יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

'סיפור על אהבה וחושך': מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (ג)

בשנת 1895 נבנה הבית ברחוב דובינסקה 31 (צילום: רוחמה אלבג)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן.

הרשימה השנייה, על גימנסיה 'תרבות', פורסמה כאן.

ג. הבית ברחוב דובינסקה

את ביתם של בני משפחת מוסמן השוכן ברחוב דובינסקה (דובינסקה, פירוש: הדרך המובילה לעיירה דובנו), תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, ברוך ובאהבה, משל הוא עצמו נולד וגדל בו. לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט זכרה הדודה, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן אגדות ומיתוסים שנכרכו בבית, ובראשם התאבדותו של הפולקובניק הפולני, שגר בשכירות באחד מחדרי הבית.

אין זה בית ככל הבתים בעיירה יהודית אופיינית. זהו בית אבן בורגני, מהודר ורחב ידיים, שנבנה בשנת 1895. הוא נבנה מספר עוז  עבור ראש העיר, אך הלה ירד מנכסיו ובשנת 1920 נאלץ למכרו לבעל טחנת הקמח היהודי, נפתלי הרץ מוסמן.


סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180; מספר הבית שונה ברבות הימים מ-14 ל-31

פארו של הבית עדיין ניכר בחיצוניותו למרות שעבר שינויים רבים, חלקו נהרס  אולי במלחמה העולם השנייה  ובמקומו נבנה בית חדש, שמתכנניו ניסו, בגולמנות מה, לשוות לו מראה דומה לבית המקורי. 


חזית הבית. מעל משקוף החלון, בצד ימין למעלה, תאריך בניית הבית: 1895. הבניין שבצד שמאל הוא תוספת מאוחרת שנבנתה על חלקו ההרוס של הבית המקורי. אפשר להניח שגם החלק הימני של המבנה המקורי נהרס.

בצהרי יום שני, 10 בנובמבר, אנו עושים את דרכנו אל הבית ברחוב דובינסקה 31. כאן ייערך עוד מעט טקס חגיגי של הסרת הלוט מעל שלט המספר על עברו של הבית – יוזמה מקורית של חיים צ'סלר, מייסד ארגון 'לימוד FSU', שהודות לו אנו נמצאים כאן היום.

את פנינו קידם 'משמר כבוד' של שלוש נערות חינניות בלבוש מסורתי, שכיבדו אותנו במאפה לחם ('מסורתי' גם הוא, כמובן) ובעוגת קרם, שאפילו בחתונות כבר לא רואים כמותה. העוגה נאפתה כמין ספר פתוח, שקושט בכל הקלישאות האפשריות: מנורה ומגן דוד, שמו של עמוס עוז ברוסית ובעברית, ו'סיפור על אהבה וחושך'.

מה עושים עם עוגה כזאת? פניה מצאה דרך מקורית. בדברי התודה שנשאה היא הודיעה, כי את העוגה היא תורמת למרכז 'חסד', שבראשו עומד גנאדי פראיירמן, ולניצולי השואה וצאצאיהם שגרים ברובנה. שיהיה להם קצת מתוק...



אחר כך הייתה מקהלה קטנה ששרה 'עם ישראל חי', ואז הוסר הלוט מעל השלט. ראש עיריית רובנה וולודימיר חומקו (Volodymyr Khomkoציין עד כמה הוא גאה בקשר שבין רובנה לבין הסופר המפורסם, ואף התחייב לשמור על המורשת היהודית של העיר.


על השלט כתוב לאמור: בבית הזה נולדה וגדלה פניה מוסמן ז"ל (1952-1914), אמו של הסופר עמוס עוז. כאן גרו גם הוריה, איטה והרץ מוסמן ז"ל, ואחיותיה חיה וסוניה ז"ל. הבית מתואר בהרחבה בסםרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך', שתורגם לעשרות שפות ונפוץ בעולם במיליוני עותקים. לוח הנצחה זה הוקם ביזמת פרוייקט לימוד  אוקראינה.

עוד לפני שנכנסנו פנימה העפנו מבט בגינה שבחזית הבית. גינה קטנה ומוזנחת ובה מעט שיחי נוי ועצי פרי.


 אין שום דמיון בין מה שראינו לבין הגינה שתיארה הדודה סוניה בערגה באוזניו של אחיינה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אבל היה מי שהעניק לפניה, במחווה רומנטית משהו, צרור פרחי מרגנית קטנים שנקטפו אי-שם, לזכר אותם ימים...


נכנסנו פנימה. האם לכניסה הזו התכוונה הדודה סוניה?

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

אפשר להניח שאין זו הכניסה המקורית. חלקו הימני של הבית נהרס כנראה, והכניסה הצדדית שקיימת היום איננה מן הסתם הכניסה הראשית שתיארה סוניה (ושמא הגזימה הדודה בתיאורי הבית המרווח?). מכל מקום, הכניסה הנוכחית מביאה אותך אל פרוזדור צר ואל מטבח צנוע וקטן. 'ספסל האהבה' גם הוא כבר איננו. עמו נעלמו לעד סודותיהם הכמוסים של המשרתים והחדרניות.

בעלי הבית הנוכחיים, אנדרי אדמוביץ וגלינה בוריסובנה גרודניציקי (Grudniciky), קיבלו אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעים היטב לגודל האירוע ול'מחיר' שישלמו בעתיד בביקורי תיירים. 'לא נורא', הם מחייכים, 'אנחנו ממילא פנסיונרים, והילדים כבר יַצאו מהבית'. אנדרי מספר כי נולד בבית זה בשנת 1943 ומאז הוא גר בו.

פניה, בעלת הבית גלינה גרודיניצקי וראש עיריית רובנה

גלינה, בעלת הבית החביבה, הכינה לנו הפתעה: בּוֹרשט אוקראיני חם וטעים. הסבנו לשולחן האוכל הפשוט, בחדר שאולי תואר בזיכרונותיה של סוניה:


סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184




אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאור שולחן האוכל הגדול שהיה כאן פעם, ובסבתא, שניהלה את המטבח הענקי ביד רמה, 'כמו קפיטן על גשר הפיקוד'.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 200

אחר כך סבבנו בחדרי הבית, כשפניה – 'סיפור על אהבה וחושך' בידיה – מתאמצת לשלוט ברגשותיה. שמחה גדולה לא הייתה כאן, אלא עצב רב.




והיה לבית גם מרתף, שתואר על ידי עוז בחושניות בלתי רגילה:


סיפור על אהבה וחושך, עמ' 181-180

בהיסוס-מה שאלתי את אנדרי, בעל הבית, אם המרתף עדיין קיים ואפשר לראותו. בתשובה הוא פתח עבורנו דלת קטנה ברצפה, ויחד אתו ירדנו, פניה ואני, בסולם הצר מטה-מטה.





המראה שהתגלה לנו היה בדיוק כפי שתואר בסיפור: מחסן גדול של כלי עבודה וחפצים מיותרים, ועל אחד מקירותיו קבועים מדפים שעליהם מונחים בקבוקים וצנצנות של חמוצים, ריבות ויינות.



 אנדרי מזג לנו יין ענבים ביתי, מתוק כיין של קידוש, ושלושתנו שתינו 'לחיים' בעמקי המרתף. כמה מוזר.


לבסוף, הלכנו אל מאחורי הבית, לראות מה נותר מגן עצי הפרי הענק שתואר בזיכרונות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

לא הופתענו לגלות שלא נותר מאומה ועל שטח הגן נבנו בתים חדשים. אבל מאחורי הבית הישן עוד אפשר לראות את שרידי הבנייה המקורית: מחסנים, חדר שירותים 'בול פגיעה', ואגף מגורים נמוך ועלוב, שהיום גרות בו, אולי, צאצאיותיהן של אותן נשים ביזאריות, שגרו כאן בימי מוסמן וטענו לקרבה מעורפלת אל הצארים של בית רומנוב...





נפרדנו מרובנה, ועוד באותו ערב חזרנו הביתה, לישראל.

מן היהודים שהיו כאן ואינם עוד נותר רק הסיפור העצוב, ובעיקר החושך.

*

הנה הכתבה שהכין יעקב אחימאיר לתכנית 'רואים עולם', ששודרה במוצאי שבת שעבר (22 בנובמבר), ובה תועד מסעה האישי של פניה.



יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

ברוך הבא: העיר ששוסעה לה יחדיו




כתב וצילם ברוך גיאן


הביטוי 'ירושלים מדממת' כבר הפך לקלישאה חבוטה. אבל האמת היא שאנו, הירושלמים, חווים בימים אלו שוב את אווירת החשש, חשדנות וחוסר הביטחון. ידענו ימים כאלה בעבר, אך הפחד נותר כשהיה.

אני ממשיך לצאת לרחובות העיר, כהרגלי מזה עשרות שנים, רק קובע מחדש את 'גיאוגרפית הפחד' שלי. לרובע המוסלמי לא אכנס בימים אלו וגם לא אעלה להר הזיתים. כדי לחוש את העיר השסועה יצאתי אל מה שכונה פעם 'שטח ההפקר' או 'הקו העירוני' – אזור שער מנדלבאום, 'קו התפר' ההיסטורי בין ירושלים המערבית למזרחית. 

אמנם, הגבול בלתי נראה, אך למעשה הוא מסומן בבירור באמצעות קו הרכבת הקלה העובר לאורך דרך בר-לב (כביש מספר 1). בצד המערבי של הכביש שוכן הגוש השוקק של שכונות שמואל הנביא, מאה שערים ובנותיהן; בצד המזרחי רחוב סנט ג'ורג', על המבנים העתיקים והיפים שבו, שהפעם החלטתי לוותר על ביקור בהם. 



בלב ההתרחשות הסואנת הזו, ברחוב סנט ג'ורג' וסמוך למלון 'לאונרדו', ניצב עד היום בניין נאה בבעלות ארמנית, שדגל האו"ם מתנוסס בראשו ויד הזמן כמו לא נגעה בו. בניין זה שימש בעבר את ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית בין השנים 1967-1948. 



הגבול שעבר כאן וחילק את העיר עד מלחמת ששת הימים הותיר 'תחנות זיכרון', ואלה ממשיכות להזכיר למי שעינו פקוחה את הימים שבהם היו כאן גדרות וחומות.

בסמוך לבית שביתת הנשק עמד בית משפחת מנדלבאום, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי חסיד קרלין ושמו שמחה מנדלבאום. הבית המקורי פוצץ כבר ב-1948 על ידי הירדנים, ושרידיו נמחקו אחרי 1967 בידי הישראלים. אף על פי כן, האזור עצמו ממשיך להיקרא עד היום על שם אותה משפחה. בין שביתת הנשק שלאחרי מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים התפרסם מעבר מנדלבאום בהיותו שער הכניסה והיציאה בינינו לבין ממלכת ירדן. מכאן גם יצאו השיירות הדו-שבועיות להר הצופים הנצור.  

נזירה יוצאת מנקודת המשטרה שכונתה 'מעבר מנדלבאום' בדרכה לעיר העתיקה, 1965 (מקור: ויקיפדיה)
אז: 'ברוכים הבאים לישראל' – נקודת המשטרה 'מעבר מנדלבאום' לפני מלחמת ששת הימים

הסככה שבצילום הישן כבר אינה קיימת אבל הבניין הדו-קומתי בעל גג הרעפים, ששימש נקודת המעבר בין שתי המדינות, עדיין עומד במקומו, אף כי הוגבה בשתי קומות נוספות. בקומת הקרקע שוכנים היום ישיבה ובית כנסת – חוט של חסד', שמנהל הרב שלום ארוש, והם מאוכלסים ברובם בחוזרים בתשובה הנמנים על חסידי ברסלב.

היום: בית כנסת של חסידי ברסלב, רחוב שמואל הנביא 13

עמדתי דקות ארוכות מול הבניין וצפיתי בחזית היפה והבולטת, שנותרה כמעט כשהייתה, ודמיינתי את הדיפלומטים ואנשי הדת שחצו כאן את הגבול. ירדן ההאשמית הייתה מדינה אויבת אך 'גשרים פתוחים' היו כבר אז.



רוכל ערבי חצה את הכביש ועל גבו שקים. בבניין סמוך עבדו שני פועלים ערבים, ונדמה היה לי שרבים מחבריהם לא הגיעו לעבודתם בימים מתוחים אלה.



יצאתי אל תחנת הרכבת הקלה הסמוכה, ובה בלטה בכיעורה קוביית בטון מזוין. בימים האחרונים הונחו קוביות כאלה (בֶּטוֹנָדוֹת) בתחנות הרכבת הקלה בעקבות פיגועי הדריסה.

חסידי ברסלב מן הישיבה הסמוכה צבעו באדום דמות 'סמיילי' של חסיד ברסלב בעל כיפה מצויצת, והוסיפו את הכתובת 'אל תירא ישראל'. אני מודה כי לרגע, מרחוק, חשבתי שכתוב שם 'אל תירא ישמעאל'. במחשבה שנייה, למה לא? לשני הצדדים בסכסוך יש סיבות טובות לפחד אלה מאלה, ושני הצדדים צריכים להירגע קצת. כשצילמתי התקרב אלי מאבטח מודאג וביקש ממני תעודה מזהה. כבר זמן רב לא התבקשתי למסור תעודת זהות לשוטר, וכנראה שבימים טרופים אלה גם צילום של תחנת רכבת מעורר חשד.



בתחנה עצמה עמדו כמה תיירים שהתקשו לרכוש כרטיסים במכשירים האוטומטיים, בצד ישב צעיר חרדי שהתפלל בדבקות.



ממול תחנת הרכבת נמצא עוד 'אתר זיכרון'. זו 'עמדת בית תורג'מן', שמאז שנת 1999 הוא מארח את 'מוזיאון על התפר', שיזם ומנהל רפי אתגר. בכניסה למוזיאון הוצב פוסטר ענק של טוני בליר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר והיום שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון (שמרבה ללון במלון 'אמריקן קולוני' הסמוך), מצלם את עצמו ב'סלפי' מדליק (תרתי משמע).



התבוננתי מערבה לכיוון שכונת מוסררה וראיתי את הבניין האפור, הידוע כ'שיכון המפונים'. בנין ארוך ומכוער, מאלה המכונים 'שיכוני רכבת', עם חלונות קטנים ללא מרפסות ובגג חרכי ירי. בנין זה התאים למציאות הסְפַר הירושלמי שבה בנו אותו, אי שם בשלהי שנות החמישים.



סיימתי את הסיור הקצר בחצר בית תורג'מן נוכח יצירת אמנות מטלטלת שפיסל האמן הצרפתי-האלג'ירי ג'מאל קוקן בשנת 2009. זו קוביית בטון מבוקעת מזכירה קצת את הבטונדות שפוזרו לא מכבר ליד תחנות הרכבת הקלה  ועליה  כתובת באנגלית: WE – אנחנו. 

לימים טובים יותר נייחל.



מקורות

אסף זלצר ויורם תמיר, 'מבית מגורים למתחם מעבר גבול': סיפורו של מעבר מנדלבאום', עת-מול, 187 (מאי 2006), עמ' 32-29.

*

'מנדלבאום, קח אותי אל המסע'


אמר העורך:

אי אפשר לכתוב על מעבר מנדלבאום בלי להזכיר את להיט הרוק ההיסטרי של הזמרת עדנה גורן, שנקרא 'מנדלבאום'. השיר נכתב על ידי יורם טהרלב והולחן בידי יוחנן זראי, אך מי שיחפש במילותיו את מעבר מנדלבאום לא ימצאם:




אז מיהו ה'מנדלבאום' הזה ומה הקשר בינו לבין 'רקטה אדומה' ו'קח אותי לירח'?

ובכן, יורם טהרלב כתב את השיר עבור סרטו הנשכח של יעקב יגר, 'האם תל אביב בוערת? 60 שעות לסואץ'. הסרט צולם בשנת 1967 ויצא לאקרנים זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים. השיר היה חלק מפס הקול של הסרט.


מקור: בתי קולנוע של פעם

מלכתחילה חשב טהרלב על יורי גגארין, הקוסמונאוט הרוסי המפורסם, שבשנת 1961 היה האדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את כדור הארץ בחללית מאויישת ('ווסטוק'). גגארין יפה התואר, בעל החיוך הכובש והשיניים הצחורות, הפך אז לגיבור עולמי.


אבל  מספר טהרלב באתר האינטרנט שלו  בדרך מגגארין לתל-אביב הבוערת קרה משהו משונה:
כשנתבקשתי לכתוב שיר לסרט "האם תל אביב בוערת?", גמלה בלבי ההחלטה לכתוב לזמרת עדנה גורן שיר אהבה לוהט לאסטרונאוט הרוסי. לפני ההקלטה הסכימו ביניהם המפיקים, מסיבה שאינה ברורה לי (ובלא ידיעתי), להכניס במקום גגארין את השם מנדלבאום, שהזכיר לאוזן הישראלית את 'מעבר מנדלבאום', השער שבו עברו מירושלים העברית לירושלים הירדנית. כתוצאה מזה, הסרט ממש לא הלך...
ולסיום, הנה עדנה גורן משחזרת את השיר במופע פרטי מלהיב, בשנת 2005, בביתה של הזמרת המנוחה יפה ירקוני.

יֶה יֶה יֶה!



בעלי התוספות

ד"ר דותן גורן שלח גזיר עיתון, שמלמד כי ב-1959 ניסתה ועדת השמות העירונית בירושלים לשנות את שמו של מעבר מנדלבאום ולקרוא לו 'מעבר שמעון הצדיק'. השינוי, כידוע, לא תפס...

חרות, 16 בפברואר 1959


יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

בית הכנסת שהשכנה שוכנת בתוכו

(צילום: נעמה ביגלמן)

בדרך בן-צבי 104, בפינת רחוב גתית בתל-אביב (אזור אבו-כביר), עומד על תלו 'בית הכנסת הנביא יחזקאל'. הכתובת על השלט הגדול שמותקן בכניסה מספרת סיפור קצר אך סבוך, ממש כתב חידה.

בית הכנסת הזה הוא לא סתם רב-עדתי ('פתוח לכל הבבלים ולכל העדות'), הוא גם מופרט. יש לו בעל בית.

האמת היא שלא כל כך ברור מהו שם המקום. למעשה יש לו שלושה שמות. לכאורה הוא קרוי על שמו של יחזקאל, שכידוע היה הנביא היחידי שהתנבא בחו"ל, 'על נהר כְּבַר' אשר בבבל, היא עיראק. אבל באותה נשימה – אמנם בגופן קטן יותר – בית הכנסת קרוי גם 'בית אברהם אבינו'. אולי משום שאברהם היה מכניס אורחים ידוע, ולבעל בית הכנסת, כפי שמתברר מן ההמשך, יש תודעת אירוח מפותחת מאוד. ויש גם שם שלישי: 'בית הבבלים'.

יהיה שמו של המקום אשר יהיה, ברור ש'בעל בית הכנסת' רואה בו מין בית פרטי שלו, וככזה הוא פותח אותו בלב רחב לכ-ו-ל-ם. 'ביתי פתוח', הוא מכריז, 'לכל הבבלים ולכל העדות'. כלומר, כולם מוזמנים, תהיה עדתם אשר תהיה, אבל הבה נאמר זאת בעדינות: עיראקים ('בבלים') ירגישו קצת יותר בנוח...

אז ברור שיש כאן בעל בית, אבל מיהו ומה שמו? הדבר לא כל כך ברור. האם מדובר כאן במשפחה ששמה המקורי הוא 'ממלכת דוד'? ומיהו 'יעקב (רזי)'? האם הוא 'בעל בית הכנסת' או אחד הנפטרים שלזכרם נוסד הבית?

חיפוש אינטרנטי קצר העלה שאכן יש איש ושמו 'יעקב ממלכת דוד' ומשכנו באותה כתובת ממש.


כשסיפרתי על כך לידידי איתמר וכסלר, ראש דסק השלטים בעונ"ש, הוא נזכר כי אי-שם, בסוף שנות התשעים, הוא צילם, בדיוק באותו מקום, שלט חינני שמשך את תשומת לבו בעלגותו והוא עדיין עומד על עומדו.


'לדעתי', כתב לי איתמר, 'זהו אותו בית כנסת שהשכנה שוכנת בתוכו. כנראה שיעקב ממלכת דוד אחראי גם לשכנה, ובמשך השנים נוספו שכנות גם מעדות אחרות'.

חיפוש נוסף בארכיון השלטים של איתמר העלה עוד צילומים ממתחם קדושה זה. הרבה מסרים יש לו לבעל בית הכנסת, וגם מתברר כי שמות רבים נוספים.