יום שישי, 7 בפברואר 2020

'אני חדש בארץ': השלג הגדול, 1950

השלג של 1950 כיסה את רחוב בן יהודה בתל אביב (VTLV)

מאת יהודה בְּלֶכֶר

א. השלג הגדול

בראשית שנת 1950 שרר בארץ מזג אוויר חורפי קיצוני: רוחות סוערות, קור עז, גשמים כבדים, שטפונות ו'ים רוגש עד גבה גלי' (כלשון מהדורות החדשות ב'קול ישראל' של אותם ימים). ראשיתה של מערכת זו הייתה בסוף חודש ינואר, ושיאה, שחל בדיוק לפני שבעים שנה, בליל השישה בפברואר, זכה לכינוי 'השלג הגדול'. זו הייתה סדרת אירועים מטאורולוגיים חריגה: שלג כבד כיסה אזורים נרחבים בארץ, שבדרך כלל לא זכו להתכבד בשלג, בוודאי שלא בעוצמה כזו. השלג ירד על עמקי הצפון, מישור החוף, השרון, גוש דן ותל אביב בכללו, שפלת יהודה, הנגב ואזור ים המלח. מהערך בוויקיפדיה, 'שלג 1950 בישראל', שהוקדש לאירועים אלה, למדתי כי מאז תחילת המדידות המטאורולגיות בארץ (1870) לא הייתה תופעה כזו, ומאז גם לא חזרה על עצמה.

הארץ, 29 בינואר 1950

בעת ההיא נמצאה מדינת ישראל הצעירה בעיצומה של קליטת העלייה ההמונית ותכנית הצנע שבעקבותיה. חלק ניכר מן העולים החדשים שֻׁכַּן במעברות, וברבות מהן קרסו האהלים שלא עמדו בפני השלג הנערם, שטפי המים העזים והבוץ הכבד והטובעני. מיותר לציין שמערכות ניקוז ראויות לשמן כלל לא היו באותם ימים.

סבלם של דיירי המעברות היה עצום. אנשים קיפחו את חייהם בשטפונות ואלפים פונו למקומות מגורים חלופיים. כל מי שיעיין בעיתונות התקופה  והיום אין קל מזה באמצעות האתר 'עיתונות יהודית היסטורית'  יוכל להתרשם מהכתבות הרבות ומן התמונות שתיארו את סבלם הרב של הנפגעים, לצד תיאורים מלבבים על משחקים בבובות שלג והיופי הנפלא שהשלג נסך על חיי המדינה, פחות משנתיים לאחר הקמתה.

דבר, 7 בפברואר 1950

הנה סרטון קצר על אירועי השלג הגדול:



ב. מי בדיוק 'חדש בארץ'?

חודשיים אחר כך, ב-19 באפריל 1950, הועלתה על בימת 'לי-לה-לו' בתל אביב הצגת הבכורה של התכנית 'אופנבך בתל אביב'. השם ניתן לציון שבעים שנה למותו של ז'אק אופנבך (1880-1819), המוזיקאי היהודי-גרמני (יעקב אברשט בשמו המקורי, לפני שהתנצר), שנודע באופרטות שהלחין. כותרת המשנה של התוכנית הייתה 'סיפורי עולה חדש ב-7 תמונות', ונתן אלתרמן (אז כבן ארבעים) כתב עבורה חמישה פזמונים אקטואליים ובהם גם 'חדש בארץ', שאותו הלחין משה וילנסקי. 

דבר, 12 במאי 1950

את 'חדש בארץ' שרה חַבְרַת הלהקה גֶ'טָה לוּקָה (2001-1921), ניצולת שואה מרומניה, שעלתה לארץ רק שנתיים קודם לכן. שיר זה זוהה איתה משך שנים רבות, אך בנוסף שרה לוקה באותם ימים גם להיטים אחרים, כמו 'מי זה דופק בדלת' ו'פזמור' ('הופ, הופ, זה נורא שמח').

הנה 'אני חדש בארץ':



ואלו המילים המקוריות שכתב אלתרמן (הנוסח ששרה ג'טה לוקה קצר יותר מן המקור):

נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 172-169

טיטו גובי, שנזכר בבית השני, היה זמר אופרה ושחקן קולנוע מפורסם באותן שנים. אך מי היא 'אליזבט'?

כמה אפשרויות עומדות לפנינו וקשה להכריע ביניהן: האם התכוון אלתרמן לנסיכה אליזבת לבית וינדזור (היום המלכה אליזבת השנייה), שהייתה אז כבת 25 וגילתה עניין במתרחש בישראל ('הנסיכה אליזבט מתעניינת בישראל', מעריב, 15 במרץ 1950); ואולי זו שחקנית הקולנוע אליזבת טיילור בת ה-18, שבשנת 1950 סיימה את בית הספר התיכון, התחתנה בפעם הראשונה וכבר נודעה ככוכבת סרטים בינלאומית. אפשרות אחרת, והיא הסבירה ביותר, שמדובר בשחקנית הקולנוע והתיאטרון היהודייה אליזבת ברגנר, שכמה חודשים קודם לכן גם ביקרה בארץ והשלג שיבש את הופעתה.

אליזבת ברגנר (1986-1897) 
על שער תכנית תיאטרון 'אהל', 1950 (Bidspirit)
טיטו גובי (1984-1913)


אך מיהו ה'חדש בארץ'?

ברור ש'החדש בארץ' של הבית הראשון הוא השלג. אבל אלתרמן, בעטו המושחז, לא החמיץ את ההזדמנות לקשור בין השלג החדש לבין העולה החדש. באותם ימים נהגו לפטור את בקשותיו של העולה בעניינים שונים במשפט: 'אתה עוד חדש בארץ... תמתין!' (או בלשונה של נעמי שמר: 'יֵש תּוֹר יֵש וֶתֶק ... תְּחַכֶּה הַקְטַנְטוֹנֶת לְתוֹרָהּ', בשיר 'סמוך על התרנגול' משנת 1956). אלתרמן העלה על נס את בובות השלג החביבות ('גּוֹלָמוֹת' בלשונו), ומיד הצליף במוסדות הציבור ובמשרדי הממשלה שבהם נמצאים פקידים-גלמים, שאינם מאפשרים לעולים החדשים להשתלב בארץ ולזכות במשרה הוגנת.

גולם שלג במושב בית יצחק ליד נתניה (ויקיפדיה)

לזיהוי בין השלג החדש לבין העולה החדש תרם גם ש' יורַני, בקריקטורה שהתפרסמה בעיתון הצֹפה ב-10 בפברואר 1950. אפשר לומר עליו שהיה 'הראשון לזהוֹת'...


ג. 'השלג צנח כאן לפתע'

כמעט ארבעים שנה עברו מאז השלג הגדול ובינואר 1988 הוציא יהודה פוליקר את אלבומו השלישי 'אֵֵפֶר ואבק'. עשרה מן הפזמונים לאלבום (מתוך שנים-עשר) כתב יעקב גלעד, שהיה אז חברו ושותפו לעשייה. שירי האלבום עוסקים בטראומה שבה גדלו צברים כמו גלעד ופוליקר כבני 'הדור השני' לשואה.


שיר הנושא של האלבום הוא 'חלון לים התיכון', והנה הביצוע המרגש של יהודה פוליקר:



הִבְטַחְתִּי לִכְתּוֹב כְּשֶׁנָּסַעְתִּי
וְלֹא כָּתַבְתִּי מִזְּמַן.
עַכְשָׁו אַתְּ כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי
חֲבָל, חֲבָל שֶׁאַתְּ לֹא כָּאן.
עַתָּה שֶׁהִגַעְתִּי לְיָפוֹ
תִּקְווֹת נוֹלְדוּ מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ.
מָצָאתִי לִי חֶדֶר וָחֵצִי
עַל גַּג שֶׁל בַּיִת נָטוּשׁ.
יֵשׁ פֹּה מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת
אִם נִרְצֶה שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִישׁוֹן,
אַתְּ וַאֲנִי וְהַיֶּלֶד
וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק
יֵשׁ סִכּוּי אֶחָד לְמִילְיוֹן,
וְאוּלַי מֵרָחוֹק
אֵיזֶה אֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב אֶל הַחַלּוֹן.

שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר,
בַּחוּץ מִלְחֶמֶת רוּחוֹת.
הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע,
לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת.
עוֹד הַפֶּצַע פָּתוּחַ,
לוּ רַק הָיִיתְ אִתִּי עַכְשָׁו.
הָיִיתִי וַדַּאי מְסַפֵּר לָךְ
אֶת מַה שֶּׁלֹּא יַגִּיד מִכְתָּב.
כָּאן אִם תִּרְצִי יֵשׁ לָךְ בַּיִת
וְאוֹתִי יִהְיֶה לָךְ הֲמוֹן.
צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם
וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן.

וְאוּלַי מֵרָחוֹק...

ה'סינגל' של השיר עם התאריך דצמבר 1950 (ויקיפדיה)

על פי הפרשנות המקובלת, זהו שיר געגועים, בצורת מכתב ששולח עולה חדש, ניצול שואה, לאהובתו או לרעייתו, שעדיין לא עלתה לארץ. הוא מספר לה שמצא דירת גג של חדר וחצי, בין בתי 'הרכוש הנטוש' בְּיָפוֹ, ובה חלון שממנו נשקף הים התיכון. יש שם 'לוקסוס' בדמות מיטה מתקפלת, שבה יוכלו שלושתם לישון: היא, הוא והילד. כאן יִבָּנֶה עולמם החדש, עם 'צְחוֹק יְלָדִים בֵּין עַרְבַּיִם וְחַלּוֹן מַשְׁקִיף לַיָּם הַתִּיכוֹן'.

בין בתי השיר מסתתרת פרשייה מעט נשכחת: ממשלת ישראל הראשונה לא רצתה לקבל החלטה מפורשת באשר לגורלן של הערים הערביות הכבושות (יפו, רמלה, לוד), שלא נכללו בתחום מדינת ישראל ב'תכנית החלוקה'. במהלך מלחמת העצמאות מרבית תושביהן של אותן ערים ברחו, או שמא נטשו ואולי גם גורשו, והשאירו מאחוריהם בתים ורכוש. מי שקבעו את העובדות בשטח היו העולים החדשים. וכך למשל כ-40,000 יהודי בולגריה, שהגיעו במרוכז בשלהי 1948 ובתחילת 1949, עברו להתגורר באותם מבנים נטושים. לולא 'פתרונות הדיור' הללו מי יודע כיצד היו נראים הדברים בחורף הקשה של שנת 1950.

ולסיום, אנקדוטה מושלגת קטנה. יעקב גלעד כתב: 'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר ... הַשֶׁלֶג צָנַח כָּאן לְפֶתַע, לָבָן מַזְכִּיר לִי נִשְׁכָּחוֹת'. כפי שראינו, זו טעות עובדתית: השלג צנח לפתע בסוף ינואר ובראשית פברואר 1950 ולא בסוף דצמבר של אותה שנה. ואולי גלעד רצה לספר לנו על ידידו יהודה פוליקר, שנולד ב'שְׁנַת חֲמִשִּׁים, סוֹף דֶּצֶמְבֶּר' (25 בדצמבר 1950)? 


בשנת 2019 הוציא יהודה פוליקר את ספר זיכרונותיו (הוצאת עליית הגג)

18 תגובות:

  1. גם חוה אלברשטיין התייחסה בשירה ״שרעליה״ (מעברת ״שער עליה״), לסערות של אות שנה: ׳הבטיחו ארץ חמה, היו רוחות וסערות. הגג עף בחורף, הריצפה מלאה סירים. הכל ספוג במים, שמיכות הפוח מפולין...׳

    השבמחק
    תשובות
    1. חווה אלברשטיין עלתה עם משפחתה לארץ ב- 1951 שנה לאחר מה שמכונה 'השלג הגדול'. היא בעצם תארה תופעה שקרתה אז משך 3 חורפים רצופים: 49/50, 50/51 ו- 51/52 שהיו סוערים וגשומים באופן מיוחחד. גם אורלנד התייחס לכך ב"זכריה בן-עזרא" (..."בחורף יא הקור חודר"). סבל שוכני מחנות העולים ולאחר מכן שוכני המעברות היה עצום באותם שלושה חורפים רצופים. עם משהו אקטואלי לימינו: אם תעיינו בעיתון "הארץ" מיום 19.12.1951 תגלו כיצד הגעתון הציף ושטף את מעברת נהרייה. ד"ר מרדכי נאור גם סיפר לי על מטוס פייר של חיל האוויר שנדרש להצניח לחם ליד באר-טוביה כי לא היתה כל אפשרות אחרת לספק מזון לאומללים.

      מחק
  2. עטו של אלתרמן היה מושחז. זה היה עט, לא את

    השבמחק
  3. נפלא. תודה! הייתי בת שנתיים וקצת שלג בכרמל.

    השבמחק
  4. מתוך ויקיפדיה: "להקת ההיפ הופ העברית-ערבית-רוסית מיפו "סיסטם עאלי" ביצעה גרסת כיסוי הפותחת במילים: "אחרי שהגעתי ליפו / תקוות נולדו מתוך ייאוש / מצאתי לי חדר וחצי / על גג של בית נטוש", וברגע שמבוטאת המילה "נטוש" צורח נטע וינר, אחד מחברי הלהקה, "נטוש!?" – והשיר עובר לראפ בעברית וערבית הדן באופן מורכב הן בנכבה והן בקיבוץ גלויות, כאשר הסיום הוא שוב חזרה מלודית לשורת הסיום של שירו של פוליקר: "ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון", הנטען במשמעות חדשה".

    השבמחק
    תשובות
    1. אוהבת את סיסטם עלי ואת הסולן שלהם נטע ויינר. מעוררים מחשבה.

      מחק
  5. הנה מה שסיפרתי בדף הפייסבוק שלי:

    תמונה שלא ישכח כל ימי חייו.
    תמונה מלפני 70 שנה בדיוק.
    חורף שנת 1950.

    תמונת ילד בודד הולך מביתו בגבעתיים
    לכתה א' בביה"ס יהל"ם ברמת-גן.

    ומה המיוחד בכך?
    לא רק המרחק – גם העובדה שהילד הקטן בוסס רגליו בשלג.
    לבד צעד, כשמסביב אופפו הלבן-הלבן, הבלתי מובן.

    זה היה השלג הגדול שנחת באותה שנה על גוש דן
    ומאז לא היה כמותו.
    התמונה לא צולמה כמובן – היא נותרה חקוקה בזיכרון.

    והילד הזה הוא אני.

    השבמחק
  6. חוויה אישית של ילדה בת שש וחצי:
    באותו יום, של השלג הגדול הגענו בספינה קטנה, קליפת אגוז, מנאפולי ארצה, הפלגה ‏שארכה כמעט שבוע(לנאפולי הגענו בהפלגה של שלושה שבועות, מארגנטינה, באנייה ‏מכובדת בהחלט). לא נתנו לספינונת להתקרב לחוף המכוסה שלג, ושלחו אותנו מיפו ‏לחיפה, שם הורידו אותנו בסירות, בגשם סוחף ועל גלים מיטלטלים, והגענו לחוף ‏רטובים ועלובים. כיוון שחשבנו שמגיעים למדבר עם שמש וגמלים, היינו חמושים בכובעי ‏קש ובגופיות! אימא אמרה לאבא ביידיש צחה: מוישע, אם זו האינפורמציה שיש לך על ‏כל דבר בארץ הזאת, אולי לא מאוחר להסתובב ולחזור! ‏
    כשיצאנו מארגנטינה אמרו לנו: "אתם נוסעים למדבר, נחסן אתכם נגד טיפוס ‏ומלריה וצהבת וכו'", כשהגענו ארצה באותו יום, מחיפה לעתלית, ופנקסי החיסונים ‏נעלמו במעבר לקליפת האגוז - אמרו לנו: "באתם מארגנטינה, שם ג'ונגלים וחיות טרף? ‏נחסן אתכם נגד שחפת וצרעת וחולירע וכו". בקיצור, מרוב מיקרובים שתקעו בנו בשני ‏צידי האוקינוס חלינו כולנו כהוגן.‏ ‏וזה היה הסיפתח ל-70 שנים יפות בארצנו הקטנה...

    השבמחק
    תשובות
    1. היה מעניין ומרגש לקרוא את זיכרונותיה של דינה פורת. כשהיא היתה בת שש, אני הייתי בן ארבע ‏עשרה.שנינו הגענו ארצה בזמנו של השלג הגדול של ראשית פברואר 1950. אני ואמי הגענו ‏באנייה 'גלילה'. וכך תיארתי זאת בספרי‎ ‎ח י י ם‎ ‎ח ד ש י ם שיצא לאור בשנה שעברה: ״היה זה בוקר‎ ‎בהיר וקר יום שלישי ה 7 בפברואר 1950. האנייה גלילה שייטה לעבר חופה הצפוני של ישראל. ככל ‏שהתקרבה הספינה לנמל חיפה כך הלך והצטייר מראה בלתי שכיח. רכס הר הכרמל נגלה לעין מכוסה ‏כולו בשלג. נוסעים החלו להיאסף על הסיפון העליון. מישהו פצח בשירת התקווה'. אגב, בין עולי‎ ‎גלילה הרבים בזמנים שונים היו גם אלונה פרנקל ופרנץ הופמן-קישהונט, הלא הוא אפרים קישון‎.‎

      מחק
  7. השלג בשנת 1950 הוא הזכרון האמיתי הראשון בחיי. הייתי בן שנתיים ושלושה חודשים, וגרנו בשכונת שפירא.

    השבמחק
  8. לפרופ' דוד אסף: כל שבוע אתה שולח חומר רב, מושקע ומרתק. מתי יש לך זמן להיות פרופסור??

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. פרופסור זה לא מקצוע, זו הוויה 💪 וחוץ מזה, באמת אין לי הרבה זמן פנוי...

      מחק
  9. מצטרפת למסר של קודמי-תוכן מרתק יישר כח

    השבמחק
  10. את הבוקר ההוא כיצד ניתן לשכוח? בוססתי עם שלושה חברים בדרך לבית הספר של זרם המזרחי "בזל" בתל אביב. כיתות א וב למדו בצריפים ששכנו בצל תחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף. והקור היה עז ודוקר ואז המורה ברוריה יצאה איתנו לחצר הגדולה בה בנות כיתה ח של בית הספר "דיזנגוף" אף הוא של זרם המזרחי, הקימו בובת שלג ואנו הקטנים הבאנו להן מקלות דקיקים כדי שיתקעו בבובה של תתפרק. החגיגה הסתיימה בסביבו השעה השלישית כשאבא שלי בא לקחת אותי הביתה לשיכון רסקו 37 וכל הדרך ממרומי הכתפיים שלו חזיתי בפלא הזה הקרוי שלג. התגובה הקודמת הוסרה על ידי בשל עירבוב מילים.

    השבמחק
  11. התרגשתי למקרא הרשימה. היו אלה חוויותיי האישיות. ‏לאחר שבאתי לארץ-ישראל לפני בוא המדינה ושכנתי ב"בית-עולים" בקריות שליד חיפה, שוכנה ‏משפחתי באפריל 1948, בשותפות עם משפחה אחרת, בחצי מאחת הדירות בחיפה התחתית, שמהן ‏גורשו תושביהן הערבים עם כיבוש חיפה. לא הייתה אפליה עדתית, אבל בספינת המעפילים שלנו הייתה ‏רק קבוצה קטנה של עולים צעירים מצפון-אפריקה (רובם בחורים ומיעוטן בחורות. אינני זוכר את מספרם, ‏אבל רבים היו ממניין, שעמו זכיתי לראשונה לשמוע את לחני התפילה הספרדים, בתפילה בציבור שאלו ‏ארגנו באחוזה הפרובנסלית ששימשה מחנה סודי בטרם העפלה. להתכנסות צלצלו בפעמון ששימש ‏לקריאה לארוחות, והייתה זו חוויה נדירה ומעניינת להתכנס לתפילה לקול צלצול פעמון...). קצת מעולי ‏מרוקו גם הם שוכנו בחיפה התחתית – הרי "ואדי אל-צליב" (=עמק הצלב, ששובש ל"ודי סליב"!) שכונה ‏בחיפה התחתית. לימים, כשבאו גלי העלייה הגדולים, כבר לא היה מקום פנוי, ועולי צפון-אפריקה הופנו ‏לאשדוד ואשקלון, וכשהגיע זכריה בן-עזרא, והוא – כמו מיודעיי האשכנזים מרומניה, הם שוכנו במעברות.‏
    כאמור, לא דרתי במעברה, אבל "בחורף, "יא הקור חודר" היה מבעד ללבושי הדל. גם לי אמרו דברים ‏דומים לאלו שבשיר. הייתי עולה חדש יחיד בכיתתי בבית-הספר, אף על פי שידעתי עברית, היו הילדים ‏הצברים מגחכים על מבטאי ועל מונחים שהמצאתי, שלא היו מקובלים בארץ ושמי היה ‏‏"הפליט". הלימודים בבית-הספר היסודי, שהיה שייך למחלקת החינוך של "הוועד הכללי של כנסת ‏ישראל" של היישוב המאורגן, כבר היו בחינם, אבל האוכל ב"מסעדת" בית-הספר היה בתשלום (מסובסד), ‏ובמשכורתו הדלה של אבי לא השיגה יד הוריי לשלם. מאותה סיבה עשיתי את לימודיי התיכוניים בבית ספר ‏ערב, יחד עם אחרים שהיו "חדשים בארץ", אך לא מזמן סיפר לי נהג מונית, שבימי השלטון הקודם היו ‏‏"האשכנזים" מקבלים משכורות כפולות.‏..
    זכור לי "השלג הגדול" של 1950 בחיפה , כשהייתי עולה לבית-הספר שב"הדר הכרמל" במעלה רחוב ‏סטנטון, ששמו הוסב לימים ל"קיבוץ גלויות".‏

    השבמחק
  12. קיבוץ "האון" ,שנה ראשונה לעליה לחוף הכנרת בקרבה לכפר "סמרה" לרגלי הרי הגולן. השלג נערם בפסגת המצוק, מחשש שנחמיץ את החוויה שטרם חווינו טיפסנו רגלית לגובה ההר שהיה קו עמדות סורי ובפעם הראשונה בוססנו בשלג.בהמשך קו השלג
    הגיע לחוף הכנרת, אחז מעמד יומיים. חוויה שהמחישה את סיפורי ההורים על סביבת חייהם בגולה.
    יצחק נ,

    השבמחק
  13. זכור לי היטב השלג של שנת 1950. הולכת יד ביד עם אמי, אני בת שלש, בשדרות ח"ן בתל-אביב, בדרך לגן הילדים. אמי מצביעה על ה"לבן" המכסה את השדרה ומסבירה לי שזה שלג וכשהיא הייתה קטנה כמוני היה הרבה שלג במקום שבו גרה.
    המעמד חרות בלבי שכן לימים חוזרת אלי התמונה והמחשבה- הרי השלג מזכיר לה את הימים הנוראים בגטו, בנתיב הבריחה, באבדן המשפחה ועוד ועוד.
    לבן לפעמים מסנוור עד דמעות.

    השבמחק
  14. תודה רבה ליהודה בלכר על הכתבה המעניינת בעקבות "אני חדש בארץ". ברצוני להעיר על פרט קטן מתוך הכתבה.
    בהקשר לשנת השמונים למותו של המלחין ז'אק אופנבך, נאמר ששמו המקורי הוא יעקב אברשט וניתן להבין שרק אחרי שהתנצר שינה את שמו לאופנבאך. אין זה מדויק. אביו של ז'אק, היה החזן יצחק בן יהודה עבערשט (ובלועזית Isaac Eberst וגם Eberscht) ( 1779 – 1850). על חזן זה נכתב ספר חשוב ע"י בימאי האופרות יעקובו קאופמן.
    Jacobo Kaufmann, Isaac Offenbach und sein Sohn Jacques, oder “Es ist nicht alle Tage Purim“ (Tübingen: Max Niemeyer Verlag, 1998)
    כמו כן נשארו כתבי יד חשובים מאוד מיצירותיו. ובעקבות מחקריו של קאופמן מתברר כי בשלב מסוים של נדודיו איציק עבערשט התגורר בעיר אופנבאך. משנת 1802 עד 1816 בערך הוא שימש כחזן בעיר דויץ Deutz ונודע שם כאיציק אפענבאכער. כשנאלץ לקחת לו שם משפחה בעקבות הרפורמות הנפוליאוניות (בשנת 1808 בערך) הוא אימץ את אופנבאך כשם משפחתו. זה קרה כעשר שנים לפני לידתו של ז'אק.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.