את האיור הזה, פרי עטו של ידידי הטוב נעם נדב, מכירים כל קוראי עונ"ש.
כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.
כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:
והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.
שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.
בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:
רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.
כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.
הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.
הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!
עד כאן דברי שירה אדרי אליצור.
אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:
בעלי התוספות
בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.
בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:
העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).
בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...
וכך מספר פפנהיים:
כבר כמה שנים שהוא מלווה את הבלוג (בצד שמאל למעלה) ואת האי-מייל השבועי.
כשנעם ניגש לאייר את הסמליל של עונ"ש הוא זכר שפעם ציטטתי באוזניו אמרת שפר בטעם של פעם, שכבר איני זוכר למי היא מיוחסת. כמדומני שהיה זה המשכיל יהושע השל שוֹר (1895-1818), איש ברודי ועורך החלוץ, שנודע כאפיקורוס שנון במיוחד:
ללמוד גמרא בשבת כאשר סיגר ריחני נעוץ בפיך – אין לך עונג שבת גדול מזה...משום מה החליט נעם לצייר את האפיקורוס של עונ"ש דווקא בדמותו של אפיקורוס אחר, אליעזר בן יהודה.
והנה לפני כשבוע הפנה מוטי קהת את תשומת לבי לתמונה הבאה פרי מצלמתה של הגרפיקאית שירה אדרי אליצור.
שירה הציגה לאחרונה את עבודתה זו בתערוכה בשם 'רצונות', מטעם החוג לעיצוב גרפי של מכללת אמונה בירושלים.
בהסברים לתמונותיה היא כותבת כך:
רוצה לנטוע במרחקים שורשים נודדים
רוצה לפצל את השלמות
ולהרכיב את החלקים
רוצה לעוף אל העננים
ולשבת על הרגבים
רוצה לחפש את החול
ולמצוא את הקודש
רוצה לברוח אל החומר
ולגלות את האור
רוצה ללכת עם הרוח ולרוץ מולה
רוצה לקלף את הנפש ורוצה לכסותה
רוצה הכל ולא רוצה דבר
רוצה גם וגם
אני שתיים ואנחנו אחת.
כל אחת ואחד חווים במהלך חייהם דיסוננס קוגניטיבי הגורמים לחוסר הרמוניה ולהעדר שלמות עצמית. הקונפליקטים יכולים להיות בענייני דת זהות שאיפות דרך חיים ובעצם בכל מחשבה ומעשה שלנו. בחרתי את הקונפליקטים הפנימיים שלי שדרכם אני מקווה כל אדם יוכל לשקף עצמו לפחות קונפליקט אחד פנימי.
הצפת הקונפילקטים השונים והבאתם לקדמת הבמה העצמית מאפשרת לנו לדון להתעמת ולקבל את אותם קונפליקטים ולהפכם לחלק מאיתנו. רק אז יכול האדם להגיע לאיזון הרמוני ולתחושת שלמות.
הפרוייקט מציג צילומים קונספטואלים בנושא רצונות מנוגדים, למרות שהמצולמת היא אני ואלו הם חיי, אין לי ספק שכל אחד ואחת יוכלו להתחבר!
אהבתי את התמונה שלה. מאוד. אבל תהיתי אם לא מדובר כאן בגרסה נשית מודעת שמתכתבת עם האיור של נעם. פניתי לשירה, וזה מה שענתה:
את הצילום יצרתי במסגרת של פרוייקט גמר 'רצונות' בתואר הראשון. הוא אחד מתוך עשרה צילומים המתארים קונפליקטים פנימיים בנפש. הוא בא לסמל את שני העולמות המנוגדים של קודש וחול. האיור בהחלט מזכיר את הצילום, אבל לא הכרתי אותו לפני כן. חשבתי שהמצאתי את הגלגל...
אז כל הכבוד לשירה, והנה עוד עבודה נאה שלה, מאותה סדרה:
בעלי התוספות
בזכות המגיב 'אברבנאל', שהצביע על המשורר העממי בנימין וולף אֶרֶנקְרָנץ (כנראה 1883-1826) מזְבַּרַז' שבגליציה המזרחית, כמקור לחידוד על העישון בשבת, הצלחתי לאתר את מקור הסיפור.
בקובץ ידע-עם, ה-ו (תש"י), עמ' 32, פרסם נפתלי זיגל רשימת חידודים קצרה, שכותרתה 'משכילי גליציה', ושם נמצא קטע זה:
העיתונאי מנחם רהט הפנה את תשומת לבי לריאיון עם חסיד 'תולדות אהרן' שמואל פפנהיים, שהתפרסם, בהתאמה מושלמת עם הפוסט הזה, במוסף 'אתנחתא' של עיתון בשבע (א' בשבט תשע"ד; 2 בינואר 2014).
בריאיון סיפר פפנהיים בן ה-44 מזיכרונותיו כילד על דמותו המקורית של יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן הירושלמית, שגר ברחוב שטראוס, בסמוך לקולנוע אדיסון לשעבר. באותם ימים היה זה קו הגבול הדמיוני בין השכונות החרדיות לבין שאר שכונות ירושלים. ברמן, שינק כנראה ממורשתם של משכילי גליציה, יצא בלילות שבת אל המרפסת עם גמרא גדולה בידו וסיגריה בפיו כדי ללמוד בניגון של בחורי ישיבה...
וכך מספר פפנהיים:
