּיְבָה (או הוּיְבָה).

צילום: זיוה טאובר

והנה הגשר. אפשר לדמיין את בתו הקטנה של חוכר מס הגשר אברהם זליג, 'נערה ירקרקה ודקה', ששומעת 'שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר', וממהרת לצאת מביתה 'בארנקי של עור', לקבל את פני הבאים לעיירה, ולגבות את מס שתי הפרוטות... 


הגשר כבר אינו בנוי מ'קונדסין דקים שהם רקובים'. הוא הוחלף במוטות פלדה מוצקים, שתומכים בכביש שרכב יכול לעבור עליו בביטחון. אבל לא הרחק מכאן מצוי גשר בדיוק כפי שתיאר אותו ביאליק: 

אין אדם בא אל העיירה ל. ... אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף, שהוא תלוי ועומד בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר.
צילום: ויקטור גלנין (מקור: GalleryUA)

חבורה של 'שקצים' מבני ובנות הכפר משתעשעת כמו נערים בני גילם בכל העולם. בגדי ים אופנתיים לגופם והם עולים על מעקה הגשר ו'קופצים ראש' למי הנהר הצלולים והקרירים.


בגדה מנגד עץ אלון נישא, ומתחתיו עומד דייג בודד. הנהר אכן נקי יחסית והדגה בו פרנסה את יושבי הכפר מאז ומתמיד.


בהמשך הכביש בצד ימין מבנה רחב ידיים  זו טחנת הקמח החדשה, שגם היא כנראה הונעה במי הנהר.


על גדות הנהר הפסטורלי, יש גם זמן לצילום מזכרת של 'ההנהגה הרוחנית'...

אנוכי הקטן עם רוחמה אלבג

הדרך שוב מתפתלת ואנו עולים לגבעה שעליה יושב הכפר. 


'אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת'

לא בדיוק 'קני נשרים', וגם לא 'אשפת דורות'. לערימת הזבל הענקית שתיאר ביאליק בשיר, כבר אין זכר. המקום מטופח ונקי. עצי תרזה ענקיים ובתים מבודדים משני צדי הכביש. שקט של כפר שמופרע מדי פעם בנהימת אופנוע או מכונית ישנה של אחד מתושביו.



בצומת הדרכים שבראש הגבעה אנו נדרשים להחליט – ימינה או שמאלה?

בצד שמאל, על ראש הגבעה, עומדת כנסיית השילוש הקדוש ולצדה מגדל פעמונים. הם נבנו בראשית המאה ה-19, והיו מן הסתם לבו של הכפר הגויי. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001 גרו בכפר 1,265 אנשים. היה כאן גם בית כנסת יהודי, מדווחת ויקיפדיה האוקראינית בִּיְבוֹשֶׁת.

כנסיית השילוש הקדוש בלישטין (מקור: Interesting Ukraine)

אנו פונים ימינה, לרחוב בית הספר, ונכנסים לחצר של מבנה ישן נושן, שבלי ספק היה כאן בימיו של ביאליק. זהו בית האחוזה של מי שהיה אדון העיר, פריץ פולני ושמו פולאנובסקי .(Polanowski) הבית, שגם הוא נבנה בראשית המאה ה-19, הוחרם על ידי הרוסים לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ובעליו מן הסתם הוגלה. תקופה ארוכה שימש המבנה כבית ספר לילדי הכפר. לימים נבנה בחצר האחוזה בניין חדש עבור בית הספר, ובית האחוזה המקורי עומד הרוס למחצה ועזוב, 'נטוש ובלי כוחות'.


אחוזת הפריץ פולאנובסקי

ישבנו מאחורי בית הספר 'החדש' ולמדנו משהו חדש על הילד חיים נחמן בן השתים-עשרה ומסע ילדותו מ'פרבר העצים' הז'יטומירי אל לישטין ובחזרה, אל עתיד מזהיר שאז הוא לא יכול היה לשׁער כלל את קצה-קצהו.



יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

שיר מזמור לעמי הארצות: מחזיקי הדס


כבר מזמן חשבתי לפתוח מדור חדש בבלוג שייקרא 'שיר מזמור לעמי הארצות', על שם הפתיחה המופלאה של זלמן שניאור לספרו פנדרי הגיבור (תל אביב תשי"ח), שרק את ראשיתה הבאתי כאן. זלמן שניאור כתב על אותם עמי ארצות בחיבה, כי ידע שעל כתפיהם הגרומות והמוצקות יושבים בנחת כל היהודים ה'יפים' (שיינע ייִדן), תלמידי החכמים, המיוחסים והמתנשאים.

עמי הארצות (בלשון הדיבור ביידיש: עָמָרָצים) של ימינו הם מסוג אחר. סתם בּוּרים שמעמידים פני מלומדים.

והנה נקרתה הזדמנות לפניי ובה נפתח לרווחה את המדור. יש לי הרגשה שרבים עוד יבואו להתארח בו.

*

'מחזיקי הדת' הוא הארגון האורתודוקסי המודרני הראשון. הוא הוקם בלמברג (היא לבוב) בשנת 1878 בהשראת צדיקים חסידיים (בעיקר הרבי מבלז) ורבנים נכבדים (הרב שמעון סופר מקרקוב), כדי להתמודד עם מה שתפסו כאיום על המסורת מצד המשכילים וארגונם 'שומר ישראל', שהוקם עשור קודם לכן, ב-1868. 'מחזיקי הדת' הוציאו עיתון שנקרא גם הוא בשם 'מחזיקי הדת' (ולפרקים, משיקולי צנזורה, גם 'קול מחזיקי הדת'), ולימים הורישו את שמם לקהילות חרדיות רבות ברחבי העולם, שמתנאות בשמות כמו 'קהל מחזיקי הדת' או 'קהילת מחזיקי הדת'. גוף הכשרות העולמי של חסידי בלז ובית הדין שלהם נקרא גם כן בשם 'בד"ץ מחזיקי הדת'.


בהגייה האשכנזית, כלומר בלשון הדיבור של יהודי מזרח אירופה, מבטאים ת' רפוייה (שאינה דגושה) כאילו היא ס', ולכן את המילה העברית 'דת' כותבים DAS – ראו את התעתיק הלטיני של כותרת העיתון מחזיקי הדת – ואומרים DOS (כי הד' הקמוצה נהגית כחוֹלָם). ומכאן גם השתלשלו מילים כמו 'דּוֹס' (דתי) וצורת הריבוי הישראלית 'דּוֹסִים'.

אבל את הדבר הפשוט הזה לא יודעים צברינו החמודים והעוקצנים היושבים על הגאי החדשות והאינטרנט.

בשבוע שעבר דיווחו בחדשות ערוץ 2 (מהדורת האינטרנט של האתר MAKO) על תקרית אנטשימית של ריסוס כתובות נאצה בבית כנסת באוטווה, בירת קנדה:


בית הכנסת נקרא אפוא 'מחזיקי הדס'. במה או במי הם מחזיקים שם, היה הכתב אמור לשאול את עצמו: בהדס של ארבעת המינים? בילדה שקוראים לה 'הדס'?

הפנינה הזו, של 'מחזיקי הדס', לא נעצרה בחדשות 2 ומצאה את דרכה לאתר חדשות נכבד נוסף: חדשות וואלה.

ב-20 בנובמבר פורסמה שם הידיעה הזו:



יהודה בן דור, שהעביר לי את הקישורים הללו, המשיך לחטט. מה לנו כי נלין על עיתונאים זריזים – כתב לי – שעה שגם באתר הרשמי של משרד החוץ הישראלי קוראים כך לבית הכנסת באוטווה:


ומי שרוצה לראות את המקור, הנה אתר הבית של בית הכנסת מחזיקי הדת באוטבה. האתר הוא באנגלית, אך שמו הנכון מתנוסס שם לתפארה.



בעלי התוספות

אגב שמות בתי כנסת בגולה, פרופ' בני בראון הפנה את תשומת לבי לכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר (23 בנובמבר) באתר Ynet יהדות, ודנה בקהילה היהודית בסנט לואיס שבארצות הברית.

כל מי שקצת מכיר את העולם האורתודקסי המודרני, במיוחד בארה"ב, שמע על תנועת 'ישראל הצעיר', ששמה הרשמי באנגלית הוא National Council of Young Israel. לקרוא לבתי הכנסת שלהם 'יאנג יזרעל' זו לא בורות, זו סתם עלגות.



יום שני, 21 בנובמבר 2016

הכתובת הייתה על הקיר: הודעה לגנבים; הודעה לכלבים; תפילת עמידה

א. גנבים עם מוּדעוּת חברתית

שמוליק שדה מיובלים, שליח עונ"ש בגזרה הצפונית, צילם את המודעה הזו שנתלתה על דלת חנות הספרים 'בוקספר' ברחוב העצמאות, בעיר התחתית של חיפה. מלבד המסר הסוציאליסטי-רובין הוּדי, יש למודעה גם איכות של שיר הייקו יפני.
גנבים נחמדים  
אין פה כסף
אין מחשבים 
תגנבו 
מבנק הפועלים
צילום: שמוליק שדה

ב. כאן לא מחראה!

את התמרור המקורי הזה  שבמרכזו כלב עושה את צרכיו  צילמתי לפני כשלוש שנים ברחוב קורא הדורות בשכונת תלפיות בירושלים.

צילום: דוד אסף

ואת התמרור הזה צילם מנחם רוזנברג השבוע ברחוב שומרון בירושלים. מישהו גזר את הציור, כנראה מטעמי צניעות, ויצר מעין חור של אסלה על קיר האבן הירושלמית...


יוסי במברגר הפנה אותי לאוסף יוצא מן הכלל של תמרורי כלבים בגרמנית, ודרכו הגעתי לעוד אתרים המתעדים שלטים כאלה. הנה כמה דוגמיות חביבות שמצאתי כאן:






ג. תפילת העמידה

הכתובת ההיסטורית הזו צולמה לפני למעלה מעשרים שנה בכניסה לקיבוץ משמרות. הצלם, שביקש לשמור על עילום שמו, כתב לי:
אני מניח שהאנשים שהיו מעורבים בכתובת זו כבר אינם פעילים כל כך. אר'לה כבר אינו זקוק מן הסתם לחסדי שמים, והכותבת – אם זו אכן כותבת ולא אר'לה עצמו – כבר אינה זקוקה לשירותיו.
מעניין שהכותב(ת) האלמוני(ת) נזהר(ה) בציון שם האל (סליחה, הק-ל), והקפיד(ה) על 'אלוקים' (ולא, חלילה, 'אלהים'). ועל זה נאמר: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'...

בכניסה לקיבוץ משמרות