חילוץ בלב ים: סיפורו של הרופא ויטק לוין

אוניית הקיטור 'ירושלים' (מקור: נוסטלגיה אונליין)

מאת אבי ובני עורי

בצהרי ה-13 בנובמבר 1961, כמו בכל יום, זרק שמעון מוכר העיתונים את 'ידיעות אחרונות' (שהיה אז עיתון עֶרֶב) למרפסת ביתנו בנתניה. כעבור דקה כבר היה העיתון במטבח, ולפתע קרא אבי: 'כותבים כאן על הדוֹד ויטֶק!'.

אמנם, הכותרת הראשית בישרה על עניינים חשובים אחרים, אבל מתחתיה, במרכז העיתון, הופיעה ידיעה קטנה ממוסגרת: 

ידיעות אחרונות, 13 בנובמבר 1961

בכתבה הוזכר רופא האוניה הישראלית, ד"ר נתן לוין, אבל אנחנו ידענו שהכוונה לדוֹד שלנו, אחיה של אימנו, ד"ר ויטולד (וִיטֶק) חיים לוין, שעבד אז כרופא על אוניות חברת צים. 

דיווח דומה הופיע למחרת גם בעיתון 'דבר':

דבר, 14 בנובמבר 1961

זה היה השבוע לפני חמישים ושתיים שנים, ובאותם ימים – בלי טלוויזיה, טלפונים ניידים או אינטרנט – אפילו קו טלפון לא היה בבית, והחדשות מחו"ל הגיעו, אם בכלל, למחרת התרחשותן או כעבור יומיים-שלושה. וכך ישבנו עוד שעה ארוכה במטבח, קוראים בהתרגשות שוב ושוב את הידיעה, ומדמיינים מה התרחש שם, בלב האוקיינוס האטלנטי, הרחק כל כך מנתניה. כדי לשמוע את הסיפור בגוף ראשון נאלצנו להמתין לחופשת המולדת הבאה של דוֹד ויטק בארץ. 

ויטק לוין באחת מאוניות צים

היו אלה השנים הטובות של קווי ספנות הנוסעים של חברת צים. העלייה המתמדת בתיירות העולמית לא פסחה גם על ישראל, ובהתמדה נרשם גידול נוסעים שהגיעו ארצה במטוסים ובאוניות. חברת צים הגדילה את צי אוניות הנוסעים שלה, ואלה שטו בשני קווים עיקריים: בנמלי הים התיכון ובהפלגות טרנס-אטלנטיות מישראל לאמריקה. התחרות על כיסם של התיירים הייתה גדולה: חברות ספנות יווניות, איטלקיות, תורכיות ואמריקניות פתחו אף הן קווים חדשים מאירופה לאמריקה ומאמריקה גם לישראל.

כרזה בעיצובו של אוֹטֶה וליש, שנות השישים (מקור: PPPA)

בחברת צים הפליגו אז שש אוניות וכולן נשאו שמות ציוניים למהדרין: בקווי הים התיכון היו אלה 'תיאודור הרצל', 'ירושלים' (בעצם: 'ירושלים 2', לאחר שהאנייה הראשונה בשם זה, ששירתה בין השנים 1959-1953, נמכרה בחו"ל), ו'מולדת', שנכנסה לשירות בסוף שנת 1961; ובקווים לאמריקה: 'ציון', 'ישראל', והאונייה החדשה, הגדולה והמפוארת ביותר, 'שלום', שהושקה בשנת 1962. כל קווי התיירות האלה פעלו בקיץ. בחורף, עונת השפל בתיירות, הועברה 'ירושלים' מהים התיכון להפלגות נופש באיים הקריביים ושם רכשה לה שם טוב במיוחד. 

עלון פרסומת באנגלית של 'ירושלים' (מקור: אותו הים: על ספנות ישראלית ועוד)

בתחילת נובמבר 1961, יצאה אוניית צים 'ירושלים' לעוד הפלגה שגרתית, השלושים במספר, מנמל ניו-יורק שבארצות הברית לאיים הקריביים. על סיפונה היו מאות תיירים שרצו לטעום מן האקזוטיקה של איי מרכז אמריקה. בבוקרו של 12 בנובמבר כבר הייתה האונייה בדרכה חזרה מהאיים הקריביים לניו-יורק, אך לפתע התקבלה במשדרי האונייה הודעת חירום של משמר החופים האמריקני. מקצת הנוסעים, שזה עתה התעוררו ועשו את דרכם לחדר האוכל לארוחת הבוקר, שמו לב שהשמש לא נמצאת במקום שהתרגלו אליה בימים האחרונים אלא בכיוון ההפוך. אחת הנוסעות, גברת פיק ממיאמי שבפלורידה, שלחה לסבתנו מכתב מפורט באנגלית ובו תיארה את המתרחש: 

עוד לפני שנכנסתי לחדר האוכל שמעתי שבליל אמש, בעשר וחצי, נשלחה קריאת .S.O.S. לרופא האונייה שלנו. מלח על סיפונה של אוניית משא ספרדית נפל בלילה לתוך חלל האונייה ונפצע אנושות. מכיוון שעל אוניות משא אין רופא היה הכרח ליצור קשר מיידי עם אונייה שעל סיפונה משרת רופא, כדי להציל את חיי המלח הפצוע. 

כך החלה דרמה שנמשכה יום שלם, אל מול עיניהם המשתאות של מאות הנוסעים ואנשי צוות 'ירושלים', ובמרכזה שתי דמויות שנפגשו על האונייה. שניהם היו אז בני ארבעים ושמונה, אך בהמשך הקריירה שלהם קשר אותם גורלם בקשרים אישיים וטרגיים.

רב חובל האונייה 'ירושלים' היה טוביה (טֶפִי) סמולנסק. הוא היה בן למשפחה מטרטו (דורפט) שבאסטוניה. בגיל ארבע-עשרה הגיע לימאות דרך חברותו בתנועת הנוער בית"ר, שהפעילה אוניית מפרש להדרכת ימאים צעירים. שנתיים עבד על אונייה וב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליט לעלות לארץ ישראל והגיע לכאן כעבור שנה. עד שנת 1944 עבד בחברת האוניות 'העתיד', ובשנת 1948 הצטרף לחברת צים. בשנת 1949 הוא כבר שירת כחובל ראשון באונייה 'גלילה', שהובילה מעפילים ממחנות המעצר בקפריסין לחיפה. באותה שנה נשא לאישה את מרים-רחל הילב (2007-1925),  שסיימה סמינר למורות וניהלה במשך עשרים שנה גנון בחצר הבית ברחוב חורב 16 בחיפה.

מרים הילב וטפי סמולנסק ביום חתונתם, 1949 (מקור: אמירה קהת, תיירת בעירי)

רופא האונייה היה, כאמור, הדוד שלנו – ויטק לוין. הוא נולד במוסקבה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר אביו (הסבא שלנו), ד"ר הנריק צבי לוין, שירת בצבא הצאר. טכס ברית המילה נוהל על ידי רב העיר יעקב מזא"ה. בשנת 1920 החליטו בני המשפחה לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין. הם התיישבו בעיר ראדום (פלך קיילצה), כמאה ק"מ מדרום לוורשה, ושם חיו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. 

ויטק הלך בעקבות אביו ובשנת 1938 החל ללמוד רפואה בז'נבה. המלחמה 'תפסה' אותו בחופשת הקיץ בבית הוריו בפולין. החלטה אינטואיטיבית של אבי המשפחה, הנריק לוין, לברוח חזרה לרוסיה, הצילה בסופו של דבר את חייהם, אך הביאה אותם לחיי גלות בגולאגים הסיביריים הקפואים, ובהמשך לגיוס לצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, שנודע כ'צבא אנדרס'.

ויטק עשה את כל הדרך הארוכה מטהרן שבפרס לקראצ'י שבפקיסטן, ומשם לעיר סואץ במצרים ואחר כך לחיפה. הוא המשיך  את לימודי הרפואה באוניברסיטה הצרפתית בביירות, ובשנת 1946 עבר לבלגיה ושם, באוניברסיטת בריסל, קיבל את התואר דוקטור לרפואה. במלחמת העצמאות שירת כרופא בגדודים קרביים, ובין היתר השתתף בכיבוש אום-רשרש (אילת). לאחר המלחמה עבד כמנתח בבית החולים 'הדסה' בתל-אביב, ולאחר השתלמות בת שנתיים בארצות הברית, חזר בשנת 1954 לישראל כרופא מרדים.

ויטק לוין (שלישי משמאל) מרדים מנותח

הקריירה שלו בבית החולים נקטעה לאחר סכסוך בינו לבין המנתח פרופ' מכס מרכוס, בעקבות מותה של חולה על שולחן הניתוחים. לאחר תקופה קצרה בבית החולים ליולדות בכפר סבא וגירושיו מאשתו נלי, הצטרף ויטק לחברת צים ושירת כרופא באוניות הנוסעים של החברה שהפליגו בכל העולם, ובהמשך עבר לחברת האוניות 'סומרפין'. 

ויטק היה בעל אישיות סוערת וקסם אישי סוחף. הוא אהב את החיים הטובים ואת הטיפה המרה, היטיב לנגן בפסנתר ובגיטרה, ידע שפות רבות וכל אלה הביאו אותו למקומות חדשים, אך גם הרחיקוהו משם. כשירד מהאוניות עבד בשווייץ, משם עבר לליבריה והיה רופאו האישי של נשיא ליבריה ויליאם טאבמן. תחנתו האחרונה הייתה בעיר אאכן שבגרמניה. 

בחודש מרס 1973, איבד ויטק את בנו הבכור, אלכס לוין, שעבד בשגרירות ישראל בפריס. אלכס, שהיה בן 26, נורה בשגגה בידי אחד המאבטחים הישראלים. אחת עשרה שנים מאוחר יותר, בחודש אפריל 1984, נהרג קצין צה"ל סגן ראובן סמולנסק-סער, בן 23, בנו של רב החובל טוביה סמולנסק. ד"ר ויטולד לוין נפטר בגרמניה בשנת 1978 בגיל 62. רב חובל טוביה סמולנסק נפטר בחיפה בשנת 1993 והוא בן 77. 

נחזור לאונייה 'ירושלים' ולמבצע החילוץ. 

כאמור, קריאת החירום של משמר החופים האמריקני התקבלה שעה ש'ירושלים' עשתה את דרכה מהאיים הקריביים לניו-יורק. זו הייתה בקשה דחופה לעזרה, שהתקבלה מאוניית משא ספרדית בשם Conde de Fontanar.

אוניית המשא Conde de Fontanar, צילום מ-1960

300 מייל בלבד הפרידו בין 'ירושלים' לבין האונייה הספרדית, וחשוב יותר – על סיפונה היה רופא, ציוד חירום, חומרי רפואה וחדר ניתוח. בארבע שנות ההפלגה של 'ירושלים' בים, היא נחלצה כבר כמה פעמים לעזרתן של אוניות במצוקה, וגם הפעם לא היסס רב החובל טוביה סמולנסק והורה מייד להסיט את האונייה ממסלולה ולהגביר את המהירות, כדי לנסות ולהציל את חייו של המלח הפצוע. 

'משמעות שינוי המסלול הייתה שנוסעי "ירושלים" יבלו בניו-יורק יום אחד פחות', כתבה הגברת פיק, 'ואף על פי כן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, 298 הנוסעים הסכימו עם החלטת רב החובל, כאשר שמענו את ההודעה הדרמטית דרך מערכת הכריזה  באונייה'.

'ירושלים' התקדמה במהירות, גם הים נרגע מזעפו לכמה שעות והיה שקט ונוח. רק בשעות אחר-הצהריים נראתה לראשונה באופק האונייה הספרדית. כל פעילויות הפנאי באונייה נפסקו והנוסעים תפסו מקומות צפייה טובים ליד מעקי הסיפון, כדי לחזות בדרמה שתתרחש מול עיניהם. השמש כבר החלה לשקוע, החושך ירד והים שוב החל לרגוש ולסעור, ולכן החליט סמולנסק לא להתקרב יותר מדי ולהטיל עוגן במרחק חצי מייל מהאונייה הספרדית. 

ויטק (חבוש כובע) וטפי סמולנסק ממתינים על סיפון 'ירושלים' לפני הירידה לסירת ההצלה

'סירת ההצלה ובה דוקטור ויטולד לוין, החובל הראשון מיכאל סנד, המהנדס משה שטרסברג, רב המלחים משה מוסקוביץ', דניאל שיינין, שהיה אחראי על מערכת הקירור ונשלח בשל כוחו הרב, בנג'מין יוג'ין והמלחים גור, בן זקן, ואנזיגר נשלחו אף הם בסירה', פירטה פיק במכתבה.

ויטק ואנשי צוות החילוץ בתוך סירת ההצלה

בחושך מוחלט, בגשם שהחל יורד ומול גלים גבוהים, עשתה סירת ההצלה את דרכה לעבר האונייה הספרדית. 

סירת ההצלה וחברי צוות החילוץ חוזרים ל'ירושלים' עם הפצוע. צולם מסיפון 'ירושלים'.

כתבה פיק:

התקשינו לשמור על קשר עם סירת ההצלה ולפעמים היא נעלמה מהעין. אפשר היה ממש לשמוע כיצד הנוסעים עוצרים את נשימתם. כאשר הסירה הייתה על הגל נשמעו צעקות: 'הנה היא!', ומיד לאחר מכן צעקו אחרים: 'לאן היא נעלמה שוב?'.

כשעה שטה סירת ההצלה עד שהגיעה לאונייה הספרדית. בגלל הגלים הגבוהים, החליטו המלחים הישראלים לא לסכן את הרופא. ויטק לא עלה אפוא לסיפון האונייה אלא חיכה לפצוע בסירה. המלחים הספרדים כיסו את הפצוע בשמיכות וקשרו אותו לאלונקה שנקשרה לגלגלת מעל המים. הגלים הגבוהים, שטלטלו את האונייה ואת הסירה, היקשו מאוד על הורדת הפצוע. לאחר כמה ניסיונות, שבמהלכם הסתבכו כבלי האלונקה והיא כמעט ונזרקה לים, הצליחו מלחי האונייה להוריד את האלונקה לסירת ההצלה.

'יכולנו לראות את אור פנסיה של סירת ההצלה וגם את פנסי האיתות של שתי האוניות' – כתבה פיק – 'הסירה עשתה את דרכה חזרה לאונייה שלנו, וכאשר היא התקרבה כל הנוסעים מחאו כפיים בשמחה גדולה. אני בספק אם היה שם מישהו מאיתנו שלא התפלל, אני, בכל אופן, יודעת שהתפללתי'. 

גם בהעלאת סירת ההצלה חזרה לאונייה היקשו הגלים הגבוהים על המלאכה. כמה פעמים הורחקה הסירה כדי למנוע את התרסקותה על דופן האונייה. לבסוף, במאמצים רבים, תפסו המלחים על הסיפון את הסירה והעלו אותה לקול תשואות הנוסעים שלא משו לרגע מהסיפון והיו שותפים לחוויה המרגשת.

ויטק והימאים האחרים עולים מסירת החילוץ חזרה ל'ירושלים'

לנוסעת אחרת שעמדה על הסיפון הייתה זו חוויה מרגשת במיוחד. זו הייתה סבתנו אולגה לוין, אמו של ויטק, שבמקרה הפליגה עמו באותה הפלגה. חודש קודם לכן נפטר בעלה, ד"ר צבי לוין, ודודנו החליט לקחתה להפלגה ארוכה הרחק מביתה בנתניה, כדי שתתאושש ממות בעלה האהוב. את הרגע שבו עלה ויטק מן הסירה ופגש באמו תיארה פיק:

אמו של הרופא ירדה למטה במהירות לחבק ולנשק את בנה 'הקטן'. והוא, ד"ר לוין, כאשר בירכו אותו מכל עבר אמר: 'אנשיי ואני עשינו עבודה שגרתית ... זה קורה כל שנה'. 

המלח הספרדי הפצוע דומינגו וילאר קרדנאס (Domingo  Villar  Cardenas) הועבר מיד לחדר הניתוח. ויטק הבין מייד שגולגלתו של המלח נשברה ומצבו קריטי. כל מה שניתן לעשות אז היה לחבוש את ראשו ולתת לו עירוי דם. הוא דיווח על כך לרב החובל סמולנסק ואמר לו שחיי הפצוע תלויים בניתוח דחוף על ידי מומחים, שאותו לא ניתן לבצע באונייה. מידע זה הועבר למשמר החופים בניו-יורק, שהעלה מיד לאוויר מטוס ימי. המטוס נחת כעבור זמן-מה ליד 'ירושלים', ושוב הועברה אלונקת הפצוע, בתנאים הקשים של הים הסוער, לסירת ההצלה ולמטוס. הפצוע הוטס לברמודה ושם נותח בהצלחה בבית החולים ולימים החלים מפציעתו הקשה. 

חמישה ימים לאחר מכן, התקבל במשרדי חברת צים בניו-יורק מכתב הממוען לרב החובל טוביה סמולנסק בחתימתו של קפטן ג"ד קרייק, סגן המפקד האזורי של משמר החופים האמריקני. קרייק שיבח את פעולתם של אנשי הצוות הישראלים:

בשם אדמירל אדווין ג'יי רולנד, מתאם החילוץ וההצלה באזור הימי האטלנטי של משמר החופים האמריקני, זהו עונג עבורי לשבח אותך על הפעולה המהירה והיעילה של אונייתך, צוותך ואנשיך, במהלך האירוע הרפואי החמור שהתרחש ב-11 בנובמבר 1961. 

לאחר פירוט השתלשלות האירועים ואזכור אירועי הצלה קודמים שבהם הייתה 'ירושלים' מעורבת סיים קרייק את מכתבו:

הביצועים של האונייה 'ירושלים' בחילוץ ובהצלה באוקיינוס האטלנטי, תזכה לציון והערכה בעולם הימייה, והיא ממשיכה מסורת נעלה בלב ים.

וכך גם בשורות האחרונות ביומנה של פיק, התערבבו הווה ועבר בהיסטוריה היהודית והישראלית:

ובמחשבה שנייה ... מדינה חדשה, ישראל, יש לה אונייה ישראלית, עם צוות ישראלי, במשימת חסד להציל לא ישראלי, אלא מלח ספרדי, אשר אבותיו היו מעורבים באינקוויזיציה, שלא היו בה שום רחמים כלפי היהודים. העולם משתנה, לאט, כן, אבל בטוח. בתנאים השוררים במזרח הקרוב, יכולתי לייחל שהאדם שהצלנו יכול היה להיות ערבי!