זוטות היסטוריות: ונדליזם בבית ספר לֶמֶל והפורונקל של דיזנגוף

א. ונדליזם בלֶמֶל

חזית בית הספר למל ברחוב ישעיהו, 2011 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בית הספר לֶמֶל, שנוסד בשנת 1856 בעיר העתיקה של ירושלים, בתרומת משפחת למל האוסטרית, הוא אבן דרך בתולדות היישוב הישן והחדש בירושלים ובתולדות החינוך היהודי. בראשית המאה העשרים החליטה הנהלת בית הספר (המנהל היה אז אפרים כהן-רייס) לעבור למשכן קבע בעיר החדשה. המבנה, שתוכנן ב-1902 בידי האדריכל הגרמני-הטמפלרי תיאודור זונדל, הוקם בשכונת זיכרון משה (היום רחוב ישעיהו פינת דוד ילין) ונחנך בשנת 1903. חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְְּרֵס (1955-1874), שניהל את בית הספר כארבעים שנה וגר בסמוך לו (הרחוב בו גר נקרא – עוד בחייו – על שמו), חיבר ספר מיוחד על תולדות בית הספר:

ספרו של ישעיהו פרס נדפס בירושלים בשנת 1936

הרוצה לקרוא על בית הספר ועל חשיבותו בתולדות התחייה הלאומית והתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, יעיין בערך המפורט בוויקיפדיה, וגם באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

הבניין הגדול והיפה, על שעון האותיות שבגמלונו ומגן הדוד מאבן שבמרכזו, השתמר בשלמותו עד היום. הוא שוכן מול מה שהיה פעם קולנוע אדיסון. הריסתו של קולנוע מיתולוגי זה, בשנת 2006, הייתה ביטוי סמלי ל'נפילתה' של שכונת זיכרון משה – שבשעתה הייתה ממרכזי התרבות של ירושלים הציונית והנאורה – בידי חרדים. בית הספר למל התגלגל גם כן לידיים חרדיות. תחילה נבנה בו תלמוד תורה של חסידי בּוֹיָאן, שהם ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה (היה בזה צדק היסטורי מסוים, משום שהספרדים וחסידי סדיגורה, ובראשם ניסן ב"ק, תמכו בפתיחת בית ספר למל, נגדה-נא קנאי היישוב הישן שהחרימוהו). אחר כך נמכר המתחם (בידי ההסתדרות!) לישיבת 'עץ חיים' הליטאית. סוף דבר, יזמים חרדים קיבלו אישור להקים בחצר הגדולה מבני מגורים, אך הותנה עמם לשמר את מבנה בית הספר.

אז הותנה...

כך נראתה החזית המקורית של בית הספר (ויקיפדיה)

כבר בשלב שבו הועבר המבנה לידי ישיבת עץ חיים, החליטו פרנסי הישיבה לוותר על הכתובת ההיסטורית בעברית ובגרמנית, שבה נכתב בסך הכל: 'בית הספר להאציל לבית למל'. הם סיידו אותה בגבס לבן והסתירוה בשלט בד חדש, כפי שאפשר לראות בבירור מתמונה זו שצולמה באוקטובר 2018:

בית ספר למל הפך ל'מרכז התורה הגדול'. הכתובת המקורית סויידה ועליה נתלה שלט בד (ויקיפדיה)

השלט החדש, שעליו נכתב 'ברוכים הבאים למשכננו החדש, כניסה ראשית', כבר נתלש מזמן. ברוך גיאן עבר שם השבוע והזדעזע לראות את כתובת ההקדשה ההיסטורית בוהקת בלבן.

צילום: ברוך גיאן

'כששאלתי את המשגיח רוטמן על כך', סיפר לי ברוך, 'הוא אמר: "אני לא יודע וזה לא אני", אבל כשעברנו מתחת לתמונה של הרב שמואל סלנט הוא אמר: "יש כאן הורים קנאים"...'.

קנאים או לא, נשאלת השאלה: מלכתחילה מה יש להסתיר כאן? האם זו כתובת תועבה? פרצוף אישה, רחמנא לצלן? לא ולא! סתם חוצפה, גסות רוח, צפצוף ארוך על רשויות החוק והתנשאות על המורשת ההיסטורית של הבניין.

אם יש מישהו מן הקוראים שיש לו מהלכים בעירייה – יואיל להפעיל את קשריו כדי שייענשו הוונדליסטים ותוחזר עטרת הכתובת המקורית ליושנה. נכון שלא מדובר בכנסיית נוטרדאם, אבל מי שמוותר בדברים הקטנים הללו היום, ימצא עצמו מחר מול דברים גרועים בהרבה.

ב. 'פוֹרוּנְקֶל רע מאוד'

מאיר דיזנגוף על סוסו (משמאל) עם 'זְקַן השומרים' אברהם שפירא, פורים 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

ומירושלים הקנאית של היישוב הישן אל תל אביב הקטנה.

ריקי שפרינצק העבירה אליי מכתב ששלח בשנת 1934 מאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש העיר הראשון של תל אביב, לגרגורי וילבושביץ מחיפה. המהנדס והאדריכל גדליהו וילבושביץ (1943-1865), יליד גרודנה ובן למשפחת וילבושביץ-שוחט הענפה, שעלה לארץ עוד בימי העלייה הראשונה, הוא סבא-רבא של יהודית גולן מחיפה (המחותנת של משפחת שפרינצק).

גדליהו וילבושביץ (ויקיפדיה)

כאשר מיינה יהודית את המסמכים המשפחתיים היא מצאה מכתב נחמד. וילבושביץ שמע כנראה שדיזנגוף חולה ושלח לו מכתב ובו איחל לראש העיר בריאות ורפואה שלמה והביע תקווה לראותו בקרוב כשהוא רוכב, כמנהגו, על סוס. דיזנגוף ענה לו בטון משועשע, על נייר מכתבים רשמי של העירייה.

על ימים אלה וטיפוסים אלה כתב יעקב אורלנד: 'הָיֹה הָיוּ אֵי-פַּעַם בַּחוּרִים, / אַתֶּם אֶת זֹאת אוּלַי אֵינְכֶם זוֹכְרִים'...

ז' טבת תרצ"ה 

13.12.34

לכבוד מר גריגורי וילבושביץ, 

חיפה.

ידידי היקר,

קראתי את גלויתך מיום 3 לח"ז [לחודש זה] שקבלתיה באמצעות הד"ר פאול וייס, והנני נרגש מאד מהתענינותך במצב בריאותי. אמנם היה לי פורונקל רע מאוד שבגללו שכבתי כמה שבועות אולם כיום הולך מצב בריאותי וטוב ואני מקוה שבקרוב אשוב לגמרי לאיתני ואפגש אתך כשאני רכוב על סוס, כחפצך.

שלום וברכה לכלכם, 

בכבוד ובידידות, 

מ' דיזנגוף 

דיזנגוף על סוסתו. פסל של דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)