שלטים מקומיים / דפוסים ומוסכים (1)

צילם וכתב איתמר וכסלר

יתמוּת. תל אביב, אוקטובר 2011

בחיפושַ‏י אחר מוסך אמין הגעתי לא מזמן למקום שמישהו מידידי המליץ עליו בחום. 'הם נמצאים במונטיפיורי, ברחוב רם. אתה נכנס לשם מבן-אביגדור. תשאל על שאול', הוא הדריך אותי. רק אחרי שהחליפו לי אלטרנטור ונפרדתי מ-1,200 ש"ח פלוס מע"מ, יכולתי להתרכז. העפתי מבט בשלט הרחוב והתברר כי שם הרחוב הוא בכלל 'האלמנה והאחים רא"ם' (ובערבית ואנגלית, בהתאמה – 'שארעָ רָאם', ואיך לא – REHOV RAM), ואין בו ולו רמז לזהותם של בני המשפחה המסתורית. 

ולמה מסתורית? כי יש אלמנה, יש אחים, אבל אב, בעל או בנים – אַין. מיהו המנוח רא"ם, מה עשו לו, ומדוע ואיפה מסתירים אותו? איזה סיפור נורא יש כאן, ואם באמת מדובר במעשים פליליים, למה מנציחים אותם בשם רחוב? – תעלומה! 

כמי שבהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלו יש גם כן כל מיני חורים עלומים, יש לי משיכה מיוחדת לאינטריגות משפחתיות, ולכן ערכתי תחקיר קצר וזריז. התברר מיד שיש כאן סיפור, אבל הוא רחוק מאוד ממה שדמיינתי. 

מדובר בכלל בבית דפוס, שנוסד בגרודנו שבליטא בסוף המאה ה-18 על ידי ברוך ראָם (שאת שמו מבטאים בכלל 'רוֹם'. הגרשיים המיותרות נוספו כנראה באדיבות עיריית תל-אביב). בית הדפוס עבר לאחר כמה שנים לווילנה ובמשך הזמן הדפיסו שם ספרי קודש לצד רומנים תקופתיים. הספר המפורסם ביותר שנדפס שם היה מהדורה מפוארת של התלמוד הבבלי, שהדפסתה הראשונה הושלמה באמצע המאה ה-19, והיא משמשת עד היום יסוד לכל הדפסות התלמוד. האלמנה (דבורה) הייתה בכלל אלמנתו של הנין (דוד), שמת בדמי ימיו, והאחים (חיים ומנחם) היו גיסיה. מבולבלים? זה עוד כלום לעומת מה שמתגלה ככל שמעמיקים בגנאלוגיה של משפחת ראם ושל בית הדפוס שלה, אלא שלא זה העניין.

למעשה יש כאן סיפור בתוך סיפור, כי מסתבר שלכל הרחובות בשכונת מונטפיורי – שונצינו, האחים מסלאויטה, ריב"ל, שטיבל ואחרים – יש קוד גנטי משותף. כולם נושאים את שמותיהם של מו"לים עבריים ושל בתי דפוס יהודיים, שמעטים יודעים היום מי היו ומה היו. בתי דפוס קטנים קיימים בשכונה גם היום, ואפילו הוצאת ספרים אחת (שוקן), אבל מי שנותן את הטון העיקרי הם המוסכים הרבים, שהגנטיקה שלהם מוכרת לציבור הרחב באופן הרבה יותר אינטימי. מסקנה: שיעור בהיסטוריה, כן. תעלומה, לא.

כמה ימים אחר כך המכונית התחילה שוב לגנוח, ומהמוסך אמרו שכדאי שאביא אותה שוב לבדיקה; כמובן שהפעם זה לא היה האלטרנטור אלא הבלמים. אין כמו ביקורים רצופים במוסך להביא ליצירת קשרים קרובים ולהחלפת דעות במגוון נושאים. וכיוון ששאול ואני כבר הפכנו לידידים התשלום הנוסף היה קל יותר. בעוד הוא רושם את החשבונית התעניינתי מה ידוע לו על האלמנה והאחים ראם. אולי גם הערתי משהו על הקשר המשונה שנוצר בשכונה בין בתי דפוס היסטוריים ומוסכים בני זמננו, וייתכן שאפילו שיתפתי אותו במשהו מהרהורי לבי על הגנאלוגיה הפרטית שלי. 

שאול הסתכל עלי כמו שמסתכלים על חיזר, והיה ברור שהוא בוחן מחדש את טיב הקשרים בינינו. 'לא יודע על זה כלום', הוא ענה, 'לא על האלמנה ולא על האחים שלה'. אחרי הרהור קצר הוסיף: 'אתה יודע מה, תשאל אותי שוב כשיתנו לרחובות שמות של מוסכים חשובים. אני מבטיח לך שאז אהיה מוכן לשמוע סיפורים גם על בתי דפוס וגם על המשפחה שלך'. 

מצד אחד, ההצעה של שאול אינה מופרכת באופן עקרוני, אם כי לפי היכרותי עם ועדת השמות ועקרונותיה, אין לה סיכוי רב להתממש. מצד שני, אני חושש שלפי צפי הביקורים אצלו הנושאים הללו יעלו שוב לדיון בקרוב מאוד ויש חשש שישפיעו לרעה על טיב היחסים ביננו. כנראה שלא תהיה לי בררה ואצטרך לקנות מכונית חדשה.