זיכרון בספר: בעקבות אופירה היפה

יעקב דוד אברמסקי (ה' באדר תרע"ד - כ"ד במנחם-אב תשל"ט)

יעקב דוד אברמסקי (1979-1914) היה דמות של חוקר ותלמיד חכם ירושלמי שקשה להכילה. בערך עליו בוויקיפדיה הגדירוהו כך: 'סופר עברי, מתרגם, ספרן, בלשן ופולמוסן'. הוא היה מוכר היטב לבני הדור הקודם של מורי האוניברסיטה העברית ותלמידיה, בייחוד לבאי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבו עבד, ואגדות התהלכו על שנינותיו ועל אישיותו הפולמוסנית והאקסצנטרית.

יעקב דוד (י"ד) נולד ב-1914 ברוסיה הלבנה לאביו הרב יחזקאל אברמסקי, לימים מגדולי התורה הליטאיים וחתן פרס ישראל לספרות תורנית. בגיל שש עשרה כבר החל בפעילות ציונית ובשל כך נאסר בגיל שמונה-עשרה וגורש לארץ גזירה – לחלקיה המזרחיים של ברית-המועצות האסיאתית. בשנת 1937 הצליח להיחלץ ולעלות לארץ עם רעייתו ובנו יונתן (יוני). משנת 1939 גר בירושלים ועבד בבית הספרים הלאומי. בנו יוני, שנולד בטשקנט, מצא את מותו הטרגי ב-1948, בימי ההפוגה השנייה, מכדור של צלף ירדני. יוני נהרג בטרם מלאו לו שלוש עשרה שנים (עמוס עוז, שהוריו היו ידידי משפחת אברמסקי, סיפר על כך ב'סיפור על אהבה וחושך', עמ' 424-423, 579; על י"ד אברמסקי ראו שם, עמ' 433, 443, ועוד).

י"ד בחייו – כמו אחיו הצעיר, ההיסטוריון הלונדוני שמעון (שימֶן) אברמסקי – כמעט שלא פרסם מדבריו. יוצא דופן הוא ספר מסות קטן שפרסם בשנת 1943 ונקרא בשם המקורי 'בזכות הדילטנטיזם: צרור מסות'. לאחר פטירתו כינסה בתו, שולה אברמסקי, שני כרכים מעיזבונו: האחד 'בדרכי היהודי הנצחי: הגיונות ועיונים ביהדות' (1985), שהוא קובץ מסות ומאמרים בענייני לשון, ספרות, הגות ותרבות יהודית, והשני 'אגרות יעקב דוד אברמסקי' (1991), שהוא אוסף מוער של כ-120 אגרות ששלח לגדולי דורו בין השנים 1979-1931. מקצת האיגרות נכתבו עוד בברית המועצות. שני הספרים ראו אור בהוצאת ספרית פועלים.

אביעד רוזנברג, איש הספרייה הלאומית וצייד ההקדשות הנמרץ של עונ"ש, שלח לי את ההקדשה היפה הבאה פרי עטו של אברמסקי. ההקדשה נרשמה על גבי ספרו של יעקב פיכמן, שירת ביאליק, שנדפס במוסד ביאליק בשנת תש"ו (1946).

לאופירה -
היפה כשירה, כשירה
האדירה של ביאליק. ויפיה
אינו צריך לפירושים: דיה
ראיה אחת לדעת
שתוכה כברה וגבורתה
גבורת בת-ישראל:
ענוה מבחוץ וחרף-נפש מבפנים.
מאת
חיָלה הנאמן
אברמסקי

מי היא אופירה היפה ומה מסתתר מאחורי הקדשה זו?

כדי לפענח חידה זו פניתי לשולה אברמסקי, בתו של י"ד וקוראת ותיקה של עונ"ש, אך גם היא לא ידעה את התשובה פרט לזיכרון מעומעם אודות 'אופירה'. על פי מטבעות הלשון 'גבורת בת ישראל', 'חרף-נפש', 'חיָלה הנאמן', שיערה שולה שמדובר בשם אמיתי או בדוי של מישהי שהיתה קשורה אז למחתרות. אברמסקי ורעייתו היו מאוהדי האצ"ל והלח"י, והימים (1946), כאמור, הם ימי מלחמת העצמאות.

שולה פנתה אפוא אל ידידת המשפחה, יונה ארציאלי (לימים: ברזילי), שהיתה חברת אצ"ל, וזו ידעה לספר כי 'אופירה' היה כינויה המחתרתי של מרגלית ליכטמן, שלהוריה הייתה חנות ספרים וכלי כתיבה ליד אולם האירועים של גולדשמידט (רחוב לונץ). לימים 'אופירה' התחתנה ועברה לגור בארה"ב, אך יונה לא ידעה או לא זכרה את שם נישואיה החדש.

בסיועם של יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל, ואמירה שטרן מנהלת הארכיון, אותרה תמונתה של מרגלית ליכטמן, המכונה 'אופירה', וכן טופס בקשה משנת 1949, שהגישה על מנת לקבל אישור על ארבע שנות שירותה בארגון.

'אני יודעת שציפית לתמונה אשר תעיד על יופי סוער ובלתי רגיל', כתבה לי שולה, 'אך שים לב שאבי כתב לה על יופייה הצנוע מבחוץ ונפלא מבפנים'.

אז הנה תמונתה של 'אופירה':

התמונה מעידה על כך שאופירה הייתה צעירה מאוד. לדברי שולה, אביה חתם לפחות על שלוש הקדשות בתואר 'חיָלה הנאמן', וכל ההקדשות הללו נועדו לבנות של ידידים או של קרובי משפחה, עת היו בנעוריהן או בשנות בחרותן המוקדמות. אני משערת – המשיכה שולה – שהוריי היו חברים של הזוג ליכטמן, הוריה של מרגלית, ואבי נתן לה את הספר, כנראה, מתנה ליום הולדתה.

בינתיים פנה אביעד לפרופ' יהודה לפידות, שהיה בנעוריו איש האצ"ל ועוסק מזה שנים במחקר תולדות הארגון, והוא ענה כך:

אכן הכרתי את מרגלית ליכטמן, שכינויה באצ"ל היה אופירה. בתקופה מסוימת הייתי מפקדה. היא למדה בירושלים בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. בנוסף ללימודיה בבית הספר למדה לפרוט על פסנתר. לאביה הייתה חנות לצורכי משרד וכן היה בעל דפוס בירושלים. מספר שנים לאחר קום המדינה נסעה לארצות הברית, שם נישאה ליהודי אמריקאי ומאז היא מתגוררת בארצות הברית. לא ידוע לי שם משפחתה לאחר נישואיה.

אופירה היפה, שלחמה על חירות ישראל, גרה אפוא (ככל הנראה) בארה"ב.

אם מישהו מקוראי עונ"ש יודע משהו עליה, נשמח להמשיך במעקב.

בעלי התוספות

חן חן לעמוס (בתגובות למטה) שאיתר מיד את אופירה, שגרה היום בניו ג'רזי ושמה מרגלית אדלסון. הודות לכך הצלחנו למצוא את תמונתה הנוכחית של מרגלית ('אופירה') ליכטמן-אידלסון:

כתב לי מוטי שור:

זכיתי בהיותי ילד להיות שכנו של י.ד. אברמסקי וכמנהג אותם הימים נסעו כולם ילדים ומבוגרים באוטובוס. מדי יום ביומו כאשר היה אברמסקי עולה לאוטובוס הוא בירך בקול רם וברצינות רבה: 'שלום אדוני הנהג ,שלום רבותי הנוסעים.'

זכורני שהייתי משחק כדורגל עם בנו שוקי ופעם, בויכוח חשוב האם היתה נגיעת יד בכדור או לא, קראתי לעבר שוקי 'שקרן'. אברמסקי האב בדיוק עבר שם ושמע את קריאתי ופנה אלי מזועזע : 'אינני מאמין שיהושע משקר'...

כתב לי פרופ' חננאל מאק:

עוד על י"ד אברמסקי: צומת הרחובות ירמיהו, עלי הכהן, צפניה הנביא ובר-אילן בירושלים נקרא בשם כיכר י"ד אברמסקי, לזכרו של האיש.

רוח הקודש צלחה כנראה על מי שהחליט להנציח את זכרו של האיש המוזר, המקורי, המפחיד, הלמדן והמרתק הזה דווקא באותו צומת. מבלי משים צפה ועולה דמותו כמין צרוף של האישים שנתנו את שמותיהם לרחובות הסמוכים. שים לב לדמויות הנפגשות שם, תחת חסותו של י"ד אברמסקי המנוח:

הרב מאיר בר אילן היה רב ליטאי תלמיד חכם ומשכיל, בנו של גדול תורה מפורסם (הנצי"ב), פעיל ציוני שעלה ארצה, הרבה לעסוק בספרות ובעיתונות, פרסם מחקרים ומסות ונפטר בגיל צעיר יחסית. עלי הכהן היה בן למשפחה מכובדת שלא הצליח להעביר את מורשת אבותיו לדור הבא ושכל את בניו במלחמה עם הפלשתים. בספר צפניה נמצא נבואות זעם ופורענויות קשות בצד דברים בשבח הענווה (ראה צפניה ב', ג), חזונות אוניברסליים (ג', ט) וגם סוג של הומור (ב', יד). וירמיהו הנביא היה ירמיהו הנביא.

בתגובה לדברי חננאל מאק, כתבה לי שולה אברמסקי:

על הוועדה שהחליטה לקרוא את הכיכר על שם אבי בצומת המצוין לא שרתה רוח קודש; הסיבה לבחירת המיקום של כיכר זו היא פרוזאית לחלוטין. הכיכר הזאת נמצאת בצומת של חמישה רחובות, שאחד מהם לא הזכיר מאק בתגובתו, והוא רחוב נחמיה.

ברחוב נחמיה גרה משפחתי משנת 1940 ועד לשנת 1970, ובשנת 1948 נהרג בו יוני אחי. הוועדה לקריאת שמות רחובות בירושלים ביקשה 'להחזיר את אבי הביתה'. האירוניה היא שהוריי העתיקו את דירתם בשנת 1970 מן השכונה שהחלה מתחרדת, ועתה נטועה הכיכר על שם אבי בלב אזור שהשלים זה כבר את תהליך התחרדותו.