מחלות של יהודים: תזונה, אוננות ושחפת בעיתונות הרפואית ביידיש

(הפולניה)

מאת יצחק פוקס 

א. 'רופא הבית' ו'בריאות העם'

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים מיליוני יהודים בכל העולם דיברו יידיש. אף על פי כן, ולמרות מאמציהם הבלתי נלאים של סופרים ויוצרים לבסס את היידיש כשפה מודרנית, מעמדה התרבותי היה נמוך. בעיני רבים היא עדיין נחשבה לשפה עממית שבה מדברים בעיקר בני השכבות הנמוכות. אט אט השתנה היחס אל השפה, ולמן העשור השני של המאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ביידיש שהוקדשו לכל הנושאים שבעולם, ובתוכם גם לסוגיות של בריאות ורפואה ציבורית. 

בשנים 1914-1912 הופיע בוורשה שבועון פופולרי בענייני בריאות ורפואה, שנקרא דער אידישער הויז-דאָקטאָר (רופא הבית היהודי). העורך היה שמואל יעקב יצקן, שהיה גם מייסדו ועורכו של העיתון היינט (היום), אחד משני היומונים הפופולריים בוורשה בין שתי המלחמות (השני היה מאָמענט). יצקן היה בעל חושים מסחריים חדים בתחום המו"לות, ואם מצא לנכון להוציא לאור כתב עת ביידיש שמוקדש לרפואה מן הסתם העריך שיש בו סיכוי להצלחה מסחרית.

שער הגיליון הראשון של 'דער אידישער הויז-דאָקטאָר', 1912

 וילנה הייתה בעת ההיא מרכז הדפסה חשוב של פרסומים ביידיש, ובתוכם כאלה שהוקדשו לבריאות ורפואה. החשוב בין כתבי העת הפופולריים שהוקדשו לנושאים אלה היה פֿאָלקסגעזונט (בריאות העם), שהופיע בווילנה בשנים 1940-1923, בדרך כלל כירחון אך היו שנים שבהם הופיע פעמיים בחודש (מספר קטן של גיליונות העיתון נסרק באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית; העיתון בשלמותו סרוק בספרייה הלאומית של ליטא). מייסדו של כתב העת, ועורכו עד פטירתו, היה ד"ר צמח שׁאַבּאַד (1935-1864), רופא נודע ומנהיג ציבור בווילנה, ששמו התפרסם בכל רחבי פולין (מקור שם משפחתו בראשי התיבות שב"ד; שליח בית דין). העורך הנוסף שעמד לצדו, אברהם קוטיק, לא היה רופא אלא סופר, מתרגם ופעיל בתחום החינוך העממי וההשכלה הפופולרית, בנו של בעל הזיכרונות הידוע יחזקאל קוטיק.

אברהם קוטיק

צמח שאבאד (ויקיפדיה)

הדפסת כתבי עת לרפואה דווקא בווילנה קשורה בוודאי לכך שבעיר זו היו כמה מרכזים רפואיים יהודיים חשובים. בשנת 1937 היו בבית החולים היהודי הוותיק בווילנה, שראשיתו במוסד ה'הקדש' המסורתי, 135 מיטות וארבע מחלקות: רפואה פנימית, כירורגיה, גניקולוגיה ורפואת ילדים. הצוות הרפואי מנה שמונה רופאים, 13 אחיות ואנשי צוות נוספים. כולם דיברו כמובן ביידיש.

חדר ניתוחים בבית החולים היהודי בווילנה

ב. העיתון 'פֿאָלקסגעזונט'

שער הגיליון הראשון של 'פֿאָלקסגעזונט', ינואר 1923

המטרה העיקרית של כתב העת הייתה 'לשפר את בריאותם של היהודים באמצעות הקניית ידע ומושגים לקהל הקוראים בנושאי טבע וגוף האדם, להקנות ידע על מחלות ובעיקר איך להימנע מהן'. לשם כך, וכדי שהמאמרים שיתפרסמו בעיתון יהיו נהירים לקהל הקוראים, צריך היה גם להציע ולמסד מונחים רפואיים מודרניים ביידיש.

בעיתון נדפסו גם מאמרים שלא עסקו בנושאים רפואיים מובהקים, כמו ענייני שחיטה או מנהג היריקה בתפילת 'עלינו לשבח', ובמקרים אלה נדפסו שמות הכותבים ללא תוארם האקדמי. אך רוב הכותבים היו רופאים, וכעשרה אחוזים מהם היו רופאות (כבר בגיליון הראשון התפרסם מאמרה של ד"ר ורה גרשון על לואי פסטר). אך הרופאות היהודיות לא בלטו, ודוגמה לכך הוא האירוע הבא: ביולי 1923 התקיים כנס רפואי בינלאומי, שנושאו היה 'הגנה על בריאות היהודים', בהשתתפות 26 ארגוני בריאות יהודיים. ד"ר שאבאד ציין כמה נואמים חשובים שהשתתפו בפתיחת הוועידה (אלברט איינשטיין, למשל), ובתוכם רופאה אחת בלבד, 'פרוי ד"ר סירקין' מוורשה.

במשך 18 השנים שבהן הופיע העיתון הודפסו 273 גיליונות, ולמעלה ממיליון עותקים הופצו ברחבי העולם היהודי. כמנהג הימים ההם, כל עותק שהופץ נקרא על ידי אנשים רבים, בני משפחה וידידים. 

במבט מאוחר, גיליונות הפֿאָלקסגעזונט יצרו מעין אנציקלופדיה מצטברת לרפואה פופולרית ביידיש. נכתבו בו מאמרים על מחלות מכל הסוגים, מלב ושחפת ועד סרטן. נדונו בו סוגיות של זוגיות וחיי אישות, הפרעות שינה, מיגרנות וגם עיסוק נרחב בנושאי אוכל, השמנה והרגלי אכילה. חלק גדול מן המאמרים הוקדש לחינוך לניקיון ולהיגיינה לסוגיה: של הילד ושל האם, בבתי הספר ובמוסדות ציבור, בתזונה ובביגוד, היגיינה אישית והיגיינה של אישה במחזור. בנוסף עסק כתב העת גם בנושאים 'כלליים' והומוריסטיים, כמו סיפורי מעשיות אופייניים על רופאים ועל חולים יהודים.

עשרת הדיברות לילדים (פֿאָלקסגעזונט, ספטמבר 1928, גיליון 17). לחיצה על האיור תגדיל אותו

ג. הקשר עם הקוראים 

קשר קרוב, ואפילו אינטימי, עם הקוראים אפיין את העיתונות ביידיש. הוא בא לביטוי בפרסום כתבות ששלחו קוראים מ'השטח' ('קאָרעספּאָנדענטן'), במכתבים למערכת ובתשובות שנתנו עורכי העיתון לשאלות הקוראים. הדוגמה הידועה ביותר לקשר זה היה המדור הפופולרי 'אַ בינטל בריוו' (צרור מכתבים), שהופיע במשך שנים רבות בעיתון הניו-יורקי הנפוץ פֿאָרווערטס. אין זה מפליא אפוא שגם כתב עת כמו פֿאָלקסגעזונט, ששם לעצמו מטרה לקדם את החינוך וההסברה בתחום הבריאות, העניק תשומת לב רבה לקוראיו. 

כבר בגיליונו השני, תחת הכותרת 'בריוו-קאַסטן (מעדיציניש עצות)' (תיבת מכתבים: עצות רפואיות), פנתה מערכת פֿאָלקסגעזונט אל הקוראים והודיעה על פרסום מדור חדש ובו תינתנה תשובות לשאלותיהם בסוגיות הקשורות ברפואה ובהיגיינה. ואכן, נשלחו שאלות רבות, והמענה היה ענייני ולא פעם גם תובל בהומור. כך לדוגמה, במענה לקוראת מלודז' כתב העורך (כל התרגומים מיידיש, כאן ובהמשך, הם שלי):

במכתב אחד הציפה אותנו הקוראת בכמות אדירה של שאלות על דיפטריה, עצירות, טחורים, מחלות נפש, דלקות עיניים, מחלת נפילה ועוד מיני חוליים שונים ומשונים. כנראה שהיא חושבת שניתן ללמוד את התורה כולה על רגל אחת. וכי יעלה על הדעת כי ניתן לענות על כל שאלותיה במדור זה? (דצמבר 1923, גיליון 12, עמ' 24-23). 

בנושאים רגישים ואינטימיים, כמו אוננות, שימש מדור זה ערוץ תקשורת להידברות סמויה עם קהל קוראים צעיר או אורתודוקסי, שהיסס לפנות בגלוי לייעוץ. מאות פניות של קוראים הצטברו במערכת בנושא זה, כפי שמעידים הדברים הבאים: 

מאות אנשים הציפו אותנו במכתבים ופניות בנושאי אוננות ובנושאי שפיכת זרע לבטלה ... הקוראים ציינו את הקשיים הרבים בהשגת גיליונות קודמים של פֿאָלקסגעזונט, ולפיכך אנו מביאים פעם נוספת את עיקרי הדברים ברשימה ארוכה ומפורטת איך להימנע ולמנוע אוננות (יולי 1927, גיליון 13, עמ' 232-230).  

מדור 'בריוו-קאַסטן' פורסם באופן סדיר עד סוף שנת 1933. אחרי מותו של ד"ר שאבאד הופיע המדור פעמיים נוספות בהיקף קצר של חצי עמוד בלבד.

ד. פרסומות 

מודעות פרסומת הופיעו כבר בגיליון הראשון, ובלטה בהן מודעה על שייט לאמריקה, לקנדה ולאפריקה.

בהמשך רוכזו הפרסומות בעמודים הראשונים והאחרונים של כל גיליון, שניים עד שלושה עמודים ולפעמים אף יותר. מן הפרסומות משתקף מגוון נרחב של עיסוקים הקשורים בבריאות: בתי מרקחת, אוכל לסוגיו, ביגוד, לימודים בגימנסיות, תשמישי קודש, סיפונים לסודה, ציוד רפואי ועוד. המפרסמים העיקריים היו אנשי וילנה אך היו פרסומות גם ממקומות אחרים בפולין. 

עמוד פרסומות בפֿאָלקסגעזונט, 15 בנובמבר 1928

מודעות של מה שאנו מכנים היום שר"פ, כלומר פרקטיקה פרטית של רופאים, הופיעו כבר ב-1929. המודעות והפרסומות הפכו מרכיב מרכזי בהכנסות כתב העת, והופיעו בקביעות עד הגיליון האחרון שנדפס בווילנה ביוני 1940. 

ה. בימי מלחמה ושואה

הגיליון האחרון, יוני 1940. הכותרת: מאבק בשחפת

איך המשיך כתב העת להופיע בווילנה עשרה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה? בין ספטמבר 1939 ליוני 1940 הייתה וילנה בשלטון 'ליטא העצמאית', ובתקופה זו המשיכו עיתונים יהודיים, ובתוכם גם פֿאָלקסגעזונט, לראות אור. ביוני 1940 סופחה וילנה לברית המועצות ואז נפסקה הדפסת העיתונים. רוחות המלחמה, שכבר נשבו בעוצמה רבה ברחובות וילנה, משתקפים בגיליונות האחרונים של העיתון. בתקופה זו נקלטו בווילנה אלפי פליטים שברחו מפולין הכבושה בידי הגרמנים. ובכל זאת, כותרות כתב העת וציור השער היו אופטימיים. בגיליון של חודש מארס 1940 מופיע על דף השער איור של שני ילדים גולשים בשלג וצוהלים, ובמדור הפרסומות בחוברת האחרונה מיוני 1940 אף נדפסה מודעה על צעצועי ילדים.

כתב העת המודפס חדל להופיע עם הכיבוש הסובייטי. אבל גרסה של מעין 'עיתון חי' נוצרה לאחר הכיבוש הגרמני, בתוך הגטו. אחת לשבועיים נערכו באולם התאטרון מפגשים בין רופאים לציבור שכללו הרצאות ושאלות ותשובות (המפגש הראשון נערך ב-14 באוקטובר 1942). עד חיסולו של הגטו נערכו 18 מפגשים כאלה. הנושאים שנדונו בהתכנסויות אלו היו רלוונטיים לחיים החדשים שנכפו על היהודים, למשל 'מהו פחד?', 'מניעת הריון', או דיווחים והמלצות לשמירה על בריאות הילדים בגטו. בדומה למדור 'קוראים כותבים' שהופיע בעיתון הנדפס, ניהלו עורכי המפגשים שבעל-פה גם תיבת דואר 'חיה', שבה נאספו שאלות שנענו במפגשים הללו.

הזמנה למפגש השישי שיתקיים בתיאטרון הגטו ב-7 בדצמבר [1942]

ו. אוננות והוצאת זרע לבטלה

דורות על גבי דורות הפחידו את ילדי ישראל שהעונש על אוננות הוא רע ומר ואין עליו כפרה. כך למשל נכתב בספר הפסיקה הפופולרי קיצור שולחן ערוך (סימן קנא, א):

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: 'ידיכם דמים מלאו', וכאילו הורג את הנפש ... ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות.

הפחד מהעונש הנורא עשה את שלו, ואין זה פלא שהעניין הרפואי באוננות היה רב. במערכות העיתונים הרפואיים התקבלו מאות רבות של שאלות ורק מקצתן נענו. הפונים היו קוראים שגרו בכל רחבי מזרח אירופה. גם מאמרים רבים נכתבו בנושא, ובאחד מהם כתב ד"ר ל' בלום: 

התודעה הנפוצה בציבור, כי המאוננים הם אנשים חולים והאוננות היא מעין מחלת נפש העוברת בירושה מדור לדור, איננה נכונה ... אנו יודעים כי מעשי אוננות נפוצים בקרב תשעים אחוזים מבני הנוער, בעיקר בקרב תלמידי בתי הספר, שם הם לומדים זאת איש מחברו. אבל כאשר הם מתבגרים, רוב הבחורים נוטשים 'הרגל מאוס' זה. הם מתחתנים, חיים חיי אישות נורמליים ונעשים אנשים בריאים. המעטים שממשיכים במעשה מגונה זה הופכים להיות נכים ופגועי נפש ... האוננות איננה מחלה מוּלדת, זהו הרגל רע שניתן להיפטר ממנו בקלות, אלא שהפחד ממנה מסוכן יותר מהאוננות עצמה. הפחד נובע מן העונש המיוחס לחטא האוננות, 'מוחו של המאונן יתייבש', כך אומרים, ואי אפשר לרפאו. ומניין צמחה האמונה העממית כי אוננות מביאה ל'ייבוש המוח'? מן המחשבה [המוטעית] כי מקורו של הזרע הוא במוח, וככל שהוא ייפלט יותר מן הגוף, כך המוח יתייבש (דער אידישער הויז-דאָקטאָר, 1912, גיליון 3, עמ' 4-3).

בלום הציע מגוון דרכים להירפא מן האוננות: מסאז'ים, התעמלות, אמבטיות ותזונה נכונה. הוא ציין כי אימוץ אורח חיים בריא ומסודר מסייע לכל האנשים, וגם למאוננים. והעיקר הוא להשתחרר מן הפחד ומן הדעות הקדומות על מעשה האוננות ועונשו. 

במאמר אחר, שכותרתו 'מה יעשו אלו שסובלים מאוננות' (פֿאָלקסגעזונט, 1932, גיליון 15, עמ' 120), ניסח המחבר שבעה כללים איך להישמר ולהימנע מאוננות: 

• תכננו את יומכם כך שלא תישאר לכם שום שעה פנויה; 
• אל תשהו בבדידות רבה מדי, השתדלו להיות עם חברים וחברות; 
• אל תרגישו אשמה ממעשי אוננות (אם הם לא נעשים בצורה קיצונית);
• אל תתגרו ביצר. הימנעו מספרות ומקולנוע פורנוגרפיים; 
• אל תקראו פרסומים פרימיטיביים אודות אוננות;
• אמצו את כל היכולות הנפשיות והרצון כדי לחדול מאוננות;
• עסקו בספורט ובפעילויות חברתיות.

הפנייה הארוכה והמעניינת ביותר הגיעה מי"ב, בחור ישיבה ('תלמודיסט') בן 35, שביקש לא לציין את שם עיירת מושבו. העורך המשיך:

הוא כתב לנו מכתב ארוך בן שמונה עמודים שמתאר 'את כל הביוגרפיה שלו' – בטווח הגילים שבין 14 ל-15 הוא ניהל 'מלחמת היצר' עם תאוותו לאונן. הוא מקדיש את רוב זמנו ללימוד מוסר, שוהה ביערות עם ספר שבט מוסר, יושב תחת העץ ובבכי קורע לב זועק את תפילותיו, עד שמן הראוי שגם האבנים ביער יבכו עמו. אנו מתקשים לתאר את מורכבות מצבו ה'מיסטי-ארוטי'. למעשה, הוא מזכיר מאוד את חנן מהצגת 'הדיבוק' של אנ-סקי ... העיקר הוא, ששנותיו הרבות בישיבות וההתעסקות המרובה בפלפולים, כשהוא שוהה בחדר דחוס ומעופש ואינו עושה שום פעולה או עבודה פיזית, רחוק מכל דבר ששייך ל'עולם האמיתי'. כל אלה הן הנסיבות שהפכו את ה'תלמודיסט' לאיש עצבני, וצדק רופא אחד מווילנה שאמר לו: 'אהב את המלאכה ושנא את הרבנות' ... עצה עיקרית שאנו יכולים לתת לצעירים שפונים אלינו בנושאי מיניות בכלל ובנושא אוננות בפרט: אל 'תחפרו' יותר מדי בתוך מחשבותיכם. הקדישו יותר זמן לבילוי בטבע, שאפו אוויר צלול, עשו מסז'ים וטבילות במים קרים והעסיקו את עצמכם בעבודה ובפעילויות שיש בהן מאמץ פיזי (פֿאָלקסגעזונט, ינואר 1924, גיליון 1, עמ' 22-21).

כרזת אזהרה ביידיש של ארגון 'אזע' מפני מחלות מין (זיבה ועגבת); ברלין שנות העשרים (קסטנבאום)

ז. שחפת והיגיינה 

גיליון הפֿאָלקסגעזונט, דצמבר 1928, הוקדש למאבק בשחפת

מחלת השחפת (טובערקולאָז) נחשבה בעת ההיא למחלה סופנית. פגיעתה הייתה רעה בכל רחבי העולם, ובמיוחד נפוצה במשכנות היהודים בערים הגדולות של מזרח אירופה, שם הייתה לא פעם צפיפות מגורים בלתי נסבלת, אבק, לכלוך ותנאי היגיינה ירודים. זאת ועוד, יהודים רבים עוסקים במקצועות שבהם יש סיכון גדול להידבקות בשחפת: סוחרי רחוב, יצרני כובעים ופרוות, אופים, חייטים, סנדלרים, חרטים, כורכי ספרים, צבעים, נפחים, נגרים וכיוצא באלה. האמצעי העיקרי לצמצום הפצת המגיפה היה שמירה קפדנית על היגיינה של הפרט, של הסביבה, של הדיור ועוד. צמח שאבאד שהאמין בכך, קידם את השקפתו זו באמצעות כתב העת שערך.

היבט אנקדוטלי של פרשה זו היה מאבק במנהגים שרווחו בקרב יהודים וגרמו להפצת הנגיף. כך למשל המנהג האשכנזי העתיק לירוק על הרצפה בתפילת 'עלינו לשבח', עת היו מגיעים לפיסקה 'שהם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיע'. המילה 'וריק', שנדרשה כגימטריה של 'ישו', זוהתה עם רוֹק. 

אליהו סוסנוביק מהעיירה מיורי שבבלארוס תיאר את מעמד היריקות בבית המדרש שהכיר: 'און ווי ס'קומט צו די ווערטער אַזוי ווערט אין בית-מדרש אַ מבּול פון שפּייעכץ' (כאשר מגיעים למילים האלו, מבול של יריקות מתרחש בבית המדרש) (פֿאָלקסגעזונט, יוני 1924, גיליון 6, עמ' 135). כותב אחר, הירש אברמוביץ, פנה לרבנים בקריאה נרגשת לעקור מן השורש 'מנהג פראי' זה: 

חרפה היא לנו, שבמאה העשרים, בסיומה של תפילה המבטאת את עיקרון האמונה בבורא עולם, המתפלל צריך לירוק על הרצפה במקום שהוא עומד בו, אפילו ליד ארון הקודש ... האם היריקה היא כזו מצווה חשובה? ... ונניח כי חמישה עד עשרה אחוזים בין אלפי המתפללים היורקים נגועים בשחפת או במחלות אחרות? (1926, גיליון 10, עמ' 159).   

על כך, ועל הרגלים נוספים של יהודים בבתי כנסת, כמו נישוק ספר התורה או נישוק מזוזות, על לחיצות ידיים בין אדם לחברו ועל עוד טקסים ומנהגים, יצא קצפם של כמה כותבים שראו בהם סכנה להתפשטות השחפת. אליהו סוסנוביק, שהוזכר לעיל, גייס גם מקורות תלמודיים במאבקו לשיפור ההיגיינה בבתי הכנסת ובבתי המדרש. הוא פתח במילתא דבדיחותא המיוחסת לרבינו תם:  'אַז "מנהג" פאַרקערט איז "גהנם"', דהיינו, היפוך אותיות 'מנהג' יוצר 'גֵּהִנֹם'. בהמשך הביא את המדרש התלמודי 'קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא' (בבא בתרא, כד ע"ב), שמשמעותו המילולית היא: תבשיל שמכינים שני אנשים אינו חם ואינו קר. הכוונה היא שכאשר דבר מסוים מוטל על כמה אנשים, הרי שכל אחד מטיל את האחריות על משנהו ואיש אינו עושה דבר; כך בבית המדרש, 'לאף אחד לא אכפת מן הניקיון ... האוויר מחניק ודחוס, פעם בשבוע מטאטאים קצת את החדר ולפעמים גם לא את המעט הזה'. סוסנוביק סיכם אפוא את רשימתו וטען כי בתי המדרש הם מקום קינון של מחלות מדבקות.

העורך, צמח שאבאד, הוסיף לרשימה זו כמה תובנות רפואיות: הוא הסביר כי בפה יש חיידקים רבים שיכולים לעבור בקלות מאיש אחד למשנהו, חיידקים מיקרוסקופיים שיכולים לעבור במגע נשיקה, כמו נשיקה לספר תורה, למזוזה, לציציות או לתפילין, או נשיקת ספר קדוש שנגע ברצפה המזוהמת של בית המדרש, ועוד.

המלחמה בשחפת בקרב יהודים נעשתה במגוון דרכים. כך למשל, בכרזה שנדפסה בברלין ב-1923, מטעם ארגון הבריאות היהודי 'אָזע' (OZE), תוארו דרכי מניעת השחפת וההתגוננות מפניה. הכותרת זועקת באותיות גדולות 'מצוה גדולה להציל את החולה, למנוע את המחלה זו מצוה גדולה יותר', ועוד איורים המדגימים איך צריך להישמר מפני המגיפה. 

(ארכיון ייוו"א)

ח. 'צאו אל הטבע' 

בתוך שלל ההמלצות והפתרונות הרפואיים שנתנו צמח שאבאד ועמיתיו מעל דפי 'פֿאָלקסגעזונט שולבו גם אידיאלים חדשים. במיוחד בולטים אידאלים שהותוו על ידי תנועות ציוניות, כמו גם תנועות יידישיסטיות חילוניות ('בונד' למשל), בדבר הצורך לפתח יהודי 'חדש', שיתייחס בחיוב אל גופו ובריאותו. מאמרים רבים כוונו כדי לחנך את קהל הקוראים לאמץ הרגלים חדשים, כמו היחשפות לשמש או בילוי בחיק הטבע, ולהפוך אותם חלק משגרת חייה של משפחה יהודית.

אוויר, שמש, מים – כרזה של ארגון 'אָזע' המטיפה ליציאה אל הטבע, 1926 (אנציקלופדיה ייִוואָ) 

שאבאד גם ניסה להנחיל הרגלים סביבתיים חשובים: 'שְׁנוּ עם חלונות פתוחים ... חשפו עצמכם ותיהנו מן השמש', והחשוב מכל: הקנו הרגלים אלו גם לילדיכם (מאי 1932, גיליון 9, עמ' 65).

במאמר שכותרתו 'בעלת הבית והמלחמה בשחפת' מנה ד"ר ש' לנדסברג את תפקידיה של אם המשפחה בניהול הפיננסי, בחינוך הילדים ובגידולם, בניקיון הבית ועוד. הוא הדגיש את חשיבות ההקפדה על היגיינה והדגים זאת בסדרת איורים:

'אל תירקו על הרצפה' 

'האבק מזיק. טאטאו את הבית ושימרו על חלון פתוח' (פֿאָלקסגעזונט, דצמבר 1928, גיליון 24, עמ' 433) 

לקריאה לצאת אל הטבע ואל אור השמש היה גם פן מעשי. קייטנות קיץ רבות לילדים ובני נוער בכל רחבי פולין שאורגנו על ידי תנועות נוער, בתי ספר או ארגונים כמו 'טאָז', ונקראו 'זומער קאָלאָניעס'.

ילדים יהודים בדרך לקייטנה שאורגנה בדווינסק (לטביה) על ידי 'אָזע', 1938 (אנציקלופדיה ייִוואָ)

סוגיות נוספות באורח החיים היהודי שהעסיקו את כתב העת היו שחיטה, בשר בחלב או טבילה במקווה, שהיו חלק מן העולם המסורתי, וגם אורח חיים צמחוני, ששיקף את השפעת המודרנה על חיי היהודים, בעיקר בערים הגדולות. ענייני השחיטה הכשרה זכו לסיקור נרחב, בעיקר בשל קשיים שהערימו שלטונות פולין ונתפסו כ'גזרות'. ההימנעות מערבוב מאכלי בשר וחלב סוקרה בעיקר מתוך ניסיון לנמק באופן מדעי את מקורות ההלכה בעניין זה. על טבילה במקווה נכתב מעט מאד, בעיקר נדון ההיבט ההיגייני, ואילו נושא הצמחונות נסקר בהרחבה רבה בכתבי העת, והקוראים מוזמנים לעיין ברשימתו של רמי נוידרפר, 'דיאטה בווילנה: המסעדה הצמחונית של פאני לבנדו', בלוג עונג שבת, 16 ביולי 2015.

ט. מחלות של יהודים?

רבים מיהודי מזרח אירופה האמינו כי קיימות מחלות ייחודיות ליהודים. הרופא הברלינאי פרופסור הרמן שטראוס, שהרצה על כך בכנס רופאים בווילנה, התייחס לנושא באופן מורכב יותר וציין שאמנם אין מחלות שפוקדות רק יהודים, אך קיימות מחלות שנפוצות יותר בקרב יהודים, למשל סוגים שונים של מחלות עצבים, שִׁטָּיוֹן (דמנציה), לחץ דם, מחלות לב וסֻכֶּרֶת, שנפוצה כפליים מאשר בקרב לא-יהודים. הוא מנה את הסיבות לכך: 

• הורשה גנטית; 
• גלגוליו ההיסטוריים של העם היהודי אילצו את בניו לחיות בתנאים כלכליים ופוליטיים ירודים, מה שגרם לניוון מרכיבים שונים בגוף, כמו היחלשות הלב והסתיידות העורקים; 
• יהודים, בעיקר בני מעמד הביניים, נוטים להגזים באכילה, בפרט שומנים, מאכלים מתוקים ותבלינים;
• יהודים נוטים להרבות בעיסוקים הכרוכים בישיבה ואינם מרבים להתעמל. 

כל אלה גורמים להשמנה, לעצירות וטחורים ולמחלות מעיים. עוד הוא מזכיר את העובדה כי ריבוי לידות של נשים יהודיות גורם להיחלשות שרירי הבטן שלהן ולהזדקנות מהירה. כמו כן, יהודים נוטים למחלות דם מסוימות, כמו אנמיה ותאי דם לבן (פֿאָלקסגעזונט, אפריל 1930, גיליון 8, עמ' 62-61). 

גם 'דאגות יתר' הן גורם משמעותי בתחלואה, בעיקר של יהודים. פרופסור שטראוס ציין את הפחד והחרדה כמחלות שמאפיינות מנטליות יהודית: 'בכל אופן, היהודים מזדקנים ונעשים "אפורים" מוקדם; זה בולט בעיקר אצל נשים, בגלל התנאים הכלכליים ובגלל דאגתן לילדים ... אף אחד לא פוחד ממחלות כמו היהודים'', ודברים ברוח זו כתב גם ד"ר ש' קְלֶרְמָן (1928, גיליון 8, עמ' 141-139). 

אך יש גם יתרונות רפואיים הנובעים מאורח חייהם של יהודים, והוא מנה כמה מהם:

• תופעת השִׁכְרוּת ומחלות המין כמעט שאינן קיימות הודות לחיי משפחה תקינים; 
• יום השבת כיום מנוחה שבו יהודים שוכחים את דאגות הפרנסה וטרדות היום-יום; 
• איסור אכילת חזיר, במיוחד בתקופות שבהן המוּדעוּת לשמירת תנאים סניטריים כלל לא הייתה קיימת; 
• כללי השחיטה היהודית מונעים אפשרות של שחיטת בהמות הנגועות בשחפת; 
• ימי הצום טובים לבריאות ומעניקים 'מנוחה לקיבה'; 
• נטילת הידיים לפני האוכל ואחרי עשיית צרכים מרחיקה מחלות מדבקות כמו טיפוס או דיזנטריה. 

י. צמח שאבאד ופועלו

אבן זיכרון לצמח שאבאד בווילנה (צילום: דוד אסף)

רבות נכתב על צמח שאבאד, בחייו ואחר מותו, והרוצה יוכל לקרוא עליו בקיצור בערכו בוויקיפדיה, ולאחרונה ברשימתו של מוטי זלקין 'וילנה של מטה', בספר אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, מרכז זלמן שזר, תשע"ו, עמ' 258-255. 

רוב ימיו חי שאבאד בווילנה, בה נולד ומת ובה זכה להערכה מכלל הציבור, יהודים ושאינם יהודים. ראוי לזכור במיוחד את פועלו בשנות מלחמת העולם הראשונה, כאשר וילנה הייתה תחת כיבוש גרמני. רוב התושבים המבוססים עזבו את העיר ונותרו בה בעיקר העניים, ולצדם פליטים רבים. שאבאד הקדיש את עצמו לעזרתם: אסף סכומי כסף גדולים וייסד מטבחים ציבוריים ובתי ילדים. לאחר המלחמה נרתם לשיקום חיי הקהילה היהודית בעיר. כ'אוטונומיסט' חילוני נאבק למען שפת יידיש (חתנו היה הבלשן הנודע מקס ויינרייך, ממייסדיי ייִוואָ). הוא יזם וקידם מוסדות חינוך, בהם בתי ספר לנשים בשעות הערב, שימש יו"ר רשת 'אורט', ייסד ספרייה ציבורית והיה מעורב בפעילויות רבות בתחום החינוך והרפואה הציבורית. בנוסף היה חבר במועצת העיר בין 1927-1919, וב-1928 אף נבחר לסנאט הפולני. 

שאבאד היה מקור השראה לעיצוב דמותו של רופא, מעין דוקטור דוליטל רוסי, בספר ילדים מפורסם, 'דוקטור אַיי בּוֹלִיט', שנכתב על ידי הסופר והמשורר קורניי צ'וּקוֹבסקי (1969-1882) וראה אור לראשונה בשנת 1929. צ'וקובסקי, שמוצאו מאב יהודי, כתב בשנת 1967: 

כתבתי את האגדה מזמן מזמן. חשבתי על הרעיון עוד לפני המהפכה הגדולה, כי הִכרתי בווילנה את הדוקטור שאחר כך קראתי לו דוקטור איבוליט. קראו לו ד"ר שאבאד. זה היה בן אדם טוב לב, הכי טוב מכל האנשים שפגשתי בחיי. הוא ריפא ילדים של אנשים עניים חינם. היה מקרה, למשל, שבאה אליו ילדונת רזה, והוא אמר לה: 'את רוצה שאני אתן לך מרשם לאיזו שהיא תרופה? לא. מה שיעזור לך זה חלב. תבואי אלי בכל בוקר ותקבלי שתי כוסות חלב'. אני ראיתי שבכל בוקר היה תור ארוך. ילדים באו אליו וגם הביאו בעלי חיים. ואז חשבתי שזה יכול להיות נהדר אם אכתוב אגדה כזו על דוקטור טוב לב. כמובן שד"ר שאבאד לא נסע לאפריקה. את זה אני המצאתי (הובא אצל עדינה בר-אל, 'בין ד"ר אויזמר לד"ר דוליטל').

ספרו של צ'וקובסקי תורגם לשפות רבות, ובהן יידיש ועברית. תרגומיו לעברית מוכרים בכמה גרסאות מעובדות: לימפופו: מסע אל ארץ הקופים (עם עובד, 1943), בתרגומו של נתן אלתרמן שאחראי להמצאה המבריקה 'דוקטור אוֹי-זֶה-מַר'; דוליט בלימפופו (1958) בעיבודו של רפאל ספורטה; ולאחרונה, דוקטור אַיְכּוֹאֵב (קדימה, 2017), בתרגום מלא מהמקור הרוסי של אלה סוּד.

גרסאות בשפות שונות בברית המועצות: אבחזית, רוסית, אלטאית ואוזבקית (NLR)

התרגום ליידיש, קייב 1937 (NLR)

'דוקטור איי בוליט' ברוסית

בשנת 2007 הקימו ברובע היהודי העתיק של וילנה אנדרטה לזכרו של שאבאד, ובה הוא מונצח משוחח עם ילדה המחזיקה חתול בחיקה. 

מחבר הרשימה ליד פסלו של שאבאד בווילנה

צילום: דוד אסף

 _________________________________

יצחק פוקס הוא מהנדס ב'רפאל' שיצא לגמלאות ומתגורר בקרית מוצקין. רשימה זו מתבססת על עבודת גמר לתואר מוסמך, 'כתבי עת לבריאות ולרפואה ביידיש במזרח אירופה', שהוגשה בשנת 2018 במסגרת התכנית ליידיש באוניברסיטת תל אביב. העבודה המלאה סרוקה כאן.