צילם וכתב איתמר וכסלר
כשביקרתי לאחרונה במוסך שלי, הנמצא כזכור ברחוב האלמנה והאחים ראם, הבטיחו לי שתוך שעה יתקנו את המכונית. כדי לשרוף את הזמן יצאתי לשוטט בסביבה ובהזדמנות זו להרחיב את היכרותי עם השכונה ורחובותיה. ברחוב האחים מסלאוויטה מצאתי את הפחחייה של יוסף את עוזי, ובסוגריים: לשעבר יוסף את נח. בזכותו של נח נכתבה הרשימה הזאת.
התברר לי שסלאוויטה (או סלאווּטָה) היא עיירה באוקראינה, והאחים הם שמואל-אבא ופנחס שפירא, שהקימו בה את בית הדפוס שלהם בשנת 1792. סיפורם, שהתרחש על רקע מאבקי החסידים והמתנגדים ברוסיה הצארית של המאה ה-19, יכול להיקרא בקלות כסיפור מתח, והוא כולל הלשנות, התאבדות, חשדות לרצח, קנוניות וקנוניות נגד. כיוון שאני לא רוצה לקלקל את הסיפור, אוסיף רק שבין דפוס סלאוויטה לבין דפוס ראם ניטשה מלחמת עולם שהתלקחה ב-1834, אחרי שמשפחת ראם החליטה להתחרות בתלמוד הבבלי שמשפחת שפירא הדפיסה זה שלושה עשורים, ולהדפיס תלמוד בבלי משל עצמה.
הרחובות הנושאים את שמות האויבים העתיקים נמצאים במרחק יריקה זה מזה, ובאף אחד מהם איש אינו מבזבז דקה מעבר להכרחי. 'האחים מסלאוויטה' הוא רחוב ללא מוצא, והוא חסר חן עד כדי כך שכל מה שאתה רוצה הוא להסתלק משם. אני לא יודע איך נראתה סלאוויטה בימי 'האחים', אבל לא חסרים תיאורים ספרותיים של אותן עיירות, שבקתותיהן 'עומדות צפופות זו אצל זו – ללא חצרות, ללא עצים, ללא גדרות' (שלום עליכם, סיפורי תוהו, תרגם דן מירון, הוצאת כתר, 2010, עמ' 120). לפחות על פי התרשמותי, יש בעליבות של הרחובות בשכונת מונטיפיורי יותר מהד לעליבותן של אותן עיירות שכוחות-אל במזרח אירופה.
ובתוך כל זאת, דווקא השלט של הפחחייה של 'יוסף את עוזי' מקרין אופטימיות של חמנייה ביום סגריר, כשהוא מפזר את קרני השמש הצהובות שלו לכל עבר. נראה גם שדברי קהלת, 'טוב שם, משמן טוב', היו נר לרגליהם של השותפים כאשר הציבו את השלט מעל למוסך. אפשר להסיק ממנו שהוא מחליף שלט קודם, שאמנם אותו לא זכיתי לראות, אבל אני בטוח שהיה כתוב שם 'פחחות וצביעת רכב – יוסף את נח'. כשהוסיפו יוסף ועוזי את השורה החדשה בתוך הסוגריים הם תפסו שתי ציפורים במכה אחת: גם עשו כבוד לנח, וגם מנעו את האפשרות שלקוחות ישנים המגיעים לפחחייה עם דפיקות חדשות, יטעו ויחשבו שהגיעו למקום אחר עם יוסף אחר (כי הרי את עוזי הם ממילא לא מכירים).
הדברים האלה נכתבים כמובן על אחריותי בלבד. כשהצצתי פנימה קיבלתי את הרושם כי בניגוד לאופיו מסביר הפנים של השלט, אם אני רוצה לברר שם משהו עדיף שאגיע עם מכונית שזקוקה לפחחות או לצבע, ורצוי לשניהם. שאלות כמו 'מי זה נח'? או 'למה רק את עוזי אפשר להשיג בטלפון'? עלולות להיחשב הטרדה במקרה הקל והסגת גבול במקרה שמכבי שוב הפסידה. האמת היא שלמכונית שלי לא הייתה מזיקה מתיחת פנים קלה, אבל כאמור היא הייתה באותם רגעים במוסך של המתחרים מרחוב ראם.
 |
יוסף ואחיו. רחוב האחים מסלאוויטה, תל אביב, מארס 2012
|
כשביקרתי לאחרונה במוסך שלי, הנמצא כזכור ברחוב האלמנה והאחים ראם, הבטיחו לי שתוך שעה יתקנו את המכונית. כדי לשרוף את הזמן יצאתי לשוטט בסביבה ובהזדמנות זו להרחיב את היכרותי עם השכונה ורחובותיה. ברחוב האחים מסלאוויטה מצאתי את הפחחייה של יוסף את עוזי, ובסוגריים: לשעבר יוסף את נח. בזכותו של נח נכתבה הרשימה הזאת.
התברר לי שסלאוויטה (או סלאווּטָה) היא עיירה באוקראינה, והאחים הם שמואל-אבא ופנחס שפירא, שהקימו בה את בית הדפוס שלהם בשנת 1792. סיפורם, שהתרחש על רקע מאבקי החסידים והמתנגדים ברוסיה הצארית של המאה ה-19, יכול להיקרא בקלות כסיפור מתח, והוא כולל הלשנות, התאבדות, חשדות לרצח, קנוניות וקנוניות נגד. כיוון שאני לא רוצה לקלקל את הסיפור, אוסיף רק שבין דפוס סלאוויטה לבין דפוס ראם ניטשה מלחמת עולם שהתלקחה ב-1834, אחרי שמשפחת ראם החליטה להתחרות בתלמוד הבבלי שמשפחת שפירא הדפיסה זה שלושה עשורים, ולהדפיס תלמוד בבלי משל עצמה.
הרחובות הנושאים את שמות האויבים העתיקים נמצאים במרחק יריקה זה מזה, ובאף אחד מהם איש אינו מבזבז דקה מעבר להכרחי. 'האחים מסלאוויטה' הוא רחוב ללא מוצא, והוא חסר חן עד כדי כך שכל מה שאתה רוצה הוא להסתלק משם. אני לא יודע איך נראתה סלאוויטה בימי 'האחים', אבל לא חסרים תיאורים ספרותיים של אותן עיירות, שבקתותיהן 'עומדות צפופות זו אצל זו – ללא חצרות, ללא עצים, ללא גדרות' (שלום עליכם, סיפורי תוהו, תרגם דן מירון, הוצאת כתר, 2010, עמ' 120). לפחות על פי התרשמותי, יש בעליבות של הרחובות בשכונת מונטיפיורי יותר מהד לעליבותן של אותן עיירות שכוחות-אל במזרח אירופה.
ובתוך כל זאת, דווקא השלט של הפחחייה של 'יוסף את עוזי' מקרין אופטימיות של חמנייה ביום סגריר, כשהוא מפזר את קרני השמש הצהובות שלו לכל עבר. נראה גם שדברי קהלת, 'טוב שם, משמן טוב', היו נר לרגליהם של השותפים כאשר הציבו את השלט מעל למוסך. אפשר להסיק ממנו שהוא מחליף שלט קודם, שאמנם אותו לא זכיתי לראות, אבל אני בטוח שהיה כתוב שם 'פחחות וצביעת רכב – יוסף את נח'. כשהוסיפו יוסף ועוזי את השורה החדשה בתוך הסוגריים הם תפסו שתי ציפורים במכה אחת: גם עשו כבוד לנח, וגם מנעו את האפשרות שלקוחות ישנים המגיעים לפחחייה עם דפיקות חדשות, יטעו ויחשבו שהגיעו למקום אחר עם יוסף אחר (כי הרי את עוזי הם ממילא לא מכירים).
הדברים האלה נכתבים כמובן על אחריותי בלבד. כשהצצתי פנימה קיבלתי את הרושם כי בניגוד לאופיו מסביר הפנים של השלט, אם אני רוצה לברר שם משהו עדיף שאגיע עם מכונית שזקוקה לפחחות או לצבע, ורצוי לשניהם. שאלות כמו 'מי זה נח'? או 'למה רק את עוזי אפשר להשיג בטלפון'? עלולות להיחשב הטרדה במקרה הקל והסגת גבול במקרה שמכבי שוב הפסידה. האמת היא שלמכונית שלי לא הייתה מזיקה מתיחת פנים קלה, אבל כאמור היא הייתה באותם רגעים במוסך של המתחרים מרחוב ראם.
Itamar, As an attorney, I beg to differ.
השבמחקYosef's new "gilgul" might not quite be as cordial (al may noach - excuse the pun) as
you assume. It is quite possible that Yosef has
co-opted some goodwill (monitin) that actually
belongs to his former partner.
אבו אל בנאת היקר,
השבמחקעל זה אמא שלי אומרת שיש דברים שלא מוכרחים לדעת.
Just like my mother - always give people
השבמחקthe benefit of the doubt. But hey, if it were
always true, I'd have to look for a different job.
:-)