ככה זה נראה: פליטי עבודה סודנים חוצים את הגבול

את הדברים הבאים פרסם אתמול בני החייל, הלל אסף, בדף הפייסבוק שלו. ברשותו אני מפרסם את דבריו כאן (בעריכה קלה):

חשבתי רבות על מה אכתוב ואיך אכתוב זאת, מה המטרה ולשם מה. אין לי תשובות לרוב השאלות אך אני חייב לספר את שראיתי. 

אור ליום העצמאות ה-64 של מדינת ישראל, אני והצוות שלי תגברנו את מוצב 'גוזל' שעל גבול ישראל-מצרים. בבוקר יצאנו לגבעה סמוכה לגדר על מנת לאבטח את עבודות בניית הגדר החדשה לאורך קו הגבול. לאחר כשעה התברר כי נשלחנו ללא סיבה והמתנו לאוטובוס שיחזיר אותנו למוצב. כשעלינו לאוטובוס התבשרנו כי עלינו לעצור בדרך על מנת להעלות מספר סודנים אשר נאספו מהגבול. את המראות שראיתי שם לא אשכח. 

הגענו למוצב. האוטובוס חנה. במרחק של כמאה מטרים עמדו הסודנים. החייל שהיה עמם סיפר לנו כי מדובר בשמונה סודנים אשר היו בשבי הבדואים במצרים כתשעה חודשים, ורגע לפני שפרחה נשמתם הושלכו גופותיהם הנושמות סמוך לגדר. עם שחר הבחינו חיילי הפטרול הצה"לי בגופותיהם השרועות והמקופלות על הדיונות, הם חצו את הגבול והעבירו אותם לשטחנו. הסודנים נבדקו על יד רופא, זכו לאוכל ולשתייה וליחס אדיב. החייל סיפר לי כי בעת הבדיקה התגלו חריטות של שוביהם על גופם, רגליהם רצוצות ופצועות, יחפים וחבולים, סובלים ממחסור במזון ושתייה, ואין לדעת אילו מחלות זיהומיות הם נושאים על גופם.

כשהתחילו הסודנים ללכת לקראתנו השתררה דממה דקה באוטובוס. איש לא פצה את פיו למעט קריאות תדהמה, חוסר אמון ופליאה. לא נשמעה הערה צינית ואיש לא צחק. דממה. הסודנים התקרבו אלינו בקצב איטי להחריד, כל צעד שלהם השתרך, כל דריכה נעשתה בכאבים עצומים. פניהם חסרי הבעה, עור הלחיים שלהם מתוח על עצמות הפנים, רגליהם יחפות. כפי שתוכלו לראות בתמונות שצילמתי, הם בקושי עומדים. המרחק שאותו עשו עד האוטובוס לא עלה על מאה מטר ובכל זאת זה לקח להם לפחות עשר דקות. נסו ללכת מאה מטר ותבינו את חומרת המצב...

עמדנו חסרי אונים. הנחו אותנו לא לבוא אתם במגע כיוון שלא עברו בדיקה רפואית הולמת, וממילא גם לא ידענו מה לומר. איש לא ציפה לראות מחזה כזה. התבוננו בתמונה ושימו לב למספר פרטים: ראשית, העמידה שלהם עקומה, רגליהם נגררות. אך הפרט החשוב והמזעזע ביותר נמצא בצד השמאלי המרוחק של התמונה, ממש באמצע, שם אפשר לזהות גוש שחור מוטל על האדמה. הגוש השחור הזה הוא הסודני השמיני. כוחותיו תשו, רגליו כשלו ונחבשו, לא נותרה בו טיפה אחת של כח. האיש הזה, שאת שמו איני יודע ואת סיפור חייו איני מכיר, זוחל על הרצפה. למראה כזה לא ציפה אף אחד מאתנו. נאלמנו דום. מוחי קדח בעודו מנסה לפענח את מה שאני רואה, מנסה לגשש את דרכו ולהחליט אם מדובר במציאות או בבדיה, דמיון, סיוט. המחשבה שאני נוכח ברגע כה קשה בחייו של אדם, רגע אשר איני מעכל ואיני מבין, היא מחשבה קשה. האם זהו יום טוב עבורו? הרי הוא השתחרר מהשבי, חצה את הגבול וייסוריו תמו. אולי הוא עצמו אפילו חושב שהגיע לגן עדן, למקום מקלט מוגן. איני יודע. ייתכן כי הזחילה חסרת האונים הזו מסמלת את תחתית הקרקעית. איך אדם מגיע למצב כזה? אך אני יודע כי הרגע הזה הוא רגע מכונן בחיי שלי.

לא יכולנו להישאר באוטובוס חסרי מעש. ירדנו אל הסודני, ביקשנו כפפות מהרופא וחבר לצוות המקביל נשא אותו על כפות ידיו והעלה אותו לאוטובוס, כפי שתוכלו לראות בתמונה השנייה. לאחר מכן סיפר לי החבר כי האדם לא שקל יותר משלושים קילו. ייתכן שהגזים, אך לא בהרבה.

כאשר שמונת הסודנים התיישבו באוטובוס התפתחה סצינה הזויה. מפגש מוזר של בני אוכלוסיות שונות לחלוטין אשר תופסים את המציאות המשותפת בעין שונה לגמרי. עבורנו היה זה רגע מזעזע. הצענו להם שוקולד, מים, לחם. כל מה שהיה לנו. התחושה הייתה שאנו עדים למצב שמזכיר את שחרור מחנות ההשמדה והריכוז בפולין ובגרמניה. חיילים חסונים שדואגים לשרידי החרב, שורדי השבי, מוכי הרעב והמחלות. מחשבות מסוג אלו צצו בראשינו ולא חדלו להטריד אותנו מאז. אך מה חשבו לעצמם שמונה הסודנים? אינני יכול לדעת, אך דומני שמבעד לעיניהם הריקות ולרגליהם החבולות הסתתרה אנחת רווחה, תחושת שחרור והישג. לאחר מסע מטורף שהתחיל בסודן, עבר אלפי מכשולים ותלאות הם הגיעו למחוז חפצם.

השוני בתפיסת המציאות לא הותיר מקום באוטובוס אלא לאותה דממה מחרידה. ניגשתי אליהם ובירכתי אותם (באנגלית) בבוקר טוב ובהצלחה. סיפרתי להם כי הם הגיעו לישראל ביום העצמאות של מדינתנו וכי עבורנו זה יום שמח במיוחד. הם הגיבו בחיוך מנומס ובאמירת תודה לבבית. לא היו יותר מילים בפי באותה עת. לא ידעתי מה לומר, וגם היום איני יודע איך אמורים לנהוג בסיטואציה כזו. המשכנו בנסיעה השקטה עד למוצב. השארנו להם מים והלכנו...

לאן הם הגיעו ומה הם עשו אחר כך איני יודע. האם נעצרו? האם כבר ראיתם אותם בתחנה המרכזית בתל-אביב? המחשבות של אחרי אינן מרפות גם לאחר שבוע. גילוי נאות: איני בקי כלל וכלל במצב בסודן, במניעים של פליטים או מהגרי עבודה, האם תמה המלחמה שם או לא, מה מביא אדם למסע בלהות כזה ואיך המדינה שלנו צריכה לפעול. הבנתי כי עליי ללמוד טוב יותר את הנושא ושעל המדינה לעשות משהו כדי לשפר את המצב הקיים. הבנתי כי אין טעם להיכנס לויכוחים חלולים של 'אסור לתת להם להיכנס לארץ', או 'צריך לתת אזרחות לכל פליט'. צריך להבין את התחושה. וזו מטרתי. אני רוצה שתהיו מודעים למציאות ההזויה הזו. זה נראה כאילו היא מתקיימת במרחק עצום של אלפי קילומטרים מכאן או עשרות שנים אחורה, אבל דעו שהיא מתקיימת בחצר האחורית שלנו. אנשים נאבקים על חייהם ומגיעים לאפיסת כוחות נפשית ופיזית, ואנו לא מודעים לכך בכלל. אין לנו מושג מה תחושותיהם של אותם אנשים, מה הביא אותם לכאן ומשהגיעו מה רצונם עכשיו. הקדישו לכך מחשבה, תנו על כך את הדעת. אל תגידו לא ידעתם.

אני לא מנסה לשכנע אף אחד, כי אני בעצמי לא יודע באיזה צד אני ואפילו איזה צדדים קיימים. אני רק מבקש שתבינו את החוויה הרגשית שעברתי ביום העצמאות האחרון של מדינתנו.

הנה עלמה זוהר שרה 'ממצרים', שכתבה והלחינה:

תמיד יש מלחמה באפריקה,
מזל שהיא רחוקה,
שלא רואים ולא שומעים
אותה מכאן.

גם אני הלכתי פעם
בנתיב הייסורים,
ממצרים לירושלים,
במדבר, ימים רבים
בלי מים
עם אותה שאלה בעיניים.

גם אני פגשתי רשע
המכה בלי אבחנה
אנשים חפים מפשע,
אנשים בלי הגנה
בלי בית
עם ילדים קטנים בידיים.

הם דופקים לך בדלת,
הם בוכים בכי תמרורים,
אל תאמר - מה לי עם אלה
אלה אנשים זרים.

כי בכל דור ודור
חייב אדם לראות עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים.
שלא ישכח איך ברח,
הוכה, הושפל, נרצח,
איך צעק לשמיים.

גם אני חיפשתי כוח
להציל מה שאפשר
כשלא היה לאן לברוח
דמי היה מותר
אות קין
אנשים נופלים לברכיים.

הם דופקים לך בדלת,
הם בוכים בכי תמרורים,
אל תאמר - מה לי עם אלה
אלה אנשים שחורים.

כי בכל דור ודור...

אז שמור נא על כולנו,
ריבונו של עולם,
שלא נזדקק אף פעם
לרחמים של בני אדם.

כי בכל דור ודור...

תמיד יש מלחמה באפריקה,
מזל שהיא רחוקה,
שלא רואים ולא שומעים
אותה מכאן.

תמיד יש מלחמה באפריקה,
מזל שהיא רחוקה,
שלא רואים ולא שומעים
את הצעקה.

בעלי התוספות

כתבה לי ד"ר אלישבע באומגרטן:

קראתי את הכתבה של בנך והתרגשתי עד דמעות. והנה עוד סיפור, גם מהשבוע האחרון, יש בו המשך מסויים לסיפור.

ש', פליטה מאריתריאה הגיעה ארצה לפני ארבע שנים וסמוך להגעתה התחילה לעבוד כמנקה בבית שלנו ובבתי חברים נוספים. מכיוון שהיא הגיעה מזמן היא אחת ממאות ספורות של פליטים שיש להם אישורי עבודה. לאחר שנה הגיע דרך המדבר גם החבר שלה ומאז הם התחתנו ולפני שנה נולדה להם בת. הם הפכו לבני בית אצלנו - היינו בחתונה שלהם, אני נכחתי בלידת בתם ואף היינו בטבילה (כדאי ללכת לכנסיה האתיופית בשבת בבוקר כדי להבין חלק מחיי הפליטים הללו בעירנו).

ביום שישי שעבר היא בקשה ממני ומעוד חברה, רופאה במקצועה, לבוא עמה לראות מישהי שהגיעה דרך סיני. הגענו לחדר קטנטן באזור השוק, נקי אך צפוף. במיטה שכבה ס', אשה כבת 25, שלא מסוגלת לעמוד על רגליה. היא ברחה מאריתריאה לפני תשעה חודשים והיתה בשבי בסיני במשך שמונה חודשים. במשך חודשים אלה היא נאנסה יום יום על ידי שוביה, הורעבה והוכתה. משפחתה נדרשה לשלם עבורה 15,000 דולר כדי לשחררה מהשבי, סכום שאחותה, ששוהה כפליטה בהולנד, גייסה בעזרת הקהילה האריתריאית שם. חברותיה למסע היו באותו מצב ושתיים מהן נרצחו על ידי השובים. חלק מחבריה נותרו בסיני, שכן בני משפחותיהם לא יכלו לגייס את הכסף הדרוש לשחררם.

ס' הגיעה למחנה קציעות לפני חודש. שם גילחו את ראשה שהיה מלא בכינים ובדקו אותה. לאחר כמה ימים שחררו אותה במרכז תל אביב ללא כסף או הכוונה כלשהי. בן-דוד רחוק הביא אותה לירושלים ומאז היא מתגוררת אתו בחדר. בפעם היחידה שנסתה לצאת מהחדר היא קרסה והגיעה ל'ביקור חולים', שם אבחנו דלקת ראות ונתנו לה אנטיביוטיקה. לאחר בדיקה רפואית חשבה חברתי הרופאה שעדיין לא חלפה דלקת הראות. היא גם הנחתה את ש' איך צריך להאכיל את ס' שכן על פי הסימנים בגופה הכחוש חסרים לה חלבונים ושיקום גופה יקח זמן רב. הנזק הנפשי היה אף הוא ברור שכן ס' סיפרה בבכי שהיא לא רוצה לצאת מהבית כדי שלא יראו אותה אנשים.

אחרי שפגשנו את ס' ביום שישי לא יכלנו להירדם. חברתי הרופאה דברה עם עמיתים והתברר שס' זכאית לטיפול רפואי חינם. ביום ראשון בבוקר הלכה ס' למרפאת ראות שם זכתה ליחס נפלא, קיבלה תרופות ועכשיו היא הולכת ומתחזקת. בעזרת אחותי נעמה שעובדת בארגון 'בצלם', דיברנו עם הצלב האדום ועם האו"ם. הטלפון עם אשת הקשר באו"ם היה משמח במיוחד, שכן היא התרגשה לשמוע שס' עוד בחיים. מתברר שנציגי האו"ם, שריאיינו אותה בקציעות ולא הבינו מדוע היא שוחררה, חששו לחייה. בשבוע הקרוב תגיע נציגה מטעם האו"ם לגבות מס' עדות, כדי שתזכה למעמד של אדם שסחרו בגופו וכך תזכה למקלט ולטיפול רפואי ונפשי. לדברי נציגת האו"ם, שעמה שוחחתי כמה פעמים השבוע, המציאות הזו בסיני מוכרת ומאות ואף אלפי בני אדם מוחזקים בשבי כרגע.

מה שבכל זאת מעודד בסיפור קשה זה היה לראות את ההתגייסות המהירה של כל הגורמים עמם דיברנו כדי לעזור לס' אך בוודאי שהמצב הנוכחי בסיני קשה ובלתי נסבל.