על גג בית הכנסת בקֵיידַאן: בעקבות משה לייב ליליינבלום

צילום: דוד אסף

במלאת 110 שנים למותו של משה לייב ליליינבלום

ג' באדר א' תר"ע / 12 בפברואר 1910

א. קֵיידַאן

קֵיידַאן (בליטאית: Kėdainiai; קֶדָאיְנֵאי) היא עיירה עתיקה בליטא, כחמישים ק"מ צפונית-מערבית לקובנה ועל גדות הנהר נבז'יס (Nevėžis), אחד מיובליו הארוכים של הנהר נְיֶימָן. העיירה נוסדה במאה ה-14 ויהודים נמצאו בה למן המאה ה-16 ואילך. לאחר חלוקת פולין השלישית, בשנת 1795, צורפה קיידאן לפלך וילנה, ולמן 1843 הייתה חלק מפלך קובנה. במִפְקד הגדול שנערך באימפריה הרוסית בשנת 1897 נספרו בה כ-3,700 יהודים, שהיו 61 אחוזים מכלל התושבים.

למרות היותה עיר קטנה היה לקיידאן אופי ייחודי: גרו בה, זה לצד זה, שש קבוצות לאומיות שונות (פולנים, ליטאים, סקוטים, גרמנים, רוסים ויהודים), שגם ייצגו שש דתות שונות (קתולים, פרוטסטנטים, לותרנים, קלוויניסטים, נוצרים אורתודוקסים, וכמובן יהודים). כל אחת מהקהילות האלה טבעה את חותמה בעיר והותירה אחריה מבנים ואתרים שונים. לאווירה קוסמופוליטית זו היה כמובן גם מחיר, שהתבטא במתחים ובאלימות שהגיעה לשיאה הרצחני בימי השואה.

מבט כללי על קיידאן, ראשית המאה העשרים (Borderland Atlantis)

בין שתי מלחמות העולם עברה העיר מיד ליד: תחילה שלטון גרמני (1918-1915) ואחר כך רוסי, ליטאי (1939-1918) וסובייטי (1941-1940). מספר היהודים ירד בתקופה זו, אך עדיין הם היו כשליש מתושבי העיירה. בשנת 1941, ערב כיבוש העיר בידי הגרמנים, חיו בקיידאן כ-2,500 יהודים, כרבע מאוכלוסיית העיר.

על אופיה היהודי מאוד של העיירה יעידו צילומים ישנים ובהם נראה שילוט ביידיש על בתי עסק. על פי סקר ממשלתי שנערך בשנת 1931 היו בעיר 114 בתי עסק, מהם 98 בבעלות יהודים; 46 מפעלי תעשייה קלה, מהם 33 בבעלות יהודים. בערך 'קידן' שבפנקס הקהילות: ליטא בעריכתו של דב לוין (יד ושם, ירושלים תשנ"ו, עמ' 589-581) אפשר למצוא את הנתונים האלה בתוספת תיאורים מפורטים של חיי הקהילה במקום עד כיליונה.

הגרמנים נכנסו לקיידאן ב-24 ביוני 1941, יומים בלבד לאחר תחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות (מבצע ברברוסה), ומיד החלו במעשי רצח. הגטו שהוקם כלל בתוכו את חצר בתי הכנסת ורחובות סמוכים, ואליו הובאו גם כאלף יהודים מעיירות הסביבה ופליטים שנתפסו בדרכם מזרחה. הגרמנים הסתייעו באנשי המשטרה הליטאית, שגילו התלהבות ואכזריות מיוחדת. בין 28-15 באוגוסט נרצחו רוב יהודי קיידאן בבורות ירי ליד נחל סמילגה (Smilga) הסמוך. בקבר האחים נמצאו לאחר המלחמה כאלפיים גוויות של גברים, נשים וטף (על ביקור בבית קברות של העיירה ראו ברשימתו של בן-ציון קליבנסקי).

היום גרים בקיידאן כ-25,000 תושבים וככל הידוע, יהודים בה אַיִן.

הגעתי לקיידאן ב-31 ביולי 2019, לפני שבעה חודשים, כשהדרכתי סיור 'בין ריגה לווילנה' (מטעם חברת The Lion של אנג'לה מינדל).

בעיירה יש שלושה בתי כנסת עתיקים מאבן ששופצו לתפארת. בתי כנסת, ששרדו לפליטה אחרי כל אירועי הדמים של המאה העשרים, הם תמיד מקום חשוב ומעניין לבקר בו. אבל הייתה לי סיבה נוספת לראות דווקא את בית הכנסת של קיידאן, בעצם לראות מה נשאר מהגג שלו...

ב. 'העתיד להיות גדול בישראל': משה לייב ליליינבלום

וכדי להבין מדוע התעניינתי בגג של בית הכנסת הקיידאנאי עלינו לחזור יותר ממאה ושבעים שנה אחורה, אל ימי נעוריו של יליד המקום משה לייב לִילְיֶינְבְּלוּם (1910-1843).

לרובנו מוכר ליליינבלום (להלן מל"ל) רק כשם של כפר (כפר מל"ל בשרון) וכשם רחוב בתל אביב (וגם אותו מבטאים בדרך כלל בצורה שגויה: לִילִינבלום), שעד שנות השמונים היה מפורסם כמרכזם של חלפני הכספים, מה שנקרא אז 'דולר שחור'.

צילום: איתמר לויתן

ליליינבלום האמיתי היה דמות מרשימה של תלמיד חכם ליטאי, דתל"ש שהתפקר והתמשכל, סופר מקורי ונערץ ומגדולי הפעילים למען חיבת ציון והציונות.

הוא נולד בקיידאן בשנת 1843 וגדל בה עד אירוסיו ב-1857, והוא אז בן 14 בסך הכל (הנערה המאורסת הייתה בת 13). לאחר שהתארס עבר לעיירה ווילקומיר הסמוכה, עיר מגורי כלתו, שנקראת היום אוּקְמֶרְגֶה. הוא שהה בה עד 1869 – היו אלה, בלשונו, 'ימי החושך' ו'ימי האפיקורסות' של חייו. בשנת 1869 עבר לאודסה וגר בה ברציפות עד מותו ב-1910. לקיידאן חזר, ככל הידוע, פעם אחת בלבד, ב-1889, כדי לבקר את אביו שאותו השמיץ בספרו ולימים התחרט על כך והתפייס אתו.

את ספרו חַטֹּאת נעורים – מן התעודות האוטוביוגרפיות המסעירות ביותר שנכתבו על ידי יהודים במאה ה-19 – כתב מל"ל בשנים 1873-1872, בהיותו כבן שלושים, וחתם עליו בשם הבדוי 'צלפחד בר חֻשים התוהה' (גימטרייה של 'משה יהודה פרח חבצלת', כלומר משה לייב ליליינבלום). הספר, על שני חלקיו (החלק השלישי נדפס מאוחר יותר), ראה אור לראשונה בווינה בשנת תרל"ו (1876), בדפוסו של פרץ סמולנסקין. לספר הייתה השפעה עצומה על צעירים יהודים, שקראוהו והזדהו עם המחבר וחוויותיו. לא סתם קראתיו, כתב ההיסטוריון שמעון דובנוב, 'בלעתיו ממש' ('שתי פגישות', העולם, 17 במארס 1910, עמ' 7).

מל"ל תיאר במרירות עוקצנית את קורות חייו כבן טיפוסי של החברה היהודית המסורתית בליטא: ילדותו ולימודיו בחדר, הבערוּת והאמונות התפלות שבהן הייתה שטופה סביבתו, אירוסיו ונישואיו המוקדמים, צמיחתו כעילוי תורני וראש ישיבה, ו'הסתבכותו' עם רבני דורו, שרדפוהו עד שנאלץ לנטוש את עיירתו.

הנה כמה שורות מספרו, ובהן הוא גם מתייחס לעיר מולדתו קיידאן, 'שהיא מַפְקָא מכפר וּמַפְקָא מכרך', כלומר יצאה מכלל כפר אבל גם אינה כרך גדול:

שלמה בריימן (עורך), 'חטאות נעורים', כתבים אוטוביוגרפיים, א, ספריית דורות, מוסד ביאליק, תש"ל, עמ' 85-84

ליליינבלום האשים את סדרי חייה של החברה המסורתית בגזילת ילדותו (כמו גם ילדותם של ילדי ישראל האחרים ש'זכו' לחינוך דומה לשלו) ובהרס עתידו. חיתנוהו בגיל צעיר, פיטמו אותו בלימודי קודש ובאמונות הבל, ומנעו ממנו ידע מדעי ומקצועי שיכול היה להכין אותו להתמודדות עם קשיי פרנסה ועם עולם מודרני. נשמע מוכר...

חטאֹת נעורים, א, תרל"ו, עמ' 15

הסיפור הדרמטי, הטרגי והנוגע ללב הוא בלי ספק סיפור אירוסיו בהיותו בן 14:

כתבים אוטוביוגרפיים, א, עמ' 89-88

ומה יכול היה הנער האומלל לעשות?

בייחוד נגעה ללבי השורה שבה סיפר כי לאחר שהעיר אותו אביו ובישר לו כי הוא עומד להיות חתן, הוא הלך כמדי יום ביומו לבית הכנסת, 'ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפילה על כיפת התקרה של בית הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, כדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם'.

הוא התארס והתחתן והחל את חייו בווילקומיר ('מרשלוב' כינה אותה בספרו) כהבטחה תורנית גדולה. אך כאן גם התחולל משבר האמונה הגדול ששינה את חייו.

ב-16 באפריל 1868 החל מל"ל לפרסם סדרת מאמרים נועזת בעיתון המליץ ושמה 'ארחות התלמוד', שעליה חתם בשם משה לייב הרליכטזון. באותה שנה שרר רעב נורא בליטא בשל שנות בצורת מתמשכת, ומל"ל קרא לרבני הדור לפעול ברוח כוח ההיתר שאפיין את חכמי התלמוד. ספר שלחן ערוך – התנ"ך של בני החברה המסורתית – ראוי לדעתו להתייחסות ביקורתית, שכן יש בו הלכות ומנהגים שיסודם בפרשנותם של חכמי התלמוד ובפלפוליהם, שהיו נכונים לשעתם ולמקומם, ומתוך השקפתם של חז"ל (שאותה דווקא ראוי לאמץ), שצריך להתאים את ההלכה למציאות החיים.

מאמר זה לא עורר את ההד שמל"ל ציפה לו. הוא פרסם מאמר המשך ('נוספות להמאמר "ארחות התלמוד"') והפעם תגובת הרבנים הייתה פראית: הם ראו בו כופר, השמיצוהו וקיללוהו ופתחו בפולמוס ארוך נגדו מעל דפי העיתונות ('פולמוס התיקונים בדת'). בעיר מגוריו וילקומיר החלו לפרסם נגדו כתבי פלסתר וצעירי החסידים רדפו אותו ואת ילדיו. מל"ל ניסה להשיב מלחמה שערה אך לבסוף כשלו כוחותיו. הוא הרים ידיים ובשנת 1869 נטש את עירו ואת משפחתו ויצא לבדו דרומה אל אודסה, שארבעים מיל סביבה – כמאמר החסידים – בוערת אש הגיהנום.

את החלק השני של חטאֹת נעורים (סרוק כאן) חתם מל"ל בשורות אלה:

– 'ומי אתה?' ישאלני הקורא בפעם האחרונה.
– אמלל בארץ.

'אמלל' הם ראשי התיבות: אני משה לייב ליליינבלום...

לא ניכנס לגלגולי חייו באודסה, שכן אלה חורגים מענייננו ומחייבים יותר ממאמר אחד, ונאמר רק שלמן שנות השמונים שינה מל"ל את השקפותיו הפסימיות על היהדות, ומכפירה והריסה עבר לבניין ויצירה. למרות הזקן המפואר שטיפח הוא לא חזר לקיים מצוות, אלא ראה בלאומיות היהודית המתעוררת את דרך המלך של הקיום היהודי. הוא הפך דמות מרכזית בתנועת 'חיבת ציון' המתעוררת, היה מזכיר 'הוועד האודסאי', לצדו של ד"ר לאון פינסקר, ונשא תפקיד זה עד מותו. לחלק השלישי של 'חטאות נעורים' הוא כבר קרא דרך תשובה (ורשה 1899).

בית מגוריו של ליליינבלום באודסה, רחוב באזארנה 87 (צילום: דוד אסף)

לצד עבודתו כמזכיר ועד חובבי ציון התפרנס מל"ל מעבודה ב'חברה קדישא' של אודסה, שם שימש כגזבר. באחד ממכתביו לש"י איש הורוויץ מברלין הוא כתב: 'עבודתי ביום היא קבורת מתים, ועבודתי בלילות היא תחיית מתים'... ('לילייענבלום והשפעתו על בני דורו', העולם, 17 במארס 1910, עמ' 10).

מל"ל עצמו לא עלה לארץ ישראל שכה כסף אליה ופעל למענה, אך בנו הצעיר שלמה (1971-1886), שהיה זמר אופרה מחונן, עלה ב-1925, שר באופרה הארצישראלית שייסד מרדכי גולינקין, וגר בראשון לציון עד מותו (עוד עליו ראו בדבריה של תרצה חביב גרין ב'תגובות' למטה).

שלמה ליליינבלום (אלבום משפחות ראשון לציון)

ג. בית ילדותו של ליליינבלום

נחזור לקיידאן.

מל"ל לא צמח בחלל ריק. קיידאן הייתה עיירה שבה נולדו וחיו תלמידי חכמים מפורסמים והם שהקנו לה שם של מרכז תורה. הידוע בהם היה הרב משה מרגלית שחי במאה ה-18 וחיבר את פירוש 'פני משה' לתלמוד הירושלמי. ומי לנו גדול מהגאון מווילנה עצמו, שלמד בילדותו זמן מה בקיידאן ולימים נישא לחנה בת יהודה לייב מקיידאן. דמות נוספת שנולדה בקיידאן והתפרסמה היא אברהם שלמה זלמן צורף (1851-1786), שעלה לארץ ישראל ב-1811 בעלייה המכונה 'עליית תלמיד הגר"א', והיה בין מחדשי היישוב היהודי האשכנזי בירושלים ואבי משפחת סלומון. בסוף המאה ה-19 נולד בקיידאן אברהם אליהו קפלן (1924-1889), מהרבנים החשובים של תנועת המוסר, והרשימה עוד ארוכה. בקיידאן פעלה בהתמדה גם ישיבה שמשכה אליה צעירים מוכשרים מכל רחבי ליטא. לצד רבנים וגדולי תורה נולדו בה גם כאלה שייוודעו כמשכילים, כמו שניאור זק"ש (1892-1816) או משה הכהן פְרוֹזר (1895-1840), חברו הטוב של מל"ל ועילוי תורני כמותו, שעזב את קיידאן ב-1854 והתמשכל (מל"ל מזכירו בחטאות נעורים בשם 'עזרא הכהן').

מל"ל לא הגה חיבה לעיר הולדתו. במכתב למשורר יהודה לייב גורדון (19 ביוני 1868), שאותו העריץ וראה בו מורה דרך, הוא קרא לקיידאן בשם 'גֵּי הַצְבֻעִים' (על פי שמואל א, יג 18: 'גֵּי הַצְּבֹעִים'), ואת רב הקהילה והאב"ד, אברהם שמעון טרויב, כינה 'הרב הצבוע' (שלמה בריימן [עורך], איגרות משה לייב ליליינבלום ליהודה לייב גורדון, מאגנס, תשכ"ח, עמ' 69, 72). באותה שנה, כאשר ביקש לשנות את שמו ברישום האוכלוסין של קיידאן, אולץ ה'אפיקורוס' לבחור לעצמו שם משפחה חדש.

אגב כך, כדאי להבהיר את עניין שמות המשפחה של מל"ל, שכן בלבול רב שורר שם: שם המשפחה המקורי והרשמי של האב היה סְנֶפֶּר, אבל מל"ל – ששנא את עברו – ביקש להתנתק משם זה. הוא חשק בשם 'הרליכסטזון', שבו חתם על מאמריו הראשונים בעיתון המליץ, אך שם זה לא אושר לו (לטענתו בשל לחץ הרבנים שלא רצו לפארו בשם שהתנוסס על דברי האפיקורסות שלו), ועל כן בחר שם אחר 'ליליינבלום', שליווה אותו משנת 1868 ואילך.

במאמר מעניין, שכותרתו 'ר' צבי החבתן, אבי רמ"ל לילינבלום: זכרונות מעיר מולדתי' (קיידאַן: אַ זאַמעל בוך, ניו יורק 1930, עמ' 56-52), סיפר ד"ר אהרן פיק (1944-1872), יליד קיידאן ולימים רופא בגטו שאַוולי שנספה בשואה, על אביו של מל"ל ועל נוף הולדתו.

פיק הכיר מקרוב את צבי 'החבתן', שבעיירה כּוּנה ר' הִירְשֶׁה בּוֹנְדֶר, על שם פרנסתו כמתקן חביות. הם היו ממש שכנים, ולדבריו של פיק הוא היה איש עמל צנוע ועני, מתון ובעל מזג טוב, בעל דתיות תמימה וילדותית, בקי באגדות חז"ל ובסיפורי מעשיות ונפלאות, שאותם ידע לספר בכישרון רב. דמותו, טען פיק, עוותה לגמרי בידי בנו שהציגו ב'חטאות נעורים' כקנאי חשוך.

בית ילדותו של מל"ל לא שרד; הוא נשרף כליל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. פיק זכר היטב את הבית הדל של בני המשפחה, שכן בית ילדותו-שלו שכן בסמוך. הוריו וזקנים אחרים בעיירה סיפרו לו כי לא חלו בבית מל"ל שינויים של ממש מאז נולד בו הילד המפורסם, ומעניינת היא הערתו המרירה על מחדל ההנצחה והשימור של אתר היסטורי זה:

הדליקה הגדולה שנפלה בשכונה זו כשנה לפני המלחמה שמה קץ לקיומו של הבית הזה, שלוּ נתן אותו עניין לענות בו לאומות העולם כמו לעמנו, כי אז זכה אל נכון לטיפול מיוחד ולטבלה תלויה עליו לזיכרון, וגם הסמטה בלי שם יכלה בזכותו למצוא את תיקונה ולקבל שם מפואר.

'ר' צבי החבתן', עמ' 52 (הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

בספר הזיכרון לקהילת קיידאן מצאתי תמונה של הבית שהיה ואיננו:

יוסף כרוסט (עורך), קיידאן: ספר זכרון, תל אביב תשל"ז

פיק המשיך ותיאר את ר' צבי ואת אשתו, שהייתה אחות-אמו של מל"ל שמתה בשנת 1853. האחות, בתולה בת 16 (האב היה אז בן ארבעים), נישאה לגיסה האלמן כדי שלא יצטרך לגדל לבדו את אחיינה היתום, ומל"ל, כפוי הטובה, כינה אותה בשל כך 'שוטה':

והשוטה הזו הפקירה חייה למעני, ולא שמה אל לב, כי בעוד עשרים שנה יהיה אבי זקן ותש-כוח והיא תישאר אשה אומללה  בדמי ימיה (כתבים אוטוביוגראפיים, א, עמ' 84).

אך פיק מספר שהיא לא הייתה אומללה כלל ועיקר. 'אפרודיטה' (כפי שקראו לה ילדי השכונה בלשון סגי נהור, שכן שמה היה פריידה-איטה), הייתה אשה כשרה, פשוטה ויראת אלוהים, שהייתה לה 'התמחות' מיוחדת: 'מקוננת'. בתמורה לשכר זעום היא קראה עבור נשים אנאלפאביתיות את התפילות בבית הכנסת ובבית הקברות.

פיק גם מספר כי בראשית שנות השמונים התפייסו האב והבן: שניהם השתנו... ר' צבי – שעד לא מכבר קרע קריעה גדולה על בנו האפיקורוס ונמנע מלהזכיר את שמו – החל להתפאר בבן המפורסם, והבן מצדו שלח לאביו את כל ספריו ומאמריו, וגם תמיכה כספית קבועה שסייעה לו לשרוד בימי הזקנה. מל"ל ביקר את אביו כמה פעמים, ולפגישה אחת כזו היה פיק עד ראייה.

ד. אל המקום: קיידאן היום

שני בתי כנסת גדולים מאבן, אחד מהם היה כנראה בית מדרש, שרדו לפליטה זה ליד זה סמוך לכיכר השוק 'הישנה' בקיידאן. לוח זיכרון מעיד על מיקומה של כיכר זו:

כל הצילומים בקיידאן: דוד אסף

עצרנו בכיכר וירדנו לסייר בסביבתה. לוח הסבר, שמעיד על חשיבות כיכר זו, מציין כי מאז המאה ה-17 ואילך מחצית מהעסקים שסביב בכיכר הוחזקו בידי יהודים. בין שתי מלחמות העולם נקרא המקום בשם 'כיכר בתי הכנסת' (אפשר להניח שבפי היהודים נקרא המקום 'שולהויף'), ובתקופה הסובייטית הוחלף השם ל'כיכר העם'.

'כיכר העם' לשעבר

ואכן בקצה השני של הכיכר עומדים שני בתי כנסת משופצים לתפארה.

במרכז עומד בית הכנסת הגדול שהחל להיבנות בשנת 1784 – באותו מקום שבו עמד עד אז בית כנסת מעץ, שנשרף באותה שנה. הבנייה הסתיימה ב-1807, לאחר 25 שנים. בית הכנסת נבנה בהידור, בסגנון הבארוק, שמשתקף בין השאר גם בקירות הגבוהים והעבים. לימים, כשהתברר שהידור מצווה לא מספיק כדי לחמם את בית הכנסת בלילות החורף הקרים – בתי כנסת כאלה, שהיו גבוהים וקשים לחימום, כונו במזרח אירופה 'דער קאַלטער שול' (בית הכנסת הקר) – נבנה לידו בית כנסת נוסף, קטן יותר בקומתו, ושם התפללו בחורף. בית הכנסת הגדול היה אפוא בית כנסת של קיץ...



בפנקס הקהילות של 'יד ושם' מצאתי את התמונה של בית הכנסת החרב. כך הוא נראה מן הסתם בתקופה הסובייטית, כאשר שלושת בתי הכנסת ששרדו הפכו למחסני תבואה.

פנקס הקהילות: ליטא, עמ' 588

וכך זה נראה היום:

משהו על בית הכנסת הגדול בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סיפר בן העיירה יחזקאל רוכין:

קיידאן: ספר זכרון, עמ' 108

בית הכנסת 'הקטן', שנבנה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ושימש גם בית מדרש, השתמר גם כן. הייתה בו קומת תפילה אחת, ובנוסף לתפקודו כבית מדרש שכן בו גם בית הדין הרבני של הקהילה. על פי המסורת הארכיטקטונית של בניית בתי כנסת במזרח אירופה נקבעו כאן (כמו גם בבית הכנסת הסמוך) ארבעה חלונות בכל אחד משלושת הקירות – ייצוג סמלי של 12 השבטים.

כך הוא נראה אחרי המלחמה...

יוסף כרוסט (עורך), קיידאן: ספר זכרון, תל אביב תשל"ז

וכך הוא נראה היום, לאחר השיפוץ.

מהספר קיידאן: אַ זאַמעל בוך, שערכו והדפיסו יוצאי קיידאן בניו יורק בשנת 1930 (עשור לפני כיליונה בשואה!), למדתי כי בניין בית המדרש הוקם בסיועו הנדיב של מריאן צָ'פְּסְקִי, אציל ליטאי ואינטלקטואל, שהתעניין בזואולוגיה ובגידול סוסים ודבורים (!), שהעיר הייתה בבעלותו ויחסיו עם יהודי קיידאן היו מצוינים (סופו היה מר, לאחר דיכוי המרד הפולני ב-1863 הוא הוגלה לסיביר ואחוזותיו הוחרמו). טבלת הוקרה תלת-לשונית (צרפתית, עברית וגרמנית) נקבעה בתוך בית המדרש:

הקלקה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה

מראין צ'פסקי, 1857 (ויקיפדיה)

בתי הכנסת עומדים היום על מכונם אך מנותקים מהקשרם האורבני ההיסטורי, כפי שהיו מוכרים ליהודי קיידאן מאז המאה ה-19 ועד השואה.

הנה כך נראתה חצר השולהויף בתמונות ישנות. אפשר לראות בקלות שלמבנה המקורי של בית הכנסת היה צמוד מבנה נוסף בן קומה אחת, מעין מבואה ('פָּלוּשׁ' בלשונם של יהודי פולין). כמו כן, בין בית הכנסת לבית המדרש עמד מבנה נוסף. במרכז התמונה באר מים ואנשים טעוני דליים באים ושבים ממנו.

הדמיון רב, חוץ מהבאר שנסתמה והגגות שהוחלפו.

כמה חבל שלא נשמר גג העץ שאליו טיפסו 'החתן' משה לייב וחבריו!

לפני בית הכנסת מוצב פסל זיכרון ליהודי קיידאן והסביבה שנרצחו בשואה. על 'מדפי' משולש המתכת הונחו אבני זיכרון ובמרכז המונומנט דימוי של עין הצופה בבאים.

שני המבנים היו סגורים כשביקרנו במקום ולא יכולנו להיכנס פנימה. בית הכנסת הגדול מאכסן היום בין כתליו בית ספר לאמנות ובבית הכנסת הקטן פועל מרכז תרבות.

מרחק קצר מכאן נמצא 'רחוב היהודים'.

כאן שרד בית כנסת נוסף, 'בית הכנסת הקטן', שנבנה ב-1837.

גם בית הכנסת הזה היה סגור. מאוחר יותר למדתי כי בפנים מתקיימת תערוכה ותצוגה על תולדות יהודי המקום.

 המשכנו לשוטט ברחובות הציוריים של העיירה, המבוסמים מגשם הקיץ שירד היום ועקבותיו כבר נמחו. מחסנים ובתי עץ ישנים לצד בתי אבן חדשים.

אנו חוזרים לכיכר בתי הכנסת ואני מצטלם למזכרת עם הגג. אולי על 'אבי-סבו' של גג מודרני זה שיחק בקיץ 1857 החתן הצעיר משה לייב סְנֶפֶּר, זה 'העתיד להיות גדול בישראל'...

צילום: מישאל אסף