יום שישי, 10 במאי 2019

גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אבנר הולצמן 

לפני שבוע, ב-4 במאי 2019, מלאו שמונים שנה להולדתו של עמוס עוז. כארבעה חודשים חלפו מאז פטירתו, ועדיין קשה לעכל את הסתלקותו מתוכנו. 'זה צפוי לכאורה וזו דרך העולם', כתבה צרויה שלו, 'ובכל זאת בלתי נתפס, לא מתקבל על הדעת. כי נדמה שעמוס עוז תמיד היה ותמיד יהיה, כמו איתני הטבע, כמו כוכב הצפון. כי מאז שאני זוכרת את עצמי זוהרת נוכחותו בשמי חיינו, מלווה אותי ואת בני דורי והבאים אחרינו מילדות עד זִקנה כמעט, ונדמה היה שכך יהיה לעד' ('כוכב הצפון, כוכב המצפון', Ynet, 30 בדצמבר 2018). 

בחרתי לציין את התאריך העגול הזה – יום ההולדת ויום העצמאות הראשון שעמוס עוז לא זכה לחגוג – בטיול בין כמה מפרסומיו הנידחים, שלא כונסו בספריו ומן הסתם אינם מוכרים לרבים. עם זאת, גם ברסיסים הללו צפון משהו מאישיותו, וכל אחד מהם נקשר באופן כלשהו אל המכלול השלם של חייו, יצירתו וראיית עולמו. 

א. מתנה לאמא, 1953

הפרק האחרון בסיפור על אהבה וחושך (2002) הרעיש את לבם של קוראיו, והוא השיא שהספר כולו חותר אליו. עוז שִחזר בו בפירוט מדוקדק, ומתוך התאכזרות עצמית, את היומיים האחרונים בחייה של אמו, פַניה קלוזנר, מאז שיצאה מביתה בירושלים ביום חמישי, 3 בינואר 1952, ועד ששמה קץ לחייה בדירת אחותה חיה, ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון.

מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)

עצם הדבר לא היה סוד לציבור קוראיו של עוז. כבר ב-1975, ברשימה אוטוביוגרפית שנכתבה עבור לקסיקון 'סופרי העולם' באנגלית, הוא הזכיר את המאורע בשני משפטים קפוצים אך טעונים: 'רק פַניה אמי לא יכלה לשאת את חייה ואיבדה עצמה לדעת בשנת 1952 מרוב אכזבה או געגועים. דבר-מה לא עלה יפה' ('רשימה על עצמי', באור התכלת העזה, 1979, עמ' 207). הנושא הבליח מדי פעם בכתיבתו באופן תמציתי ומרומז-למחצה, כגון בקטע המזעזע הבא, שנכלל בצרור של רשימות העומדות כולן בסימן ההרהורים על המוות:

'הסתכלויות ופירושים', פרוזה, גיליון 13-12, פברואר-מארס 1977, עמ' 6

בספטמבר 1983 שודר בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית סרטה של הבימאית אסתר דר 'עמוס עוז – חורף 1983'. הסרט עורר הדים ומתוכו נחרתה בזיכרון הצופים אמירתו של עוז על שלושת התנאים ההכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: 'גג, סבתא ופצע', ובמיוחד הפצע: 'אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר, יש גם מי שנהיה רוצח או צדיק קדוש כזה, בעל מופת. אבל בלי איזה פצע אין סופר' (נעמי גל, 'מאחורי המלים של עמוס עוז', ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983). יש להניח שמקצת הצופים שיערו מהו הפצע שעוז התכוון אליו, גם אם לא חשף אותו במילים מפורשות. מאורע מכריע זה בחייו חזר והוזכר בכתבות דיוקן שהוקדשו לו במשך השנים, ואולי הבולטת בהן היא כתבה מקיפה של יגאל סרנה, שעקבה אחרי תחנות ילדותו ונעוריו של עמוס עוז, ותיארה בפירוט את ימיה האחרונים של אמו, על יסוד ריאיון עם אחותה ועם חברתה הקרובה ('עד מוות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 9 בינואר 1987).

באותן שנים כמעט לא דובר עדיין על החותם שמותה של האם טבע ביצירותיו, או על הקשר בין אימהוֹת נוטשות ואובדניות כאווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי או האֵם בהר העצה הרעה, לבין דמותה הממשית של פניה קלוזנר. דיון כזה היה אז מחוץ לאופק של ביקורת הספרות. רק אחרי שהדברים נחשפו בהרחבה בסיפור על אהבה וחושך כאילו ניתן היתר לעסוק בכך במפורש. 'את מקורו וטיבו של יסוד היתמות המפעפע לכל אורך יצירתו הענפה של עוז חשנו תמיד', כתבה ניצה בן-דב ברשימתה היפה 'מותה – מותו' (הארץ, 4 בינואר 2019), 'אבל אחרי "סיפור על אהבה וחושך", ספרו הווידויי החשוף, אנחנו כבר יודעים על מקורו היטב', והיא מאירה מספר יצירות משלו, שבמרכזן אֵם המסתלקת מחייו של בנה ונמוגה. 

האב, האם והילד

לכל אלה קדמה רשימה נוגעת ללב, שעוז עצמו פרסם בגיל 13 וחצי, כשנה אחרי מות אמו. זו ה'יצירה' הראשונה מפרי עטו שראתה אור, והיחידה שחתם עליה מימיו בשם עמוס קלוזנר. כְּאֵב היתמות, שהתכסה לימים בהסוואות בדיוניות למיניהן, נגלה כאן בלא כחל וסרק. 

מתברר כי כמה שבועות קודם לכן עלעל הנער עמוס בחוברת של שבועון הילדים הארץ שלנו (11 בפברואר 1953, גיליון 21), שהוקדשה ל'יום הָאֵם' ועוטרה בתריסר צילומי תקריב של 'ידי אמא' בשלל סיטואציות ביתיות. כאבו של היתום לבש צורה בחיבור מלא רגש חשוף אך מעוצב ומנוסח היטב, שהעיד על הכישרון האמנותי הצפון במחברו. 

הרשימה 'מתנה לאמא' פורסמה בהארץ שלנו, ב-4 במארס 1953 (אגב, יום אחד לפני מותו של סטאלין). בנימין תמוז, עורך השבועון, ידע לאתר ולטפח בעיתונו באותן שנים כותבים צעירים ומוכשרים. הבולט בהם היה יצחק בן-נר בן ה-15, שסיפורו המרשים 'האקליפטוס' פורסם זמן קצר לפני רשימתו של עוז (29 באוקטובר 1952, גיליון 6). אולם שלא כבן-נר, שנעשה משתתף קבוע בהארץ שלנו, הייתה 'מתנה לאמא' הופעתו היחידה של עמוס קלוזנר על דפי השבועון. בפעם הבאה יופיע שמו בדפוס רק אחרי שש שנים, כאשר החל לפרסם שירים בעיתוני התנועה הקיבוצית. 

הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)

ב. נֶגֶב-צָהֳרַיִם, 1959

'ואתה? אתה הלא מחבר שירים? לא?'

כך, בלוויית קריצה קונדסית, שאל דוד בן-גוריון את עמוס עוז בפגישה האחת והיחידה ביניהם, זו שהתקיימה במשרדו בתל אביב בתחילת 1961 ותועדה באופן בלתי נשכח בפרק נ"ג של סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז נדהם. לדבריו, עד אותה העת לא פרסם אלא שניים-שלושה שירים גרועים ברבעונים נידחים של התנועה הקיבוצית ('רבעונים שהלוואי שכבר התפוררו לאבק יחד עם חרוזַי העלובים', הוסיף בסוגריים). כיצד ייתכן שאלה הגיעו לידיעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון, שכל עול ניהול המדינה רובץ על כתפיו? אין זאת כי נכונה השמועה שבן-גוריון, בסקרנותו הלא-נרווית, נהג לעבור על כל דבר דפוס שבנמצא, ולוּ הנידח ביותר ('ירחונים של גן ונוי. חוברות של חובבי שחמט ושל שוחרי הטבע. מחקרים בהנדסה חקלאית. כתב-העת לסטטיסטיקה'), וזיכרונו האבסולוטי אגר ושימר את כל מה שקרא. הרגע ההוא צף בבהירות בזיכרונו של עוז אחרי ארבעים שנה: כיצד הפתיע אותו בן-גוריון, 'וגילה לי שהוא יודע על ניסיונותיי לחבר שירים, וחייך, מתמוגג מהנאה למראה תדהמת-ההלם שלי'. 

מה היה טיבם של אותם שירים ראשונים, והאם נכון המשפט החמוּר שמחברם הוציא עליהם ברבות השנים? הנה למשל שירו הראשון שפורסם, וישפוט הקורא:

ניב הקבוצה, אב תשי"ט, עמ' 469

הפתוס הטבעי של עמוס עוז קיבל כאן ביטוי ראשוני חשוף. ניכרת אצל המשורר המתחיל היקסמות אמיתית מארשת הקדומים הפראית של נופי הנגב. השיר מוצף שיכרון ממראות ההרים, המכתשים, הערוצים והמישורים הצחיחים האפופים להט מלובן. 

על יסוד ההיקסמות הזו נבנית עלילה מטפורית, ובה מדבר הנגב לובש דמות גברית אדירת ממדים וכבירת אונים, שיצריה המתלהטים חותרים אל פורקן ארוטי ('יקוד לוהב / קורע קרע / זורע זרע'), המצית את המרחב כולו באש של תשוקה. לא פחות מכך, ניכרת הנאתו ממרחב האפשרויות של השפה העברית הפתוח לפניו, ומן היכולת שגילה בתוכו לגייס את המילים העזות ביותר לתיאור סופת האש וסערת האקסטזה המינית גם יחד. ברור גם, שהשיר נכתב על יסוד היכרות עם שירי מופת בני הזמן, כגון שירי הנגב הכלולים בקובץ פרחי אש של חיים גורי (1949), ארץ הצהרים של ע. הלל (1950), 'שירים על ארץ הנגב' בעיר היונה של נתן אלתרמן (1957). ואולי יותר מכל טבעו כאן את חותמם שירי התשוקה הגברית המתפרצת בקובץ חופה שחורה של יונתן רטוש (1941). 

באותה שנה פרסם עוז שני שירים נוספים שנדפסו בעיתון למרחב (3 ביולי 1959, עמ' 6): 'טפטוף אכזב, אכזב...' ו'עם ערב, עת ברושים לוטפים כמכחולים'.

למרחב, 3 ביולי 1959

ג. הנהר העכור, 1966

באביב 1961 נדפס סיפורו הראשון של עמוס עוז, 'סדק מפולש לרוח', ברבעון קשת בעריכתו של אהרן אמיר. מכאן ואילך הוא עלה על נתיב הפרוזה וחדל מפרסום שירים, למעט בהזדמנויות נדירות (היוצא מן הכלל העיקרי הוא ספרו הפיוטי אותו הים, 1998, שהיה קרוב ללבו במיוחד). 

ועם זאת, הצורך להתבטא בחריזה ובמשקל המשיך כנראה לפעם בו ומצא נתיב בשירים שחיברו, כביכול, כמה מגיבורי הסיפורים והרומנים שלו. אחד מהם הוא ראובן חריש, מן הדמויות הראשיות ברומן הביכורים מקום אחר (1966).

ראובן, מורה ומחנך בקיבוץ הבדוי מצודת-רם, איש סגולה תמים דרך וישר לב, הוא נציגו המובהק של עולם הערכים של ההתיישבות העובדת, ונותן לו ביטוי בשירים שיצאו להם מוניטין ברחבי התנועה הקיבוצית. שישה משיריו משולבים ברומן, וכולם מבטאים את מאבקו של איש הקיבוץ בכוחות הרסניים החותרים במחשכים, ואת שאיפתו להדביר אותם ולהשליט על חייו את אור התבונה בחסות החזון הציוני והסוציאליסטי. הנה שניים מהם:


מקום אחר, עמ' 19

ובמקום אחר באותו ספר:

מקום אחר, עמ' 129

ואילו כאשר ראובן מחבר שיר מלא פתוס, שבו הוא משתאה על כוחו המצמית של השרב (שיר שאינו רחוק מן השיר 'נגב-צהרים') מתלווה אליו הרהור אפולוגטי, שנועד להציג את כתיבתו כמעשה תרפויטי ולהסיר ממנו חשד למבע חתרני: 'ראובן חריש יצק את עקת השרב אל תוך דפוס פיוטי, ומתוך כך – יפקפקו קטני-אמונה כאוות נפשם – הוקל לו מעט'. 

מקום אחר, עמ' 161

אין צורך לומר, שהאידאליזם התמים, הבהיר ושוחר הטוב של ראובן חריש נשקף ברומן באירוניה לנוכח כוחות התוהו העזים המייצגים את ההימשכות אל ארצות התן האפלות, אלה שמחוץ למעגל האורות של גדרות הקיבוץ ואלה המחלחלות אל תוך הנפש פנימה. שני הכוחות האלה מגיעים לידי איזון בסיומו המפויס של מקום אחר, המקבץ את גיבוריו למודי הסערות אל חדר משפחה אחד בערב שבת חורפי, מוגנים מן הגשם בחסות אור המנורה הלבן והאש הכחולה של תנור הנפט. השאיפה להקהות עוקצים ולמוסס ניגודים בכוחה של סינתזה מנחמת התחזקה והלכה עם השנים, עד שנעשתה לאחד מסימני ההיכר המרכזיים של יצירת עמוס עוז. 

ד. באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה, 1979

ב-31 בדצמבר 2018, שעות אחדות לפני שנטמן בעפרו של קיבוץ חולדה, נערך טקס פרידה מרגש מעמוס עוז באולם 'צוותא' בתל אביב. אחד הדוברים היה המורה והמחנך שי חולדאי. שי הוא אחיו הבכור של רון חולדאי ובנם של הנקה ועוזר חולדאי, שקיבלו עליהם להיות משפחה אומנת לעמוס עוז בשנותיו הראשונות בקיבוץ, כמתואר באופן מלבב בפרק נ"ח של סיפור על אהבה וחושך. דבריו (שנדפסו באותו יום בהארץ, בחתימתו ובחתימת רעייתו עדי, תחת הכותרת 'על עוז הרוח והחמלה'), הכילו קטע סתום לרוב שומעיו וקוראיו:  
ועכשיו עמוס יקירנו, אתה הולך לפגוש ילדה קטנה, שפעם היית עושה לה סירות מנייר. ילדה שהופיעה בחלונך בליל חורף אחד, ואתה כתבת לה שיר. ב'עמק יובל-יפעתיים' תפגוש אותה, 'בארמון של תעו מלך חמת ושם נגה ארגון וכרמיל ותכלת ושם עוד תראה מה יש. אל תפחד', היא תגיד לך, 'עוד מעט תבוא גם אתה ותדע עוד אלף דברים שבכלל לא חלמת אף פעם רק שכלום אסור לגלות'.   
כולם יכתבו עליך דברים גדולים ונכונים. בשבילנו היית, לפני הכל, האיש שכתב על ילדתנו הכחולה, שאמרה לך שאתה וכולנו הננו 'המזכרת שאותה תתרגם למלים עוד מעט עוד מעט'. ולמול המלים המופלאות שתרגמת מהמזכרת הזאת, כל העולם משתאה.  
אל תפחד, עמוס שלנו, יקירנו, אל תפחד. 

שי חולדאי נפרד מעמוס עוז (כאן חדשות: תאגיד השידור הישראלי; צילום מסך)

מי היא הילדה הכחולה שהופיעה בחלון באותו ליל חורף ועבורה הכין עמוס עוז סירות מנייר?

התשובה מצויה בשיר שעוז פרסם לפני ארבעים שנה בעיתון דבר. ככל הידוע לי, הראשון והיחיד שהפנה אליו את תשומת הלב היה המבקר מנחם בן, שהפליג בשבחו בהזדמנויות שונות ואף כלל אותו באנתולוגיה השירים הכי יפים בעברית (2013) שערך עם דורון קורן. 

דבר, 19 בינואר 1979, משא, עמ' 20

נוסח ראשון של השיר פורסם כשנה לפני כן בעלון של קיבוץ חולדה, ימים אחדים אחרי מותה ב-7 בינואר 1978 של נגה, בתם של עדי ושי חולדאי, והיא כבת שש שנים. אין ספק שהוא נכתב לא רק מעומק הצער האישי על מותה, אלא גם מתוך רצון להמציא נחמה, ולוּ מעטה, להוריה. מדבריהם מתברר איזה מקום תופס שיר זה בחייהם, וכמה אסירי תודה היו לעמוס עוז שכך כתב על ילדתם.

בהקשר רחב יותר ניתן לראות את השיר כחלק מנטייתו הקבועה של עוז לקיים שיח עם המתים. ביטוי אחד מני רבים לכך הוא מכתבו של המחבר להוריו, פַניה ואריה, המשולב בספרו אותו הים, ובו הוא מדווח להם על חייו ומעשיו וחושף מקצת מגעגועיו אליהם. 'אני מבלה הרבה זמן עם המתים', התוודה בראיון שהעניק לאשכול נבו לרגל צאת ספרו הבשורה על-פי יהודה. 'אני מתגעגע אליהם. מתהלך כמו בהיריון, עם האנשים המתים בבטן, וגם משוחח איתם לעיתים. שואל שאלות ומקבל תשובות' (ידיעות אחרונות, 7 ימים, 24 באוקטובר 2014). נקודת המוצא של השיר – הישיבה בחדר לבד, בלילה (רצוי ליל חורף), מתוך ערוּת חסרת מנוח המיתרגמת לקשב עמוק אל קולות ממקומות אחרים – מוכרת אף היא לקוראיו, וכך גם המליץ להם לחוות את הספרות: 'הקורא האידיאלי שלי הוא איש או אישה לבד בחדר, בכורסה, בליל חורף, לאור מנורה עומדת, גשם ורוח מכים בתריסים. ספר, לילה ודומיה' (שם). 

אולם אין מדובר רק בחוויה פרטית ייחודית. עמוס עוז מצטייר כאן כצאצא מובהק של מסורת הספרות הרומנטית, העומדת בין השאר על פריצת גבולות המקום והזמן בכוח הדמיון הפיוטי, לרבות זימון המתים, וחיבה מיוחדת ללילה, על המסתורין והחיוּת הגלומים בו. כאשר חושבים על השירה העברית לדורותיה עולות בזיכרון כמה דוגמאות מופת להלך רוח כזה: ב'רזי לילה' של ח"נ ביאליק (1899), המשורר יושב בחדרו בחצות הלילה ומאזין לרחשים החודרים דרך החלון הפתוח, עד שבסיומו של מהלך נפשי מורכב מתייצבת לפניו דמותו החידתית הכבירה של 'שר הלילה' במלוא הודה. ב'Nocturno' של שאול טשרניחובסקי (1900) המשורר יוצא בלילה מן העיר וצולל בחשיכה מוחלטת, כמו זו ששררה לפני בריאת העולם, שרק בה הוא יכול לספוג את עוצמת הקדומים של איתני הטבע וכמו לבטל את סופיות המוות בכוח ההיטמעות במחזור הקיום הנצחי. 

עם זאת, ספק אם דווקא שני המשוררים הגדולים הללו היו מקור ההשראה הישיר לשירו של עמוס עוז. קשר קרוב יותר מסתמן בינו לבין שני שיריו המהוללים של אדגר אלן פּוֹ, 'אנבל-לי', ובמיוחד 'העורב', בתרגומיו של זאב ז'בוטינסקי. בולט הדמיון בין תמונת הפתיחה של 'העורב' – האיש הסגור בחדרו בעיצומה של סערת ליל חורף ומקשיב בדריכות לרחשים ולנקישות בדלת ובחלון – לבין החזון שהועלה ב'באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה'. תוכן הרהוריו של המשורר פּוֹ, השקוע באבלו על אהובתו לנורה ומבקש מן העורב הבטחה שישוב לראותה בעולם הבא, מבסס עוד יותר את הקשר בין שני השירים. כך או כך, הרומנטיקה הייתה ונותרה כוח יסודי בעולמו של עמוס עוז, בין אם התמסר לפיתוייה ובין אם הזהיר במהלך השנים מפני סכנותיה וכוחות ההרס הצפונים בה.

לא רק עם בן-גוריון...
פגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, אוגוסט 1984 (צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי)

ה. שמועה דתית

אם 'באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה' אחוז היקסמות רומנטית אפלה מעולם המתים, הרי ברשימה 'שמועה דתית', שנכתבה באותה שנה אך פורסמה בעיתון רק כעבור שבע שנים (דבר, משא, 17 באוקטובר 1986), מתרחש דבר שונה לגמרי. כאן רותק מבטו של עמוס עוז אל חיזיון מרהיב, מלא חיים ותנועה אך בן-חלוף: פיזוזם של זבובוני קיץ בני יומם באור התכלת המסנוורת. בסוף היום ימותו, אבל מחר ייוולדו אחרים במקומם ואף הם יסתחררו באקסטזה בזרם האור. ברור ומוצהר שהזבובונים משמשים כאן משל לאפסות קיומם של בני האדם מול הזמן הנצחי: 'עינינו רואות ועינינו תכבינה ועיניים אחרות תיאורנה. אחת היא והאור אור'. 

עם זאת, ידיעת הסופיות המצפה באופק אינה מפילה על הכותב דכדוך או ייאוש או בְּעָתָה מחמת גזירת החלוף הבלתי-נמנעת. להפך: במקום להיאחז בעתה קיומית, ממין זו שהוא קורא עליה בכתבי בְּלֶז פסקאל, יורדת עליו דווקא רגיעה עמוקה, ועמה מציאת טעם בסביבה הקרובה ובפרטי הקיום הקונקרטיים: 'עיניי הרואות, ידי הכותבת מלים אלו, ריח הנפט בחדרי'. מתוך אותה שלוות השלמה צומחת התבוננותו מלאת ההומור בתגובתו הנסערת של חבר הכנסת יצחק רפאל על סילוקו מרשימת המועמדים לכנסת של המפד"ל: 'אבל זה כבר באמת סוף העולם'. סוף העולם? תוהה עוז... 

באותה אירוניה משועשעת הוא מציע לפוליטיקאי המודח – אף זאת בהשראת פסקאל – לאמץ לו אורח חיים של שלווה והרהור, פיכחון ומתינות, ולשקוע בשארית חייו בשלל עיסוקי פנאי מעשירי נפש, הכול כדי לגרש את הייאוש ואת אימת השיממון.


אין זה מקרה שבאותה שנה עצמה יצאו מתחת ידו של עמוס עוז שני טקסטים כה שונים זה מזה. זו הייתה תקופת מעבר מובהקת ביצירתו: מהתחלות רוויות כמיהה אל 'מקום אחר' לסוגיו, אל התפייסות עם המציאות הממשית, אך מבלי להיפרד מן הדחף הרליגיוזי הנוכח כמנגינת לוואי בכל ספריו. 

כמה וכמה סימנים מעידים על השינוי שהחל להתרחש באמצע שנות השבעים. ב-1975 שכתב עוז את סיפוריו הראשונים שהתפרסמו בקובץ ארצות התן. בנוסח החדש מיתן עוז במידה רבה את האופי המלודרמטי הגבוה לטובת נוסח ריאליסטי יותר, מוחשי ומפורט. בשנת 1977 ניסה כוחו לראשונה בכתיבת סיפור לבני הנעורים  סומכי, הרווי נוסטלגיה והומור. יסודות של אירוניה והומור הופיעו מכאן ואילך יותר ויותר בסיפוריו. את קובץ הרשימות פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982 (1983), שבו צייר עוז חברה קרועת מתחים קוטביים, חתם בקריאה 'להצטמצם ולוותר על שלל החלומות המשיחיים', מפני ש'אולי צריך עכשיו ללכת בקטנות ... לוותר על הישועה המשיחית לטובת התיקונים הקטנים, ההדרגתיים'. כהמחשה לאורח החיים החילוני, השפוי והמפוכח, שבו טמון, לדעתו, הפתרון למצוקות הקיום הישראלי, תיאר עוז באותו אפילוג את העיר אשדוד: אין בה מקסמי פריס או וינה, אבל 'היא מה שיש. והיא לאו דווקא התגשמות מפוארת של חזון הנביאים ושל חלום הדורות ... אלא עיר במידת אדם'. 

עקבותיה של הקריאה להתפייסות ולהתפכחות ניכרים גם ביצירתו שנכתבה בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. בחמשת הרומנים שנכתבו בתקופה זו – מנוחה נכונה (1982), קופסה שחורה (1987), לדעת אשה (1989), המצב השלישי (1991), אל תגידי לילה (1994) – המצב המועדף הוא של ריכוך ניגודים ושיכוך סערות, הליכה מן הקצוות המתוחים אל הסינתזה המפוייסת, השלמה עם המציאות מתוך גילוי טעם הקיום בחיים עצמם ולא מחוץ להם. 

עוז היה מודע לתהליכים הפנימיים שעברו עליו, ולראיה הנה התבטאות קולעת שלו, שנחשפה לאחרונה, במכתב אל אורציון ברתנא, שנשלח מערד ב-24 בנובמבר 1995. בתמצית שובת-לב אמר אז מה שפורט לעייפה בעשרות ספרים ודיסרטציות ובמאות מאמרים שהוקדשו ליצירתו: 
רומנטיקן, כן – אף כי אולי רומנטיקן שכותב בעיקר על סכנות הרומנטיקה ועל כוחות ההרס שבה, ומעוניין להגיע לחוף החולוני של הים ולא לחוף של 'מלכות על ים ערפלי'. אם כבר, אז אפשר אולי לסמן שאני כבר הרבה שנים בנסיעה (עם קצת פיתולים ורגרסיות) מן האוקיאנוס הרומנטי דרך המיצר אל הים התיכון. אבל זה פשטני מפני שהכול נוסע איתי לכל מקום שאליו אני נוסע ('כבר שנים רבות אני רגיל שמדברים אליי בפולסא דנורא', הארץ, 1 במארס 2019).
שבוע הספר, תל אביב 2006 (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)
  
הרשימה הבאה תעסוק בשירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז

10 תגובות:

  1. תודה על הרשימה של אבנר הולצמן. מרתקת ומרגשת

    השבמחק
  2. רשימה מאירת עיניים , מלמדת מרגשת ובעיקר מחדשת.
    בספרו של עוז "מתחילים סיפור" הוא בוחן פתיחות של יוצרים אחדים ומדגיש את חשיבותה של הפתיחה.
    הולצמן מראה כי במקרה הנ"ל לכל התחלה יש ראשית קדומה יותר, מרתק. תודה

    השבמחק
  3. רוב תודות עבור רשימה מעוררת מחשבות. על אף שעמוס עוז למעשה מזהיר אותנו מפני
    דרישה במופלא וממליץ על מה שסמוך ונראה - הרי שלמקרא שיריו, על הבוסריות שבהם,
    קשה שלא לתהות "מה היה קורה לולא נחפז המשורר המתחיל לדון ברותחין את נסיונותיו השיריים המוקדמים? כי
    אם שלימות אין כאן, הרי שגרעיני יופי בוודאי שיש כאן ואפשר שהיינו מתברכים גם במשורר
    גדול בנוסף על הפרוזאיקון הגדול שזיכה אותנו בכמה וכמה מן הגדולות שביצירות הספרות העברית
    מעולם?" ובכל זאת, כנראה שמוטב לנו לברך על מה שניתן לנו כמות שהוא ובסך הכל, הרי כל כך
    הרבה מיצירתו של עמוס עוז הוא למעשה שירה בפרוזה."הר העצה הרעה", "אותו הים" ואפילו
    נסיונו של יונתן ליפשיץ ב"מנוחה נכונה" להגיע לפטרה במעין אמוק הוא דפים של שירה אמיתית.
    ושוב: בניגוד לעצתו הטובה של עמוס עוז אי אפשר שלא לסיים ב"חבל על דאבדין" כי אין ניחומים.

    השבמחק
  4. תודה, אבנר.
    מרתק.
    יפה כתיבתך ומתאימה לתכנים, מאמצת משהו מהרומנטיקה המבוקרת של עמוס עוז.
    ממתין להמשך.

    השבמחק
  5. כדרכו, פורש אבנר הולצמן את רוחב היריעה ומרתק אותנו.על סמך המאמר הוספתי בערך של עמוס עוז בוויקיפדיה תת פרק על היתמות בכתבי עוז. תודה.

    השבמחק
  6. תודה למורי אבנר הולצמן על שיעור מרתק המספר על יצירות שנמוגו.תודה גם לצרויה שלו שדיברה מתוך לבי. כמה חסר העולם אותו.

    השבמחק
  7. מענין ועצוב ומעורר מחשבות. תודה רבה

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.