יום שני, 25 במרץ 2019

בורא מיני מזונות: פלאפל ושווארמה, גלידה וג'לי, חומוס מריר וסנדוויץ'

א. מועצת גדולי הפלאפל והשווארמה

בראש המועצה, המתכנסת לישיבותיה ברחוב ירושלים ביפו, עמד בשעתו הרב הגאון חיים חפר זצוקללה"ה.

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. סמליל השווארמה

ומהשווארמה היפואית האולטימטיבית לשווארמה של אבו האני בנצרת.

האותיות הערביות של המילה הטורקית 'שווארמה' עוצבו (פחות או יותר) בצורת מתקן הגריל שעליו מסתובב גליל הבשר נוטף השומן.

צילום: בני עורי

ג. דוקטור אייס קרים

בממשק שבין אקדמיה לאוכל גילינו בכפר הדרוזי עוספיה את הדוקטור לגלידה.

צילום: גדעון פליישמן

ולעומת ההשכלה האקדמית שמושקעת בגלידה הדרוזית, בשכונת גאולה בירושלים הולכים על החיבור לשטעטל: ביידיש 'זיס' זה 'מתוק', ו'זיסעלך' זה 'מתקתק'. ו'לֶק' – נו, את זה כל אחד יודע...

צילום: זאב וגנר

ד. ג'לי שמחות

צילום: יוסף במברגר

המוצר הזה נועד כנראה לחוגגי בר-מצוות על פי הנוסח הישן, כלומר אלה שמקפידים – בהינתן האות – להטיח בנער הנרגש מטר של סוכריות בכינון ישיר מעזרת נשים.

סוכריות הג'לי הרכות הללו, גם אם תפגענה במטרה, לא תבאנה את חתן הבר-מצווה לחדר המיון ביום חגו...

הטעמים, אגב, 'משמחים', וההכשר הוא כפול וסכיזופרני במידה הרווחת במקומותינו: הכשר של הבד"ץ 'לא כולל פסח', ושל חוג חתם סופר 'כשר לפסח ללא חשש קטניות'.

ה. אפוקליפסה עכשיו  

אם יכולים לייצר – וכנראה גם לאכול – מעדן חומוס בטעם שוקולד מריר (Dark Chocolate Dessert Hummus), אז כנראה שבאמת כלו כל הקצין ומלחמת גוג ומגוג בשער.

למרבית המזל, בינתיים זה רק בארה"ב. אבל אל תופתעו אם בקרוב נקבל מילקי בטעם חומוס (או ההפך).

צילום: טובה הרצל

ו. חזון אחרית הימים

כנראה שבקרוב כולנו נאכל מזון דיגיטלי-אלקטרוני: E-food

למרבית המזל, בינתיים זה רק באתונה שביוון. או-טו-טו בכל העולם וגם אצלנו...

צילום: מנחם רוזנברג

ז. סנדוויץ' מטבחים

מצד אחד, הסנדוויצ'ים שמכינים ברחוב קיבוץ גלויות 53 בתל אביב יקרים להחריד; מצד שני, הם מאוד מאוד מיוחדים.

צילום: נטע אסף

יום שישי, 22 במרץ 2019

ימי ראש פינה (א): שיר זמר נשכח של נ"ה אימבר וגלגולי המחזה 'זרובבל'

ראש פינה בציור של פקיד הברון אליהו שייד (אליהו שייד, זכרונות, 1899-1883, יד בן צבי, תשמ"ג, עמ' 133)

מאת אליהו הכהן

נפתלי הרץ אימבר (1909-1856) היה ראש וראשון למשוררים של ימי העלייה הראשונה. הוא הגיע לארץ ישראל בנובמבר 1882, חודשים ספורים לאחר בוא הביל"ויים, כמזכירו האישי של הדיפלומט הבריטי חובב ציון לורנס אוליפנט, שהתיישב בחיפה ופרש עליו את חסותו. תוך זמן קצר החל אימבר לחבר את שיריו הארץ-ישראליים, פרי נדודיו ממקום למקום: מחיפה ודַלְיַת אל-כרמל לירושלים וליפו וממושבה למושבה.

אימבר היה היחיד מכל המשוררים העברים בני זמנו שביקר במושבות החדשות בשנים הראשונות לייסודן. הוא הקדיש להן שירי הלל נלהבים כשהיו עדיין בחבלי ההקמה, ושיריו נסכו עידוד בקרב המתיישבים שניסו להתערות בארצם החדשה. אילולא אורחות חייו המוזרים והרגלי השתייה שלו, שהיו בעוכריו, העיבו על דימויו והזיקו להערכת אישיותו ושירתו, היה זוכה אימבר, ובדין, לתואר 'נעים זמירות היישוב'.

אימבר בתקופת מגוריו בארץ ישראל (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

א. שירת המושבות

את שירו 'תקוותנו', שממנו צמח ההמנון הישראלי הלאומי 'התקווה', החל אימבר לחבר עוד בשהותו בעיר יאסי שברומניה. בשנותיו הראשונות בארץ הרחיב אימבר את השיר והשלימו, כשכוונתו הגלויה הייתה לייעד אותו כשיר המנון לבני העם היהודי בכל ארצות פזוריו.

לצד שיר זה חיבר אימבר, תוך כדי שיטוטיו בארץ, סדרה של שירי המנון מקומיים. כמעט כל נקודת יישוב חדשה שעבר בה זכתה לשיר פרי עטו: מקווה ישראל (אוליפנט ניסה לרשום אותו כתלמיד במוסד החדש), פתח תקווה, גדרה (בשיר שכתב לכבודה הופיעה לראשונה בשירת הארץ המילה 'חלוצים'), עקרון (מזכרת בתיה), זכרון יעקב ('משא שומרון'), ראש פינה וראשון לציון. את שירו 'משמר הירדן' ('כקול רעם בשמים'), חיבר עוד לפני שקמה בגליל מושבה בשם זה, וכעבור זמן, לאחר שנוסדה, הקדיש לה שיר נוסף באותו שם, שמוכר במשפט הראשון שלו 'הלאה ירדן, הלאה זוֹל'. את רוב השירים האלה חיבר אימבר במרוצת כחמש שנות שהותו בארץ (1887-1882). הוא קיווה שכולם יושרו כשירי זמר, אך רק מקצתם זכו לכך.

לשירים שהקדיש אימבר לראשון לציון הקדשנו בעבר רשימה מיוחדת (' "חלוצים עברתם לפני אחיכם": שירי ראשון לציון של נפתלי הרץ אימבר', בלוג עונג שבת, 10 בנובמבר 2017), ועל גלגולי 'משמר הירדן' נספר כאן בקרוב. את הרשימה הזאת נייחד לשירו העלום 'ראש פינה'.

ב. ראש פינה, 1886

השיר 'ראש פינה' (במקור בכתיב חסר: 'רֹאשׁ פִּנָה') נדפס לראשונה בשנת 1886 בקובץ שיריו של אימבר בַּרְקָאִי (ירושלים, דפוס מיוחס, תרמ"ו), שבו קיבץ את השירים הראשונים שחיבר בארץ (ביניהם השיר 'תקוותנו'). 


בקובץ זה כינס אימבר את השירים שהקדיש למושבות החדשות תחת השם הכולל 'מושבות בני ישראל', ופיצל אותם לשני פרקים: לפרק הראשון קרא 'מושבות נגב הארץ', ולשני  'בצפון הארץ', ובו שיבץ את שירו 'ראש פינה'. עשר שנים אחר כך, בשנת תרנ"ז, נדפס 'ראש פינה' גם בשירון נגינות ציון שערך שלמה ויינשטיין (עליו כתבנו בבלוג עונג שבת רשימה מיוחדת). מאז ועד היום, לא שב ונדפס השיר. 

השיר 'רֹאשׁ פִּנָה' כפי שנדפס בספרו של אימבר 'ברקאי'

בשיר זה 'התכתב' אימבר בגלוי עם תיאורי ארץ ישראל החרבה, כפי שראה אותה בדמיונו לורד ביירון האנגלי בשירי 'מנגינות עבריות' שלו. בשיר 'בְּכוּ בָכוֹ להֹלֵךְ', בתרגומו של שלמה מַנְדֶלְקֶרן (או 'נוּדוּ לַמְּיַלֶּלֶת ' בתרגומו של יל"ג) כתב ביירון את השורות הפסימיות: 'גַּם יוֹֹנָה מָצְאָה קֵן לָהּ, שׁוּעָל מְחִלֹּת הָרִים / כָּל אִישׁ אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ – וִיְהוּדָה אַךְ קְבָרִים!'. בעקבות משפט זה, שהיכה הדים רבים (ראו במאמרי 'מנגינות עבריות של הלורד ביירון', בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2018), קרא אימבר למתיישבי ראש פינה להוכיח כי ארץ ישראל אינה עוד רק אדמת קברים.

'קֵן לַיוֹנָה נוֹדֶדֶת / שׁוּעָל מְעָרָתוֹ', ציטט אימבר את ביירון, 'לָאָָדָם אֶרֶץ מוֹלֶדֶת / לִיְהוּדָה קִבְרָתוֹ'. על המתיישבים היהודים החדשים להוכיח כי שקר דיבר ביירון: 'הַרְאוּ לְעֵינֵי הָרְבָבוֹת / כִּי שֶׁקֶר דִּבְרָתוֹ / כִּי לֹא קְבָרִים וַחֲרָבוֹת / לוֹ אֶרֶץ חֶמְדָתוֹ'. ארץ ישראל היא ארץ מולדת, ובה יושבים יהודים 'תחת גפן ותאנה' ועובדים את אדמתה. על כן ציווה להם אימבר בשירו: חִצבו אבנים בהרים, סַקלו את הכרמים, עִבְדוּ את אדמתכם, וגוֹלוּ מהרי יהודה את 'חֶרְפַּת עַמֵנוּ'. 

בשיטוטיו ברחבי הארץ ביקר אימבר גם בראש פינה. ב-1886, שנת פרסום השיר, כבר ניצבו במושבה שלושים ושלושה בתים, בית מדרש ובית ספר לנערים, שאוכלסו על ידי 45 משפחות שמנו יחד כמאתיים איש ואישה (ראו כנסת ישראל, תרמ"ז, עמ' 985). 

המושבה קמה ב-1882 על בסיס היישוב שקדם לה, 'גֵּיא אוֹנִי', שנוסד בשנת 1878, על אדמות הכפר הערבי גַ'עוּני שהוצעו אז למכירה. על נקודת יישוב קטנה וראשונית זו, שמתיישביה נאחזו באדמתה שבועות אחדים לפני ייסודה של פתח תקווה, כתבה שולמית לפיד את ספרה היפה גיא אוני (1982), שגם הפך לסרט בבימויו של דן וולמן (2011). אלא שגיא אוני לא האריכה ימים והתפרקה. כעבור ארבע שנים התקיים הפסוק 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (תהלים, קיח 22), שאימבר רשם כמוטו לשירו. במושבה החדשה הוא תלה את משאלות לבו, שהיא שתביא לפריחה ולשגשוג ההתיישבות היהודית כולה במולדת העתיקה.

ראש פינה (משה אליהו זאכס וישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

השיר 'ראש פינה' כלל לא היה מוכר כשיר זמר. הוא מעולם לא הוקלט וצליליו לא השתמרו. קשה להבין מדוע נעלם שיר זה ממפת הזמר העברי ומדוע נפקד גורלו משירי הראשונים שעברו מדור לדור. יתר על כן, מפליאה העובדה שבין ותיקי המושבה ראש פינה, שעליה נכתב השיר ושאותם ריאיינתי לפני כיובל שנים, לא נמצא איש שזכר את צליליו.

המקום היחיד בארץ שבו ניתן היה לשמוע את השיר ולהצילו מתהום הנשייה היה במושבה מזכרת בתיה. צפורה מלר, מוותיקות המושבה, שנולדה בארץ בשנת 1896 (ראו עליה ברשימתי על השיר 'במחרשתי') ואותה ריאיינתי עשרות פעמים, הוליכה אותי בסוף שנות השבעים אל ביתה של משפחת ניימן, ממייסדי המושבה. בריאיון שהקלטתי אז עם בני המשפחה, איתן, יהודית ובת ארצי ניימן, החל איתן לזמזם, להפתעתי, את 'ראש פינה', ומיד הצטרפה אליו אחותו יהודית ויחד שרו את השיר בשני קולות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה התוודעתי אל צליליו הקצביים של השיר הנשכח. הנה לפנינו ההקלטה שהוטבעה באותה עת על סליל:


וכאן לפנינו ביצוע מחודש של השיר הנסמך על ההקלטה של בני משפחת ניימן. יאיר לרון, 'זמר הבית' של השירים הנשכחים שאנו חושפים כאן, נחלץ שוב להקליט את השיר בקולו, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה.


ג. 'זרובבל': ההצגה הארץ-ישראלית הראשונה

עדות לכך שהשיר הושר בארץ ולא נותר ספון בין דפי ספר שיריו של אימבר, מצויה בכתב היד של המחזה 'זרובבל' שהוצג ברחבי הארץ בימי העלייה הראשונה. אין מדובר בעוד הצגה אלא באבן דרך בתולדות הציונות, שכן הייתה זו ההצגה הראשונה בעברית שהועלתה בארץ. היא כללה שירים אחדים, שהושרו סולו או במקהלה, וביניהם גם 'ראש פינה'.

המחזה הלאומי-ציוני זְרֻבָּבֶל אָדער שיבת ציון: ‫אַ דראַמע אין פינף אַקטען (זרובבל או שיבת ציון: דרמה בחמש מערכות), חובר ביידיש על ידי משה לייב ליליינבלום, ממנהיגי חיבת ציון ומראשי 'הוועד האודסאי'. הוא ראה את אור הדפוס לראשונה באודסה בשנת 1887 (סריקה מלאה שלו נמצאת כאן), וכעבור שנה אחת בלבד תורגם לעברית על ידי המורה הירושלמי דוד ילין.

ילין תרגם את המחזה לא לתפארת המליצה, אלא על מנת שניתן יהיה להציגו בבתי ספר בארץ. הוא עצמו כתב כי לא היתה זו מלאכת תרגום מדויק, אלא כתיבה מחדש ברוחו של המחזה. העלילה ההיסטורית מתרחשת בבבל, עשרים שנה לפני חנוכת בית המקדש השני, אך כבר ליליינבלום שילב בה כמה מבעיות השעה, ובראשן הוויכוח על העלייה לארץ. ילין, שלימד עברית וערבית בבית ספר 'לֶמֶל' בירושלים, תרגם את המחזה, שהיה כתוב ביידיש עממית ועסיסית, ללשון עברית מקראית. הוא גם קיצר וצנזר אותו, במיוחד את הקטעים הרומנטיים; ככלות הכל המחזה אמור היה להיות מוצג בידי תלמידיו... לימים ניסה ילין להדפיס את המחזה המתורגם אך הדבר לא עלה בידו (ראו כתבי דוד ילין, ד: אגרות, תשל"ו, עמ' 50, 128).

לראשונה הוצג המחזה 'זרובבל' על ידי תלמידי בית הספר למל בחג סוכות שנת תר"ן (1889). היוזמה הייתה של המנהל אפרים כהן-רייס, שגם טרח עם תלמידיו על הכנת ההצגה עצמה. בכתבה מפורטת, שהתפרסמה בעיתון הירושלמי הצבי (25 באוקטובר 1889), סיפר הכותב (כנראה אליעזר בן יהודה) בהתרגשות על האירוע ההיסטורי של העלאת מחזה בעברית ובהברה ספרדית. בן יהודה גם רשם את שמות כל השחקנים ותפקידיהם ואף חילק להם ציוּנים: בין השחקנים המצטיינים מנה את שלמה (בן יהושע) ילין ואת ישעיהו פְּרֶס (לימים חוקר ארץ ישראל) וסיים במילים האלה:
כלל הדבר, האדון אפרים כהן ראוי לתהלה וכבוד הרבה [יותר] מכל איש חובב עמנו ולשוננו, ושמו יזכר לעולם בדברי ימי תחית הלשון. כי בעריכת החזיון בלשון עברית בפעם הראשונה הוסיף כח ועוצמה לרעיון הזה ... ונאמר להאדון אפרים כהן ולכל יתר העוסקים והמלמדים והעורכים: חזקו ואמצו, ותזכו לראות בתחיית לשון עברית בקרוב.
אפרים כהן-רייס (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

במחזה המקורי שילב ליליינבלום כמה שירים ופזמונים ביידיש, פרי עטם של אברהם גולדפאדן ואחרים, אך שירים אלה לא נכללו במחזה העברי ובמקומם שובצו שירי ציון שנפוצו אז במושבות. רק לקראת העלאת ההצגה ברחובות, בשנת 1898, תורגמו השירים המקוריים לעברית. התרגום היה פרי עטו של המורה ישראל הלוי טלר, יליד זלוצ'וב שבגליציה המזרחית, שעלה לארץ שנה קודם לכן (1897) וקבע את מושבו ברחובות. בתרגומי השירים הרשה לעצמו טלר חופש פעולה וגמישות לשונית.

בהשקפה, עיתונו של אליעזר בן יהודה, התפרסמה שוב ביקורת מפורטת על ההצגה, שנכתבה גם היא, ככל כנראה, על ידי בן יהודה, וממנה עולה כי גם בהפקה זו שחקני המחזה דיברו עברית בהברה ספרדית, 'שבה מדברים ילדי רחובות'. 'כל השומעים והשומעות המבינים עברית, הבינו היטב ובתכלית הדיוק את כל דברי הדוברים מהמשחקים' (25 במארס 1898, עמ' 6-5). ברשימה צוטטו כמה שורות מאחד השירים הללו:

השקפה, 25 במארס 1898
דוד ילין
ישראל טלר

שיר זה, בשינויים קטנים, אכן שולב בהצגה ואנו יודעים זאת משום שכתב היד המלא של המחזה בעברית נמצא בידינו. כתב היד, שנשמר במחברת ונמסר למוזיאון ראשון לציון על ידי יליד המושבה זרובבל חביב, אותר על ידי חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק, שההדיר אותו ואף הקדים לו מבוא ובו סקר את תולדות המחזה ('לקורותיו של מחזה שאבד ונתגלה: "זרובבל"  ההצגה הראשונה שהוצגה בארץ ישראל', מֹאזניִם, חשון תשמ"ג [1982], עמ' 45-37). אופק שיער שכתב היד הוא של איש ביל"ו, המורה דוד יודילוביץ מראשון לציון. בכתב היד נרשמו השירים שתורגמו מן המחזה המקורי, וגם שירי ציון ששולבו בו בהצגות השונות, ובהם השירים 'ציון, ציון, עיר אלוהינו' (לו הקדשנו רשימה מיוחדת) ו'עוד ארצנו לא אבדה' של שמואל לייב גורדון (של"ג), שפורסם לראשונה בשנת 1902, ועל כן אפשר לקבוע כי כתב היד של המחזה נכתב אחרי שנה זו. 

שני הבתים הראשונים של 'ראש פינה' הושרו על ידי המקהלה בתחילת המערכה הרביעית של ההצגה, ומכאן ואילך שולב השיר במחזה ונדד אתו ברחבי הארץ.

הבתים הראשונים של השיר 'ראש פינה' בכתב היד של המחזה העברי (מאזנים, תשמ"ג, עמ' 43)

בנדודיה הרבים של ההצגה 'זרובבל', שמקצתם יתוארו בהמשך, חלו בנוסח השיר שינויים שהתרחקו מן הנוסח המקורי. הנוסח המקורי של אימבר היה: 'גֹּלּוּ חֶרְפַּת עַמֵּנוּ / "נִרְפִּים הֵם, עֲצֵלִים" / יִרְאוּ עַמֵּי שְׁכֵנֵינוּ / כִּי הִנְכֶם עֲמֵלִים', אך בהצגה שרו השחקנים נוסח שונה: 'עִמָּנוּ אֱלֹהֵינוּ, / הוּא יִבְנֶה מִקְדָשֵׁנוּ, / יְקוֹמֵם חָרְבוֹתֵינוּ / בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ'. שונה משני הנוסחים הללו הוא הנוסח שהקלטתי מפי יהודית ואיתן ניימן ממזכרת בתיה: 'יִרְאוּ, יִרְאוּ שׂוֹנְאֵינוּ / כְּלִימַת חֲטְאוֹתֵיהֶם, / וִאֱלֹהִים – אֱלֹהֵינוּ, / יַפֵר מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם'. זו דוגמה אופיינית, ולא מפתיעה כלל, לשינויים שחלו בשירים לא רק במעבר מן הספר הנדפס אל הנוסח המושר, אלא גם לשינויים שנוצרו בשל דרכי המסירה של השירים מפה לאוזן.

המחזה, שכאמור הוצג לראשונה בירושלים בשנת 1889, זכה להצלחה והוצג במושבות יהודה, השומרון והגליל בביצוע תלמידים בבתי הספר המקומיים. כך למשל, בזכרון יעקב עלה המחזה פעמיים בשנת 1893, פעם אחת בעת ביקורו של הברון רוטשילד במושבה. על פי עדותו של דוד ילין הועלה המחזה גם בקושטא (אגרות ילין, ד, עמ' 128), מן הסתם ביוזמתו של המורה יצחק אפשטיין, שכפי שנראה בהמשך היה קשור להעלאתו קודם לכן בראש פינה.

ברחובות הוצג 'זרובבל' בחג פורים של שנת שנת 1898, בביצוע תלמידי בית הספר בהדרכתו של המורה שמחה וילקומיץ, שמאוחר יותר יעלה את 'זרובבל' גם בראש פינה. על השירים ניצח המוזיקאי המקומי צבי קליינר (על קליינר כתבתי בחלק הראשון של רשימתי על 'ציון חמדתי' של מ"מ דוליצקי).

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם (מימין לשמאל) יצחק כהן, ישראל טלר ושמחה וילקומיץ, 1898 
(הארכיון לתולדות רחובות)

על פי עדותו של ישראל טלר, שכאמור תרגם את רוב השירים של המחזה (למעט 'שיר היין' שבפתיחה, והשיר 'כלול בהדרו' שחתם את המחזה, שאותם תרגם דוד ילין), היה זה אירוע יוצא דופן. כל אנשי המושבה, ולצדם אורחים רבים, 'התענגו עונג נעלה עד אין קץ, וימלא פיהם תהלה ושבח'. טלר גם רמז לקושי שהיה לכמה מן הצופים להאזין למחזה שהוצג בעברית על טהרת המבטא הספרדי ועל תלונותיהם וביקורתם. 

ישראל טלר, 'תמונת אחת המושבות בארץ ישראל', לוח ארץ ישראל (לונץ), ד, תרנ"ח, עמ' 140-139

ארבע שנים אחר כך, בחול המועד פסח של שנת תרס"ב (1902), הועלתה ההצגה בראש פינה, ביוזמתו של מנהל בית הספר המקומי יצחק אפשטיין, שעליו ועל תרומתו לעידוד הדיבור בעברית בארץ סיפרנו בבלוג עונג שבת בשתי רשימות (כאן וכאן). 

יצחק אפשטיין, רעייתו רחל וידנפלד בת ראש פינה ואחד מילדיהם. צפת, שנות התשעים של המאה ה-19

כך דווח על האירוע המרגש בעיתונות העברית:

המגיד, 5 ביוני 1902, עמ' 256

מידיעה זו, כמו גם מדיווחים אחרים בני הזמן (למשל, 'מכתבים מן הגליל העליון'הצפירה, 1 ביולי 1902), עולה כי אפשטיין אף מילא במחזה את תפקיד הנביא זכריה. מן הסתם בלט השחקן אפשטיין בשיעור קומתו על יתר השחקנים, בני העשר ומטה, ובהם גם שני ילדיו: נחום ואחותו בְּרוּרָה. מכל מקום, ההצגה הועלתה בבית הספר של ראש פינה שלוש פעמים, בנוכחות כמאתיים צופים, ואורכה של כל הופעה היה שלוש וחצי שעות! 

תלמידי בית הספר למדו מן הסתם היטב את השירים, ובמיוחד את השיר המתבקש 'חצבו חצבו'  הלא הוא השיר שהוקדש לראש פינה ונועד להיות מושר על ידי המקהלה. ושוב חוזרת התמיהה שהעלינו לעיל, כיצד קרה שצלילי השיר לא השתמרו בזיכרונם של ותיקי המושבה, שאחדים מהם למדו בבית הספר בעת העלאת ההצגה. 

בספטמבר 1902 עבר המורה שמחה וילקומיץ ממטולה לראש פינה, כדי לנהל את בית הספר המקומי במקומו של אפשטיין, שעזב את הארץ ונסע ללימודים בשווייץ. וילקומיץ, שכאמור כבר העלה את 'זרובבל' ברחובות, החליט להעלות שוב את ההצגה גם בראש פינה. על כך סיפר יצחק חיותמן, ממייסדי המושבה מטולה, שאמנם העניק לווילקומיץ, שלא בדין, את כתר הראשונים. חיותמן ציין את 'המבטא הגלילי' שבו דיברו השחקנים (דגש באותיות ב, גם כשלא צריך) ועליו לגלגו כמה מן הצופים:

זכריה חיות (חיותמן), עם יצחק חיותמן מייסוד מתולה ותל אביב, חיפה תשכ"ח, עמ' 62-61

חלפה עוד שנה ובאלול תרס"ג (1903) נערכו ב'בית הפקידוּת' בזכרון יעקב שני כנסים בזה אחר זה: הראשון היה 'הכנסייה הארצישראלית הראשונה' (שהייתה גם האחרונה)  יוזמה של מנחם אוסישקין, שביקר אז בארץ וביקש למסד גוף שייצג את היהודים החיים בארץ ישראל ויעמוד לצדו במאבקו ב'תכנית אוגנדה'. לכנס הוזמנו 71 צירים (כמו בסנהדרין), שאמורים היו לייצג את כל המגזרים והעדות השונות של החברה היהודית בארץ המזוהים עם הרעיון הציוני. בין הצירים היו אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, יהושע שטמפפר, יהושע חנקין, הלל יפה, דוד ילין ועוד רבים אחרים. בראש הכנס עמד אוסישקין עצמו.

הכנס השני נערך ביומה האחרון של 'הכנסייה'. בבית הפקידות התכנסה 'אספת מורי ארץ ישראל', שלימים הפכה להיות 'הסתדרות המורים'. בין המשתתפים באספה זו היה גם המורה וילקומיץ, שנשא בפני המשתתפים הרצאה רבת רושם על החינוך בבתי הספר במושבות (הרצאתו נרשמה בכתב העת הפדגוג, ב, קרקוב, תרס"ד, עמ' 59-38 ונחשבת למסמך מכונן בתולדות החינוך בארץ). בין שני הכנסים הייתה תכנית אמנותית: תלמידי בית הספר 'למל', שהגיעו במיוחד מירושלים, הציגו בשעה תשע בערב את 'זרובבל' בפני המשתתפים...

אסיפת המורים עם נשיאות הכנסייה הראשונה בארץ ישראל, זכרון יעקב, ראש חודש אלול תרס"ג (ויקיפדיה)

מן ה'פרוגרמה' שהשתמרה מאותו ערב  עולה כי שניים מן המציגים היו בניו של המתרגם דוד ילין: אליעזר, בן החמש-עשרה, ששיחק את הנביא ישעיהו, ואביעזר, בן השלוש-עשרה, שגילם את תפקידו של גרגל המתבולל. 

התכנייה של 'זרובבל', בית ספר למל ירושלים 
(אוסף אליהו הכהן)

ד. מי הלחין את שירי 'זרובבל'?

השיר 'ראש פינה', או במילותיו הראשונות 'חִצְבוּ, חִצְבוּ בהרים', המשיך להתנגן גם מחוץ לקרשי הבמה. כך למשל תועדה התהלוכה החגיגית בחנוכת בית 'תלמוד תורה' ברחובות, בט"ו בתמוז תר"ס (1900): 'וילכו כל העם ראשונה ואחריהם הילדים. ויסבו את המושבה בתרועה, וקול השיר "חצבו בהרים" אשר במחזה זרובבל לרמ"ל לילנבלום [בפיהם]' (הצבי, 27 ביולי 1900).

מי הלחין אפוא את 'ראש פינה' של אימבר? 

מדבריו של המורה ישראל טלר שצוטטו לעיל עולה כי צבי קליינר היה זה שהלחין את כל שירי ההצגה ('הוא אשר חיבר את כל המנגינות'), וכיוון שידוע לנו ששני הבתים הראשונים של 'ראש פינה' נכללו בה הרי נפתרה לכאורה החידה. עם זאת, קביעתו של טלר גורפת מדי, שכן אנו יודעים כי לכל הפחות לחנו של שיר הלכת 'עוד ארצנו לא אבדה', שגם הוא הושר בהצגה, לא חובר בידי קליינר, אלא הוצמד לו לחן קיים, כנראה רוסי. יש אפוא לקבל את עדותו של טלר בהיסוס מה, שכן באותה מידה שייתכן כי קליינר הלחין מנגינה מקורית, כך ייתכן שגם במקרה זה הוא התאים לשיר לחן שהכיר.

עדות אחרת מייחסת את לחן השיר לרופא המושבות ד"ר אהרון מאיר מזי"א (1930-1858), שלצד עבודתו הרפואית נודע גם כחובב מוזיקה וזמר ומפעם לפעם חיבר מנגינות. בשנים 1891-1890 ביקר בארץ הסופר והעסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן, שהיה לימים בין מייסדי תל אביב. בזיכרונותיו סיפר הכהן על פגישתו הנרגשת עם מזי"א, שאותו הכיר מימי ילדותו במוהילב, ועל נוכחותו בראשון לציון בחזרה להצגת חיזיון (כנראה 'זרובבל'), שנערכה תחת עץ התות שליד בית מזי"א במושבה. בחזרה שרו את חרוזי זמירות ההצגה, שלדברי הכהן חוברו על ידי מזי"א, וביניהם השיר 'ראש פינה', שאת הבית הראשון שלו ציטט:

מרדכי בן הלל הכהן, עולמי, ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 153

תנא דמסייע נוסף הוא הסופר והחוקר נחום סלושץ שבהקדמתו לקובץ החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה שהוקדש למזי"א (ראובן מס, תרצ"ה, עמ' כא), הוא ייחס לו את הלחנת שירי 'זרובבל', אך ללא ציון מקור המידע:


פרט לשיר 'השופר' של אימבר, שאותו הלחין מזי"א בוודאות ובו נעסוק ברשימה מיוחדת, לא נמצאו בארכיונו הגדול תווים או עדויות לשירים נוספים שהלחין. לפי שעה אין בידינו אפוא לקבוע מי המלחין ועל תואר נכבד זה מתחרים שניים: קליינר ומזי"א. יבוא תשבי ויתרץ את הקושיה.

אהרן מאיר מזי"א (1930-1858)

ונחזור לאימבר. האם זכה משורר 'התקווה' לשמוע בימי חייו את צלילי שיריו?

את 'התקווה', 'משמר הירדן' ושירי ראשון לציון, לבטח שמע מושרים. אשר ל'ראש פינה' כנראה שלא. הוא עזב את הארץ בשנת 1887, שנה לאחר שפרסם את השיר וכעשור לפני שהוצמדה לו מנגינה, וספק אם הגיעה שם לאוזניו. אין בידינו עדויות שהשיר הושר מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

ה. גילו הכַּשְׂדִים

שיר נוסף הושר ב'זרובבל' וגם לו נודעה חשיבות בתולדות הזמר העברי. זהו השיר 'גילו הכשדים גיבורי החיל, שתו ושכרו יומם וליל!', שאותו שרה המקהלה בראשית המערכה השנייה:


שיר זה השפיע במישרין על נוסח שירו המוכר של יצחק קצנלסון, 'גִּילוּ הַגָּלִילִים גִּבּוֹרֵי הַחַיִל! / שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ יוֹמָם וָלַיִל', שהיה פופולרי מאוד מימי העלייה השלישית ואילך. שיר זה נכתב ב-1918 והושר באותו לחן שבו שרה המקהלה את 'גילו הכשדים' בהצגה 'זרובבל'. אם הצדק עמנו ואת שירי ההצגה הלחין, ולכל הפחות עיבד, צבי קליינר, הרי גם כאן מגיע לו הקרדיט על העיבוד המוזיקלי של 'גילו הכשדים', שהיה ל'גילו הגלילים'. אגב, יש הגורסים, וכנראה הצדק עמם, שמקור הלחן הוא חסידי עממי. בידי עדות שטוביה שלונסקי, אביו של אברהם, נהג לפזמו בילדותו וללחן היה המשך שלא השתמר. לימים הושר והוקלט שיר זה גם בנוסח 'גילו המכבים גיבורי החיל'.

הנה 'גילו הגלילים' בפ
י חבורת רננים ובעיבודו של גיל אלדמע. תוכלו להחליף את המילים ולשיר במקומן את 'גילו הכשדים'...



ו. הפולמוס על הצגות תיאטרון

הצגת 'זרובבל' עוררה ויכוחים, טענות ומענות בקרב אלה שצפו בה, וכבר ראינו את הביקורת שנשמעה על אופן הגיית השפה: המבטא הספרדי ברחובות והמבטא הגלילי בראש פינה. ויכוח סוער לא פחות פרץ סביב העלאת 'זרובבל' ברחובות, בחול המועד פסח של שנת תרנ"ה (1895). הפולמוס היה עקרוני ונסב על עצם הצגת מחזות תיאטרון בארץ ישראל, כמו גם על אופנת הזמרה והריקודים שרווחה אז במושבות.

הדמות הבולטת שבין מתנגדי התיאטרון היה יחיאל מיכל פינס, הסופר החרדי ואיש תנועת חיבת ציון, שפרסם שורת מאמרים בעיתון חבצלת, ביטאונם של אנשי היישוב הישן. פינס קבע כי הצגות תיאטרון זרות לרוח היהדות, והצגתן במושבות היא ביטוי להשתלטות התרבות היוונית על התרבות היהודית המקורית: 
הכל יודעים כי רבנים וגם גבירים יראי אלקים נמנו בין ראשי מייסדיה [של רחובות] ותהי בראשיתה תקוה ליהדות למצוא בה מפלט ... וצאו וראו מה עלתה לה! המושבה הזו הייתה עתה מקלט להוללות וקלות הדעת ... העת לחשות היא? העת לחפות על התועבה הזאת ולכסותה כְּלַיְלָה? (חבצלת, 19 באפריל 1895)
את ההאשמות שהופנו כלפיו – שהוא היה זה שהלשין לשלטונות הטורקים על ההצגה, בתואנה שנשמעים בה דברים נגד הדת ונגד השלטונות, ואלה מצדם שלחו חיילים שמנעו את העלאתה – הכחיש פינס מכל וכל, אך לא חזר בו מטענותיו כלפי התיאטרון שבו ראה מעשי ליצנות:
לפי דעתי אין לך בגידה גדולה בלאומי[ו]ת ישראל, אשר עצמותה הוא טוהר המדות וחיים של שמחה מקודשת, מהחפץ להשבית את מטהרה [טהרתה] בתערובות נימוסי היוונים. ובעניין התיטראות, שעשאוהו היוונים קבע ומקצוע גדול בחייהם, הלא בו, יותר מבכל שאר מנהגיהם, מתגשמת כל תורתם ולאומיותם.
אין מקום 'ללבוש קנאוּת', המשיך פינס, ככל שמדובר בהצגות של ילדים או נערים, 'אבל בהיווסד אגודה של בני אדם, מגודלי זקן ואבות לבנים, אשר ... יעסקו לשם שמים לעשות את הדבר קבע בישראל ובארץ ישראל', ודאי שעל כולם מוטלת החובה למחות בדבר, 'וכל העושה ככה תבוא עליו ברכה!' (חבצלת, 26 באפריל 1895, עמ' 233).

אלה היו מילותיו הקנאיות של מחבר 'חושו אחים חושו', שדוד ילין, מתרגם 'זרובבל' לעברית, היה חתנו...

דיווחים סאטיריים המלגלגים על העלאת המחזה 'זרובבל'  ברחובות (חבצלת, 19 באפריל 1895, עמ' 226)
ראו גם: גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, 1965, עמ' 32-29

לחיצה על הצילום תגדיל אותו לקריאה נוחה

על דברי פינס, ובמיוחד על 'פסק דינו', חרה אפו של אליעזר בן יהודה, שהתפלמס עמו בניסוח אישי וצולפני: 'לא מפי הרי"מ פינס אנו חיים בדבר הלכה'. התיאטרון הוא אמנם דבר שהיוונים המציאו, 'אך אנו רואים בזה כלי נפלא, שאין כמוהו, להעיר בלב העם רגשות נעלות, גדולות, מוסר ודרך ארץ ... ומה הֵלֶנִיוּת יש בכאן?' 

זאת ועוד, 
ומה נאמר על נבואת האדון פינס כי בלי ספק לא יתקיים התאטר[ון] בארץ הזאת אפילו לשעה אחת? הכל כך בטוח האדון פינס בהעתיד? ההתעקם לא התעקמו שפתיו בגיחוך חזק כאשר כתב את המילים ההם? ('האדון פינס והגיונותו', הצבי, 31 במאי 1895)
לוויכוח על 'מעשה רחובות' הצטרף גם ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, שתמך בעמדתו של בן יהודה וצידד בקיומן של הצגות תיאטרון. במכתב ששלח מאודסה כתב: 
התיאטרון מזעזע את הנפש, מלהיב את הלב, מרתיח את דמי העורקים, מביא זרם של מחשבות חדשות, עדינות וריאליות כאחת, בלב הרואים, מרגילם לפרוק לפעמים את עול הטרדות, הדאבון, הצרות, להישקע בעליזות, בתענוג, באי-טרדה, דבר הנחוץ לאיכרינו כל כך כיום ... ולכן יביא גם לידי ששון החיים האמיתי (הצבי, 18 בספטמבר 1895). 
בין כך ובין כך השפה העברית בהטעמה הספרדית התפשטה ביישוב וההתנגדות לה שככה. גם הצגות התיאטרון נמשכו, מאז ועד היום. פינס טעה.

יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

ז. אחרית דבר

למרות שהשיר 'ראש פינה' הושר בארץ בנוסחים שונים, אף אחד מהם, כאמור, לא שרד. בתום תקופת העלייה הראשונה תמה תוחלתו של השיר והוא נעלם כלא היה. רק בפי משפחה אחת במושבה הוותיקה עקרון, היא מזכרת בתיה של ימינו, השתמר השיר. ייתכן שגרמה לכך העובדה שמושבה מבודדת זו לא מוקמה על אם דרכים והתאפיינה כמובלעת שהיו לה רפרטואר שירים משלה ומונחי לשון ייחודיים (לדוגמה, מכל המושבות בארץ רק במזכרת בתיה קראו לתבנית אפייה של עוגיות 'מִרְקָקָה', שהרי אופים בה רקיקים...). לעומת זאת בראשון לציון או ברחובות, שהיו פתוחות יותר ותוססות יותר ובהן חוו יום יום את התפתחותה ההדרגתית של השפה, עודכנה לשון הדיבור באופן שוטף וניכרו בה התמורות שחלו בעברית.

אט אט הולכים ונחשפים לעינינו צעדיו הראשונים של השיר העברי בראשית התחדשותה של ההתיישבות היהודית בארץ. בעוד הספרות העברית, מתקופת ההשכלה ומראשית חיבת ציון ואילך, נחקרה שתי וערב מכל היבטיה ותועדה בכתובים, וכך גם תולדות היישוב וקורות בניין הארץ ופיתוחה, לא כן קרה בתחום צליליהם ונסיבות חיבורם של שירי הזמר העברים הראשונים. גרמו לכך, בין היתר, העדר אמצעי שימור צלילים ומיעוט מספרם של רושמי התווים.

תיעוד השירים הראשונים ולחניהם נשען אפוא במידה רבה על זיכרונם של ותיקי היישוב ושל בני הדור הראשון של צאצאיהם, שעדיין אצרו בזיכרונם כמה פירורי צליל משירי אבותיהם. מדרך הטבע, בני הדורות הללו הלכו והתמעטו, והיום כבר איש מהם אינו אתנו. על כן אין לך תחושה מרוממת כגילוי לחן נעלם, שמעטה השכחה נפרש עליו מזה למעלה ממאה שנה. 

ולכך אבקש להוסיף וידוי אישי, במעין קריצה פורימית. 

רבים שאלוני מדוע אני מקדיש מקום רב כל כך לשיריו של נ"ה אימבר, ותשובתי היא, שכך ציווני אימבר בשירו 'וידוי':
'עֵת יָבוֹא יוֹמִי / כַּצֵּל תְּהַלֵּךְ חַיָּתִי, / קִרְאוּ הַכֹּהֵן לִמְקוֹמִי וּלְפָנָיו אֶתְוַדֶּה חַטָּאתִי'...
(כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מרדכי ניומן, 1950, עמ' 255)

בחלק הבא של המאמר נעסוק בחיי המוזיקה במושבה ראש פינה, בפועלו של משה דוד שׁוּבּ, מייסד המושבה, ש'ייצא' את צלילי 'התקווה' לאירופה ובזכותו נדפסו שם תווי השיר לראשונה, ובשיר 'ראש פינה' שכתב שלמה סקולסקי והלחין צבי בן יוסף.

יום רביעי, 20 במרץ 2019

מעורב ירושלמי: ייסורים, קרח, איש אחד, מיס-גרות, אקספרס בשמחות

א. ויה דולורוזה

?Haven't the Jewish people suffered enough

מכל המקומות שבעולם פתחה קופת חולים כללית סניף חדש ב'דרך הייסורים' שבעיר העתיקה. האם יש כאן מסר מובלע, שאם בימיו של ישוע הייתה כאן מרפאה, הוא לא היה סובל כל כך...

צילום: רן בר-יעקב

ב. עלה קירח

ועוד עוללות מהעיר המזרחית.

צילום: ליאת שי

ג. הסַפָּר הבודד

ברחוב הפרסה, באזור התעשייה של תלפיות, שוכנת מספרה בעלת שם תמוה במיוחד.

צילום: דוד אסף

ד. מיס-גרות

לנאוה קציר יש חנות מסגרות ברחוב בצלאל עם שם חביב במיוחד. חלון הראווה משתתף, ושמא השתתף, בתחרות כלשהי, ויש לו סיפור משלו.

צילום: זאב וגנר

ה. רובע אקספרס

בסימטאות הצרות של הרובע היהודי שבעיר העתיקה עושים את דרכם לפחות שלושה רכבים צרים כאלה. מן הסתם זו פרנסה השמורה לצאצאיהם של בעלי עגלות...

צילום: טובה הרצל

ו. פרנסות בשוק מחנה יהודה

בלב שוק מחנה יהודה יש סופרמרקט צנוע עם שם נחמד שמעלה חיוך על הפנים ושמחה בלב. לא 'סופרזול' ולא 'סופרדיל' – 'רק בשמחות'.

צילום: דוד אסף 

'ארטישוק', הֶלְחֵם של 'ארט' ו'שׁוּק', הוא שם שנון ומתחכם לחנות חולצות עם הדפס שממוקמת ברחוב אגריפס, סמוך לשוק.

צילום: מנחם רוזנברג

יום שני, 18 במרץ 2019

סיפורי מכוניות: סגי נהור, רגעי אושר, ציפה דריפה, תיקון נמרץ ומוביל ארצי

א. לשון סגי נהור

כשהמונית הגדולה הזו עושה את דרכה לים המלח (Dead Sea) אפילו המתים יכולים לראות.

וגם הנוסעים (passengers) לטבריה (Tiberias) צריכים לבדוק את עצמם.

צילום: ניל סנדלר

ב. רגעים קטנים של אושר (א)

מעניין מה יש לבעל המכונית מצד ימין להגיד על הסלוגן של השכנים...

צילום: צבי פיש

ג. רגעים קטנים של אושר (ב)

אם יש אושר בעולם, הוא כנראה נחסך מבעל האופנוע הזה שחונה ברחוב בנימין מטודלה בירושלים...

צילום: נעם נדב

ד. צִיפָּה דְּרִיפָּה יָאמְפָּאמְפּוֹנִי

יפה בעיני שאנשים מביעים באמצעות מכוניתם את חיבתם לשירים, ולוּ גם לשיר השטות המגניב שכתבו דרור ויידמן ויניב רווה (המילים המלאות נמצאות כאן). צולם בנס ציונה.

צילום: דוד שי

והנה להקת שְׁמֶמֶל, מארחת את דודו זר, ושרים יחד את 'ציפה'.



ה. תיקון נמרץ ומוביל ארצי

שמות נחמדים, גם אם קצת יומרניים.

צילום: מיקי מלכה
צילום: טובה הרצל