מעורב ירושלמי: השיבה לבלפור, מרכז הכפרות, אמבולנס פלוס, מה שהולך, שואה מחרידה

א. מתגעגעים? 

המראות של כיכר פריז – המזרקה, המדרגות, מלון המלכים מכאן ובניין טרה סנטה מכאן, השופרסל באגרון, הכבישים של רחביה, הרמזורים – כל אלה ועוד נצרבו בתודעתם של אלפי המפגינים מכל הארץ שגדשו את המקום בכל מוצאי שבת עד לפני מעט יותר משנה. 

עוד בזמן ההפגנות הגדולות החלו עובדי העירייה בשיפוצים, הקימו גדרות ויצרו מכשולים – המפגינים טענו שזה נעשה בכוונה. וכשהסתיימו ההפגנות, והנתניהוז עזבו סוף סוף את מבצרם, עטפו אנשי העיריה את הכיכר הקטנה בגדרות ובשלטים וכרזות על הרֶמוֹנְט הגדול העתיד להתחולל פה ממש בקרוב.

יותר משנה עבדו אנשי עיריית ירושלים על הכיכר הקטנה הזו – 'כיכר הדמוקרטיה' בפי מפגיני בלפור – ולפני כשבועיים, סוף סוף, הוסרו הגדרות והמחסומים והכיכר נפתחה לרווחה.

בשנתיים הללו יכלו הסינים לבנות שלוש ערים ושלושים גשרים, אבל בצומת כבישים מרכזי זה – שעל קורותיו המפותלות עמדנו כאן בכתבה מיוחדת של דותן גורן ('צרפת או פריז: כיכר ירושלמית במשבר זהות', 13 בנובמבר 2020) – עבדו כאילו מדובר באמת בכיכר הבסטיליה. אגב, השם הסופי והרשמי של הכיכר הוא 'כיכר צרפת', כפי שמעיד שלט רחוב כחול, בודד, שהוצב בפאה הצפונית של הכיכר. בכיכר עצמה, גם לא לצד המזרקה המחודשת, אין ולוּ שלט הסבר אחד על המקום ותולדותיו.

הכיכר בוהקת בלבן, נקייה ומצוחצחת והמזרקה שופעת מים, אבל הדשא, למרבית המבוכה, הוא מלאכותי. אין שום רמז ללהט ולאנרגיות שידעה כיכר זו אך לפני מעט יותר משנה.

איני יודע מה מצב השיפוצים בבית ראש הממשלה ברחוב סמולנסקין פינת בלפור, אבל דאגה אחת נפתלי בנט יכול להסיר מראשו: יש מקום למפגינים חדשים...

צילומים: דוד אסף

ב. מרכז הכפרות

תאמינו או לא, אבל יש כזה מקום בירושלים, ברחוב יואל.

השילוט הוא פנינה גרפית בפני עצמה ומופת של חוסר מוּדעוּת (שימו לב לתרנגול).

צילום: טובה הרצל

ג. אמבולנס פלוס

מה הפלוס שהאמבולנס הירושלמי הזה יכול להציע? הסעות, לוויות?

צילום: טובה הרצל

ועוד בתחום הרפואה הירושלמית.

מרכז רפואי חדש נפתח בקצה רחוב עמק רפאים, ושם מוצלח ייקרא לו: עמק רפואה.

צילום: טובה הרצל

ד. זה מה שהולך היום...

הסיסמה השיווקית לחנות הנעליים הזו ברחוב יחזקאל דווקא מוצלחת, מה שפחות מוצלח בעיניי זה חלוקת העולם לשלושה: 'המכובדים', 'בחורי הישיבות' ו'הציבור החסידי'. מי הם 'המכובדים'?

צילומים: טובה הרצל

ה. חפירות בגילה: שואה מחרידה

החפירות של הרכבת הקלה הביאו להתחדשות מאבקי החרדים והפעם בגילה. 

הפשקווילים מדברים על 'מחאה אדירה' ועל 'השואה המחרידה', אך בפועל לא נראה שההפגנות הללו תפסו תאוצה.

צילומים: טובה הרצל

יהי אור: ארון הספרים היהודי במחאת בלפור

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' (בראשית, א 3)

רשימות קודמות באותו נושא

'ולפעמים החגיגה נגמרת: הזֶמֶר העברי במחאת בלפור', 21 באוגוסט 2020

'האמינו יום יבוא: ארון הספרים היהודי והכללי במחאת בלפור', 16 באוקטובר 2020

*

יום אחרון של חנוכה, ערב בחירות (אולי) וערב מבצע חיסונים שעשויים (אולי) לסמן את סוף המגפה הארורה, ולמרבית הצער של כל הצדדים, 'מחאת בלפור' לא הולכת לשום מקום. לא הרוח ולא הגשם יזיזו את המפגינים ממקומם, ומדי מוצאי שבת, כבר חצי שנה, מציפים את הכיכר הירושלמית אלפי אנשים, איש על דגלו ועל שלטיו. כעס וייאוש מן ההווה משתלבים באהבה לארץ ולעם ובתקווה לשינוי ולעתיד טוב יותר.

שתי רשימות כבר הקדשתי ליצירתיות הנפלאה, להומור ולחיבור האותנטי אל המקורות היהודיים והישראליים, שמשתקפים בשלטים שקיבלו המפגינים מאהוד ברק ומהאיראנים (סתתתם). עתה הצטברו על שולחני צילומים רבים נוספים והגיעה העת להמשיך ולתעד בבלוג את השלטים שיונקים במישרין ובעקיפין מארון הספרים היהודי. 

אני יודע שיש בין קוראי הבלוג כאלה שלא אוהבים את ה'פוליטיקה' שכביכול נכפית עליהם. בלי לבזבז זמן על ויכוחים עקרים מה מותר לי לעשות בבלוג שלי, אומר רק זאת: לא טוב לכם? – אל תקראו. החליפו ערוץ. ובינינו לבין עצמנו, לא יקרה כלום אם תנסו ליהנות מן השנינות הזו, גם אם אינכם מסכימים לה.

נתוני הצפייה של הפוסטים הקודמים על השלטים במחאת בלפור – מעל 4,000 צפיות! – אומרים לי כי רוב מוחלט של קוראי הבלוג אהב אותם. נכון שהם אפילו לא 'רבע מנדט', אבל לי הם מספיק חשובים, ועבורם ולהנאתם, בשביל ההווה ובשביל העתיד, אני מביא את האוסף הנוכחי ומקווה שיהיה האחרון. 

כל הצילומים שלי, אלא אם נכתב אחרת. הקלקה על צילום תגדיל אותו לצפייה נוחה.

א. ימי החנוכה

ב. נתחיל בבראשית...

'מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה ... וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' (בראשית, ג 11, 16)

'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ' (בראשית, ו 12)

'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ' (בראשית, ו 13)

'קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ' (בראשית, כב 2)

אחרי פרשת 'לך לך' הגיע תור פרשת 'וישב'

ג. ושאר ספרי התנ"ך

'וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות, א 12)

'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע' (שמות, כג 7)

'זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח ... וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. 
וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא' (שמואל א, ח 18-11)

'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם' (ישעיהו, לג 14)

'כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ' (עמוס, א 3)

'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה' (תהלים, קל 1). ב'מעמקים' הכוונה כמובן לצוללות...

ד. משהו מן התפילה והפיוט

'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה' (תפילת העמידה)

'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל' (תפילת העמידה, קדיש, ברכת המזון)

'כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים' (קידוש לשבת)

'חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ' (הפיוט 'אדון הסליחות')

'סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה' (תפילת 'לכה דודי')

ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'

ה. שירה, ספרות וזֶמֶר 

ציטוטים מ'אני מאמין' ('שחקי שחקי') שכתב שאול טשרניחובסקי באודסה בשנת 1892 כבר הבאנו ברשימה הראשונה, וכאן וריאציה נוספת על 'עגל הפז', או אם תרצו 'מעשה העגל'.

'כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז'

גם 'הבה נגילה' גוייס למחאה. זהו כנראה השיר העברי המפורסם ביותר בעולם. תשע מילים בסך הכל, שאותן התאים אברהם צבי אידלסון בראשית 1918 לניגון חסידי. ועוד משהו, זה לא 'מוכרחים בלב שמח', אלא 'עורו אחים בלב שמח'!

'הָבָה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה, הָבָה נְרַנְּנָה, עוּרוּ אַחִים בְּלֵב שָׂמֵחַ'

את שירו הנוקב 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' כתב ח"נ ביאליק בבזל בקיץ 1931, בעקבות אירועי הקונגרס הציוני השבעה-עשר, שבו הודח חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית. יש אומרים שאת זעמו כיוון כלפי הרוויזיוניסטים (ביאליק עצמו הכחיש), יש אומרים כלפי הסופרים בני דורו, ויש האומרים גם וגם. בין כך ובין כך, זהו אחד משירי הזעם והתוכחה הגדולים של השירה העברית, שלצערנו לא תש כוח מילותיו מאז ועד היום.

מניף השלט הוא כותב הרשימה ועורך הבלוג...

צילום: איתמר לויתן

בספרו הנודע של נתן אלתרמן שמחת עניים (1941) נמצא השיר הנוקב 'לאן נוליך את החרפה' (עמ' 191-189):

גדעון טרן – לוחם ומחנך – היה המפקד שלי בצה"ל כששירתתי בסיני באמצע שנות השבעים. שמחתי והתמלאתי גאווה לראותו מפגין עם שלט זה בצומת משגב.

מתוך דף הפייסבוק של גדעון טרן 

את הסיפור המחורז 'אַ מאַנטל' (המעיל) כתבה משוררת היידיש קדיה מולודובסקי בראשית שנות השלושים בוורשה. הסיפור תורגם על ידי אלתרמן ל'גלגוליו של מעיל' ונכלל בספר שיריה של קדיה פתחו את השער (הקיבוץ המאוחד, 1945). בשנת 2017 הוהדר שיר זה מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

וזו וריאצית המחאה (תודה לרוחמה אלבג):

וריאציות מחאה על 'הליכה לקיסריה' של חנה סנש (1942) כבר הבאנו ברשימה קודמת, וכאן השיר המלא.

שירה של לאה גולדברג 'בארץ אהבתי השקד פורח', שהוא ממחזור שיריה 'משירי ארץ אהבתי', התפרסם לראשונה ב-1951.

'קזבלן' החל את דרכו ב-1954 כמחזה מצליח שכתב יגאל מוסינזון והגיע לשיא הצלחתו בשנת 1966 במחזמר שבו כיכב יהורם גאון. שינוי של אות אחת מספיק כדי להעביר את המסר...

'החלונות הגבוהים' שרו ב-1967 את 'אינך יכולה' למילותיו של יורם טהרלב ולחנו של שמוליק קראוס. סימן השאלה בסוף המשפט עושה את כל ההבדל...

את סיפור הילדים המצליח האריה שאהב תות חיברה תרצה אתר ב-1971 (נדפס בתוך ספרה יעל מטיילת, הוצאת הקיבוץ המאוחד עם ציורים של צילה בינדר), אך הוא זכה להצלחה גדולה עוד יותר כאשר יצא ב-2003 כספר בפני עצמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

המאייר דני קרמן סיפר בבלוגו כי אין זו הפעם הראשונה שהכותר הזה משמש מפגינים נגד שחיתות.

את 'לו יהי' כתבה והלחינה נעמי שמר ב-1973 בימי מלחמת יום כיפור.

הזמרת אפרת קל נפגעה משוטר רוכב על סוס באחת ההפגנות הראשונות ומאז מגיעה בכסא גלגלים. 'אלף פרשים' מתייחס כמובן לשירם של דני סנדרסון וגידי גוב 'אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי', שנכתב בשנת 1980 ללהקת 'דודה'.

אלף פרשים? גם לא 3,000 ו-4,000 (רמז דק!), לא יכבו את אפרת.

את השיר 'חורף שנת שבעים ושלוש' כתב שמואל הספרי בשנת 1994, במלאת עשרים שנה למלחמת יום כיפור. הפזמון החוזר היה:

הבטחתם יונה, עלה של זית / הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות / הבטחתם לקיים הבטחות...

ויש גם שירי מחאה שנכתבו ממש עכשיו. 

יענקל'ה רוטבליט כתב את 'הפסיקו את המוזיקה' באוגוסט 2020 עבור להקת 'החצר האחורית'.

ז. מורשת טרומפלדור ורבין