כתב וצילם ברוך גיאן
הראש, כך אומרים, נועד בעיקר לשכל, אבל מתברר שיש לו שימושים נוספים.
בסמטאות הצרות של שווקי העיר העתיקה
של ירושלים אין מקום למכוניות, ולפיכך פיתחו תושבי העיר שיטות הובלה והתניידות יוצאות דופן: החל מעגלות משא מיוחדות
ועד מיומנות מרשימה בנשיאת חבילות על הראש.
לפני כשנתיים
צילמתי ברובע היהודי בחור ערבי צעיר שסחב על ראשו כמות פיתות גדולה במיוחד. הוא היה כל כך מוצלח במלאכתו עד שלא הסתפק רק במגש העץ הענקי שעל ראשו אלא גם החזיק בידיו ארגז קרטון. שני נערים מהרובע הסתכלו
עליו בהשתאות, כמו אומרים לעצמם: 'לא יכול להיות'.
כבר שנים רבות אני עוקב אחרי סוחבי המשאות על ראשיהם בעירי ירושלים, ובהחלט אפשר לקבוע שמדובר בעניין לאומי ותרבותי. הסוחבים והסוחבות הם כמעט תמיד
ערבים!
עד לפני שנות דור עוד אפשר היה לראות גם נשים יהודיות תימניות עם סלים על ראשיהן, אך גם הן נעלמו מהנוף והיום כבר כמעט שאין יהודים הבקיאים בחכמת הראש. מה פשר התופעה הזו? מדוע ערבים כן ויהודים לא? אין לי הסבר לכך. אבל ברור שבעוד דור אחד או שניים גם הערבים ישתנו וחוששני שאמנות עממית זו תסוף מן העולם...
יצאתי אפוא לצוד במצלמתי את בעלי 'הראש הגדול': את הנשים הזקנות נושאות הסלים ואת הגברים הצעירים סוחבי מגשי הפיתות. לא הייתי צריך להתאמץ ולחכות זמן רב. באזור שער שכם אפשר לראות תנועה מתמדת של נושאים.
בולטות הנשים, שנושאות על ראשיהן סלים גדושים בירקות טריים ובעשבי תיבול. במהרה הן תפרוקנה את המטען ותפרושנה אותו על בדים, ברחוב הגיא וברחוב בית הבד, לתצוגה ריחנית בפני העוברים והשבים.
 |
| כשמתבוננים בתמונה הבודדת עשויה האשה עם ארגז הקרטון על ראשה להיראות כפסל סביבתי |
 |
| קשה לסחוב על הראש כשיורדים במדרגות... |
 |
| אבל כשנגמרות המדרגות אפשר לחזור לשיטות הישנות. |
 |
| וחלק ניכר מן המצרכים הללו היא סחבה על הראש... |
אתה צופה בנשים הרבות הטעונות במטען ראש – רובן ככולן מבוגרות ודתיות – ושואל את עצמך: כיצד הן הצליחו לסדר לעצמן עצמות ראש כה חזקות...
 |
| שחור, לבן ואדום (ברקע אכסניית פאולוס ובית הספר לבנות שמידט) |
אבל, כאמור, אין מדובר בעניין מגדרי. ברחובות העיר העתיקה והעיר המזרחית אפשר לראות גם גברים, במיוחד נערים, הנושאים על ראשם מטענים ממטענים שונים.
הם סוחבים הכל. החל בפיתות, עוגות ובייגלך – מן המאפיות אל החנויות ואל הדוכנים – עבוֹר בסירים גדושים בכדורי פלאפל ענקיים או תפוחי
אדמה מבושלים ופיקנטיים הנמכרים בתוך פיתה. אגב, מאכל מומלץ ומשביע במיוחד!
 |
| כנראה שהיד עוזרת לייצוב המגש על הראש |
 |
| סל אישי |
 |
| הראש הקטן גדול יהיה |
 |
| לא יותר פשוט שכל אחד מהחבר'ה ייקח שני קרשים? |
 |
| בצעדי ריקוד עם סיר תפוחי אדמה מבושלים על הראש |
 |
| המטען נפרק ונזלל |
ולסיום, בשוק מחנה יהודה פגשתי בחור מאריתראה שחבש על ראשו מין כובע קש גבוה, שהתברר כקופסת קש מסוגננת ובתוכה מאפים חמים.
ראש טוב!
יפה מאד ברוך!
השבמחקיופי של רעיון. יופי של צילומים. יופי של כיתוב. ושבת שלום.
השבמחקהיום 10/6 2024 ראיתי אישה עם סל על ראשה ראיתי זאת מתוך האוטובוס בטבריה אולי זה סל עם פירוט זכר לסל הביכורים שמעלים לירושלים בשבועות ...מעניין...חג שמח וגאולת ישראל..ובשורות טובות וכל הישועות..
מחקיופי של צילומים! והכל במרחק שתי פסיעות וחצי מהרכבת הקלה, האופניים החשמליים, שליחי הפיצה הממונעים. הצילום הכי נועז יהיה של בחור ערבי נושא על ראשו מגש גדול ומחזיק צמוד לאוזן סלולרי...
השבמחקכתבה נחמדה ולעניין. בכל זאת יש קידמה בנושא הזה, בכל הצילומים אין אפילו אשה אחת עם כד מיים על ראשה, דבר שבשנות המנדט כן היינו רואים בירושלים, או עם פח נפט, ממולא בנפט או במיים. בכל אופן כל הכבוד לברוך גיאן.
השבמחקרשימה זו הזכירה לי כיצד בשנת 1972 נסענו חמישה בני תירוש לביקור באי האיטי, שעדיין היה עני ורגוע תחת שבטו הצורב של בן השליט הקשוח יותר שכבר הלך לעולמו. התושבים היו כנועים ואדיבים, והתקשינו לחזות במראות העוני, מה גם שנאמר לנו באורח רשמי שאין לחשוש מגניבות, היות והציבור מחסל גנב תוך דקות בחבטות מקלות.
השבמחקבעיקר שמנו לב לעלמות מכל הגילים שישבו בפינות הרחובות בבירה 'פורט או פרינס', ומכרו ירקות ופירות מעל גבי משטחי נחושת עגולים ורחבים. לשאלתנו, נאמר שכדאי לנו לנסוע ביום שלישי, שהוא יום שוק הירקות, לעיירת הרים בשם KENSKOP. ברשותי הייתה מכונית פולקסוואגן שכורה, שמרבית חלקיה היו מחוברים ומהודקים בחוטי ברזל חלודים, ויצאנו לדרך פתלתלה ותלולה למרחק של 35 ק"מ. שם מצאנו את עצמנו מבוססים בבוץ יחד עם ערימות הירקות והפירות, והבחנו באותן העלמות כשהן עוברות מערימה לערימה ורוכשות מפרי ויבול הארץ. כאשר משטח הנחושת בקוטר של יותר ממטר היה כבר עמוס לעייפה, הייתה בעלת המשטח קוראת לעזרת כמה גברים שהיו מעלים את המשטח מעל לראשה, והיא צעדה כמה עשרות מטרים עד לחומת אבן, ובהליכה זהירה אחורה, השעינה את המשטח על החומה. כך התאספו כמה עשרות עלמות, וברגע מסויים נעמדו כולן מתחת למשטחים, ותוך העמסה קולנית, יצאו לדרך היורדת 35 ק"מ עד עיר הבירה.
גם אנחנו נסענו באיטיות אחריהן, וראינו כיצד הן צועדות בשירה, ומדי מרחק מסויים מצאו חומה נוספת להשענת המשטחים מעל לראשן, ולמנוחה. כך הן מגיעות לעת ערב העירה, ותופסות כל אחת את מקומה בפינת רחוב, ובמשך השבוע הן מוכרות את הירקות מעל המשטח, עד לעליה המחודשת ליום השוק ביום שלישי הבא עליהן למעמסה.