סיפורי רחובות: נחום ומיכה, רות והר סיני, כהנשטם וילין מורנתן

א. נחום הנביא ומיכה הנבואתי 

על שלטי רחובות הקשורים בתנ"ך והשיבושים והמוזרויות שיש בהם כבר הרחבנו כמה פעמים (למשל, כאן 'לומדים תנ"ך ברחוב: שופטים, נביאים ומנהיגים'). הפעם נעיף מבט על הנצחתם של שני נביאים בתל אביב: נחום ומיכה, שניהם תרמו לתנ"ך ספרים קטנים. ספריהם נאספו לקובץ המכונה 'תְּרֵי עֲשַׂר', שמאגד 12 קבצי נבואה קצרים. בזכות היותם מזוהים עם הספרים הקרויים על שמם נקראים הנביאים הללו בפי החוקרים בשם הלא ממש מוצלח 'נביאי הכתב'.

נחום האלקושי היה אדם צנוע. הוא השאיר אחריו בתנ"ך רק שלושה פרקים (47 פסוקים בסך הכול). הוא אכן התנבא על חורבנה של העיר האשורית נינוה, אך מה ניתן להבין מהציטוט המשובש שעל השלט 'עיר דמים, כול כחש'?

הציטוט הנכון של הפסוק הוא זה: 'הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ' (נחום, ג 1).

שמא תאמרו מקרה הוא? לא. כך כתוב בכל השלטים ברחוב.

מיכה המורשתי, 'המכונה מיכה הנבואתי' (מי מכנה אותו כך?) הוא השישי בסדר העריכה של תרי-עשר, אך שלא כמו במקרה של נחום – שם ציין השלט את מספרו של הספר – כאן עובדה בלתי רלוונטית זו אינה רלוונטית. לעומת זאת, זכינו לדעת באיזו תקופה חי מיכה, מה שכנראה לא נחשב רלוונטי בשלט של נחום.

הציטוט החלקי והמשובש, והפרפרזה העילגת שבהמשכו, לקוחים מהפסוק הראשון של ספר מיכה: 'דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָ‍ִם'

צילומים: איתמר לויתן

ב. רות והר סיני

ועוד בענייני תנ"ך ובסוגת 'ההסבר המובן מאליו'.

כך מסבירים את פשר השמות 'הר סיני ו'רות' בתל אביב: הר סיני הוא הר בסיני, ורות היא גיבורת מגילת רות...

צילומים: איתמר לויתן

ג. מי היה כהנשטם ואיך קראו לו?

צילום: איתמר לויתן

נתחיל בשאלה איך בכלל מבטאים את שמו של הרחוב?

על פי השלט הרשמי: כֹּהַנְשְׁטַם / Kohanshtam; אבל זה לא נכון. באנציקלופדיה העברית – עדיין מקור חשוב ורב-ערך – מנוקד: כַּהְנְשְׁטַם.

ובכלל, לכהנשטם של הרחוב אין שם פרטי ושנת מותו העברית (תרפ"ה) והאזרחית (1920) אינן תואמות זו לזו. ההגדרה 'מלוחמי התנועה העברית בין יהודי רוסיה', מוזרה גם היא.

ובכן, מדובר באהרן כַּהָנְשְׁטָם (1920-1859), משפטן ואיש חינוך, שנודע בניהול 'הסמינרים הפדגוגיים' בעיר גרודנה ומאוחר יותר ב'סמינרים למורים' בקייב, שם גם נפטר ב-1920 או 1921. 'מחנך המחנכים' קראו לו והוא נזכר בהערצה בזיכרונות תלמידיו (ראו צבי שרפשטיין, 'גדולי חינוך בעמנו').

הבלוג של קובי לידרמן

ד. ילין מורנתן

זה לצד זה: מכאן, השלט הפרטי המופרך, שהמציא שם חדש ומעוות לנתן ילין-מור, שהיה ממפקדי מחתרת לח"י וחבר בכנסת הראשונה; ולידו השלט הרשמי, שגורס כי ילין-מור מת בשנת תשל"ט / 1979, בעוד שהלה האריך חיים שנה נוספת ונפטר מן העולם בשנת תש"ם / 18 בפברואר 1980.

אולי זה בגלל שלאחר מלחמת ששת הימים פנה ילין-מור שמאלה, תמך בהחזרת השטחים ובהקמת מדינה פלסטינית.

נתן ילין-מור (העמותה להנצחת מורשת לח"י)

'הביוגרפיה שלו יכולה להזין ספרי עלילה למכביר, אישיותו היתה רבת סתירות ומרתקת מאין כמוה', כתב עליו יוסי אחימאיר יום לאחר מותו, והוסיף:

מעריב, 19 בפברואר 1980

תשורה קטנה לשבועות: מגילת רות המצולמת

לפני כמה שבועות הפנה אבי כצמן את תשומת לבי לאתר Israel's History: A Picture a Day ומאז הוא מופיע בקביעות בצד שמאל של הבלוג, בפינת 'מומלצי עונ"ש'. אתר ייחודי זה <שבינתיים נסגר אתר זה ואין הוא זמין עוד במקומו> מוקדש לצילומים ישנים של ארץ ישראל והוא מלא וגדוש להתפקע בצילומים מפתיעים ולא מוכרים, שנלקחו בעיקר מהאוספים העצומים של ספריית הקונגרס האמריקני בוושינגטון. אוהבי הנוסטלגיה וההיסטוריה של ארץ ישראל ימצאו שם את כל מה שאיוו לו.

השבוע העלה אתר זה פנינים מאוסף מרתק של צילומים על מגילת רות, פרי מאמציהם של אנשי מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית בירושלים לביים ולשחזר את נופי התנ"ך. זמן הצילומים אינו ידוע אבל אפשר לשער שמדובר בשנות השלושים של המאה העשרים. המחלקה לצילום של בני המושבה האמריקנית בירושלים (מרכזה היה במקום שבו נמצא היום בית המלון 'אמריקן קולוני' במזרח העיר) הוקמה בשנת 1898, ושיא פעילותה היה בימיו של הצלם אריק מטסון (Eric Matson), שסדרה זו נמצאת באוספיו. אוסף צילומי מטסון נתרם לספריית הקונגרס.

הנה טעימה קטנה מהאוצרות הללו. תמונות נוספות בסדרת 'רות המואבייה' (Ruth series, Ruth the Moabitess) אפשר למצוא כאן וגם כאן.

 את הכותרות לצילומים בחרתי מתוך פסוקי מגילת רות, פרקים א-ב.

חג שמח!

וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ--חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?

וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה? וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.

וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ.

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.

וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית--יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ.

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט--עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים.