פרידה מחנה מרון

חנה מרון בהפגנת שחקני התיאטרון הקאמרי נגד בעל קולנוע 'מוגרבי', 8 ביוני 1950 (צילום: הנס פין)

חנה מרון (2014-1923) שמנקודת המבט של התיאטרון הישראלי אפשר לומר עליה 'מחנה [רובינא] עד חנה [מרון] לא קמה כחנה', הלכה לעולמה בגיל 90 ושלשום הובאה למנוחות. כל מה שייאמר וייכתב עליה יהיה מן הסתם פחות ממה שמגיע לה.

ניפרד ממנה, כדרכנו, בכמה מחוות קטנות.

חנה מַאיֶירצָ'ק החלה את הקריירה הארוכה שלה כבר כשהייתה בת ארבע, כ'ילדת פלא' שמופיעה בהצגות ובסרטים. ב-1931, בהיותה בת שמונה, כבר הופיעה ב-M – סרטו מזרה האימים של הבמאי הגרמני המפורסם פריץ לאנג, שעוסק ברוצח ילדים סדרתי... היא הופיעה בפתיחת הסרט במשך כדקה, כילדה הרוקדת בלב מעגל של ילדים.



את הסרט בשלמותו אפשר לראות כאן.

שנתיים אחר כך נמלטה המשפחה מברלין ועלתה לארץ ישראל, וב-1935 השתתפה 'הילדה הקטנה חנה'לה מאירצ'יק' – אז בת שתים-עשרה – בהצגה 'המכשפה' מאת אברהם גולדפאדן, שתרגם 'המשורר הצעיר נ. אלתרמן'. היא הופיעה כילד המוכר לביבות, ובפיה שיר, שמילותיו הובאו בביקורת החיובית על המחזה.

דבר, 6 בדצמבר 1935 (תודה לרמי נוידרפר)

ביקורת רצינית יותר על ההצגה פרסם המשורר יעקב פיכמן באותו גיליון, וגם הוא שיבח את המשחק של הילדה הקטנה:

יעקב פיכמן, 'על גולדפאדן', דבר, 6 בדצמבר 1935, מוסף לשבתות ולמועדים, עמ' 3

נותר בידינו קטע קצר מתוך 'יומני כרמל' של נתן אקסלרוד, שצולם בתל-אביב בשנת 1938, ובו הופיעה הנערה חנה מַאיֶירצָ'ק בגרסה מתורגמת אחרת של אותו שיר, הפעם כמוכרת שרוכי נעליים (ב'זמרשת' שיערו שהמתרגם הוא אברהם לוינסון). ברקע קולו של דן אלמגור:

חנה מרון התפרסמה בעיקר כשחקנית תאטרון דרמטית ופחות כזמרת, אבל מה שפרסם אותה באמת, בראשית דרכה, היה שיר דואט, שאותו שרה יחד עם מי שיהיה לימים בעלה הראשון, יוסי ידין (אז סוּקֶניק). שניהם היו חברים בלהקת מתנדבי הצבא הבריטי 'מעין זה' (על להקה זו – הלהקה הצבאית הראשונה שלנו – ועל חנה מרון בתוכה, כבר כתבנו, דן אלמגור ואנוכי, כאן). השיר הוא, כמובן, 'כל הדרכים מובילות לרומא', שכתב חבר הלהקה יצחק יצחק (יצחק בן-ישראל מקיבוץ יפעת) והלחין צבי בן-יוסף, גם הוא חבר הלהקה, שנפל במלחמת העצמאות בקרבות בגוש עציון.

חנה מרון ויוסי ידין (מקור: זמרשת)

המילים הנאיביות של שיר זה – שמתאר 'שני סברס מכנען', שמעדיפים את הירקון והקישון על פני הריין והדנובה, ומתגעגעים ל'בננה של תנובה' ולמיץ תפוזים – דיברו ללבם של בני הנוער בשנות הארבעים. עובדה...

כתב היד המקורי של השיר 'כל הדרכים הן מוליכות (!) לרומא', נכתב בבָּארִי שבאיטליה בסוף 1944 (מקור: קדם).

כאן סיפרה חנה מרון על תקופת שירותה בלהקת 'מעין זה':

לאחר המלחמה חזרה מרון לארץ ישראל ובשנת 1945 הצטרפה לתיאטרון החדש שהקים יוסף מילוא – 'התיאטרון הקאמרי'. עם 'הקאמרי' הייתה מרון מזוהה מכאן ואילך.

אחד התפקידים המפורסמים ביותר שלה היה מיקה, בהצגה 'הוא הלך בשדות' מאת משה שמיר, שהוצגה בשנת 1948.

חנה מרון (מיקה) ועמנואל בן-עמוס (אורי), 'הוא הלך בשדות'. התיאטרון הקאמרי, 1948 (צילום: ש' אלכסנדר)

גם בהמשך הקריירה התיאטרלית שלה שרה חנה מרון. כך למשל בהצגה 'פונדק הרוחות', שכתב נתן אלתרמן (התיאטרון הקאמרי, 1963).

'פונדק הרוחות' עם זלמן לביוש (מימין) ויוסי ידין (משמאל). התיאטרון הקאמרי, 1963 (צילום: מולה – הרמתי)

את 'שיר הפונדקית' כתב אלתרמן במיוחד עבורה, והנה היא וצמד הדודאים משחזרים בשנת 1977 את השיר. הלחן הוא של גארי ברתיני.

(מקור: חוג הסרטן והתקליט, הבלוג של בני)

מרון כיכבה גם בתפקיד הראשי במחזמר 'הלו דולי!' (1968), ובו גילמה את תפקידה של דולי לוי, השדכנית המזמרת מניו-יורק. את הנוסח העברי חיבר חיים חפר:

(מקור: חוג הסרטן והתקליט, הבלוג של בני)

לציון מיוחד ראויה גבורתה האישית, שבאה לידי ביטוי לאחר פציעתה בפיגוע טרור פלסטיני בשדה התעופה של מינכן, ב-10 בפברואר 1970 (אגב, ליד חנה מרון ישב באותה טיסה גם אסי דיין, שמת גם הוא לפני כמה שבועות).

מעריב, 12 בפברואר 1970

פציעתה הקשה, שבעקבותיה נקטעה רגלה השמאלית, לא מנעה ממנה להמשיך ולשחק. ב-19 ביוני 1971 – שנה וארבעה חודשים לאחר פציעתה – חזרה מרון לבמה. היא שיחקה את התפקיד הראשי בהצגה 'מדיאה', בבימויו של יוסי יזרעאלי. בהתחשב בכך שהחזרות עצמן לקחו לפחות שלושה חודשים, היה זה בלי ספק שיקום מהיר במיוחד. אף אחד מהצופים לא יכול היה להרגיש שמשהו לא תקין בהליכתה, והיא זכתה לאהדה עצומה מן הקהל.

חנה מרון (לצדה יושבת זהרירה חריפאי) ב'מדיאה', התיאטרון הקאמרי, 1971 (צילום: מולה – הרמתי)

חנה מרון לא הפכה את לבה מטוב לרע, ועד יומה האחרון המשיכה להטיף לשלום ולדו-קיום עם אויבינו-שכנינו.

הפגנת אמנים בעד יציאה מלבנון, תל-אביב 1982. חנה מרון עומדת במרכז, מאחורי גילה אלמגור (מקור: יד יערי)

בתפקידה האחרון על הבמה שיחקה חנה מרון את תפקידה של בובה גלובצ'יק במחזה 'אורזי מזוודות' של חנוך לוין. בפיה לא ניתן שום טקסט וכל מה שהיה עליה לעשות הוא לעבור על הבמה עם מזוודה בידה...

'אורזי מזוודות', התיאטרון הקאמרי, 2011. עוד בתמונה (מימין לשמאל): אוהד שחר ורובי מוסקוביץ'.
(צילום: גדי דגון)

ולסיום, טריוויה קטנה.

חנה מרון נזכרת לפחות בשני שירים ישראלים. הראשון הוא 'חמסינים במשלט', שכתבה והלחינה נעמי שמר בשנת 1958 עבור להקת פיקוד מרכז. הנה הביצוע המקורי, הסולן הוא אילי גורליצקי ובבית האחרון נאמר כך:

בארבע ושלושים דקות נטוס משם רוולה 
שמועה חמה על כוס קפה לגמוע ולמות, 
את כל הנערות נמדוד מלמטה עד למעלה 
ונברר בינתיים מה חדש באמנות, 
בלובן צוארון נדהר לתיאטרון 
ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון, 
אחר חצות בבאר נרקוד אני ואת בנחת 
שמענו על מקום חדש שזה עתה נפתח, 
ושם עם כוס ליקר נשב על המחצלת יחד 
ובחליפות של ערב נזמר שירי פלמ"ח. 



השיר השני הוא 'הכל אודות חוה', שאותו כתב דן אלמגור בשנת 1963 עבור רביעיית בנות מועדון התיאטרון בחיפה (עליזה עזיקרי, מרגלית אנקורי, זהר אוריין ורינה אושצגה). הלחן הוא של מאיר נוי.

אחד הבתים בשיר – שהיום צריכים היסטוריון כדי להבין את כל רמזיו – הזכיר את החלפתה של חנה מרון באורנה פורת בהצגה 'מרי סטיוארט' מאת פרידריך שילר. ההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1961 וחנה מרון, שגילמה את המלכה אליזבת, נכנסה להריון ונאלצה לפרוש.

דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, כנרת, 2012, עמ' 120

יהי זכרה ברוך.

תודה לאיתמר וכסלר ולדן אלמגור.