יום שישי, 19 באפריל 2024

מעיזבונו של אליהו הכהן: ריאיון עם יהודה שרת, מאי 1979

יהודה שרת (ארכיון קיבוץ יגור)

אמר העורך
:

בסוף מאי 1979 ריאיין אליהו הכהן את המלחין והיוצר יהודה שרת (1979-1901) שאז כבר שכב על מיטת חוליו. שרת – סרבן ריאיונות ידוע – הסכים לקבל את אליהו לשיחה קצרה. הריאיון, שתוכנן לעשרים דקות והתמשך כשעתיים, התקיים בחדר החולים של קיבוץ אפיקים, ונכחה בו גם ביתו, הזמרת הִלָּה שרת (2006-1937). הריאיון הונצח בשישה קבצים על גבי שלוש קלטות ישנות ('קָסֶטוֹת'). שרת היה חולה ודיבר בקול חלוש. בנוסף, היה צריך להסתיר מפניו את מכשיר ההקלטה ולפיכך נאלצו אליהו והלה להציבו במרחק מה ממיטתו, מה שפגם באיכות ההקלטה. חלקים מההקלטות היו קשים לפיענוח, ומי שקיבלה על עצמה את תמלולן הייתה רוני גואל (2009-1942). זו הזדמנות, מאוחרת אמנם, להודות לה על עבודתה המסורה.

בעקבות הריאיון שלחה הלה ביום ט' בסיון תשל"ט (4 ביוני 1979) מכתב משלים בשם אביה, שהכתיב לה את הדברים והזמין את אליהו לבוא ולבקרו שוב. שבועיים אחר כך, ב-22 ביוני, הלך שרת לעולמו והובא לקבורה בקיבוץ יגור ליד רעייתו צִבְיָה. לימים נקברה לידם גם בתם הלה, שנפטרה ממחלת הסרטן.  

מצבותיהם של יהודה שרת, רעייתו צִבְיָה ובתם הִלָהּ בקיבוץ יגור (צילום: אריאל פלמון, ויקימדיה)

אליהו ייחס חשיבות רבה לריאיון עם שרת ועל אף אורכו חיפש דרך לפרסמו בשלמותו, אך הדבר לא עלה בידו. תקופה ארוכה נעלם המכתב האחרון שכתבה הלה שרת (בשם אביה) לאליהו בגנזי ספרייתו הענקית, עד שנמצא לאחר פטירתו בידי רעיתו המסורה דליה. אני מודה לה שהעבירה לי את תמלול ההקלטה ואת מכתבה של הלה.  

ט' סיון תשל"ט

לנלבב, לאליהו הכהן.

קָטֹנְתּי - - -

הֻפתעתי מזריזותך להמציא לידי את החמר שבדפוס.

אשר לרצונך לבקרני שנית - דלתי פתוחה לפניך, אף אם הדבור הולך וכבד עלי.

אודה: כיוָן שסטיתי מהקו לכאן ולכאן, צרך לי להבהיר מה, להעניף מה, או להעמיד דבר על דיוקו. כן יסיתני לבי.

בהוקרה, יהודה 

אם אמנם ענין לך לבקרני שנית, אל יחשב לי לחַטָאת להביע לפניך משאלתי, כי בטרם תבוא תקרא, עַיֵן היטב, בפתח דבר למחברת "סדר של פסח", שנדפסה זה כבר, וכן בהערות המתלווֹת לה בסופה  [הכוונה לספר סדר של פסח נוסח יגור, הוצאת המרכז לתרבות בשיתוף עם קרן התרבות של הקיבוץ מאוחד, 1955].  

כתבה הלה.

להתראות.

מכתבך אלי ואל אבא היה שיקוי... 

יהודה שרת היה ענק בדורו. 'גיבור תרבות' הגדירו מוקי צור במונוגרפיה שחיבר עליו. בן למשפחת אצולה ישראלית במלוא מובן המילה. הוא נודע כאיש לא קל, בלשון המעטה, ובעל נפש סוערת, שהחמיר עם עצמו ודרש מזולתו. את מקומו בתולדות הזמר העברי כבש בזכות הלחן העילאי (שהוא עצמו לא העריך, כפי שעולה מן הריאיון) לשירה של רחל 'ואולי' (וגם לשירים האחרים 'שי' ו'לא שרתי לך ארצי'), וכמובן בזכות 'סדר פסח ביגור'  טקס ליל הסדר בקיבוץ יגור (בו גר תקופה ארוכה עד 1953, ובו גם נקבר אחרי מותו), שנוצר בצלמו ובדמותו ונחוג מאז תרצ"ו (1936) ועד היום

ידיעותיו ואופקיו הרחבים של יהודה שרת, הן בידע המוזיקלי הכללי הן בבקיאותו במקורות היהודיים (תנ"ך מדרשים), עולים כמעט מכל שורה, גם אם דבריו אינם בהירים עד הסוף (ככלות הכול מדובר באדם חולה שהיה כבר על ערש דווי), ומקצתם גם קטועים ובלתי מובנים. כמעט כל שורה בריאיון קוראת להרחבה ולהסברים נוספים, אך החלטתי שלא לעשות כן ולהשאירו גולמי ולא ערוך כפי שהיה. חובבי המוזיקה והזמר העברי יוציאו ממנו בנקל את הנדרש להם, ושאר הקוראים יתענגו מקריאתו ויטעמו משפה עברית שכבר לא מדברים כמותה. מעריצי אליהו הכהן יוכלו ללמוד משהו על הדרך בה ריאיין את דור הוותיקים והצליח לדובבם. 

לימים סיפר אליהו כי כדי לעורר את סקרנותו של שרת, הוא הביא איתו עותק נדיר מספרו של צבי ניסן גולומב, זמרת-יה, שנדפס בווילנה בשנת 1885. וכך סיפר אליהו במילותיו שלו על אירוע זה, במאמרו על צבי ניסן גולומב (פורסם בבלוג עונג שבת ב-31 ביולי 2015):

באתי לראיין אותו בימיו האחרונים, כששכב על ערש דווי בחדר החולים של קיבוץ אפיקים. בתו המנוחה, הִלָהּ, שסעדה אותו בחוליו במסירות שאין למעלה ממנה, הסדירה עבורי את הריאיון. 'עומד לרשותך זמן קצר מאד', לחשה לי בפתח חדרו. 'אני מושיבה אותו במיטתו, אך דע כי לאחר עשר דקות הוא מאבד קשב. השתדל למצות את שאלותיך בפרק זמן זה'.

כבר בתחילת הריאיון אחזתי בידי את הספר 'זמרת-יה', שדאגתי מבעוד מועד להביאו איתי כדי לעורר את סקרנותו. 'אתה מקורב למשפחת גולומב', פתחתי ואמרתי, 'אליהו גולומב, מפקד "ההגנה", היה גיסך. הבאתי איתי ספר על תורת המוזיקה, שחובר בעברית במאה ה-19 על ידי צבי ניסן בן אבא אליהו גולומב, ואני תוהה: האם הוא קרוב של משפחת גולומב הישראלית?' הנחתי את הספר בידו הרועדת.

יהודה שרת היה באחרית ימיו על סף העיוורון וביתו הניחה בידו זכוכית מגדלת. הוא פתח את הספר ואימץ את עיניו בניסיון לקרוא את הכתוב בו.  
'מימי לא ראיתי את הספר הזה', אמר בהשתאות והתבונן בלי הרף בעמוד השער. 'מימי לא ראיתי ולא שמעתי על הספר, והרי כל ימי עסקתי במוזיקה'.  
'האם אבא אליהו גולומב ובנו צבי ניסן היו קרובי משפחה של אליהו גולומב?', חזרתי ושאלתי.  
'לי לא ידוע על כך' – השיב. 'אף פעם לא שמעתי שהזכירו במשפחה את השם צבי ניסן גולומב'.  
ומאותו רגע נפלו המחיצות ונעשינו בני ברית. עשר הדקות חלפו, ועוד עשר דקות חלפו, ועוד חצי שעה חלפה. שיחתנו קלחה והנה עברנו לדבר על המלחין חנינא קרצ'בסקי, שיהודה העריץ. שעתיים תמימות ישבנו יחד, כשהבת הלה מביאה לי כל הזמן קסטות להטענה במכשיר ההקלטה שלי.  
'יש לי הפתעה נוספת עבורך' – אמרתי. 'בידי תמונה של ארון מתכת, בנוי תאים תאים, שאביך יעקב שרתוק, הביל"ויי הראשון בארץ, בנה לאליעזר בן יהודה לצורך מיון פתקי המילון שעסק בו. אביך היה אז חבר באגודת "החרש והמסגר" של הביל"ויים בירושלים'.  
הראיתי לו את הספרון הנדיר AVI, שהדפיס איתמר בן אב"י בירושלים (דפוס 'הסולל') בשנת 1927. הספר כתוב בעברית, אך באותיות לטיניות...

יהודה שרת הביט בתמונה זו, שגם אותה לא הכיר, התלהב וניצת. הוא הזדקף במיטתו והחל לשאת דברים בנפנוף ידיים...  
בזכות ספרו של צבי ניסן גולומב הצלחתי לדובב אותו. עשר הדקות שהוקצו לי הפכו לשעתיים תמימות, שבהן תיאר פרשיות מחיי המוזיקה בתל אביב הקטנה.   
'חוללת נס!', אמרה לי בתום הריאיון הלה, שעמדה כל העת לצדי.

ולסיום, פנינה נדירה ובה תועד יהודה שרת ב-1974, כשהוא מדריך את ביתו הלה ואת נכדתו חמוטל, כיצד יש לשיר נכון את 'שי', שירה של רחל שהוא הלחין במנגינה יפהפיה (הוא גם התייחס להלחנת שיר זה בסוף הריאיון). הסרטון נפתח בדברי מבוא קצרים של אהוד מנור:

במקומות רבים בריאיון אי אפשר היה להבין את הנאמר ורוני גואל סימנה אותם בשלוש נקודות, בסימן שאלה או בהערה. השארתי את תמלולה של רוני כפי שהיה ואת תיקוניה בסוגריים עגולים. לעצמי הרשיתי רק תיקוני עריכה קלים מאוד, פה ושם השלמות או הסברים שנתתי בסוגריים מרובעים, וכן קישורים והפניות (בדרך כלל לערכים בוויקיפדיה או בזמרשת). 

בנספח לריאיון הבאתי את 'יהודה', מקאמה לא מוכרת שחיברה נעמי שמר (ששרת מזכיר אותה בדבריו) לאחר פטירתו.


לקריאה נוספת

ערך מפורט על יהודה שרת ב'זמרשת'

דוד אסף, 'רחל המשוררת ויהודה שרת: 85 שנה לכתיבת "ואולי" ', בלוג עונג שבת, 13 ביולי 2012 (כולל את רשימתו של אליהו הכהן, 'צפצופי נעורים')

תמר זיגמן, 'חד-גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 9 באפריל 2017

מוקי צור, יהודה שרת: גיבור תרבות, הקיבוץ המאוחד, 2000

ב-27 במארס 2021, ערב פסח תשפ"א, שידר רון נשיאל תוכנית בת שעתיים על יהודה שרת ומורשתו, ובה ריאיין בין היתר גם את אליהו הכהן (בחלק השני של התוכנית) שסיפר על שיחתו עם שרת. ניתן להאזין לתוכניתו של נשיאל ('מגזין שבת עם רון נשיאל') – כאן (כולל שיחות עם מוקי צור, יורם טהרלב ואחרים). הריאיון עם אליהו מתחיל בתזמון 57:08 (בין היתר מספר אליהו גם על כתיבת מאמריו לבלוג עונג שבת).

*

Cassette 1 A

שרת: ... ואני הייתי מאוד קרוב לאליהו [גולומב] ומעולם לא הזכירו את זה [הכוונה למוזיקאי צבי נתן גולומב שאליהו הראה לשרת את ספרו; ראו לעיל]. אני חושב שלו היה משהו מזה אז הוא היה ודאי מזכיר את זה. אז אם אתה רוצה, זה השריד האחרון של שולמית בלון (?)

אליהו: היה בכתובים משהו על אילן היוחסין של המשפחה? לא.

שרת: ... 1885, באותו זמן אבי [הביל"ויי יעקב שרתוק] היה בארץ כבר.

אליהו: כן, אני יודע, הוא היה בעלייה הראשונה וחזר. כתב מכתבים יפים.

שרת: ב-1885 הוא היה בירושלים, בחברת שה"ו – שיבת החרש והמסגר.

שרת: לדעת מה נכתב עליו, זה אינני יודע. אני יכול לספר לך, אני כותב לעצמי, מתכונן לכתוב על [חנינא] קרצ'בסקי. כתבתי על [משה] הופּנקו. אתה יודע על הופנקו? בין הופנקו ובין קרצ'בסקי לא היו יחסים ידידותיים ביותר, כדרכם של מוזיקאים. עד היום אני מצטער על זה, מדוע ולמה, אך לא בזה העניין. אני אצל הופנקו הייתי תלמיד לכינור, ואצל קרצ'בסקי. עכשיו ככה: אני אספר דברים כהווייתם, כפי שאני רואה אותם כתמול שלשום. (קטוע). אני הייתי בבית ספר 'עזרה'. אז התקיימה מלחמת השפות, אתה יודע מה זה? בטעות צריך היה לקרוא לזה מלחמת העברית, לא מלחמת השפות. ובכן, שם נכנסתי בשנת תרס"ט 1909, אחרי שובנו מעין סיניא. אני אינני זוכר, אינני יודע בדיוק, אתה יודע – אין להכתיב לזיכרון, זיכרון זה דבר כל כך עיוור, מה שאתה זוכר אתה זוכר. אני לא בטוח אם למדתי אצלו בבית ספר 'עזרה'. מי מפריע לי לזה? היה שם מורה למוזיקה, קובלסקי, בעל בית המסחר קובלסקי. כילד הוא היה לוקח את הקרנוטו (?) ומכה בה בנעלו, ואני תמיד הסתכלתי אם הנעל שלמה או לא. אז שיהיו שני מורים לזמרה זה לא ייתכן.

בית ספר עממי על שפת ימה של (לא ברור [כנראה תל אביב])... אחר כך, בט"ז חשוון תרע"ד, פרצה השביתה הראשונה. זה אחד הדברים שאם כך ההיסטוריה נוהגת, יש לפקפק בהרבה תנודות היסטוריות. מפני שהסמינר בירושלים שבת שלושה ימים אחרינו, אבל זה לא יצא שאנחנו שבתנו שלושה ימים לפני הסמינר, אנחנו שבתנו מפני שאנחנו שבתנו. העובדה היא, אנחנו זה נוער מדלת העם, זו לא תנועת נוער, (לא ברור) השושבינים האלה, אבל אנחנו לא נדבר על השביתה. עכשיו, לאחר גמר השביתה, צריך היה לרכז אותנו באיזה מקום, שלא נלך בטל. (לא ברור). אנחנו היינו אז בקשרים עם ד"ר יוסף לוריא. צוציקים. לי עוד לא מלאו אז 13 שנה, אז כשפרצה השביתה, שלושה חודשים לפני היותי בר מצווה. 

ובכן, שכרו דירה ממש על שפת הים, כשהים היה סוער זה היה מלחך את רגלינו. דירה ארעית, שם היו מורים שלימדו בבית הספר, עוד בזמן האמת(?) ההיסטורית. עכשיו אני סלחן, אז לא כן ביחס למורים. העובדה היא שהמורים לא שבתו איתנו. אנחנו שבתנו, אני זוכר עוד בשדרות ברחוב נחלת בנימין, והייתי רואה את המורה במדרכה זו, הייתי קופץ למדרכה אחרת כדי לא (לא ברור). היינו מתגנבים מאחורי החלונות לשמוע מה מתרחש בשיחותיהם. עכשיו אני סלחן, מדוע? אחרי הכל לנו היה יותר קל לשבות. זה היה מטה לחמם, מורים בעלי משפחה, ואת הצד הזה לא הבאתי אז בחשבון כמובן. אבל נשאר משקע כבד בכל זאת. אבל ההיסטוריון הנאמן צריך לעמוד על עובדה זו. לא זו בלבד, לי יש תעודה, אני חושב שזו התעודה היחידה בעולם שאני עולה לכתה ד', והחתומים הלברשטט, שהוא היה הבא כוח הרשמי של חברת 'עזרה' (הוא חתם בגרמנית), ופסח אוורבוך שאחר כך היה מנהל בית ספר 'אחד העם', חתם עברית (קטוע). הוא פרש. אני זוכר שהוא בא אליי כדי להתעניין איך העניינים מתנהלים. למה הזכרתי את זה? מפני שאינני יודע אם כל המורים שלימדו ב'עזרה' נתנו ידם גם לבית הספר הזה, בית ספר ביניים. עד שאנחנו שוּכַּנו, נדמה לי שהבית הזה עומד עד עכשיו, בדרך לקולנוע 'עדן' יש בית רודי [ויסנשטין], הצלם, נדמה לי שהבית הזה (לא ברור).

אליהו: ליד רחוב ליליינבלום, ליד הקיוסק.

שרת: כן, שם היה פעם דפוס 'אחדות' ושם גם ברנר התגורר איזה זמן. אז בבית הזה היה בית ספר לבנים שאותו סיימנוהו בזמן הקצר ב', אני זוכר.

אליהו: ב-1915.

שרת: משם עברתי לגימנסיה. לא ניכנס לפרטים שלא לעניין, שם קרצ'בסקי לימד אותנו. זה אני זוכר.

אליהו: אז זה היה עוד 'עזרה', כלומר.

שרת: לא עזרה', זה לא היה שום דבר. אני מסביר לך, פרצה שביתה ו'עזרה' הייתה רשת של בתי ספר, כמו 'אליאנס'. עד שהחינוך עבר לכנסת ישראל לוועד הלאומי, עבר זמן. אז בתקופת המעבר אינני יודע מי ניהל את הדבר. אני זוכר את ההבדל בין המורה קלנר, שמעת על קלנר? [ויקטור קלנר]

אליהו: בוודאי, הוא לימד אחר כך בגימנסיה.

שרת: קלנר המשיך ללמד אותנו גרמנית, והיו עוד מורים שהתנדבו באופן זמני. מדוע אני זוכר? היה לנו מורה, היה מורה אהוב עליי ועל אחי משה [שרת], משה למד אצלו באופן פרטי. מורה לערבית, יוסף מני, ממשפחת מני הידועה. אשתו הייתה אחות דוד ילין, והוא היה מורה לערבית. היו לנו קשרים שנמשכו אחרי זה. ובכן, פעם, בחדר שלנו הייתה מחיצת עץ, הכל היה באופן מאוד קבצני, ארעי, וכיתה אחת שמעה מה שנעשה בכיתת חברתה. אז פעם הוא רצה להדגים, להבהיר לנו מה זה נקרא מבטא ערבי. באותו הזמן נשמעה קונצרטינה של קרצ'בסקי מעבר למחיצה. אז הוא אמר: זה צלצול, אבל זה גם סלסול... (לא ברור) משמה לא נשארו לי הרבה זיכרונות. 

עכשיו אני אגיד עניין אחד שלא נעים לי להגיד אותו, אבל זאת היא אמת לאמיתה: אני מתפלא שיש אנשים שמוורידים את המציאות. קרצ'בסקי, בשבילי, שתי פנים לו. שתי פנים לא מבחינה שהיה דו-פרצופי, חס ושלום, שתי פנים לגבי מעמדו כמורה, שהוא, אין לו כל אשמה בזה. ובכן, היו לנו שיעורים בבית הספר, בגימנסיה 'הרצליה'. אני סיימתי את הלימודים בשנת תרע"ה, ובבית הספר 'עזרה' לימודים התחילו מניסן עד ניסן, אז כתוב גם בתעודה. אז בחצי השנה שנותרה, אמא שלי הכינה אותי בימי החופש לבחינה בצרפתית. למדתי 32 verbes irregulieres, יוצאים מן הכלל, ונכנסתי לגימנסיה למחלקה (לא לכיתה) בסוף המחצית השנייה, בניסן, לסוף השנה של מחלקה ד'. אינני זוכר אם זה היה במחלקה ד' או מחלקה ה', אבל מה שנחרת בזיכרון: השיעורים לא נתברכו בקצב הדרוש, ב... לא היה בזה כל קידום. אני רואה לפני כעכשיו תמונה – אני אעלה את זה על הכתב, לעצמי, אני עובד על זה כאילו אני מכין להוצאות המרובעות (?) האותיות הברורות ממני והלאה. בכל אופן אני חייב. אני רואה לפניי – בענייני זיכרונות צריך מאוד להיות זהיר – בייחוד בעבודה הזאת ש... הקדשתי לה למעלה מעשרים שנה. מאיגרות ברל כצנלסון למדתי שצריך גם ללמוד להיזהר כשאדם מספר לך משהו. אנשים מבלבלים תאריכים וכל מיני דברים. עד שאתה מגיע לשורש דבר, למשהו אמין, שאתה יודע בטוח שזאת היא האמת. לא אביא דוגמאות לעניין הזה כי זה יוליך אותנו לצדדים. ובכן, אני לא יכול למחות את הזיכרון הזה. זה תצלום ממש מתוך גנזך שבלב, כמה שמר לי להגיד. זו התמונה: ילדים עומדים על ספסלים, היו קוראים לזה (לא ברור) צפרדע. אי שם על הלוח קווי תווים עם מפתחות, עם דיאֶזים. אז, ידיעותי התיאורטיות... אינני יודע אם כבר התחלתי ללמוד לנגן בכינור, ובכל אופן אולי יחידים ידעו מה פשרם. איש לא יודע לשם מה הם באו ולאן הם הולכים, עומד מורה והכיתה כמרקחה. צריך להיות זהיר. אינני אומר שכל השיעורים היו כאלה, אבל משום מה זה נחרת בזיכרוני. אם שיעור כזה נחקק בזיכרון, מכאן אתם למדים שאולי היו שיעורים יותר שקטים, שדעתנו נחה עלינו. (קטוע)

שרת: לא נכון! זה לא היה ולא נברא! ההפך הגמור מזה. ועכשיו נדבר על זה. אני לא באתי כאן להעריץ את ברנר, וכשברנר היה לנו מורה, כמעט שלא קראתי אף ספר מספריו. ידענו שברנר סופר, וההנהגה שלנו הייתה הנהגה של תלמידים עם מורה. אני עכשיו לא אדבר על זה, אני רק אומר לך שההפך הגמור מזה. לצערי הרב, אני יודע, למשל, שלא שבעו נחת מדוד שמעוני. היו לי קשרים עם דוד שמעוני, הייתי רואה בו ידיד טוב, אף פעם לא דיברתי עליו, אבל במידה ששאלתי תלמידים מסוגים שונים, אז לא שבעו נחת ממנו. וכזאת וכזאת יקרה. יש אנשים נבובים, זו פרשה שלמה לספר. (קטוע)

שרת: (לא ברור) דוקטור [אברהם] צפרוני, למשל, לבי שותת דמעות עד היום. הוא בכלל לא צריך להיות מורה. הוא איש מדע, היה צריך לשבת לשולחן ולעסוק באותן עבודות של 'הכוזרי', (לא ברור) וכל הספרים האלה [צפרוני ההדיר את 'הכוזרי' ועסק בפירושו]. נעזוב את הנושא הזה. (קטוע)

שרת: היה קרצ'בסקי, והוא הוא קרצ'בסקי. אני הלא הייתי בכל זאת נער, אף פעם לא שוחחתי איתו על השאלה הזאת, מה בין זה לזה שמה שאני אספר עכשיו. אינני יודע אם סוּפר לך הדבר הזה: מדי שבת בשבתו בשעה עשר הייתה שעת זמרה. אין צורך לומר שזה לא על מנת לקבל פרס. ואז באו אלה אשר נר הניגון דולק בלבם, מכיתות שונות. אני זוכר, לי הייתה אחות, האחות הבכירה שלנו במשפחה [רבקה שרת], זו שנספתה באסון הגדול שפקד את משפחתנו, רעייתו של דב הוז לעתיד. היא כבר הייתה בת עשרים, אולי למעלה מזה, הייתה יושבת באלט עם ילדים מכיתה ה'-ו'. כאן אני אומר, ממש ללא הפרזה, [קרצ'בסקי] היה כמכהן בקודש. כמובן, שרנו הרבה שירי [לואי] לבנדובסקי. החך השתנה במובן הטעם, זו לא אשמתו, התקופה הייתה כזאת. אם כי גם 'הצוענים' של שומן שרנו, אחר כך 'בריאת העולם' של היידן, באך אני לא זוכר ששרנו הרבה. אבל עצם המעמד הזה – הוא היה מתיז ניצוצות, היה כולו ברקים. היה יושב ליד הפסנתר כחורש במענית. הלאה מזה הפרעות, מה זה, כולם באו, באיזו אחריות. אני שרתי כבר אז בס, נדמה לי, אחריות מלאה. זו הייתה מקהלה ראויה לשמה. 

לפני שנים מספר היה כינוס של מורי זמרה ומחנכים. היו שם אפילו מ[עדן] פרטוש ועד המורים הקטנים, זה כמו אני הקטן. לא זוכר את כל העניין, אך שלחו לי אחר כך את הפרוטוקול של דבריי עם הרבה שיבושים, אגב. אני לא יודע אם אמרתי את זה או חשבתי, ולמען דרך ארץ לא להגיד את זה, חשבתי בלבי: המורים שמתאוננים שרק יש להם שעה אחת בשבוע זמרה, שנבלעת בזה, מי מפריע לכם? לא רק בקיבוץ, במושב, בעיר, בשכונה. מי מפריע לכם להכריז שבשבת בשעה עשר יש שעת זמרה ויבואו חמישה? בשביל זה צריך לדעת לשאת קלון גם כן, להיות משוגע לדבר. מה הבכייה הזאת? מי יידע שבלי השיעורים האלה בשבת נשאר היה לי רושם קשה מאוד משיעוריו של קרצ'בסקי. אלה שיעורים, איך היינו נכנסים, איך היינו יוצאים איתו יחד בחברותא, באיזו נעימות. וזאת הייתה תקופה ארוכה, אני לא יכול עכשיו לכתוב בשנים, אבל זה לא עניין של יום וחודש. זה הדבר מדי שבת בשבתו. והוא בעצמו ודאי יזם את זה, זה לא היה איזה דבר רשמי מטעם הגימנסיה 'הרצליה', אבל התלמידים היו מעבירים את זה ובאו מכיתות שונות. הנני אסיר תודה לו. אצלי, שהייתי פעיל במקהלה, הייתה ילדה מכיתה ג' יושבת עם ילדה מכיתה י"ב, והיות שבמרכז היה העניין והיות שהאוזן הייתה, האוזן של הקטנה הייתה כולה כשורה, אז כל העניין הזה של מה פתאום ילדים קטנים, הלך הצידה. כל הפסולת הזאת. המרכז היה העניין, ועל זה אני אסיר תודה לקרצ'בסקי. (קטוע)

שרת: אני אגיד לך, אני אינני יודע. בתקופה ההיא... אני לא יכול להגיד על זה שום דבר. לא זה מרכז העניינים. ידעתי שזה...(נגמר צד בקלטת)

Cassette 1 B

אליהו: ... מלחין, לחרוץ את הגורל של שירו. ייתכן שבאך רואה יצירה מסוימת כיצירה עדיפה שלו ויצירה אחרת הוא (לא ברור)

שרת: (לא ברור)... שותים את המים, ואין מים טובים מאלה מכיוון שמעולם לא היו בהר ולא שתו מים... (קטוע) ...יש אצלנו, עם כל הערכתי את הגלות, ואני רחוק מכנעניות וכל זה, אבל יש יבבה גלותית שעוברת את חוש המידה, והיא ריככה את הנפש יותר מדי. למשל, אתן לך דוגמה: אם אני לוקח –

אתה בקיא בטעמי המקרא – יהושע לייב נאמן, אני מתפלא ש[אליעזר] בן יהודה הוציא את (לא ברור) טעמי המקרא, ולא הזכיר אפילו שלפניו היה (לא ברור) בטעמי המקרא. בכל הכבוד. אני למדתי אצלו באופן פרטי, יהודי תורני אבל משכיל במוזיקה, כשלמדתי בירושלים מוזיקה, למדתי באופן פרטי. יש לי כל האמון אליו. הוא גם אמר לי שהוא אשר הדריך את [שלמה] רוזובסקי. (קטוע)

שרת: (מזמזם את מנגינת 'הבאנו שלום עליכם'). תיקח שני אסקימוסים, שגדלו במוזיקה, תשיר להם את השיר הזה, ואחר כך תשיר להם 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים'. (שר בטעמי המקרא בנוסח אשכנז). (לא ברור) אחד מהשירים ביידיש ששרים וכך הלאה. זה בא ללמדנו שיש פה משהו אותנטי, וזה אני שר לפי נוסח אשכנז. זהו, בכל אופן, אי אפשר לעבור על פני זה כלאחר יד. זה איזה צוק סלע ששמר על שורשיותו. אין כן הניגון של ההפטרה – הניגון של ההפטרה הוא רכרוכי יותר, והניגון של החומש בנוי ממרווחים מוצקים כאלה, אבניים כאלה. ובכן, אתה לא תשמע שיר שבנוי על פי המרווחים האלה, אבל, למשל, כשאני... אני כל זה אומר בהסתייגות (מכיוון) שאני אינני מומחה, אינני איש תולדות המוזיקה, לא באופן רשמי. ודאי קניתי דעת, אבל אני חושב שבכל אופן משהו יש בזה מה שאני אגיד: שבמוזיקה הגרגוריאנית יש יסודות של המוזיקה העתיקה שהייתה בבית המקדש. אז כל הרוח הזאת, זה מה שהראיתי לך קודם. 'עלינו לשבח' זה דבר זה. אז נשאלת השאלה מי לקח ממי? לך דע!

טוב, השירה שאתה אומר שמוצא חן, זה גם עניין של חינוך. הבט, למשל, אני עכשיו עומד באמצע כתיבת מכתב ליוסף טל, שהוא רעי ומורי. אני כותב ליוסף טל, יש בינינו קשרי חברות. בקשר לזה, טוב, את השם אתה יודע ודאי... (קטוע)

צריך להתחיל לנסות איך להתחיל לכתוב שירים עממיים, ואפילו מהגן, ובזהירות להכניס משהו מהמרווחים המחודשים. מפני שכדי להגיע למדרגה זו צריך לעשות מאמץ אינטלקטואלי, אני לוקח את עצמי, אני שומע את המוזיקה הזאת, אבל האינטלקט שלי לא מספיק לי לנשום אותה, לעשות אותה לשפתִי. יש לי עניין, אני לא סתם, אני לא בז לה כמו מישהו שהולך לשיעור מודרני ואומר את כל זה למדת וידעת... (פה נכנס שוב קטע שלא שייך, על משולם הלוי)

שרת: אז ככה, זה אני אומר לעצמי: אני אינני שותה בצמא את (לאחר עזרה מצד אליהו) שושנה דמארי, את הדמאריות המאונפפת ואת האינפוף הדמארי. אינני שותה בצמא את הרגשנות של יפה ירקוני. אצל נעמי שמר אני אומר שיש לפעמים התגנדרות בהיגוי מחוטב יותר מדי, וגם את זה אינני מקבל. לא תמיד מקהלה (לא ברור) סְטָקָטוֹ! סְטָקָטוֹ!... זה לא מעיב על עצם כישרונה וכן הלאה. אם כי אני מוכרח להגיד (שר את 'לילה טוב' מתוך 'מסע החורף' של שוברט). זה שיר אחד שלה, השירים האלה... (קטוע)

אליהו: 'לו יהי'.

שרת: כן, זה השפעה של שוברט יש פה, גלויה מאוד. (שר שוב את שוברט). זה גם כן צריך הכל לשקול, אין מוזיקה בלי השפעות. אין זה מוריד מערכה כמלוא הנימה.

אליהו: 'ירושלים של זהב'.

שרת: זה כשאני שומע איזה שכר היא מעמידה, אז אני גם כן אומר: לעזאזל המוזיקה. כשאני שומע איזה שכר היא דורשת, אז אני אומר: לעזאזל המוזיקה עם נעמי שמר יחד. פשוט מאוד. (קטוע) אבל החוצפה הזאת! וחוץ מזה – הכוכביוּת. מי בכלל, מה אתם, עובדי כוכבים ומזלות? ברל כצנלסון כתב: כל העולם נהנה מהשמש והירח, אבל יש שעובדים להם ועושים אותם לאלילים. במובן זה, מי אתה צוּר ומי אתה חלמיש בפני נער עברי העוסק בתורה. מה יש? מה קרה? מה יש שמה? מה הכוכביוּת שלו? למשל ניקח בדיקה משל [אריק] איינשטיין: תשים לב שאצלו אין צליל אחד מתמשך של שני רבעים. הוא שר 'כשאור, דולק, טה-טה-טה טה-טה' [כוונתו כנראה לשיר 'כשאור דולק בחלונך' שכתב עמוס אטינגר והלחין סשה ארגוב], באותו אופן (שר): נומי נומי נים [מתוך 'שיר ערש' של יחיאל היילפרין ויואל אנגל]. אין בשביל מי לתת את הדין. אין סמכות. החומה פרוצה. בחור כזה, מישהו צריך להגיד: שמע ידידי, אתה לוקח שיר, אז תדע, יש בכינור, יש לֵגַטוֹ שְטְרִיךְ [strich]. לגטו זה לא נקרא שמחברים שני צלילים בקשת אחת, זה המושג המקובל, אבל יש לגטו שטריך, זאת אומרת שאתה מעביר את הקשת, וכשהקשת מופנית אתה ככה מתחכם שאתה לא מרגיש שהיא מופנית בכלל. אפילו לקשתות נפרדות יש לפעמים סטקטו, טה-טה-טה-טה. אז כשיש לך משפט באיזו סונטה של הנדל, של בטהובן, של באך, אז אתה מנגן סטקטו, כך צריך לנגן לגטו, אז לגמרי (לא ברור) אחר שמוציאים. דע, מה זה? (לא ברור) בזה גמרנו את העניין. 

אותו הדבר קורה לא רק בשטח המוזיקה. הלא זאת שרים השיר הזה של נעמי שמר 'שם הרי גולן': 'והיה הלב למַשּׂוּאוֹת זרים' במקום 'למשׁואות זרים' [בשי"ן ימנית]. ואין איש נותן את הדין. מישהו שר 'וְזְהב תפוח' [בשירו של מתתיהו שֶׁלֶם 'שה וגדי'], שני שוואים בזה אחר זה, והקולר תלוי באלה שאחראים לעניין הזה. ועכשיו בשטח הביטוי בכלל בעברית, ביאליק אומר: 'ונפשם אל הריסוּת דברך ישָׂאו' [בשירו 'דָּבָר' כתב ביאליק 'אֶל-הֲרִיסוּת מִזְבַּחֲךָ יִשָּׂאוּ']. אז הקריין היה כנראה בהריסות פומפיאה, אז הוא חושב: למה הריסוּת? – הריסוֹת! בכלל, מביאים את הכתוב לפעמים בשיעורי התנ"ך שהם נותנים לנו פה, אז הקריין משבש את מה שבא בפסוק. אתה אומר פסוק, הסתכל בכתוב! אם יל"ג אומר [בפואמה 'קוצו של יוּד']: 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? / בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי; / עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ / יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ'. (לא ברור)  'שׂברך' – שׂבר זה תקווה. (לא ברור) שברך, ענייך, עצבך ומשושך. אחר כך הוא אומר: שברך – מאווייך. אז אני לא רוצה להגיד בשמות, אחד קורא לו 'שׁברך', 'שׁברך, מאווייך'. מי מפריע לך לקחת את יל"ג במחילה מכבודך (דופק על השולחן) ואולי לראות איך זה כתוב שם? (קטוע) במחילה מכבודה, חנה מרון [אולי התכוון לחנה רובינא], עם כל הכבוד שאני רוחש לה, באמת, לא מן הפה ולחוץ, היא קוראת שיר של ביאליק. ביאליק כותב: 'מִי יִתֵּן וְיֵאָצֵר גַּם יְגוֹנְכֶם הַגָּדוֹל בְּחֵיק הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְרָווּ מִמֶּנּוּ עַרְבוֹת שָׁמַיִם וְעַרְבוֹת שָׂדַי, כּוֹכָבִים וּדְשָׁאִים' [השיר 'ידעתי, בליל ערפל']. חנה מרון רואה 'שׂדי', אז היא חושבת שזה שיבוש, במקום שי"ן שמאלית בשי"ן ימנית. זה  ששדי מנוקד קמץ ופתח אחריו, זה כנראה לא עניין שלה. זה 'שׁדי'. זה שיש בזה סתירה, יש בזה שפת יתר, (לא ברור) 'ורוו ממנו ערבות שמים וערבות שדי', הלא שדי יושב בשמים, אז יגיד המשורר: אתה מדבר שפת יתר ומה יהיה עם 'כוכבים ודשאים'? 'ערבות שמים וערבות שׂדי, כוכבים ודשאים'. וזה אני צריך לשמוע חמש פעמים, לרטש לי את המעיים בזה. (לא ברור) טוב שאני תפסתי פעם את נחמה הנדל, וזה השיר הזה 'שחקי, שחקי', ברחוב. היא שמעה בקולי ועכשיו כבר יש הקלטות מהסוג הזה (שרת ואליהו שרים 'שחקי, שחקי'). מובן, מי שירצה להקנות שיר כזה ודומה לו בציבור, הוא צריך לדעת שהוא יתקשה, מפני שלציבור הרחב שאין לו איזו השכלה מוזיקלית דווקא, יותר קל לו להביא נעימה אחרת מאשר להביא אותה נעימה בשנית.

אליהו: הוא גם מורגל, קשה לעקור את ההרגל.

שרת: לא, אבל ניחא לו, יותר קל לו.

אליהו: מהיכן אתה יודע שזו המנגינה המקורית? מפני שבתווים, גם לפני חמישים שנה...         

שרת: אני סומך בזה על אחי [משה שרת]. אחי היה אדוק בדבר הזה. והוא זוכר את זה (לא ברור) ואני סומך עליו. אני קיבלתי את זה ממנו ואני שש לזה. זה היה בין (לא ברור) תפסתי אותה [את נחמה הנדל], ואמרתי לה, והיא תפסה את העניין, ויש לה הקלטה קודמת כזאת (לא ברור). (קטוע)

שרת: בקשר לשיר היהודי, אז זה עניין אישי שלי. אני מאוד מסתייג ובמבוכה, ולי נדמה בכלל, 'דרכו עוז בדממה' [מתוך 'קומו תועי מדבר' של ביאליק ששרת הלחין]. יעשה כל אחד את מלאכתו מה שיעשה, בלי כל הקטר הזה (לא ברור). כל כך הרבה סטיות והשפעות. אני עכשיו קיבלתי מכתב ממישהו. כותב לי, אני רוצה לדעת מה מאחורי השיר. זה אופייני לנו, אנחנו בכלל, מה זה, אני בן הארץ הזאת, מישהו יפקפק בקשריי אל הארץ? אבל אולי משום כך אני אינני סלחן כל כך, אז... אינני יודע איך נוצר השיר הזה, איך זה בא...

אליהו: מדוע אתה רואה בכך פסול?

שרת: מדוע פסול? אני, למשל, יש לי טענות אל באך. מדוע לא סיפר לנו פרשה של חיבור שלו. איך, פשוט, מבחינה פדגוגית.

אליהו: הוא סיפר.

שרת: לא סיפר.

אליהו: כל יום ראשון היו מבקשים ממנו, משלמים לו, לכתוב לו יצירה חדשה.

שרת: לא, לשון. במובן זה אינני מדבר איתך. (לא ברור) היא בעצם לא זקוקה לא להסבר, לא לשום דבר. אז אלה גאוני המוזיקה, זאת הייתה לשונם. תאר לך אדם כותב סיפור, אז הוא יכתוב הערות לסיפור הזה? הוא מספר את הסיפור. (קטוע)

אליהו: השיר הזה ['ואולי'] פרץ גבולות ושרו אותו בכל העולם, ובכל שירון אני מוצא... ראש הממשלה [מנחם בגין] נשאל לפני יומיים, ביום העצמאות, מה אתה רוצה לשמוע? והשמיעו לו מאות שירים, אמר: אני רוצה לשמוע את 'ואולי לא היו הדברים מעולם'.

שרת: (צוחק) מתי זה היה?

אליהו: לפני שבוע ימים. אני רוצה להגיד לך, זה היה ממש מרגש. ביום שלם, זה היה מרתון. (קטוע)

שרת: בעיני, אני קורא לזה, בשבילי אני אומר נופת, ומנופת אני בא לטינופת. אני אמנם לא סוגר את הכפתור, אבל אין לי דעה. עשיתי את זה בנסיבות לגמרי לא מוזיקליות. הייתי בשליחות בגרמניה. לא חשוב לספר את זה. אתה רוצה לדעת, אני יכול לספר לך.

אליהו: ספר לי פעם, כי זה באמת מאוד חשוב, מפני שהשיר הזה...

שרת: אני מצטער מאוד על השיר הזה, מאוד מצטער, מפני שאין בו שום... יש בו אותה סנטימנטליות רכרוכית שדיברתי עליה קודם.

אליהו: ובכל זאת, מדוע כל כך מתקיים...

שרת: זה מפני שהנפש היהודית... לא היהודי ממרוקו אלא היהודי מאירופה המזרחית, הוא מתמוגג מזה. נגיד צ'ייקובסקי (מדגים צ'ייקובסקי ברוסית) אותו המלוס לדבר הזה.

אליהו: של 'ואולי'?

שרת: לא, זה לא קשור, זה אותו האקלים.

אליהו: אני לא חושב שזה נושא של יהודים מזרח-אירופים. את 'ואולי' בוחרים היום, לרפרטואר היום, ארבעים או חמישים שנה לאחר שנכתב, נכתב ב-32 נדמה לי?

שרת: אתה יודע שאני לא מסרתי אותו לדפוס מעולם. אני עצמי לא מסרתי אותו לדפוס, ואני באתי על עונשי. מפני שעם כל הדלות שישנה בשיר הזה, אז מקום אחד עושים, אני נענש על זה שלא מסרתי לדפוס. במקור זה היה (מדגים איך הוא כתב את השיר, ואליהו מעיר שיוסף שפינדל שר כך). לכל הפחות זה, אז מישהו אומר לי: אתה רואה? עכשיו עשו את זה עוד יותר מצומק. יש מישהו ששר ככה?

אליהו: כן, הראשון שהקליט את השיר, יוסף שפינדל, הוא עושה טעויות אחרות, אבל הוא שר, הוא גם מבליע את המ"מים, אינני יודע אם נתכוונת לכך: (שר) ממרומי... מעולם, בימים ארוכים ויוקדים...

שרת: זהו, זהו, יש אפשרות לעשות ויברציה על המ"ם, שאני לא התכוונתי לזה.

אליהו: אבל איך תסביר, הנה אתה מדבר למעשה כנגד יצירה שלך, שמרגע שעזבה את השולחן שלך אין לך שליטה עליה, וכל כך קיבלו אותה, ועם כוח החיים שלה...

שרת: היא לא הייתה על השולחן בכלל, אני לא כתבתי אותה בכלל. זה היה בברלין, אני נשלחתי בשנת 30 בשליחות 'החלוץ' בגרמניה. הייתי שם כשלוש שנים. שנתיים הייתי בשליחות ושנה אחת הקדשתי למוזיקה, ובאמת טעמתי מקצה המטֵה. יוסף טל אז למד ב-Hochschule, וכשהוא נכנס ל-Hochschule הוא כבר ידע פי כמה ממה שאני אז למדתי. לא חשוב, לא נדבר על זה. העיקר, שחבריי בקיבוץ כיוונו אותי לגרמניה היות שכבר אז עסקתי במוזיקה, ואמרו שאני בגרמניה, זה היה לפני היטלר כמובן, שאוכל לטעום קצת מזה. אני טעמתי, הייתי בסמינר של יידה, שמעת על יידה? פריץ יידה, שמעת עליו? אני גם כן חייב הרבה. ואז ניגלו לפניי כל אוצרות המוזיקה העתיקה, ובכלל גם הטעם אצלי השתנה, באותה תקופה, קודם הייתי בכפרים במחוז הנובר. פועלים מחברינו בהכשרה עבדו אצל איכרים, ואני הייתי הולך כל לילה מכפר לכפר, 20–30 ק"מ, בשביל לשובב את לבם, לקרב אותם לעברית, לארץ ישראל. אחר כך הועברה ההכשרה לחווה מיסודו של פרנץ אופנהיימר, זה שהיה במרחביה. יש חווה בנקלאו (?) בסביבות ברלין, ליד (לא ברור). שם הייתה רוח אחרת לגמרי. עבודה מונוטונית, מכנית, באים וגורפים קרח מאספרגוס (?) היו גם סטיות אנטי-ציוניות בחבורה הזאת. הרגשתי בזה. מה לא יעשה שליח מארץ ישראל כדי להחם את הלבבות? אני בחרתי את השיר הזה מפני שהעברית היא קלה, בינתיים זה שיר וחשבתי, היו חדרים בלתי מוסקים, וחשבתי זה שיר בעברית. תוך כדי לימוד, זה התחיל ככה להתנגן, וזה הלך והלך והלך, אחר כך כשהיצור הזה נולד, אמרתי לו: מה לך ולי בכלל? (צוחק). אני הייתי כבר אז בסמינר של יידה עם מיטב המוזיקה העתיקה והמוזיקה החדישה, ותכף אני ראיתי מה שקרה. חטאות נעורים. צפצופי נעורים. אחר כך פגשתי פעם את אליק שומרוני, שנספה אחר כך במעגן, חבר אפיקים. אז הוא אמר לי: שמע נא, אתה מוכרח ללמד אותי את השיר הזה. שרתי לו את זה. אחר כך הייתי פעם, הוזמנתי לליטא לאיזה חודשים אחדים, שם הלכתי במקלי ותרמילי מקיבוץ לקיבוץ, ושם – היות שבגרמניה הגולה היהודית הייתה מעורבת בתוך מיליונים של גרמנים, בליטא יש כתובות בעברית וביידיש, אפשר לפנות ליהודי ברכבת ולדבר איתו עברית. זה היה בשבילי חוויה גדולה. היה חבר אחד, [ישראל] מהרשק מאשדות יעקב, הוא הזמין אותי. זה היה תוך כדי שליחות בגרמניה, הייתי איזה שניים-שלושה חודשים שם. אני ברכבת, אני שואל נערה אחת: ומה אתם שרים בהחלוץ הצעיר? שרים 'ואולי'. אמרתי: שרים 'ואולי'? אני אגיד לך: כשעצוב זה טוב, כששמח זה טוב (צוחק). אני פעם שמעתי, בפעם הראשונה, היה אחד הולנדר? הולנד? היה איזה זמר אחד בלונדון...

אליהו: יוסף שפינדל. הוא שר את זה בלונדון, הוא הקליט את זה.

שרת: אני פעם עברתי ברחוב נחלת בנימין ואני שומע את ההקלטה והזדעזעתי. אז זה שפינדל היה?

אליהו: אתה לא כתבת את זה כך.

שרת: לא, אני בכלל לא כתבתי את זה.

אליהו: איך, אם אתה יכול רגע לזמר לי את השיר 'ואולי' כפי שכתבת אותו...

שרת: לא לא לא, לא אזמר אותו. אני אגיד לך, צר לי שהדברים, אני בכלל אינני מרוצה מה... אני למשל, אף פעם לא אגיד ש'אני כתבתי', כי בשבילי לכתוב, בשבילי זה רק נחלת גאונים. יש לי גישה כזו, או אנשים רמי מעלה. פזמונאי שכותב פזמון אני לא אגיד שהוא כותב. ככה, יש לי גישה כזאת. ואני כך נוהג בעצמי. אז אלה דברים שאני משום דבר אינני מרוצה, מפני שמוזיקה זאת היא לשון, ושׂר השׁרים במוזיקה זה שׂר הפיתוח, ומי שאיננו יודע לפתח, איננו עושה את המלאכה כתיקונה, ואני, יש לי... (סוף הקלטת).

תווי 'ואולי' והנחיות שירה בכתב ידו של יהודה שרת (דף הפייסבוק המוקדש ליהודה שרת)

Cassette 2 A

(קטוע)

שרת: במצב הראשון לתרגום במקום 'תתגשמנה' היה 'תתאמתנה', 'תתאמתנה כל התקוות' אני זוכר, ושרו 'עוד יבואו זרעונים' [הכוונה לשיר 'פה בארץ חמדת אבות']. כך זה במקור?

אליהו: לא, אחר כך שרו 'עוד יבואו ניצנים'.

שרת: אני זוכר 'זרעונים'. (קטוע) השיר 'על שפת ים כנרת', שאז, בסולם האאולי הטהור, זהו השיר היחיד שלו [של חנינא קרצ'בסקי]. שירים כאלה כמו 'ישטפו' ['עתידות' של יעקב כהן שהלחין קרצ'בסקי], זה היו השירים שלנו שעל זה היה גאוותנו. ו'ישמחו במלכותך' גם כן שרנו.

אליהו: 'הנך ארצי ארץ נחמדת', 'נא הגידי ילדתי', כל הסידרה הזו [שירים שחיבר קדיש יהודה סילמן והלחין קרצ'בסקי].

(הלה שואלת אותו על שיר אחר, והוא מאשר ושר 'זמרו, זמרו אחים' בעזרתה [הכוונה כנראה לשירו של דוד פרישמן 'זמרו אחים זמרו', שהולחן על ידי משה לייב ליוב]).

שרת: אני כבר לא זוכר של מי זה, אנחנו שרנו את זה במסיבה כשמלאו למשה אחינו שבעים שנה, שסידרנו למשפחה מסיבה משפחתית צנועה. אבל אני התמסרתי, בכל אגפי המשפחה החיידק הזה של המוזיקה יושב איתן, ועשיתי חזרות עם כל אגף משפחה. אז בין אלה גם הדפסתי מחדש, אז כנראה שבאתי בדברים עם הדסה שרמן. (שואל את אליהו) היא עוד קיימת?

אליהו: כן, כן, והיא גם עוסקת בארכיון של הגימנסיה.

שרת: כן, אז בוודאי יודעים של מי השיר הזה. אז כל נשפי חנוכה, היה קשה למצוא, היה בזה משהו מהחידוש. (קטוע) זה עניין בשולי הדברים. כל השירים האלה שעכשיו אנחנו אומרים סנטימנטליים (מזמזם משהו, אליהו עוזר לו ב'נרותי הזעירים, מה רבו הסיפורים') זה גם כן שלו.

אליהו: זה שיר עם, אני לא חושב שזה שלו. זה בא מיידיש (שר את השיר ביידיש).

(כולם מדברים ביחד, שרת, אליהו, הלה, מנסים לזכור שיר חנוכה, כנראה של קרצ'בסקי, כנראה הכוונה ל'נרות דולקים' שאליהו שר).

שרת: עכשיו, בשולי הדברים האלה, אני רוצה להעיר לכם משהו: כשבא הזרם של (קטוע) גורוכוב [ידידיה אדמון], [עמנואל] עמירן, מרדכי זעירא וכן הלאה, הרי אני מדבר עם אדם שבקיא בעניינים. אגב תסלח נא לי, יש לך בכלל השכלה מוזיקלית ממש?

אליהו: בכלל לא.

שרת: אבל אתה יכול לכתוב שיר בתווים?

אליהו: לא.

שרת: לא?

אליהו: לא.

שרת: עד כדי כך?

אליהו: עד כדי כך.

שרת: אפילו אני מדבר עם בן שבעים ואני בן ארבעים, אז אני אומר לך, לא ייתכן. עצתי לך אמונה, היה פעם במושב כנרת דוד יזרעאלי (מישהו אומר: אבל הוא גם כן לא ידע תוים). רגע רגע, דוד יזרעאלי, ניגשתי אליו כמה פעמים ואמרתי לו: הבט, לו כתבת את זה, וראית את זה כתוב, היית רואה שאתה הולך וסובב סביב נקודה אחת. אתה הולך סביבי, אחר המילה, אתה שר שיר השירים ואתה מתמוגג, אבל לו אתה העלית את זה על הכתב, הכתב האכזר, שאצלו שומעים מן ה... הריקוד החסידי, אייי, אויו-יויי (לא ברור), מה כתוב. יעצתי לו, האם מצבך החומרי מרשה לך? אמר לי: כן. הוא כבר היה בגיל יותר קשיש מאיתנו. הייתה לו בת בתל אביב. אמרתי לו: זרוק שנה אחת, מה אתה מפסיד? אתה אומר שאתה יכול, לך תִלמד. שמע נא, אני עכשיו אסטה הצידה (קטוע) הבריחה, אני לא אומר שלא מעניין אותך, אבל כל הנושא של מקהלותינו שמתעסקים להם במפתח... (קטוע) אתה עוסק בלשון שאינך יודע אותה. לא ייתכן כדבר הזה. זה ממילא מוכרח להגביל את האופק שלך, וגם להביא אותך לידי טעויות שאינך יודע את שורשן. כן, איפה אנחנו עומדים? (קטוע) אז זהו קרצ'בסקי בשבילי. מובן שבשבילי קרצ'בסקי ככה, אני הלא סיימתי בגימנסיה במחזור השמיני. הייתי שייך למחזור השביעי, ולרגל הגירוש שהיה בשנת תרע"ז בפסח, אבדה לי שנת לימודים וסיימתי בשמיני. אחי [משה שרת], שהיה גדול ממני בשש שנים וחצי, היה תלמיד המחזור הראשון. כל המורים, תקופת הזוהר שלהם, זה אנשים שרק התחילו לבנות לבאר (?) מה אפשר לדרוש ממורה שכבר בשנה החמישית צריך ללמד מה שלימד כבר לפני חמש שנים? אז תקופת הזוהר של קרצ'בסקי גם היא הייתה אז. זה היה משהו חדש, הייתה לו תזמורת, משה אחי ודוב הוז ניגנו בקלרינט. אני רואה לפני את מחברת התווים לקלרינט. (קטוע) לא, שירה. (לא ברור) מתי זה היה? הוא פעם קרא לי לבוא לעזרתו, אני כבר הייתי פועל בעמק יזרעאל, זה היה בשנת 25 עם הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה [הכוונה לטקס הפתיחה; הנחת אבן הפינה הייתה ב-1918]. אז כשבלפור הופיע גם כן.

אליהו: זו הייתה חנוכה כבר, לא?

שרת: הוא קרא לי אז לבוא לעזרתו. אני הייתי פעיל גם בשירה, וגם ניגנתי בכינור ובוויולה הרבה שנים, ואז אנחנו ביצענו, אינני יודע מאין באה התזמורת. על אף היחסים, אני לא אכניס את עצמי, אני לא רוצה לפשפש בדברים האלה, נשאר לי הרושם שידידות נפש לא הייתה ביניהם בכל אופן.

אליהו: בין מי?

שרת: בין הופנקו וקרצ'בסקי. בימים ההם אני לא נתתי לבי לחקור פשר הדבר, קיבלתי את זה כעובדה. זה לא השפיע על יחסי אל הופנקו ואל קרצ'בסקי, אז עד עכשיו אני אינני יודע מאין באו המנגנים, מפני שהמנגנים היו בשנת 25 ליד בית הספר לנגינה 'שולמית', בית הספר היחיד, או שהופנקו נתן לו את התלמידים, זה אינני יכול לזכור. אבל אני גם זוכר שאז אנחנו שרנו את 'בריאת העולם'. אני עוד זוכר ששרנו את 'בריאת העולם' עם כלים בגימנסיה 'הרצליה' לפני התאריך הזה. מפני מה אני אומר שאני זוכר את זה? מקלט צדדי (?), אני לא... אל אחטא בשפתי, זה לא כאן המקום, אני לא באתי להתרברב, אבל היה ככה: הזמר אז היה איינשטיין, נדמה לי. אני כבר אינני זוכר אם איינשטיין זה, [אריק] איינשטיין זה בנו של השחקן [יעקב] איינשטיין, כן? (קטוע) אז היה איינשטיין אחר, זה [ברוך] בן יהודה צריך לדעת. אולי אני טועה בשם. היה לו באס יפה והוא שר את 'בראשית ברא אלהים', וכשהגענו למקום 'ויהי אור', קרצ'בסקי רצה שהבמה תהיה באפלולית ובזמן שיהיה 'ויהי אור' – ידלוק חשמל. היה לי העוז להגיד לקרצ'בסקי: אדוני קרצ'בסקי, אל תעשה כדבר הזה. את הצליל צריך להאיר, אם את הצליל לא נאיר, מה לנו כי נתלה את עינינו באור הזה? והוא נענה לי. זה אני זוכר כהיום הזה. אם אתה זוכר את זה שאני אחרי זה התפלאתי שעלתה במחשבתו דבר כל כך מוזר, שפתאום פתאום להדליק את החשמל. אז מדוע אני מספר את זה? זה היה על במת הגימנסיה. על במת האולם של הגימנסיה. כלומר שאת 'בריאת העולם' ביצענו, ושוב אינני יודע איך (לא ברור) המנגנים האלה. מפני שהיו קונצרטים של בית הספר לנגינה 'שולמית', אם זה אומר לך משהו, מי יסד את זה, שולמית רופין. על אמזל שמעת פעם?

אליהו: אמזל?

שרת: כן. (קטוע) ובכן, אז אני רואה לפני את מרת דיזנגוף, צינה, שיושבת ומוחאה כף: הופנקו, אמזל. אמזל זו הייתה מורה לא הרבה זמן, אתה רוצה לשמוע אז אספר לך, אבל נעזוב את זה. היא לימדה שם, אבל התזמורת הייתה תזמורת של תלמידים, זאת הייתה התזמורת היחידה בארץ שראויה לשם זה, וכל הכבוד להופנקו. אז אנחנו למדנו ממיטב המוזיקה, הסימפוניה הראשונה, אם חשוב לך לדעת, שנוגנה בארץ היא הסימפוניה ברה מז'ור, 'הלונדונית' של היידן. היא מתחילה באיטיות וכך היא עוברת לטמפו מהיר (מזמזם את הלחן). זאת התזמורת שניגנה בפעם הראשונה. אז היו שמועות מהלכות שדיירים וכל מיני אנשים בביתם שרים את זה. עד כדי כך זה היה. אחר כך החמישית של בטהובן, 'אֶגְמוֹנט' [של בטהובן], 'מערת פינגל' [של מנדלסון], 'חתונת פיגרו' [של מוצרט], 'וילהלם טל' [של רוסיני], גם מוזיקה קאמרית.

אליהו: גם ליוו את המקהלה בשירים?

שרת: לא, לא, זה הכל הופנקו. היה לו מחסור בכלי נשיפה, אז הופנקו היה כותב את זה, למשל ב'אגמונט', במעבר ממינור למז'ור, יש שם מעבר כזה שרק כלי נשיפה מנגנים, אז הוא נתן את זה לכלים הגבוהים, למיתרים. לפעמים היה מזדמן מישהו שניגן בחליל, ומישהו ניגן בקרן, והיה נספח אליו. אבל הוא היה ממלא את המחסור הזה, ב'בלתי גמורה' של שוברט [הסימפוניה השמינית] היה במקרה תלמיד אחד בגימנסיה שמו היה מונטסרג'י (?), הוא היה מטשקנט וניגן באבוב כנראה מקודם, אז הוא הציל את המצב ששמה, בכל זאת, את התימה (שר את הנושא מ'הבלתי גמורה') אז ניגַנו את זה ביחד עם האבוב. (קטוע) אז אתה אומר על המשכיות? (קטוע) אתה שואל אותי שאלה של... (קטוע)

שרת: אני נזהר מלהשתמש בכלל במונח זמר ארץ-ישראלי משום מה, אני נזהר מלהגיד מוזיקה יהודית. מדוע אני נזהר? כשהופיעו השירים של עמירן ושל גורוכוב, עם... מה זאת אומרת, נעזרו במודוסים. אתה יודע מה זה מודוס?

אליהו: כן.

שרת: אז אם אתה לא יודע צורת תו, איך אתה יכול לדעת מה זה מודוס? ברצינות גמורה אני אומר לך, אני אומר לך את זה באכזריות גמורה. (קטוע)

שרת:... דעות מאוד עגומות, יש בזה גם מבוכה, אבל עצבות גדולה. מישהו אמר לי פעם: כדי שתהיה מוזיקה שהיא כולה שמיימית, נחוץ קרקע תחת הרגליים. עַם שיש לו קרקע תחת רגליו, יש לו גם שמיים. ובכן, הבט נא, אני אתחיל ואני חס עליך. יֵאֵרכו הדברים. יש לך זמן?

אליהו: יש לי זמן לא מוגבל.

שרת: ובכן כך: איזה ארכיאולוג יגלה לנו מה ניגן דוד לפני שאול. כשעמוס מוכיח את העם: 'השותים במזרקי יין' (עמוס, ו 6), 'כדויד חשבו להם כלי שיר' (שם, 5), אני בלבי אומר: עמוס עמוס, אני הקטן, הלוואי והיה נשאר זכר. אתה טוען 'כדויד חשבו להם כלי שיר', כאילו שמענו את כלי השיר שלהם. 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ' (מלכים ב, ג 15). ויחזקאל, אני הרי לא התכוננתי לבואך ועכשיו קשה לי לעיין בספרים, אבל באיזה פרק יש פיסקה קטנה ביחזקאל (מחפש בעזרת בתו). בקיצור, יחזקאל נותן תמונה קלאסית, סרקסטית, הוא מספר איך בא הנביא, הסקרנות, כולם יוצאים מפתחי הבתים, הנה בא הנביא. (קטוע) 'ויהי בפיהם שיר עגבים ויודע נגן ושמעו את דברִי ועושים אינם אותם' (הפסוק המדויק ביחזקאל, לג 32: 'והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם'). אגב, בחידון התנ"ך, לא אמרו: 'ועושים אינם אותם', אלא 'ואינם עושים אותם'. אני בטוח שמורה, לו היה מוצא שתלמיד היה קורא 'ועושים אינם אותם', היה ודאי מתקן. יחזקאל אמר את זה: עושים אינם אותם. זו אסתטיות מיוחדת במינה. מכאן דרשו שיחזקאל היה לו קול ערב. ובכן, כמו ש'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ', מה לא יעשה אדם למען לטהר את העם. כאן בעצם ישנה ביקורת חמוּרה על התכלית של האומנות בכלל. אני מתכוון לזה שפרופ' [דוד] שור, שהיו לי איתו קשרים אישיים, פעם בא כנר לתל אביב שהרעיד את הלבבות והזליג דמעות. היה לו טון יפה. אינני זוכר מה שמו. אז פרופ' שור מספר לי: אני נפגשתי עם האיש אחר כך, וראיתי איך הוא בעצמו רצה לִמְנוֹת את הכסאות שמא הוא לא קופח באיזו פרוטה. וחשבתי בלבי: לא די לכהן בקודש. גם בני אלים שירתו בקודש. ואם המוזיקה איננה מטהרת את האדם, מה לי ולמוזיקה. בשבילי מוזיקה זה אמצעי של טיהור נפש האדם. וכאן יחזקאל... בעצם צפונה בדברים, חבל שאינני יכול לצטט את זה בדיוק כפי שנאמר, הנה, הם לוקחים את הנגינה, בשבילם זה שיר עגבים, אבל אצלו לא זה העיקר. אצלו זה הצד המוסרי. למען הצד המוסרי הוא נותן את קולו בשיר, ושמעו דברִי ועושים אינם אותם. רגע, (קטוע) בתקופה מאוחרת, על אלישע בן אבויה נאמר שזֶמֶר יווני

אליהו: לא פסק מפיו [בבלי חגיגה, טו ע"ב].

שרת: כן. קשה לדעת עכשיו מה זה זמר יווני. אם זה זמר במובן פונֶטי, (לא ברור) אזֵני המדעי, אתה יודע מה זה אזֵני? זה כלֵי הזין המדעי, לא בחגורי. אני, יש לי גם רתיעה מדילטנטיות, על כן אינני יודע אם אני רשאי להגיד זאת, אבל תזכיר לי על מה דיברנו קודם, בבקשה?

אליהו: על אלישע בן אבויה.

שרת: אינני יודע, לו עיניים לי ולו הייתי צעיר בכמה שנים, הייתי מתעניין מה אומרים החוקרים, שאלה זו מאוד העסיקה אותי. אבל אם נאמר שזמר יווני זה זמר ממש, זמר של צליל, מכאן אנו למדים שהיה זמר עברי שהיה כמו מושפע, מה אנחנו עשינו, כל האוונגרד הזה? גורוכוב [ידידיה אדמון], עם כל הכבוד לו, אבל הוא פעם הוציא אותי מכליי. ב'אדון עולם' נאמר: 'ראשון ואין ראשית לראשיתו', איך אדם ככה משתדל (?), איך אדם ככה מתהלל, ויהי אפילו כך, ממש בדברים אלה: אני הייתי הראשון. כך. לא מוסיף כבוד. אבל נעבור את השאלה הזאת.

אז מה הם עשו, אחרי הכל? הם הלכו אל המודוסים, בתוספת של ערבִיוּת, אני יודע, משהו וכך הלאה. מצד שני, נבות היזרעאלי, יש איזה אגדות מוזרות שקשה לדעת, שנבות היזרעאלי נודע רק בגלל הסיכסוך שהיה לו עם אחאב. אני לא צריך לספר לך את זה. באגדה יש שהוא היה עולה לבית המקדש, והיה נותן, והיה לו קול, קשה לי להבין... 

אחר כך היה למשל פעמון, צלצַל, היה בבית המקדש, (לא ברור) והתקלקל. אז נאמר ששלחו אותו למצרים ולא חזר אליו צלילו. זאת אומרת שמצרים הייתה אז מקום מוכר, הסמכות לצלילים. עכשיו, כל הרמזים שיש לנו בתנ"ך הם כל כך דלים, אבל יש רמזים שאפשר להבין מתוכם דבר מתוך דבר. אם נאמר: 'ויהי קול אחד למחצצרים ולמשוררים' (הפסוק המדויק: 'ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות', דברי הימים ב, ה 13) שהם שרו בקול אחד, אז ברור שבאמת קול אחד. מכאן אנחנו למדים, [ש]וונטילים לא היו להם אז והם השתמשו בטונים העיליים, דרך השפתיים, וזה בנוי על הסולם המז'ורי ועל המרווחים של אוקטבות, קווינטות (לא ברור) ועוד זה וזה. ההשקפה שלנו של מוזיקה מזרחית, של רוכב ערבי, של איזה בדואי שיושב על גמל או על חמור ומסלסל סילסולים, לא זה היה. בבית המקדש הייתה כנראה מוזיקה אחרת לגמרי. אם אפשר היה, עם החצוצרות, לצרף לחצוצרות את שירי המקהלה, המקהלה לא יכולה לסלסל סילסולים. היו כנראה טונים רחבים. מדוע אני אומר את זה? עם כל הכבוד לפרשנינו – ואני עכשיו סוטה לרגע אחד  אז אני חושב שגם רש"י וגם אבן עזרא וגם רד"ק אינם נותנים דעתם על הצד האסתטי של הדברים. למשל, אם איוב אומר: 'רוחי חֻבָּלָה ימי נזעכו (ז' זה במקום ד') קברים לי' (איוב, יז 1) לא נמצא אחד שיטה את תשומת לבו של התלמיד למיוחד שבפסוק הזה והעניין יוצא דופן. 'רוחי חֻבָּלָה ימי נזעכּו', כמו... 'נהפך לאבל קברי, עוגבי לקול בוכים'. פתאום הוא שובר את ההקבלה 'קברים לי'. זה משהו מיוחד במינו, משתנה הריתמוס. עכשיו הדבר (סוף צד בקלטת).

Cassette 2 B

שרת: נרעדתי... פה יש שני דברים, לא רק מעצם הדבר שאדם אומר: קברים לי, אלא המִפְנֵה, כשאדם אומר: 'רוחי חֻבָּלָה ימי נזעכּו', יש בזה ריתמוס פנימי של השלמה. ופתאום הוא כאילו פונה הצידה: מה לי כל זה? קברים לי! מדוע אני אומר על זה? רגע אחד, אני לפעמים נכנס לסימטה וקשה לי לעלות חזרה, (קטוע) למשל... (הפסקה ארוכה).

שרת: ... זה עוד לפני קום המדינה, אז הוא נתן לי ספר לקרוא, והמחבר היה זבולקן (?), לא מזרע ישראל. והוא פתח לפני רומן לא ידעתיו. אתה יודע גרמנית קצת?

אליהו: לא. ספר על פרשנות מקרא?

שרת: הספר, בו יש סיפורי אלישע, ועוד כמה דברים. והוא מדבר: Die Kunst der Israelitischen Erzhelung. (קטוע) בחוג ראייתו בכלל יש הדבר הזה, והוא קורא באוזני דבר אשר קבעתי אותו עשר פעמים, ממש כבוטנאי שאוסף את תלמידיו בהר ופוקח את עיניהם לראות מה יש בהר הזה. מה הצמח הזה אומר, מה זה אומר, מה הבעל חיים הזה אומר. לא ניכנס לעניין הזה, זה יסיט אותנו, זה נושא בפני עצמו. אבל מדוע אני מזכיר את זה? שכשם שבאומנות, הסיפור המקראי יש לו סגנונות משלו, אתה רואה שתי מגילות? לא אפתח אותן. אלו הן שתי דוגמאות שאני לפעמים, אם פעם ביובל, קוראים לי לאיזו הרצאה, אז זה מפות קיר, אני כתבתי אותן כך, ולפי הצורה החזותית, הצורה החזותית מלמדת על הצורה הכמוסה בהן. זה שתי צורות מנוגדות לגמרי בסיפור המקראי. אז אם תרצה, גם המוזיקה הייתה אולי שונה. מה קרה פה? מה הטרגדיה? (קטוע)

... יכניהו מן הלויים, שנאמר עליו: 'יסׁר במשא כי מבין הוא' (השם המדויק: כנניהו, והפסוק המלא מדברי הימים א, טו 22: 'וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא יָסֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא'). רק זה נאמר עליו. ופה כל הכבוד לרש"י ולרד"ק שהם אמרו, ואני מצטט לא בדיוק: היה מייסר ומוכיח אותם על נשיאות הניגון, אם להרים או להשפיל. זה כנראה נותן את הטון. 'משא' זה כמו 'וישא את קולו'. אז 'משא' זה נקרא האינטונציה. זה טֶרְמִים [מונחים] מקצועיים מוזיקליים. 'יסֹר'', זה פה יש כבר כל מיני חידושים ופניני לשון כבר. מישהו חושב שהיא התכוונה שורש (?) נעזוב את זה. העיקר, האיש הזה, אני רוצה להקים לו מצבה, אני רוצה לכתוב עליו. לא נמצא איש מחכמינו, עם כל הכבוד להם, שיספר לנו קצת יותר, שיפרט לנו קצת יותר. במקום כל הדיונים וכל ה... כשאני שומע, לפעמים, כל מיני שטויות בבוקר, אני כולי הנאה מהלשון, מהדיוק, אבל אני לא מקבל את כל הדקדוקים האלה. על מה דנים? אני צועק על זה עם ביאליק יחד ב'המתמיד': 'אלה הכוחות על מה הם כלים?' (המשפט המדויק: 'הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה עַל־מָה הֵמָּה כָלִים?') אז שיימצא איזה חכם אחד שיבהיר לנו, שיסביר לנו. במובן זה אצל היוונים הדבר הזה יותר מפותח. מצד אחד יש לנו תנ"ך שכולו שירה... (קטוע ונפסק לזמן ארוך)

איך זה מתקשר? כשאנחנו קוראים בתהלים 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר' [תהלים, קלז 4-1]. לא יימצא אדם אשר לא יבין את זה כפשוטו. מה יש פה לפרש? 'איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?', זאת אומרת, בהתרגשות רבה. האגדה, כשם שהיא לפעמים מעבירה דברים לעולם ההפשטה, ככה היא לפעמים מעבירה את הרוחני אל הגשמי. למשל על משה נאמר שהוא הלך כסוס ונפלו עצמותיו במדבר. הה? גדול הנביאים, כך להגיד על משה? אז הם אומרים כך. אז אמרו 'איך נשיר על אדמת נכר?' כשהוא אמר להם לנגן, תלו את כנורותיהם ולקחו את אליוני אצבעותיהם  'אליוני' באל"ף, זה הבהונות – והתחילו מקצצים ומרצצים אותם. מכאן אנו למדים שבבית המקדש היו רק כלי פריטה. והראו לו את האצבעות ואמרו לו: 'איך נשיר את שיר ה', על אדמת נכר'. כשאני קראתי את זה, זה הכניס אותי לזעזוע עמוק מאוד, והחלטתי בלבי: הנה כאן, כאן בא הקץ. חסל סדר מקהלות, כמובן לפי המושגים של הזמן ההוא. אבל מה זה, זה הלא ארגון, זה פולחן, זה היה קשור בטֶקֶס. 

כשאני שמעתי 'ויהי כל אחד (לא ברור) בהעלות ענן הקטורת' זה קשור יחד, משהו בפולחן הדתי, זה קשור עם הביטוי המוזיקלי שהיה לזה. (קטוע) מבין תלמיד גם כן, 'מבין' זה נקרא מבין במוזיקה, על פי רוב 'מבין' (לא ברור) וזהו על כנניהו. אז אחר כך אנחנו יודעים שהרי (הקלטה מחוקה) '... כדי ליתן תבל בנעימה'. אלו סופראנים... זה במשנה. הכל סובב אם בשבת מותר למתוח מיתרים או לא. (קטוע ומחוק) ... באיזה מקום זה נאמר. הוא אומר במקום אחד שבאצבע אלהים אל יקנח אדם את אבריו, מפני שמורים בה טעמי מקרא. מזה אנחנו ניזונים. במובן זה, זאת אחת החידות בעיניי: אצל היוונים היה מפותח יותר היסוד האנליטי, של קביעת מושגים, של מסקנות. הלא בעצם הנביאים היו אסתטיקנים של הביטוי. אם אדם אומר: 'מַלָּכֶם תדכאו עמי ופני עניים תטחָנו' (ישעיהו, ג 15) הלא זה אומר המשורר, וזה קשה להבין שהכל זה ברוח הקודש. קשה להבין שדבר זה לא נכתב בלי טיוטה. 'מלכם' כתוב בלי ה"א. מה-לּי צריך לומר: מ"ם ה"א עם מקף, ובלמ"ד דגש. אז שם כתוב 'מלכם' בלי ה"א. 'מלכם תדכאו עני ופני עמי תטחנו'. בתוך הסימטריה ישנה הריסת הסימטריה. לא תדכאו עמי ובסוף פני עניים תטחנו. בעקבות זה ביאליק כותב: 'הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס' [בשיר 'אבי'].

(קטוע) ייתכן שלולא גלינו מארצנו, כמו שאומר מנחם בן סרוק, היינו מגיעים לאיזה כתב של תווים. מי יודע? אנחנו לא יכולים לדעת את הדבר הזה. עכשיו, באנתולוגיות שיש לי למיניהן, גומרים איתנו את החשבון, ובצדק. מביאים בהתחלה, עם יתר העמים הקדמונים, שרידים של טעמי מקרא וגמרנו את העניין. מה, את [פליקס] מנדלסון-ברתולדי יזקפו על חשבוננו? רגע, עכשיו פה בעניין זה שהתחילו מקצצים ומרצצים אותם, מבחינת חוש הקיום הלאומי כאילו נאמר: חסל סדר פולחן וכל הארגון הזה. במקום שעשרה יהודים שם שכינה שורה, כמו שאומר יחזקאל (לא ברור) בחבלי גולה, ארון קודש מטולטל, טלית ותפילין. מבחינה זאת, זה הציל את העם. לא ישבו ובכו על זה איך נשיר את השיר על אדמת נכר. הם ראו, הם קיצצו את הזה ואמרו חסל הפרק הזה. (קטוע)

בכל אופן אני אינני מאלה שנוהים אחרי ומתפעלים מניגון חסידי, ממוזיקה חסידית. לאט לאט, בזהירות, לכתוב את זה בתווים, קודם כל, נראה מה זה שם. אם לא יש הרבה השפעות של זְמוֹרַת זָר. מעט מאוד אותנטיות יש. מה יש? השמחה החסידית, הריקוד החסידי. הדבר הזה שאדם מכריז בתוכו, אתה כותב את זה על הנייר וזה שום דבר, אבל בשבילו זה עולם ומלואו. (קטוע)

אני לא מוכן, לו הייתי מושך בעט, לא מוכן לכתוב על זה. זה מהדברים הכואבים. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שיש מי שאומר שיש מוזיקה יהודית, אבל זה אני לא רוצה להגיד. שצריך להשבית, יעשה כל אדם... אני, אין בי ה... כשאני רואה אצל הגויים איך לפעמים זֶמֶר פשוט הולך מתקופה לתקופה, עד שזה מגיע אצל באך לכוראל, מקבל צורה, איזה יופי, אז מה אני רוצה לומר? מצד חוש הקיום הלאומי – יבורך. (קטוע) מפני שבעצם, התפילה שלנו היא תפילת יחיד, אדם מתעטף בטלית ויש לו כבר, שופע עליו שפע קודש ממרום. לא מעסיק אותו – אצל הספרדים זה לא כך – לא מעסיק אותו העניין אם הוא יגיד 'אמן' עם חברו יחד. אם הוא יגיד 'ברוך הוא וברוך שמו' יחד. אני פעם, אני הייתי פעם ממש, אמרתי קדיש על מות אבי בשנת תרע"ג (לא ברור), אם כי הוא עצמו לא היה איש דתי במובן המקובל. היה נאמן לקדשי ישראל... מדוע אני אומר את זה? ... (קטוע)

כעבור שנים פגשתי את זלמן שזר, אמרתי לו: אמור נא לי, לוּ (לא ברור) ביום כיפור בתל אביב, אני רוצה להיות באיזה מניין, לא בית כנסת. היות שאני יודע שהוא קרוב לעניינים, אז הוא אמר לי: בורוכוב [הכוונה כמראה לבית הכנסת 'נחלת אבות' ברחוב בורוכוב 24 פינת מלצ'ט]. הלכתי לשם. כמובן שאני נקליתי בעיני, כי אף שלא שכחתי שאי פעם לא הייתי אורח, אלא הייתי ממש, הייתי מנצל הזדמנות לעבור לפני התיבה, והנחתי תפילין והייתי ממש לא כאורח. אז בושתי בפני עצמי שאני עכשיו, בעצם אני הולך לשמוע איך מתפללים ביום כיפור. כמובן שאני עצמי שפכתי שיח. (קטוע) מניין של יהודים, מי מפריע להם להתחיל יחד ולגמור יחד? (לא ברור) אדם לא שפוי בדעתו, הוא כולו נתון – אני מדבר על אדם שבו יש רגש דתי עמוק – הוא כולו נתון (לא ברור). האיש הזה העומד, יוצר לו שם איזה ערבוב של צלילים, ללא סדר וללא שום דבר. בזמננו, באותה תקופה עוד בחיי אבינו, היה עוד לפני 1913, אז בימים הנוראים היינו מתפללים בגימנסיה. החזן היה [אליעזר] פַּפֶּר, שיזהר

אליהו: יזהר ירון

שרת: הוא נכדו.

אליהו: שהשחקנית גם, שחקנית התיאטרון....

שרת: כן, כן, אליעזר פפר, הוא היה ידיד משפחתנו, היה גם (לא ברור) (קטוע) בעל תפילה. ממנו אני זוכר את המנגינה (שר 'עלינו לשבח'), דבר כזה. אחר כך אני מוצא ש[הנס ליאו] האסלר, או מישהו, או [מיכאל] פרטוריוס [מלחינים גרמנים במאות 17-16], אני כבר לא זוכר (שר). (לא ברור). מהו השורש? בכל התפילה שיש גם בה כל מיני יבבה וליריקה חזנית, חוץ מ[לייב] גלנץ ועוד אחדים, זה בעצם הנשורת של המוזיקה, של הרמוניה, של המוזיקה המערבית. בשביל זה אתה צריך להיות משכיל במוזיקה. יש דברים שהם ביזיון, שבעד שרוך נעלו של באך לא שווים, כל הפרק הזה לא שווה דבר. 'וילכו ערומים ולא יתבוששו'. אם אני אגיד לך מה זה פונקציה הרמונית, אתה יודע מה זה פונקציה הרמונית? לפונקציה הרמונית אפשר בכלל להיות ערומה, זה לא בושה. באך כולו היה הרמוני כאן. וכל הטכניקות והפונקציות היו פונקציות הרמוניות. אז את הפסולת אנחנו לוקחים מהמוזיקה הכללית. מובן, פה זה בא עם סלסולים, אבל זה לא מכפר על עוונותינו. (קטוע)

אז כל המדוכות האלה, כל החיפושים האלה, לך דע איזה זמר... (שר 'מעוז צור ישועתי'). הלכתי פעם בחוצות ברלין, בליל כְּפור, יושב קבצן, שלושת-רבעי אצבעותיו כסויות, שלא תקפאנה, והוא מנגן בכינור (מזמזם את הלחן של 'מעוז צור'). (קטוע) כשם שאלה שעשו את המפנה הזה ובנו את זה על בית הכנסת הזה, שכולו בנוי על קול יחיד בעצם, ועל ארון קודש מטולטל ופסל מטולטל, אבל מצד שני, כשעושים את החשבון איתנו, אז לא עושים את החשבון מדוע ולמה. מה תרמתם למוזיקה? שואלים דברים ברורים. אתה שולח אשכול מהכרם, והיה לך מלחמות עם זבוב הים התיכון. אתה לא מצרף לאשכול פתק: גברת נכבדה, סלחי לנו שהאשכול נגוע קצת. השוק לא רוצה לדעת פשרות. השוק רוצה פרי נקי. זה דין אכזר, אבל ככה זה.

אליהו: [ריכרד] וגנר אמר פעם שהיהודים לא יצרו אף פעם שום יצירה של ממש במוזיקה מפני שחסר להם הזמר העממי.

שרת: כן? אתה קראת את זה?

אליהו: כן.

שרת: זה דבר די חמור. עכשיו כך: כשהופיע 'צלילי חנינא', אנחנו שרים הרבה כשנפגשים במשפחה, ויש שיר אחד 'שמש נחבא'.

אליהו: זה השיר של [אלכסיי] פלשצ'ייב, למרות שב'צלילי חנינא' לא כתוב, אני מצאתי את המקור שלו.

(שניהם שרים 'שמש נחבא', ההקלטה קטועה).

אליהו: הלחן של קרצ'בסקי, אבל המילים, זה הופיע בשירון 'שירי זמרה' של פסח קפלן.

(שרת שר את 'נרותי הזעירים', אליהו מעיר שזה לא של קרצ'בסקי ושר את 'נרות דולקים, נרות דקים')

שרת: כן. עכשיו, אני רוצה לומר, אנחנו לא באנו לכאן לשורת הרצאות, כאשר פנו עורף לזה והתחילו את הסגנון החדש של 'גמל גמלי' ['שיר הגמל' שכתב והלחין ידידיה אדמון] ועוד כל השירים האלה שאין שם הטון המנחה. אתה יודע בכל זאת מה זה הטון המנחה? (מזמזם את 'על שפת ים כנרת' ומדגיש את 'תורת אֵל בּוֹלֵעַ'). זה נדמה לי השיר היחיד שישנו הדבר הזה.

(אליהו מביא כדוגמא את השיר 'כנרת' של אלכסנדר פן ומרדכי זעירא: 'סוֹדוֹת הַיָּמִים שֶׁנָּגוֹזוּ' – יש ששרים חצי טון גבוה יותר, לא כמו שכתב זעירא). (קטוע)

שרת: השימוש בקווינטות מוקטנות, בסקסטות קטנות, כל מה שנושם אופי מינורי מקובל יותר על הנפש היהודית האירופאית המערבית. מזה אנשים מלקקים את האצבעות. פעם ישבתי עם אותו גורוכוב, ישבתי ביגור, והוא דיבר מרה. אתה רואה? מה הועלנו בכל זה, הנוער שר, אז הוא שר פתאום שירים רוסיים. איפה כל השירים שלנו שהשקענו בזה? עכשיו אני רוצה להגיד: סוד הצלחתה של נעמי שמר הוא בזה שהיא חזרה בעצם אל הסגנון הישן, והיא בנתה ממנו בניינים לתפארת (לא ברור). אבל אצלה יש הסקסטה הקטנה והקווינטה המוקטנת, וזה הציל אותה. משום כך השירים שלה מתקבלים, ומבחינה היסטורית אני חושב שזה כך, הדבר הזה. ואז היא כמובן, עלתה כמובן על שירי קרצ'בסקי, אבל ישנו היסוד הזה, הלירי, שהוא, בשירים של כל אלה, כשרצו להכניס סגנון חדש, חסר אותם, והעם לבו היה יותר לא... בסנטימנט.

אליהו: האם היית אומר שיש דרך ישרה מקרצ'בסקי לנעמי שמר, שמדלגת על עמירן ואדמון וכל היתר?

שרת: אני הייתי חושב ככה. אני ככה הייתי חושב שמבחינת החומר המלודי, יש כאן, אני לא אומר שאין כל השפעה, אבל יש משהו בזה.

אליהו: היא היום המושרת והנערצת שבין כל המלחינים.

שרת: כן, אם כי אני, למשל, אמור נא לי למה בטלוויזיה כולם צריכים להתנועע כמטוטלת כשהם שרים?

אליהו: לא הבחנתי כל כך.

שרת: אתה לא הבחנת? תשים לב, כל הזמן ככה. זה גם כן גאון ישראל פה. הלא פה חסרה סמכות שצריך היה לתת להם ולהכות בסטירות לחי: תשבו כבני אדם! אני אומר שלא כנר צריך לנגן כמו יאשה חפץ שעומד כתומר, אז יש תנועות שהן אסתטיות, אבל ראיתי שלושה בחורים וכולם מתנועעים הנה והנה. מתנועעים וחושבים שבזה הם מוסיפים הרבה מאוד לזה.

אליהו: האם לא מפריע לך יותר הנוהג הפסול שכאשר זמר מתחיל לשיר, מיד מתחילות מחיאות הכפיים על בחירת השיר? אתה מכיר את התופעה הזאת? אחרי המשפט הראשון מתחילה סדרה של מחיאות כפיים כמפרעה.

שרת: עניין מחיאות הכפיים זה נושא בפני עצמו. לו אני הייתי נמנה עם המנצחים, הייתי פונה אל הקהל והייתי מביע לו משאלה שתבואנה מחיאות כפיים כמה שניות אחר גמר המוזיקה. יש לזה ערך חינוכי רב. אצלנו בקיבוצים, היה זמן שלא מחאנו כף בכלל.

אליהו: ברכה צפירה סיפרה לי שתמיד הפריע לה, היא גמרה את השיר, היא הופיעה בשנות השלושים ביישובים, בקיבוצים, והיא חיכתה למשהו, לאיזה הד מן הקהל, זה לא רק הקֶשֶׁב, חסר לה (קטוע).

שרת: אני מבין בזה, יש צורך בתגובה, יש זריזים שלפני שהטון נגמר הם כבר מתחילים למחוא. אגב, בקול ישראל יש איזו מחלה: אם יגידו למשל [פאול] הינדמית [מלחין גרמני במאה העשרים], טוב, איש כמוני יודע שזה הינדמית. מי שלא שמע אף פעם את המילה הינדמית – סופי המילים הן מעומעמות. ודרכו של אדם שיושב ומדבר (קטוע) (סוף הקלטת).

Cassette 3 A

שרת: (לא ברור) יושבת קבוצת בחורים, אני מלמד, נותן להם שיעור בעברית. ביניהם יושבת אחת שלוּ הייתי רומניסט, הייתי כותב עליה סיפור, שהיא סטתה מהציונות אל עבר הקומוניזם. זה היה מצב מאוד חמוּר. אני הייתי במצב נפש מאוד מדוכא מפני שראיתי שבתוך קבוצת החלוצים יש נטיה של ליקווידציה [התפרקות] ציונית, של סימפטיה לרוסיה וכך הלאה. ואני, לא היה לי כוח לעמוד בפני זה. אבל מה, על העברית היא לא ויתרה. אחר כך אני פגשתי אותה באֵרְפוּרט, והיא, גם שם, הייתה נוסעת באופניים לבית כנסת ללמוד את זה. אז, שליח מארץ ישראל, מה לא יעשה כדי לרכך את הלב? אז אני לקחתי את השיר הזה 'ואולי', וניסיתי מבחינת הלשון, זה שיר מובן, חשבתי שכל הזמן אלמד אותם דקדוק וזה, הם יקראו את זה ובינתיים יקראו שיר, אני אספר להם על רחל [המשוררת] וכך הלאה. אז תוך כדי לימוד זה התחיל (לא ברור) זה הלך הלאה. אני אומר לה שבאותו זמן אני הייתי כבר בסמינר של יידה, הייתי בעולם אחר לגמרי, בסגנונות של מוזיקה אחרים לגמרי, אני תכף ראיתי שטוב שלא נברא משנברא. ראיתי שההורים אינם יכולים להתכחש לילדיהם, אבל בעולם הרוח אפשר שמישהו, לא שיתכחש, אלא שהוא לא... שדעתו לא נוחה מהתולדה הזאת. זה מה שקרה לי גם. וככה זה הלך כבר, אני לא... זה נדפס בפעם הראשונה ב[ספר שערך יעקב] שנברג,

אליהו: שירי ארץ ישראל. [הכוונה לספר שירי ארץ ישראל שראה אור בברלין בשנת 1935]

שרת: אינני יודע אם הוא בא לשמוע מפי, אינני יודע אם זה כתוב נכון, אבל אני נענשתי על ידי זה שהטון הזה נפל, שהולך אל השיא כל הזמן. (מזמזם את 'ואולי' כמו שהוא כתב אותו ולא כמו ששרים: 'מעולם, בימים ארוכים, בימים ארוכים ויוקדים של קציר' – העלייה היא של טון אחד ולא של קווינטה).

אליהו: וכל היתר נכון?

שרת: עכשיו, כל השינויים הריתמיים, אני כבר אינני זוכר מה אני עשיתי אז. פה כל אחד עושה מה שהוא רוצה. (שר 'מעולם') או שעושה וויברציה על המ"ם,

אליהו: יופי, הוויברציה הזאת.

שרת: כל עוד במקרה יש שם מ"ם.

הלה: אבל  היה זמן שאתה אמרת שכתבת את זה בכל אופן בסדר מסויים של השלישיות.

שרת: כן, של השמיניות.

אליהו: [יוסף] שפינדל הסביר לי מדוע הוא שר 'מעולם'. אמר: איזה יופי, תראה, יהודה שרת עשה: זה 'ימים ארוכים ויוקדים', יש ארבעה ממי"ם, אז הוא משך אותם.

שרת: מי זה שפינדל?

אליהו: זה עורך דין שחי היום בתל אביב, זאת הייתה בעיה גדולה לגלות אותו מפני שהוא התכחש גם כן. הוא, הייתה לו חטאת נעורים הוא אומר. הוא שר פעם, ב-1935 הוא היה סטודנט בלונדון, הקליט חמישה תקליטים וזהו.

שרת: אני חשבתי שמישהו אמר לי פעם שדב הוז עורר את מישהו לשיר. הנדלר, מי זה היה הנדלר, או גנדלר? איזה זמר שנפטר לפני איזה זמן?

אליהו: [יוסף] גוּלָנְד?

שרת: גולנד, גולנד, כן. אתה בטוח שזה היה שפינדלר? (קטוע)

שרת: זאת אומרת החווייה שמעוררת אותי היא לא בשטח המוזיקלי, היא בשטח התרבותי. העניין הוא זה, שהנה חוּפּה ומה אני עושה? במקום שהחופה תהיה כהלכתה, אני לקחתי את הברכה השביעית שהיא הברכה החשובה ביותר 'ברוך אתה ה'... אשר

אליהו: ברא ששון ושמחה'.

שרת: כן, 'דיצה, גילה, רינה וחדווה, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה' (אליהו עוזר לו בקריאת הברכה)... 'משמח חתן עם הכלה'. לקחתי את זה וכתבתי לזה מוזיקה. במוזיקה הזאת משתתפים בחורים ובחורות עם כלי נקישה, יש שם חלקים ריתמיים וזו עבודה בפני עצמה. כדי לבצע את זה צריך לעבוד על זה. למשל, לי היה חשוב דבר כזה להשמיע. אבל אני גם לא שולח, מפני שבשביל לשלוח את זה אני צריך שיהיה לי חבר זמרים, ואני לא יכול לקחת עכשיו מקהלה. זה אני ביצעתי בעצמי, עכשיו אין לי, עכשיו ידי אסורות. זה חבר זמרים של ארבעה קולות, שהם יעשו את זה כהלכה (לא ברור). יכול אני לספר לך שהנה, קוריוזים, עשיתי את זה בנווה-ים, שם הלכתי בעצמי אל הרב והוא נאות לזה, עשיתי את זה בחצרים, מפני שהייתה תקופה שהרציתי על (לא ברור) העברית, ושם הלכתי אל הרבנים ואמרתי להם: הרי נאמר (לא ברור) 'בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים'. אז הרבנים קיבלו את זה. באתי לטבריה, אז אומר זה, הנכד של הרב קוק נדמה לי: הבט נא, כתוב 'בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים', אה? אז לא רוצים שתהיינה בתולות. הייתה לי מלחמה נואשת בזה. הסוף היה שהיה ככה: שהרב היה אומר את השש ברכות ובברכה השביעית הוא עובר למקהלה. המקהלה עומדת על יד החופה, ואחר כך הוא לא אומר שום דבר והמקהלה אומרת את זה. ומכל מקום, יכולתי לכתוב אנקדוטות על זה. זה הגיע לידי כך שבן משפחתנו נשא אישה בתל אביב. והיה צריך לעשות את זה בקהילת...

אליהו: בוועד הקהילה.

שרת: ועד הקהילה. שם הייתה מערכה, שם הייתה מערכה. עמדו לי על קוצו של יוד. אחד נטה אליי, אבל כולם עמדו לי כחומה בצורה. בכלל, יהדות, אני בא עם אחותי עדה גולומב [האחות הצעירה של יהודה שנישאה לאליהו גולומב] לשם, אז הוא נותן לי יד ולה הוא לא נותן יד. הכל בשם היהדות. טאקט אלמנטרי, אל תיתן לי גם כן יד. כל הוויכוח היה על התוף. קודם היה וויכוח על הבחורות, אז הסכימו על הבחורות והיה ויכוח על התוף. התוף היה פסול. אחר כך, היות שזה לא היה בקיבוץ, אז החבר הזה, זה הַרַי גולומב, אם אתה יודע,

אליהו: כן.

שרת: שהוא נשא אישה, אז הוא, היה לו חוג במוזיקה, זה פה זה שם, כולם באו אליי ואת כולם אני הדרכתי, רצינו לעשות חזרה כללית אחת ויחידה, החלטנו לעשות את זה, מפני שאנשים היו שם מפוזרים, לא כמו במקהלה הקיבוצית שאפשר להתאסף בערב. אז החלטנו, ביקשנו חדר שעה וחצי לפני מעמד החופה, לעשות את זה. פתאום מודיעים לי: לא, מתנגדים לזה, מפני שבאים בחורים ובחורות. אז מה היה? הם ישבו בתוך אוטו, אני עומד בחוץ ומנצח עליהם, כל האנשים באים, מתקהלים, ורואים אותי עושה בידיים. זה היה משהו מחריד. הסוף היה שקיימנו את הדבר הזה, אבל הרב אמר לי שדע לך שיותר אני לא עושה דברים כאלה. (קטוע) (אליהו רוצה לשאול, אבל שרת רוצה לספר משהו נוסף, ואז ההקלטה נקטעת).

שרת: ... שהייתי שליח לציבור מבלי שהציבור יורה לי. ייתכן, אם לדבר בלשון לועזית, אולי לא נהגתי תמיד כדמוקרט. (קטוע) אפשר להגיד. סדר של פסח ביגור, היה זמן שאני ביום הזה הייתי נוסע הביתה, אל אמי, לשבת איתה לסדר, מפני שלא היה מה לעשות, לכל היותר יעשו הגדה היתולית. ולא היה לזה משקל וזה נוסע (?) בלי כל שרטת בלב. יום אחד אני נוסע הביתה, עד שיום אחד אני חוזר ביוזמה של מישהו, בכל אופן עבדך עם עוד שני בחורים, התכנסנו יחד וסידרנו הגדה. היא נמצאת אצלי. זה היה בשנת תרצ"ו, ובהתחלה הזמַנו את הקהל לסדר. זאת הייתה ארוחה כרגיל, והזמַנו את (לא ברור) כמו להצגה. על במה, מקושטת ענפים בחוץ, והשמענו את הסדר. אנוכי גם כן מן העַם, עַם עַם עַם, אותו העם אף פעם לא עשה את הסדר. ועכשיו עושים את הסדר, שבמרכזו עומדת יציאת מצרים. ואף אחד לא עולה על דעתו לפסול את זה בגלל זה. עכשיו אתן לך דברים אחרים: אני זוכר את הסדר עם אבי, לא היה נותן את הטון, כל אחד שר לו, והשכינה הייתה שרויה עלינו. עכשיו כשאני באתי לעשות את הסדר הזה אז אני רואה שאין לי מה לקחת. שפשוט אין חומר, היות שגם חטא בית הכנסת לא היה לו. אלא הסדר היה תמיד ביתי, אז החומר המלודי הוא כל כך דל, הוא כל כך מדולדל. הלכתי ודרשתי מכל מיני אנשים. הייתי אצל יהושע לייב נאמן, גם איתו התייעצתי.

עכשיו אני אומר ככה: אנחנו יושבים במשפחה ושרים, אחד מדבר קצת זה וזה, התקהל קהל רב ויש אנשים מהם מחוסרי שורש, (לא ברור) יש אנשים שיש להם דרישה למשהו אמיתי, למשהו נאה, למשהו משיב את הנפש, שעומד בדרגה גבוהה. יש אנשים שרוצים סתם, עַמְךָ, לשיר יחד. בלי קהל, בלי מקהלה, בלי שום דבר, וכך הלאה. אני בעניות דעתי אמרתי: נבנה משהו, איזו סינתיזה. זאת אומרת, אם למשל יש לי חומר שהוא לא נאה לשירה בציבור, סיפור מעשה, אז מה אני אתן את זה לקהל, אני יכול לתת את זה לקריין. אבל אם אני בונה את זה בעיקר על מוזיקה, וכבר את הנעשה אין להשיב, למשל לדוגמא 'מעשה ברבי אליעזר'. יכול קריין לקרוא  'מעשה ברבי אליעזר' והכל כשורה, אבל היות שאצלי כבר לפני זה היה מוזיקה, אז עד כדי כך עניין הביצוע, שלגבי יהודים שלנו לא תפס כל מקום... נגיד, יהודי בא מאחד אירופאי (?) מובן שאם היה חזן טוב, אז הוא... אבל זה העיקר? בעצם הדבר 'לכה דודי לקראת כלה' זה מה שנותן לו את מהות השבת, את ההרגשה הזאת. ולאו דווקא זה, אם קולו של החזן היה ערב או לא היה ערב. אבל אצלנו אנחנו מגיעים למדרגה, העדה הזאת גדלה, היא רוצה לדעת מה זה שיר. היא רוצה ליהנות. היא רוצה שיהיה יפה, שזה ייתן לה משהו. 

עכשיו פה 'מעשה ברבי אליעזר'. אז ישנה ועדה, היא מחליטה מה להכניס ומה לא להכניס. מה עושה יהודה שרתוק? איננו שואל את פי הוועדה. אני עכשיו מדבר על זה אם כי אף פעם לא חשבתי שאני אעשה ככה. עכשיו ממרחק שנים אני עושה את זה. אני אומר: השאלה היא מהי התבנית שאני אצוק בה את 'מעשה ברבי אליעזר'. כלומר אני רוצה להנגין אותה. אז עוד לא הייתה המילה 'להלחין'. נתתי ניגון ל'מעשה ברבי אליעזר' שנחה דעתי ממנו. אחרי זה מיד הולך 'אמר רבי אלעזר בן עזריה'. מי ישיר את זה? סולן ישיר את זה. סולן שר את זה. אמר (לא ברור) שוב סולן שר את זה. והציבור יושב בחיבוק ידיים. 

חוץ מזה, אחרי כל העניין הזה ב'מעשה ברבי אליעזר', מה שאני קורא לזה 'קול עֲנוֹת', צריך שיהיה הד של הקהל, שהוא יענה לו. מה אני אלחין את זה? אלה שכתבו את ההגדה של פסח לא עמדו בפני בעיות של צורת ביצוע. לא אכפת היה להם מזה. (לא ברור) אבל הם לא ראו את כל ההיקף של הסדר הזה. אז אני כאמודאי (?) הולך אל החוּמש. ואני עומד לי למטרה: אני מקווה אולי פמליה של מעלה תעמוד לימיני. אולי אני אצא ו... אבוש. מה אני מחפש? פסוק מהתנ"ך (לא ברור) שיהיה בו סיפור מצרים, עניין של לילה. מפני שנגמר בסוף 'עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית'. אני רוצה פסוק שאנשי ההגדה לא הכניסו אותו בכלל: 'ליל שימורים הוא לה' לכל בני ישראל לדורותם' (שמות, יב 42. הפסוק השלם: 'ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצריים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם'). אם לא תתעצל ותחפש, תמצא שהפסוק במקורו הוא מסורבל קצת. כפל לשון יש שם. אני הרשיתי לעצמי לזרוק את הכפל לשון. עכשיו, אני לא הבאתי את 'מעשה ברבי אליעזר', לא הכנסתי את זה להגדה, כל עוד לא בניתי את סדר הביצוע שנראה לי לנאה. כלומר, שאחרי זה כל העם שר 'ליל שימורים הוא לה' לכל בני ישראל לדורותם'. אחרי זה 'אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין ש (לא ברור) בלילות' וכך הלאה, 'עד שדרשה בן זומא שנאמר'. עכשיו נכנסת מקהלה (שר והלה עוזרת לו) 'למען תזכור את יום צאתך', זה לשון מקרא, זה נתתי למקהלה, ובסוף עוד פעם 'ליל שימורים'.

עכשיו, אתה תשמע את המחשבה, שזה בשבילך, אתה צריך לשים לב לדברים האלה. עכשיו ככה: אני שיושב בחדר, אני צריך בגולגולת שלי, אני צריך לרדת אל האוזן של האיש העממי. את הניגון שאני נותן בפיו אני נותן כך שלא יקמט את המצח, ולא יברח. אני מדבר לא, אנשי המקהלה זה כבר נקרא כאילו האינטליגנציה, הם יושבים בשתים-עשרה בלילה בחזרות. אבל כל העם לא בא לחזרות האלה. הוא יתחיל לקמט את המצח אז הוא לא ירצה. אני נותן להם ניגון שזה משתורר מאליו. מה אני אומר עכשיו, כך: זה מה שיוצא אם לא יודעים. אני אומר את זה, אם אני בעל גאווה אז אני מקבל עלי להיות בעל גאווה. וכשמראים לי שמה, פעם היה [ב-1960] בהיכל התרבות... '[היה] היו זמנים', ועומדת מקהלה. מי מפריע לכם שכל העם ישיר מקהלה ואתם תתמכו בהם בקולות. מי מפריע לכם? מקהלה זה אקומולאטור, זה מצבר של אנרגיות. אני עכשיו לוקח את הציבור, אני לוקח בתור tutti. אתה יודע מה זה טוטי? [מונח שפירושו: כל הכלים מנגנים יחד]

אליהו: לא.

שרת: אתה רואה? לא, איך אפשר לא לדעת? פשוט, שמע נא, אני לא אסלח לך את זה.

(אליהו ממלמל משהו על נקיפות מצפון).

שרת: רגע, tutti זה נקרא, נגיד יש קונצרט, ניקח קונצרט של מנדלסון. במקרה הקונצרט של מנדלסון מתחיל ישר מה... התזמורת מתחילה טקט וחצי ומתחיל הכינור (מתחיל לשיר את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון). אחר כך הסולן משתתק והתזמורת מנגנת. זה נקרא טוטי. זאת אומרת האישיות זאת אישיות קיבוצית שהיא במרכז. או למשל, כל הקונצרטים, באך כתב שני קונצרטים לכינור. זה מתחיל בטוטי. הכנר יכול לשתוק, זאת אומרת הכינור הראשון שבתזמורת המלווה את הקונצרט, יחד איתו יכול לנגן הכנר, אחר כך הכינור המלווה עוזב אותו ורק הכנר מנגן. אז הכנרים (לא ברור) או שהם עומדים זקופים, וחס ושלום לא יבואו בקהל, והטוטי מנגן לבדו, כך עד תחילת הסולו, או שהוא מנגן גם את הטוטי, ואחר כך הוא לא יכול לעשות את זה, כל הזמן יש טוטי אחר. אז זה כתוב כל הזמן סולו וטוטי, סולו וטוטי. עכשיו ככה: אני לוקח... כשאתה כותב מוזיקה, אתה כותב למשל לקלרינט, אתה צריך להכיר את הכלי. אתה צריך לכתוב צירופי טונים כאלה שלקלרינטיסט יהיה נעים לנגן את זה. 

מי גדול מברהמס? כשכתב את הקונצרט לכינור הוא התייעץ עם יואכים, יוסף יואכים. אמא שלי שמעה באודסה קונצרט של מנדלסון מפי יואכים. אני התחלתי ללמוד לנגן גם כן מספר לימוד של יואכים. היה יהודי, יוסף יואכים. אז היות שלא היה כנר, היה פסנתרן, ברהמס, אז התייעץ איתו בכמה מקומות אם זה אורגני בשביל הכינור. עכשיו, אתה לוקח את הקהל הגדול הזה בתור טוטי, אז הקונצרטו גרוסו של הנדל, תמיד יש חלק יותר מצומצם של תזמורת, והתזמורת כולה עונה. אני לוקח את זה בתור טוטי. זאת אומרת, במה אנחנו עוסקים כאן? תבין היטב: יכולה להיות מסיבה שאיש לא שקד עליה, איש לא טרח עליה, באים ושרים 'הנה מה טוב ומה נעים' (שר), והכל נחמד וטוב ומרוצים. זה כמו פלאח שחורש באדמתו ומחכה לחסדי שמיים. אבל יש מֶשֶׁק תכניתי, אנחנו עכשיו עוסקים במובן זה במוזיקה שהיא, אנחנו בונים אותה מראש. אין זה אומר שתמיד צריך לעשות את זה, תעשה לך מסיבות אחרות וזה. אבל פה דבר שאנחנו רוצים לבנות. שבתוך זה יהיה איזה ניצוץ שהוא יחייה את כל העניין. שיהיה תבנית, שתהיה... הבט... אדריכלות... אז אני אומר: אני לוקח את הקהל הגדול הזה בתור טוטי. עכשיו, אני צריך לדאוג לזה, כאשר הזמר  אני מבקש שאתה תקשיב היטב לדברים האלה מפני שבשבילך הדבר, הפרק הזה, לא ידוע בכלל, בכלל לא ידוע, מפני שהוא לא ידוע להרבה שדרות בציבור, ואם יש בי גאווה, אז על כך גאוותי. (לא ברור) אז הוא אומר, הוא גומר: 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית' (שר בלוויית אליהו). הם צריכים להיכנס. (שרת ואליהו שרים: 'ליל, ליל שימורים הוא') רגע רגע, איך הם ייכנסו? אז יש פה מישהו על הפסנתר (לא ברור). זה יהודה שרתוק לא מקבל. צריך שתהיה רציפות, ממש כמו ביצירה אומנותית. אני מוכרח שמיד אחרי זה, כמו בתזמורת, הכנר גמר, המנצח נותן אות ונכנסים כל הכלים. מי הם כל הכלים? זה הקהל. והקהל [הוא] זה שעובד במספוא וזה שעובד פה וזה שעובד פה. אז אני בונה על זה, זה דבר שאני לא יכול להגיד לך, בשביל זה צריך לדעת הרמוניה, אני בונה על זה קול שני. ואני מסיים את זה בדרגה רביעית של הסולם, ככה שהצליל הזה במילא יבקע כל הזמן. הבנת את הדבר הזה? 

אבל אני בזה לא מסתפק, ילדים קטנים מכיתה ב' וכיתה ג', שלא רגילים בכלל לשיר עם מקהלה, וכן, באותו הזמן המקהלה שרה ארבעה קולות אחרים. ועכשיו, כשהוא גומר, אז אני בכוונה מזמין אצלי, בעל המלאכה מזמין, שהקהל ייכנס ראשונה, והמקהלה באה אחריו. אפשר היה לא לעשות את זה ככה. מדוע? כדי שהקהל יידע שאם הוא לא ייכנס איש לא ייכנס. אז אותו העם של 'ואולי שמך' (?) המותש, הלך אחריי בכל זאת. לא בקלות, לא ורוד היה הדבר, עד שהוא תפס את העניין. ואני מביא לו דיאגרמות של כל המבנה הזה, ואז הוא יבין את החשיבות של העניין שמיד אחרי זה הוא צריך לשמוע, אתה צריך להיכנס, ועל זה הוא ראשון נכנס 'ליל [שימורים]', זאת המנגינה, והקולות נכנסים ברבע אחד יותר מאוחר.

אני אגיד לך אחת הדוגמאות: את הצורה הזו אני פיתחתי יותר ויותר, שהציבור נכנס ויוצא... ונכנס, ואני ישר אומר לך ככה: אינני נמנה על אלה שכל צורות החיים הם טלית שאינה תכלת. אבל, למשל, יש הרבה חן באיש המושב. פעם נער אחד אמר לי: אני בכלל לא מבין איך אתם יכולים לעבוד בקיבוץ. אני קם בבוקר, אני חולב את הפרות, (לא ברור) אחר כך אני עובר הנה, יש לי יום עבודה כל כך מגוון, איך אפשר לעבוד? אבל עכשיו, אם ותיקים (?) יש קבוצת בננות שבמקרה שמגדלים בננות בקיבוצים. ואם הקבוצה הזאת עומדת על רמה מקצועית, כלומר, במה שכוחו של הקיבוץ גדול, שם הוא צריך להראות את כוחו. אם בדברים שמטבע ברייתו הוא חלש בהם, הוא לא יכול לעשות. במקום שחזק... (סוף הקלטת).

Cassette 3 B

שרת: ... אז מה אני אומר? לנצל את הכוחות הגנוזים כאן, זהב כדומן על פני חוצות. ילדים, נוער, בוגרים, למה לא למצוא צורות חדשות של זה? האמנם תמיד המנצח צריך לעמוד ואחוריו אל הקהל? לעשות מוזיקה, לעשות טובת מוזיקה, שיֵאמר פעם ביזרעאל, שאחרי אלפיים שנה יגידו: בשנה זאת וזאת היה קיבוץ גלויות, והפילהרמונית הנהיגה שבכל קונצרט היא משמיעה שיר זמר עממי. ואז המנצח, פניו אל הקהל, כל גדולי המנצחים, ומי שלא מוכן לזה – שלום לך, ולא מקבלים אותו.

אליהו: זה היה השנה לראשונה, השנה לראשונה בהיסטוריה, (קטוע) הגדול הזה באולפנים. הביאו את זובין מהטה עם כל הפילהרמונית, מאה וחמישים נגנים, מאתיים זמרי מקהלה, עשו עיבודים, ומה שרו? את 'פה בארץ חמדת אבות' ואת 'שחקי שחקי' וזה היה משהו יוצא מן הכלל.

שרת: נו, טוב, יפה מאוד.

אליהו: זה מגיע אל המסך הקטן וזה כבר משהו אחר לגמרי.

שרת: עכשיו אני אומר לך: אני לא אגיד לך שהדרך הייתה קלה, בשביל זה צריך לדעת לשאת אות קלון. אני יכולתי לבוא לאיזה קיבוץ, ואני קורא את כל הקיבוץ לשירה בציבור, אני בכל זאת צריך להכין אותו לקראת זה, הלא צריך להיות שבחג החוק הוא להשקיע בדבר כל כך הרבה כוחות, שבסופו של דבר ייראה כאילו לא חלה בזה יד אדם. כמו בעולם החומר, מחלקת טרשים וסלעים אתה הופך את זה למדשאה, והיא צריכה ככה ללבלב שכאילו לא היו סלעים מעולם. למה אני אומר את זה? כן, אז אני בכל זאת צריך להכין את הציבור. וכותב מודעה לציבור וכותב לו לבוא מתשע פחות רבע עד עשר ארבעים וחמש, אני יודע כמה, אני יושב, אני מספר מעשה שהיה. לא רק זה היה, אני הלא מכיר את הדברים הרעים: אני יושב לבדי בחדר האוכל, ולא חתול ולא כלב. אני לא אומר נואש. אל תלקה, לא רק לא במקל נועם, אלא לעבוד בנועם בלי מקל. תחפש דרכים. קודם כל אני כתבתי בלוח המודעות, ישבתי כל הלילה וסיפרתי לחברים מה עבר עלי. ככה, פרשה ארוכה. ושוב ככה בלי כל חיץ. התארגנה מתוך הקהל, התארגנה קבוצה, כמו שיש למען ה'אוהל' או למען 'הבימה', למען שירה בציבור, שהיא הייתה (לא ברור) אחרי זה. ואם היו נקודות אור בחיי, בשטח עבודתי, אלה היו הנקודות. כאשר אני הפגשתי את דוכן הלויים עם עזרת ישראל. כלומר, אלה שולפֵי קול ואלה שולפי קול. אבל אלה, אותם אלה ששרים, שרו בארבעה קולות, ועליהם לא חסתי. זאת אומרת בשביל מקהלה מקצועית זו שטות, בשביל מקהלה עממית צריך לעבוד על זה בכל זאת. אז יש לי פה חיילים קרביים, אני מכין אותם בחזרות קודם. עכשיו אני מפגיש אותם עם הקהל, והקהל יודע מה אני בא לעשות. ועכשיו אנחנו עושים בדו-זמר, עושים את המשחק הזה. והמקהלה מבינה אותי מניד עפעף, והכל מוכן, יש לי חזית וצריך רק לשלב את השירה של הקהל עם הציבור. ובכן, אם היו נקודות אור, אלו הנקודות, כשעלה בידי הדבר. והעיקר, הייתה לי הרגשה של סיפוק. ומה אני עשיתי? מבלי לגרוע מהעממיות, מבלי זה, נהפך הדבר לשיר בחמישה קולות. פעם היה אצלנו [עדן] פרטוש ביגור, אז לחנן יש תמונות, מה שאני סיפרתי לך קודם, אז מה התמונה מראה? בתמונות, ההיפך מזה. שאני רואה לפני את המקהלה עומדת עם כל הקהל, והעיניים נשואות לכאן, לכאן, אז בשבילי אלה היו רגעים של התרוממות של רוח באמת, אז זאת אומרת, לא רק על 'ואולי' העולם עומד. זה עניין של הדרכה וחינוך, וזהו. (קטוע) מובן, עכשיו יכול אדם לקחת, זה יצא מרשותי, ולשיר 'ליל שימורים' סתם.

(אליהו שר 'ליל, ליל', מתוך 'ליל שימורים')

שרת: בלי קשר ל'מעשה ברבי אליעזר'.

אליהו: שרים?

שרת: בבקשה, אבל קודם אספר לך את תולדות העניין. תולדות העניין היה שהתחילו ב'מעשה ברבי אליעזר', שהתחילה המנגינה הזאת, ואחרי המנגינה הזאת הייתה בעיה של למצוא פסוק מהתנ"ך, 'ליל שימורים הוא לה' ', ואחר כך למצוא דרך איך הקהל יידע להיכנס מבלי שייתנו לו את הטון. מפני שביום חג, שבאמצע נותנים טון בפסנתר, זה פוגם, זה טעם לפגם.

אליהו: אבל למה אי אפשר לעבור ל'קריאת שמע של שחרית' (שר).

שרת: לא, זה לא אוקטבה, אתה רואה. (מדגים לו בשירה). אבל את הטון התחתון הזה על ידי הקול השני אני מפרש ככה שהטון הזה הוא בא כפתרון לזה. הבנת זאת? אז זה עניין שלך. אל תשננו, שבור ראשך. ובלבד ששמה יילך (לא ברור). אבל כמובן גם פה יש עצלות, יש לאוּת. אני למשל אף פעם לא ניצלתי את הקולנוע בשביל שירה בציבור. עד כדי כך לא ירדתי מעולם.

אליהו: אולם הקולנוע.

שרת: היות שבלי ללכת לקולנוע... אגב קולנוע, ללמד שירה בציבור. לא עשיתי זאת מעולם. אבל מה השתמשתי לפעמים? הייתי לוקח ילדים, ובכל זאת בעזרת הילדים הייתי מקנה... יש דרך ארץ להורים בפני הילדים, את זה קיבלתי. להשתמש במקהלת ילדים ככלי להקנות זמר למבוגרים. יש פה עוד איזה דבר: בשבילי זה היה גם חלק מן הפדגוגיקה המוזיקלית. ילדים קטנים, הלוא כשהם יושבים במקהלה, הם על פי רוב סוגרים את האוזניים. הם לא מבינים שלשיר במקהלה זה דווקא אחד היתרונות של המוזיקה, שאתה מדבר ואני מדבר, ותוך כדי דיבור אני שומע אותך, ותוך כדי דיבורך אתה שומע אותי. זה אחד הדברים המאפיינים את המוזיקה. בספרות אתה לא יכול, אתה מדבר זה אחרי זה. במוזיקה אתה יכול לכתוב כמה קולות יחד. הרי לא רגילים, עוד לפני הסדר, זה הכנות, חודשים, לאט לאט, הייתי מביא ילדים מכיתות ב' ג', הייתי מביא להם שלושה באסים, הם היו שרים את המנגינה, והבאס בא אחריהם. (לא ברור) (קטוע)

ייתכן, החיים הפרטיים תפסו יותר מקום, אם כי אפשר לעשות את זה אבל איש לא חושב על זה, (לא ברור) טוב, מה אני יכול  לעשות? (קטוע) על זה לא שאלתי את הוועדה, אני באתי ואמרתי הנה זה ייכנס לסדר של פסח. זה מה שאני אומר שנהגתי לא כדמוקרט. לא הלכתי לוועדה לשאול אם אתם מסכימים ל'מעשה ברבי אליעזר'. עשיתי את החשבון כמו שמשורר עושה את החשבון שלו עם שירו. אמרתי אני לא אכניס את זה אלא אם אמצא לזה תבנית נאה של ביצוע. מה שחכמינו, הדבר הזה היה מהם והלאה. (קטוע) ... חוברת מילואים, ושאצלי הדיו לא יבשה, בנווה ים יש לי עכשיו חוברת שלמה של דפים חדשים, שאני עכשיו, לצערי, אין מי שיעזור לי עכשיו, וכך הייתי מוציא את זה בדפוס. ושם יש הנסיונות האלה של שירה, מקהלה עם הקהל, פיתחתי את זה יותר ויותר. את כל זה אני רואה לפעמים, באפיקים יש אולם כל כך נהדר, באה כנרת כמו שוורצברג, שוורצברג שמה, לא?

אליהו: מהפילהרמונית?

שרת: מרוסיה הסובייטית. יש כנרת אחת שוורצוולד או שוורצברג, [הכוןונה לכנרת הישראלית-אוסטרית דורה שוורצברג]

אליהו: לא מכיר.

שרת: לא, ידועה, כנרת נהדרת. אז היא לא יהודי מנוחין, אז היא לא [יוזף] סיגטי, והיא לא אייזק שטרן. היא באה לקונצרט, ואני מדבר עכשיו כבר על תרבות חוץ, אני רואה שורות ריקות. פעם היה פה זה, מה שמו, שלמה ירקוני? נו, זה ברדיו, פעיל, ירוק? ארוך? (קטוע) [אחרי בירור עם הלה ועם אליהו מתברר שהכוונה לשלמה ארצי]. היה מלא. אז מה אתה חושב, שאני מרכין את ראשי? בשום פנים ואופן. אני נכנסתי ותיכף יצאתי. נמלטתי על נפשי.

הלה: למה?

שרת: למה? מפני שהכל היה כל כך גס, הכל היה, כל פרופורציה בין כלי הנקישה והתזמורת, זה המם אותי, וכך הלאה. אז אתה אומר, זה אותו עניין עם 'ואולי' (קטוע).

אליהו: ... בעצם [שלום] פוסטולסקי הלא קדם ל...

שרת: זה נדמה לי שבעין-חרוד התחיל.

אליהו: בזה התחיל פוסטולסקי?

שרת: אינני יודע אם פוסטולסקי, אני יודע, אגב, משה טבנקין הלך לעולמו?

אליהו: כן. [משה טבנקין נפטר ב-4 במאי 1979, כשבועיים לפני הריאיון]

הלה: מה, באמת?

שרת: היום שמעתי ברדיו. זה נכון?

הלה: מוישל'ה?

אליהו: כן, משטף דם במוח.

שרת: זה התחיל מזה (מזמזם שיר 'השמש במערב' [שיר של טבנקין ופוסטולסקי שהושר בטקסי הבאת העומר וליל הסדר בעין חרוד]).

אליהו: זה משה טבנקין.

שרת: זה מנגינה של פוסטולסקי.

אליהו: זה מנגינה של פוסטולסקי. איזו שנה זו בערך, אתה יכול להיזכר?

שרת: אני לא זוכר, ותיקי עין חרוד ודאי יודעים את זה. ואני זוכר, נדמה לי, שסדר של פסח לא כל כך עשו כמו קציר העומר. נכנסו לסדר של פסח דרך קציר העומר. אתה מבין?

אליהו: אני מכיר את המסכת של קציר העומר שם, והיא מתחילה, אני חושב שזה פוסטולסקי היה הראשון שהתחיל את הנושא של עומר בעין חרוד.

שרת: אני לא יודע אם אתה אומר הנושא של העומר. הוא כתב את המוזיקה, אבל יכול להיות שעורר אותו מישהו.

הלה: הוא ישב בעין חרוד, פוסטולסקי?

אליהו: כן, הוא ישב בתחילה בעין חרוד.

שרת: זה היה חבר הנושאים(?) שאמרו: הבה ניתן, ועל כן עוררו אותו לכך. זה צריך לשאול. עוד מעט לא יהיה את מי לשאול.

אליהו: האם הכרת שיר מימי העלייה השנייה: 'הנה הקיצותי בעולם אחר'. רחל ינאית בן-צבי מזכירה אותו בספר שלה, ולא מצאתי איש בארץ שיכיר את השיר 'הנה הקיצותי בעולם אחר' [רחל ינאית מזכירה שיר זה בספרה אנו עולים, עם עובד 1962, עמ' 36, 134].

(שרת מתעניין במנגינה, אליהו אומר שאת זה הוא מחפש).

אליהו: (מצטט) 'הלכנו ושרנו הנה הקיצותי בעולם אחר'.

שרת: אולי היא טעתה, רחל ינאית? היא ידעה את השיר? היא יודעת לשיר?

אליהו: היא לא יודעת לשיר, זה העניין. (לא ברור) (קטוע)

שרת: ... הייתי בקיבוץ המאוחד, הוא היה בקיבוץ המאוחד, לא שאלתי איש, לא שאלתי את הרבנות שלנו, הוא אז לא ידע עוד צורת תו.

אליהו: מתתיהו שֶׁלֶם.

שרת: כן.

אליהו: מתי זה אז?  

שרת: בתקופה הזאת.

אליהו:39?

שרת: אז אולי הוא ידע צורת תו, אבל בכל זאת לא היה יכול לרשום את השירים שלו. אז הייתי נפגש על במת עין חרוד – תל יוסף, אינני יודע אם היא קיימת עוד, למה היא משמשת, קיימת במת עין חרוד–תל-יוסף? שם היה מין אמפיתיאטרון מסביב, זה היה פעם מקום בנוי בטון. ליאונרד ברנשטיין הופיע שם עם תזמורת. [סיפור קריסת הבמה בכנס המקהלות ב-1944 הובא במאמרו של אליהו הכהן, 'כשהגלבוע התנשק עם התבור']. אז היינו שם נפגשים. הוא היה בא מן המרעה, ואני הייתי בא מעין חרוד לשם והייתי רושם מפיו את כל השירים. הייתי בודק עוד פעם ועוד פעם. והוא כתב לי את ההקדמה וזה כתב ידי. היה לי פעם כתב...

אליהו: כן, יפהפה.

שרת: אולי הארכתי קצת את הרשימה אבל זה דברים שלו.

הלה: אבל אתה ביקשת אותו לכתוב את ההקדמה.

שרת: כמובן.

אליהו: האם אתה רשמת אז מפיו את השירים שהוא כתב?

שרת: כן.

אליהו: זה עוד בית אלפא, זה עוד לא רמת יוחנן [שלם עזב את בית אלפא ב-1940 בעקבות הפילוג בין אנשי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד ועבר לקיבוץ רמת יוחנן].

שרת: זה בית אלפא, מתתיהו ויינר.

אליהו: הוא היה כותב גם מתתיהו הרועה.

שרת: הוא ככה אמר לי מתתיהו ויינר (לא ברור)

אליהו: זאת אומרת שאתה למעשה רשמת לראשונה את שיריו של שלם? זה עוד לא 'שיבולת בשדה' שזה מאוחר יותר, זה עדיין הראשונים.

שרת: אז עוד 'שיבולת בשדה' לא הייתה.

אליהו: זה 'נעלזה ונשמחה'.

שרת: זה גם שייך לעומר יותר.

(הלה מזכירה לאביה לספר לאליהו על השיר 'שי').

שרת:  נו, ככה: יש שיר שלא היה לו מזל. כשנדפס השיר 'שי', הוא נדפס במוסף של דבר. השיר הזה היכה גלים מבחינה ספרותית. אני עכשיו אעשה לך מבחן ואתה תסלח לי כמובן. זו דוגמה, לא ביחס למוזיקה. תאר לך, אתה יושב בכיתה ואתה צריך ללכת מי"ב לכ"ב (?), ובא איש הספר וכותב על הלוח 'אעולל כגפן שארית הרחש'. ושואל אותך: מה זה? אני לא מבין. רוצה שאתה תכניס אותו לעניין הזה. מה היית אומר? (קטוע) ... אז קודם כל, צריך לקרוא בפני התלמידים את דיני לקט, שכחה ופאה: כרמך לא תעולל, ולא תכלה פאת שדך כל הדינים האלה ['בְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט; וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, ויקרא, יט 10-9]. (קטוע) אז פה לא על העני, העני לא הולך גם בתוך השדה ומלקט. הפאה תמיד של השדה היא כבר גובלת בשטח הפקר. כך אני חושב. עכשיו, פה, אעולל – זוהי מטפורה שבנויה על מטפורה. ירמיהו אמר: 'עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל' [ירמיהו, ו 9]. זאת אומרת, אחרי הבציר, הכוונה כאן על הגלות. ורחל השתמשה בביטוי שירמיהו השתמש כבר בהשאלה, וייחסה את זה למצב הנפש שלה האישי. זה היופי שבדבר. על זה משום מה לא יודעים המורים. אותי שבה השיר הזה בשורות האלה. כשקראתי את זה, אמרתי: כל הכבוד לו, יש בזה טעם מיוחד. עכשיו קל את זה להגיד. המודרניסטים שלנו, שאומרים לכתוב כמו שמדברים וכך הלאה, כל הכבוד לכם. ולבד שתהיה שירה. אני אומר את זה עוד, אבל מי שמתגנדר בזה, אז זה אני לא יכול לשאת את זה.

עכשיו, נגיד, אני אתן לך דוגמה: אם ביאליק אומר [בשירו 'לא זכיתי באור מן ההפקר']: ניצוץ קטן, 'נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא'. ואחר כך הוא אומר: 'וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם (הניצוץ), וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם (אוּר זה אש, שאני הצתיו), וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם'. אז כשאני קורא את זה, הקורא העברי המובהק רואה איזה יופי יש, 'הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם' זה דין בחוּמש. מי שמבעיר אש בשדה, שלם ישלם מבעיר הבערה. אני לוקח את אותו הביטוי ומייחס את זה למשה, שהוא אחראי על זה שהוא מעלה את קוראיו על מישור (?), ועל זה עמד. מי לנו אפיקורוס כברנר, על זה עמד במאמרו 'הנאמן: [לדמות דיוקנו של ביאליק]', אסוציאציות שאצל ביאליק, שזה מעורר, שהוא אומר כשהיא מתפארת על שער האהבה, אנחנו נזכרים בכל השערים, שערי יחוד ושער הנפש, ועוד, של רבנו בחיי (לא ברור).

(אליהו שואל משהו על בחיי אבן פקודה ושרת מאשר).

שרת: ... ועוד דברים כאלה (הכוונה כנראה לספר חובות הלבבות של בחיי אבן פקודה). ואצל ביאליק זה על כל צעד ושעל. זה מעשה אומנות, למשל כשהוא כותב ככה: 'בהתגנבם', איך הוא אומר, מדבר על גלות של אמו, איך כל הכלים שהייתה צריכה למסור כמשכנתא, 'בהתגנבם באפלולית בין השמשות, לבוא עבוט אל הנושה' (המשפט המדויק מתוך 'אַלְמְנוּת' של ביאליק: בְּהִתְגַּנְּבָם בְּאַפְלוּלִית בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶחָד אֶחָד נִכְלָמִים / מִתַּחַת לִכְנַף סַרְבְּלָהּ לָבֹא עֲבוֹט אֶל בֵּית הַנּוֹשֶׁה), אז 'בהתגנבם באפלולית בין השמשות' זה 'ויהי העם כמתגנבים' בזמן ש... מרד אבשלום, כשדוד בכה 'אבשלום בני בני', העם היו כמתגנבים. כל מיני דברים דקים. זה כל כך מלא חן כשאתה יודע שזה יונק מן השורש. (קטוע)

שרת: ... בקיצור, יש פה בצור משה, יש שָׁמָּה חברה אחת, מה שְׁמָהּ, את יודעת? (פונה לבתו) לבנה. אצלה יש פואמה שלמה. אני לפעמים כותב אל אדם שאינני מכיר אותו. (לא ברור) סיפרתי לו איך כתבתי את השיר הזה. בצורת פיוט. בסוף לא יצא שום דבר מזה. (חילופי דברים לא ברורים עם אליהו). יש לי הרבה מכתבים כאלה מכל מיני עלומי שם.

אליהו: מותר להיכנס לרשימת התפוצה? (לא ברור)

שרת: היא פנתה אליי כי היא רוצה (לא ברור). אתה באת אלי עוד בחסד, רק עם זה, אבל פעם באו עם רמזורים, עם איך קוראים להם?

הלה: זרקורים.

שרת: זרקורים. ובתי עכשיו עוסקת בזמרה, והיא הייתה עסוקה, ובִתה, היה לה מבחן בתנ"ך, ואני, את השיר 'שי' כתבתי בקול אחד. כעבור 45 שנה, לקראת זה, בניתי קול שני. את הקול השני נתתי להלה שהיא שרה כמו קול גבר. המנעד שלה, היא מגיעה לטונים נמוכים. ובכן, נשוב אחורנית.

אליהו: 'אעולל כגפן' אתה צריך לגמור את הסיפור.

שרת: אז בשיר הזה, אני במקרה עבדתי יחידי בכרם. במקרה, הייתה לי, סידור עבודה סידר אותי וזה.

אליהו: השנה?

שרת: לא, זה היה עוד לפני שנסעתי לחוץ לארץ. באותה שנה שנדפס השיר, השיר נכתב בתר"ץ. ולקחתי, שמתי את הגיליון של המוסף בין ענפי גפן אחת, והייתי הולך ומנכש, וכל פעם שהייתי חוזר הייתי שוב מעיֵין. הולך וחוזר ומעיין, מעיין, מעיין. בכלל, אתה מבין, אצלי, אני בכלל אינני חושב את עצמי למלחין. מפני שאין לי (לא ברור) אין לי כל התכונות הדרושות למלחין. אני, בעיניי, מלחין, למשל אני בזה שאני אכתוב שיר, סתם, אני לא מסתפק בזה. יש לי תביעות יותר גדולות מעצמי. בזמן האחרון עשיתי איזה דברים שעוד לא ראו אור שאני קצת מרוצה מהם. ושם שר הפיתוח בא על סיפוקו. רגע, אני עוד אגע בזה. העיקר, אני כתבתי את זה במנגינה אחת שאפילו לא לימדתי, אני לא יודע אם הספקתי ללמד את זה. ושלחתי את זה לאחותי רבקה שהייתה בלונדון. ושלחתי לרחל [בלובשטיין, המשוררת], היות שאחותה שושנה ידעה פרק במוזיקה. היה להן גם אח בשווייץ שהיה סטודנט בשווייץ, והיה גם כן מוזיקאי. הוא נהרג באחד הקרבות של הלבנים עם האדומים, אני יודע? אז אני הנחתי שרחל יודעת לקרוא תווים. אז שלחתי לה כאן, בארץ, בטרם נוסעי. אני את רחל ביקרתי בהזדמנויות אחרות. אבל שעתי הייתה דחוקה, שלחתי לה את זה בתווים. כשנסעתי לגרמניה, קיבלתי מכתב מאחותי עדה, שהנה רחל נפעמה מאוד, אבל היא איננה יודעת, ותאר לך עדה, שהיא חושבת את עצמה שהיא פחות מוזיקלית מיתר (לא ברור). זה לא כל כך נכון, אבל ככה היא, מתוך צניעות. ושהיא ועוד שתי אחיות שעסקו במוזיקה יותר מזה. למשל משה אחי, יכול לכתוב כל שיר (לא ברור). אתה רואה? לא מוזיקאי. הוא יכול היה לכתוב כל שיר בתווים. (לא ברור)

אליהו: הייתה לו הזדמנות. (לא ברור)

שרת: זהו השיר היחיד, הראשון, אשר רחל שמעה אותו, וזה השיר הראשון אשר חובר. יש אנשים מסביבי, מהתקופה ההיא, שעוד זוכרים את המנגינה הזאת, אבל בעיניי, המנגינה הזאת נעלה פי כמה מ'ואולי'. עכשיו יש הביצוע הזה שזה אפשר היה לבצע עם צ'לו. לוּ הייתי מתפנה, הייתי כותב לזה כמה קולות. ... לקול גבר, זאת אומרת שני קולות. (קטוע)

אליהו: ...אם אתה לוקח את 'ליל שימורים' ובונה ממנו ארבעה קולות.

שרת: כן, אז זאת אומרת שרים סופרן. סופרן זה בצמרת העץ. אז אני בונה על זה קול שני, כלומר ענף בינוני, אחר כך אני בונה טנור, כן, אחר כך אני בונה באס. הכל יפה. נכון? הבנת?

אליהו: כן (סוף הקלטת).

*

נספח: 'יהודה' מאת נעמי שמר 

אמר העורך:

המקאמה 'יהודה', שחיברה נעמי שמר לאחר מותו של יהודה שרת, מוכרת רק ליודעי ח"ן. אין אפילו אזכור אחד שלה במרשתת! היא פורסמה לראשונה ב'שבשבת', מדורה של שמר בעיתון דבר (29 ביוני 1979, עמ' 16), ואחר כך, ועל אף שהשיר לא הולחן, כינסה אותו שמר לספר מבחר שיריה (ספר גימל, ידיעות אחרונות, 1982, מס' 53). 

זו מחווה של היוצרת הגדולה ביותר שלנו מאז מרים הנביאה ורחל המשוררת (כך הגדיר אותה אליהו הכהן) לאחד היוצרים הגדולים שלנו, יהודה שרת. בשיר טמונים רמזים למורשתו של יהודה (סדר פסח של יגור, 'ואולי') וגם לבני משפחתו, ילדיו הלה ונבות, ונכדיו חמוטל ואבנר.

נעמי שמר, ספר גימל, מס' 53 (באדיבות לֶלִי שמר)

לֶלִי שמר, ביתה של נעמי, הוסיפה הערת ביאור, בשמו של אבנר לולב, נכדו של שרת, על שתי השורות 'וכשאבנר משגיח מן הצד לְבַל / חלילה יִבָּלַע ולוּ קוֹצוֹ של יוּד':

אבנר נכח כילד בן שבע עם אמו הלה בצילום תכנית משירי רחל המשוררת שנעמי שמר הינחתה ב'ואדי של בית ירח' בשנת 1978. הוא זיהה שגיאה בלחן של 'ואולי', שלדבריו רבים מהזמרים שגו בה, ניגש לאמא נעמי, שיתף אותה והשגיאה תוקנה. לא ברורה לי השגיאה עצמה, אבל זה פשר הדברים.
יהודה שרת (צילום: נפתלי אופנהיים; מקור: נדב מן, 'ביתמונה')


10 תגובות:

  1. מרגש מאוד. שתי דמויות מרשימות כל כך שכבר לא איתנו - האחד מלחין והשני מתעד - אבל לפחות שני דברים משותפים לשתיהן: ההתמסרות המוחלטת והחתירה לשלמות בעיסוקם; ומחויבות עצומה לתרבות העברית המתחדשת. כל הכבוד לדוד אסף, שבעצם פרסום הדברים כאן ממשיך את השלשלת.

    השבמחק
    תשובות
    1. מסכים בהחלט.תודה לבלוג על רשימה מאלפת

      מחק
  2. צביקה זליקוביץ: נישגב!!!

    השבמחק
  3. ראיון מופלא שכזה בין שני ענקי ידע שתחומיהם נפגשים. ממש התרגשתי. שירים רבים המוזכרים כאן התחלתי לזמזם ואת קומו תועי מדבר כבר שרתי בקול גדול ובקולות... את יחסו של שרת לשירו המופלא "ואולי... " ידעתי במעורפל, אך בראיון התברר הכל, ועוד נושאים כה רבים ומרתקים. תודה רבה לך דליה על השיתוף הנהדר. . ושיהיה חג חירות אמיתית לכל כולנו , שישוחררו החטופים המעונים, , הלוואי!
    דש עם שיר פסח יפה לאליהו במרומים וחיבוק גדול לך ולמשפחתך
    מאיתנו יואב ורון מי בר

    השבמחק
  4. מעניינת ביקורתו (המסויימת) על נעמי שמר, (וגם רמיזתו על ההפרעות בשיעורים של קרצ'בסקי....). שורשיה העמוקים של שירת התחייה בארץ - האשכנזית, יש לומר - הנשענת על השכלה כללית מוסיקלית ממזרח אירופה, צורות עבריות וגם קצת לחנים מבית אבא/סבא..

    השבמחק
  5. מעניין גם לבדוק את 'הפלג הצפוני' של השירה העברית, זה שנוצר בעמקים ובעמק יזרעאל, לעומת השירה של מושבות 'יהודה' או ההתיישבות העובדת בדרום (שירי הפלמח?),, אולי כחלק מהזהות הצפונית אומצה רחל שזוהתה עם הכינרת או עמק הירדן

    השבמחק
  6. הולך ופוחת הדור... ראו את גופני האותיות על מצבות צביה ויהודה ואת סדר השנים הנכון המצויין עליהן (מן המוקדם אל המאוחר) לעומת מצבתה המשובשת של בתם והגופן הגנרי שבו נחרת שמה.

    השבמחק
  7. תענוג מזוקק, מי באר חיים. לקנא בידיעת התנ"ך וספרות חז"ל, של האיש, ולהצטער צער עמוק על ירידת הדורות. מה שהרשים אותי היא הטוטאליות בה תפס את תפקידו, מתוך נאמנות מוחלטת ובלתי מתפשרת, אך גם עם ענוה נשגבה ופשטות שורשית ועמוקה. כמורה ותיק לתנ"ך קיבלתי אישוש למחשבה שקיננה בי שנים רבות, שמי שאינו מוזיקאלי, יתקשה לקלוט את התנ"ך באופן ראוי ולהפנימו כיאות. הבחנתו בדברי יחזקאל הנביא (פרק ל"ג) על תפיסת העם את הנבואה הנאמרת בשירה, כ"שיר עגבים יפה קול ומטיב נגן, ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם", כתפיסה שגויה באשר לתפקידה של האומנות כחוויה אסתטית המרוקנת מתוכן מוסרי, מדוייקת וקולעת, והיא כמובן מנוגדת לגישה המקובלת כיום המבקשת לנתק בין האתי לאסתטי, ונלחמת ב"אומנות מגוייסת".

    השבמחק
  8. הגישה המקובלת היא לא כל כך פשוטה, כמו תמיד. קאנט למשל לא מבדיל לחלוטין בין השיפוט האסתטי והאתי. השיפוט האסתטי ניצב משהו מעל 'עולם התכליות' המאפיין את השיפוט האתי, אולם כדי 'להתבונן על הדבר בבחינה של תכלית תוך ניטרול מושג התכלית עצמו' - נאמר כך..

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
התגובות מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.