למי צלצלו הפעמונים? ערב חג המולד בימק"א

כתב וצילם ברוך גיאן

בניין ימק"א, שברחוב המלך דוד 26 בירושלים (מול 'מלון המלך דוד' המפורסם), הוא מן היפים והאהובים שבבנייני העיר. הוא נבנה במשך שבע שנים ונחנך ב-21 אפריל 1933. מתכנן הבניין היה ארתור לומיס הרמון – אדריכל אמריקני שהתפרסם בכך שהיה בין מתכנני בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו-יורק – והמוטיבים הרבים ש'צוטטו' בחלקי הבניין השונים הופכים אותו למעין 'דרשה אדריכלית'.

משני צדיו של הבניין בנויות שתי כיפות מרשימות שמקרות את בריכת השחייה מכאן ואולם הקונצרטים מכאן, וביניהן מגדל המתנוסס לגובה של כחמישים מטרים וגם הוא מסתיים בכיפה. 

בחזית, מעל הכניסה, נקבעה עבודתו הנפלאה של זאב רבן, שבמרכזה מלאך ענקי ברוח חזונו של ישעיהו: 'שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד' (ישעיהו, ו 2). מעל המלאך בולטת מרפסת ובחזיתה מגולף באבן פעמון.

השבוע, ערב חג המולד, חלפתי ליד ימק"א (כך מכנים הירושלמים את הבניין) ומראש המגדל הפתיעה אותי מוסיקת פעמונים ערבה לאוזן. נכנסתי פנימה ובלובי כבר עמד מוכן עץ אשוח חגיגי ומקושט.

אך אני הלכתי שבי בעקבות המוסיקה. פקידי הקבלה לא אפשרו לי לעלות למעלה לבדי (השמועה אומרת שמפחדים ממתאבדים), וכך מצאתי תייר אמריקני שהסכים להתלוות אליי. המעלית הביאה אותנו לקומת הפעמונים, אך שם לא מצאנו דבר. הלכנו בעקבות הצלילים, ירדנו קומה וליד הדלת המתנו עד סיומו של הפרק המוסיקלי. נקישותי בדלת נענו על ידי אִינָה, שאותה זכרתי כנגנית עוגב בכנסיית סנט ג'ורג' שבדרך שכם. אינה קיבלה את פנינו בשמחה ואף ניגנה לכבודנו כמה קטעי מוסיקה מוכרים. לכבוד חג החנוכה, וברוח האחווה הימק"אית, אף ניגנה משהו 'משלנו'...'ירושלים של זהב'.

נזכרתי כי לפני שבע שנים צילמתי באותו חדר אמן הולנדי שהתארח בפסטיבל מוסיקה שנערך בימק"א. אז גיליתי לראשונה את קסמה של מוסיקת הפעמונים.



אבל עכשיו שמתי לב לא רק לצלילים העדינים אלא גם לקושי הפיזי הכרוך בלחיצה על המקשים, הן בידיים הן ברגליים.

'הנגינה אינה כה קשה, אם אתה מיומן במלאכתך', השיבה אינה לשאלתי, והצביעה על שורה מחולקת לשניים במחברת התווים שלפניה – שורה אחת לידיים והשנייה לרגליים.





הפעמונים וכלי ההקשה שלהם הובאו לימק"א זמן מה לאחר היווסדו. על כְּלִי ההקשה, העשוי מתכת ועץ, מופיע שמו של המפעל, וכן כתובת המזכירה את המלך ג'ורג' החמישי שמת ב-1936. כלי זה, כפי שהזכיר לנו חגי אגמון-שניר, נקרא קריון (Carillon).



מעל כלי ההקשה שבו ניגנה אינה נמתחו חוטי מתכת אל הפעמונים שבקומה למעלה. עליתי לקומת הפעמונים ושם אטמתי את אוזניי והקשבתי למוסיקה, תוך שאני מביט בענבלים המקישים בפעמונים.





קומת הפעמונים מרשימה במיוחד. יש בירושלים לא מעט מגדלי פעמונים – בכנסיית הקבר ובכנסיית הגואל הלותרנית שבעיר העתיקה, באוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים ובעוד מקומות – אבל פעמוני ימק"א מתייחדים בכך, שלצד הפעמונים הגדולים יש עשרות פעמונים קטנים, ובהתאם לכך הצלילים המופקים מהם עשירים במיוחד. כדאי לשים לב גם לכותרות העמודים של חלונות המגדל בקומה זו: כולן גולפו בצורת פעמונים חינניים.

ירדתי מן המגדל הרם, הרמתי את עיני לחזית הבניין וקראתי בערבית: 'לא אלאה אללא אללה', שפירושו 'אין אלוה מבלעדי אללה' (כתובת שמתאימה גם לערבים נוצרים, שכן מוחמד אינו נזכר בה). באותו קו נחקקו גם בעברית דברי הפסוק התנ"כי: 'ה' אלוהינו ה' אחד'. ככלות הכל, בני כל הדתות מאמינים באותו אל.

על לוח הקרמיקה שבחצר הכניסה קראתי את דברי התקווה שהביע הלורד אדמונד אלנבי בטקס חנוכת הבניין, באפריל 1933: 

מקום זה – השלום שורר בו. 

יריבות מדינית ודתית תישכח, 

אחדות בין עמים תטופח ותפותח.

יצאתי אופטימי.