יום שישי, 25 בינואר 2019

מקלוזנר ועגנון עד עוז ויהושע: הפרופסור והאוניברסיטה בספרות העברית


שלושים למותו של עמוס עוז
מאת אבנר הולצמן 

הפרופסור, כמו גם האוניברסיטה שבה הוא פועל, הם נושאים השזורים במאות יצירות בספרות העולם וכמובן גם בספרות העברית. לא נמנה כאן כרוכלים אף לא קמצוץ מהם, שכן זהו נושא שיכול להכיל כמה עבודות דוקטורט. נסתפק בדיון בכמה יצירות מופת בספרות העברית, ואידך זיל גמור. 

ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר פרסם בשנת 1946, בגיל 72, אוטוביוגרפיה מקיפה תחת הכותרת המהדהדת דרכי לקראת התחיה והגאולה: אבטוביוגראפיה  (1944-1874). הספר כתוב מתוך הכרת ערך עצמית גבוהה מאוד, שלא לומר התפארות (דוד אסף ציין באוזניי, שזוהי האוטוביוגרפיה היחידה המוכרת לו הפותחת במלה 'אני'...). נפרשת בה מסכת עשירה של חוויות המחבר, עלילותיו והישגיו בגולה ובארץ, בשדות הציונות, התרבות העברית והמחקר ההיסטורי, בצד תיאור מאבקיו עם יריבים פוליטיים, ספרותיים ואקדמיים למיניהם. בתוך כך קלוזנר הקדיש פרקים אחדים לתיאור חייו באוניברסיטה, תחילה כסטודנט באוניברסיטת היידלברג בשנים האחרונות של המאה ה-19 ולאחר מכן כאחד מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מאז ייסודה ב-1925. 

העמוד הראשון באוטוביוגרפיה של יוסף קלוזנר נפתח במילה 'אני'

הפרקים על שנות הלימודים בהיידלברג מלאים התבוננויות מאלפות בסגל הפרופסורים של אותה אוניברסיטה גרמנית נודעת, ויש בהם השתאות על גדולתם המדעית בצד רתיעה מנוקשות הליכותיהם שהניבה שלל מוזרויות ייחודיות. אסתפק באנקדוטה אחת: כדי להעמיק בהבנת הבודהיזם קלוזנר נרשם ללימודי סנסקריט אצל אחד מגדולי המומחים לשפה זו, שהיה אגב יהודי אדוק ואנטי-ציוני גמור. מלבדו נרשמה לקורס רק עוד סטודנטית אחת. מדי שבוע היה הסנסקריטולוג המהולל נכנס לחדר הכיתה בלא להביט ימינה ושמאלה, קורא את הרצאתו מן הכתב ויוצא. שני הסטודנטים הסכימו ביניהם שאם אחד מהם ייאלץ להיעדר יודיע על כך מראש לחברו או לחברתו כדי לוודא שהפרופסור לא יישאר בלי שומעים. והנה, רצה המקרה שהתיאום כשל, ופעם אחת נעדרו שני הסטודנטים מן ההרצאה. בבואם לשיעור הבא ביררו אצל שמש הבניין מה קרה, והוא סיפר להם בתימהון שהפרופסור נכנס כדרכו לאולם, קרא את הרצאתו במשך ארבעים וחמש דקות רצופות לפני הספסלים הריקים – ויצא... 

אפשר להאריך בדברים על משמעותה של האפיזודה הזאת, המביאה עד אבסורד את מושגי הנוקשות האקדמית, הצייתנות העיוורת לנוהלי המוסד, המחויבות המקצועית שנהפכה למכניות רובוטית, והעיוורון האדיש לקיומם של הסטודנטים. קלוזנר נתן לעובדות לדבר בעד עצמן, אם כי עמדתו הביקורתית ניכרת מבין השיטין. אותה עמדה ביקורתית מוצנעת פרצה אל פני השטח בפרקים שתיאר בהם את עשרות שנותיו כפרופסור באוניברסיטה העברית והציגן כמסכת מתמשכת של השפלות שספג מידי עמיתיו, רובם ככולם יוצאי האקדמיה הגרמנית. 'גיהנום בחיים' כינה את השנים האלה (עמ' 300). קלוזנר מנה בלעג את החסרונות שמצאו בו עמיתיו ושהפכו אותו בעיניהם לנטע זר, כגון סירובו להסתגר במגדל השן ומעורבותו בחיי הציבור, נטייתו לסינתזות היסטוריות רחבות ובלתי זהירות מבחינה מדעית, ובעיקר השקפותיו הלאומיות התקיפות, שהיו לצנינים בעיני רוב הפרופסורים שנמנו עם החוגים הפייסניים של 'ברית שלום'. בעיקר ביכה את העובדה שיריביו מנעו ממנו להגשים את משאת נפשו ולקבל את הקתדרה להיסטוריה של תקופת הבית השני, שבה ראה את תחום מומחיותו העיקרי. הם אילצו אותו להסתפק בקתדרה לספרות עברית חדשה, שאת כהונתו בה המשיל להגלייתו של נפוליאון אל האי אלבה אחרי שכשל בניסיונו לכבוש את אירופה כולה. מעניין כי עשרות שנים מאוחר יותר אפשר לקבוע כי ערכם של כרכי היסטוריה של הספרות העברית החדשה, שאותם כתב 'בגלותו' זו, לא יסולא בפז ועולה פי כמה על חמשת כרכי היסטוריה של הבית השני שלו, שכמעט ואינם נוכחים במחקר התקופה.

יוסף קלוזנר מלמד באוניברסיטה בהר הצופים (דרכי לקראת התחיה והגאולה, סמוך לעמ' 304)

בעוד קלוזנר שוקד על השלמת האוטוביוגרפיה שלו, הלך הוא עצמו ונהפך  כמובן מבלי שידע על כך  לדמות ספרותית ברומן שהתרקם ממש מתחת לאפו, ברחוב מגוריו השקט בשכונת תלפיות. שכנו הלא-אהוב, שמואל יוסף עגנון, אשר אך זה פרסם את הרומן הגדול תמול שלשום על ימי העלייה השנייה, שקע בשלהי שנות הארבעים בכתיבת רומן חדש, המתרחש בירושלים של אותן השנים, וגיבורו הוא מומחה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית. עגנון פרסם פרקים מן הרומן החל ב-1948, אבל התקשה לסיים אותו, והותיר את כתב היד רב ההיקף לטיפולם של יורשיו. מיד אחרי מותו ב-1970 ניגשה בתו אמונה ירון להתקנת הרומן לדפוס, ופרסמה אותו כעבור שנה  כרך ראשון בכתבי העיזבון של עגנון, שנדפס תחת הכותרת שקבע לו המחבר, שירה. אף על פי שהרומן לא הושלם הוא התקבל בהתרגשות רבה והוכר מיד כיצירת מופת, עד כדי כך שאברהם באנד, חוקר מובהק של עגנון, קבע (בריאיון שהעניק לזיוה שמיר ופורסם בעיתון מעריב5 באוגוסט 1977), כי זהו 'הרומן החשוב ביותר שנכתב בתקופת המדינה'.  

שירה הוא רומן מורכב העוסק בעניינים רבים: משבר גיל העמידה וחיי נישואים ארוכים שנשחקו; אהבת סתיו נואשת של גבר לא צעיר והקשר בין תשוקה, חולי ואמנות; ירושלים של ימי המנדט הבריטי והקיבוצים החדשים המתבססים בעמק יזרעאל, יהדות גרמניה בראשית המאה העשרים וארץ ישראל בימי המרד הערבי של סוף שנות השלושים. אבל מעל כל אלה זהו אולי הרומן החשוב ביותר שנכתב בעברית על חיי האוניברסיטה. מכיוון שהגיבור, הדוקטור מנפרד הרבסט, הוא מרצה להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטה העברית הצעירה, הסיפור מתנהל ברובו בתוך החוג החברתי של אנשי הסגל האקדמי, רובם יוצאי גרמניה, שנקראו באותם ימים בשם 'חכמי ירושלים', ספק ברצינות ספק באירוניה. ירושלים של שירה מצטיירת כעיר אוניברסיטאית פרובינציאלית, שהקהילה האקדמית הקטנה בה ארוגה ברשת צפופה של קשרי ידידות ותחרות, והיא עסוקה כל העת במשא ומתן למדני ורכילותי. אנשיה מרבים לבקר זה בביתו של זה ברחביה, בבקעה ובתלפיות, אך חיי החברה שלה מתנהלים בעיקר בבתי הקפה או בחנויות הספרים ובספריות שבמרכז העיר. 


לכאורה העולם האוניברסיטאי מצטייר ברומן זה כהוויה גרוטסקית לאין שיעור. ספרים עבי כרס זוכים בו לתהילה, אף על פי שהם עוסקים בסוגיות של מה בכך הראויות אולי להערת שוליים. כזה הוא ספרו המונומנטלי של הרבסט עצמו  שהקורא מבין מיד שכתיבתו לא תסתיים לעולם  העוסק בדרכי קבורתם של מתים עניים בממלכה הביזנטית. ספרו הקודם, שבזכותו קיבל את משרתו באוניברסיטה, תיאר על פני 600 עמודים ויותר את הכלים שהיו בכנסיית סופיה בביזנטיון בימי הקיסר ליאו השלישי. כזהו גם ספרו הגדול של הפרופסור ארנסט וולטפרמד, שכותרתו הבדויה היא 'האם יש להניח שהכיר אוריגנס את הרמס הרועה בנוסח המקובל אצלנו?'... עגנון, כסאטיריקן מובהק, הציג בראי עקום את הפרוצדורות של הכתיבה האקדמית, את מרוץ הפרסומים, את הליכי הקידום או אי-הקידום. בעיקר תהה כיצד זה מסתגרים חכמי ירושלים במחקריהם האזוטריים וקוברים את עצמם בין הררי הכרטיסיות שצברו, בשעה שהעולם סביבם עולה באש: ארץ ישראל מתבוססת במאורעות הדמים של שלהי שנות השלושים ואירופה גולשת לקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אלה הם בעיניו היסטוריונים שניתקה זיקתם להיסטוריה הממשית שבתוכה הם חיים. היחידים שתוארו בספר בחיבה ובהערכה, ובלי שמץ של אירוניה, הם הסטודנטים. אלה באים לאוניברסיטה מתוך צימאון דעת אמיתי, מקיימים את לימודיהם בדבקות ובמסירות נפש על אף תנאי חייהם הקשים, ובלילות עוסקים בפעולות הגנה וביטחון. 

ניכר שעגנון היה מעורה בהווי האוניברסיטאי הירושלמי על כל סתריו ודקויותיו, ונהנה להבליט את המגוחך, המנופח, הקטנוני והמזויף שבו. ביקורתו הופנתה בעיקר כלפי עולם מדעי הרוח, משום שלאנשי מדעי הטבע רחש יראת כבוד. ביטוי מזוקק לכך ניתן באחת התמונות האחרונות ברומן, שבה הרבסט פוגש בחוצות רחביה אחד מעמיתיו, מיקרוביולוג מהולל שחקר מחלות טרופיות ומתוך מסירות עילאית לעבודתו הדביק את עצמו בנגיפי אחת המחלות כדי להתנסות בהם על בשרו. משראה אותו הרבסט ניגש אליו, השתחווה לפניו ונשק את ידו במלוא ההתכוונות וההערצה. אותו מיקרוביולוג הוא בן דמותו של הפרופסור שאול אדלר, ומדובר בסיפור אמיתי שתואר במאמר מפורט של דן לאור ('כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה', הארץ, 24 ביוני 2011). 

ניגודו המוחלט של המיקרוביולוג הוא ההיסטוריון פרופסור בַּכְלָם – השם עצמו סאטירי, והוא קריקטורה של יוסף קלוזנר שאין לטעות בה. אחד מפרקי הרומן מוקדש לתיאור ביקורם של הרבסט ואשתו הנרייטה, הנגררת אחריו למורת רוחה, בביתו של הפרופסור בכלם. אמנם הרבסט משתדל כל ימיו להתרחק מן הפוליטיקה האקדמית אבל הפעם יצא מגדרו: הוא יודע שבכלם, חבר ועדת המינויים, מתנגד להעלאתו לדרגת פרופסור חבר, ומקווה שביקור הנימוסין בביתו ירכך את התנגדותו, כפי שהוא אומר לאשתו בצאתם: 'איני מצפה שיעטרני בשבחים אבל מקוה אני שימעט בגנותי' (עמ' 199). 

אותו פרק, שנקרא 'אצל הפרופסור בכלם', הוא כנראה הדבר המרושע והאכזרי ביותר שעגנון כתב מימיו. זהו מטח של חיצים ארסיים המכוונים להגחיך את כל תחומי העשייה של קלוזנר ואת אופיו והליכותיו. הפרק כולו כתוב כמונולוג של אהבה עצמית מצד הפרופסור: התפארות בהיקף העצום של כתיבתו (כולל מניית מספר העמודים וגיליונות הדפוס בספריו והתרברבות במספר המטרים שהם תופסים על מדפי ספרייתו), השתבחות בידענותו ובלמדנותו בצד שלל דברי זלזול בעמיתיו, טינה ותרעומת על העולם שאינו מרעיף עליו ולוּ שמץ מן הכבוד המגיע לו. הוא אינו מניח לאורחיו לפצות פה, וכשאשתו פוצחת בשטף דברי הערצה כלפיו הוא מביט בה בקנאה וברוגז ואורב לרגע שבו תעצור לנשום רגע, כדי שיוכל לחטוף מידיה בחזרה את חוט הדיבור. כשבני הזוג הרבסט מתיישבים במונית בדרכם חזרה לביתם אומרת הנרייטה לבעלה: 'אדם זה שהיינו אצלו אינו אוהב שום אדם בעולם. אמר הרבסט, אבל אוהב הוא את האיש היותר גדול שבישראל. שאלה מרת הרבסט, מי הוא זה האיש היותר גדול שבישראל שהפרופסור בכלם אוהב אותו. אמר הרבסט הלוא הוא הפרופסור בכלם בעצמו ובכבודו'... 

ביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות לאחר שנבזז בפרעות תרפ"ט.
מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית

עגנון כנראה הבין שהגדיש את הסאה בהלבנת פניו של קלוזנר. לכן צירף לכתב היד של הפרק פתק בזו הלשון: 'פרק זה, אצל הפרופסור בכלם, צריך ריכוך ושינוי או בכלל לא להכניסו לסיפור'. ואכן, בתו אמונה ירון השמיטה את הפרק מכתב היד שהכינה לדפוס, והמהדורה הראשונה של שירה (שוקן, תשל"א) יצאה בלעדיו. לבסוף לא יכלה עוד להתאפק. כשנה לאחר מכן פרסמה ירון את הפרק הגנוז בעיתון הארץ (29 במארס 1972) ולימים צורף הפרק הגנוז כנספח למהדורות המאוחרות של הרומן.

מטבע הדברים נשאלת השאלה: מה חולל אצל עגנון את פרץ השנאה הזה כלפי קלוזנר, שחורג הרבה מן הטון האירוני-סאטירי של הרומן כולו. אציע כאן השערה המבוססת על ראיות נסיבתיות.

ב-1947, בשעה שעגנון היה שקוע בכתיבת שירה, התרקם באוניברסיטה העברית הניסיון הראשון להגיש את מועמדותו לפרס נובל לספרות. קשה לתאר איזו רשת של תככים ומזימות סבבה את הפרשה הזאת, והיא מתועדת לפרטי פרטים בביוגרפיה המקיפה חיי עגנון שחיבר דן לאור (שוקן, 1998). זה היה מבצע רב זרועות ורב שלבים ומערכות, שהגיע כידוע לסופו הטוב רק כעבור עשרים שנה. לענייננו די לציין, שכאשר ביקשו דורשי טובתו של עגנון – בראשם הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן – לגייס למהלך את יוסף קלוזנר, איש המקצוע הבכיר באוניברסיטה בתחום הספרות העברית, הוא הגיב בשלילה נחרצת. לדבריו, עגנון אינו ראוי לקבל פרס בינלאומי כפרס נובל, משום שהוא סופר גלותי שמעולם לא התרומם ביצירתו לגובה אנושי כללי ועיקר כוחו בפולקלור גליצאי. לכל היותר, אמר קלוזנר, עגנון ראוי לפרס אוסישקין (שאכן הוענק לו ב-1946 מטעם הקרן הקיימת על הרומן תמול שלשום). לדעת קלוזנר, הסופר העברי היחיד הזכאי לפרס נובל הוא זלמן שניאור, שהוא משורר בעל היקף אוניברסלי, יורשם ובן מעלתם של ביאליק וטשרניחובסקי. כך אירע, שקלוזנר התגייס, ואף גייס אחרים, למען הצגת מועמדותו של שניאור וכדי לחסום את מועמדותו של עגנון. כצפוי, המריבה הפנימית הבלתי מוכרעת באוניברסיטה העברית סביב שתי המועמדויות טרפדה את שתיהן. עגנון, שניזון מהדלפות פנימיות, ידע בלי ספק על התנגדותו של קלוזנר. האם רק מקרה הוא שבאותם ימים הקדיש את כישרונו לשרטוט דיוקן כה ארסי של הפרופסור בכלם? הרי על הרבה פחות מזה נקם ונטר לזולתו כל ימיו...

נזכיר את הידוע לכול, שעגנון זכה לבסוף בפרס נובל לספרות ב-1966, שמונה שנים אחרי מותו של קלוזנר (1958); אבל במובן אחר אפשר לומר שקלוזנר הוא שצחק אחרון. זמן קצר אחרי מותו הונצח שמו ברחוב שבו התגורר סמוך לעגנון בשכונת תלפיות, ומאז ועד היום שוכן בית עגנון ברחוב קלוזנר 16. נקל לשער מה הרגיש עגנון כשהביט מדי יום ביומו על מעטפות המכתבים שקיבל, או על שלט הרחוב, ומה עבר במוחו כאשר נאלץ לרשום במו ידיו את השם השנוא על המכתבים ששלח... 

ש"י עגנון על מרפסת ביתו
יוסף קלוזנר, 1956 

כשם שיוסף קלוזנר לא העלה על דעתו שהפך לדמות ברומן המתהווה של עגנון, כך לא ידע שדמותו הולכת ונרקמת אל תוך רומן אחר, שייכתב ויראה אור כעבור יותר מחמישים שנה.

שני השכנים היריבים, ששקדו על ספריהם משני צדי הרחוב, לא חשו ולא ניחשו באותה שעה שהם משמשים מושא להתבוננותו של ילד עֵר, סקרן ופקוח חושים. כפי שהעיד לימים דב סדן, כבר בגיל שש, כלומר ב-1945, תלה ילד זה על דלת חדרו שלט: 'עמוס קלוזנר, סופר'. ואכן, כל מי שקרא את ספרו של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, יזכור בוודאי את הפרק הנוגע ללב על ביקורי השבת הקבועים, יחד עם הוריו, פניה ויהודה-אריה קלוזנר, בביתו של הדוד יוסף, אחרי מסע רגלי של שישה-שבעה קילומטרים, שחצה את ירושלים כולה. לא פעם נוספו אליהם גם ביקורים קצרים בביתו של השכן מעבר לרחוב, ש"י עגנון. לדעתי, פרק מופלא זה הוא אחד משלושת השיאים הקומיים של הספר (השניים האחרים הם תיאור נאומיו של מנחם בגין בבוקרי שבתות באולם קולנוע 'אדיסון', ותיאור הפגישה עם דוד בן-גוריון במשרדו). 

והנה, הפרק על הביקור בבית קלוזנר דומה מכמה בחינות לאותו פרק גנוז ברומן שירה – דומה אבל הפוך. הסיפור הוא לכאורה אותו סיפור: כיצד נאספת בבית קלוזנר מדי שבת חבורה קבועה של תלמידים ומקורבים. זהו קהל מאזינים שבוי, שסופג בדממת הערצה כנועה את שטף דיבורו האינסופי של בעל הבית. קלוזנר עצמו מצטייר שם כמי שרואה רק את עצמו, תוך שהוא מפליג במניית הישגיו וגבורותיו ובדברי תוכחה על רודפיו ומתנגדיו. בה בעת, הדודה צפורה, אשתו, חגה סביבו כל העת, דרוכה לספק את כל צרכיו, ספק משרתת ספק אומנת. ובכל זאת, איזה הבדל! מה שאצל עגנון שורטט בקווים גסים של קריקטורה עוינת לבש אצל עוז עתרת גוונים, רשת עשירה של אורות וצללים ומנעד רגשי רחב, שמשתרע בין אירוניה לחיבה ובין רתיעה לאמפתיה: 'אדם גלוי לב להפליא היה דודי יוסף', כתב עוז. 'שטוף אהבה עצמית ורחמים עצמיים, עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל. כמתוך קורת רוח נלבבת אהב לספר בלי קץ על הישגיו על תגליותיו על נדודי שנתו על שונאיו על ניסיונותיו בחיים על ספריו ומאמריו והרצאותיו שכולם בלי יוצא מן הכלל עוררו תמיד "רעש גדול בעולם", על פגישותיו, על תכניות העבודה שלו, על גדולתו ועל חשיבותו ועל גדלות רוחו. איש טוב לב היה, אנוכי ומפונק אך מתוק כתינוק ויהיר כילד פלא' (עמ' 84). 

עוול גדול אעשה לעגנון אם אתאר את שירה כסאטירה על חכמי האוניברסיטה ותו לא. אכן, מצוירת בו תמונה ביקורתית של הממסד האוניברסיטאי כמין קיסרות מנוונת, ומן הסתם אין זה מקרה שרוב המלומדים שתוארו בו עוסקים בשחזור פניה וחצרותיה של הממלכה הביזנטית. אבל זהו רק צד אחד של המטבע, משום שמאחורי הרובד הסאטירי נחבאות אמירות ואמיתות רציניות מאוד על טיבה וסגולותיה של העבודה המדעית, על קסמה העמוק ועל רגעי ההתעלות שהיא מזמנת, בצד עמל הפרך המייאש הכרוך בה.

לצורך הדגמה אתעכב קצרות על עניין אחד: מוטיב הכרטיסיות והפתקאות, שלשיטת עגנון הם כְּלֵי עבודתו העיקריים של החוקר במדעי הרוח. עשרות פעמים לאורך הרומן מתוארים חוקרים המלקטים את מקורותיהם אל תוך קופסאות גדושות פתקאות, עד שבאה שעתם להצטרף יחד ולהניב מאמר או ספר. לעתים מוצגת עבודתם כתהליך מכני של הרקה מכלי אל כלי: החוקר יושב אל שולחנו, מעתיק מן הספרים אל הפתקאות, צובר אותן בתוך תיבה, 'וכשמגעת שעתו לכתוב פרק או מאמר מוציא את פתקאותיו ומלקטן ומסדרן לפי ענייניהן ומחבר את המסודרות בלולאות וקורא בהן וכותב מה שכותב' (עמ' 532). אין לשכוח, מוסיף עגנון בלגלוג, את אמצעֵי העזר של החוקר, הלא הן הציגרטות או המקטרות שהוא מעשן, כל אחד לפי טעמו, וכן את הקפה והעוגות המחזקים את גופו בשעת מעשה: 'יושב לו מין אדם שכזה הקרוי פרופסור, בידו ספל קהוה ובפיו פרוסת עוגה, וספר פתוח לפניו. שותה את הקהוה ולועס את העוגה וקורא בספר ורואה מה כדאי להעתיק לשם תיבת פתקאותיו לשם ספרו שהוא מתעסק לחבר' (עמ' 536).


גם עגנון בעצמו עישן מקטרת... עם הסופר אשר ברש, 1935 (צילום: אברהם סוסקין; מכון גנזים)

ויחד עם זאת, לפעמים פוקדים את החוקר רגעי השראה, שבהם, מתוך הררי החומר שצבר, מזדהרת אמת חדשה, פרט נקשר לפרט כמו באורח נס ומוליד תגלית מחקרית של ממש. כך קרה פעם אחת למנפרד הרבסט, שגילה בהיסח הדעת היבט חדש ומפתיע בדיני האישות בממלכה הביזנטית – היתר לאישה לגרש את בעלה אם לקה בצרעת. הרבסט חשף את תגליתו במאמר שעשה רושם גדול בסביבתו הקרובה והרחוקה, ולא העלה על דעתו איזה קשר עמוק ואפל קיים בין חידושו המדעי לבין הגורל המזומן לו עצמו בהמשך חייו.  

אבל רגעי הזדהרות מחקרית כאלה נדירים בחייו של הרבסט, והם מתמעטים והולכים עם השנים. לא נותר לו אלא לבכות את אובדן הפוריות המחקרית שידע בצעירותו, כאשר 'היו הרעיונות שופעים ובאים ועמהם כשרון ידיים להעלות על הכתב ועמהם מציאת החומר הדוקומנטלי לבצר את דבריו' (עמ' 200). באופן פרדוקסלי, דווקא משום שהוא חוקר יסודי ומצפוני השואף לשלמות ורודף אחרי האמת המדעית, דווקא משום שהוא מתמסר ביושר לב לעבודתו תוך כדי צבירת עוד ועוד ראיות לתזה שלו, נגזר עליו שיתוק מחקרי. עגנון הציג את הטרגדיה המקצועית של הרבסט בבהירות גרפית ממש, באיזו יבושת נטולת אירוניה וכמעט מצמררת: 'כשעמד הרבסט לחבר את ספרו היה כמין רעיון חולש על הדבר, משהתחיל מחזקו בראיות נתרבו הראיות ונתמעט הרעיון. לבסוף נתמלאה קופתו ראיות ונתרוקן העניין' (עמ' 171)

מתוך התבוסה המחקרית מתגבש אצל הרבסט רעיון מפתיע. כשאיבד את החשק לטפל בפתקאות מתעוררת בו תשוקה ליטול את חומרי המחקר שלו ולבסס עליהם מחזה שירי – טרגדיה בדויה למחצה – על פרשת אהבים שהתרחשה בחצר המלכות הביזנטית של יוסטיניאנוס בין אנטוניה אשת החצר ויוחנן שר הבירה. ככתוב: 'נתגלה לו פתאום שיש כאן יותר ממה שיש בידי החוקר לעשות וכאילו החומר עצמו מתאווה להגיע לידיים אחרות מידי חוקר' (עמ' 205). קול פנימי לוחש להרבסט: מה תעלה ומה תוסיף אם תכתוב מאמר ועוד מאמר ועוד מאמר. כנגד זאת הוא 'חש פתאום מעין צביטת הלב שהיתה בה מתיקות דואבת, מעין זו שהמשורר חש בזמן שבא לידו דבר שמבקש להתפייט' (שם)

הרעיון כובש את לבו של הרבסט: עד עכשיו התפרנס מדוקומנטים שהכינו אחרים, מעתה יתפרנס מדמיונו היוצר, לא יצטרך להביט בספרים, לא יצטרך להעתיק פתקאות ולא יצטרך לגבב מראי  מקומות, וכבר ראה את עצמו כותב את המחזה ומערכה אחר מערכה נערכת בראשו. הרבסט ניגש למשימה בקפדנות מדעית, משרטט את תכנית העלילה ואת הנפשות הפועלות, מרכז את חומר הרקע התיעודי הנחוץ לו, מתעמק בספרי מחקר גרמניים על תיאוריות של ספרות ודרמה, עד שהוא מגלה לאסונו שרק דבר אחד קטן חסר לו – כוח הדמיון היוצר. 'כוח הדמיון אינו נשמע לכל אדם ואינו נשמע בכל שעה ואינו נשמע לכל מי שכופת אותו' (עמ' 206), העיר עגנון באירוניה, וכמו מהדהדים כאן דבריו הידועים של אריסטו בפואטיקה על מוֹתר המשורר מן ההיסטוריון: המשורר ניחן ביכולת להמציא מעשים שלא היו ולא נבראו לעומת ההיסטוריון היודע רק להעתיק מן המציאות. מתברר שהמזג המדעי וההרגלים המדעיים של הרבסט הצמיתו את הניסיון הנואש שלו להיעשות למשורר, אבל עצם הניסיון העניק לו תובנות עמוקות על המגבלות של מקצועו וחולל בו זעזוע פנימי. 'אף על פי שלא שימש אותו דמיונו כל צרכה הרתיעה הטרגדיה את מוסדי נפשו' (עמ' 292). הטרגדיה השירית, שהרבסט לא הצליח לכתוב, ניצבת בעולמו כחלופה מלהיבה למחקר המדעי שאיבד את טעמו, ממש כשם שהאחות שירה מחדירה אל חייו עוצמות אנרכיות של פיתוי וארוס המאתגרות את מסגרת הבית והמשפחה ואת חיי הנישואים שדהו. מכאן המשמעות הכפולה של כותרת הרומן. 

ערן וולקובסקי, מנפרד הרבסט ושירה (הארץ, 24 ביוני 2011)

רישומו של שירה ניכר בכמה וכמה רומנים ישראליים המשרטטים את דיוקנם של גברים שנקלעו למשבר אמצע החיים. אבל בכל הנוגע לרובד הפרופסורי של הרומן, הרי הקשר העז ביותר – עז אבל סמוי בעיקרו – מתקיים בינו לבין הכלה המשחררת, הרומן הארוך, הנינוח וגם הפרוע ביותר של א.ב. יהושע.

רומן זה מעמיד במרכזו את דמותו של הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה (היא האוניברסיטה שבה לימד יהושע עצמו במשך עשרות שנים), ומשרטט סביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוח, ואולי גם בדיכאון, מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את חיי הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך כאחוז דיבוק למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. בתוך כך הוא מוצא את עצמו משוטט שוב ושוב גם סביב בית עגנון הסמוך, שרוב הזמן עומד סגור ונעול. ודאי אין זה מקרה, שהרגע היחיד ברומן שבו ריבלין כמעט מתפתה למגע אינטימי עם אישה שאינה אשתו מתרחש מכל המקומות דווקא בחצר האחורית, המכוערת והמוזנחת, של בית עגנון. 

הדיונים המחקריים בהכלה המשחררת כבר עמדו על הקשר האמיץ בינו לבין יצירת עגנון, ויצוינו במיוחד מאמריהן של רחל אלבק-גדרון (מכאן, ד, 2005) ושל ניצה בן-דב (בקובץ מבטים מצטלבים, 2010). אכן, עגנון מרחף בין דפי ספר זה כמו רוח רפאים, ולפחות ארבע מיצירותיו נוכחות בו בגלוי ובסמוי: הכנסת כלה, תהילה, האדונית והרוכל, וכמובן שירה. אחותה הבכירה של גליה, שירשה מאביה את ניהול הפנסיון, קרויה תהילה, וריבלין אף משבח את החלטתו המקורית של האב לקרוא לבתו בשם עגנוני מיוחד שנוצר בבית בתלפיות. אותה תהילה מוצגת כאדונית המקום, ברמיזה מפורשת לסיפור 'האדונית והרוכל', אבל יותר מכל היא מזכירה בחזותה הכעורה ובהליכותיה המחוספסות את שירה, האחות המיילדת שטלטלה את חייו של מנפרד הרבסט, וגם מתוארת במילים מובהקות מתוך הלקסיקון העגנוני, כגון 'רווקה גרומה וגבוהית'. 

זה הרובד הגלוי של הקשר לעגנון, אבל לדעתי הזיקה המשמעותית באמת בין 'הכלה המשחררת' לבין 'שירה' מצויה במה שסמוי מן העין, והוא המימד הפרופסורי. כמו מנפרד הרבסט, גם יוחנן ריבלין הוא חוקר תקוע. כמו הרבסט הוא ניזון מתהילת ספרו הקודם, שהוקדש לתיאור התגבשותה של הזהות הלאומית והחברה האזרחית באלג'יריה באמצע המאה העשרים. אבל בבואו להמשיך בתיאור ההיסטוריה האלג'ירית הוא נאחז שיתוק, משום שאינו יכול לגשר בין האופי המואר והחיובי בעיניו של מלחמת העצמאות האלג'ירית בשנות החמישים לבין האלימות הנוראה שהתפרצה שם בשנות התשעים, במלחמת אזרחים רצחנית בין השלטון לבין המחתרת האיסלמית המורדת. בדרך לא דרך הוא מקבל חומרים מעיזבונו של חוקר צעיר ומזהיר, יוסף סוויסה שמו, שנרצח באחד מפיגועי האוטובוסים בירושלים, ומתואר כ'חוקר מן השורה הראשונה שעשה לילות כימים כדי לחדור אל עומק נשמתם של הערבים' (עמ' 105). ריבלין, התר נואשות אחרי מה שהוא מכנה 'ניצוץ חדש ומפרה, שיחלץ את המחקר המקרטע' (עמ' 125), מגלה שסוויסה ליקט בשקידה המון שירים וסיפורים שנדפסו בעיתונים אלג'יריים נידחים בשנות החמישים והשישים, ונוטל את האוצר הזה ומתעמק בו כדי לגלות 'את הסימנים המוקדמים לאכזריות ולשיגעון שמשתוללים בשנים האחרונות באלג'יריה' (עמ' 212). מכאן ואילך הוא שרוי במרדף אחרי אותו ניצוץ מפרה, המופיע ונעלם חליפות, ומחפש אותו גם בשלל מופעים אמנותיים אחרים שהרומן משופע בהם. אחד הבולטים בהם הוא מופע זמרה אקסטטי של נזירה לבנונית, הנוהגת להתעלף בעיצומו לְרוב התרגשותו וסיפוקו של הקהל. בצאתו מן ההופעה מהרהר ריבלין: 'אומנם עדיין לא נלכד "הניצוץ המפרה", אבל הוא כבר מהבהב סביבך. ובינתיים טעמת מ"שירת גן העדן" של הערבים, וגם זכית באהדתם, ואין זה דבר של מה בכך בשביל מזרחן יהודי קפדן' (עמ' 219). אט אט לומד ריבלין 'איך ניתן לחלץ עבודת מחקר שתקועה בעובדות נוקשות ויבשות, ולהחיות אותה מעט בכוח אמנותי נועז' (עמ' 352), והרי זהו בדיוק התהליך העובר על מנפרד הרבסט אחרי שנואש מכרטיסיותיו וחיפש גאולה לעצמו ולעבודתו בכוחה המפרה של האמנות. 

א.ב. יהושע ונציג של משפחת ריבלין, 2014 (צילום: מרק ניימן; אוסף התצלומים הלאומי)

הגושפנקה לתקֵפוּתה של המתודה המחקרית החדשה ניתנת כאשר רב המזרחנים קרלו טדסקי, פטרונו וידידו של ריבלין, מאמץ אותה בכל תוקף סמכותו. את הרצאתו האחרונה, על יחסי הטורקים העות'מנים והערבים מאז המאה ה-19, ביסס על חומר גלם ספרותי: 'במקום לדבר באופן מופשט ודליל על יחסי הטורקים והערבים, נביא משהו חי וצבעוני שאולי ייתן גם לך עצמך השראה. אני אביא דוגמאות קונקרטיות לאופן שבו השתקפו הערבים גם בספרות, אבל בעיקר בתיאטרון העממי של העותומנים' (עמ' 349). ואכן, בהרצאה עצמה המזרחן הדגול הופך לשחקן. הוא מבצע בכישרון ניכר, לפני הקהל המשתאה, קטע מתוך עיבוד טורקי ל'אותלו' של שיקספיר, שמשמש לו מפתח להבנת הרוחות הרעות שהחלו לנשב במאה ה-19 בין הערבים והטורקים. 

אחרי מותו החטוף של טדסקי ריבלין מהרהר בפליאה במה שהוא מכנה 'הנטייה החדשה של השנה האחרונה לחקור דברי ספרות דמיוניים במקום נאומים ופרוטוקולים' (עמ' 443). הוא גם תופס בדיעבד את סוד הקשר העמוק בין המזרחן הדגול לאשתו חנה, מתרגמת מחוננת של שירה ערבית מעידן הג'הילייה, תקופת ה'בערות' שקדמה לאיסלם. הלוא זוהי 'השלמה הכרחית בין מחקר מדעי ובין התמסרות רגשית לשירת "הבערות",' הוא מהרהר, 'שכן בלי לחוש את הווייתם הטרום-מוסלמית של הערבים אין דרך לחדור לזהותם' (עמ' 502). את התובנה הזו ריבלין מציג בחיל וברעדה בנאום ההספד שהוא נושא לזכרו של טדסקי באוניברסיטה העברית, כאשר הוא מדבר על חששו של מורו ורבו להטיל מהומה ויאוש בשומעיו אם יחשוף במפורש את האמת החדשה שהתגלתה לו בסוף ימיו: 'אין לנו שום תקווה להבין רציונלית את הערבים, ולכן אין ברירה אלא לחזור ולהתעמק בשירתם' (עמ' 500). 

מן הסתם אין זה מקרה, ששני הרומנים העבריים הבולטים ביותר על חיי האוניברסיטה ועל דמות הפרופסור מממשים אותו מהלך עצמו. כל אחד מהם מציב במרכזו חוקר ומלומד של ממש: היסטוריון, מבוסס במקצועו, הנקלע סביב גיל חמישים למשבר בכל החזיתות העיקריות של חייו. הסבך המשפחתי מצטרף אל מבוי סתום מקצועי, אל תחושה של התייבשות, היתקעות ואובדן דרך בעולם המחשבה והמחקר. לכן גם הרבסט וגם ריבלין מחפשים את ישועתם במחוזות האמנות, שמתוכה, מתוך העולמות הדמיוניים שהיא בונה, ובעיקר מתוך כוחות התוהו היצריים המפעפעים בה, יצמח אולי הניצוץ המפרה והגואל. בתוך כך מלמדים אותנו עגנון ויהושע, כל אחד בדרכו, שיעור על גבולותיו של עולם החקירה הרציונלית, שלאו דווקא בו עשוי להימצא טעם החיים, אלא בדברים שהופכים אפילו פרופסור מלומד לאדם חי ומרגיש: משפחה, אהבה, או שירה.

שלושה פרופסורים שישבו, 2017 (מימין לשמאל: אבנר הולצמן, א.ב. יהושע, דוד אסף)
________________________________________________

מבוסס על הרצאה שהושמעה בסדרה 'משפט וספר' באוניברסיטת תל-אביב בעריכת פרופסור נילי כהן

21 תגובות:

  1. הסיפור על עגנון המתגורר ברחוב קלוזנר הזכיר לי את קטע הבא.
    אייק אהרונוביץ', רב החובל של "אקסודוס", נטר טינה עזה ביותר לבן-גוריון (כנראה מאז מרד הימאים ב-1952).
    לימים בנה את ביתו בזכרון יעקב ולאחר מותו של ב"ג שונה שם הרחוב כמובן ל"בן-גוריון".
    זה מה שנקרא האירוניה של ההיסטוריה.

    השבמחק
  2. תודה רבה! חסר לי כמובן דמות הפרופסור, או החוקר בספרי המתח - בתיה גור אחרים, ונותרה דמות הפרופסור בספרות העולמית - בספרים הנפלאים של דיוויד לודג', פיליפ רות' וכל השאר...
    מצפה לפרקים הבאים!

    השבמחק
  3. עלי כהן שלמד בשכונת תלפיות25 בינואר 2019 בשעה 9:06

    כך גיליתי מה עלה בגורל ביתו של פרופסור קלוזנר בתלפיות :
    ארבע וחצי משנות חיי הלכתי לבית ספר ששמו כשם השכונה בה שכן -- בית ספר "תלפיות" . בית הספר היה בפינת הרחובות עין גדי וקורא הדורות. היכרתי כל שביל בשכונה החמודה והישנונית הזו וכמובן גם את ביתם של קלוזנר ועגנון ששכנו בתלפיות אבל יותר סמוך לשכונת ארנונה בואך רמת רחל.שנים חלפו מאז. התושבים הנכבדים כבר הלכו לעולמם. באחד מביקורי בארץ הקודש הזמינני חבר לבקר בדירה שבה התגורר ברחוב ביתר 44. כמי שמכיר את השכונה עלה בדעתי שאראה לו קצת ממיכמני השכונה בה שכן בית סיפרי. בקצה רחוב ביתר אמרתי לידידי (עמוס גורן שהיה איש "קול ישראל"):"מעבר לרחוב נגיע לביתו של קלוזנר ". כאשר הגענו למקום בו אמור להיות הבית אבל לא מצאתי אלא בית דירות-- הבית נעלם ואיננו שיפשפתי עיני -- הבית (שהצילום שלו מופיע היום ב"עונג שבת") נעלם ואיננו. לא ידעתי מה עלה בגורלו עד ש... קראתי על גורלו של הבית ב"סיפור על אהבה וחושך" כעבור שנים-- על חורבות הבית שנהרס לאחר מות קלוזנר עטו כרישי הנדל"ן. את הפרופסור הידוע הייתי רואה לא אחת בקו האוטובוס המיתולוגי "7" שבפרוץ מלחמת השיחרור היה מטרה לפרחחים (היום קוראים לזה "מחבלים") שידו עליו אבנים והשכונה הפכה ל"אי" קשה למעבר לאחר החלטת הכ"ט בנובמבר שגרם לסגירת בית הספר

    השבמחק
  4. מספרים ששאלו פעם את עגנון איך הוא מרגיש לגור ברחוב על שם קלאוזנר והוא ענה "עדיף שאני אגור ברחוב של שם קלאוזנר מאשר שקלואזנר יגור ברחוב על שמי"

    השבמחק
  5. רק הערה קטנה, אינני יודע כמה אוטוביוגרפיות נפתחות ב-"אני". אך בוודאי שזו של פרופ' קלאוזנר אינה היחידה. האוטוביוגרפיה של יוסף בן מתתיהו הכהן (פלאביוס יוספוס) "חיי יוסף" נפתחת (לפחות בתרגום העברי של שמחוני, הוצאת שטיבל תרצ"ט) ב-"אני, לא בן בלי שם הנני, כי אם צאצא משפחת כהנים עתיקה".

    השבמחק
    תשובות
    1. התרגום של 'חיי יוסף' נעשה על ידי מנחם שטיין; י"נ שמחוני תרגם את 'מלחמת היהודים ברומאים'.

      מחק
  6. כתבה מרתקת בהחלט, אשר הניחה במרכז את עולם האקדמיה הירושלמית. אך מן הראוי לציין כי ברומן "שירה" כמו גם בסיפורים חשובים אחרים של עגנון, וכמובן ברומן "תמול שלשום", עולה תמונה מעניינת של העיר ירושלים על שכונותיה, פלגיה האנושיים והמתח הבלתי נגמר בין תושביה החרדים והחילוניים...

    השבמחק
  7. אוי איזה מאמר מעניין...שנכתב בידי מומחה...נהדר.
    הרבה נא במארים מסוג זה שמאירים לנו באור אחרגםספרים כמו הכלההמשחררתשבזמנו לא הבנתי-עכשיו אני קולטת זאת-הרבה מההקשרים שהבהרתכאן
    תודה
    אמא של ד'ר לביא שי מיד בן צבי

    השבמחק
  8. מאמרים כמובן . וגם אחר גם ספרים כמו הכלה המשחררת שבזמנו...

    השבמחק
  9. רשימה נפלאה. ברשותי ספרים רבים של פרופ' קלוזנר, שמוקדשים לאבי-מורי ז"ל. הוא אהב להקדיש ספריו ויש שהיה חותם בשמו ותאריו המלאים, ללא ענווה יתרה, ויש שהיה חותם: "המחבר". ברשותי, בארכיון "בית אבא" ברמת-גן, מקום מגוריי, עשרות מכתבים ארוכים שלו לאבי, בכתב יד כמובן. בשנות ה-60 טילפנו אלי לאמור, שארכיון של יוסף קלוזנר ב"מועדון הלאומי" (היה מוסד כזה) ברח' שלום עליכם בתל-אביב נזרק בשלמותו לרחוב. חשתי מיד למקום והצלתי ספרים, צילומים, מכתבים ועיתונים - אוצר ספרותי בלום. הכל הועבר לארכיון קלוזנר בבית הספרים הלאומי. אפשר ללגלג על הפרופסור, שהיה אכן איש לאומי והתנגד ל"ברית שלום", אבל אי אפשר לשלול את חלוציותו במחקר הספרות וההיסטוריה העברית, ואת פוריותו.

    השבמחק
  10. אוטוביוגרפיה שמתחילה ב'אני'.
    הנה עוד אחת.
    Natus sum ego
    כך מתחילה האוטוביוגרפיה 'דוגמת חיי אדם Exemplar humanae vitae' של אוריאל ד'אקוסטה

    השבמחק
  11. מצטרפת לתודות על מאמר מעניין מאד. גם אני אהבתי את כל ה"קטע" על קלוזנר ועגנון בספרו של עמוס עוז - כולל קריאת שם הרחוב על שמו של קלוזנר בעוד עגנון עדיין בחיים :) כפי שנאמר לעיל - "הפרק מופלא הזה הוא אחד משלושת השיאים הקומיים של הספר (השניים האחרים הם תיאור נאומיו של מנחם בגין בבוקרי שבתות באולם קולנוע 'אדיסון', ותיאור הפגישה עם דוד בן-גוריון במשרדו)". אחת הסיבות שאהבתי כל כך את "על אהבה וחושך" היא ההומור המתגלה בו ודי חסר בספריו האחרים של עוז. הקטע על בגין גרם לי לפרץ צחוק שלא שכך מהר... על אף שהספר, לעניות דעתי, זקוק היה לעריכה מסיבית, אני עדיין חושבת שהוא הגדול מכולם שלו. בזכות ההומור. כשסיימתי אותו, חזרתי לקרוא כמה ספרים אחרים שלו בספרייתי, מתוך הרגשה שאולי "פיספסתי" משהו - חלקם לא הצלחתי אפילו לסיים... כפי שנכתב על עמוס עוז לאחרונה - גם אני חושבת שלא כל ספריו ברמה דומה...
    ובענין האגו המנופח של קלוזנר וגם עגנון - לפחות היתה לזה הצדקה... ראו את אלה עם אגו מנופח היום...

    השבמחק
  12. איזו רשימה נהדרת! איך שהוא נזכרתי במורי ומחנכי בכיתות הגבוהות בבית הספר התיכון החיפאי "חוגים" - ברוך קורצווייל. כלומר,"חוגים" היה אז בית ספר מהיסודי ועד סוף התיכון, ולמדתי בו מאלף עד י"ב. קורצווייל, "קורצי" בלשון התלמידים, היה מורה לתנ"ך, ספרות עברית, ספרות כללית וגם מבוא לפילוסופיה. ללמוד תנ"ך אצלו הייתה חוויה גדולה. מבוא לפילוסופיה לא נלמד אז בבתי הספר התיכוניים, עד כמה שידוע ל, והוא חידש בעניין זה משהו ב"חוגים". קורצווייל היה גם דמות החוקר הדחוי, המלומד בעל התארים בספרות, פילוסופיה, יהדות. גם המבקר החריף יוצא הדופן, הלועג להישגים ספרותיים של סופרים ישראלים או ארץ-ישראלים שהיו מקובלים ואהובים אז, גם האיש שהעריץ את עגנון הסופר, וידע גם לצחוק פה ושם לחולשותיו של עגנון האיש, האדם. קורצווייל היה האיש שבז לעסקנים המפלגתיים השונים ובעיקר לאלה הדתיים. איש אמונה מעמיק ומתלבט. כן, קורצווייל היה אחר כך לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שהרי האוניברסיטה העברית לא העלתה על דעתה לקבלו, ואין לי מושג האם זו של תל אביב גם היא דחתה אותו. ואחר כך, כשהיה בבר אילן התגורר שם, ביקרתי אותו הרבה אחרי שסיימתי את לימודי, וזכרתי לו חסד עזרתו לי בשנות התיכון שלי, מצאתי אותו סובל מדיכאון ואינו יודע או לא מעז לבקש מרפא לנפשו. הוא סיים את חייו במו ידיו. אולי יימצא מי שיכתוב גם עליו, פעם. סליחה על הסטייה לדמות פרופסורית אחרת שהלכתי אחריה בעקבות הרשימה המצוינת הזאת, ותודה על הרשימה, אבנר הולצמן!

    השבמחק
  13. תודה על מאמר מאיר עינים וחושף פינות עלומות--תודה!

    השבמחק
  14. תודה על המאמר החשוב והמעניין

    השבמחק
  15. ענת רובינשטיין30 בינואר 2019 בשעה 3:00

    מאמר נהדר ומעניין.
    בהקשרו כדאי לציין את ספרו האחרון של חיים באר ״בחזרה מעמק רפאים״ (עם עובד, 2018), שאחת מדמויות המשנה המוצגות בו היא חוקר ספרות בשם ד״ר מתתיהו חלפי. באר היטיב לתאר את דמותו הבזויה של הלה בשנינות, בסרקזם נשכני עם קורטוב של חינניות: ״טרחן בלתי-נלאה מתי חלפי הזה, רטנה ויוי בצלאל [עובדת המחלקת התרבות והספרות ברדיו], מחזיק עצמו מוישה גרויס [...] ושדמה [העורכת הראשית של תוכניות הספרות ברדיו] מצחקקת שאלה אותי אם ידוע לי השם הסודי שהבנות ברדיו נתנו לו? אצלנו קוראים לו ׳האשך׳ [עם קוראי הבלוג סליחה].״ (עמ׳ 35).
    באר לא חוסך את ביקורתו הסמויה והפחות-סמויה על העולם האקדמי-סיפרותי בתארו את אותו חלפי. דמותו מייצגת את תככי העולם האקדמי בן-זמננו והרדיפה המתמשכת אחר פרסום, יחצנות, פרסים, קרנות מחקר, וכיוצב׳. כאנטיתזה לאותו פרופסור נלעג, מובאת דמותו של ישעיהו הומינר [רב שעיה], ידען בלתי נדלה, המתואר כ״הביבליוגרף הירושלמי המצניע לכת, עובד הספריה הלאומית, שלאחר צאתו לגמלאות הפנה את מרצו לעסקי הגניאולוגיה״ (עמ׳ 48-47). כמו כן מובאת דמותה מאירת הפנים של חוקרת הספרות הפולנית אלכסנדרה פאראדובסקי.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.