יום שני, 20 באוגוסט 2018

ארץ הקודש: הכותל – הדור הבא, פנתאיזם, נץ החמה וגזלן הגניזה

א. הכותל.com 

אם צריך לבחור את תמונת השנה של המדור 'ארץ הקודש' – המקום הראשון הולך לתמונה זו, שגדעון פליישמן צילם ברחבת הכותל המערבי לפני כמה חודשים.

האם האיש המצולם בתמונה גולש באינטרנט (יש בכותל Wi-Fi חינם?), או אולי מתקשר לשכינה באי-מייל, ב'ווטסאפ'?

צילומים: גדעון פליישמן

ב. תיאולוגיה

השילוט בחזית החנות הזו, ברחוב העצמאות בחיפה, אינו מספר מאומה על ההיצע שיש בה (דברי סדקית למיניהם), אלא מכריז בקול גדול הצהרה אמונית נעלה, במיטב הז'אנר של 'אין עוד מלבדו'.

צילום: איתמר לויתן

בבדיקה לא מעמיקה שעשיתי גיליתי שמאחורי הסלוגן העילג הזה – 'בורא עולם זה כל העולם' – עומד מישהו שמוכר את המדבקות והשלטים וכנראה גם רוצה להרוויח. דף הפייסבוק של מי שמכנה את עצמו 'להלל ולשבח' גדוש בתמונות של אנשים מאושרים שהדביקו את הכרזה על מכוניותיהם.

מאיפה צץ המשפט הפנתאיסטי הזה? ובכן לא משפינוזה, הגל או שופנהאור, אלא מהיגיון צרוף: יש בו 17 אותיות, כמניין 'טוב'...

מתוך עמוד הפייסבוק

ג. תפילת הנץ

זו הכניסה לחצר בית הכנסת הספרדי 'החורשה', השוכן לבטח בגן החורשה שבשכונת תלפיות הירושלמית (רחוב ברזילי 4), גינה הידועה גם בשם 'גינת בן יהודה'. כאן עמד פעם צריף העץ של בית הכנסת שבו התפלל ש"י עגנון ואותו תיאר בערגה בכמה מיצירותיו ובהן 'הסימן'.

צילום: זאב קינן

אבל מה היא 'תפילה בנץ'?

זהו כמובן שיבוש עמרצי (נפוץ מאוד, יש להודות) של 'הָנֵץ החמה'. האות ה' של 'הנץ' איננה ה' הידיעה אלא חלק מהמילה.

גם בשכונת שערי חסד בירושלים התפרסמה לאחרונה 'הודעה משמחת' על פתיתח מניין 'נץ'...

צילום: ניר אורטל

ד. גזלן הגניזה

'גניזה' היא, כידוע, מקום בו ניתן להטמין תשמישי קדושה שנפסלו וספרי קודש שנקרעו או התבלו. בדרך כלל יש בבתי כנסת פינה מיוחדת לשם כך, אבל בבית הכנסת התוניסאי 'איש מצליח', שבשכונת גילה הירושלמית, דווקא אין גניזה.

צילום: צבי פיש

'חשבתי שגזלן הוא מי שלוקח משהו ממישהו', כתב לי צבי פיש שצילם. 'אבל כאן הגזלן הוא דווקא מי שמשאיר דברים'...


יום שישי, 17 באוגוסט 2018

חידון עונ"ש לחופש הגדול: של מי הפסלים האלה?

מאות פסלי חוצות, ושמא מדובר באלפים, פזורים ברחבי ארצנו. בדרך כלל אין אנו שמים להם לב כלל. העין חולפת עליהם כאילו היו חלק מהנוף, מין דבר המובן מאליו. מקצתם בכלל סמויים מן העין, ממוקמים בפינות צדדיות בעיר או בכפר.

חידון עונ"ש יעסוק הפעם בכמה פסלים כאלה הנמצאים בחוצות ערינו. הפתרונות המלאים יובאו למטה במוצאי שבת.

א. מגלה הארצות

בחצר מוזנחת, בעיר גדולה בישראל, נמצא פסל זה. היכן הוא ומה טיבו?

צילום: איתמר לויתן

ב. החייל האלמוני

פסל זה נמצא ברחוב ידוע ומפורסם. היכן? מי יצר אותו?

צילום: איתמר לויתן

ג. אחים

ופסל זה  מה שמו ומי יצר אותו?

צילום: איתמר לויתן

ד. קרניים 

מה מנציח פסל זה ומי הוא יוצרו?

צילום: איתמר לויתן

ה. מנורת השורשים

והיכן נמצאת מנורה זו ומי יצרה?

צילום: איתמר לויתן

ו. הדינוזאור שהיה

וזו לשם שינוי תמונה היסטורית של פסל שכבר אינו נמצא במקומו.

היכן היה, מי יצר אותו, ולא פחות חשוב  מישהו יודע מה עלה בגורלו והיכן הוא נמצא היום?


ז. הדינוזאור שנמצא

לעומת הדינוזאור הקודם, 'דינו' זה חי וקיים  היכן הוא משוטט?

צילום: איתמר לויתן

ח. ארמון רב תפארת

ולסיום, לא ממש פסל אבל בהחלט ארמון רב תפארת. היכן הוא ממוקם והאם מישהו ידוע משהו על יוצרו?

צילום: דוד אסף

נסו כוחכם!

כאמור, הפתרונות המלאים יבואו כאן במוצאי שבת.

הפתרונות

ובכן, הצלחתם לזהות שישה מן השמונה  כבוד ויקר!

א. מגלה הארצות

פסל זה נמצא בחצר המוזיאון הימי הלאומי בחיפה. הוא נקרא 'בונה הקרבלות' ומוקדש למסעות הגדולים של מגלי היבשות.


 ב. החייל

מעניין שדווקא פסל זה לא זוהה. הוא נמצא בגן העיר בתל אביב, מעשה ידיה של הפסלת החיפאית נירה רז.

ג. אחוות אחים

ניחשתם נכון. זהו פסל חוצות של יוסל ברגנר שמוצב בחזית בניין עיריית חיפה.


ד. קרני חיטין

אכן מדובר בפסל של יגאל תומרקין שנקרא 'קרני חיטין' והוצב ב-1986. הוא נמצא בתל אביב, בחזית 'בית אמות משפט'.

קרב קרני חיטין התרחש שמונה מאות שנים קודם לכן,  ב-4 ביולי 1187, בין הצלבנים למוסלמים בהנהגת צלאח א-דין. הקרב הסתיים בניצחונם של המוסלמים.



ה. מנורת השורשים

מנורה זו, כפי שאפשר לראות בקלות, היא בסגנונו האופייני של הפסל יעקב אגם. היא מוצבת מאז 1985 ב'גן ברנדר' שבכיכר היל בתל אביב.


ו. הדינוזאור שהיה 


תמונת הדינוזאור שהובאה למעלה היא מתוך גלוית דואר של חברת 'פלפוט', וממנה עולה כי הפסל הוא מעשה ידיו של שלום חייט. הוא עמד אי פעם בבית זית, מן הסתם ליד אתר עקבות הדינוזאורים שחיו לפני מיליוני שנים באזור והשאירו בו את טביעות רגליהם (כמאתיים עקבות!).

הפסל עצמו נעלם ואיננו, והשמועה אומרת שהוא נמצא באיזה שהוא מחסן באוניברסיטה העברית.

כל היודע דבר מה על מקום הימצאו מתבקש לדווח...

ז. הדינוזאור שנמצא 

אכן חיפה מלאה בפסלי דינוזאורים, וזה שהבאנו למעלה נמצא ממש ליד ממגורות דגון.


ח. ארמון רב תפארת

הארמון נמצא ברחוב אלפסי 19 בירושלים, לא הרחק מביתה של לאה גולדברג, ומזכיר קצת את העטיפה המפורסמת שצייר שמואל כץ לספרה האהוב דירה להשכיר.


מי בנה את הארמון? אין לי מושג...


תודה לאיתמר לויתן על הצילומים.

יום חמישי, 16 באוגוסט 2018

יומן קריאה: על ספרו של יורם בילו 'אתנו יותר מתמיד'


רשימה זו, שכתבתי על ספרו של יורם בילו אתנו יותר מתמיד: הנכחת הרבי בחב"ד המשיחית, הופיעה לפני זמן מה במדור ביקורות הספרים ברבעון ציון (פג, תשע"ח), כתב העת היוקרתי של החברה ההיסטורית הישראלית. דומני שקוראי הבלוג עשויים למצוא עניין בביקורת, ובעיקר בספר עצמו.

לחיצה על העמוד תגדיל אותו לקריאה נוחה יותר.

צילום: אריאלה שקדי
יורם בילו מרצה בכנס חב"די (צילום מסך)
הנכחת הרבי בחנוכה תשע"ו
צילום: איתמר לויתן

יום רביעי, 15 באוגוסט 2018

מעורב ירושלמי: שינויי דיירים, סכנה, כפיים, חסד, חודש טוב ושחיטוּת

א. שינויי דיירים

לחבורת 'מונטי פייתון' הבריטית יש מערכונים נפלאים על משרדים ממשלתיים, למשל 'המשרד להליכות מטופשות'.


ב'מתחם שנלר', הנבנה עבור האוכלוסייה החרדית, יש משהו שיכול לתת השראה למערכון דומה: 'משרד שינויי דיירים'. אפשר רק לדמיין איזה דברים נוראים נעשים לדייר שמעז להיכנס פנימה.

צילום: ברוך גיאן

ב. חמירא סכנתא מאיסורא

שלט כזה באתר בנייה תמצאו כנראה רק בירושלים.

'חמירא סכנתא מאיסורא' הוא כלל תלמודי (בבלי חולין, י ע"א), שפירושו כי אסור לאדם להעמיד את עצמו בסכנה ומעשה כזה הוא כשלעצמו עבירה חמורה יותר מסתם 'איסור'.

מחנה שנלר (צילום: ברוך גיאן)

ג. ניקיון כפיים 

כמו בכל בתי החולים בארץ שמבקשים לצמצם את הזיהומים המטיילים בחלל הפנוי, גם בכניסה לבית החולים 'משגב לדך' מבקשים מן הבאים בשער לסבן היטב את הידיים. בהזדמנות זו, של שמירה על הניקיון וההיגיינה, מזהיר השלט לשמור גם על היגיינה רוחנית ועל רמה מוסרית גבוהה.

בנוסף, גם 'אל תתנו יד' הוא שנינה מוצלחת וחביבה.

צילום: צבי פיש

ד. כל ישראל חברים? לא בחניה שלנו!

בחניון שברחוב כל ישראל חברים, שבנוי בסמוך לשוק מחנה יהודה ולמבנה ההיסטורי של בית הספר 'כל ישראל חברים', אין חסד ואין רחמים.

החבריא שמפעילים את החניון הזה הם לא מהסוג של רכרוכים שלוקחים שבויים. כאן לא יאפשרו לך ליהנות מרגע אחרון של חסד לפני שיורידו עליך את הגרזן.
אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על ... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין (בבא מציעא, דף ל ע"ב)
צילום: מנחם רוזנברג

ה. נכון להיום

לוח שנה לטובת הציבור בחזית בית המעלות ברחוב המלך ג'ורג'.

צילום: מנחם רוזנברג

ו. בל תשחיט

צולם בנחלאות.

צילום: אריה הולצברג

יום שישי, 3 באוגוסט 2018

גילוי: נחשפה מצבת קבורתה של אסתר, אמו של ש"י עגנון

בית הקברות היהודי בבוצ'אץ' (צילום: בוריס חיימוביץ, עמותת יהדות גליציה ובוקובינה)

בבית העלמין היהודי של בוצ'אץ' (Buczacz), עיירת הולדתו של ש"י עגנון (היום באוקראינה), עושה בימים אלה משלחת מחקר מטעם עמותת יהדות גליציה ובוקובינה, בראשותם של חוקר האמנות היהודית ד"ר בוריס חיימוביץ וההיסטוריון ד"ר איליה לוריא. חברי המשלחת, רובם תלמידי המכללה האקדמית הרצוג, מנקים, חושפים ומתעדים את המצבות הרבות הפזורות שם.

כל מי שביקר בבתי קברות יהודיים באוקראינה יודע במה מדובר. בדרך כלל בתי הקברות הללו מפוזרים על פני שטח נרחב (בית הקברות של בוצ'אץ' נמצא על ראש גבעה) ויש בתוכם לעיתים מאות רבות של מצבות, מקצתן עומדות, מקצתן נטויות על צדן ומקצתן שקועות באדמה. אין צריך לומר שלא כולן השתמרו במצב שמאפשר קריאה וזיהוי. זאת ועוד, אדמתה הפורייה של ארץ זו מצמיחה בכל חורף מחדש עצים ושיחים, ובקיץ קוצים ודרדרים, לעתים בקומת אדם. הליכה בשבילי בית הקברות היא לפעמים משימה קשה, טובענית ותובענית.

חברי המשלחת של 'עמותת יהודת גליציה ובוקובינה' ביראו את עשבי הפרא וניקו את בית הקברות של בוצ'אץ', והיום הוא ערוך ומוכן לקבל את פני המבקרים.

את בית הקברות הזה תיאר עגנון בספרו אורח נטה ללון (נדפס לראשונה ב-1939). עלילתו של רומן זה נרקמה בעקבות ביקור שערך בבוצ'אץ' בקיץ 1930 ובו פקד בין השאר גם את קברות הוריו:
בית הקברות שלנו שופע ועולה, שופע ויורד, וכל שיפועיו מלאים קברים שנושכים זה בזה ... ממש קבר בקבר מגיע ... שכבר נתמלא בית הקברות ולא נשתייר בו מקום לקבר חדש. 
מהלך אני בין הקברים ואיני חושב מאומה ... פניתי אצל קרובי שנפטרו. תחילה הלכתי אצל הרחוקים ואחר כך אצל הקרובים, ואחר כך אצל הקרובים ביותר, כדי שיודיעו את אבא ואמא ולא יפוג לבם פתאום. 
יש חוששים לילך אצל קברות אביהם ואמם ביום אחד, והדין עמהם, שכשהלכתי אצל קבר אמא היו עיני יפות, וכשהלכתי משם אצל קברו של אבא היו עיני סמויות מחמת הדמעות. 
אני לא עמדתי בשעת פטירתו של אבא ולא עמדתי על קברו כשהעמידו לו מצבתו. חקוקים באבן הצהירו החרוזים הללו, לא ניכר מהם הדמעות שבכיתי עליהם בשעת עשייתם. עכשיו ניכרות הן הדמעות ולא ניכרו החרוזים (עמ' 83-82).
ש"י עגנון, הבן הבכור של משפחת צָ'צְ'קֶס, עזב את בוצ'אץ' סופית באביב שנת 1908 והגיע לארץ ישראל ביוני של אותה שנה. כאשר מתה עליו אמו, ב-2 באפריל 1909, הוא כבר גר ביפו ומובן שלא היה יכול לחזור ללווייתה. עגנון שב לבוצ'אץ רק בקיץ של שנת 1913, כאשר גר בברלין (אליה הגיע באוקטובר 1912). זה היה ביקור קצר ובו ביקש עגנון לסעוד את אביו החולה ששכב על ערש דווי. עגנון שב לביתו בברלין והאב מת זמן לא רב אחר כך, ביום שבת, ט"ו בחשון תרע"ד (15 בנובמבר 1913). עגנון לא הספיק להגיע ללווייה, אבל נשאר בבית הוריו למשך ימי השבעה. אפשר לשער שבאותם ימים נסערים גם חיבר עגנון את האפּיטָף שייחרת לימים על מצבת אביו.

בספרו חיי עגנון (שוקן, תשנ"ח, עמ' 100) ציטט דן לאור מכתב ששלח עגנון לחוקר הספרות פ' לחובר:
ימים קשים ורעים היו לי הימים ההם, אבי חלה ומת ואני לא זכיתי לענג את נפשו הטהורה וגם להלויה לא באתי אלא לאחר ההשכבה. בן נ"א היה במותו וכל ימיו היה מעוטר בתורה וביראת שמים טהורה ובנימוסין. שבעה חודשים שכב על ערש דוי בכאב וצרות ויסורין ודאגות ואיש לא ידע את נפשו החתומה. מספד גדול עשו לו בני העיר אשר כמוהו לא נעשה עוד בבוצץ זה דור.
א. מצבתו של האב, שלום מרדכי צ'צ'קס

מצבתו של האב, שלום מרדכי טשאַטשקיס, שעגנון העיד על עצמו כי הוא זה שעשה את חרוזיה ('שבכיתי עליהם בשעת עשייתם'), התגלתה כבר לפני שנים רבות. למיטב ידיעתי, אף פעם לא פורסם נוסח המצבה בכתובים, למרות שמדובר בשיר הספד פרי עטו של עגנון.

הנה מצבתו של האב, קדם ואחור:

צילום: דוד אסף (2005)
צילום: בוריס חיימוביץ (2018)

וזה החלק האחורי, שעליו נחקק: 'שלום מרדכי טשאטשקיס'.

צילום: ברוך גיאן

וזה נוסח המצבה, כפי שכתבוֹ ש"י עגנון וככל שניתן לקראו (ראשי התיבות סומנו כמקובל אז בנקודות מעל האותיות):

כתר תורה

פ"נ [פה נטמן] הרב החה"ש [החכם השלם] ר' שלום
מרדכי בן הר"ר [הרב ר'] צבי ארי'[ה] הלוי 
ז"ל בן נ"א בחייו
נפ'[טר] בש"ק [בשבת קודש] ט"ו מרחשון תרע"ד
תרעד הדמעה בעין
תרעד באשר היא שם
כי מה דמעת אנוש
לנפש עמקה מים
היסופר בקבר חין נפשו
וארכה מארץ מדתו
על חכם שהלך לעולמו
ואין לנו תמורתו
יגידו שמים צדקו בקדש
שם צדיקים יחסיון
יתענג על נעם העליון
ומלאכים עלינו יבכיון
תנצב"ה

ידידי ורעי הסופר והחוקר חיים באר, הפנה את תשומת לבי לפרט מעניין: שם המשפחה טשאַטשקיס אינו נזכר בנוסח המצבה, אולי משום שבאותה עת כבר התפרסם עגנון בשמו העברי החדש.

// על מקור השם טשאטשקיס, על גלגולי השם עגנון ועל הבלעדיות שעגנון דרש על שמו, ראו ברשימותיי בבלוג עונג שבת: 'עוללות מכרם עגנון: בשבי הלגיון; השם שלי ורק שלי', 6 במאי 2016;  'עוללות מכרם עגנון: למען השם', 20 במאי 2016.//

ב. מצבתה של האם, אסתר צ'צ'קס

אם מצבתו של האב הייתה ידועה, הנה מצבתה של האם, אסתר צָ'צְ'קֶס (לבית פַארב), הייתה עד כה סמויה מן העין. השבוע נחשפה המצבה בידי חברי המשלחת. זהו גילוי חשוב ומרגש לאוהבי עגנון ויש בו גם כדי לאמת ולהפריך מעט מן הידוע לנו עליה.

מסיבות שאינן ברורות נקבר האב בשורת הלוויים, מרחק של כמה עשרות מטרים מקבר אשתו, שנפטרה ארבע שנים לפניו ונקברה בצד הדרומי-מזרחי של בית הקברות. מי יודע, אולי כבר לא היה מקום פנוי בסביבת קברה?

הנה אפוא המצבה שהתגלתה שלשום ונוסחה:

צילומים: בוריס חיימוביץ

פ"נ [פה נטמנה] מ[רת] אסתר טשאטשקיס
בת הישיש המופלג ה"ה [הרב החשוב]
יהודה פארב הכהן נ"י [נרו יאיר]
נולדה בצום אסתר התרכ"ו [1866]
ונפטרה בי"א ניסן התרס"ט [1909]
ארבעים ושלש ימי שנותיה
ספדו וקוננו לימי עלומיה
תמימה היתה זכה וישרה
רבת חן ויעלה תפארה
בארה צדקה דרכה נתיבה
רחמה נפשות ברוח נדיבה
ילדיה חנכה בכשרון תבונה
הורות אתהם תורה ואמונה
ותהי עקרת הבית כהלכה
דלים חננה אביונים תמכה
הלא לעד זכרה לברכה
תנצב"ה 

אין אנו יודעים מי חיבר את האפִּיטף; מן הסתם לא היה זה עגנון הצעיר (אז בן 22) שלא היה אז בסביבה. אפשר לשער שהטקסט הוא פרי עטו של הבעל האלמן, שלום מרדכי צ'צ'קס, שהצניע את עצמו עד כדי התבטלות. הוא הסתפק באזכורו של יהודה פארב, אביה הישיש של רעייתו שהיה עוד בחיים (אגב, מצבתו של הסבא טרם אותרה), ובאזכור ילדיה (חמישה במספר), שאותם חינכה בכישרון תבונה. את עצמו לא הזכיר כלל, לא בשמו ולא בעצם קיומו.

הטקסט עצמו מחורז (שנותיה-עלומיה; נתיבה-נדיבה, וכן הלאה) וראשי השורות הן אקרוסטיכוניות: אסתר בר [בת ר'] יהודה.

מן המצבה אנו למדים קודם כל על ימי שנות חייה. בעוד ששנת מותה הייתה ידועה, שנת לידתה הייתה עמומה (דן לאור שיער כי נולדה ב-1864 או 1865; ראו חיי עגנון, עמ' 20). עתה אנו יודעים כי נולדה ב-1866 ומתה בת ארבעים ושלוש – גיל צעיר גם במושגים של אז. היא מתה ככל הידוע ממחלת לב.

ועוד מתברר כי השם אסתר הוענק לה משום שנולדה בתענית אסתר. שבחיה האחרים הם אופייניים לכיתובים רבים על מצבות נשים צדקניות בישראל, שמספידיהן שיבחו אותן בעיקר בתמימותן, ביושרן, במסירותן ובמידת הצדקה שניחנו בה.

עגנון, שהנציח את אביו שלום מרדכי בשמו של בנו (שנקרא לימים חמדת על פי רצונה של רעייתו), לא יכול היה להנציח את שמה של אמו, שכן שמה של אשתו היה גם כן אסתר (לבית מרקס). בתו הבכורה זכתה אפוא לשם אמונה, שמזכירה את שם האם לפחות באות הראשונה.

עגנון עצמו לא הִרְבה לכתוב על אמו באופן ישיר, אך העיד על עצמו שבסיפורים רבים דמותה הייתה מול עיניו. בדברים שנשא בשנת 1938, ביום הולדתו החמישים, אמר:
על אמי מורתי אסתר בת רבי יהודה הכהן פארב לא אתעכב כאן. בסיפורים רבים וחיבורים העליתי את זכרונה. בדמי ימיה מתה עלי אמי, כבת ארבעים שנים היתה במותה, ועדין אור נשמתה מאיר לפני במיתתה כבחייה. ואם אלף אמהות טובות אצייר – מעשיה הטובים יאירו עליהן מאורה (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 26).
ואכן דמות האם הונצחה בכמה מיצירותיו של עגנון, כפי שזיהה אותן החוקר והביבליוגרף אברהם יערי שגם הכיר היטב את עגנון:
אמו היתה אשה עדינה, ענוגה וחולנית, ובקיאה בשילר. אותה מתאר עגנון במקצת בסיפוריו 'צפורי', 'המטפחת', היא שעמדה לפניו כשתיאר את איידילי ב'הנדח' ולאה ב'בדמי ימיה', ובכלל כל הנשים העדינות בסיפוריו. 
('ש"י עגנון [כ"ה שנה לעליתו וליצירתו]', ספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד, עמ' 282-275)
ועוד הערה לסיום: ש"י עגנון מת כידוע בשנת 1970 ונקבר בהר הזיתים. על מצבתו שלו צוין רק שם אביו ולא שם אמו. בכך המשיך עגנון את המסורת האשכנזית שבה על פי רוב מציינים על המצבה רק את שם האב.

ויקיפדיה
____________________

תודתי לד"ר איליה לוריא, שדיווח לי על הגילוי, ולחיים באר ורוחמה אלבג, שותפיי למסעות הספרותיים.