מאה שנה לשיגעון הגדול: מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית

חיילים יהודים בצבא האוסטרי בימי מלחמת העולם הראשונה (ויקיפדיה)

מאת אבנר הולצמן

א. הספרות העברית בימי מלחמת העולם הראשונה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנה בדיוק, הייתה הספרות העברית באחת מתקופותיה הטובות ביותר, בעיצומו של מה שאפשר לכנות ממרחק השנים בשם 'עידן הקלאסיקונים'. קבוצה גדולה של סופרי מופת, בשירה ובפרוזה, הייתה מצויה אז בשלבים שונים של מהלך יצירתי עשיר ופורה ביותר, ויצירות שבאו לעולם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 מהוות עד היום את בסיס התרבות הספרותית שלנו. כדי לסבר את האוזן די אם אציין כמה מן הסופרים הבולטים שהיו פעילים בשנת 1914: ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ופיכמן, ברנר וברדיצ'בסקי, גרשם שופמן ודבורה בארון, אורי צבי גרינברג ויעקב שטיינברג, ש"י עגנון ודוד פרישמן, ולא מניתי אלא תריסר שמות מתוך רבים מאוד. רובם ישבו עדיין במזרח אירופה, בתחומי האימפריה הרוסית, או במרכז אירופה – בגרמניה ובאוסטריה, לרבות גליציה. מיעוטם כבר פעלו בארץ ישראל העות'מנית של שלהי תקופת העלייה השנייה והניחו בה יסודות למרכז החיים והפעולה של הספרות והתרבות העברית לעתיד לבוא. 

מכיוון שהספרות העברית הצטיינה תמיד ברגישותם של מנגנוני החישה שהפנתה אל העולם, רק טבעי שאירוע דרמטי אדיר ממדים ועתיר השלכות על הכלל והפרט כמו מלחמת העולם הראשונה מצא בה ביטוי נרחב; מה גם שכל הסופרים שהזכרתי וחבריהם ישבו בפועל בארצות שבהן התנהלה המלחמה או בארצות שהשתתפו במלחמה, ורובם אף הושפעו ממנה באופן אישי. הם היו ערים וקשובים ביותר אל המציאות הקטסטרופלית שסבבה אותם, וגייסו את מיטב כלי ההבעה שלהם כדי לעצב ולשקף אותה. מטבע הדברים הם תהו במיוחד על הנקודה היהודית – על גורלם של יהודים כיחידים וכקהילות שטולטלו בסערה הגדולה. צירוף הפרספקטיבות השונות של הסופרים שישבו בכל הארצות הלוחמות ומכל הצדדים של קווי החזית מעלה תמונה מורכבת ומגוונת ביותר, וכדי להמחיש את הדברים על קצה המזלג אתן שמונה דוגמאות קצרות. 

חיים נחמן ביאליק, תושב אודסה באותה העת, שהיה נתון בשתיקה יצירתית ממושכת מזה שנים, התנער ממנה בבת אחת בקיץ של 1915, וחיבר שיר וסיפור שעקבות המלחמה ניכרים בהם בבירור. השיר הוא 'למנצח על המחולות', המתאר חבורת יהודים מסתחררת בריקוד אקסטטי מתלהט והולך באווירה פרועה של הפקר ומהומה, עד שמחול המוות שלהם מגיע לשיאו ולסיומו בהילולת חורבן נואשת. הסיפור הוא 'החצוצרה נתביישה', המתאר מפגש עם חייל מילואים יהודי ותיק שגויס להשתתף במלחמה. במסווה של זיכרון ילדות כאוב על משפחתו של החייל, שגורשה מביתה בכפר ערב פסח, הסיפור מעלה תהיות נוקבות על הטעם וההיגיון המוליכים יהודים להשליך נפשם מנגד למען עם ומלך העוינים וצוררים אותם, וממילא מבצבץ מתוכו הפתרון הציוני. 

גלויה עם דיוקנו של ח"נ ביאליק הצעיר. 
הציטוט הוא מן הבית האחרון של שירו 'עם פתיחת החלון' (1901)

שאול טשרניחובסקי, שעשה אף הוא את השנים ההן ברוסיה כרופא צבאי, העלה מתוך המלחמה את מחזור הסוניטות המרשים 'לַשֶׁמֶשׁ' – מן השיאים הגבוהים ביותר של יצירתו. הוא עיצב בו את משבר העולם במלחמה, עולם של הרס והרג המוני, מוכה אימה ומבוכה, בתוך עולם הבלהות המשובש הזה נאבק המשורר לשמור על שלמות נפשו ועל חוסנו הפנימי ולהגן על הערכים האנושיים האוניברסאליים שהוא מבקש לנצור. 

מתוך 'לשמש' של טשרניחובסקי (אודסה, 1919)

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בברלין התגורר באותן שנים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שהיה אז עדיין נתין רוסי ולפיכך כפוף לפיקוח ולהגבלות מצד השלטונות הגרמניים. הוא אמנם לא תיאר את המלחמה בסיפוריו, אבל עקב אחר מהלכיה יום יום וליווה אותה ברשימות מפורטות ביומנו האישי, שפורסמו רק בשנים האחרונות. מצד אחד ניכרת בכתיבתו הדאגה להמוני היהודים במזרח אירופה שהפכו לפליטים נרדפים, ובמיוחד החרדה לגורלם של בני משפחתו שנותרו ברוסיה והקשר עמם אבד. מצד אחר מצויים ביומנו גילויים מפורשים של פטריוטיזם גרמני. ברדיצ'בסקי, ששאף שנים רבות לקבל אזרחות גרמנית והעריץ את האומה הגרמנית עקב במתיחות ובהזדהות אחרי מהלכיו של הצבא הגרמני ביבשה ובים, שמח על נצחונותיו והצר על תבוסותיו. 

שמואל יוסף עגנון הצעיר עשה גם הוא את שנות המלחמה בגרמניה, בעיקר בברלין ובלייפציג. כעבור יותר משלושים שנה חזר אל אותם ימים וחיבר את סיפורו הארוך 'עד הנה', שהוא מעין אנטומיה מקיפה ומעמיקה של החברה הגרמנית הכללית והיהודית בימי מלחמת העולם הראשונה. בעיקר בולט ביצירה זו תיאור ההתפוררות החברתית הפוקדת את גרמניה בשנות המלחמה, תוך כדי תיאורי בלהות של הנכים המעוותים הממלאים את רחובותיה. בתוך כך מתואר הסבך המיוחד שנתונים בו יהודי גרמניה המתלבטים בין זהותם הלאומית הייחודית לבין חובת הפטריוטיות לארץ מגוריהם. 

ואילו גרשום שופמן, אמן הסיפור הקצר והקצרצר, בילה את שנות המלחמה כפליט נרדף בווינה, ותיעד את התקופה הזו ברבים מסיפוריו. מצד אחד יש בהם ביטוי למצבם האומלל והרעוע של פליטים יהודים מזרח-אירופים כמוהו, בתוכם סופרים ואנשי רוח, המקיימים את עצמם בקושי ובהסתר, 'במצור במצוק', ככותרת אחד מסיפוריו הבולטים. מצד אחר הפנה שופמן את מבטו האירוני אל האקסטזה המלחמתית ששטפה את החברה האוסטרית הכללית, ותיאר באותו הקשר כמה וכמה מעמדים גרוטסקיים בכיכובם של שרים וקצינים, פצועים ונכים, שכאילו נלקחו מציוריו הנשכניים של גיאורג גרוס. 

רישום של גיאורג גרוס למחזה 'החייל האמיץ שווייק', גרמניה 1928 (50Watts)

מהדורת עם עובד, 1970

גם בארץ-ישראל ניכר רישומה של מלחמת העולם הראשונה על האוכלוסייה היהודית הקטנה, למשל בפרשת הגירוש ההמוני של תושבי תל-אביב בידי הטורקים, שהפכה אותם לפליטים נודדים והפילה בהם חללים רבים ברעב ובמגפה. יוסף חיים ברנר היה אחד מן הפליטים האלה, כשגלה עם משפחתו צפונה לחדרה ולזכרון יעקב. כמה מסיפוריו הקצרים החשובים, כגון 'המוצא' ו'עוולה', בוקעים מתוך הימים ההם ומעלים דילמות מוסריות קשות שאוכלוסיית הגולים נאלצה להתמודד עמן. ואילו דבורה בארון, יחד עם בעלה יוסף אהרנוביץ ובתה התינוקת הייתה בין תושבי תל-אביב שהוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, שם שהו כפליטים עד תום המלחמה. חייה בתקופה הקשה ההיא שימשו יסוד לרומן 'הגולים', המתאר בלא כחל ושרק את חייהם הקשים של גולי מצרים ומסיים בשיבה לארץ ישראל שכמוה כגלגול מחודש של יציאת מצרים.

אי אפשר לפסוח בהקשר הזה על דב סדן, שהיה בן שתים-עשרה כשפרצה המלחמה ובן שש-עשרה כשהסתיימה. כעבור שלושים שנה גולל בפירוט את קורותיו בשנים ההן בספר הזכרונות המרתק 'ממעגל הנעורים', ותיאר בו את הטלטולים, הסכנות, מראות החורבן ורגעי האימה שחווה עם משפחתו כפליטים נודדים, מאז שנעקרו מעירם ברודי ועד שחזרו אליה סמוך לתום המלחמה. בשנות מלחמת העולם הראשונה עוצבה תודעתו של דב שטוק הילד והנער, ואין זה מקרה שמתוך מהומת המלחמה וחוויית הפְּליטוּת חסרת האונים הפציעה תודעתו הציונית, כמשתקף בפרק הסיום של הספר, 'עין לציון'. 

גלוית דואר: ברודי, 1914 (ויקיפדיה)

ב. ספרות מלחמת העולם הראשונה

די בדוגמאות הקצרות האלה, שהן מעט מהרבה, כדי להראות איזה עושר והיקף של התבוננות וחוויה גלום בספרות העברית שנולדה מתוך המערבולת העצומה של מלחמת העולם הראשונה. ואף על פי כן, כאשר אנו חושבים על המושג 'ספרות מלחמת העולם הראשונה' לא אלה הסופרים ולא אלו היצירות המנצנצים בתודעתנו באופן מיידי. כך הדבר לא רק בתחום הספרות העברית. הביטוי 'ספרות מלחמת העולם הראשונה' שמור בביקורת ובמחקר לגִזְרה יצירתית מצומצמת יותר – לא ליצירות שחיברו מי שצפו במלחמה מרחוק או שנפגעו ממנה כאזרחים בעורף או שחוו אותה כפליטים מטולטלים, אלא ליצירות הבוקעות ועולות מתוך שדות הקטל ממש, יצירות שגיבוריהן הם הלוחמים בחפירות הבוציות והמדממות ומחבריהן היו אף הם מן הלוחמים בקווי החזית. ספרות כזו הופיעה בכל הארצות שהשתתפו במלחמה, ובמבט כולל אפשר לזהות בה שני גלים עיקריים: הגל הלאומי-ההרואי, שעיקרו בשנים הראשונות של המלחמה; הגל הפציפיסטי האנטי-מלחמתי, שהחל להופיע בשלהי המלחמה והתעצם עוד יותר בשנים שאחריה. מדובר במין תגובה מושהית, שהגיעה לשיאה בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים.

המהדורה הראשונה של 'במערב אין כל חדש', ברלין 1929

למעשה, יצירות הספרות החשובות ביותר שהניבה מלחמת העולם הראשונה שייכות לגל השני הזה, ודי אם נציין כמה דוגמאות בולטות, כולן משנת 1927 ואילך: 'הקץ לנשק' של ארנסט המינגוויי (1927), 'שלום ולא להתראות' של רוברט גרייבס (1929), 'מלחמה' מאת לודוויג רֶן (1929), 'הריב על אודות סרג'נט גרישה' של ארנולד צווייג (1932), ומעל כולן הרומן 'במערב אין כל חדש' של אריך מריה רֶמַרק (1929). ספרו של רמרק כבש בסערה את אירופה, נמכר בתוך זמן קצר במיליוני עותקים, הוסרט והוליד שפע של חיקויים נחותים, אם כי כידוע הרושם האדיר שעוררה הקריאה האנטי מלחמתית הגלומה בו לא בלם כלל את דהרתה של המפלגה הנאצית אל השלטון זמן קצר לאחר מכן. 

האם יש לספרות העברית חלק ונחלה גם בספרות המחאה האנטי-מלחמתית של לוחמי החפירות? בהחלט כן, אם כי לא בשפע. כתריסר סופרים עברים, שהשתתפו במלחמה כחיילים בצבאות השונים – הרוסי, האוסטרי, הטורקי, וכן בגדודים העבריים, נתנו לחוויה הזו ביטוי, בעיקר בסיפורים וברומנים. היו ביניהם דמויות בולטות או בולטות-למחצה. יהודה בורלא, יעקב חורגין ול"א אריאלי פרסמו סיפורים מנסיונותיהם הלא-קלים בצבא הטורקי. שאול טשרניחובסקי העלה בסיפוריו מחוויותיו כרופא בצבא הרוסי. אורי צבי גרינברג שילב בשירתו – אמנם בעיקר ביידיש ופחות בעברית – תמונות זוועה שנחרתו בו מן הקרבות שנטל בהם חלק בחזית הסֶרבית כחייל בצבא האוסטרי. שמואל בס פרסם רומן מחיי הגדוד העברי, והיו עוד שפרסמו סיפורי מלחמה, כמו יהושע השל ייבין, שמעון הבר-הלנר ומנחם זלמן וולפובסקי. אך רק סופר עברי אחד הפך את חוויותיו כלוחם במלחמת העולם הראשונה לאחד המוקדים העיקריים ביצירתו הספרותית, והוא אביגדור המאירי.

ג. אביגדור המאירי ו'השיגעון הגדול'

אביגדור המאירי במדי הצבא האוסטרו-הונגרי

מהדורת 'דביר', 1989

כשמחפשים היכן מצויה תרומתה המובהקת של הספרות העברית לספרות הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה, מן הראוי לעסוק קודם כל ומעל לכל ביבול הספרותי הנכבד שאביגדור המאירי הותיר אחריו בנושא זה: שני רומנים אוטוביוגרפיים, שלושה קבצים של סיפורים קצרים, כחמישים שירים ליריים, מחזה אחד וגם חלק מפעילותו כמתרגם.

מתוך המכלול הזה אתמקד כאן רק ביצירה הבולטת ביותר – הרומן 'השיגעון הגדול', שהופיע בשנת 1929. בין שאר סגולותיו הוא נחשב גם לרב-המכר הממשי הראשון בתולדות הסיפורת העברית, ואין פלא בדבר, משום שמדובר ברומן קריא, דרמטי, רב-אירועים, צבעוני, סוחף ומגרה שלֵיחו לא נס גם אחרי שמונים וחמש שנה. 

ערב מלחמת העולם הראשונה כבר יצאו להמאירי מוניטין גם בספרות העברית וגם כסופר ועיתונאי הונגרי. הוא שילב פעילות בתנועה הציונית בהונגריה עם מעורבות אינטנסיבית בחיי התרבות והבוהמה של בודפשט, שבה התגורר. באופן פרדוקסלי ראה את עצמו כיהודי לאומי בעל הכרה אבל גם כפטריוט הונגרי, בלא שנתן לעצמו דין וחשבון ממשי על הסתירה בין שני מרכיבי זהותו.

ספר שיריו הראשון של אביגדור המאירי, בודפשט 1912 (ספריית הקונגרס)

עם פרוץ המלחמה נסחף גם המאירי (אז פוירשטיין) בגל ההתלהבות הלאומית והתגייס לצבא ההונגרי, שהיה חלק מן הצבא המשותף של הקיסרות האוסטרית. הוא השתתף בקרבות גליציה נגד הצבא הרוסי במשך יותר משנתיים, ואף הגיע לדרגת קצונה, עד שנפל בשבי הרוסי בסתיו של שנת 1916. לאחר מסע ייסורים בין מחנות שבויים השתחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917, הגיע תחילה לקייב ואחריה לאודסה, ובה עשה את השנים הסוערות של מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי קבוצת הסופרים העברים שישבה אז באודסה, ובראשה ח"נ ביאליק, וחידש את פעילותו הספרותית בכתיבה ובתרגום. ב-1921, נחלץ מרוסיה עם קבוצת הסופרים שהצליחה לצאת משם בהשתדלותו של ביאליק ובסיועו של הסופר מקסים גורקי, ועלה לארץ ישראל. בכך נחתם הפרק האירופי בחייו, שהיה עתיד לפרנס חלקים גדולים מיצירתו הסיפורית. 

דבר, 6 בנובמבר 1929 

הרומן 'השגעון הגדול', שהופיע ב-1929, הוא תוצר מובהק של הגל השני, המאוחר, של ספרות מלחמת העולם הראשונה, ובצדק הודגש הדמיון הרב בינו לבין 'במערב אין כל חדש'. יחד עם זאת, כבר במודעות הפרסומת שליוו את הופעת הספר הודגש ייחודו המובהק, כספר המבטא באופן חסר תקדים את מצוקתו המיוחדת של החייל היהודי במלחמה זו.

ואכן, אף על פי שכמיליון ורבע חיילים יהודים נטלו חלק במלחמה, בכל הצבאות שהשתתפו בה, הנושא הזה כמעט לא נדון בספרות האירופית, ולא בא לידי ביטוי אפילו ביצירתם של סופרים יהודים, או ממוצא יהודי, שביטאו את חוויית המלחמה, כגון ארנולד צווייג, פרנץ וֶרפֶל, קרל קראוס, זיגפריד ששון או אייזק רוזנברג. היה בהחלט על מה לכתוב, שהרי מלבד הסבל הרב, שהיה מנת חלקו של כל חייל במלחמה זו, נאלצו החיילים היהודים לעמוד בשורה של לחצים ומבחנים נוספים, שגרמו להם להיקרע בין דילמות קשות. 

שורש הבעיה היה שאלת 'הנאמנות הכפולה', כלומר המתח בין הזהות היהודית ובין ההשתייכות הלאומית, שהתקיים במידה כזו או אחרת בכל הצבאות, גם באלה שלא שררה בהם אנטישמיות גלויה ובוטה כבצבא הרוסי. אפילו בצבאות בריטניה וארצות הברית הנאורות לא נמלטו החיילים היהודים מגילויי חשדנות כלפי מידת נאמנותם, שלא לדבר על הצבא האוסטרי שבו שירת המאירי, אשר שררה בו אנטישמיות סמויה על אף שהותר ליהודים ששירתו בו להגיע לדרגות קצונה גבוהות. אין ספק שחלק נכבד מגילויי הפטריוטיות של חיילים יהודים במלחמה זו נבע ממניעים כנים לחלוטין, וכי התלהבותם והתנדבותם עם פרוץ המלחמה, ומעשי הגבורה שלהם במהלכה, נבעו מהתעוררות רגשות עמוקים כלפי ארצותיהם. בה במידה אפשר לשער, שחלק אחר מן הגילויים האלה היה פרי רצון מחושב לחזק את מעמדם של היהודים בארצות מושבם בזכות הפגנת נאמנות זו. כנגד נאמנות זו למדינותיהם עמדה לפני החיילים היהודים עובדה קשה לעיכול, שגם בצד השני מצויים יהודים, וקל לשער כיצד השפיעה ידיעה זו על תודעתם. סיטואציה כזאת של יהודים הנלחמים ביהודים מעולם לא התרחשה בממדים כאלה לפני כן (ואף לא אחרי כן). לא היה זה מופרך לצפות שיהודי מרוסיה, הנלחם תחת דגלו של הצאר, יהרוג יהודי מגליציה, הנלחם למען הקיסר פרנץ יוזף. היקפם הגדול של הצבאות וריבוי החיילים היהודים בהם אכן הביא להתרחשותן של אפיזודות מקבריות ואבסורדיות כאלה. קושי נוסף שעמד לפני חיילים יהודים שהשתייכו לצבאות כיבוש היה המפגש עם האוכלוסייה היהודית המקומית והחשיפה לסבל שנגרם לה מידי צבאם שלהם, כגון התעללותם האכזרית של חיילים רוסים ביהודי גליציה הכבושה. 

גלוית דואר: חייל גרמני משוחח עם יהודים בלודז', 1915 (קדם)

כל הנושאים האלה באים לידי ביטוי ב'השיגעון הגדול'. מבחינה ספרותית זו יצירה מורכבת, שמאורגנת בשרשראות ניגודים ובמערך של מוטיבים חוזרים, כגון מוטיב השיגעון השזור בו לכל אורכו. אבל כאן אתרכז בעולם הנפשי הנשקף מתוך הרומן – בקרב המרתק הנערך בתוך תודעתו של המספר (הוא אביגדור המאירי עצמו) בין המרכיבים השונים של זהותו. 

ניתן לתאר את 'השיגעון הגדול' כסיפורה של מטמורפוזה החלה בגיבור בשלושה מישורים: א. מאינטלקטואל יהודי-הונגרי מנוכר, כפי שהוא מצטייר בפרקים הראשונים, הוא נהפך ליהודי לאומי גאה הלוחם על כבוד עמו;  ב. מאזרח המתייחס אל אנשי הצבא בבוז מתנשא הוא נהפך לחייל מקצועי, ומסתגל במהירות לשינויים באורח החיים ולהתהפכות סולם הערכים הקודם; ג. במקביל להפיכתו מאזרח לחייל מתחולל בו תהליך מנוגד: נוכח המציאות הקשה והלא-הרואית מתחלף הפטריוטיזם התמים של ראשית המלחמה בהשקפה פציפיסטית נחרצת, המציבה את חיי האדם כערך הדוחה כל ערך אחר. 

באופן מוזר וייחודי 'השיגעון הגדול' הוא רומן פציפיסטי ורומן הרואי בעת ובעונה אחת. ליתר דיוק: הוא רומן פציפיסטי אירופי ורומן גבורה יהודי. 

המהדורה הראשונה (2000 עותקים) אזלה בתוך כמה חודשים... (דבר, 11 באפריל 1930)

זיקתו של 'השיגעון הגדול' אל הספרות הפציפיסטית האירופית שפרחה בין שתי מלחמות העולם ניכרת בשפע המוטיבים האנטי-מלחמתיים הפזורים בו ומצטרפים לכדי אמירה בוטה בגנות המלחמה בכלל. ההשקפה האנטי-מלחמתית צומחת ומתבססת משמתגלה המלחמה בממשותה הפיסית, הגסה והאכזרית, ומשחודרת אט אט לתודעה עובדת סופיותו הנחרצת של המוות. ההכרה המתגבשת באיוולת שבמלחמה מולידה תהייה על דמותו של האחראי לה, הקיסר פרנץ יוזף, ועל מניעיו. נושא אחר הוא החורבן שהמלחמה מחוללת והסבל שהיא גורמת לאזרחים ולחיילים. ב'השיגעון הגדול' מוקדשים לכך כמה תיאורי זוועה נוראים. המחאה וההתמרמרות של המספר על אדישות האזרחים שבעורף לסבלם של החיילים מובעת בעיקר בפרק המוקדש לתיאור חופשתו בבודפשט, שם הוא נדהם להיווכח כי 'חיי האושר הולכים במסלולם הטבעי', וכי איש אינו נותן דעתו על קורבנם של הלוחמים. פער גדול לא פחות קיים בתוך הצבא עצמו בין קצינים לחיילים, והמאירי מצייר זאת בניגודי שחור-לבן: כמעט כל הקצינים הם אנוכיים, הוללים ומושחתים, פחדנים וסדיסטים, ולעומתם מתקיימות הרמוניה וחיבה הדדית ביחסים בין החיילים הפשוטים לבין עצמם. אופייני לספרות המלחמה הוא, כי בניגוד לעוינות ההדדית בין חיילים לקצינים אין המספר וחבריו חשים כל שנאה כלפי האויב הרוסי. אדרבה, בולטת תחושת ההזדהות בין חיילים מן השורה שיש להם אינטרס משותף בסיום המלחמה, ואין הם מבינים את שיקולי מנהיגיהם להמשיכה. בצד ההזדהות קיימת גם סקרנות, תהייה על דמותו של האויב ורצון להתקרב אליו. המתח הפרדוקסלי שבין האהדה לרוסים כבני אדם לבין הלחימה האכזרית בהם מומחש פעמים אחדות בהרהוריו של המספר, ובייחוד בתיאור המפגשים המתקיימים במקרה בין חיילי שני הצדדים. אפילו במעמד הנפילה בשבי, החותם את הספר, המספר מדגיש את אהדתו לקצין הרוסי ששבה אותו ואת גילויי הכבוד ההדדי והידידות ביניהם. 

חיילים יהודים בצבא הגרמני, ריגה 1918

הספר זרוע מוטיבים נוספים המאפיינים את ספרות המלחמה; והווי החיים בחפירות, המתואר בו בהרחבה, מזכיר תיאורים דומים בספריהם של רמרק, ברביס, גרייבס ואחרים. הרעב המיני, למשל, נדון בו בהרחבה, וכך גם האמונות התפלות שהחיילים שטופים בהן. לא נפקד מקומן של תמונות מבית החולים הצבאי, המופיעות כמעט בכל סיפור מלחמה; מתוארת הוצאתו להורג של עריק; מודגש יפי הטבע ומזג האוויר הנעים כניגוד למעשי הזוועה המתרחשים בו; מתוארת חרושת השמועות המאפיינת את המלחמה. בקצרה, זהו קטלוג של מוטיבים טיפוסיים המאכלסים את הספרות הפציפיסטית שבכל הלשונות. משום כך, ייחודו האמיתי של 'השיגעון הגדול' מעוגן בלא ספק באספקלריה היהודית שלו, המתקיימת בצִדו של המסר הפציפיסטי האוניברסלי והופכת אותו לעדות ספרותית יחידה במינה על הסיטואציה הבלתי אפשרית שנקלע אליה החייל היהודי במלחמת העולם הראשונה.

חיילים יהודים מצבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה בחזית המזרחית, חנוכה 1916

בהקדמת 'השיגעון הגדול' מציג המאירי את המימד היהודי של הספר כמין תוצר לוואי לחוויה האוניברסלית שהוא בא לתאר: 'אך בינתיים ראיתי בקרבנו גם את היהודי ... לא התכוונתי מראש לראות את היהודי שבי ובחברי-למוות – אך כך יצא'. ניסוח ממעיט זה אינו משקף את מעמדה האמיתי של הנקודה היהודית בספר, שבמרכזיותה חשו כל מבקריו. הישגו הגדול הוא אכן תיאור חוויית הלוחם היהודי. זו גולת הכותרת של הסיפורת שלו, אם לא של כלל יצירתו, וזו תופעה ייחודית בספרות העברית.

את התייחסויותו של המאירי ליהודים וליהדות ניתן למיין לחמישה תחומים עיקריים:

א. גילויי אנטישמיות, שמלווים את המספר מרגע פרוץ המלחמה ומשמשים כוח מניע של אפיזודות רבות. ההטחה 'יהודי' מפי ידידו היא נקודת מוצא המזעזעת את יסודות עולמו, מכרסמת בו וממריצה אותו להתגייס. עיקר ביטויי האנטישמיות באים מצד הקצינים הנוצרים כלפי המספר וחבריו היהודים, ומתגלים בקיפוח שיטתי של זכויותיהם, במניעת אותות הערכה והצטיינות שהם ראויים להם, בשידולם להמיר את דתם ובהיאחזות בדעות קדומות על היהודים, שהם כביכול 'מחוסרי הכוח ואמצעי המלחמה'. 

ב. כנגד האנטישמיות המספר דואג להדגיש את גילויי הגבורה היהודית של חיילים וקצינים כאחד. הוא כותב שיר על חייל יהודי גיבור, מתאר בהרחבה את העזתו ותושייתו של חברו יעקב מרגלית ואת חוכמת החיים והאדיקות במצוות של הדוד אסטרייכר הקשיש, ומפרט כל מקרה שבו הפליא חייל יהודי להצטיין בקרב. כחיזוק נוסף לתחושת הסולידריות היהודית הוא מרבה להזכיר משקעים מסורתיים השמורים בתודעתו: לימוד רש"י, דרשת הבר-מצווה שלו או רבנים ופוסקים גדולים שהיו גיבורי ילדותו. 

ג. כאנטיתזה ליהודים האמיצים והגאים ביהדותם מתוארים בספר מומרים לא מעטים, מהם אדוקים בשנאתם המופגנת ליהודים יותר מאשר הנוצרים מלידה. דוגמה לכך הוא השחקן מאדי, שרק לפני שעומדים להוציאו להורג בעוון בגידה מתגלה יהדותו כאשר הוא מבקש שחבריו היהודים יאמרו עליו קדיש. גם שאר המומרים או מסתירי יהדותם נחשפים לבסוף מרצונם או בעל כורחם, ויש בכך אמירה עקיפה כי נסיונות ההתבוללות לא יצלחו והפתרון טמון בגאווה היהודית המופגנת. 

ד. הנקודה היהודית ניכרת גם במחשבות החולפות מדי פעם במוחו של המספר בדבר מציאותם של חיילים יהודים בצבא האויב, אם כי בשום מקום הוא איננו מביא את עצמו לידי חשבון נפש בשאלה זו, החושפת יותר מכל את האבסורד המוחלט שבהתלהבותו הפטריוטית ההונגרית. עם זאת, גם ברמזים חטופים אלה, כגון ההרהור על האפשרות שבצד השני ניצב אולי המשורר זלמן שניאור, יש כדי לרמוז על הקושי שעמד לפני חיילים יהודים בכל הצבאות: מחד גיסא דוכאו כיהודים בתוך צבאותיהם, ומאידך גיסא אולצו להרוג בבני עמם בשם מטרות לא להם. 

מהדורת 'דביר', 1989

ה. הפתרון למצב היהודי המורכב המוצג בספר מצוי בכיוון הציוני. ככל שמתגלה אופיה האמיתי של המלחמה כן מתמעט אצל המספר הלהט הפטריוטי ההונגרי, ומתוך שרידיו מבקיעים כיסופים גדולים לייחוד לאומי יהודי. ציוניותו המוצהרת של המספר נזכרת אמנם כבר בראשית הספר ונרמזת לכל אורכו, אלא שזו נשארת רדומה ואינה מחייבת אותו למעשים, עד שבא הזעזוע עם הידיעות על הצהרת בלפור והקמת הגדודים העבריים, המחשמלות את המספר וחבריו. אז אין הוא יכול עוד להתחמק מן הדילמה בין שתי הנאמנויות, ובתום התלבטות, הבאה לידי ביטוי במונולוג נסער ומגומגם, הוא נותן את הגט להונגריה ונשבע אמונים לציונות ולארץ ישראל. המוצא ברור ומוגדר אפוא, אלא שנגזר על המספר לעמוד עוד בנסיונות קשים ולהתגלגל גלגולים רבים בחזית ובשבי עד שיוכל להגשים את משאת נפשו ולעלות לארץ ישראל. 

'השיגעון הגדול' יחד עם המשכו, רומן השבי 'בגיהנום של מטה', משקפים באופן נאמן למציאות, פחות או יותר, את שבע השנים הסוערות בחייו של אביגדור המאירי מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה ועד שעזב את רוסיה ביולי 1921. צמד רומנים זה הוא הראשון בספרות העברית המציב במרכזו את דמותו של הלוחם היהודי, להבדיל מן החייל היהודי, שאת דמותו עיצבו כבר בראשית המאה סופרים כברנר וכשופמן על סמך נסיונם בצבא הרוסי, ועוד לפניהם בספרות ההשכלה י"ל גורדון.

ספריו של המאירי הם ראשונים בשורה ארוכה של יצירות סיפורת, שנכתבו רובן ככולן על רקע מלחמות ישראל (קצת גם על מלחמת העולם השנייה ובמיוחד על הבריגדה). ברור שבגלל אופיין של מלחמות אלה, שליוותה אותן בדרך כלל תחושה של הכרח והזדהות, לא צמחה בספרות העברית יצירה בעלת אופי אנטי-מלחמתי ממשי, לפחות עד אחרי מלחמת לבנון הראשונה (למעט יוצאי דופן ספורים המאשרים את הכלל, כגון ספרו של אורי אבנרי 'הצד השני של המטבע'). לכן קשה לומר, שספריו של המאירי יכולים להיחשב כפותחי מסורת פציפיסטית בסיפורת העברית. מסיבה זו ואחרות נראה, בסיכומו של דבר, שההקשר הטבעי של 'השיגעון הגדול' ושל 'בגיהנום של מטה' הוא בכל זאת הז'אנר של הרומן הפציפיסטי האירופי בין שתי מלחמות העולם, יותר מאשר ההקשר של הסיפורת העברית או הישראלית, שבה עומדים ספרים אלה נבדלים ומיוחדים, בדומה למחברם שכל ימיו עמד עמידת יחיד בצד הכלל וכנגדו.

אביגדור המאירי עם הקדשה בכתב ידו 'למירה הנחמדה' (אלבום בן-ציון כהנא, יד יצחק בן צבי)