מעורב ירושלמי: טעמון, ארלוזורוב החרדי, חוזרים הביתא, בית המעלות

א. מחווה לטעמון

'צעדת ארבעת הימים' חולפת על פני קפה 'טעמון' (מימין) ברחוב המלך ג'ורג', 1957 (ארכיון המדינה)

בהיסטוריה של ירושלים החדשה שמור מקום של כבוד למרדכי קוֹפּ (2018-1927) ולקפה 'טעמון', שאותו ניהל במשך עשרות שנים (הוא לא היה המייסד ולא זה שהעניק את השם; הוא רכש את בית הקפה בשנות החמישים מבעליו המקוריים, הציירת צילי אונגר ובעלה היינריך, שהקימו אותו ב-1942). 

'טעמון' של קופ היה אחד מבתי הקפה האהובים על אנשי הבוהמה הירושלמית עד שלהי שנות השמונים. הוא שכן ברחוב המלך ג'ורג' פינת רחוב הלל, שהיה מקום 'אסטרטגי' במיוחד: מול משכן הכנסת הראשונה ב'בית פרומין' (קודם שזו עברה למשכנה הנוכחי בגבעת רם בשנת 1966), וצעדים ספורים מהאקדמיה לאמנות 'בצלאל'. 'טעמון' היה במובנים רבים מעין 'מזנון הכנסת', ופוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שתו שם את הקפה שלהם ואת האלכוהול שלהם והתערבבו אלה באלה.

קופ היה יהודי שומר מצוות ואיש ימין, שונה בארחות חייו והשקפת עולמו מרוב באי בית הקפה, אך בשל מזגו הנוח היה אהוב ומקובל על כולם, ובמיוחד משום שהסכים להאכיל ולהשקות את הבאים גם בהקפה ו'על החשבון'. בית הקפה והטיפוסים שאכלסו אותו תוארו ביד אוהבת בכתבות רבות בעיתונות המקומית, בסיפוריו של אמנון דנקנר, שבית מגוריו היה באותו בניין, כמה קומות למעלה, ובסיפוריו הירושלמיים המצחיקים של דוד מונשיין.

מרדכי קופ על המשמרת (ארכיון המדינה)

קופ מת לפני שנתיים בגיל 91, ובית הקפה המיתולוגי נסגר וננעל שנים רבות קודם לכן. לזכרו הוצב לאחרונה שלט נאה ברחוב ההסתדרות 12 (פינת מדרחוב בן-יהודה), עם ציור משובב נפש של המעצבת והמאיירת רינת גלבוע.

יזמה יפה וברוכה, אך לא מובן מדוע בחרו למקם את השלט הזה דווקא ברחוב ההסתדרות ולא במקום המתבקש, ליד קפה 'טעמון' ההיסטורי, בצומת הרחובות המלך ג'ורג' והלל.

צילום: מנחם רוזנברג

ב. ארלוזורוב נרצח פעמיים

רחביה – לה הקדשנו לאחרונה שתי רשימות מפורטות ('היהלום שבכתר רחביה: סיור ברחוב אברבנאל') – כבר איננה מה שהייתה. זו כבר קלישאה.

מתברר שאפילו רחוב ארלוזורוב, שמחבר בין רחובות עזה וז'בוטינסקי, הפך לחרדי. לא כולו, אלא רק מקצתו, עד שאפשר לקרוא לאותו חלק של הרחוב בשם 'ארלוזורוב החרדי'.

מנסח המודעה, שכנראה לא שמע מעולם על חיים ארלוזורוב האמיתי, לא ממש יודע לאיית את שמו. 

צילום: איתמר לויתן

ג. חוזרים הביתא

צילום: טובה הרצל

עוד התחכמות אופנתית בארמית על קירות 'בית אביחי'?

לא הפעם. 'הביתא' הוא כמובן עדת 'ביתא ישראל', המכונים במקומותינו גם בשם יהודי אתיופיה, שחגיגות הסִיגְד (לשון סגידה) שלהם, בכ"ט בחשון (השבוע), כבר תוארו בבלוגנו בכתבה מצולמת של ברוך גיאן.

ד. שיר המעלות

הפרסום בעונ"ש עובד!

לפני כמה חודשים פרסמתי בבלוג רשימה על שילוט היסטורי מוזנח או פגום בירושלים ('הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים', 22 במאי 2020). אחת הדוגמאות הייתה כתובת המתכת המסוגננת 'בית המעלות', שהתנוססה שנים רבות בכתיב חסר (כפשוטו) בצומת הרחובות המלך ג'ורג' והמעלות.

צילום: דוד אסף

בשבוע שעבר (10 בנובמבר 2020) תוקנה הכתובת והושלמו האותיות החסרות. 

האם בהשפעת הפרסום בבלוג? אינני יודע.

בין כך ובין כך, העיקר שתוקן ונקווה שיתוקנו וישופצו גם השלטים האחרים, שרק על מקצתם הצבענו.

צילום: אברהם שטיינר

הצילו את השלטים ההיסטוריים של ירושלים

כאן היה בית היסטורי... רחוב גדעון, ירושלים, 2010 (צילום: דוד אסף)

יום ירושלים, תש"ף

ברחבי הארץ פזורים אלפי שלטי חוצות היסטוריים, רבים מהם מוזנחים ומתפוררים. מי שזכר את ימי תפארתם של השלטים הללו, עת בהקו בצבע טרי ובאור יקרות, נחמץ לבו כשהוא רואה אותם עתה, בזקנתם, והם מובסים ומושפלים. אם לא יצילו אותם וישקמו אותם, הם ירדו לטמיון, ויחד עמם היסטוריה של עשרות שנים והרבה 'טעם של פעם'.

מי אחראי לשמור עליהם ולחדש את ימיהם – העירייה? התושבים? המועצה לשימור אתרים? יש בכלל מישהו שאכפת לו?

לא מכבר הבאתי כאן דוגמה לשלט כזה מרחוב ירושלים 4 בשכונת הדר בחיפה: הכתובת ההיסטורית של 'בית הספר לילדי העובדים':

צילום: איתמר לויתן

לקראת 'יום ירושלים' החל היום, הנה כמה דוגמאות שליקטתי לאחרונה בעירי האהובה. כל הצילומים הם שלי (כרגיל, הקלקה על צילום תגדיל אותו).

א. כנסת ישראל

ברחוב בצלאל, פינת רחוב הנצי"ב, מול מרכז ז'ראר בכר, נקבעו על הקיר, כבר לפני עשרות שנים, שני שלטים היסטוריים, בעברית ובאנגלית. השלטים מספרים כי זו היא שכונת כנסת ישראל ג' – שכונת חצר אופיינית ל'יישוב הישן', שנוסדה בשנת 1925 על ידי 'ועד הכללי כנסת ישראל'. השלטים הללו כל כך דהויים עד שקשה לקרוא מה נכתב עליהם:

לא הרחק משם, ברחוב התבור 5, סמוך ונראה לשוק מחנה יהודה, נמצאת אחת הכניסות לשכונת כנסת ישראל א' – שכונת חצר שהחלה להיבנות בשנת 1891. גם השלט ההיסטורי הזה ראה ימים טובים יותר:

ב. בתי מונקאטש

ממש בסמוך נמצאים 'בתי מונקאטש' (שלושה בתים בסך הכל) – שכונת חצר שהחלה להיבנות ב-1930.

על חזית הבית שפונה לרחוב הנצי"ב יש שלט היסטורי, אך הוא עלוב ודהוי:

והוא הדין בשלט המקביל שפונה לרחוב שומרון:

ג. בתי הורנשטיין

ברחוב ישעיהו, בין כיכר השבת לרחוב פרי חדש, נמצאת הכניסה לשכונה הקסומה 'בתי הורנשטיין'. שכונה קטנה זו נבנתה בשנת 1910 ושיני הזמן כמעט שלא נגסו בה. בחצר הפנימית נמצא בית הכנסת והמקווה של חסידי בויאן, שם שמע יעקב אורלנד לראשונה את הניגון החסידי שממנו נולד לימים השיר 'רב הלילה' (הקדשתי לסיפור נהדר זה פרק מפורט בספרי שיר הוא לא רק מילים).

כך נראה שלט הכניסה המרוט ב'ימים טובים':

וכך הוא נראה בימינו: דהוי ומחוק, עטוי במארג בלתי נתפס של צנרת חוטי חשמל:

ד. בית המעלות

ומשכונות החצר של 'היישוב הישן', נעבור לדוגמה מן 'היישוב החדש'.

'בית המעלות', שנבנה בשנת 1935 במעלה רחוב המעלות במרכז העיר, הוא פנינה ארכיטקטונית והיסטורית מתקופת המנדט שהשתמרה היטב (יחסית כמובן).

על מרפסת הקומה הראשונה שבפינת רחוב המעלות והמלך ג'ורג' גם נקבעו אותיות נאות, שמכריזות כי זהו 'בית המעלות'. כמה חבל שהאותיות י' ו-ת' נפלו כבר לפני זמן רב (לפחות 15 שנים), ועד היום אין מי שיידע להשיב עטרה ליושנה. ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהאותיות האחרות תנשורנה גם הן.

למבנה המיוחד הזה יש שש כניסות, ומעל כל כניסה נקבעה אות עברית ממתכת, מ-א' ועד ו'. רק בכניסות א-ד נותרו האותיות על כנן, בכניסות ה-ו הן כבר נעלמו.

*

קוראי הבלוג ברחבי הארץ מוזמנים לשלוח לי, ממקומות מגוריהם או מפרי טיוליהם, סיפורים על שילוט היסטורי שעומד להיעלם ומדי פעם אפרסם אותם כאן.