שלטים מקומיים / נקודה למחשבה

צילם וכתב איתמר וכסלר

'עוד שלושה קילומטר, מעלש, יא חבלן'. בקעת הירדן, מארס 2012.

ידידנו עמיקם, שבין שלל עיסוקיו הוא גם מורה דרך, הזמין אותנו לטיול בבקעת הירדן, באזור שזכה לשם 'ארץ המרדפים'. עמיקם מכיר שם כל אבן, כל פרח וכל חיה, ולכן טיול אתו הוא תמיד חוויה מאלפת למי שהתמצאותו בחי ובצומח של ארץ ישראל מתבססת בעיקר על שיעורי הטבע בכיתה ה'. דובר גם על חוות תנינים שנמצאת בסביבה, וכיוון שאני מאוד אוהב גני חיות, מכל סוג, נעניתי בשמחה להזמנה.

עצרנו לאכול את ארוחת הבוקר למרגלות הר סרטבא ואחר כך עלינו לאנדרטה לזכר הנופלים בבקעת הירדן מאז מלחמת ששת הימים. האנדרטה ההרואית ניצבת בראש גבעה ונראית היטב מכל מקום בסביבה. מן החניון עולים אליה בדרך קצרה המגבירה את הרושם, ומשום כך הופתעתי לגלות שדווקא שם, אחרי שלושה-ארבעה צעדים, מצא מישהו לנכון למקם מתקן גלילי מבטון ששמו התקני הוא 'בריכת ביקורת לביוב', ושמו המוכר יותר הוא 'ג'ורה'. כיוון שאין במקום שירותים ציבוריים וגם לא כל מבנה שימושי אחר, נוכחותה של הג'ורה נראתה מוזרה ומיותרת. אלא שאז הבחנתי בשלט מתכת המוצמד אליה ומיד הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי, כי השלט מבהיר באופן חד-משמעי שכאן יש לך עסק עם נקודה ממשלתית ומי שיחבל בה ייקנס.

על ההצהרה הזאת חתום המרכז למיפוי המדינה, מה שמרמז על האפשרות שמדובר בנקודה הרת גורל, במיוחד כשלוקחים בחשבון שאנו נמצאים בשטח C, שלגביו יש לממשלת ישראל הנוכחית עמדות נחרצות. שאלתי את עמיקם אם הוא חושב שהג'ורה מסתירה איזו הצהרה בדבר גבולות הקבע של המדינה. הוא הביט בי ברחמים ואמר שמדובר בסך הכול בנקודת מיפוי, ושכאלה יש בכל מקום בארץ, גם בתוך הקו הירוק. לא לגמרי השתכנעתי מתשובתו, כי גם אני כבר הייתי בכמה מקומות, וחוץ מזה הנוסח הזכיר לי את השלטים מ'עליזה בארץ הפלאות'.

ניסיתי להרים את המכסה כדי לבחון מקרוב איך נראית נקודה ממשלתית, אבל הוא היה כבד מאוד. הסתכלתי סביבי בחשש, כי לא היה לי מושג מניין יצוץ הפקח שמשגיח על הנקודה מפני מחבלים. כשמדובר בממשלת ישראל בעלת היד הארוכה המפורסמת, כדאי להיות זהיר כפליים. מי יודע איזו טכנולוגיה ואלו אמצעים הקצתה הממשלה כדי להגן על הנקודה שלה. יחד עם זאת, לא ממש הבנתי מדוע דווקא בג'ורה הזאת ירצה מישהו לחבל. יש כל כך הרבה מקומות שאפשר לחבל בהם לפני שמגיעים עד לכאן, ואיש לא טורח להזהיר אותנו ובוודאי שלא לגבות קנס.

המשך הטיול היה כמתוכנן. סיפרו לנו על בעיות השיווק של התמרים, על המחסומים בכבישים, על בעיות המים באזור ועל יחסי השכנות הבעייתיים בין הישראלים לפלסטינים. כולם היו מרוצים, אבל אני הייתי קצת מאוכזב כי בסופו של דבר לא נכנסנו לחוות התנינים. עמיקם הסביר שמישהו השאיר את השער פתוח והתנינים ברחו, איש לא יודע לאן. ביני לבין עצמי חשבתי שאם היו מפוזרות שם קצת יותר נקודות ממשלתיות, אנשי החווה היו מקפידים יותר על סגירת השער, ואולי גם התנינים היו חושבים פעם שנייה לפני שהחליטו לברוח.