'מסעי להלוויית קנדי': הנשיא זלמן שזר מספר על הלוויתו של ג'ון קנדי

ג'ון קנדי, רעייתו ז'קלין ומושל טקסס בלימוזינה הפתוחה הנוסעת ברחובות דאלאס, דקות לפני הרצח (ויקיפדיה)

מאת בני עורי

ישנם תאריכים ואירועים שגם לאחר עשרות שנים אתה זוכר היכן בדיוק היית ומה עשית כאשר שמעת על כך לראשונה. בדרך כלל האירועים האלה דרמטיים, לפעמים טראומטיים, ואולי זו הסיבה שנצרבו כה חזק בזיכרוננו הפרטי והציבורי. כך הוא מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995, בין עשר לאחת עשרה בלילה, השעה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כך גם, מן הסתם, עבור אזרחי ארצות הברית, התאריך 22 בנובמבר 1963, היום בו נרצח הנשיא ג'ון פיצ'גרלד קנדי, השבוע לפני חמישים שנה. 

גם לישראל הרחוקה הגיעה הידיעה. זה היה ליל שבת, יום שישי בצהריים בדאלאס, טקסס, ובזיכרוני שמורה עדיין תמונה ובה אחי ואני רוכנים על מכשיר הרדיו החדש, דגם 'פיליפס' שידע לקלוט שידורים בגלים קצרים. כשנעצרה החוגה על שידורי BBC מלונדון, והקריין הודיע על הרצח ועל מותו של קנדי הוכינו בהלם, למרות שלא ידענו הרבה על קנדי אלא רק את האגדות שנקשרו בו.

מאז נרצח קנדי נכתבו אלפי מאמרים, ספרים וכתבות שניסו לפצח את חידת הרצח מכל הזוויות האפשריות: מציאותיות ודמיוניות ככל שיהיו. הרצח חלחל גם לשירה, לספרות היפה ולסרטי קולנוע רבים, ועתה, בשנת היובל, שב הרצח לסדר היום האמריקני וספרים וסרטים חדשים צצים חדשים לבקרים. גם ארכיון המדינה שלנו פרסם בשבוע שעבר מבחר תעודות שמציגות את הקשר של מדינת ישראל לאותו אירוע.  

הזווית הישראלית של אירוע זה הייתה כמובן שולית, ואף אני הגעתי אליה באקראי. לפני כמה שנים, אגב חיפוש בארכיון המדינה בנושא אחר לגמרי, התגלגל לידי תיק של משרד ממשלתי (כנראה משרד החוץ) ובו 21 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, שלא נראו שייכים לתיק. המסמך לא היה חתום ועל העמוד הראשון, שנעדר סמליל של מדינת ישראל או של משרד ממשלתי כלשהו, נדפסה הכותרת: 'מסעי להלוית קנדי בושינגטון מ-24 עד 27 בנובמבר 1963 (ראשי פרקים לתזכורת)'. 

העמוד הראשון של הדו"ח (ארכיון המדינה)

כפי שהתברר מעיון קצר, הכותב היה לא אחר מאשר זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שתיעד את חוויותיו משליחותו כנציג המדינה בהלוויית קנדי שנערכה בוושינגטון הבירה. זהו מסמך מרתק, כתוב בגוף ראשון, שמציג את שזר באור קצת שונה ממה שהכרנו.

ניסיתי לברר מדוע החליטה הממשלה לשלוח את הנשיא ולא את ראש הממשלה החדש לוי אשכול. אשכול נכנס לתפקידו רק כמה חודשים קודם לכן ויכול היה לנצל את שהותו בוושינגטון לפגישות מדיניות עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון ועם ראשי מדינות אחרים שהגיעו לטקס ההלוויה. ההסבר קשור, כנראה, באווירת המשבר ששררה בין ארצות הברית לישראל בחודשים שקדמו לרצח, על רקע דרישתו החד-משמעית והעקבית של קנדי לאפשר לנציגי ארצו לבקר בכור הגרעיני בדימונה. בספר 'לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895)' (ארכיון המדינה, תשס"ב), פורטו המהלכים העיקריים של האמריקנים בנושא הזה, ומהם מתברר שדרישה זו החלה עוד בשלהי כהונתו של הנשיא אייזנהאואר, וביתר שאת לאורך כהונתו של קנדי. תשובתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שישראל תסכים לביקורים מעין אלה רק לאחר שהכור יתחיל לפעול ובתנאי שארה"ב תערוב לבטחונה של ישראל, גרמה למשבר חריף בין שתי המדינות.

התפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בחודש יוני 1963 הקלה מעט את הלחץ האמריקני, אבל כבר באיגרת הברכה ששלח קנדי לאשכול, לרגל כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, הוא העלה את נושא הכור בדימונה, ודרש שוב, לאפשר למדענים אמריקנים לבקר בכור, ולא – ישפיע הדבר לרעה על יחסי שתי המדינות. אשכול אמנם הצליח להרגיע מעט את החזית האמריקנית, ואף על פי כן החליט כי טוב יותר שיישאר בארץ ואת מדינת ישראל ייצג בהלוויה הנשיא שזר.

שרת החוץ, גולדה מאיר, שהתה ביום הרצח בארצות הברית. היא עצמה כבר פגשה את קנדי ואת פגישות איתו תיארה בספרה האוטוביוגרפי חַיָּי (מעריב, 1975, עמ' 227-226):

את קנדי פגשתי פעמיים. בפעם הראשונה מיד אחרי מערכת סיני, כשהוא היה סינאטור ממסצ'וסטס. הציונים של בוסטון אירגנו הפגנה אדירה וסעודת-גאלה למען ישראל, בהשתתפות כל הסגל הקונסולרי, שני הסינאטורים של אותה מדינה – ושרת החוץ של ישראל. הושיבו אותי על יד קנדי, שהיה אחד הנואמים, וזכור לי שהוא עשה עלי רושם כביר, ומאד התרשמתי מצעירוּתוֹ ומנאומו, אף כי בעצם לא קל היה לדבר אליו. היתה לי הרגשה שהוא ביישן מאד, ורק מלים ספורות החלפנו בינינו. בפעם השניה פגשתי אותו זמן קצר לפני הירצחו. ירדתי לפלורידה, מקום שהוא בילה חופשה, ודיברנו זמן רב מאד – ובצורה בלתי פורמאלית מאד. ישבנו על המרפסת של הבית הגדול שבו התגורר, ועדיין אני רואה אותו לפני, בכיסא הנוע שלו, בלי עניבה, בשרוולים מופשלים, מקשיב רוב-קשב בעוד אני מנסה להסביר לו מדוע יש לנו צורך נואש כל כך בנשק מארצות הברית. הוא נראה כה יפה תואר ועדיין נערי כל כך עד שקשה היה לי לזכור שאני מדברת אל הנשיא של ארצות הברית – אף על פי שאני מניחה שגם הוא לא חשב שאני דומה ביותר לשר חוץ! על כל פנים, זה היה רקע מוזר לשיחה כל כך חשובה. היו איתנו עוד שנים או שלושה אנשים, ובהם 'מייק' פלדמן, אחד מאנשי יד ימינו של קנדי, אבל הם לא השתתפו בשיחה ... כשסיימתי, התכופף אלי קנדי, הוא אחז בידי, הביט לתוך עיני ואמר בכובד ראש רב, 'אני מבין, גברת מאיר, אל תדאגי, שום דבר לא יקרה לישראל'. ואני חושבת שהוא הבין באמת. שוב פגשתי את קנדי בקבלת פנים רשמית באו"ם שבה קידם בברכה את ראשי המשלחות, אבל אז רק אמרנו שלום זה לזו, ומעולם לא ראיתיו שוב.  

אבל אני הלכתי להלוויתו ואחר כך – עם כל שאר ראשי המשלחות – ניגשתי ללחוץ את ידה של מרת קנדי. גם אותה לא ראיתי שוב מעולם, אבל אינני יכולה לשכוח איך עמדה לה, חיורת ודמעות בעיניה, ועם זאת מצאה לומר משהו מיוחד לכל אחד מאיתנו. בהלוויתו של קנדי – או, ביתר דיוק, בסעודה הממלכתית שערך אותו ערב הנשיא החדש – פגשתי גם במר לינדון ב. ג'ונסון ... [הוא] חיבק אותי בזרועו, השהה אותה רגע קט, ואמר: 'אני יודע שאבד לכם ידיד, אבל אני מקווה שאת מבינה שגם אני ידיד', ואין ספק שהוא הוכיח כי אמנם כן היה.  

גולדה מאיר בפגישה עם הנשיא קנדי, דצמבר 1962 (פיקיוויקי)

עוד קודם נסיעתו הספיק שזר לשלוח מברק ניחומים, בעברית ובאנגלית, לנשיא החדש לינדון ג'ונסון:

טיוטת מברק הניחומים בעברית (ארכיון המדינה)

ביום ראשון, 24 בנובמבר, יצא שזר לארצות הברית, מלווה בשומר ראשו ובמזכירתו הנאמנה שולמית נרדי (2002-1909), ששימשה יועצת לענייני התפוצות בלשכתו וכתבה את נאומיו באנגלית. לאחר שבע עשרה (!) שעות טיסה – עם נחיתת ביניים בפריס – הגיעה הפמליה לוושינגטון בשלוש לפנות בוקר, שם המתינו שרת החוץ גולדה מאיר והשגריר אברהם הרמן (לימים נשיא האוניברסיטה העברית). בהמשך הגיעו גם דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני, ועוזרו ויליאם פיליפס טלבוט.

מיד עם הגיעו הוצמד לשזר מה שכּונה באותם ימים 'שליש צבאי'. זה היה אל"מ רם רון (רולניצקי), ששימש אז נספח צה"ל בארה"ב. רון (2004-1925) היה מפקד הגדנ"ע, מח"ט וקודם מינויו כנספח כיהן מפקד פיקוד ההדרכה (1961-1959). הוא גם זה שיזם את 'צעדת ארבעת הימים', ולימים, אחרי שחרורו מצה"ל, היה המנהל הראשון של חברת הפחם הלאומית ופעיל פוליטי בר"ץ ובד"ש. 

הרצלה ורם רון בימי השליחות בארה"ב

למחרת הגיעוֹ לארצות הברית השתתף שזר בהלוויה, וכך הוא תיאר את סדרת האירועים (הרמן הוא השגריר אברהם הרמן; ג.מ. היא גולדה מאיר).

מיקויאן הוא המנהיג הארמני-הסובייטי אנסטס מיקויאן, שהיה אז סגן ראש ממשלת ברית המועצות; היינריך ליבקה היה הנשיא של גרמניה המערבית, לודוויג ארהארד היה הקנצלר (שנבחר לתפקידו חודש קודם לכן). אחותו של נהרו, ראש ממשלת הודו, ששמו של שזר לא עשה עליה רושם, הייתה ויג'איה לקשמי פַּנְדיט. שזר לא זכר כנראה את שמות כל המנהיגים שפגש ולכן הסתפק בציון שם המדינה ('ליבריה הציג אותי בפני רבים', 'מכסיקו, יפן נכנסו בשיחות אתי'). 

'הושיטה יד קרה' לשזר – ויג'איה לקשמי פנדיט, 1965 (ויקיפדיה)

ממשיך שזר:



בתמונה הבאה אכן אפשר לראות את המנהיגים ששזר ציין, אך בניגוד לדבריו הוא לא עמד בשורה הראשונה אלא בשלישית (שלישי משמאל). בשורה הראשונה עמדו (מימין לשמאל): היילה סילאסי קיסר חבש, בודואן מלך בלגיה, פרדריקה מלכת יוון ושארל דה-גול נשיא צרפת.

(Philippine Diplomatic visits)

אנקדוטה מעניינת קשורה לסוס המיותם שצבט את לבו של שזר. זה היה 'בְּלֶק ג'ק', סוס אמריקני נודע לתהילה שהשתתף בטקסים צבאיים רבים ואולף לצעוד ולעצור בפקודות קול בלבד. זמן קצר לאחר ששזר התרשם כל כך החל הסוס להתפרע ולא נשמע להוראות שניתנו לו...

הסוס 'בלק ג'ק' סוטה מן המסלול בהלווית קנדי (Horse of the Week) 

טקס ההלוויה העצוב הזכיר לשזר בעל הנפש הפיוטית שורות שאותן ייחס לביאליק (שיר זה אינו מוכר בין שירי היידיש של ביאליק). בהמשך, בטקס האשכבה שנערך בכנסיית סנט מתיו הקתולית, חרג שזר מכללי הטקס וכיסה את ראשו בכיפה. 'התפייסתי עם הכיפה', כתב שזר, 'והודיתי לה כי היא יֶשְׁנָהּ'. לשזר הייתה זו הפעם הראשונה שבה נכח במיסה קתולית, והחוויה הרעישה את לבו. הוא לא כרע ולא השתחווה כאשר שאר הנוכחים עשו כן: 'לא הוסחה אף רגע מדעתי ההכרה כי אני – ישראל'.

תם הטקס בקתדרלה.

גולדה והשגריר הרמן המליצו לשזר לשוב מיד לישראל, מה גם שז'וזף קסא וובו (שאז נקרא 'קסבובו'), נשיאה הראשון של קונגו, התעתד להגיע לארץ ולפי כללי הפרוטוקול על נשיא המדינה לקבל את פניו. שזר הסכים.

מן הכנסייה נסעו מנהיגי העולם לבית הקברות ומשם לטקס שנערך בבית הלבן ובו קיבלה האלמנה ז'קלין את פני המנחמים. 

             
בחדר האוכל פגש שזר שוב במיקויאן הרוסי, שתהה על הרוסית המשובחת שלו (מפטרבורג, מימי הצאר – הסביר שזר). שזר הזמינו לבקר בישראל והציג בפניו את גולדה מאיר.

אנסטס מיקויאן (1978-1895) – נתן לגולדה צעיף בערב קר (ויקיפדיה)

תמו טקסי ההלוויה, ושזר התפנה לפרק המדיני. הוא נפגש עם הנשיא החדש לינדון ג'ונסון, אחר כך שוב עם שגרירים ומנהיגים מכל העולם, ושמח לגלות עד כמה גולדה מאיר פופולרית ואהובה...

השגריר אברהם הרמן, 1966 (ebay)

שזר, גולדה והרמן הוזמנו עתה לפגישה עם הנשיא ג'ונסון:

מהבית הלבן נסע הנשיא שזר לטקס אבל שנערך בבית הכנסת הרפורמי ובו השתתפו גם רבנים אורתודוקסים וקונסרבטיבים. בבית הכנסת פגש בשופט העליון היהודי-האמריקני ארתור גולדברג, שתואר על ידיו 'יהודי יקר ורב עתידות'.

למחרת, 26 בנובמבר, נאם שזר בפני אנשי השגרירות בוושינגטון, ואחר כך נפגש עם שני עיתונאים ישראלים: יערי [?] ואליהו סלפטר (כתב 'הארץ' בוושינגטון) ונזף בהם 'על אשר הם מתעלמים מהציבוריות היהודית באמריקה, ואם כותבים – מקטרגים, אך אינם מספרים כלום על הנעשה'. שני הכתבים הצטדקו וטענו שמערכות העיתונים בארץ אינן מעוניינות בדיווחים על יהדות ארה"ב. בהמשך שוחח שזר עם אישים יהודים שבאו לפגשו, ובניו יורק נפגש ל'שיחה ארוכה ומפורטת עם האדמו"ר מליובביץ' על ענייני כפר חב"ד, על עליית חסידים שלו מניו יורק, על נקודת התיישבות בגליל, ע"ד [על דבר] יער הבעש"ט ובעיקר על המצב בארץ'.

לאחר יום עמוס בפגישות נסעה הפמליה לנמל התעופה ומשם, בטיסת חצות, חזר שזר לישראל. הדו"ח שחיבר מסתיים כך:

בישיבת הממשלה, שנערכה ב-1 בדצמבר 1963, דיווחה שרת החוץ גולדה מאיר על האירועים בוושינגטון. היא ציינה כי יהודי ארצות הברית 'נשמו לרווחה' כשנודע להם שהמתנקש אינו יהודי, אך מדאיגה העובדה שג'ק רובי, שרצח את לי אוסוואלד, הוא יהודי (ובלשונה: 'אוי ואבוי שבתוך זה יש יהודי'). בין היתר דיווחה גם על השתתפותו של שזר:

פרוטוקול ישיבת הממשלה, ט"ו בכסלו תשכ"ד (ארכיון המדינה)

  __________________________________________________________

בני עורי הוא במאי ועורך בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.