יום שישי, 18 באפריל 2014

יומן קריאה: עוד יוסף (פרל) חי?

מדף הספרים על יוסף פרל


מאמרי זה נדפס בעיתון הארץ, ערב פסח (14 באפריל 2014), תרבות וספרות, עמ' 6, תחת הכותרת: 'חסידים לא יקראוהו כי אם יקרעוהו לגזרים'.


יוסף פרל - גיבור תרבות נערץ או מלשין אובססיבי?

סיפורו של גאון ספרותי שחי במאות ה-18 וה-19 והיה אולי ראשון התחקירנים, שעה שהגיש לשלטונות האוסטריים תזכירים על מעשים פליליים שייחס לחסידים


יוסף פרל, מגלה טמירין, ההדיר על פי דפוס ראשון וכתבי יד והוסיף מבוא וביאורים, יונתן מאיר, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד (2 כרכים), 620 עמודים.
חסידות מדומה: עיונים בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל, מאת יונתן מאיר, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד, 316 עמודים.
"כמאכל תאווה הזה לא בא אל פי מיום קוראי ראשונה את המגלה טמירין" (איגרות יל"ג, ב, ורשה תרנ"ה, עמ' 70)
ספק אם שמו של יוסף פרל (1839-1773), מוכר היום ליותר מקומץ חוקרים העוסקים בראשיתה של הספרות העברית או בתנועות ההשכלה והחסידות במאה ה-19. אין לפרל לא יד ולא מצֶּבֶת, על שמו לא נקרא שום מוסד תרבות, יישוב או רחוב, על אף שהיה מן הדמויות החשובות ביותר בתולדות מלחמת התרבות היהודית המודרנית ומגדולי כותבי הסאטירה העברית. בשכונת ביצרון בתל אביב, שבה הוקצו רחובות רבים לזיכרונם של אבות תנועת ההשכלה, ואף הוקם בה לא מכבר "פארק ההשכלה" המוצלח, לא נמצא מקום לפרל. 175 שנים לאחר מותו ועדיין החשבון עם דמותו השנויה במחלוקת נותר פתוח.
יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני
יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני.

גדולתו של פרל אינה מתמצה רק ביבול ספרותי מקורי ומפתיע, שכולל סאטירות גדולות ("מגלה טמירין", "בוחן צדיק") וקטנות (פארודיות על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב או הצלפה בעמיתיו המשתתפים בכתב העת המשכילי "כרם חֶמֶד"), רומאנים היסטוריים ("אנטיגנוס" שאבד), פובליציסטיקה ("על מהות כת החסידים"), פדגוגיה שימושית באמצעות לוחות שנה ("לוח הלב" ו"ציר נאמן") או תרגומי מופת ("טום ג'ונס" של הנרי פילדינג, שפרל תירגם מגרמנית ליידיש), אלא בעיקר בשילוב הטוטלי בין יצירה ספרותית מגויסת לבין פעלתנות ציבורית ומחויבות קהילתית. שילוב נדיר זה הפך אותו לגיבור תרבות נערץ בקרב המשכילים, ולשנוא נפשם של החסידים, אויביו המושבעים, שראו בו בוגד ומלשין.
פרל, שנולד, חי ומת בעיר טָרְנוֹפּוֹל שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה), היה לא רק גאון ספרותי שכתב בשלוש שפות (עברית, יידיש וגרמנית), אלא גם אזרח מחויב לעמו, לדתו ולמדינתו, וככזה עשה כל שביכולתו לקידום חזון משכילי מודרני, שאמור היה לשנות מהיסוד את אורחות חייהם של בני החברה היהודית המסורתית. סדר היום הרעיוני שלו לא הוסתר, אדרבה הוא היה גלוי לעין כל, הוצג בתקיפות ובראש מורם, ואליו רתם את כל אונו והונו. למזלו היה פרל בן למשפחת סוחרים ואיש אמיד, שיכול היה להרשות לעצמו התמסרות לענייני ציבור, חינוך וספרות, ללא מורא של "מה יגידו" או חשש לפרנסתו.
פרל, כמו מוריו, חבריו ותלמידיו, ידע היטב כי תמונת העתיד שחזה לבני עמו לעולם לא תתממש מעצמה, שכן היתה מנוגדת לתמונת עתיד שונה לחלוטין, שאת דגלה השמרני נשאו החסידים ומנהיגיהם הצדיקים. בשל כך, החסידות נתפסה בעיניו לא כמתחרה לגיטימית על סדר יום חדש או יריבה רעיונית במגרש משחקים אינטלקטואלי, אלא אויבת של ממש, המאיימת על עתיד העם היהודי.
בעיניו, החסידות אינה תנועת תחייה שבאה לרענן את הערוגות היבשות של המסורת ולהציע דגם חדש של עבודת ה' ומנהיגות דתית, אלא ההפך הגמור: היא מייצגת - במחשבה ובמעשה - את כל הרע שקרה לדת ישראל בשנות הגלות הארוכות. היסודות הבלתי רציונליים, שטופחו בידי המקובלים ויורשיהם - החסידים, נתפשו בעיניו כסילוף מקומם ועיוות היסטורי. המורשת המיסטית היא פגם וסרח עודף, שדבק ביהדות המקורית, שיסודותיה - בתנ"ך, בתקופת חז"ל ובימי הביניים - התבססו על חשיבה רציונליסטית, על מוסר הנביאים ועל השתלבות בעמים ונאמנות לשלטון וחוקיו תוך שמירה על בידול דתי.
יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני
יוסף פרל וספרו "מגלה טמירין". מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני.
זאת ועוד, המסד הרעיוני של החסידות, שהשתקף בספרותה העיונית וההגיוגרפית (פרל חשש במיוחד מהשפעתם המזיקה של ספר שבחי הבעש"ט ושל תורות ר' נחמן מברסלב), ובעיקר גילוייה החברתיים, שהתבטאו בפריחת חצרות הצדיקים והתמסדות השושלות, היו בעיניו איום ממשי על יכולתה של הזהות היהודית לשרוד ולהתפתח בעולם החדש.
אכן, מנקודת מבטם של מי שחיו במפנה המאות 19-18, זה היה עולם חדש לגמרי. חלוקות פולין והסתפחותם של רוב יהודי פולין לאימפריות הרב־לאומיות, רוסיה הצארית ואוסטריה ההבסבורגית, שינו סדרי בראשית והביאו לניתוק קשר האינטרסים המשותף שבין השלטון לבין הקהילה היהודית המסורתית. הקהילה הישנה נחלשה ומוסדותיה פינו את מקומם לכוחות רעננים, שהציעו חלופות רעיוניות וחברתיות, מוקדי זהות ומקורות סמכות חדשים לחלוטין.
אמנם, החסידות החלה לצמוח זמן רב קודם לכן, ודמויות מופת כמו הבעש"ט או המגיד ממזריץ' מתו לפני החלוקה הראשונה של פולין (1772), אך מה שהיה עד שנות השבעים של המאה ה-18 חבורות ספונטניות ובלתי מזיקות של אנשי תורה ורוח שנטו למאגיה ולמיסטיקה, הקהילו מעריצים והטיפו להם את תורתם, נהפך מכאן ואילך לזרם אדיר שזכה לפופולריות כמעט בכל מקום ובכל שכבות הציבור.
פרל היה תלמיד חכם בעל ידיעות עצומות, כמעט בלתי נתפשות, בכל מכמני ספרות הקבלה והחסידות. המשיכה החולנית הזאת לעולמו של היריב שאותו כל כך תיעב, יכולה אולי להיות מוסברת במלותיו של אחד ממעריצי פרל, המשכיל אברהם דוב גוטלובר (1811-1899): "הניסיון יראה שהרבה משכילים על ברכי החסידים נולדו ומהם יצאו". פרל אמנם לא נולד למשפחה חסידית, אבל גם הוא, ככל הנראה, נמשך בנעוריו לחסידות וטעם מטעמיה, ועל "חטאו" זה טרח כל ימיו לכפר.
את מאבקיו הציבוריים קידם פרל בשלושה מסלולים שאותם ראה כמשלימים: יוזמות חינוכיות - הוא ייסד בעירו טרנופול בית־כנסת מתוקן, בית־דפוס, ובעיקר בית־ספר מודרני שבו לימדו בגרמנית. מפעלים אלה מומנו כולם מכיסו הפרטי; מאבקים פוליטיים - בחישה במינויי רבנים והסתייעות בכוח השלטונות למיגור החסידות; פולמוס ספרותי - חיבור סאטירות שתכליתן הוקעת החסידות ולעג למנהגיה ולמנהיגיה.
פרל היה אולי ראשון התחקירנים. בעמל רב ותוך שימוש במידע מודיעיני שצבר, הוא הגיש לשלטונות האוסטריים תזכירים ובהם שפע נתונים על מעשים פליליים ומושחתים כביכול, שייחס לחסידים ולצדיקים. ובלשונו: "כל הידוע לי על האמצעים ועל הדרכים שבהן נוקטת הכת הארורה והבלתי קדושה הזו כדי להשיג את מטרותיה הפליליות". הוא סיפר כיצד מצליחה החסידות להשתלט על קהילות ומוסדותיהן באמצעות מינוי רבנים, שוחטים ומוהלים, על ביקורי צדיקים שגורמים להפרות סדר ולפיכך נתבעים השלטונות לגרשם, ועל קופות רבי מאיר בעל הנס, ששימשו צינור להעברת כספים לארץ ישראל.
הוא דרש למנוע מצדיקים לנסוע ברחבי המדינה, לסגור בתי מדרש חסידיים שיימצאו בהם ספרי קבלה מזיקים ולהגביל את השימוש במקוואות, שכן מוסדות אלה משמשים בית ועד לבטלנים, גנבים ואספסוף חסידי, שלא לדבר על "מעשי תעתועים" (משכב זכר) שנעשים בהם. כך למשל, במארס 1838 חיבר פרל תזכיר מפורט ובו חשף את קיומה של מגבית כספים גדולה שנערכה בחשאי בגליציה על מנת לממן את הוצאות משפטו של הצדיק החסידי ישראל מרוז'ין, שבאותה עת עמד לדין ברוסיה על שנתן את הסכמתו להוצאה להורג של מלשין יהודי.
פרל הרחיק לכת וטען, כי הרצח בוצע בהוראה ישירה של הרבי (בניגוד לטענות הנאשמים האחרים, שרק נעשה שימוש בשמו של הרבי בלי רשותו או ידיעתו). פרל גם גילה שהרוצח האמתי נמלט מרוסיה לגליציה והוא מסתתר בבתיהם של חסידים, שקונים את שתיקתו בכסף ומסייעים לו לטשטש ראיות.


תזכירים אלה, שנכתבו בגרמנית, הם מקור היסטורי יקר ערך על התקופה בכלל ועל תולדות החסידות בפרט, שכן החסידים עצמם מעולם לא היו רושמים מידע כזה או מתעדים אותו. אך בעוד החסידים ראו בשיתוף פעולה עם השלטונות - ככל שידעו את פרטיו - מעשה שלא ייעשה וביטוי לבוגדנות ושנאה יוקדת; פרל עצמו ראה בכך לא רק קיום מצוות "וביערת הרע מקרבך", אלא גם ביטוי לאזרחות טובה ונאמנות לשלטון של חסד שמיטיב עם היהודים, ולפיכך הם חייבים לגמול לו בשיתוף פעולה. פרל גם קיווה כי בכך יוכל לרתום את השלטונות לקידום החזון המשכילי, שיוכל להתממש רק אם תרוסן פראותם של החסידים, שאותם אפשר להפוך לאזרחים מועילים ולתַרְבֵּת רק בכוח הזרוע.
זו היתה כמובן חשיבה פטרונית, אך היתה בה גם תמימות רבה. פרל וחבריו, שציפו כי נציגי השלטון הנוכרי יעמדו לימינם במאבק נגד החסידים אויבי הנאורות, לא הבינו כי למערכות שלטוניות יש שיקולים מורכבים ואינטרסים פוליטיים וכלכליים, שלעתים עומדים בניגוד להשקפת עולם והצהרות פומביות, ויחס השלטונות האוסטרים לחסידות בכלל ולצדיקים בפרט הוא דוגמה למדיניות דו־פרצופית זו.
פרל לא היה המלשין הראשון וגם לא האחרון. גם ה"מתנגדים" וגם החסידים עצמם לא טמנו ידם בצלחת, וידועים מקרים רבים בהם פנו הצדדים השונים לשלטונות כדי להסתייע בהם במאבקים פנימיים. ובכל זאת, הלשנותיו הבוטות של פרל העסיקו את חוקרי התקופה, שדחו את דימויו המוקדם כאידאליסט שוחר טוב וראו בו רודף כבוד ובוגד בעמו. בלט במיוחד דווקא ההיסטוריון המרקסיסטי רפאל מאהלר, שפירסם את תזכיריו האנטי־חסידיים של פרל וראה בהם כתבי שטנה מרושעים, "המלאים שנאת מוות" (אפשר להניח שגם עובדת היותו של פרל גביר ובעל הון לא תרמה לדימויו החיובי בעיני מאהלר).
אברהם רובינשטין, שאף הוא ההדיר כמה מחיבורי פרל, אף טען שפרל ניזון משיטות פולמוס שרווחו בספרות האנטישמית; וגם ראובן מיכאל, שהציג עמדה מאוזנת יותר, ראה בתזכיריו ביטוי לאמון התמים והבלתי מוגבל שנתנו משכילים בני אותו דור במשטרים האבסולוטיסטיים הנאורים.
התמונה מסתבכת יותר ככל שחודרים לעולמו הפנימי של פרל ולאורחות חייו. פרל לא היה כופר או שונא דת. ההפך הוא הנכון. הוא היה תלמיד חכם, נדבן מופלג ובעל צדקה, ובעיקר ירא שמים. אחד הדברים שקשה להסביר לתלמידים הנכנסים בשערי ספרות ההשכלה הוא, שהמשכילים לא היו חילוניים. הארס האנטי-חסידי, שנטף מכתיבתם של אישים כיצחק ארטר, שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), נחמן קרוכמאל (רנ"ק) או יצחק בער לווינזון (ריב"ל), עשוי להוליך שולל - היו אלה למדנים בעלי השכלה תורנית מעמיקה שהיו מחויבים לשמירת מצוות. הם התפללו, שמרו שבת, מטבחם היה כשר ולרגע לא היה עולה בדעתם שלא למול את ילדיהם או להמיר את דתם.
גם החסיד הספקן אברהם דוב גוטלובר, שפגישתו עם פרל בשנת 1828 חוללה תמורה מכרעת בחייו, היה משוכנע מלכתחילה כי מדובר באפיקורס. בזיכרונותיו סיפר, כי נדהם לגלות שלא רק שפרל מקפיד להתפלל, אלא שבבית הכנסת שייסד בעירו "אסר על כל באי הבית ההוא לבלתי דבר אפילו דיבור קל בשעת התפילה" (זיכרונות ומסעות, א, עמ' 223-227).
בעריש גולדנברג, אחד הביוגרפים הראשונים של פרל, סיפר כי "מלבד אשר לא סר מדרכי השולחן הערוך אף כמלוא אצבע קטנה, וישמור את משמרתו חוקותיו ותורותיו ... עוד נשמר היה לנפשו לבלי בְּחוֹר ומַנוֹת מורה בבית ספרו אם לא נודע היה מתמול שלשום דרכו בקודש על מעגלי מוסר ודרך ארץ, ומהלכו בשדה תרומות הדת אם ישר הנהו אם אין". כדי להמחיש את נאמנותו של פרל להלכה ולמסורת סיפר גולדנברג, כי לא זו בלבד שפיטר מורה אשר הדליק אש בביתו בשבת, אלא אף סילק את שַׁמָש בית הכנסת אשר התרשל לפזר קש על רצפת בית הכנסת בערב יום כיפור, כמסורת המקובלת מימים ימימה (אוהל יוסף, למברג 1866, עמ' 14).
שער המהדורה הראשונה, וינה 1819

הסאטירה "מגלה טמירין" (מג"ט), שנדפסה לראשונה בווינה בשנת 1819, היא יצירה גאונית. חוקרי הספרות העברית, למן יוסף קלוזנר וברוך קורצוייל, ראו בה אם לא את ראשית הספרות העברית החדשה, שהקדימה את יצירתו של מנדלי מוכר ספרים בכחמישים שנה, אז לפחות "יצירת מופת ספרותית, קיימת ועומדת לדורות", שרלוונטית "מבחינה אמנותית ורוחנית לעולמנו העכשווי" (דן מירון באחרית דבר שצורפה לספר).
מג"ט הוא רומאן מכתבים (151 במספר) מפותל, שעיקרו מרדף נואש של החסידים בגליציה אחרי ספר מסתורי החושף את סודותיהם ומכונה "בּוּך" (שאינו אלא ספר אחר שחיבר פרל בגרמנית), ועל פי הידוע להם עשוי לגרום הרס וחורבן לחסידות אם יגיע לידי השלטונות. הספר עצמו מתחזה לחיבור שהובא לדפוס בידי חסיד תמים ושמו עובדיה בן פתחיה (שכמובן אינו אלא פרל עצמו). כחלק מקידום המכירות של הספר הפיצו משכילים שונים (ופרל ביניהם) את האגדה שהזיוף היה כל כך מוצלח עד שחסידים רבים נפלו בפח וחשבו שזהו ספר חסידי אמיתי. אכן, צריך באמת להיות טיפש גמור כדי לחשוב, ולו לרגע, שזהו חיבור חסידי.
בסיפור העיקרי, ובעלילות המשנה המשתרגות ממנו, שזורים עשרות גיבורים (ומאיר מביא רשימה מסודרת של כל אחד מהם ותפקידו בעלילה), והחוט המקשר בין כולם הוא מזימת החסידים לשים את ידם על ה"בוך" בכל מחיר, כולל שוחד, הפחדות ואלימות. לצד צדיקים וחסידים בני קבוצות שונות, שמתכתבים אלה עם אלה ואלה על אלה, משולבים בעלילה גם משכילים, רבנים נאורים ופשוטי עם, וכך נפרשת תמונה משעשעת של חברה יהודית רבת־פנים ושסועה, הנתונה בלא פחות ממלחמת תרבות.
רוב המכתבים נכתבו בלשונם המקולקלת כביכול של החסידים - עירוב נלעג של לשון קודש (עברית וארמית), ששוקעו בה גם השאלות מיידיש, גרמנית ושפות סלאביות. למען האמת, אין בידינו אף לא מכתב חסידי אחד הדומה למכתבים אלה, שכן זו שפה וסגנון שפרל עצמו המציא. המכתבים עצמם משופעים בדיחות פנימיות, כתבי חידה, משחקי מלים, רמזים והצפנות. לא פחות חשוב הוא מנגנון ה"הערות", שצירף "המביא לבית הדפוס" לכל מכתב, ובו נרשמו אסמכתאות מספרותם הפנימית של החסידים.
ביד האמן של פרל נהפך תיעוד זה לקרדום המכוון נגד החסידות. הנה, ראו, אומר הוא כביכול לקוראיו, דברים נוראים אלה אינם פרי דמיוני. הם כתובים, שחור על גבי לבן, בספריהם של החסידים.
פרל ייחס חשיבות רבה למג"ט. בתשובה לשאלתו של גוטלובר, למי נועד הספר ("חסידים לא יקראוהו כי אם יקרעוהו לגזרים, ואשר יקרא בו כבר איננו חסיד"), השיב: "כי עוד יש בינינו אנשים הרבה שאינם לא חסידים ולא משכילים - כמוך היום - הם יקראו... ונפקחו עיניהם". פרל הכין גם תרגום ליידיש של מג"ט, בלי ספק מתוך הבנה שהחיבור העברי מתוחכם מדי, וכדי להפיצו בחוגים רחבים יותר יש להנגישו בשפה מובנת. השפעה של ממש לא היתה לנוסח זה, שכן הוא לא נדפס בחיי פרל אלא רק בשנת 1936, אבל החוקרים זכו לנוסח מקביל, דומה ושונה, שפתר (אך גם יצר) בעיות טקסטואליות ופרשניות בנוסח העברי.
יצירתו התלת־לשונית של פרל בכלל, וספריו הסאטיריים בפרט, זכו למחקר ענף. למעשה כבר בני דורו של פרל, שקראו את מג"ט בגלוי ובסתר - אך תמיד בהנאה עצומה - החלו במאמצים פרשניים והשתעשעו בניסיון לפצח את חידות ההיגיון ומדרשי השמות הרבים שזרויים בו. חנא שמרוק פירסם בשעתו רשימות ארכיוניות כאלה של זיהוי שמות, ויונתן מאיר, שמשתמש בהן, מוסיף עליהן הרבה משלו. אך גם מי שניחש בקלות ש"זאלין" ו"אקלו" הן שיכולי אותיות של לאָזני (ולא לאזין, כפי שכתב מאיר) ואוֹלִיק, או ש"אכזיב" ו"צידון הרבה" הן גימטריות של לבוב וטרנופול, התקשה לנחש כי "קלאקציג" ו"נחל המצה" הן העיירות זידיצ'וב וזְבַּארָזְ', או ש"נחורי מרעקציץ" ו"יאקילצי מקלאשקי" אינם אלא הצדיקים מרדכי מקרֶמְניץ ומאיר מפְּרֶמישלאן.
המחקר הביקורתי על פרל ויצירתו התנהל בשני מישורים שהשתלבו זה בזה: מחקר ספרותי־טקסטואלי, כלומר ההדרה ופרשנות של כתביו התלת־לשוניים, ובעיקר בעברית וביידיש; ומחקר היסטורי, שעסק בפעלתנותו הציבורית בתחום החינוך, הקהילה, ארגון "הרפובליקה המשכילית" ותזכיריו לשלטונות. כמעט ואין חוקר של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19 שלא נגע בענייניו של פרל, אם רב ואם מועט, אך מי שבלטו במיוחד בדור האחרון היו חוקרי הספרות חנא שמרוק ושמואל ורסס וההיסטוריונים רפאל מאהלר ואברהם רובינשטין, שפירסמו מקורות ארכיוניים חדשים וגם דנו בעמקות ובחריפות במשתמע מהם (סיכום מפורט של שבעים שנות מחקר פרל הובא בידי שמואל ורסס בספרו "גנזי יוסף פרל", שראה אור באחרונה באוניברסיטת תל-אביב בעריכת יונתן מאיר).
החוקרים שעסקו בפרל ובמורשתו הספרותית, נעזרו בשרידי ארכיונו, שבספרייה הלאומית בירושלים מאז הוברחו אליה מטרנופול בשנות השלושים וניצלו מן הכליה. עוד קודם למלחמת העולם הראשונה הלכה והתפוררה ספרייתו המהוללת של פרל, שהיו בה אלפי ספרים ומאות כתבי־יד ומכתבים. הספרים אוכסנו בעליית הגג של מבנה בית הספר ועדויות רבות שהצטברו על הזנחה פושעת, על גניבות ועל מכירת כתבי־יד נדירים לחנויות מכולת כנייר לאריזת חמאה, הביאו למפעל הצלה חשאי, שבזכותו הועברו לירושלים כמאתיים חלקי חיבורים, מכתבים ותעודות, שאפשר היה עוד להציל (סיפור מרתק זה תואר בידי שמואל ורסס בספרו האמור).
יונתן מאיר עשה שימוש מקיף ויסודי בארכיון זה ואף הכין קטלוג מפורט של הנמצא בו, אך זה טרם התפרסם.
יהיה טיבו של פרל האיש אשר יהיה, מג"ט הוא בלי ספק מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי המודרני. חשיבותו אינה רק בתחכומו הספרותי ובשנינותו - מי שיתגבר על קשיי השפה והפירוש ימצא כי חלקים ניכרים מן הספר מצחיקים עד היום - אלא בהיותו מסמך תרבותי והיסטורי הנוגע כמעט לכל תחום יֶדע אקדמי, והוא שהופך את הטיפול בו לאתגר מחקרי מן המעלה הראשונה.
זהו ספר הבנוי, כאמור, משכבות לשוניות שונות, מציטוטים, אסוציאציות ומשחקי לשון, ולא פחות גם מהטמעת דמויות ואירועים היסטוריים אמתיים בתוך הטקסט הבדיוני. חשיפת כל השקיעין הללו מצריכה מומחיות רב־תחומית בתולדות החסידות וספרותה, בתולדות ההשכלה, בשיטות הסאטירה והפרודיה, ביסודות הסיפור העממי והפולקלור, בבקיאות ברבדיה הלשוניים של העברית והיידיש ובהכרת חיי היום־יום של החברה היהודית המסורתית במזרח אירופה.
זאת ועוד, נותר בידינו ממצא ארכיוני עשיר הכולל טיוטות, ראשי פרקים ונוסחאות חליפיות, התרגום ליידיש שהכין פרל עצמו, עשרות רבות של "עדי נוסח", מכתבים, מאמרים וסאטירות של פרל ובני דורו וכמובן ספרות מחקר עשירה. עד לפני כמה שנים הסכימו כל העוסקים במחקר יהודי מזרח אירופה בעת החדשה על שני דברים: שהוצאת מהדורה ביקורתית ומוערת של הספר היא מצרכי המחקר החיוניים ביותר; שהדבר אינו אפשרי אלא על ידי כינון צוות מומחים, שיוכלו יחד להתמודד עם קושי זה.
פרופסור יונתן מאיר

פרופ' יונתן מאיר, המלמד באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ועל שמו רשומים כבר לא מעט ספרים ומאמרים בתולדות ההשכלה, החסידות והקבלה, הוכיח שהדבר אפשרי לביצוע גם במאמץ אדיר של אדם אחד. מפעלו החל בעבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטה העברית, ועתה סוף סוף היא יצאה לאור בשני כרכים משוכללים (כרך שכולל את הטקסט המוער וכרך של נספחים והערות), ועוד נוסף עליהם כרך שלישי, ובו חמישה פרקי מחקר על היבטים שונים במורשתו הסאטירית של פרל. זהו לא רק הישג אישי ראוי לציון, שהופך את מאיר לחוקר הבולט ביותר של פרל בדורנו, אלא גם תוספת של נדבך חדש לספרות המופת העברית ולמחקרה.
המהדורה עצמה, כמו כל מהדורה אקדמית, עומדת על שני יסודות ביקורתיים: הפילולוגיה והפרשנות. במה שנוגע לנוסח, לפנינו כאן קודם כל הדפסה מחודשת ומאירת עיניים של המהדורה הראשונה (1819). אין זה דבר של מה בכך, שכן האיגרות המקוריות נדפסו עם הערותיו של המביא לדפוס (כביכול עובדיה בן פתחיה ולמעשה פרל עצמו). מובן מאליו שהערות אלה הן חלק בלתי נפרד מהטקסט של מג"ט, והמהדיר אמור להתייחס גם אליהן. וכך מכיל כמעט כל עמוד במהדורה שלפנינו שלושה מרכיבים: המכתב, ההערות שחיבר פרל לכל מכתב, והערות הפירוש של מאיר.
מי שקרא ולמד את מג"ט מתוך צילום המהדורה המקורית, העמוסה לעייפה והקשה לקריאה, יתפעל מן המהדורה החדשה, שבה הטקסט מאיר עיניים ומשמח את הלב. הוצאת מוסד ביאליק ראויה להוקרה על שלא חסכה במעותיה והפיקה ספר אסתטי ומוקפד שתענוג להפוך בין דפיו.
ולפרשנות: מאות ההערות שחיבר מאיר אינן משאירות כמעט אבן שלא נהפכה. פירושי מלים ומושגים, מערך לקסיקוגרפי מפורט של אישים ומקומות, השוואות טקסטואליות עם נוסחאות מקבילות, וכמובן עושר של הפניות נחוצות למקורות ראשוניים (בראש וראשונה כתביו של פרל עצמו) ולספרות המחקר. אם מותר להשמיע גם דבר ביקורת, הרי שהוא קשור לאופי ה"אליטיסטי" של המהדורה. מאיר לא ראה מול עיניו את צרכיו של הקורא המשכיל, שעשוי להתעניין בספר אך אינו מסוגל לקראו בכוחות עצמו וללא הדרכה, אלא את הקורא המומחה, שממילא בקי בענייניו של הספר, בבחינת "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד".
דוגמה לכך היא הטיפול בנוסח המקביל ביידיש. מאיר אכן מציג בהערותיו את כל שינויי הטקסט הרלוונטיים, אך מסתפק בציטוטם (לעתים שורות ארוכות) ואינו טורח לתרגמם לעברית למען מי שאינו בקי בלהגי שפה זו (שגם אותה שיבש פרל במכוון על פי צרכיו הסאטיריים), או להסביר מה חשיבותם, אם בכלל, להבנת הטקסט (דן מירון, במסתו שצורפה לספר, קובע כי מג"ט "יכול לקיים את עצמו במלוא משמעותו רק בנוסחו העברי", המשובש באופן גאוני, בעוד שהנוסח ביידיש אינו אלא תרגום דיבורי וקולח, שבפועל "המעיט מאורו של המקור" - עמ' מג-מד).
אכן, בכרך הנספחים הקדיש מאיר מקום לדיון ביידיש שבכתבי פרל, ואף הביא את נוסח ההקדמה למג"ט ביידיש עם תרגום לעברית שפירסם בשעתו שמואל ורסס המנוח, אך גם כרך זה, על מנגנוני העזר החשובים שבו (מילון, רישום מדוקדק של המקורות החסידיים ששימשו את פרל, חילופי נוסחאות, מפתחות וביבליוגרפיה), מיועד בסופו של דבר לאנשי המקצוע ולא לקורא ההדיוט.
הופעת שלושת הכרכים היא יום חג לחוקרי התקופה, הישג מדעי אישי יוצא מן הכלל של יונתן מאיר, וגם הזדמנות להרהר שוב במפעלו ההיסטורי של פרל ובמשקלו לדורות. בניגוד לדימוי הדמוני שלו, שטופח בידי מתנגדיו, השפעתו הממשית היתה מצומצמת ורוב יוזמותיו ומפעליו לא האריכו ימים ונכשלו. ההצעות הבוטות שהגיש לשלטונות נדחו בדרך כלל; הרוב המכריע של יצירתו לא ראה אור בחייו ולא אושר לדפוס על ידי הצנזורה האוסטרית; וגם ספריו שנדפסו השפיעו בעיקר על אלה שממילא היו משוכנעים. פרל היה סופר מוכשר וסאטיריקן מעולה, אך בחיים עצמם ניצחו אויביו החסידים, שלא רק שלא נסוגו לאחור מפני ביקורת התבונה הטהורה של המשכילים, אלא אף התעצמו פי כמה.
העיון המחודש ב"מגלה טמירין", מראה כי לצד התמורות העצומות שחווה העם היהודי במאתיים השנים שחלפו מאז ראה אור הספר לראשונה, עדיין המאבק בין משמרים לבין מחדשים נותר בעינו וממשיך לשרטט את קווי הקרע של העם היהודי. מלחמת תרבות זו פושטת צורה ולובשת צורה, אך כנראה שתישאר עמנו עוד זמן רב.



יום רביעי, 16 באפריל 2014

42 בקבוקי ערק האחרונים בעולם

עלון צבעוני ומרשרש הונח בתיבת הדואר שלי ערב חג הפסח, וממנו למדתי כמה דברים חדשים.

למשל, לא היה לי מושג על דבר קיומו של 'תיקון המפתח', שהוא גם 'נדיר', גם 'נורא' וגם 'סודי'. לא מדובר, כמובן, בתיקון מפתחות לבית או למכונית, אלא ב'מפתח התקווה' – דרך ישנה-חדשה להוציא כסף ממאמינים תמימים, שרוצים, כמו כולם, 'עתיד טוב ומלא שמחה ואושר'. אפשר להניח שאת הרגע הזה, שבו מבטיחים לנו עולם ומלואו, 'אף אחד לא ירצה לפספס'.


בכל זה אין חידוש, וכבר ראינו הרבה מעין זה ובדומה לזה.

אבל בשולי העמוד האחרון נרשמה ידיעה סנסציונית, שיכולה הייתה לזעזע רבים וטובים. לא יאומן כי יסופר, אבל מתברר שנותרו רק 42 בקבוקי ערק בעולם!


מבט מקרוב הרגיע אותי.



מדובר ב'שיירי בקבוק הערק המפורסם שמסר הבאבא סאלי לרב עמאר זצוק"ל'. כדאי לזכור שהבאבא סאלי מת בראשית שנת 1984, כלומר לפני שלושים שנה. מדובר אפוא בערק מיושן היטב, מן הסתם בחביות מעץ אלון!

אני מניח שפירוש המילה 'שיירי' היא שתכולת הבקבוק 'המפורסם' חולקה שווה בשווה ל-42 בקבוקים מבורכים.

מיהו הרב עמאר – שהריאיון האחרון עמו מתפרסם בעלון – אינני יודע. בשום מקום לא נרשם שמו הפרטי, והוא מוצג רק בתוארו 'המקובל הצדיק הרב עמאר זצוק"ל', תלמידו הקרוב של הבאבא סאלי, 'שהיה מנהל "קרן החסד" הידועה והמפורסמת, והיה תומך במאות משפחות במצוקה'.

מכל מקום, לא נותר עוד זמן רב עד ל'רגע של פעם בשנה' (ובמילים אחרות: לעבודה בעיניים). אל תפספסו!

בעלי התוספות

דוד קנמון (בתגובות למטה) הסב את תשומת לבי לסרטון שבו מתאר אחד המאמינים את 'נס בקבוק הערק' של הבבא סאלי, סיפור עממי שמזכיר את 'נס הלחם והדגים', שחולל ישו על שפת הכינרת:



וכך כתוב בבשורה על פי מרקוס, ו 44-35:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד׃ שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ וַיֹּאמְרוּ חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים׃ וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא׃ וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים׃ וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם׃ וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ׃ וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים׃ וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.


יום שבת, 12 באפריל 2014

סיור לילה ביצהר


בני הלל, שמשרת בגדוד הסיור של הנח"ל, נשלח עם חבריו להחליף את המילואימניקים המפורסמים מיצהר. את ליל הסדר הם יחגגו שם, על ראש הר קרח בטרשי השומרון, הרחק ממשפחותיהם...

הנה דו"ח קצר מהמקום הכי חם בגיהנום. במילותיו שלו.

סיור לילה ביצהר 

לצד נוף עוצר נשימה ועננות נמוכה וסמיכה שמכסה את כל הוואדיות, תחושת המתח והחשדנות מתגברת. 

בית המדרש 'עוד יוסף חי' הפך תוך מספר שעות למוצב של משמר הגבול. חיילים רבים מאיישים את המקום ושומרים על השקט ביישוב, אבל גם השומרים עצמם אינם בטוחים אם הם גורמים יותר נזק או תועלת. 
נוצר מצב אבסורדי בו חיילי מג"ב שומרים על חיילי צה"ל, ששומרים על תושבי יצהר ותושבי הכפרים הפלסטינאים. חד גדיא.

לפני כניסת השבת התגודדו כחמישים גברים מחוץ לבית המדרש לקבלת שבת הפגנתית ללא אופי אלים.

'פחדנים, לכו לטפל בערבים' – זו הכתובת שמקבלת את פנינו. ייתכן כי כל המעוות ביצהר מצוי בארבע המילים הללו...

מציאות שבה אזרחים נותנים פקודות לחיילים; המחשבה ש'ערבים' הם בעיה שדורשת 'טיפול'; ומעל הכל, הכינוי חסר הבושה וכפוי הטובה 'פחדנים', שאותו הם מעניקים לאנשים שעושים לילות כימים על מנת להעניק להם שקט וביטחון.


במחשבה שנייה, אם כך הם פני הדברים, תושבי יצהר באמת נותנים סיבה מספיק טובה לפחד.


את הכרוז הזה חילקו לנו עם בואנו ליישוב, מטעם ארגון בשם 'דרך חיים, סניף יצהר'.


הנה פסקה מתוך מכתב ילדותי זה, שבעצם קורא לחיילים לסרב פקודה:
אנחנו קוראים לכם להבהיר למפקדים שהמעשה ממש לא מתאים לכם. גם אם קשה לכם לומר למפקד 'לא רוצה' – אפשר בהחלט לומר לו 'לא מעוניין, ממש לא כיף לי עם מה שאתם עושים'.
'ממש לא כיף'. כמה שהם צודקים...



'פחדנים'  איתמר כהן מכפר עזה והלל אסף מירושלים (משמאל)

בעלי התוספות

יהודה זיו העביר לי צילום של מדבקה שקיבל, ואת תגובתו:




כחבר ועדת השמות הממשלתית (מאז 1971) אני זוכר, איזו שמחה ירדה עלינו שעה שהיגענו בסדר יומה של ישיבתנו (22 במאי 1983) אל בקשה לקרוא להיאחזות חדשה בלב השומרון  הנודע בעצי הזית שהוא מגדל ובשמן ובסבון שהוא מייצר מקדמת דנא – בשם 'נח"ל יצהר'. מה עוד, שמקומה בצד קברו המקודש של נַבִּי סַלְמָאן אֶל-פָארְסִי ('הפרסי') – מחבר מרעיו של מוחמד בשעתו – מסורת מוסלמית, שנולדה באותו מקום, ככל הנראה, בעקבות צלצול שמו המקראי לשעבר – הר צלמון, הזכור מפרשת אבימלך ובעלי שכם (שופטים, ט 49-48). ואכן, אישרנו את השם הקולע הזה פה אחד.

לימים 'התאזרח' המקום והפך ליישוב 'אמנה' בשם 'יצהר', כשבצדו קמה אף ישיבת 'עוד יוסף חי'. כך יצא שמה של יצהר לדיראון בעקירת עצי זית, ב'תג מחיר' ופשעיו ובספר השטנה 'תורת המלך' – ורק אז עלה בדעתי כי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את תורת מתן השמות, אך מרוב שמחה על משמעות השם 'יצהר' שכחנו – כל חכמי ועדת השמות הממשלתית – מה שכל יהודי בן תורה יודע: 'יצה"ר' הריהם ראשי תיבות 'יצר הרע'!





יום שישי, 11 באפריל 2014

מהרי טירול ועד הקומסומול: מסע מן הכורסא בעקבות המנון 'בני עקיבא'

חנוכת סניף בני עקיבא בצפת, תשל"ז (מקור: בִּמְשׁוֹךְ היוֹבל: חמישים שנות תנועת בני עקיבא בישראל, תשמ"ז, עמ' 394)

מאת דוד אסף וצבי גלעד (גרימי)

א. המנון בני עקיבא: 'יד אחים לכם שלוחה'

איננו יודעים אם לכל תנועת נוער יש המנון, אבל לתנועת הנוער הדתי-לאומי 'בני עקיבא' יש ויש.

להמנון הזה קוראים 'יד אחים', וכל מי שהתחנך בתנועה זו  גם אם רחקה דרכו מדרכם  עדיין יודע לשיר אותו בעל-פה, בדום מתוח ובלב נרגש.

הנה כאן מקהלת 'היובל', בניהולו המוסיקלי ובניצוחו של נתן שחר, שרה את ההמנון יחד עם הקהל בפתיחה החגיגית של הוועידה הי"ח של התנועה, שהתכנסה בירושלים בשנת 1979, במלאות חמישים שנה לייסוד התנועה. במקהלה דאז שרו חניכים מסניפי בני עקיבא בבני-ברק ובחיפה, בנים ובנות יחדיו, באין פוצה פה ומצפצף:




את מילות השיר כתב הרב משה צבי נריה (1995-1913), שהיה אז מדריך בסניף בני עקיבא בירושלים. לימים ייסד נריה את ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה שבעמק חפר, היה חבר כנסת (מפד"ל) והפך דמות אב עבור מה שמכונה 'דור הכיפות הסרוגות'.

הרב נריה (מימין) והרב אברהם צוקרמן על רקע ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה (מקור: מקור ראשון)

את מילות השיר כתב נריה, ככל הידוע, בכנס מדריכים שנערך בכפר סבא בחול המועד סוכות תרצ"ב (1931), אף כי יש הגורסים שהיה זה שנה אחר כך, בסוכות תרצ"ג (1932). 

וכך מסופר ב'ספר בני עקיבא' (בעריכת יצחק לב, תל אביב תשי"ח, עמ' 23-22):



כפי שכל חניך בני עקיבא יוכל לגלות בקלות, המילים המקוריות אכן היו שונות משהו. 'הנוער בשרון' הפך ל'הנוער החביב'; ו'בואו בהמון' השתנה ל'חנו מסביב'. אם מי מן הקוראים מכיר את הנוסח המקורי כולו, נשמח לפרסמו.

ואלה המילים ששונו 'בהמשך הזמן' ומקובלות עד היום:




את הלחן היפה של 'יד אחים' חיבר איש הרבה פחות מוכר – מיכאל (מֵכְל) פרלמן.

פרלמן, שנולד בהמבורג שבגרמניה, עלה לארץ ישראל ב-1939 והצטרף להכשרת רודגס (ליד פתח תקוה), שיוצאיה (ובהם הוריי, רחל ומשה קְרוֹנֶה  ד"א) הקימו את קבוצת יבנה. בין שאר תפקידיו בקיבוץ – מקום בו חי מכאן ואילך עד מותו  היה פרלמן גם מורה למוסיקה, וכן שלח ידו גם בהלחנה (באתר 'זמרשת' השתמר לחנו לשיר 'הזורעים בדמעה'). תחום אחר שפרלמן עסק בו, ואותו למד ולימד במסירות ובמומחיות, היה טעמי המקרא. הוא פרסם מערכי לימוד והוראה של הטעמים, קלטות לקריאת פרשת השבוע ועוד.

מיכאל פרלמן (1992-1917)

אולם הלחן של פרלמן חובר רק בשנת 1953, כעשרים שנה לאחר שהרב נריה חיבר את 'יד אחים', ועד אז הוא הושר במנגינה אחרת לגמרי, שכמעט ונשכחה לחלוטין והיא זכורה רק לבני שבעים ומעלה. 

מה הייתה מנגינה זו? 

ידידנו אורי יעקובוביץ' שוחח בשנת 1992 עם אחיו הבכור של נריה, יוסף חיים מנקין (נפטר ב-2003), בביתו בכפר הרא"ה. מנקין העיד, כי אחיו כתב את השיר בשנת 1931 או 1932 על פי מנגינה סובייטית ידועה, ואף שר למכשיר ההקלטה את השורות הראשונות של השיר ברוסית. לקולו של מנקין צירפנו גם הקלטה של שניים מוותיקי בני עקיבא  יונה כהן (לימים עיתונאי) ואליצור בן-גור  כשהם שרים את הבית הראשון של 'יד אחים' על פי המנגינה הישנה.



ובכן, המנגינה שעל פיה חיבר נריה את מילותיו, הייתה רוסית  שיר קומוניסטי לעילא ולעילא ושמו 'מוֹלוֹדוֹיָה גְּוַורְדִיָה' (הגוורדיה הצעירה). נריה נולד אמנם בלודז' שבפולין הקונגרסאית בראשית שנת 1913, אך גדל ולמד במינסק ובשקלוב שבברית המועצות, ושם, כנראה, נחשף לשיר, שאותו הביא עמו עת עלה לארץ ישראל בשנת 1930. נריה (אז מנקין) לא ידע מן הסתם כי מקורה של המנגינה אינו רוסי אלא אוסטרי-גרמני, אך לכך נגיע בהמשך.

ביזמתו של גרימי גלעד מקיבוץ עין גדי, הדואג לביצוע והקלטה של השירים הרוסיים בעברית שלא נשתמרו מהם הקלטות, הנה 'יד אחים' המלא והמקורי בפיהם של רעיה פירסט ודורי גלבוע (ויימחלו לנו חרד"לי בני עקיבא, בני הדור החדש, המסתייגים משירה מעורבת של גברים ונשים):


כפי שקרה ל'שיר הפלמ"ח', שמלכתחילה חיברוֹ זרובבל גלעד על פי מנגינת שיר פרטיזנים רוסי, עד שקם דוד זהבי והלחין מנגינה מקורית (לפרשה זו הוקדשה רשימה מיוחדת כאן כך קרה גם בהמנון בני עקיבא. לאחר שנים רבות בהן הושר 'יד אחים' במנגינה 'זרה', הלחין מיכאל פרלמן מנגינה חדשה ומקורית והיא זו המושרת עד היום הזה בסניפי בני עקיבא, במִפקדים, ב'שבתות ארגון' וברגעי נוסטלגיה.

ב. הגלגול הרוסי: 'הגוורדיה הצעירה'


'הכינו את דור העתיד של הקומסומול הלניניסטי', כרזה משנת 1933 (מקור: Communism and Bolshevism)

המנגינה שהכיר נריה בנעוריו בברית המועצות, ולאורה כתב את 'יד אחים', הייתה של שיר שתורגם מגרמנית לרוסית בשנת 1922 על ידי משורר, פזמונאי ועיתונאי סובייטי ושמו אלכסנדר איליץ' בזימנסקי (Alexander Ilich Bezymensky). בזימנסקי קרא לשירו בשם Молодая Гвардия (ובתעתיק: molodaya gvardiya; הגוורדיה הצעירה), והוא זכה לפופולריות רבה, עד שספק אם היה צעיר בברית המועצות שלא הכירוֹ. 

אלכסנדר איליץ' בזימנסקי (1973-1898)

בזימנסקי, שנולד בז'יטומיר שבוולין, היה קומוניסט מושבע ופעיל פוליטי נלהב, שעיקר פרסומו היה בשנות העשרים והשלושים  אז פרסם שירים ופזמונים מהפכניים שזכו להצלחה רבה וגם היה מעורב בעסקנות ספרותית. רבים משיריו הוקדשו לתנועת הנוער הקומוניסטי  הקומסומול, ו'הגוורדיה הצעירה' הוא המוכר שבהם, שכן הפך להמנון הבלתי רשמי של תנועה זו.

ה'קומסומול' נוסד באוקטובר 1918, שנה לאחר המהפכה, כארגון נוער קומוניסטי כלל ארצי, שנועד לצעירים מגיל 28-14. באמצעות תנועה זו ופעילותה הוחדרו ערכי הקומוניזם לבני הנוער. אכן, זה היה המאגר ממנו צמחו עסקני המפלגה בשנים הבאות והפעילים הבולטים של התנועה נהנו, מטבע הדברים, גם מזכויות יתר, מקידום במפלגה והעדפה בשוק העבודה. בשיא כוחו של הקומסומול, בשנות השבעים, היו חברים בו עשרות מיליוני רוסים.

אלה המילים ברוסית:


והנה 'מקהלת הילדים הגדולה' ממוסקבה שרה בעוז את שיר הגוורדיה הצעירה (הקלטה מ-1986):

 


'יחי הקומסומול הלניניסטי על מיליוני חבריו', כרזה משנת 1932 (מקור: Communism and Bolshevism)

ג. המקור הטירולי: 'למנטובה בכבלים'

כמו ב'חד גדיא' כך גם כאן  הרב נריה היהודי הדתי לקח מבזימנסקי האתיאיסט הסובייטי, אבל גם בזימנסקי לקח את שירו ממקום אחר לגמרי.

זה היה שיר גרמני ידוע מאוד ושמוZu Mantua in Banden (למנטובה בכבלים), או Andreas-Hofer-Lied (השיר על אנדריאס הופר). שיר זה מוכר היום גם בשם Die Tiroler Landeshymne (ההמנון הטירולי). מילותיו של השיר הזה חוברו בשנת 1831 על ידי יוליוס מוֹזֶן (Julius Mosen), סופר ומשורר גרמני ממוצא יהודי (שם משפחתו המקורי היה מוזס).

המשורר יוליוס מוֹזֶן (1867-1803)

את המנגינה הלחין, כנראה בשנת 1844, המוסיקאי האוסטרי לאופולד קנבלסברגר (Leopold Knebelsberger), אולי על בסיס מנגינות טירוליות עממיות.


המלחין ליאופולד קנבלסברגר (1869-1814) 

הנה השיר:



וזה סיפור המעשה שמאחורי השיר.

בשנת 1805 נכבש חבל טירול על ידי הצבא הצרפתי בהנהגתו של נפוליון. טירול הוענקה לבן-בריתו של נפוליון, דוכס בווריה, שסיפח את טירול לממלכתו. באפריל 1809 נפתחה באינסברוּק (Innsbruck), בירת טירול, התקוממות עממית, בהנהגתו של בעל פונדק ופטריוט בשם אנדריאס הופר (Andreas Hofer). ב-1810, לאחר כמה הצלחות, הוכנעו הטירולים המורדים ואינסברוק נכבשה מחדש. בעקבות הלשנה של אחד משכניו נתפס הופר בידי חיילים איטלקים. על פי הוראה אישית של נפוליון הוא הובא כבול למנטובה ושם נשפט. ב-20 בפברואר 1810 הוצא הופר להורג מול כיתת יורים. הוא הפך גיבור לאומי וזכרו מונצח בערי טירול עד היום.


אנדריאס הופר, ציור מהמאה ה-19 (מקור: ויקיפדיה)

השיר התקבל ב-1948 כהמנון הלאומי הרשמי של חבל טירול האוסטרי, וכן הוא משמש עד היום המנונם הבלתי רשמי של דוברי הגרמנית בטירול האיטלקית. את מילות השיר בגרמנית, ותרגומן המילולי לאנגלית אפשר למצוא כאן.

ד. הגלגול הגרמני: 'אל מול השחר העולה'

אבל אלכסנדר בזימנסקי לא תרגם את שיר 'הגוורדיה הצעירה' שלו משירו של יוליוס מוזן  הייתה עוד תחנה בדרך!

בשנת 1907 כתב המורה והפעיל הקומוניסטי הגרמני היינריך איילדרמן (Heinrich Eildermann) מילים אחרות לגמרי לאותה מנגינה טירולית.


היינריך איילדרמן (1955-1879)

 השיר, שנקרא תחילה Lied der Jugen (שיר הנוער), ידוע בשם Dem Morgenrot entgegen (אל מול השחר העולה), ובזימנסקי תרגם אותו לרוסית, כמעט באופן מילולי, והפכוֹ לשיר הגוורדיה הצעירה. 

הנה הביצוע בגרמנית:



ואלה המילים בגרמנית:




נסכם שוב את המהלך, שברשימה זו עשינו אותו מהסוף להתחלה:

1. בראשית היה שיר החירות הטירולי 'בכבלים למנטובה', שאותו חיבר יוליוס מוזן (1831) והלחין ליאופולד קנבלסברגר (1844).

2. אחר כך חיבר היינריך אילדרמן למנגינה זו מילים חדשות בגרמנית  'אל מול השחר העולה' (1907). מכל הגלגולים שאחריהם עקבנו, זו הגרסה היחידה שלא הפכה המנון.

3. השיר 'אל מול השחר העולה' תורגם מילולית לרוסית על ידי אלכסנדר בזימנסקי ונקרא 'שיר הגוורדיה הצעירה' (1922).

4. משה צבי נריה, שהכיר כנראה את הגרסה הרוסית, חיבר על פיה את המנון בני עקיבא, 'יד אחים' (1933).

מתברר אפוא שהמנגינה, שחיבר קנבלסברגר באמצע המאה ה-19, הצליחה לשרת היטב המנונים שהתקבלו בשלוש ארצות שונות, בנסיבות היסטוריות שונות לחלוטין ובאופן בלתי תלוי: המנון טירול החופשית, המנון הקומסומול בברית המועצות והמנון בני עקיבא בארץ ישראל.

ה. תרגומים עבריים נוספים לשיר 'הגוורדיה הצעירה'

נחזור לשיר 'הגוורדיה הצעירה' הסובייטי. מתברר שהרב נריה לא היה היחיד שהכירו וחיבר לאורו גרסה עברית. נוסף על הגרסה הדתית-לאומית יש בידינו שתי גרסאות עבריות אחרות, מעניינות לא פחות. 

1. 'לקראת זריחת שִׁמְשֵׁנוּ': הגרסה הציונית

גרסה לא ידועה נמצאת בספרו האוטוביוגרפי של ד"ר ישראל גוטיןכּוּר עוני: רשימות, דמויות, זכרונות, הוצאת עקד, 1979, עמ' 199-198 (ותודה לחברנו יהושע מונדשיין, שהביא לידיעתנו מקור זה).

גוטין (1986-1903), שנולד ברוסיה למשפחת חסידי חב"ד, עבר בשנות העשרים לעיר רוסטוב שעל נהר הדון, שם למד רפואה והוסמך כנוירולוג. לאחר שנים שבהן היה 'סירובניק' הצליח גוטין לעלות לארץ ב-1971. הוא מת בתאונת דרכים בשנת 1986.

ישראל גוטין (מקור: ההסתדרות הרפואית בישראל)

ברוסטוב היה גוטין חבר בתנועת 'החלוץ' הציונית, שפעילותה הייתה בלתי חוקית ואנשיה היו נתונים למעקב משטרתי. לקראת הפגנת אחד במאי של 1926  כך סיפר גוטין בזיכרונותיו  החליטו פעילי 'החלוץ' לנצל את העובדה שבהפגנות אלה מושמע גם השיר 'הגוורדיה הצעירה'. הם חיברו מילים עבריות, טעונות ברמזים ציוניים, ושרו אותן יחד עם ההמון. ברור שאיש מלבדם לא ידע זאת...

אין מדובר בתרגום אלא בגרסה עצמאית לחלוטין, ולדברי גוטין, הוא זה שחיבר אותה:


'חבורת ההקלטות של הפורום הרוסי', שמקום מושבה במושב חרות (אצל דורי גלבוע), הקליטה את שירו של גוטין בביצוע בכורה עולמי. שרים: רעיה פירסט ונעמן דג, מלווים: דרור סנדלון, יוסי כפרי, בני יהושפט ונתן געש.



בסרטון הבא מצולמת הפגנת המונים בברית המועצות כשהצועדים שרים את 'הגוורדיה הצעירה'. אמנם, השיר הודבק, ככל הנראה, בעריכת הסרטון, אבל בכל זאת ברור שלהפגנה כזו קל מאוד להגניב גם שירים ציוניים, ואף אחד לא ישמע...



2. 'לגיון צעיר': הגרסה הקומוניסטית

שיר הגוורדיה הצעירה זכה, כמתבקש, גם ללבוּש עברי-קומוניסטי למהדרין, שאין בין מילותיו לבין המילים המקוריות ולא כלום, פרט לתרגום 'הגוורדיה הצעירה' ל'לגיון צעיר'.

זהותו של מחבר השיר אינה ידועה וגם לא זמן חיבורו, אך מהעובדה שהוא נכלל בתוך שירון שעל שערו נרשם 'ברית הנוער הקומוניסטי' (ולא 'ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי'; בנק"י), ומרמזים אחרים שיש בשירון אפשר לשער שהוא נדפס באמצע שנות הארבעים, ועל כל פנים לפני 1948. חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי אישרה לנו, כי צעירי בנק"י אכן שרו את 'לגיון צעיר' בשנות החמישים.

'משירי קומסומול', חסרים מקום ושנת דפוס (מקור: אוסף מאיר נוי)

הנה מילות השיר כפי שנרשמו בשירון זה (עמ' 8):


וכאן ביצוע מחודש של השיר 'לגיון צעיר', שהוקלט ביוני 2013 ביזמתו של גרימי. שר דורי גלבוע, בליווי דרור סנדלון (אקורדיון), יוסי כפרי (גיטרה) ובני יהושפט (מנדולינה).




תודה ליוחנן בן-יעקב, תמר גוז'נסקי, אורי יעקובוביץ' ויהושע מונדשיין.


בעלי התוספות

1. די יונגע גוואַרדיע

יצחק ניבורסקי מפריז כתב לי, כי גם לנוער של ה'בונד' בפולין (יוגנט-בונד צוקונפט), היה המנון מתורגם מאותו המקור. שם המתרגם אינו ידוע, אבל שרו אותו בדיוק באותו הלחן. הנה המילים ביידיש מתוך השירון מיר זינגען (אנו שרים)שנדפס בפריז ב-1948, עמ' 15-14:




2. עוד על 'יד אחים'

המוסיקולוג ד"ר נתן שחר כתב לי:

סיפור ההימנון של בני עקיבא מתחיל נכון אך המשכו לא מדויק, כיוון שאת המסע לרוסיה עשה ההימנון לבד, ללא הרב מנקין הלא הוא הרב נריה. מכיוון שזה נושא אותו חקרתי, אני מביא לך קטע מספרי 'שירת הנוער שיר עתידנו' הנמצא עכשיו בשלבי הפקה.

בחג 'שמחת בית השואבה' שנחוג לראשונה בחול המועד סוכות תרצ"ב (1931), בכינוס שנערך בסניף כפר סבא שהוקם באותה השנה, חיבר הרב נריה את השיר 'יד אחים' והקדישו לנוער 'בני עקיבא' בשרון. את מילות השיר התאים הרב ללחן שמקורו בשיר עם גרמני שהכיר. כך חוברו והושרו מילות השיר בתחילה:
              יד אחים לכם שלוחה הנוער בשרון
              אל דגלנו כולכם בואו בהמון......

לאחר כשנתיים שינה מאן דהוא את  ההתחלה (יש אומרים שהיה זה הרב נריה עצמו), ובמקום 'הנוער בשרון' החלו לשיר 'הנוער החביב', ובמקום 'אל דגלנו כולכם בואו בהמון' החלו לשיר 'על דגלנו כולכם חנו מסביב'. שינויים אלה הפכו את השיר משיר אזורי המיועד לשרון בלבד להמנון התנועה שתמלילו מושר גם היום.

בראשית שנות החמישים, בעקבות פניות של חברים, חשבו בהנהלה הארצית של בני עקיבא, שאין זה יאה להמנון התנועה שיושר בלחן שיר גרמני. בעקבות החלטה זו נשלחה פניה למוסיקאים דתיים שונים, כדי שילחינו מחדש את תמליל המנון התנועה 'יד אחים'. למזכירות התנועה הוגשו אז 7 הצעות-לחן להמנון. בין מחברי הלחנים נימנו גם המורה למוסיקה מיכאל דוד לוי, מיכאל פרלמן מקבוצת יבנה שכולם קראו לו אז 'מִיכְל', המוסיקאי והמחנך חיים קירש ואחרים [בהם אביגדור הרצוג, לימים ממקימי ארכיון הצליל (הפונותיקה) בספרייה הלאומית - ד"א].

המוסיקאי והחזן בנימין גליקמן, ששימש באותה עת כ'קומונר לעניני מוסיקה', בסניף בני עקיבא בירושלים והקים את מקהלת בני עקיבא הראשונה בירושלים, מספר על כך: 
פנו אלי שאכין עם  'הקולית' (כך קראו אז לחבורת זמר, נ"ש) את שבעת הלחנים החדשים לצורך השמעה חד פעמית. לשם כך בחרתי קבוצה קטנה של בנים ובנות מתוך מקהלת 'בני עקיבא' של סניף ירושלים, לימדתי אותם את כל 7 המנגינות שסומנו במספרים כדי לשמור על אנונימיות המלחינים, וכך הופענו לפני חבר השופטים שישב בבית הפועל המזרחי בירושלים. הלחן שבחר חבר השופטים, בראשות המוסיקאי יוסף רמב"ם, היה לחנו של מיכאל פרלמן מקבוצת יבנה וזה הלחן המושר גם היום.
באשר ל'גוורדיה הצעירה', נכון שהשיר הגרמני מושמע שם אך הסרט הופק בשנת 1947, ולארץ הגיע רק בשנת 1949. ומעניין, שכמה אנשים חשבו שמחוז טירול אימץ שיר רוסי. הרב נריה הכיר את הנוסח הגרמני המקורי לפני עלותו לארץ ואת הרוסי הוא בכלל לא הכיר.


שאל העורך:
אם כדברי ד"ר שחר, נריה לא הכיר את הנוסח הרוסי אלא רק את הגרמני, כיצד זה ידע אחיו לזמר ברוסית את השורות הראשונות של 'הגוארדיה הצעירה'?

יום רביעי, 9 באפריל 2014

למה 'הוא' מנהיג כך את עולמו? 'חמץ' מאת אליהו מֵידַניק

גלויה לזכרו של אליהו מידניק, הוצאת 'התחיה', א' רובינזון, סטניסלבוב, ראשית המאה ה-20
(אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

את הסיפור המזעזע המובא כאן, שנכתב לפני 110 שנה, בראשית שנת 1904, לא תמצאו באסופות חגיגיות לכבוד פסח. הוא מעכיר שלוה והורס שמחה.

מסופר בו על זלמן ליניצר, פועל קְשה-יום בן 23, עני מרוד, חולני ומזוהם, שעובד בפרך בבית חרושת (לפי כל הסימנים מדובר בעיר אודסה) ואת פרוטות שכרו הוא שולח לאשתו ולילדיו שנותרו בעיירה הקטנה. איש לא מזמינו להסב עמו לשולחן החג, אפילו לא בעלי הדירה העניים שמשכירים לו בביתם קרן זווית. ברעבונו ובחרונו הוא מחליט לאכול חמץ ובערב החג הוא רוכש כיכר לחם. הוא אינו הולך לבית הכנסת. רגליו מוליכות אותו אל ביתו של חֵקֶר, המעביד הנצלן והעשיר שלו – 'ליטאי ירא שמים ובן תורה', שלא מעלה על דעתו לשלם לפועליו שכר הוגן, שיאפשר להם לקנות מצות ולקיים את מצוות החג. לאחר היסוס קל הוא מתפרץ פנימה, מטיח בבעל המפעל דברי תוכחה קשים ומניח את לחם החמץ שהביא עמו על שלחן הסדר החגיגי.
'אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר' [נצלן]', תסס זלמן כנגד החלון מתוך שיניים מהודקות זו בזו, 'אֵי, אֶקְסְפּלוֹאטָטוֹר!'  
עתה הוא רואה כל אותו ההידור והאור שבבית חֵקר כלגלוג על עצמו, לגלוג של זדון ורוע לב כלפי גוף זלמן העומד עתה בחוץ והלחם תחת בית שחיו, ומתוך תקיפות שלא ידע זלמן כמותה מימיו החליט בכל עוז במקום זה שייכנס תכף ומיד לתוך בית חֵקר וידרוש ממנו את שלו ביד חזקה. 'אף אני צריך לחיות עמך; אתה עושה פסח, אף אני צריך לעשות את הפסח. אף אני יהודי ולא נכרי. אשתי וילדי רעבים בפסח, ובני ביתך מתענגים על רוב טוב כזה'!...  [...]  
'רֵיקא! מה אתה רוצה כאן?' קפץ חֵקר ממקומו בחמה גדולה. 
לדבריו העמיד עליו זלמן עיניים מְזָרוֹת אימה, וכך הציץ לתוך עיני חֵקר הנדהם שעה קלה, ולבסוף התחיל נוהם מתוך שניו המהודקות בלחש:  
'אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטוֹר! אוּ-וּ-וּ אֶקְסְפּלוֹוֹוֹאטָטור!' הוא בעט ברגלו האחת ברצפה ולא ידע את נפשו. [...]  
זלמן קפץ ובא אל השולחן, קרע מטפחת החבילה והניח את הלחם באמצע השולחן: 'הרי לך פסח כשר!'  
כל בני הבית נדהמו והדיבור נסתלק מהם; רק חֵקר לבדו קם ואמר מתוך זעם כבוש: 'זלמן, מה אתה רוצה?'  
'מה אני רוצה, שואל אתה? לאכול מצות בפסח אני רוצה, אקספלואטטור...'
הסיפור מסתיים בהסגרתו של זלמן לידי המשטרה – ביטוי נוסף להעדר החמלה של בעל הבית, שרואה בפועל שלו לא יותר מאשר שיכור מטורף. אך הסיפור אינו מתמצה רק בביקורת חברתית-מעמדית רדיקלית נגד הנצלנים, השבעים וחסרי הרחמים, אלא יש בו גם התרסה בוטה נגד האל ומצוותיו.

כתב אותו אליהו מֵידַניק (1904-1881), סופר ששמו כמעט ונשכח לחלוטין. במאי 1904, כמה חודשים לאחר שחיבר את הסיפור, שם מידניק קץ לחייו בבליעת רעל. הוא היה אז בסך הכל בן 23, בדיוק בגילו של גיבור הסיפור 'חמץ'.

מידניק לא הספיק לכתוב ולפרסם הרבה בחייו הקצרים, והמעט שהספיק כונס לראשונה באודסה בשנת 1908 עם מבוא שחיבר המשורר יעקב פיכמן, ושוב בשנת 2002 בספר 'יום קרוּש ומקולל' ׁ(ביטוי הלקוח מהסיפור 'חמץ'), שהוציא לאור שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, בהוצאת ביתן, וגם לו צורף מבוא חשוב והערות רבות.


סיפוריו של מידניק, שמקצתם זמינים לקריאה בפרויקט בן-יהודה, משקפים את רוח התקופה, ובעיקר את עולמם הסוער של ה'תלושים'. אלה שנטשו את בית המדרש הישן ואת עולמה של הדת והמסורת, ונשאו נפשם לרעיונות גדולים וחדשים: חילוּן, מודרנה, לאומיות, סוציאליזם, תיקון עולם, ציונות.

הסיפור 'חמץ' נכתב, כאמור, בראשית שנת 1904 ומידניק שלח אותו לח"נ ביאליק, שערך אז את כתב העת הספרותי החשוב 'השִׁלוֹחַ'. הסיפור אכן נדפס באותה שנה (השלוח, יג, חוברת ה, אייר תרס"ד), אך ספק אם מידניק, שהתאבד יום לאחר חג שבועות של אותה שנה, הספיק לראותו. לפני שנתיים פורסם הסיפור שוב בבלוג של רן יגיל.

'זה כמה ימים שהחליט בלבו לאכול חמץ בפסח זה'

הנה הסיפור, כפי שנדפס לאחר מות מחברו בספר כתבי אליהו מידניק: ספורים וציורים, הוצאת חובבי ספרות, אודסה תרס"ח, עמ' 69-58: