צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (ב)

מאת אליהו הכהן



ו. הלחן הראשון: דוד קבונובסקי

את רשימתנו הקודמת סיימנו בשאלה: מה היה הלחן של 'ציון תמתי' שהביא אתו צבי קליינר לרחובות ושאותו שרו במושבות העלייה הראשונה בארץ ישראל? 

כזכור, ללחן הנוכחי והמוכר של השיר קדם לחן אחר, והוא שהושר בארץ. את הלחן הנשכח הזה זכר במעומעם זרובבל חביב (1987-1894), יליד ראשון לציון, מימי ילדותו במושבה. באחד הריאיונות שערכתי אתו בימי זקנותו, לפני כארבעים שנה, הבליחו בזיכרונו משפטי הפתיחה של השיר, שאותם תיעדתי בהקלטה שתובא בהמשך. באותה שעה לא ידעתי מי היה המלחין, וזהותו נתבררה לי רק מאוחר יותר. זה היה דוד קבונובסקי.

תווי הלחן הראשון של 'ציון תמתי' נדפסו בדפרון שהוציא לאור המלחין היהודי-רוסי דוד קבונובסקי בשנת 1891. את הכותרת הרוסית של הדפרון יש לתרגם: מוטיבים יהודיים למילים של שירים עבריים על פלשתינה. התווים, כולל ליווי לפסנתר מאת המוזיקאי ל"י קפלן, נדפסו ביֶליזָבֶּטגרד (העיר שבה החלו עשר שנים לפני כן, באפריל 1881, הפרעות ביהודים שכונו 'סופות בנגב'). מילות השיר נדפסו באותה שנה באודסה.

השער המאויר של הדפרון 'מוטיבים יהודיים' מאת דוד קבונובסקי, יליזבטגרד 1891

תווי הלחן של קבונובסקי, יליזבטגרד 1891

מילות השיר 'אם אשכחך' (משמאל). דף בודד שנדפס באודסה 1891

זמן קצר לאחר הדפסת הדפרון דיווח עליו הסופר והחוקר נחום סְלוּשְׁץ, שסקר את יבול הספרים שהופיעו לאחרונה. אגב כך סיפר כי ניגוניו של קבונובסקי – ובמיוחד הלחן לשיר 'אַל טל ואַל מטר' של שרה שפירא (לשיר זה תוקדש הרשימה הבאה) – כבר מושרים במושבות החדשות בארץ. סלושץ גם ציין כי קבונובסקי עצמו מעולם לא למד הלחנה בצורה מסודרת.

חבצלת, 22 באפריל 1892, עמ' 194 (ראו גם הצפירה, 12 בפברואר 1893, עמ' 103)

לדברי סלושץ, קבונובסקי שלח את השירון לידידו צבי קליינר, שעלה ארצה שנה קודם לכן (1890) והתיישב ברחובות, וקליינר היה זה שהפיצם בארץ, מן הסתם באמצעות המקהלה שייסד ועליה סיפרנו בחלקו הראשון של מאמר זה. קבונובסקי, יליד בוהופול שבפלך פודוליה (היום פֶּרְווֹמָייסְק, אוקראינה), הכיר את קליינר, שהתגלגל לעיירתו לאחר שנמלט מצבא הצאר. כנהוג בקרב ציונים רבים בני התקופה, את הכנסותיו מן השירון הקדיש קבונובסקי לטובת יישוב ארץ ישראל, וצעירי רחובות וראשון לציון אף הודו לו על כך במכתב הוקרה.

לפני כארבעים שנה ניגן בביתי המלחין והפסנתרן שמעון כהן את צלילי הלחן מתוך שירונו של קבונובסקי. הקלטתי אז את נגינתו, ובימים אלה הוסיף עליה את קולו יאיר לרון, ששר את מילותיו המקוריות של דוליצקי. בלחן זה מושרות רק שבע השורות הראשונות של השיר. 

הנה אפוא הלחן הנשכח ב'הקלטת בכורה': תחילה שר זרובבל חביב ואחריו יאיר לרון.

גורלו של לחן זה לא שפר עליו. במשך זמן קצר נשמעו צליליו בראשון לציון וברחובות, וגם בראש פינה –'שרנו את "ציון תמתי" בלחן שונה', אמר לי בשעתו מנחם בן אריה (1996-1930), יליד ראש פינה, אך הוא לא זכר את הלחן. שנים ספורות אחר כך הופיע הלחן השני של השיר, זה המוכר והאהוב, שהוקלט מאז בפי זמרים רבים, והוא דחק את הלחן הקודם שנשכח כמעט לחלוטין. חוק הברירה הטבעית הקיים בטבע, תקף אפוא גם בתחום המנגינות: הלחן הקליט יותר, 'מכניע' את מתחריו...

ז. משהו על דוד קבונובסקי

מועט הוא המידע על קבונובסקי. הוא נולד בשנת 1870, לא רכש אף פעם השכלה מוזיקלית פורמלית, אך חונן בכישרון הלחנה טבעי. ידועים לנו לפחות שנים-עשר שירים שהלחין ומקצתם אף הדפיס, ואת כולם הלחין בשנות התשעים של המאה ה-19 בשנות העשרים המוקדמות של חייו, כאשר גר באודסה.

בן 21 היה כשהלחין את 'ציון תמתי' ואת 'אַל טל ואַל מטר', ואחריהם את 'נודו למייללת', שירו של ביירון בתרגום יל"ג, שבו עסקנו ברשימה קודמת; 'נומה פרח' של אפרים דב ליפשיץ (אפשר להניח שלחנו הוא אחד משלושת הלחנים ה'עממיים' של השיר), ו'מופת לרבים' שחיבר דוליצקי לכבוד הנדבן הציוני קלונימוס זלמן ויסוצקי (1892); שני שירים של שאול טשרניחובסקי, 'על מוּת לַבֵּן', לזכר יל"ג ו'חג תרועת מלך', לציוּן עלייתו למלוכה של הצאר ניקולאי השני (1894); 'לנשמת עושה השחר', שיר של יל"ג, לזכר פרץ סמולנסקין, ו'בנשף בערב', שחיבר סמולנסקין עצמו (עסקנו בשירים אלה ברשימה קודמת); 'שלאָף מיין קינד' (נום ילדי), שיר ערש ביידיש שכתב שלום עליכם. כמו כן הלחין שני שירים ברוסית, האחד הוא 'נוּדָה בני' מאת מ' פלדמן שעוסק בהגירה לאמריקה (בידינו נמצא דפרון של תווי שיר זה, שנדפס באודסה, אך אין לנו כל מידע על המחבר), והשני הוא שיר של אברהם גולדפדן שתורגם מיידיש לרוסית (ראו המליץ, 22 בנובמבר 1894, עמ' 2).

מודעה המונה את לחניו של קבונובסקי (המליץ, 12 באפריל 1897).
כתובתו היא בעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (ראו בהמשך)

קבונובסקי, שהיה אוטודידקט, למד כאמור מוזיקה בכוחות עצמו וגם שלט בלשון העברית על בוריה. הוא פרסם מאמרים בעברית על מוזיקאים יהודיים: הוא כתב על מנדלסון-ברתולדי (הצפירה, 22, 31 בינואר 1896) ועל אנטון רובינשטיין (הצפירה, 7, 20, 21 בפברואר 1895; 21 ביולי 1895), ובעיתונים הארץ-ישראליים כתב על איגנץ מושלס (השקפה, 7 במאי 1897) ועל וילהלם ארנסט (הצבי, 5, 12, 19 ביולי 1895; 2 באפריל 1897). הוא פרסם דיווחים על אירועים שונים בחיי הקהילה היהודית באודסה (למשל, המליץ, 5 בפברואר 1894; 1 בנובמבר 1894; 22 בינואר 1895), ופרסם מאמר רב-עניין, 'הזמרה בתור תחבולה לרפואת הנפש', במאסף הספרותי הזמן (תרנ"ו), שערך עזרא גולדין.

הוא התהלך עם סופרי התקופה והשתתף באספות של חובבי ציון. על מעמדו תעיד העובדה שכמוזיקאי צעיר זכה לכבוד רב כאשר התארח במסיבת חנוכה שנערכה בשנת 1895 בביתו של אליעזר טקאטש באודסה, כנראה קרוב משפחה. במסיבה, שבה צוין גם יום הולדתו ה-25 של קבונובסקי, הוא שר משירי החג, וחבריו, ובהם יוסף קלוזנר ונחום סלושץ, נשאו בה דברים. קלוזנר הרצה בפני הנוכחים על היהודים והיוונים ובסוף דבריו הילל ושיבח את קבונובסקי 'אשר שם לו למטרה להיות המתחיל ביצירת "שירת ציון חדשה"'.

המליץ, 29 בינואר 1895, עמ' 5 (ראו גם הצפירה, 15 בינואר 1895, עמ' 12)

ב-1896, מסיבות לא ידועות לנו, העתיק קבונובסקי את מגוריו מאודסה לעיירה ווֹזְנֶסֶנְסְק (פלך חרסון). שנה לאחר מכן, ב-25 בדצמבר 1897, נשא לאשה את בת המקום פנינה קוטלירוב. 

סלושץ, טשרניחובסקי ואחרים מברכים את 'ידידם קבונובסקי' לכבוד חתונתו ותורמים רובל וחצי לטובת הפועלים בארץ ישראל
(המליץ, 14 במרץ 1898; ראו גם המליץ, 23 במרץ 1898, עמ' 7)

בווזנסנסק הפך קבונובסקי ל'מוּרְשֶׁה' ההסתדרות הציונית (כלומר, החזיק באישור ממשלתי לאסוף כספים עבור היישוב בארץ), וכפי שמלמדת מודעה שפרסם בעיתונים העבריים, החל להתפרנס מתיווך ב'כל מיני סחורות'...

המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 8 (ראו גם הצפירה, 15 בדצמבר 1897, עמ' 1328)

מני אז נאלם קולו והוא נעלם מתולדות הזמר העברי. ככל הנראה החליט לחדול מהלחנה וכתיבה אך אין אנו יודעים מדוע ועל מה. הידיעה האחרונה אודותיו היא משנת 1903: סיפור קצר (כנראה מתורגם) בשם 'הנאהבים והנעימים', שהתפרסם בעיתון המליץ, 6 במרץ 1903, עמ' 2.

תמונה אחת ויחידה שלו שרדה, בצילום של חברי אגודת חובבי ציון שהתכנסו באודסה בתמוז תרנ"ו (1896). בשורה התחתונה, שני משמאל, הונצח דיוקנו של דוד קבונובסקי מווֹזְנֶסֶנְסְק:

ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל: התנועה לציון ברוסיה, ב, תשכ"ה, מול  עמ' 368
התמונה המקורית שמורה בארכיון הציוני המרכזי ובספרייה הלאומית (תודה לד"ר נתן שיפריס)

ח. חלוץ הקלטת שירי זמר עבריים

מכשיר פונוגרף (אוסף אליהו הכהן; צילום: אור הכהן)

לדוד קבונובסקי שמורה זכות ראשונים במיזם נוסף, שבו הבטיח לעצמו מקום של כבוד בסיפור קורותיו של הזמר העברי: הוא היה, ככל הנראה, הראשון שיזם הקלטה של המנגינות לשירי הזמר שהלחין. בימינו, כאשר הקלטת שיר נעשית בנקל ותקליטים ותקליטורים נמצאים בכל בית, וגם אגורים בצורה דיגיטלית במחשבים אישיים, ראוי לנצור את שמו של הנחשון שחנך את עידן ההקלטות של לחנים לשירי זמר עבריים מוקדמים מתקופת חיבת ציון.

ההקלטות הראשונות בוצעו בשנת 1892 על גבי גליל (צילינדר) עשוי שעווה, שהוכנס לתוך פונוגרף –המכשיר שהומצא על ידי תומאס אדיסון בשנת 1877 וקדם לפטֵיפון. בראשית הדרך, משך ההשמעה של כל שיר היה שתי דקות ואחר כך ארבע דקות.

גליל פונוגרף במארז מקורי (ויקיפדיה)

קבונובסקי רשם אפוא פרק חלוצי בדיסקוגרפיה של הלחן העברי. בזכות פועלו נשמעו בפעם הראשונה צלילים של מנגינות לשירי זמר עבריים מתקופת חיבת ציון בוקעים מתוך מכשיר הפונוגרף. בין השירים שהוקלטו היו לחניו ל'ציון תמתי' ול'אל טל ואל מטר'. קבונובסקי יזם ומימן את ההקלטות. הוא היה איש אמיד, שגדל במשפחה עתירת נכסים, וכך יכל לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהקלטות.

רשימה נלהבת על קבונובסקי, על שיריו ועל הקלטותיו, תחת הכותרת 'שירי לאום על אדמת נכר', התפרסמה בכתב העת השרון, שיצא לאור בקרקוב בשנת תרנ"ג (1893-1892). ברשימה, שנכתבה כנראה על ידי אחד מידידיו של המלחין שחתם בשם העט 'בן יששכר', נכתב בין היתר:

בואו ונחזיק טובה להאברך רב הכשרון במוזיקה, מר דוד קבונובסקי, אשר חנן אותנו במנגינות נעימות לשירים עבריים ולאומיים, לשיר ולפרוט על הפסנתר. עוד בשנה העברה הוציא מנגינות לשני השירים הנחמדים 'אם אשכחך' להמשורר הלאומי מנחם דוליצקי ו'ציון' לשרה שפירא. המנגינות האלה מצאו חן בעיני כל חובבי השירה העברית. קולוניסטינו [המתיישבים] הצעירים בראשון לציון וברחובות ישירון מדי יום ביומו בצאתם השדה לעבודתם ובשובם ממנו, ובהיערך נשף ספרותי בבית ספר עברי בפולטבה שרו התלמידים את המנגינות האלה ... מכתבי תודה רבים עפו אל הקומפוזיטור הצעיר מכל עברים ורבים אספו את מנגינותיו אל בתיהם ... לא רק בעיני המבינים את החרוזים העבריים מצאו המנגינות חן, כי אם גם בעיני בלתי מבינים עברית, הפונוגראף (מכונה מדברת של אדיסון) ישורר אותן בערים שונות ברוסיה פעמים רבות! ... בשם כל חובבי שפתנו והתאבים לתחייתה, הננו מברכים מעומק הלב את הקומפוזיטור הצעיר מר דוד קבונובסקי על אשר ברא בספרותנו את החדשה הזאת, שלא הייתה כמוה לעולמים ... ועליכם, כל חובבי עמם, שפתו, ספרותו ולאומיותו באשר אתם שם, לדעת להוקיר את פועל מר קבונובסקי: לאסוף את מנגינותיו אל בתיכם ולהתאמץ ככל יכולתכם להפיצן בין כל חובבי שפת עבר בכלל ובין בני הנעורים בפרט (השרון, א, תרנ"ג, עמ' 42-39; ההדגשות שלי).

האם שלח קבונובסקי את הגלילים גם לידידו צבי קליינר במושבה רחובות? ספק בדבר. באותה עת לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבהם ניתן היה לנגן את הגלילים, וגם אם שלח, ספק אם נשאר מהם זכר, שכן גלילים אלה נטו להישבר בנקל.

ט. הלחן השני: היימן כהן

חוברות שונות של 'קובץ שירי ציון ושירי עם'

את הלחן השני של 'ציון תמתי', זה המוכר והמושר, חיבר המלחין היהודי-האמריקני היימָן [חיים] כהן (שכתב את
שמו 'קאָהן'; ובאנגלית: Hyman Cohen). 

מתוך ארבעת הבתים המקוריים בחר כהן להלחין שניים בלבד: את הבית הראשון הלחין בנוסחו המקורי, ואחריו הלחין את הבית הרביעי, האחרון, תוך ביצוע שינויים קלים בשתי השורות הראשונות, שהתחייבו מהתאמתו ללחן. הבית הראשון הפך במרוצת השנים לבית חוזר המושר אחרי הבית השני.

מתברר כי תווי לחן זה, שחובר בארצות הברית, הופיעו לראשונה באסופת תווים ('נאָטען') שנספחה לשירון בשם קֹבֶץ שירי ציון ושירי עם, בעריכת יוסף מגילניצקי, שראה אור בפילדלפיה בשנת 1903. השירון עצמו נדפס בשלוש מהדורות לפחות, למן שנת 1900, אך נספח
התווים הופיע רק במהדורה השלישית (1903). מגילניצקי עצמו, יליד ראסיין שבליטא, היה 'מורה ראשי' בבית הספר היהודי 'בני ציון' בפילדלפיה, חיבר ספרי לימוד וניהל בית דפוס.

שירונים אלה זכו לפופולריות רבה. במודעות שפרסם מגילניצקי בעיתונות היהודית הוא ציין, כי השירון 'נדפס בתבנית "וועסטען טאַש" הטוב מאוד לשים בצלחת להיות מוכן לשיר בו בחברת רֵעים'. משפט זה רומז לפורמט הקטן של הספר, שניתן בקלות לתחבו לתוך 'צלחת הוועסטען טאש', כלומר לכיס הפנימי של האפודה...

המליץ, 9 במאי 1901

אלה הם עמודי השער של חוברת התווים שנדפסה בפילדלפיה ב-1903:

בשירון, שכלל שלושים ואחד שירי ציון, נרשם 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') כראשון השירים, מיקום המבליט את מעמדו. בתוכן העניינים של חוברת התווים ציין העורך: 'אָריגינעל פון היימאַן קאָהן', כלומר תווי השיר המקוריים נמסרו ישירות על ידי המלחין ולא הועתקו ממקום אחר.

בשירון עצמו, מתחת למילות השיר, רשם העורך הערה ביידיש, שתרגומה הוא: 'את השיר הזה מאת המשורר היהודי הדגול מ"מ דוליצקי שרים באגודות ציוניות בפתיחה ובסיום של התכנסויותיהם'. 

ניתן אפוא לקבוע כי הלחן חובר לפני 1903, וכנראה כמה שנים קודם לכן.

אף כי 'ציון תמתי' הוא מן המוכרים והאהובים בשירי העלייה הראשונה, יש בידינו, למרבה הצער, רק פרטים מעטים על מלחינו היימן כהן. ידוע כי בראשית המאה העשרים הוא שימש מורה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה. באותה עת הלחין מנגינות אחדות לשירי יחזקאל לוויט והלל מָלָכוֹבסקי, משוררים עברים שגרו באמריקה, וכמו כן חיבר לחן נוסף לשירו של מ"צ מאנה, 'משאת נפשי'.

לחנו של כהן ל'ציון תמתי' נחשב במשך כשמונים שנה 'עממי', וכך גם נדפס בשירונים רבים. זהות המלחין נחשפה לראשונה בשירון בעריכתי, 'זמר לך מכורתי', שנספח לעיתון ידיעות אחרונות בערב חג השבועות תשמ"ב.

זמר לך מכורתי, 1982. איור: דני קרמן

י. 'ציון תמתי': מבחר ביצועים

השיר של דוליצקי בלחנו היפה של היימן כהן זכה לעשרות רבות של ביצועים. הנה כמה מהם שליקטנו מרחבי המרשתת.

תחילה 'הגבעטרון' באלבום 'גוונים' שהוקלט ב-1978:



וכאן, יהורם גאון הצעיר בסרטון וידיאו ישן שצולם באמפיתאטרון של האוניברסיטה העברית, על פסגת הר הצופים:



הנה אורה זיטנר:



וכאן, ביצוע יפהפה של שלישיית המעפיל (סולנית עירית סנדנר), שהוקלט ב-1977:



היו זמרים וזמרות שהחליטו לשיר את השיר בהטעמה ספרדית-ישראלית, והתוצאה איכשהו נשמעת משונה... הנה למשל אסנת פז:



וגם החזן הקנדי הנפלא לואי דנטו. שר בהטעמה ספרדית:



ולסיום, מקהלה אמריקנית הנקראת 'בני תורה', אף שהיא כוללת הרבה בנות. ביצוע הרמוני יפה מאוד.

יא. 'על חורבות ציון': גילויו של שיר שנעלם

מתוך שפע שיריו של דוליצקי הולחנו לפחות עוד ארבעה: 'על הררי ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'מופת לרבים' ו'על חורבות ציון'. שירים אלה השתכחו ואינם מוכרים עוד לאיש.

השיר 'על הררי ציון', שנדפס לראשונה בעיתון המליץ (24 בדצמבר 1886), נדון בהרחבה במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי' (לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223); לשיר 'אִוִּיתִיךְ' ('בַּת צִיּוֹן אֱהָבֵךְ') הותאמו שני לחנים: האחד פורסם על ידי אברהם צבי אידלסון (ספר השירים, א, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 70), שהגדירו 'מנגינה עממית', ואילו פרופסור אדוין סרוסי מצא כי זהו לחן עות'מני פטריוטי ('המוסיקה של השיר העממי בלדינו', פעמים, 77, תשנ"ט, עמ' 15-11). הלחן השני לשיר זה הוא מעשה ידיו של שלום שבתי רוזן, ותוויו נדפסו בשירון שערך וראה אור בפילדלפיה בשנת 1905 (על שירון זה ראו בהמשך); השיר 'מופת לרבים', שהוזכר לעיל, נכתב לכבוד קלונימוס זאב ויסוצקי והולחן על ידי דוד קבונובסקי, אך הלחן לא השתמר.

העלום והמסקרן הוא 'על חורבות ציון'. בספרות הזיכרונות ובעיתונות היהודית הוזכר שיר זה לא פעם כאחד משיריו המושרים והאהובים של דוליצקי. כך למשל העיד דב סדן (בשם העט 'אלף'), כי שיריו 'על חורבות ציון' ו'אם אשכחך' היו מושרים בכל בית עברי' (דבר, 13 במארס 1931, עמ' 1762). ובכל זאת, במשך קרוב ל-130 שנה תעלומה אפפה את צליליו ולא נותר מהם זכר, לא בתווים ולא בהקלטות.

מילות השיר 'על חורבות ציון' נדפסו לראשונה בשנת 1887, בקובץ השני של המאסף כנסת ישראל (שירים, עמ' 91-92):

ושוב, ייזכר לטוב זרובבל חביב, יליד ראשון לציון (1894), שזכר את השיר מילדותו. 'משדי אמי ינקתי את השיר הזה', אמר לי. 'שרתי אותו בהיותי ילד בן ארבע או חמש'. בית הוריו, משפחת לובמן-חביב, היה מן הבתים הראשונים שדיברו ושרו בהם בעברית עוד בראשית ימיה של העלייה הראשונה. הוא גם זכר את השיר מספסל הלימודים, שכן השיר הופיע באחד מסדרת ספרי הלימוד הארץ-ישראליים הראשונים בית הספר לבני ישראל, שערכו המורים יהודה גרזובסקי וחיים ציפרין (דפוס לונץ, תרנ"ב, עמ' 14-10). מספר זה למדו תלמידים בבתי הספר העבריים הראשונים ביפו, בירושלים ובמושבות.  

בכל פגישותיי אתו עמד זרובבל על כך שהייתה לשיר מנגינה, אך הוא התקשה להיזכר בה. עד שבאחד הימים זכה כנראה להארת פתע והצליח לדלות מערפילי זיכרונו את צלילי השיר. עד היום אני זוכר את קריאתו: 'בוא אלי מהר, לפני שאשכח!'... ב-9 בספטמבר 1982 אצתי לביתו עם 'טייפ סלילים' ביד ומיהרתי להקליט את מה שזכר. אמנם חלק מהמילים כבר נשמטו מזיכרונו, וצריך הייתי להקריא לו את השיר שורה אחר שורה, אך את הלחן זכר היטב. ההקלטה המצורפת לכאן היא התיעוד היחיד הקיים על שיר זמר נשכח זה.  

מקור הלחן אינו ידוע. לדברי זרובבל חביב, הוא דומה לשיר של לֶרמונטוב, שאותו שמע מפי משה שרת. לבקשתי, שר יאיר לרון שני בתים מהשיר (את הראשון והאחרון), על פי ההקלטה הביתית שעשיתי בשעתו עם זרובבל חביב. וכך אנו גואלים כאן מן השכחה אחד משירי הזמר של דוליצקי, שחובר והושר בימי העלייה הראשונה, אך צליליו נשכחו לחלוטין. בסרטון שלפניכם שומעים בהתחלה את זרובבל חביב ואחריו את יאיר לרון.

לחן נוסף לשיר, שחיבר שלום שבתי הלוי רוזן, הובא בשירון שערך ספר מבחר שירי ציון ושירי עם, שנדפס בשנת 1905 בפילדלפיה (אין לבלבלו עם השירון בעל השם הדומה שהוזכר לעיל, שנערך על ידי יוסף מגילניצקי וגם הוא ראה אור בפילדלפיה). המילים מתחת לתווים כתובות בהטעמה האשכנזית. שירון זה יצא בסיועו של צבי קליינר מרחובות שהזכרנוהו לעיל, שהגיע לארצות הברית בראשית המאה והחל לעסוק שם בהלחנה ובחזנות. לא ידוע אם לחן זה אכן הושר אי-פעם בציבור.

תווי הלחן של רוזן ל'על חורבות ציון' (מבחר שירי ציון ושירי עם, 1905, עמ' 23)

יב. סוף דבר

דוליצקי, משורר חיבת ציון, לא זכה להימנות עם משוררי תחיית ציון. בשנה שבה נפטר שרו מתיישבים יהודים בשדות העמק את 'שירת הקוצרים': 'נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה', ובתל אביב עמדו חלוצים על פיגומים ושרו בהתלהבות את 'הבו לבנים': 'כולנו נשיר המנון בניין ארצנו'. על המראות המרנינים האלה לא זכה לשורר המשורר, שכל חייו המתה נפשו לציון, אבל מ ר ח ו ק...

*

נספח: היכן נקבר דוליצקי?

דוד אסף

ביום ראשון, ה' באדר תרצ"א (22 בפברואר 1931), מת דוליצקי בבית החולים הצרפתי בלוס אנג'לס (בית חולים היסטורי זה, שפעל יותר מ-150 שנה, סגר את שעריו רק בסוף שנת 2017!). אך היכן נקבר?

חודש וחצי לאחר מותו דווח בעיתון הארץ-ישראלי דאר היום (12 באפריל 1931, עמ' ב), בחוסר עדכון משווע, כי 'השבוע [!] הלך לעולמו האחרון למשוררי ציון מהדור העבר – מנחם מנדל דוליצקי ז"ל. המשורר המפורסם מת בבית החולים בלוס-אנג'לס שבקליפורניה'. בהמשך הובא מידע מעניין: 'גופתו תובל לקבורה לארץ ישראל'.

אך גופתו לא הובאה מעולם לארץ, למרות שזה היה כנראה רצונו. הסופר נחום חיניץ (1986-1895), ידידו של דוליצקי, שסעד אותו בימיו האחרונים בבית החולים (וב-1937 עלה בעצמו ארצה), העיד כי 'לא פעם הביע [דוליצקי] את רצונו שישרפו את גופו, ואפרו ישולח לארץ ישראל משאת נפשו'. את זיכרונותיו הנוגעים ללב סיים חיניץ כך:

ימים מספר לפני מותו ציווה לבתו, שתמסור לי את כתבי־היד השונים לשלחם למערכות שונות, בכדי שיראו אור. יומיים לפני מותו ביקרתיו בבית החולים הצרפתי וכמעט שנסתתרה בינתו באותו יום ולא הכירני. כעבור רגע גמגם חצאי דברים מקוטעים: באת לבקרני‭...‬ טוב... ‭‬ויפה הדבר‭ ...‬תודה‭ ...‬תודה‭...‬ הולך אנכי כבר למות... ‬שלום! שלום, יקירי! מחר לא תראני עוד‭...‬ 

וכעבור יומיים, ביום הראשון בשבע בבוקר ה' לאדר, נפח את נשמתו. במובן החמרי לא סבל דוליצקי, כי על ה'מאָרגען־זשורנאַל' הייתה פרנסתו וכתיבת הרומנים [בהמשכים] הספיקה לו די מחייתו בשפע. אולם היחסים במשפחתו גרמו לו מכאובים ואי־נעימות, שלא כאן המקום לפרטם. אב נאמן ומסור לבניו היה עד יום מותו האחרון ולא נפריז על המידה אם נאמר, כי הקריב את נפשו לטובת משפחתו. בניו לא ידעו כיצד להעריך את אביהם הגדול, איש אשר שאר רוח לו וזר היה להם ברוחו. 

מפאת זה, שמותו חל ביום ראשון לשבוע וגופתו נשלחה לשיקגו על פי דרישת חתנו ובניו, לא הספיק הקהל לבוא לחלוק את הכבוד האחרון לאחד מהמוהיקנים האחרונים של דור ההשכלה. כעשרים איש ממעריציו הקרובים עמדו על יד ארון המשורר כפופי ראש, חדורי הערצה והוקרה למשורר התחייה. 

 (הצפירה, 30 באפריל 1931, עמ' 7; נוסח שונה מעט הובא בספר רשימותיו, במחיצת אישים דגולים: מביאליק עד איינשטיין, הוצאת חן [חיניץ נחום], תל אביב, תשל"ב, עמ' 82).

דוליצקי לא נקבר אפוא בלוס אנג'לס, מקום מותו. ארונו נשלח למדינת אילינוי ונטמן בבית הקברות היהודי ווַלדהיים (Waldheim Jewish Cemetery), אשר בעיירה פוֹרֶסט פארק ליד שיקגו. על מצבתו נחקקו כמה בתים משירו 'שאלתי ובקשה' (כך!), שנכתב במוסקבה, בינואר 1888.

ממרחק הזמן אי אפשר שלא לשים לב לקשר מכמיר הלב שבין השורות הללו, שנכתבו במקורן ברוסיה הצארית ונדדו עם מחברן לגלות אמריקה, לבין שיר הכיסופים 'ציון תמתי', שעם זיכרונה הבלתי ממומש כיסה העפר את קברו של דוליצקי:

אַךְ אַחַת עַל צִיּוּן קְבוּרָתִי

לָעַד לְמַזְכֶּרֶת הַשְׁמִיעוּ,

כִּי הָיְתָה בַת צִיּוֹן חֶמְדָּתִי,

עֲדֵי אָטַר קִבְרִי עָלַי פִּיהוּ.

מצבת דוליצקי בבית הקברות Forest Home, אילינוי (Find a Grave)
שנת הלידה שנחקקה על המצבה היא ככל הנראה משובשת; הוא נולד ב-1856 ולא ב-1852

על גילוי זה הוסיף אליהו הכהן:

חתנו של דוליצקי, חיים לייב ליכטרמן, היה במקצועו חרשתן זעיר בשיקגו, ואף התכונן לחסל את עסקיו ולעלות ארצה. הוא היה האהוב על דוליצקי מכל בניו וחתניו. גם ליכטרמן אהב את דוליצקי והעריצו כאילו היה אביו. כשחלה דוליצקי בלוס אנג'לס הוא העביר לחתנו את ארכיונו, וכנראה שליכטרמן ביקש לקברו בעירו שיקגו והוא זה שדאג למצבה.

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי (א)

'אויב איר ווילט, איז דאָס [נישט] קיין לעגענדע' (אם תרצו אין זו אגדה) – הרצל צופה על חומות ירושלים
איור מספר לימוד עברית (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

א. וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי

כשתגיע שעתי לפרוש מן העולם, אני מבקשת שהשיר 'ציון תמתי', ילווני בדרכי האחרונה, לצד 'השושנה' [של צונזר] ו'הֲיֵדְעוּ הדמעות' [של רבי יהודה הלוי בלחנו של חנינא קרצ'בסקי].

זו הייתה משאלתה האחרונה של עדה ברודסקי (2011-1924), עורכת, מתרגמת ואחת המוזיקאיות המחוננות והמוערכות ביותר בארץ, שכיהנה במשך שנים רבות בתפקידים בכירים ב'קול המוזיקה' של רשות השידור. ברודסקי הכירה אלפי שירי זמר עבריים, תרגמה מאות שירי 'ליד' גרמניים, והייתה בקיאה ביצירות מעולם המוזיקה העממית והאמנותית של כל הדורות. ובכל זאת, היא ביקשה שבדרכה האחרונה יְלַווּהָ בשלושה שירי זמר מראשית ימי היישוב, ובראשם 'ציון תמתי' (שמו המקורי של השיר היה 'אם אשכחך', אך אנו ניצמד לשמו המוכר בציבור). ואכן, בטקס הלוויה, בהר המנוחות בירושלים, שרה מקהלה בניצוחה של סמדר כרמי-גיברמן את השירים הללו. בחירה זו מעידה על המעמד המיוחד של 'ציון תמתי' בין שירי הראשונים, ועל המטען הרגשי שהותיר בלב רבים, גם אלה שלא נימנו עם בני התקופה שבה נולד השיר.

שיר ישן נושן זה בא לעולם בראשית תקופת התחייה, עם תחילת לבלובו של הזמר העברי המתחדש, ועוד לפני שהנצו שיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי. גם בחלוף הדורות ובשינויי הטעמים והסגנונות, צליליו לא דהו ולחו לא נס. הוא עודנו מוכר ואהוב, מושר בערבי זמר ואף מבליח מפעם לפעם בתכניות רדיו.

'ציון תמתי' חובר על ידי אחד הידועים שבין משוררי חיבת ציון, מנחם מנדל דוליצקי (1931-1856), שאליו ואל גלגולי חייו נגיע בהמשך. דוליצקי חיבר ארבעה בתים, אך במרוצת השנים חלו בשיר שינויים עד שהתכווץ לנוסחו הרווח בן שני בתים בלבד.

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי                                 לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.                                אַתְּ כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.

תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יָפָתִי,                       וְעֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי

עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.                        וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תִּהְיִי עֲלֵי קִבְרִי.

את הלחן חיבר היימַן קאָהן (הוגים כמו כהן, וכך נכנה אותו בהמשך), יהודי אמריקני שהיה מורה למוזיקה בפילדלפיה ונפטר ב-1918. ידוע לנו כי השיר, בלחנו של כהן, הושר בארץ ישראל כבר בראשית המאה העשרים. הבה ניזכר בו, בשיר זה, בביצועו היפה והצלול של עוזי מאירי:

אך לחנו של כהן לא היה הראשון. קדם לו לחן פרי עטו של המלחין היהודי-הרוסי דוד קבונובסקי, שהושר בארץ כבר בשנות התשעים של המאה ה-19. בהמשך נגאל את הניגון היפה הזה מן השכחה ונספר על דמותו המיוחדת במינה של המלחין.

ב. שפ"ר והמאסף 'כנסת ישראל'

השמועות על הקמתן של מושבות ראשונות בארץ הפיחו רוח חדשה במשוררי חיבת ציון. בכתבי העת, בקבצים ובמאספים מאותה תקופה, החלו להתפרסם בהדרגה יותר ויותר שירים שטיפחו את הרוח הלאומית ועוררו את הגעגועים לארץ חמדת אבות. בין כל אלה בלט כמגדלור המאסף כנסת ישראל: ספר שנתי לתורה ולתעודה, שערך שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), מראשוני 'החובבים' ומי שיתפרסם לימים בתרגום לעברית של כרכי דברי ימי ישראל של היינריך גרץ. 

שאול פנחס רבינוביץ על גלויה בהוצאת התחייה, סטניסלבוב תחילת המאה העשרים
(אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

שלושה כרכים של מאסף זה ראו אור בוורשה בשנים 1888-1886, ובכל אחד מהם הופיעו שירי ציון חדשים. שירים אלה זכו עד מהרה למנגינות ובכך העשירו את אוצר הזמר העברי הדל, שבאותם ימים היה בשלבי התהוותו הראשונים. 

דף השער של הכרך השלישי של השנתון 'כנסת ישראל', 1888

לא נגזים אם נאמר שעם הופעת הכרך הראשון של כנסת ישראל, שראה אור בשלהי שנת תרמ"ו, נפערו עיניהם של קוראי העברית במזרח אירופה בהשתאות אל מול תוכנו וממדיו של מאסף חלוצי זה. הכרך ריכז בתוכו מאמרים בכל ענפי התרבות היהודית: ספרות, שירה ציונית וכללית, היסטוריה, יהדות, מדע, אמנות, אדריכלות, סטטיסטיקה, רפואה, לשון, וכן דיווחים עדכניים על הנעשה במושבות החדשות שקמו בארץ. עם הופעתו של קובץ רב-תחומי זה התגדר ארון הספרים העברי באחד התוצרים המרשימים ביותר של המו"לות העברית עד לאותה עת. נוסף על עושר תכניו ועל הגיוון הרב של המאסף, גם היקפו היה חסר תקדים. כרכי כנסת ישראל, שנדפסו בפורמט פוליו, כללו כ-1,400 עמודות, ולוו בתחריטים. את השנתונים פיאר שער מצויר, עתיר עיטורים מסוגננים, שצייר המשורר הצעיר מרדכי צבי מאנה (המצי"ר), בשנת חייו האחרונה (1886). 

השער המעוטר של 'כנסת ישראל', ספר שלישי (תרמ"ח), מעשה ידי מרדכי צבי מאנה

בכל אחד משלושת הכרכים של השנתון – שאגב, נסרקו על ידי הספרייה הלאומית והם זמינים לצפייה כאן – יוחד מדור לשירה, שכלל גם שירי געגועים לציון. שירים חדשים אלה, שנתנו ביטוי להלכי הרוח של תנועת חיבת ציון בראשית לבלובה, היו אבן שואבת למלחיני התקופה. הללו בחרו להלחין שירים אחדים מכל כרך, או להתאים להם מנגינות עממיות, כך נפוצו עד מהרה שירי זמר חדשים בפזורה היהודית, שמילאו תפקיד חשוב בקידום ההתעוררות הלאומית עוד לפני הופעת הרצל.

סקירה, ולו חלקית, של שירי זמר אלה תבהיר את הכוונה: בכרך הראשון, שכאמור ראה אור בשנת 1886, נכללו לפחות שלושה שירים שהותאמו להם מנגינות: 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; 'ארץ הצבי' ('הידעתם הארץ שם רימון פורח') מאת אהרון אליהו פומפיאנסקי מריגה; ו'קדימה', הנוסח העברי הראשון לשירו של שמעון שמואל פרוג 'מנגינה עברית', שתורגם בידי 'אבנר', הוא הסופר והמורה אהרון רוזנפלד; בכרך השני, שראה אור בשנת 1887, הופיעו השירים 'ציון!' ('אַל טַל וְאַל מָטָר') מאת שרה שפירא, שעוד נקדיש לו מאמר נפרד; 'על חורבות ציון' (שבו נעסוק בסוף רשימה זו) ו'אִוִּיתִיךְ...' מאת דוליצקי; בכרך השלישי, משנת 1888, נדפסו השירים 'אם אשכחך' מאת דוליצקי (הוא 'ציון תמתי' שבו אנו עוסקים), ו'עַם עולם' מאת מאנה. כל השירים הללו, שזכו למנגינות בעקבות פרסומם בשנתון זה, הובאו לארץ ישראל בידי אנשי העלייה הראשונה והפכו לשירי זמר נפוצים.

על חשיבותו של מפעל זה, גם מנקודת המבט של שירי הזמר, עמד העיתונאי והחוקר שמואל לייב ציטרון:

ב'כנסת ישראל' נשמעו הצלצולים הראשונים של שירי ציון, שנתמלטו ממיתרי כינורותיהם של המשוררים דוליצקי ומאנה. אחדים מן השירים האלה, כמו 'אִוִּיתִיךְ', 'עם עולם' ועוד, נעשו במרוצת הזמן לשירי-עם, שנתחברו להם מנגינות מיוחדות על ידי מנגנים מפורסמים (תולדות חבת ציון, א, אודסה תרע"ד, עמ' 322).

הנה אפוא הנוסח המקורי של השיר 'ציון תמתי' כפי שהתפרסם לראשונה בשנת 1888:

כנסת ישראל, ג (1888), עמ' 400

המאסף כנסת ישראל נחשב ככתב עת ציוני לא רק משום שפרסם שירי ציון, אלא גם מפני שנדפסו בו כתבות על המתרחש במושבות הארץ ברוח אוהדת ומעודדת. שורות אחדות, שכתב העורך שפ"ר בהקדמתו לכרך הראשון, מלמדות על האופטימיות שגילה לגבי עתידו של היישוב ועל התקוות שתלה בהתפתחותו הרוחנית וההתיישבותית (כולל רמז למושבה היהודית בני יהודה שברמת הגולן, שנוסדה באותה שנה):

חמש עשרה מאות הנפשות העודרות בלי לב ולב על אדמת הקודש, הוא דור אחד אשר יביא גאולה לעולם היהדות. וכבר ראינו שנחה הרוח גם על בני יהודה, המה יושבי ארץ הקודש מאז ומקדם, למאוס לחם העצבים, לחם החלוקה. בכספיהם קנו אדמה בקרן בן שמן, בגולן, בבשן אשר בעבר הירדן, ובידיהם הם עובדים את האדמה הזאת. ודור יבוא יראה ביהודה וכל עריו איכרים ונוסעים בעדר. על ידי התנועה הכללית באו ונתיישבו בארץ הצבי אנשים שהם מן היישוב, וכבר הם מכינים בתי מלאכה ונוטעים כרמים וזיתים ... בשלושת שנים האחרונות הייתה ארץ הקודש למרכז רוחני ומציון תצא עתה תורה ודעת שפת עבר (כנסת ישראל, א, 1886, עמ' XLI). 

מושבות העלייה הראשונה. ציור (על פי צילומים) של מאיר רוזין, מתוך אלבום המושבות, 1899

שפ"ר נרתם להוצאת שנתוני כנסת ישראל בעקבות ועידת קטוביץ, הכינוס הראשון של נציגי אגודות חיבת ציון מארצות שונות שנערך בשנת 1884, במלאת מאה שנים להולדתו של משה מונטיפיורי. הוועידה נועדה על מנת לקדם את הפעילות הציונית באירופה ואת ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. בוועידה השתתף לצד שפ"ר גם ד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, מי שהיה לימים מייסד הספרייה הלאומית בירושלים, ונקשרו ביניהם יחסי רעות. כעבור שנה וחצי שלח שפ"ר לחזנוביץ את הכרך הראשון של המאסף החדש שבעריכתו, ובפתחו רשם הקדשה בכתב יד:

לאוהבִי ואוהב עמנו וארצנו, חובבי שפתנו, ספרותנו ואדמתנו, איש יהודי ושמו הוא תהלתו, 

רבי יוסף ד[ו]קטור חאזאנאוויץ 

מֻגש לאות אהבה כבוד ויקר מאת המו"ל.

הקדשת שפ"ר לחזנוביץ (אוסף אליהו הכהן)

ג. משהו על מנחם מנדל דוליצקי

דוליצקי בעיר הולדתו ביאליסטוק, בערך 1880 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

דוליצקי נולד בביאליסטוק בשנת 1856 למשפחה מסורתית; אביו היה שוחט והוא עצמו למד ב'חדר' וקיבל חינוך אופייני לילדי ישראל. אך לבו נטה להשכלה. הוא התפרנס כמורה לעברית ופרסם מדי פעם בעיתונים העבריים דיווחים על המתרחש בעירו. הוא חלה ורופאיו ציוו עליו לנסוע לעיר המרפא מֶרָאנוֹ בדרום טירול. בדרכו לשם עבר בווינה ופגש בפרץ סמולנסקין, מושא הערצתו. גם סמולנסקין נכבש בקסמיו של המשורר הצעיר. הוא החל לפרסם את שיריו בעיתון הנחשב השחר ועמד עמו בקשרי מכתבים.

בשנת 1880 עזב דוליצקי את עירו. תחילה גר בקייב ומשם עבר למוסקבה. זמן מה עבד כפקיד בבית המסחר לתה של קלונימוס זאב ויסוצקי, ובד בבד המשיך ללמד עברית, לכתוב שירים ולפרסמם בכתבי העת של זמנו. כפרנסה צדדית חיבר דוליצקי כיתובים מחורזים למצבות. אגב, הוא לא היה יחיד מסוגו. משכילים וסופרים נוספים, כמו יהודה לייב גורדון (יל"ג), התפרנסו גם הם ממקצוע זה. עיסוקו של דוליצקי במתים ובקברים נרמז גם בשירו 'ציון תמתי': 'עַד תֶּאֱטַר [תכסה] בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ', וכן 'וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!'.

'נוסחאות לציוני קבר מצבות אבן'. מודעה שפרסם דוליצקי בעיתונים (המליץ, 4 במרץ 1890)

קייב, בערך 1887 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

דוליצקי נחשב למשורר מבטיח. כבר בראשית צעדיו זכה לדברי הערכה ועידוד מפרץ סמולנסקין, שכאמור גם פרסם משיריו, ומיל"ג, גדול משוררי התקופה, שאף כיבד את דוליצקי בשיר פרידה שאותו כתב ביולי 1892, חמישה חודשים קודם מותו-שלו. יל"ג כינה אותו 'חֲבֵרִי בְּהֵיכַל שִׁירָתֵנוּ וּשְׁכֵנִי בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ', והכתירו כיורשו: 'הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשׁ מְקוֹמִי'. לא פחות!

שלוש שנים אחר כך פרסם דוליצקי את שירו זה של יל"ג בראש אסופת שיריו (כל שירי מנחם מענדל דאָליצקי, א, ניו יורק תרנ"ה). התנשאות זו הכעיסה רבים. כך למשל, המבקר השנון דוד פרישמן, שלא נמנה עם מעריציו של דוליצקי, ציין כי עטו של יל"ג נקבר עם מותו (דוד פרישמן, 'המשורר ושלושת העטים', לוח אחיאסף, ב, תרנ"ד, עמ' 120-117; וראו תשובת דוליצקי, 'המשורר ועטו האחד', המליץ, 14 בפברואר 1895). גם יוסף חיים ברנר תמה על 'הכתרה' משונה זו, וקבע כי המשורר שירש את יל"ג היה חיים נחמן ביאליק, שבאופן סמלי, פרסם את שירו הראשון בדפוס, 'אל הצפור', בשנת 1892, היא שנת מותו של יל"ג ('הנאמן: לדמות דיוקנו של ביאליק', תרע"ו). דוליצקי נאלץ להסכים אתם...

בשנים 1892-1891 גורשו כ-30,000 יהודים ממוסקבה בצו השלטונות, במה שנודע לימים בשם 'גלות מוסקבה'. דוליצקי ארז את מטלטליו ובקיץ 1892 היגר לאמריקה עם רעייתו וששת ילדיו. מדוע בחר לצאת דווקא ל'עולם החדש' ולא עלה לארץ ישראל הישנה, מחוז געגועיו וכיסופיו? הן רק ארבע שנים חלפו מאז חיבר את 'ציון תמתי', אחד המרגשים בשירי חיבת ציון, שבו לא חסך בביטויי התרפקות על אדמת המולדת, עד כי נראה היה שהוא רק מחכה להזדמנות הראשונה לעלות לארץ שאליה נכסף כל כך.

אפשר לשער כי דוליצקי נהג כך בהשפעת מורו ורבו יל"ג, שהעריך, בטעות, כי מרכז היצירה העברית עתיד לנדוד מרוסיה לאמריקה. את התלהבותו של יל"ג מאמריקה, הכירו בני הזמן מ'אחותי רֻחָמָה', שנכתב עשר שנים קודם (1882) בעקבות הייאוש שעוררו הפרעות שכונו 'סופות בנגב' במושבות היהודים. בשיר זה הטיף יל"ג ליהודי רוסיה לעבור לאמריקה, ארץ החופש, 'עד יחמול עלינו אבינו':

קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ / יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ,

בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,/ עַל עַמּוֹ וֵאלֹהָיו אִיש לֹא יִכָּלֶם –

שָׁם לֹא יַעַשְׁקוּךְ זֵדִים; שָׁם נִכְלָמָה / לֹא תִּהְיִי גַּם אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

בן 36 היה דוליצקי כשהגיע לחופי ניו יורק. דברי העידוד של יל"ג, כי שם, 'בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ', יוכל לבצר את מעמדו הספרותי והכלכלי, הפיחו בו תקוות גדולות. סבור היה כי יוכל להגיע למעמדם של אברהם גולדפדן ואליקום צונזר, יוצרי הזמר הגדולים והאהובים שהקדימוהו ועברו לניו יורק כמה שנים קודם לכן. בתמימותו ציפה לגדולות ונצורות מציבור המהגרים היהודי הגדל והולך באמריקה, לאחר שמאות אלפי יהודים ממזרח אירופה הגיעו אל חופיה גלים-גלים באניות. בדמיונו חזה כי הם יהיו לבטח קהל הקונים של ספרי שיריו. 

ההתפכחות לא אחרה לבוא. עד מהרה נוכח לדעת שאותם מהגרים היו שקועים עד צוואר בחבלי קליטה ובשאלות קיום. הם חיפשו את סדנאות החייטים ובתי החרושת שמהם יוכלו להוציא את פרנסתם בזיעת אפם. תרבות עברית ושירי ציון לא היו בראש מעייניהם. המשורר, שאך שנים אחדות לפני כן התפרנס כמזכיר בביתו של הגביר קלונימוס זאב ויסוצקי במוסקבה, מצא את עצמו רעב לפת לחם כבר בשנתו הראשונה באמריקה. כדי להושיט לו חבל הצלה, התאגדה בשנת 1893 חבורת סופרים ומשכילים וערכה לכבודו נשף שכל הכנסותיו יוקדשו לרווחתו. בכספים שנאספו בערב זה רכשו עבורו מזנון שאִפשר לו להתפרנס בדוחק. שנתיים אחר כך, ב-1895, סייעו לו חברים אלה לפרסם את ספר שיריו הראשון. בדף השער נדפס כי הספר יוצא לאור 'על ידי חברת אנשים אוהבי שפת עבר בנויארק'.

משורר 'לא אשכחך ציון תמתי', מצא את עצמו עומד מאחורי דלפק מזנון בניו יורק ומציע ללקוחותיו נקניקיות ובשר מעושן. מאיגרא רמא ירד דוליצקי לבירא עמיקתא, וכדי ביזיון וקצף. 

אלא שגם המזנון לא הבטיח לו הכנסה מספקת לפרנסת משפחתו. הוא החל לעבוד כפועל בבית חרושת, אך המלאכה התישה את כוחותיו והוא חזר למלאכת נעוריו והיה שוב למלמד דרדקים. לאחר שגם מכך התייאש, פתח בית קפה, הפעם הציע משקאות ומגוון כריכים. גם כאן לא מצא את תיקונו ועל כן שב למקצוע ההוראה. ברוב יאושו כתב שירי אכזבה מארצו החדשה ומן האפשרות להתקיים בה מספרות עברית. 'הנח לאמריקה מחכמה ומדעים, / פה אור חכמתנו לא יִגַּהּ, לא יָהֵל!', כתב דוליצקי בשנת 1894 לנחמיה שמואל ליבוביץ, שערך בניו יורק מאסף לחכמת ישראל בשם אוצר החכמה והמדע וביקשוֹ לתרום מפרי עטו:

כל שירי דוליצקי, עמ' 40

ולאורך כל התקופה הקשה הזאת לא העלה דוליצקי על דעתו לבחון, ולוּ כמוצא מקשייו ומייאושו, עלייה לציון חמדת לבו. ככלות הכל, להתייאש יכול היה גם בארץ אבותיו... מסתבר כי ציון כמחוז געגועים הייתה הרבה יותר מושכת מציון כמקום מגורים. 

בדומה לנפתלי הרץ אימבר, משורר חיבת ציון שהתיישב אף הוא באמריקה, החל דוליצקי לנדוד ממקום למקום. את נדודיו ומרוצו הנואש אחר פרנסה לבני ביתו שיקע גם בשיריו:

בַּאֲשֶׁר אָלִין לֵיל זֶה, שָׁם מָחָר לֹא תִּרְאֵנִי 

 אֲנִי רָץ בְּחִפָּזוֹן וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּ,  

בִּגְלַל אֵיפַת רָזוֹן לְבָנַי כִּי יִרְעָבוּ ... 

בִּשְׁנֵי יְרָחִים שִׁשִּׁים עִיר מַדּוֹתִי בְּשָׁעֳלִי 

(שירי מנחם, ניו יורק תר"ס, עמ' 116-115)

דוליצקי בארה"ב (סנט לואיס), ראשית המאה העשרים (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

מחוסר ברירה, וכדי לשרוד, נפרד דוליצקי מהשירה העברית ועבר לכתוב ביידיש, 'שפת בבל השדודה' בלשונו. הוא החל לפרסם רומנים עבי כרס בסוגה המכונה 'שׁוּנְד' – ספרות זולה ונחותה בעלת תכנים סנסציוניים – ועד סוף ימיו חיבר כמה ספרים כאלה. מקצתם ראו אור כחוברות בהמשכים ושמותיהם יעידו על תכניהם: שטאַַרקער פון אייזען: אַ ראָמאַן פון אידישען לעבען (חזק מברזל: רומן מחיי היהודים), שנדפס לראשונה ב-1894 (בשנת 1920 נדפסה מהדורה שנייה בשני כרכים); דער געבילדעטער מערדער (הרוצח המחונך), שנדפס בשיקגו בשנת 1897, גם כן בהמשכים, והוגדר בכותרת המשנה 'אַ קרימינאַל ראָמאַן' (רומן פשע); די פינסטערע הערשאַפט ביז מיניסטער מירסקי (שלטון החושך עד השר מירסקי), שנדפס בברוקלין בשנת 1905, ועוד. כמנהג סופרי ה'שונד' באותם ימים הוא פרסם גם רומנים בהמשכים בעיתון דער מאָרגען זשורנאַל, תחת שם העט מ"מ וואָלפאָוויטש ('דער אידישער גראָס-וויזיר'; 'שפרה די עגונה', 1912-1911). כבוד גדול אולי לא היה בכתיבה כזו, אך זו הייתה פרנסה שאפשרה לו ולבני ביתו קיום סביר. 

על המעבר המתסכל הזה, מיצירה בעברית, למעטים אניני טעם, אל יצירה ביידיש שנועדה להמונים, סיפר דוליצקי בשירו 'הִנֵּנִי':   

חלפה עת הזהב, עברו ימי מזמורִי, / ולהינצל מחרפת רעב ניפצתי את כינורי ...  

מה כינור בת יהודה ליהודים מזויפים? / בשפת בבל השדודה סַפֵּר להם מעשי כשפים,  

מעשה בְּשׁוֹר מֵטִיל ביצים, בפרה בעלת אֵבֶר, / ושמעו אליך העצים, ויכבדוך בני עַם עֵבֶר! 

השיר הסתיים בתשובה ישירה לידיד ששאלוֹ 'אַיֵּכָּה דוליצקי?': 

הִנֵּנִי! הִנֵּנִי! / אך בְּסִפְרַת ישראל אל תבקשני!

על שקיעתו הנוגה, של מי שנחשב לארי שבחבורה, העיד המשורר היהודי האמריקני אפרים ליסיצקי (1962-1885). הוא פגש את דוליצקי בנשף שנערך לכבודו בבוסטון ונדהם ממראה עיניו: 

אפרים ליסיצקי, אלה תולדות אדם, מוסד ביאליק, 1949, עמ' 171

כשלקה בבריאותו בערוב ימיו, ביקש דוליצקי להתאשפז בבית החולים היהודי בלוס אנג'לס, אך נדחה. עייף, כבוי, חולה ומיואש נדד מבית חולים אחד למשנהו וכך עברו עליו ימיו האחרונים. הוא הלך לעולמו ב-22 בפברואר 1931. כעשרים איש בלבד הלכו אחרי ארונו של המשורר שיל"ג הוריש לו את עטו...

קריקטורה של דוליצקי בשבועון הסאטירי האמריקני ביידיש 'דער גרויסער קונדס': חבריו אומרים שקיבל בהתרגשות מיל"ג
את עט הסופרים; שונאיו אומרים שהוא לא מסוגל להשתמש בעט זה שכן העט גדול ממנו; האמת היא שהוא משתמש בו
ככף [כדי להתפרנס]

ד. גלגולי נוסח, ביקורת והשפעה

מאז פורסם השיר 'ציון תמתי' לראשונה בשנת 1888 חלו בו שינויים אחדים. את השינוי הראשון ערך המחבר עצמו, שעה שכינס ב-1895 את כל שיריו לספר. את שתי השורות האחרונות שנדפסו במקור, 'וְעֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה, אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי / וְצִיּוּן, אַתְּ צִיּוֹן, תִּהְיִי עֲלֵי קִבְרִי', החליף דוליצקי במשפט: 'וְעֵת כִּי אָמוּתָה, בָּך תָּמִיד, יָפָתִי, / תִּהְיֶינָה שִׂפְתוֹתַי דֹּבְבוֹת בְּקִבְרִי'. כן שינה את המשפט 'אִם תִּיבַשׁ עַל שִׁבְרֵךְ', בבית השני, ל'אִם תִּיבַשׁ עַל עָנְיֵךְ'. שינויים אלה נותרו רק בטקסט המודפס של השיר ולא עברו אל הנוסחים המולחנים שלו. 

כל שירי דוליצקי, תרנ"ה, עמ' 7

השיר כולו אינו אלא וריאציה בת ארבעה בתים על שבועת האמונים הנצחית לירושלים: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי' (תהלים, קלז 5). דוליצקי ציטט בשירו מילים מתוך פרק זה והביע את כמיהתו לארץ ציון וירושלים בנוסח המזכיר את שירי רבי יהודה הלוי. הוא נשבע לזכור אותה תמיד, ומנה את האסונות האיומים שצפויים לו אם יחדל מכך: 'תִּדְבַּק עַד מוֹתִי לְחִכִּי לְשׁוֹנִי ... יִיבַש לְבָבִי מֵחֳלִי, מֵעֹנִי ... יֵהָרֵס בֵּית חָמְרִי, תְּהִי נַפְשִׁי לִכְלִימָּה ... יְהִי גְרוֹנִי כַמָּק, אֲכוּל עָשׁ וְרִמָּה', אללי. 

את המשפט המפורסם 'עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ' כתב, מן הסתם, בעקבות עיסוקו בכתיבת 'נוסחאות' למצבות, ובהשפעת פסוק מהשיר 'תל אביב' של מורו ורבו יל"ג, שבו נכתב: 'גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ'. שניהם הסתמכו על הפסוק: 'אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ' (תהלים, סט 16). 'תאטר' הוא לשון כיסוי. 

בניגוד לרבים משירי העלייה הראשונה, שהטיפו במפורש למהר ולהתיישב בארץ אבותינו ('חושו, אחים, חושו', 'שאו ציונה נס ודגל'), אין ב'ציון תמתי' אפילו רמז של עידוד לעלייה. דוליצקי הסתפק בהתרפקות מליצית וסנטימנטלית על ציון התנ"כית העזובה והשוממה, ללא כל התייחסות אל פרט כלשהו מנופיה. אין בו זכר לערי הארץ, להריה ולעמקיה, למקומות הקדושים או לקברי האבות. לא נזכרים בו הירדן, הכרמל והרי יהודה, גם לא חומות ירושלים והר הבית. 'ציון' מבחינתו היא מחוז כיסופים רוחני, ארץ ישראל מדומיינת, 'ציון של מעלה' ולא זו הממשית. מה פלא אפוא שדוליצקי לא זכה לראות בחייו את ארץ חלומותיו ולא חונן את עפרה. הוא חלם על ציון, נכסף אליה ושורר עליה, אך מעולם לא ביקר בה. בכך לא נבדל מרוב משוררי חיבת ציון, שערגו בשיריהם לארץ חמדת אבות, מבלי שדרכו אי פעם על אדמתה (ודוגמה לכך הוא אליקום צונזר, שבו עסקנו רבות, שגם הוא העדיף את ניו יורק על פני מושבות הארץ). 

סופרי אודסה הציונים המעיטו בחשיבותה של שירת חיבת ציון. הם ראו בה שירה פשטנית, רומנטית, מלודרמטית ועתירת מליצות, שנכתבה בידי משוררים חובבנים ורגשנים. גם דוד פרישמן, שהתנגד לרעיונותיה של חיבת ציון, לעג לשירי דוליצקי עתירי 'המליצות הנפוחות' ולמאמריו הנמלצים השופעים בסימני קריאה ושאלה (כל כתבי דוד פרישמן, ד: תוהו ובוהו, תר"ץ, עמ' מו). ביאליק אף הוא לגלג על שירים אלה. הוא חיקה את סגנונו של דוליצקי, בלי לציין את שמו, ותיאר את שיריו כ'געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון, "אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת נפשי" ' (אגרות ביאליק, א, עמ' עב). במכתב אחר, ששלח בשנת 1895 לידידו יהושע חנא רבניצקי, כתב ביאליק כך:

מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, אין ידיעת הלשון ואין ניצוץ אלהי, אבל יש כאן אחיזת עינים ושרלטניזם ... מלבד [ובנוסף לכך] השקר והרמיה הבולטת בכל שיריהם, כי יבכו לשבר עמם הגדול כים. ואם על ציון יתגעגעו – בלב ולב ידברו. לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם, כי אם המון דברים נשמע... 'ציון משאת נפשי; בחלומי ראיתיך'; 'אהובתי, משושי...', וכל המילים היפות האלה זיופן ניכר מתוכן ולכן – כבר קצה הנפש היפה בהן (שם, עמ' סט).

דוגמה לשירים כאלה, שהשפעתו של דוליצקי ניכרה בהם, היו שיריו של מנחם מנדל הורוויץ מליובאוויץ, 'משאת נפש' ו'ציון', שפורסמו שנה קודם לכן (1894) בקובץ הספרותי ממזרח וממערב, בעריכתו של ראובן בריינין. השיר 'ציון' הוא חיקוי מביך של שירו של דוליצקי.

ממזרח וממערב, א (תרנ"ד), עמ' 55-54 (לחיצה על הצילום תגדיל אותו)

כפי שהעיר אבנר הולצמן, ביאליק הכיר היטב שירים אלה, שכן, באופן אירוני, שיר פרי עטו ('שירת ישראל') התפרסם בעמוד שלאחריהם. מה שביאליק לא ידע הוא, שאותו 'משורר', מ"מ הורוויץ, אינו אלא נער בן 13... ('עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי', עד הלום: תחנות בספרות העברית, כרמל, תשע"ו, עמ' 256).

הביקורת של ביאליק ושל אחרים על האופי ה'תעשייתי' של שירי חיבת ציון, מזכירה את התייחסותו הסרקסטית של נתן אלתרמן אל שירי ירושלים מן הנוסח הישן: 

לְכָל מְשׁוֹרֵר יְדוּעָה הַתִּרְכֹּבֶת – / שְׁלִיש תְּפִלָּה, / שְׁלִיש דִּמְעָה, / רֶבַע נוֹף, / חֲתִימָה. / שִׁיר מוּכָן.../ כְּתֹב מִלְמַעְלָה: יְרוּשָׁלַיִם! 

(נתן אלתרמן, רגעים, א, הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 172) 

כיצד אפוא עלינו להתייחס אל שירי חיבת ציון בכלל ואל שירי דוליצקי בפרט? דומני שיש להבחין בין הביקורת שהושמעה על רדידותם הספרותית של שירים אלה לבין תפקידם ההיסטורי כשירי זמר. הלחנת שירים אלה הגביהה את קומתם, שינתה את מעמדם והצמיחה להם כנפיים. המנגינות שדרגו את השירים והאהיבו אותם על כל שדרות העם, וכשירי זמר הם מילאו תפקיד חשוב בטיפוח ההתעוררות הלאומית.

ואכן, היו גם כאלה שנתנו דעתם על היבט זה. כך למשל אליעזר רפאל מלאכי, מן המצוינים שבחוקרי תולדות היישוב, כינה את דוליצקי 'רומנטיקן מלא כיסופי נפש לציון ... ושיריו המלאים רוך ועדנה זעזעו בנימיהם הליריים את לב העם, ויהיו לשירים לאומיים, שחוברו להם מנגינות והושרו בכל בית בישראל' ('אגרות סופרים', התקופה, לד-לה, תש"י, עמ' 758). גם משה אונגרפלד, מנהלו המיתולוגי של 'בית ביאליק', ראה בשירי דוליצקי את 'הסנונית הראשונה שבישרה את האביב הלאומי בבית ישראל. ובשיריו רוויי הכיסופים ושקויי דמעות געגועים וכמיהות לתפארת הארץ הבחירה, התנגנו במתיקות עד כלות הנפש, צליליה הענוגים של אהבה עזה, שתוכה רצוף התרפקות על מולדת רחוקה וקדושה' (הוגים ומשוררים: מבחר מסות, 1974, עמ' 190). דוליצקי עצמו גם הוא לא הצטנע בהערכת תרומתו לזמר העברי. בדצמבר 1926 כתב למנחם ריבולוב, עורך הדואר: 'רוב שירַי הציוניים היו לשירי-עם ועוררו את העם לתחייה' (ידיעות גנזים, 52-51, תשכ"ז, עמ' 129). 

מי שיצא להגנת שמו הטוב של דוליצקי היה המבקר והעורך רב-ההשפעה יוסף קלוזנר. במאמר מקיף, שהקדיש לו במלאת 25 שנה לעבודתו הספרותית, טען כי משוררי חיבת ציון הפריזו בשיריהם לא משום שהיו שקרנים, אלא מתוך שנהגו כמאהב מסונוור שמפריז בשבחי אהבתו הראשונה. זו הייתה שירה של חולמים נאיביים, תמימים, אופטימיסטים, שבעיניהם ארץ ישראל חפה מחסרונות. כוח השיפוט יבוא, כרגיל, רק מאוחר יותר, באמצעות סופר או נביא (קלוזנר התכוון לאחד העם), אך אילולא נכתבו שירים כמו 'ציון תמתי' ודומיו, 'הייתה הציונות נעשית יבֵשה כלולב'.

חובבי ציון הראשונים שלפני שנת תרמ"ט ... היו מתייחסים לרעיון הציוני כ'אוהבים' גמורים לכל מעלותיהם וחסרונותיהם ... אנשים שלא ראו את ציון מימיהם, שלא קראו אפילו ספר אחד על המצב המדיני והכלכלי של ארץ ישראל, הִלְלוּ ושִׁבְּחוּ את ציון בשבחים מופרזים ומוגזמים. אבל מה בכך? כלום האוהב רואה את אהובתו באמת? ... כלום אין היא נראית אחרת לגמרי לעיניים בלתי אוהבות?... 'מליצות', פרזֵיאולוגיה אנו קוראים היום להשתפכות הנפש הציונית ממין זה. אבל ל'המשתפכים' הללו לא היו אלו מליצות כלל. את נפשם שיקעו בתוך השירות והתשבחות, שאנו עוברים עתה עליהן בצחוק קל על שפתינו ... 

דוליצקי היה הסנונית הראשונה שבישרה את האביב הלאומי. שיריו הם לחש האהבה הראשון – ומה יש לדרוש מפטפוט ילדותי זה חוץ מתום ואמונה? ושני אלה אנו מוצאים בשיריו הציוניים של דוליצקי ... די להשוות את השירים: 'על הררי ציון', 'על חורבות ציון', 'אִוִּיתִיךְ', 'חנוני' ו'אם אשכחך' אל שירי ציון ששרו אז גוטלובר בלשון עברית או אליקום צונזר בז'רגונית [יידיש]. פה, בשיריו של דוליצקי, אנו מוצאים את תמימות ההרגשה, את חזקת הגעגועים, את עצמת האמונה ואת העצבות החולמת, ושם, בשיריהם של גוטלובר וצונזר, אנו מוצאים רק מילים, מילים ומילים... 

... 'ציון תמתי', 'ציון חמדתי', 'תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי' – מה ישן הוא לנו כל זה עתה, ומה חדש היה כל זה בשנות השמונים! מה קשה לאדם, שכבר חדל לאהוב, לקרוא את מכתבי האהבה הלוהטים, שכתב כשהיה בן י"ח! ואף על פי כן, כמה גדולים הגעגועים שבהם זוכר האדם את ימי הנעורים שלו. 

 (איש עברי [יוסף קלוזנר], 'מנחם מ' דוליצקי', לוח אחיאסף, יא, תרס"ד, עמ' 266-264; הנ"ל, יוצרים ובונים, א, תרפ"ה, עמ' 257-247)

ה. השיר 'ציון תמתי' מגיע לרחובות

צבי קליינר בזקנתו (האתר לתולדות  רחובות)

כאמור, השיר 'ציון תמתי', נכתב בשנת 1888, כשדוליצקי גר במוסקבה, נדפס באותה שנה בוורשה וכעבור שנים ספורות כבר הושר בארץ ישראל. מי שסייע להתפשטותו של השיר היה צבי הירש קליינר (1949-1864), מראשוני המוזיקאים בארץ, שעלה לארץ מאוקראינה בשנת 1890. 

קליינר, איש עמל, שהיה כורם ומודד קרקעות, ניצל את 
שעות הפנאי כדי להקים את המקהלה הראשונה של רחובות, חלוצת המקהלות של מושבות העלייה הראשונה. הסולן המפורסם של מקהלה זו היה אליעזר מרגולין (1944-1875), צעיר בן 17 בעל קול בס מרשים, שלימים יתפרסם בכינוי 'קולונל מרגולין', אחד ממפקדי הגדודים העבריים. ב'מלונת הכרם' של מרגולין, שעבד אז כשומר בכרמים, נהגו צעירי המושבה להתאסף ולשיר. אלה היו ערבי זמר רוויי רומנטיקה לנוגה אור הירח, שהולידו כעבור עשר שנים את שירי ההווי של שומרי הכרמים, כמו 'שם שועלים יש' ו'ערב, רוח צח יפוּח'. 
                      

בין יתר עיסוקיו ניהל קליינר את מטבח הפועלים במושבה. על פי עדותו של הסופר משה סמילנסקי, בעצמו איש העלייה הראשונה, נהג קליינר לקום בסעודות הערב ולהנעים בקול הטנור הערב שניחן בו את סעודתם של הפועלים. הוא שר פרקי חזנות, קטעים מאופֵּרות וכמובן גם שירי זמר כמו 'ציון תמתי' או 'חושו אחים חושו'. 'כל נפשו אמרה שירה' (משפחת האדמה, ג, עם עובד, תשי"ד, עמ' 60). 

שני מובילי זמר אלה, שהיו בין הראשונים שהפיצו את 'ציון תמתי' בארץ ישראל, לא האריכו ימים במושבה. המוזיקאי הנשכח קליינר (לעיתים נכתב שמו 'קליינרט'), שהלחין שירים, ארגן הצגות ברחובות ובנווה צדק וניצח על מקהלות ברחובות ובראשון לציון, עזב את הארץ בתחילת המאה העשרים, הוא קבע את מקומו בניו יורק ובה עסק בחזנות והתפרנס אך בקושי. 

זמן רב אחרי שעזבו קליינר וחברי המקהלה את רחובות – סיפר סמילנסקי – 'היה נדמה, כשעברו את "גבעת האהבה" [אתר במושבה שם נהגו חברי המקהלה לערוך חזרות], ששומעים את קולו של קליינר מתגלגל בין שיחי האזוב ובין בקיעי הגבעה' (שם, עמ' 61). גם לאזאר מרגולין, הראשון שערך ערבי זמר 'מסביב למדורה', יובל שנים לפני מדורות הפלמ"ח, נטש את רחובות בשנת 1902 וחיפש את מזלו באוסטרליה. הוא חזר לפקוד זמנית את נופי הארץ רק כשהוצב לימים כמפקדו של הגדוד העברי השני בימי מלחמת העולם הראשונה.

עומד, שני מימין: אליעזר מרגולין (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

אך באיזו מנגינה שרו קליינר ומרגולין את 'ציון תמתי'? על כך, על הלחנים הנוספים של השיר, על שירו האבוד של דוליצקי 'על חורבות ציון' ועל מקום קבורתו ומצבתו – בחלק הבא של הרשימה.