תזמורת הבידור של קול ישראל: פרק נשכח בתולדות המוזיקה הישראלית

כרזות פרסום לתכניות בידור 61

 מאת ארנון וגדעון גרייף

שנות השישים שינו מבלי הכר את עולם המוזיקה הקלה והפופולרית במדינת ישראל. שנת 1960 הייתה שנת המפנה ובה נולדה גישה מוזיקלית חדשה, שאחד מסימניה המובהקים היה הקמתה של 'תזמורת הבידור של קול ישראל'. 

הצורך בהקמת תזמורת, שתשרת את צורכי המוזיקה הקלה של קול ישראל, עלה לראשונה ב-1959, לא מעט בהשפעת תחרות האירוויזיון, שבאותה שנה מלאו לה שלוש שנים (האירוויזיון הראשון נערך בשווייץ ב-1956). בעשורים הראשונים לקיום האירוויזיון (למעשה עד לשנת 2000) לוו כל הזמרים על ידי תזמורת חיה, בהרכב של כשישים נגנים מעולים, שניגנו עיבודים שהוכנו עבורם בידי מיטב המעבדים האירופים. ואכן, כבר בשנת 1956, עם שידורה הראשון של תחרות האירוויזיון, נוצר צליל תזמורתי מיוחד, אופייני, שהשפיע על אופי המוזיקה הקלה באירופה ואף מחוצה לה למשך עשרות שנים. הדים לצליל זה ניתן לשמוע אפילו בשיריהם המוקדמים של הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול, שעבדו עם מעבדים אירופים מוכרים. 

בראשית שנות השישים התחזקה בישראל השפעתם של מוזיקאים ילידי אירופה, ש'התחברו' לצליל האירופי החדש של האירוויזיון וביקשו להנחיל אותו גם למוזיקה הישראלית, שעד אז נשאה ברובה אופי עממי, מזרח-תיכוני, אוריינטלי (שירי רועים, 'שירי סוכנות', שירי מולדת וכדומה). בין המוזיקאים הללו בלט משה וילנסקי, שהשפעתו על הקו המוזיקלי של קול ישראל הלכה והתחזקה. לצידו ניתן לציין עוד כמה מוזיקאים בולטים ילידי אירופה, כמו אריה לבנון, ד"ר חנן וינטרניץ, ואת שמעון כהן, יליד הארץ, שפסע אז את צעדיו הראשונים בשדה המוזיקה הקלה. 

משה וילנסקי (בלוג הספרנים)

וילנסקי ורעיו חלמו להקים תזמורת קלה קבועה, שתלווה אמנים ישראליים וזרים במופעים פומביים של הרדיו, ובכך תעשיר את תוכנית השידורים של הרדיו הישראלי. חלום זה נישא על רקע התפתחות מקבילה: הקמתו של ערוץ שידור נוסף בקול ישראל, אח טרי לערוץ השידור הממלכתי היחיד שהיה קיים עד אז. הערוץ החדש, שכונה בראשית דרכו 'הגל הקל', היה זקוק לגוף תזמורתי מסוג חדש, שיוכל לספק לו תכנים מוזיקליים שמותאמים לאופיו. בשלהי 1959 הובילו כל הדרכים להקמתה של תזמורת בידור חדשה. 

אלא שכוונות לחוד וביצוען לחוד: לא די בכך שבארץ לא היה ניסיון כלשהו בהקמת תזמורת כזאת, אף חסר הידע אילו כלים עליה לכלול. זאת ועוד, קשה היה למצוא בארץ מוזיקאים היודעים להכין עיבודים לתזמורת בהיקף גדול. עד שלהי שנות החמישים היו העיבודים התזמורתיים שליוו את האמנים הישראלים ברמה בלתי מספקת, חד-ממדיים ונטולי מעוף. ההרמוניות היו בסיסיות, מקצתן שגויות, וניתן לשמוע זאת בהקלטות ובתקליטים שנעשו באותן שנים.

וילנסקי וחבריו חיפשו מוזיקאי מוביל מאירופה, שיוכל לסייע להם בהקמת התזמורת ובהכשרת חבריה לקראת המופעים המוזיקליים הפומביים הגדולים שתוכננו. הבחירה נפלה על דוד גיסברט ('דולף') ואן דר לינדן (1999-1915), מנצח הולנדי ותיק ומוכשר, שכוכבו דרך מעל בימת האירויוזיון מימיה הראשונים כאשר ניצח על התזמורת שליוותה את רוב משתתפי התחרות. הוא נענה בחיוב להצעה, הגיע ארצה לצורך ביצוע המשימה ושהה בישראל כחצי שנה. תקופה זו הייתה הבסיס לתפנית המוזיקלית הדרמטית שציפתה לעולם המוזיקה הקלה בישראל למן שנת 1960. 

דולף ואן דר לינדן (ויקיפדיה)

אחרי שבועות של עבודה מאומצת עלה בידי ואן דר לינדן להקים תזמורת קלה מקצועית, שמנתה 34 נגנים ובתוכם טובי המוזיקאים בישראל של אז, כמו סבינה גולדברג, ילידת ורשה, שהייתה פסנתרנית קלאסית, אגון קרטן, שהיה אמן גיטרה קלאסית, החלילן בצלאל אבירם, צבי פופקו, אברהם מרקוביץ', ראובן פרגמנט, ליאו שרמן ואחרים – רובם שמות שאבדו מן הזיכרון המוזיקלי הקולקטיבי. תחת שרביטו של ואן דר לינדן החלה התזמורת להתאמן לקראת המשימות המקצועיות הכבירות שהמתינו לה: לשמש תזמורת קלה קבועה של קול ישראל, להופיע אחת לשבועיים במופע בידור רדיופוני פומבי בשם 'בידור 60', להקליט נעימות ישראליות קלות עבור מאגר החומרים המוקלטים, כדי שיישמרו על גבי סרטוני הקלטה בסרטיית הרדיו, וכמובן להקליט חומרים מוזיקליים שיידרשו ללא תכנון מראש. במקביל הכשיר ואן דר לינדן את וילנסקי וכמה מוזיקאים נוספים בתורת העיבוד, שבה התמחה ובה זכה להערכה עצומה באירופה.

המופע הפומבי המתוכנן אמור היה להיות מוקלט אחת לשבועיים בנוכחות קהל באולם 'אֹהל שם' ברחוב בלפור בתל אביב. אולם זה היה אז היחיד בסדר גודל בינוני במרכז תל אביב, שתנאי האקוסטיקה שבו נמצאו מתאימים, שהיה בו מיזוג אוויר ובימתו הייתה גדולה מספיק כדי להכיל 34 נגנים עם מנצח, מנחה ואמנים. האולם עצמו, שעבר שיפוץ, הכיל כאלף מושבים. 

תזמורת הילדים של כפר הנוער מאיר שפיה על בימת אוהל שם, 1952 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

לתוכניות הבידור נקבעה מתכונת קבועה: היא נפתחה עם אות מוזיקלי מיוחד שחובר בידי וילנסקי והשתנה מדי שנה (כאשר 'בידור 60' הפכה ל'בידור 61', 'בידור 62', וכן הלאה). מיד לאחר מכן השמיעה התזמורת נעימה ישראלית לשיר מוכר ואהוב בעיבוד שנוצר במיוחד לתכנית. לאחר מכן הופיעו חמישה עד שבעה אמנים, בעיקר ישראלים. אמנים מחו"ל, שהיו במקרה בארץ באותה תקופה, הוזמנו גם הם להשתתף, ואף היו מקרים מיוחדים שאמנים זרים הוטסו לארץ במיוחד. מנצחי המופעים התחלפו מפעם לפעם, כדי לאפשר למנצחים שונים להתנסות בניצוח על תזמורות בהיקף שלא היה מוכר עד אז בישראל. בין המנצחים היו גארי ברתיני, משה עצמון, ליאו אלפסי, משה וילנסקי, יצחק גרציאני ואריה לבנון, ובהמשך לַסְלוֹ רוט, שמעון כהן ואלי רובינשטיין. בתכניות רבות שולבו גם חידונים ושעשועונים נושאי פרסים בהשתתפות הקהל, שאותם הנחו לאורך השנים שמואל רוזן, מרדכי פרימן ויעקב בן-הרצל. כל תוכנית ארכה שעתיים, וזאת כדי להקליט שתי תוכניות בערב אחד (בין שני החלקים הייתה הפסקה). התכנית עצמה שודרה למאזיני הרדיו בימי רביעי בערב ונמשכה כשעה.

'בידור 60' עלתה לראשונה בפברואר 1960 וזכתה להצלחה אדירה. אולם אוהל שם היה מלא מפה לפה ולמופעים הבאים כבר היה קשה להשיג כרטיסים, אפילו לא ב'שוק השחור' שנוצר סביבן. רוב ההופעות התקיימו כאמור באוהל שם, אך מקצתן התקיימו גם במקומות אחרים כמו אולם קולנוע מוגרבי.

את הצלחתן של תכניות 'בידור 60' ניתן להסביר בכך שתל אביב של אותם ימים הייתה עיר בעלת דיוקן מרכז-אירופי בולט, עם ריכוז גבוה של ילידי פולין, גרמניה וארצות אחרות ממרכז אירופה, שהיו אמונים על סוג המוזיקה שהושמע בתוכניות אלה ורוו ממנה נחת. ליצני הזמן התבדחו שהעננים שהיתמרו מתרסיסי הספריי לשיער של 'הגברות הפולניות' שמילאו את האולם, הגיעו עד לתקרת הבית...

טובי האמנים בישראל הוזמנו להשתתף בתכניות, ובהם שושנה דמארי, שמעון בר, גדעון זינגר, יפה ירקוני, עליזה קאשי, גאולה גיל, רחל אטאס, נחמה הנדל, אילקה רווה, שמעון ישראלי, אולי שוקן, לוסי ארנון, אסתר רייכשטאט-עופרים, רֶמָה סמסונוב, אריק לביא ועוד ועוד. בין האמנים הזרים נזכיר את הזמרות הפולניות הפופולריות נטשה זילְסְקָה וסלאבה פשיבילסקה, שהיו ממוצא יהודי (בראשית שנות השישים עוד היו קשרים דיפלומטיים בין ישראל ופולין), וזמרים בולטים מצרפת ומהולנד. לעיתים השתתפו בתוכניות גם בדרנים ושחקני תיאטרון, כמו אורי זוהר, שייקה אופיר, זהרירה חריפאי, שמוליק סגל, שמואל רודנסקי, ניסים עזיקרי, יענקלה בן סירא, אברהם מור, עודד תאומי, ברונקה זלצמן וראובן שפר. מנחת התוכנית הקבועה הייתה עפרה סמואל, שהחלה אז את עבודתה כקריינית ועורכת באולפני קול ישראל בתל אביב, ובהמשך הצטרפו אליה להנחיה גם איש הרדיו, השחקן והעיתונאי עזריה רפפורט ולעיתים גם השדרנית והשחקנית רבקה מיכאלי. 

בשלב מאוחר יותר, ובד בבד עם הצלחת התוכנית שקנתה לעצמה מקום של כבוד בלוח המישדרים של 'הגל הקל', הוחלט לשדרה אחת לחודש מהיכל התרבות בתל אביב. אולם היכל התרבות הענק, שהיו בו כאלפיים מקומות, היה גם הוא מלא מפה לפה.

פרט להופעותיה הקבועות בפני קהל, עסקה תזמורת הבידור בהקלטת חומרים מוזיקליים ישראליים. תחילה התכנסה התזמורת באולם בית הרופא בתל אביב (סמוך לבניין מפעל הפיס), ולאחר מכן באולם בית המורה שברחוב בן שפרוט בתל אביב (סמוך לבניין הוועד הפועל של ההסתדרות). 

בשנת 1962 הגיעה הנהלת קול ישראל למסקנה כי נגניה הקבועים של תזמורת הבידור אינם עסוקים די הצורך – בהיותם עובדים עם קביעות הם קיבלו מהרדיו משכורת חודשית – ואז הועלה הרעיון להפיק תוכנית בידור פומבית נוספת בהשתתפותם. כדי להבדילה מאחותה הוותיקה והמצליחה הוחלט כי התוכנית החדשה תשים דגש על מוזיקה קלאסית קלה, על מחזות זמר ועל עיבודים תזמורתיים ונעימות. 

הרעיון התממש בדמות תוכנית הבידור 'השרביט מורם', שאף היא הוקלטה פומבית באולם אוהל שם בתל אביב. הניהול המוזיקלי הופקד בידיו של המלחין אדי (אדמונד) הלפרן, יליד קרקוב שבפולין, שעלה ארצה ב-1951 והיה עורך מוזיקה בקול ישראל. כמו כן, השתתף בעריכה המוזיקלית של התכנית גם יוסף אריה. 'השרביט מורם' הוקלטה אחת לשבועיים, בדיוק באותו אולם בו הוקלטו תוכניות 'בידור...'. המנחה הייתה עפרה סמואל, שבזכות קולה הרדיופוני הנעים ויופיה האקזוטי כבשה לה באותן שנים מקום של מנחת צמרת. תכניות 'השרביט מורם' שודרו בגל הקל בימי רביעי בשעה 21:30.

אלא שתכניות 'השרביט מורם' הבליטו בעיקר את תזמורת הבידור, הרבה יותר ממה שהיה מקובל בתוכניות 'בידור...', שבהן שולבו אמנים רבים. זו אולי סיבת כישלונה המהדהד של התוכנית. כגודל הציפיות של הנהלת קול ישראל כן הייתה האכזבה: האולם היה ריק כדי מחציתו בכל תוכנית למרות מאמציו הכבירים של הלפרן להזמין כוכבי זמר ישראלים וזרים מהשורה הראשונה. ככל הנראה, קהל היעד בתל אביב של שנות השישים לא היה בכוחו למלא יותר מפעם בשבועיים אפילו אולם בינוני בגודלו כמו אוהל שם. לאחר כשנתיים הוחלט להוריד את השרביט שהורם, למגינת לבו של אדי הלפרן, שלא התאושש מכישלון זה עד יומו האחרון (הוא נפטר ב-1991). לאחר הורדת התוכנית עסק הלפרן בהלחנה לסרטים ישראליים ובעריכת תוכניות מוזיקה קלה בקול ישראל. 

בשנת 1963 הופק בידי עיתון הארץ תקליט אריך נגן עם מיטב הנעימות הישראליות בביצוע תזמורת הבידור, ביניהן 'סיניה', 'אורחה במדבר' ('ימין ושמאל רק חול וחול'), 'משאית עם תפוזים', 'בריכת שחייה', 'רכבת לחיפה', ו'דיליז'נס ליפו'. התקליט, שנשא את השם 'עד אור הבוקר', כלל 12 נעימות (אחת מהן 'עד אור הבוקר' שהלחין מרדכי זעירא בעיבוד של נעם שריף), והוא נחטף עם צאתו לאור. היום נחשב תקליט זה פריט רב ערך לאספנים. על גב העטיפה נרשמו שמות כל הנגנים הקבועים של התזמורת.

מתוך תקליט נשכח זה בחרנו להביא את 'דיליז'נס ליפו', שהלחין משה וילנסקי באפריל 1963. הדיליז'אנסים היו כרכרות נוסעים רתומות לסוסים, כלי תחבורה נפוץ שקדם לעידן האוטובוסים. בארץ ישראל של תקופת העלייה הראשונה והשנייה היו קווי דיליז'אנסים קבועים בין ירושלים ליפו ולמושבות הברון, וסביבם התפתח פולקלור צבעוני. על עטיפת התקליט נכתב כך:

זכרונות מן הנסיעה מתל אביב ליפו בדיליז'נס הרתום לסוסים שפעמונים לצווארם, הם שעוררו את משה וילנסקי לחבר את השיר.  

אבל האמת היא שכאשר וילנסקי עלה ארצה מוורשה בשנת 1932 כבר לא היו דיליז'נסים בארץ. לא היו לווילנסקי שום זיכרונות מהדיליז'אנסים, וכל מה שידע עליהם היה רק מפי השמועה. 

בין כך ובין כך, בכשרונו כי רב הלחין וילנסקי סימפוניה ים-תיכונית זעירה ויפהפיה, שכמעט ואינה מוכרת עוד. רבים מילידי הארץ בשנות החמישים יזכרו אולי את תכנית הרדיו, ששודרה בקול ישראל בשנת 1965, ובה קרא השחקן שרגא פרידמן בהמשכים את פרקי שביל קליפות התפוזים של נחום גוטמן, שמספר על גירוש תושבי תל אביב בידי הטורקים (1917). נעימת 'דיליז'נס ליפו' היא שפתחה תכנית הקראה קסומה זו, שנחרתה בלבם של רבים מן המאזינים.

   

לקראת סוף שנת 1964, במלאת למופעי ה'בידור' של התזמורת חמש שנים, החלו להתגלע סכסוכים פנימיים ומקצועיים בתוכה ונוצרו בקיעים ביחסיה עם הנהלת קול ישראל. כתוצאה מכך פורקה תזמורת הבידור בתחילת 1965 והוחלפה בהרכב קטן וצנוע יותר שנקרא, 'תזמורת ההקלטות של קול ישראל'. התזמורת ליוותה את משתתפי מופעי 'בידור 65', שנדדו מאולם אוהל שם לאולם נחמני (ברחוב נחמני הסמוך) ולאולם קולנוע שביט בגבעתיים. מופעי 'בידור 65' נערכו בדיוק באותה מתכונת של קודמיהם, אך את תפקיד העורך והמפיק נטל מידי משה וילנסקי המוזיקאי איש קול ישראל, אפרים וייל, שהיה שותף לעריכה עוד בראשית הדרך.

חשיבותה של תזמורת הבידור חורגת בהרבה מתרומתה לביסוס הזמר הישראלי הקל ולהעשרת מאגר הנעימות והשירים המוקלטים, שחלקם שרד רק בדרך נס במעבר מ'רשות השידור' ל'תאגיד השידור'. הישג חשוב ובולט לא פחות הוא העובדה, שכל פסטיבלי הזמר של ישראל – שתחילתם (ולא במקרה) אף היא באותה השנה, 1960 – לא היו יכולים להתקיים ללא המורשת והידע המוזיקלי המצטבר של תזמורת הבידור. פסטיבל הזמר הצטיין מתחילתו בתזמורת ענקית ובעיבודים מרהיבים, וכל אלה לא היו יכולים להתממש ללא הניסיון המוצלח ובן הזמן של תזמורת הבידור.

לקריאה נוספת

קול ישראל: שבועון שידורי ישראל, 1963-1961

איזי מן, קול ישראל מירושלים: מדינה מאחורי המיקרופון, רשות השידור ופרינטיב, 2008

מרדכי נאור, ימי הרדיו שלנו: 40 השנים הראשונות, 1972-1932, ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2022

ראיונות בעל-פה: משה וילנסקי (תל אביב, 1985-1984, 1987); אריה לבנון (תל אביב, 1989); אהוד מנור (תל אביב, 1994-1993); עפרה סמואל (רמת השרון, 1992-1990); אבינועם קורן (תל אביב, 2011); עזריה רפפורט (תל אביב, 1990)

______________________________________________ 

ד"ר גדעון גרייף הוא היסטוריון, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ומוזיקאי. בנו ארנון גרייף הוא מוזיקאי ומומחה לזמר העברי. dr.gideon.greif@gmail.com

 

סיבוב בתל אביב: וילנסקי, ונציה, תנים ושפנים, עילגות וחכמת רחוב

צילומים: איתמר לויתן

א. מתי מת משה וילנסקי?

המלחין האהוב משה וילנסקי חי כל ימיו – מאז עלותו ארצה מפולין בשנת 1932 – בתל אביב. בביתו האחרון, ברחוב פנקס 42, התקינה העירייה לוחית זיכרון נאה, לאמור: כאן חי ויצר משה וילנסקי.

דא עקא שנפלה טעות בשנת מותו: וילנסקי מת בשנת תשנ"ז / 1997.

על הבול לזכרו, שהוציא דואר ישראל בשנת 2009, התאריכים הם נכונים.

ובכלל, הנצחתו של וילנסקי בתל אביב לא תמיד עלתה יפה. לפני כשמונה שנים הבאתי בבלוג ('מתי חי מרדכי זעירא ואיך כותבים משה וילנסקי בערבית?') תמונה של שלט מואר ברחוב וילנסקי בשכונת 'המשתלה'. בשלט לא צויינו שנות חייו, אבל הכיתוב בערבית הוא 'לוינסקי'... מעניין אם זה תוקן מאז.

ב. ונציה בתל אביב?

כתב לי צלמנו המשוטט איתמר לויתן:

בימי מצור קורונה טיילתי עם בנותיי בעיר (מאה מטר מהבית...), ובקרבת 'כיכר השוטר', המשכו של רחוב טשרניחובסקי וסמוך ל'דיזנגוף סנטר', נגלה לעינינו, מרחוק, פוסטר ענק שמכסה את גבעת הכורכר (אחת האחרונות בעיר; שריד לשכונת נורדיה). 

לתומי סברתי כי מדובר בתמונה של נמל יפו, אך בתי בת החמש העמידה אותי על טעותי: 'אבא, זה לא יפו! זה המקום עם הנחלים הקטנים האלו באיטליה'. פוסטר ענקי של ונציה על גבעת כורכר היסטורית...  

מה הקשר? שכן מבוגר שהיה במקום שח לי לפי תומו כי 'פרויקט ונציה' עלה כמאה אלף ש"ח.

ג. תנים ושפנים, שימו לב

בפארק הירקון מבקשים להתחשב בתנים.

וברחוב דה האז נמצא שפן, כנראה קטן, שיוחזר על פי סימנים:

ואגב סימנים...

 כמה חשוב לדעת שהחתולה שהלכה לאיבוד ברחוב ז'בוטינסקי היא מסורסת?

ראשית, רק חתולים זכרים אפשר לסרס ואילו חתולות אפשר לכל היותר לעקר. ושנית, על דברים כאלה אומרים אצלנו: too much information

ד. עילגות תֵּלָבִּיבִּית

כמה עילג, מתחכם ומטומטם יכול להיות משחק מילים כזה? יש מישהו שמדבר ככה בתל אביב?

ה. בלי מילים: חכמת רחוב בפלורנטין

'אני חדש בארץ': השלג הגדול, 1950

השלג של 1950 כיסה את רחוב בן יהודה בתל אביב (VTLV)

מאת יהודה בְּלֶכֶר

א. השלג הגדול

בראשית שנת 1950 שרר בארץ מזג אוויר חורפי קיצוני: רוחות סוערות, קור עז, גשמים כבדים, שטפונות ו'ים רוגש עד גבה גלי' (כלשון מהדורות החדשות ב'קול ישראל' של אותם ימים). ראשיתה של מערכת זו הייתה בסוף חודש ינואר, ושיאה, שחל בדיוק לפני שבעים שנה, בליל השישה בפברואר, זכה לכינוי 'השלג הגדול'. זו הייתה סדרת אירועים מטאורולוגיים חריגה: שלג כבד כיסה אזורים נרחבים בארץ, שבדרך כלל לא זכו להתכבד בשלג, בוודאי שלא בעוצמה כזו. השלג ירד על עמקי הצפון, מישור החוף, השרון, גוש דן ותל אביב בכללו, שפלת יהודה, הנגב ואזור ים המלח. מהערך בוויקיפדיה, 'שלג 1950 בישראל', שהוקדש לאירועים אלה, למדתי כי מאז תחילת המדידות המטאורולגיות בארץ (1870) לא הייתה תופעה כזו, ומאז גם לא חזרה על עצמה.

הארץ, 29 בינואר 1950

בעת ההיא נמצאה מדינת ישראל הצעירה בעיצומה של קליטת העלייה ההמונית ותכנית הצנע שבעקבותיה. חלק ניכר מן העולים החדשים שֻׁכַּן במעברות, וברבות מהן קרסו האהלים שלא עמדו בפני השלג הנערם, שטפי המים העזים והבוץ הכבד והטובעני. מיותר לציין שמערכות ניקוז ראויות לשמן כלל לא היו באותם ימים.

סבלם של דיירי המעברות היה עצום. אנשים קיפחו את חייהם בשטפונות ואלפים פונו למקומות מגורים חלופיים. כל מי שיעיין בעיתונות התקופה – והיום אין קל מזה באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' – יוכל להתרשם מהכתבות הרבות ומן התמונות שתיארו את סבלם הרב של הנפגעים, לצד תיאורים מלבבים על משחקים בבובות שלג והיופי הנפלא שהשלג נסך על חיי המדינה, פחות משנתיים לאחר הקמתה.

דבר, 7 בפברואר 1950

הנה סרטון קצר על אירועי השלג הגדול:

ב. מי בדיוק 'חדש בארץ'?

חודשיים אחר כך, ב-19 באפריל 1950, הועלתה על בימת 'לי-לה-לו' בתל אביב הצגת הבכורה של התכנית 'אופנבך בתל אביב'. השם ניתן לציון שבעים שנה למותו של ז'אק אופנבך (1880-1819), המוזיקאי היהודי-גרמני (יעקב אברשט בשמו המקורי, לפני שהתנצר), שנודע באופרטות שהלחין. כותרת המשנה של התוכנית הייתה 'סיפורי עולה חדש ב-7 תמונות', ונתן אלתרמן (אז כבן ארבעים) כתב עבורה חמישה פזמונים אקטואליים ובהם גם 'חדש בארץ', שאותו הלחין משה וילנסקי. 

דבר, 12 במאי 1950

את 'חדש בארץ' שרה חַבְרַת הלהקה גֶ'טָה לוּקָה (2001-1921), ניצולת שואה מרומניה, שעלתה לארץ רק שנתיים קודם לכן. שיר זה זוהה איתה משך שנים רבות, אך בנוסף שרה לוקה באותם ימים גם להיטים אחרים, כמו 'מי זה דופק בדלת' ו'פזמור' ('הופ, הופ, זה נורא שמח').

הנה 'אני חדש בארץ':

ואלו המילים המקוריות שכתב אלתרמן (הנוסח ששרה ג'טה לוקה קצר יותר מן המקור):

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 172-169

טיטו גובי, שנזכר בבית השני, היה זמר אופרה ושחקן קולנוע מפורסם באותן שנים. אך מי היא 'אליזבט'?

כמה אפשרויות עומדות לפנינו וקשה להכריע ביניהן: האם התכוון אלתרמן לנסיכה אליזבת לבית וינדזור (היום המלכה אליזבת השנייה), שהייתה אז כבת 25 וגילתה עניין במתרחש בישראל ('הנסיכה אליזבט מתעניינת בישראל', מעריב, 15 במרץ 1950); ואולי זו שחקנית הקולנוע אליזבת טיילור בת ה-18, שבשנת 1950 סיימה את בית הספר התיכון, התחתנה בפעם הראשונה וכבר נודעה ככוכבת סרטים בינלאומית. אפשרות אחרת, והיא הסבירה ביותר, שמדובר בשחקנית הקולנוע והתיאטרון היהודייה אליזבת ברגנר, שכמה חודשים קודם לכן גם ביקרה בארץ והשלג שיבש את הופעתה.

אליזבת ברגנר (1986-1897) 
על שער תכנית תיאטרון 'אהל', 1950 (Bidspirit)

טיטו גובי (1984-1913)

אך מיהו ה'חדש בארץ'?

ברור ש'החדש בארץ' של הבית הראשון הוא השלג. אבל אלתרמן, בעטו המושחז, לא החמיץ את ההזדמנות לקשור בין השלג החדש לבין העולה החדש. באותם ימים נהגו לפטור את בקשותיו של העולה בעניינים שונים במשפט: 'אתה עוד חדש בארץ... תמתין!' (או בלשונה של נעמי שמר: 'יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק ... תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ', בשיר 'סמוך על התרנגול' משנת 1956). אלתרמן העלה על נס את בובות השלג החביבות ('גּוֹלָמוֹת' בלשונו), ומיד הצליף במוסדות הציבור ובמשרדי הממשלה שבהם נמצאים פקידים-גלמים, שאינם מאפשרים לעולים החדשים להשתלב בארץ ולזכות במשרה הוגנת.

גולם שלג במושב בית יצחק ליד נתניה (ויקיפדיה)

לזיהוי בין השלג החדש לבין העולה החדש תרם גם ש' יורַני, בקריקטורה שהתפרסמה בעיתון הצֹפה ב-10 בפברואר 1950. אפשר לומר עליו שהיה 'הראשון לזהוֹת'...

ג. 'השלג צנח כאן לפתע'

כמעט ארבעים שנה עברו מאז השלג הגדול ובינואר 1988 הוציא יהודה פוליקר את אלבומו השלישי 'אֵֵפֶר ואבק'. עשרה מן הפזמונים לאלבום (מתוך שנים-עשר) כתב יעקב גלעד, שהיה אז חברו ושותפו לעשייה. שירי האלבום עוסקים בטראומה שבה גדלו צברים כמו גלעד ופוליקר כבני 'הדור השני' לשואה.

שיר הנושא של האלבום הוא 'חלון לים התיכון', והנה הביצוע המרגש של יהודה פוליקר:

הִבְטַחְתִּי לִכְתּוֹב כְּשֶׁנָּסַעְתִּי

וְלֹא כָּתַבְתִּי מִזְּמַן.

עַכְשָׁו אַתְּ כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי

חֲבָל, חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן.

עַתָּה שֶׁהִגַעְתִּי לְיָפוֹ

תִּקְווֹת נוֹלְדוּ מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ.

מָצָאתִי לִי חֶדֶר וָחֵצִי

עַל גַּג שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ.

יֵשׁ פֹּה מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת

אִם נִרְצֶה שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִישׁוֹן,

אַתְּ וַאֲנִי וְהַיֶּלֶד

וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק

יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן,

וְאוּלַי מֵרָחוֹק

אֵיזֶה אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן.

שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר,

בַּחוּץ מִלְחֶמֶת רוּחוֹת.

הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע,

לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת.

עוֹד הַפֶּצַע פָּתוּחַ,

לוּ רַק הָיִיתְ אִתִּי עַכְשָׁו.

הָיִיתִי וַדַּאי מְסַפֵּר לָךְ

אֶת מַה שֶּׁלֹּא יַגִּיד מִכְתָּב.

כָּאן אִם תִּרְצִי יֵשׁ לָךְ בַּיִת

וְאוֹתִי יִהְיֶה לָךְ הֲמוֹן.

צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם

וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק...

ה'סינגל' של השיר עם התאריך דצמבר 1950 (ויקיפדיה)

על פי הפרשנות המקובלת, זהו שיר געגועים, בצורת מכתב ששולח עולה חדש, ניצול שואה, לאהובתו או לרעייתו, שעדיין לא עלתה לארץ. הוא מספר לה שמצא דירת גג של חדר וחצי, בין בתי 'הרכוש הנטוש' בְּיָפוֹ, ובה חלון שממנו נשקף הים התיכון. יש שם 'לוקסוס' בדמות מיטה מתקפלת, שבה יוכלו שלושתם לישון: היא, הוא והילד. כאן יִבָּנֶה עולמם החדש, עם 'צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן'.

בין בתי השיר מסתתרת פרשייה מעט נשכחת: ממשלת ישראל הראשונה לא רצתה לקבל החלטה מפורשת באשר לגורלן של הערים הערביות הכבושות (יפו, רמלה, לוד), שלא נכללו בתחום מדינת ישראל ב'תכנית החלוקה'. במהלך מלחמת העצמאות מרבית תושביהן של אותן ערים ברחו, או שמא נטשו ואולי גם גורשו, והשאירו מאחוריהם בתים ורכוש. מי שקבעו את העובדות בשטח היו העולים החדשים. וכך למשל כ-40,000 יהודי בולגריה, שהגיעו במרוכז בשלהי 1948 ובתחילת 1949, עברו להתגורר באותם מבנים נטושים. לולא 'פתרונות הדיור' הללו מי יודע כיצד היו נראים הדברים בחורף הקשה של שנת 1950.

ולסיום, אנקדוטה מושלגת קטנה. יעקב גלעד כתב: 'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר ... הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע, לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת'. כפי שראינו, זו טעות עובדתית: השלג צנח לפתע בסוף ינואר ובראשית פברואר 1950 ולא בסוף דצמבר של אותה שנה. ואולי גלעד רצה לספר לנו על ידידו יהודה פוליקר, שנולד ב'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר' (25 בדצמבר 1950)? 

בשנת 2019 הוציא יהודה פוליקר את ספר זיכרונותיו (הוצאת עליית הגג)

פינת הילד: רגע מתוק עם אריק איינשטיין

מקור: נוסטלגיה אונליין: שימור המורשת הישראלית

הקשיבו הקשיבו
קִרְבוּ עכשיו לרדיו,
לְךָ בכפר וְלָךְ בעיר
נספר סיפור נשיר,
הֵאַסְפוּ, בּוֹאוּ כֻּלכם הפינה היא שלכם.

'פינת הילד' (או בשמה השוביניסטי והתמים 'לַאֵם ולילד') הייתה תכנית יומית אהובה. בשנות השישים, כשאני בעצמי הייתי ילד, היא שודרה בקול ישראל בשעה שתיים ועשרה אחר הצהריים ולפעמים גם בחמש או בשש בערב. אות הפתיחה של התכנית היה מוכר אז לכל אחד ואחת ואת המילים ידעו כולם בעל-פה, אבל אף פעם לא שמתי לב שקול הזהב המתרונן היה קולו של אריק איינשטיין.

את המתיקות שחשתי כשהאזנתי לצלילים הללו יחוש בוודאי כל מי שהיה ילד, נער או הורה אז, ב'ימי הרדיו' של מדינת ישראל.

ועכשיו גם התברר לי שאת המילים כתבה לאה נאור ואת הלחן – משה וילנסקי.



ואחרי הצלילים הקסומים היו אסתר סופר ('שלום, זו אסתר המדברת אליכם') או נילי המאירי ('שלום לכם ילדים, פה נילי') מדברות אלינו, וכל אחד מהילדים הרגיש שפונים אליו ממש באופן אישי. והיו סיפורים ו'תסכיתים' (מילה שנעלמה כבר לגמרי מהלקסיקון והוחלפה ב'הסכתים'), ושירים וחידונים.

היה כיף גדול.

בזכות 'פינת הילד' הפכה אסתר סופר למספרת של המדינה, 1960 (מקור: סטריאו ומונו)

לימים, כשכבר היה ברור שהשם 'לאם ולילד' אינו לעניין (באותם ימים רחוקים, האבות יצאו לעבודה והאמהות היו אמורות להיות בבית עם הילדים ולהיקרא בהכנעה 'עקרות בית'), הוחלט לשנות את שם התכנית ולקרוא לה 'לבת, לבן ולכל המתעניין'. גם הפעם נקראה לאה נאור לדגל וחיברה מילים חדשות שאותן הלחין יוחנן זראי.

על כך סיפרה לאה נאור באתר שלה:

בשנות השישים פנתה אלי מרים הרמן מקול ישראל, בבקשה שאכתוב שיר פתיחה חדש לתכנית האהובה 'לאם ולילד' שהייתה משודרת כל יום בשעות הצהרים, לאחר שהילדים חזרו מן הגנים ובתי הספר. ומוגשת על יד אסתר סופר.

הקשיבו הקשיבו
קרבו עכשיו לרדיו,
לְךָ בכפר וְלָך בעיר
נספר סיפור וָשיר
הֵאַסְפוּ, בואו כלכם
הפינה היא שלכם. 

הלחין את שיר הפתיחה הקטן הזה משה וילנסקי ושר אריק איינשטיין.

לאחר שנים מספר, ולאחר מחאה מצד האבות והילדות שלא הוזמנו להצטרף להאזנה – הוחלט לשנות את שם התכנית 'לבת, לבן ולכל המתעניין' ונקראתי לרענן את שיר הפתיחה. כתבתי שיר חדש: את שיר הפתיחה החדש הלחין יוחנן זראי, ושרה אותו הקריינית נילי המאירי. 

זו השעה שלנו
אז שבו לכם סביב,
שלום גם לך וגם לך
לכל מי שמקשיב.

אנחנו שוב ביחד
נחמד לומר שלום.
ומה שלומכם? ואיך בכלל
ומה עושים היום?
כולנו מוכנים
וגם קצת סקרנים.
זה טוב מאד,
אחת ושתיים  –
מ ת ח י ל י ם

גם  השיר הזה הושמע מדי יום בשעת הצהרים, עד שהתחילו שידורי הטלוויזיה החינוכית, שנקראה אז 'הטלוויזיה הלימודית', ואני נקראתי לכתוב לטלוויזיה החינוכית כמה משירי הפתיחה לתכניות שלה...

מקור: האתר של לאה נאור

בסרטון הבא חוברו שני שירים: הראשון הוא השיר של לאה נאור ויוחנן זראי, שמושר מפי נילי המאירי; השני (בתזמון: 0:37) הוא שיר הפתיחה של 'פינת הילד', שככל הנראה קדם לשירם של נאור-וילנסקי שאותו שר אריק איינשטיין.

הזמרת היא – למיטב שמיעתי – נחמה הנדל. אך מי כתב את המילים ומי הלחין?

גם נילי המאירי ידעה לספר סיפורים כמו שצריך (מקור: חוג הסרטן והתקליט)

בעלי התוספות

בני עורי העביר לי עוד שתי שכיות חמדה רדיופוניות, שאותן מיהרתי להעלות למרשתת.

1. אות הפתיחה של 'קול ישראל לנוער' בשנות החמישים

אלה היו התוכניות שהיו (מתוך דבר לילדים)

2. ילדים, הקשיבו נא

בראשית שנות השבעים חודש אות הפתיחה של תכניות הילדים בקול ישראל (זה היה, כנראה, אחרי 'הקשיבו הקשיבו' המיתולוגי, ששר אריק איינשטיין). את המילים של 'ילדים הקשיבו נא' חיברה השדרנית הוותיקה רעיה אדמוני ואת הלחן: אריה שלזינגר, ושר – הקריין בני הנדל.